היה יהיה 2015

מבוא

אנחנו מספרים זה לזה סיפורים כדי לזכור. סיפורים הם הדרך שלנו להיות יותר מכפי שאנו, להיות חלק מתרבות, ממסורת, מעולם רחב יותר. אבל, כפי שאמרה המלכה האדומה לאליס, זהו זיכרון עלוב הפועל רק לאחור. הדמיון האנושי מאפשר לנו לכתוב סיפורים הזוכרים לפנים, או הצדה, או מעולמות אחרים. הדמיון מאפשר לנו ליצור זיכרונות הזוכרים דברים שמעולם לא קרו ולקחת אותם אתנו לעולם היום-יום כדי להוסיף לו מעט פלא וקסם.
זוהי השנה השביעית שבה יש לנו העונג להביא לכם אסופה של זיכרונות כאלה. הסיפורים המקובצים באסופה זו מציגים קשת מרתקת של נושאים, גיבורים והתרחשויות. מן היום-יומי לכאורה המתגלה כזר, ועד למרוחק והשונה שמשקף אותנו עצמנו. וכולם מאפשרים לנו להיות חלק ממשהו רחב ועשיר יותר.
כתמיד חובה נעימה היא לי להודות לכל העושים במלאכה. ראש וראשית לסופרים, שבוטחים בי ומפקידים בידיי מדי שנה את הסיפורים שלהם כדי שנוכל יחד להביא אותם אליכם. למדתי מהם רבות במהלך השנים שבהן אני עורך את "היֹה יהיה". אחד מהסופרים השנה, פטרי בלנובסקי, גם אייר את הכריכה של האסופה. אני חב חוב נעים של תודה גם לאלעד אייזן ואיתי צור על ההגהה, והשנה תודה כפולה ומכופלת לאיתי. ותודה לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה שממשיכה במפעל המבורך הזה. ואחרונים חביבים, תודה לכם הקוראים. אני מקווה שתיהנו מהסיפורים שבדפים אלה.
אהוד מימון.

אלמה

עדי לויה

עדי לויה היא שחקנית ואמנית יוצרת שחיה בלונדון. היא הייתה חברת המערכת של "המימד העשירי" וסיפורים שלה זכו בפרסים בתחרויות סיפורים.
"נמסטה!"
"מה זה היה?" פקיד ההגירה הזועף הרים את ראשו והביט בפעוט שהיה מהודק אל עגלת הילדים הארצנית התקנית, הצבועה בצבעים ורודים עליזים.
"נמסטה!" לציוץ העליז מהעגלה התלווה חיוך ממיס לבבות, כולל סט מלא של שיני חלב בוהקות.
סוזן הניחה יד מרסנת על העגלה, הסתה את חבילת האושר ואמרה בחיוך מזויף לפקיד, "זו מילת ברכה הינדית עתיקה. לא קללה!" היא הוסיפה, כשראתה את המבט החשדני של הפקיד. "הם התחילו ללמוד יוגה בסמסטר האחרון בגן. זה הכול," הסבירה.
"ההינדו פה מרוכזים באזור הצפון-מערבי של היבשת ומתמקדים באורח חיים טבעוני," דיווח הפקיד ביובש. "ומה זה יוגה?" הוא לא נראה משוכנע, וסוזן מיהרה לפייס אותו.
"יוגה זה - כמו התעמלות." היא היססה. "תראה, אני ממש מצטערת על כל זה, זו פעם ראשונה שאנחנו מגיעים לארץ ביחד. אני בדרך כלל עוברת במסלול הביומטרי המהיר. ויש לי דרכון צאצא, ואת כל האישורים לעבור יחד במסלול המהיר - ארגנו את זה מראש, אתה מבין." היא חייכה שוב בהתנצלות. הפקיד לא התרשם. "בגלל העגלה באתי אליך. גם אני וגם בן זו-" היא כחכחה בגרונה. "גם אני וגם בעלי אזרחים כפולים - של מאדים ושל כדור הארץ - כך שאוטומטית כל צאצא שלנו רשאי להיכנס. זו פשוט העגלה, אתה מבין –"
הפקיד הנהן. הוא הניף את החותמת ובעדינות הניח אותה על דרכון האם. הוא לחץ על כמה מקשים במחשב, העיף מבט במסך והעביר דף לעמוד הצאצאים. הוא העיף מבט נוסף במסכים המתחלפים, הניף את החותמת בשנית, וקפא.
סוזן נעה במקומה בעצבנות, וכחכחה בגרונה.
"נמסטה!!! נמסטה! נה נה נה נה!" הפעם התלוותה אל המילים נעימה עליזה.
"לפחות זה לא בזיופים!" סוזן חייכה, בייאוש. עיניה נתלו בחותמת הקפואה באוויר. הפקיד הוריד את החותמת באִטיות. על כרית הדיו, לא על הדרכון.
שיט. חשבה סוזן. שיט, שיט, שיט!
שעתיים לאחר מכן, סוזן עדיין חיכתה במשרד. הדלת הייתה סגורה, ומדי פעם הציצו אליהם אנשים דרך החלון המחוסם. חלקם לא הבינו כנראה מה המשמעות של אזרחות כפולה, והרשו לעצמם לדבר בניב מקומי מעט נדיר, מתוך הנחה שהזרה לא מבינה אנגלית.
"אבל אני מבינה. נכון? פשושיק שלי. בבית כולנו מדברים אנגלית וספרדית, אפילו שזה במבטא מאדימאי." סוזן הרימה תלתל סורר ונופפה על העגלה. זוג עיניים ירוקות גדולות הביטו בה.
"נמסטה!" נשמע ציוץ עייף מהעגלה. יד אחת התרוממה בקושי לכיוון העכברים הצבעוניים שהתנודדו בקשת מעל העגלה, וצנחה חזרה למטה.
"כן, הכבידה פה גבוהה יותר." סוזן הנהנה ברצינות, ונענעה את העגלה. "גם לי קשה להתרגל אליה כל פעם מחדש. כנראה שהם יודעים פה דבר או שניים, כשהם מתעקשים להביא את כל הילדים בעגלות, ולא במנשאי גוף. נכון?" היא עשתה פרצופים לעגלה, מעמידה פנים שהיא לא שומעת את רעמי הצעקות מבעד לחלון. הדוברים עברו מדיפלומטיה לשלב הטחת ההאשמות זה בזה.
פקיד ההגירה החרוץ קרא למנהל שלו - המנהלן שאמסייק. המנהל הזעיק את העמיתה שלו מהמשרד לענייני אזרחי כדור הארץ - סוזן לא זכרה את שמה - והיא הביאה אִתה כמה פקידים משלה. בהתחלה הציגו בפניה את כל אחד מהמנהלנים, שהציצו בניירותיה ובעגלה, אבל אחרי שהמוניטור ההורי הצמוד לעגלה התחיל לצפצף במחאה ("פעוט מוטרד! פעוט מוטרד!"), הכניסו אותה לחדר הזה ונראה היה ששכחו ממנה. במהרה החדר התמלא במנהלים מתווכחים בשיא הרצינות על המחסור במשאבים בכדור הארץ, על הסיכון במתן אישורי כניסה לתושבי מאדים, שכבר ככה מסומנים כאזרחים שבים בסיכון, ומי יודע מה יקרה אם הם יצליחו לנצל את השירותים הרפואיים המתקדמים יותר על כדור הארץ. השיחה התדרדרה מהר מאוד לפוליטיקה של מתן אזרחות לכל תושב מאדים שחוזר לכדור הארץ לביקור.
"כי אתה יודע שהם יישארו פה! מה, כל כך טוב להם במאדים?!" צעק פקיד ההגירה שהתחיל את כל הבלגן.
"שאמסייק, מה הבעיה הגדולה? תן להם להיכנס, וכשירצו לצאת שישברו את הראש," צעק אחד הפקידים מהמשרד לאזרחי כדור הארץ על עמיתו מהמשרד לענייני הגירה.
"מרטין, אתה מצפה שאני אתן ל... דבר הזה דרכון ארצני ככה סתם?" צעק עליו שאמסייק. "ראית את התיק הרפואי שיש לנו פה? וחצי ממנו בכלל חסוי. מי יודע מה עוד יש שם. אתה תשלם את ההוצאות הרפואיות?"
"הם כולם אזרחים שלך. האמא, האבא - כולם. גם ככה מגיעה פה אזרחות כפולה, מה הבעיה הגדולה?" השיב מרטין לשאמסייק. "הפקיד שלך סתם עושה בלגן מיותר –"
"הפקיד שלי עלה על ניסיון רציני להגניב את הדבר הזה לארץ כדי לטפל בו אחרי כל הניסויים שעשו עליו במאדים!" פניו של שאמסייק היו אדומים.
"מנהלן שאמסייק, אני מציעה שתעיין בבקשה הרשמית שהוגשה בזמן היאות לפני הביקור המתוכנן," אמרה מנהלנית בקור, "ושים לב לשם האב השני."
"אבא? אבא?!" צעק שאמסייק. "את אומרת שכל מה שחסר זה שורה נוספת בטפסים? שההליך הזה לגיטימי וחוקי? חוקי? את ראית את הילד הזה?" בשלב זה הבחור הצעיר שעמד לידו לחש כמה דברים באוזנו. המנהלן האדים עוד יותר. "אני לא מוכן שתיתנו להם להיכנס, ואחר כך אנחנו נישא באחריות הרפואית למחדל הזה. תסתכלו על התמונה הזאת. תסתכלו!" הוא הצביע על אחת התמונות במצגת המרחפת - סוזן בחודש השמיני להריונה, עם מיגל ואלחנדרו. שלושתם מאושרים, לפני שהבלגן התחיל. לפני שרוב הבלגן התחיל, בכל מקרה.
העוזר הצעיר לחץ על כמה מקשים במכשיר האישי שלו, ותמונות חדשות ריצדו בחלל האוויר. תמונה מטושטשת בשחור לבן מהאולטרה-סאונד האחרון, תמונה נוספת של שלושתם בחדר הלידה, מחזיקים צרור עטוף בשמיכת ילודים רפואית תכלכלה. תמונה אחרת שתיעדה את סוזן ואלחנדרו נכנסים לבית, עם המנשא הירוק שהיה מקושט בטרקטורים, פרות ותרנגולות. תמונה של אלחנדרו ומיגל זורקים באוויר צרור עטוף בפרוות סנארק בצבע כחול קובלט עז. התמונה האחרונה בתצוגה שהתחלפה בקצב מסחרר הייתה עדכנית יותר וצולמה לפני ארבעה חודשים בערך. סוזן עומדת ליד העגלה - העגלה התקנית שהם קנו לקראת הנסיעה. סוזן עדיין לא אהבה את הדוגמה, אבל מיגל שכנע אותה להתעלם מהסלידה שלה מהצבע הוורוד ופשוט לקנות את העגלה שנבחרה. בדיעבד, מיגל צדק. ההתלהבות מהעגלה הקלה על חרדת הביקור, וחסכה לפחות סצנת בכי אחת ביציאה ממאדים אל תחנת השיגור הראשונה. בשאר התחנות שבדרך לכדור הארץ סוזן השתמשה בבובות המרקדות כדי להעסיק את הפעוטה בזמן שהפקידים החתימו דרכון ועוד דרכון, חמש תחנות מעבר בסך הכול. העגלה הייתה עמוסה לעייפה בנצנצים, סרטים ורודים עליזים, בובות רכות ובמקור הייתה לה גם תצוגה מרצדת של נסיכות מצוירות מרקדות מסביב לעכברים בגודל טבעי. כשהגיעו הביתה עם העגלה היא ומיגל פירקו את התצוגה המרחפת של הנסיכות כי היא עשתה לה כאב ראש. בתור פשרה הם העמידו אותה בחדר הגדול, שתחכה להם - כשיחזרו.
הפקידים התייעצו בניירת. אך שאמסייק המשיך בשלו, "יש לנו מכסות, יש לנו חוקים. אני לא יכול לאשר את זה - זה ייצור תקדים, ולא מעניין אותי בכלל מה סודר מראש. אני לא יכול להעביר את זה דרך העמדה שלי."
ציוץ עליז אחרון נשמע מכיוון העגלה ("נמסטה!") ולאחריה הקולות האוניברסליים שמחממים את לבו של כל הורה - דנדון פעמונים עליז מהמוניטור ההורי (סוזן הניחה אותו בעגלה למשך המסע) בצירוף הכיתוב הצבעוני - "צאצא נכנס לשינה עמוקה. זמן משוער לעירות - שעתיים". למודת ניסיון סוזן המשיכה לנענע את העגלה עוד שלוש דקות - שנספרו בקפידה על ידי המוניטור - ואז התיישבה באנחה שקטה ליד העגלה. בחוץ הפקידים המשיכו להתווכח, עד שראש נוסף הציץ מהדלת המרוחקת. מנהלנית נוספת כחכחה בגרונה מהדלת, וחיכתה בנימוס שכל הנוכחים ישתתקו.
"הם כאן, והם רוצים לדעת למה מעכבים את הנכד שלהם," בישרה לנוכחים.
"אולי כי הנכד שלהם הוא לא בדיוק –" התפרץ שאמסייק ועצר את עצמו ברגע האחרון.
"...ארצני." השלים עוזרו האישי, בטון שרמז על כך שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא מחלץ את הבוס שלו מפליטות פה חסרות טקט. "אם תוכלי להגיד להם שהאם וה... ה..."
"נכד?" השלימה המנהלנית בהרמת גבה.
"הנכד." העוזר האישי הסמיק. "כן. תמסרי להם שאנחנו מסיימים לעבד את הבקשה שלהם, ומיד הם יֵצאו לאולם האורחים."
"אני כאן כדי להגיד לכם שכבר פעמיים בשעתיים האחרונות הבטיחו לפמליה שמיד משחררים את האם והנכד ומאשרים להם להיכנס לכדור הארץ, וכדאי מאוד שתסיימו את התחקיר." היא הביטה מעבר לחלון הזכוכית, בסוזן העייפה, במוניטור ההורי ובכיתוב המרצד ("עוד 110 דקות לערות!") ונראה שהגיעה להחלטה.
"לא התחלתם את התהליך בכלל, נכון?" היא נכנסה לחדר, התיישבה ליד המוניטור המרכזי, והעלתה את הנתונים.
"מנהלנית דמיטריאדס, מה את עושה?" שאל אחד מהפקידים.
"את העבודה שלך, מרטין," ענתה בנוקשות.
"מנהלנית תיאה דמיטריאדס! אני חייב להגיש קובלנה רשמית!" מחה שאמסייק.
בלי להזיז את מבטה מהתצוגה, המנהלנית דמיטריאדס לחצה על כמה כפתורים, ותצוגה נוספת הופיעה באוויר, נושאת את הכותרת "תלונה רשמית".
"מנהלן שאמסייק, אנא סיים להגיש את הקובלנה שלך, וצא מהחדר, אני אטפל במקרה שלפנינו." היא הושיטה את ידה אל הפקיד. "מרטין, אבקש את כל המסמכים ממאדים כדי להקליד לבסיס הנתונים." היא התעלמה משאמסייק והפקידים שלו לחלוטין, וזה לא מצא חן בעיני המנהלן.
"פיטר, טפל בקובלנה בבקשה," אמר שאמסייק, בעודו שולף מכשיר אישי מכיסו ומחייג מספר, "ואז הישאר פה בתור הנציג האישי של המשרד כדי לוודא שכל ההליכים מטופלים במלוא הרצינות הדרושה." הוא נופף במכשיר בידו מול דמיטריאדס.
"אתה לא באמת חושב שאני אתן להם להיכנס ככה סתם, נכון?" שאלה דמיטריאדס. "מבין שנינו - אתה זה שטיפל בטפסים שהמשרד שלי סירב לאשר," אמרה. "אני פשוט מתחילה את התהליך במקום לחזור על אותם ויכוחים שוב ושוב, מה שאתה היית צריך לעשות!" הזכירה לו.
שאמסייק הסמיק אבל לא אמר דבר. הוא ארז את הניירות הפזורים על השולחן, מעיף תוך כדי כך את שאר הניירת לכל עבר, והקיש כמה פקודות על המקלדת. הוא פסע בצעדים מהירים אל הדלת, כשהוא עוצר ליד כל אחד מהעוזרים שלו ולוחש פקודות באוזניהם. כשהגיע אל הדלת הוא נעמד והסתובב לאחור, מביט בנוכחים בזה אחר זה. דמיטריאדס התעלמה מהדרמה, אבל הפקידים סביבה עלעלו בניירות שלהם, אספו את הניירות הפזורים על הרצפה וסידרו אותם מחדש. אחד מהם כחכח בגרונו.
שאמסייק סיים את סבב המבטים המאיימים והניף את ידו בברכת פרידה. "מרטין, מנהלנית דמיטריאדס - שיהיה לכם בהצלחה!" הוא הסתובב ויצא מהחדר במהירות, וטרק אחריו את הדלת.
"כרמן, צאי בבקשה אל המנהלן שאמסייק כדי לוודא שהוא... בסדר," אמרה דמיטריאדס בטון שרמז על כך שזו לא הפעם הראשונה שהמשרד שלה מטפל בתקריות בירוקרטיות כגון אלו. "מרטין, המסמך הבא, בבקשה." היא המשיכה להקליד במרץ. החדר התרוקן מפקידים ונשארו בו רק המנהלנית, מרטין והעוזר האישי של מנהלן שאמסייק.
"שם האב - מיגל מרטין רוחו מארינרו." הקריא מרטין. "שם האם - סוזן כרמן וארגאס מארינרו. שם ה - שם האב –" הוא כחכח בגרונו והיסס לשנייה.
"כן? מה הבעיה?" שאלה דמיטריאדס.
"אלחנדרו רואיז אמאיה פאסיאונאטה. מארינרו." השלים מרטין. דמיטריאדס לא הגיבה. "את באמת יכולה להוסיף עוד שורה ככה?" הוא התקרב אל התצוגה.
"מסתבר שכן," ענתה דמיטריאדס ביובש. "הלאה, מה שם הצאצא?"
"נולד בשם... " מרטין היסס שוב.
צפצוף קטע את דבריו של מרטין. תצוגה צהובה של שיחה נכנסת דחופה מילאה את החדר, ומרטין השתתק. דמיטריאדס העיפה מבט בתצוגה ואז בסוזן. היא לחצה על כפתור האינטרקום ודיברה אל סוזן, "נראה שיש לך שיחה, דוקטור וארגאס." דמיטריאדס הצביעה על המסך שהראה את זהות המתקשר וכיתוב שהשיחה מיועדת אל 'סוזאנה'. "היא לא אמורה להפריע באמצע החקירה, אבל אם את חושבת שזה חשוב..." חוסר שביעות הרצון ניכר בקולה של המנהלנית.
סוזן אספה את רגליה מתחתיה והתרוממה מהספה הקפיצית. כל הרהיטים בתחנת החלל הבינלאומית סיפקו דחיפה למי שזמן הקימה שלו מהם היה ארוך מ-1.7 שניות, וסוזן נעזרה בתנע הנוסף באנחת רווחה. היא התקרבה אל חלון הזכוכית בהיסוס, כשהיא מסתכלת חליפות על המוניטור ועל המנהלנית דמיטריאדס דרך החלון המשוריין. היא לא ממש רצתה לדבר עם איש, לא לפני שכל הבלגן נפתר.
התצוגה הבהבה שוב, הפעם באדום צועק, וספירה לאחור החלה.
"נראה שאין לנו ממש ברֵרה," אמרה דמיטריאדס, שפתיה קפוצות, כל מילה שיצאה מפיה לוותה בקפיצה בלתי רצונית של גבתה השמאלית. היא פסעה אל החדר ופתחה את הדלת עבור סוזן. סוזן פסעה לכיוון הדלת בהיסוס, ומנהלנית דמיטריאדס פסעה לאחור והניפה את ידה בקשת רחבה, מצביעה על התצוגה המהבהבת ומפנה לסוזן את הדרך. סוזן הביטה בה לרגע, לא בטוחה האם לצאת מהחדר או לא.
"מנהלנית דמיטריאדס, אני חייב למחות!" אמר פיטר. "ה-"
"כן, כן. הבוס שלך לא יאהב את זה שאני מזמינה אותה לדרוך על אדמת ארץ. אני יודעת." דמיטריאדס צמצמה את עיניה. "אולי תלך לספר לו את זה?" פיטר הביט בה בתדהמה.
מנהלנית דמיטריאדס הניפה את ידה שוב בתנועה חדה והוסיפה, "דוקטור וארגאס, השיחה לא תחכה לך!" סוזן הנהנה ויצאה מהחדר, נשענת לרגע על המשקוף כדי לייצב את עצמה. מרטין מיהר לפנות לה את הכיסא, אך פיטר כחכח בגרונו ושילב את זרועותיו.
"מרטין, נראה כאילו העוזר המנהלי מתקשה במציאת הבוס שלו," הוסיפה דמיטריאדס לאחר רגע. "אולי תלווה אותו ותסייע לו בכל דרך שיצטרך?"
מרטין חייך אליה והנהן. הוא ליווה את פיטר אל הדלת ושניהם יצאו מהחדר. פיטר הסתובב לרגע, כאילו רצה לומר משהו, אבל למראה הבעת הפנים של המנהלנית הוא הסתובב ונמלט. דמיטריאדס סימנה בתנועות חדות לסוזן להתיישב.
סוזן פסעה לאִטה לעבר התצוגה, לבה פועם בחוזקה עם התחלפות השניות. היא התיישבה בזהירות.
צפצוף סימן את סיום הספירה לאחור ותחילת השיחה, ופניה של סניורה מגדלנה מאריה אמאיה פאסיאונאטה מילאו את החדר. סוזן נרתעה לאחור בכיסא. היא שנאה שחמותה השתמשה בסיווג הביטחוני שלה כדי לעקוף את כל החסימות ופשוט התקשרה לכל מקום מתי שהתחשק לה. על אחת כמה וכמה כשהשיחות הללו היו אל המגורים שלהם במאדים. השיחות למאדים ודאי עלו הון, אבל לפחות בביתה של סוזן במאדים התמונה הוגבלה למסך הדו-ממדי הקטן, ולא מילאה את החדר.
"מנהלנית תיאה דמיטריאדס!" הכריזה מגדלנה פאסיאונאטה כשזיהתה את המנהלנית, והתעלמה מסוזן. "מה קורה? איפה הנכד שלי? מה עשיתם לו?" נחיריה של סניורה פאסיאונאטה נראו עצומים בתצוגה התלת-ממדית, אבל לזכותה ייאמר שהמצוקה שלה נשמעה אמִתית. לא כמו הפעם ההיא שהיא התקשרה רק כדי לוודא שהם לא נותנים לילד תותים מקומיים בלי לבדוק לפני כן את רמות הרגישות. "איפה הנכד שלי? מה אתם עושים אִתו? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?!"
המוניטור השמיע צפצופים מדאיגים וסוזן הביטה לעבר התצוגה לראות מה קורה.
דמיטריאדס ניסתה לענות לה. "סניורה פאסיאונאטה - קאלמאטה פור פאבור - הירגעי בבקשה," אמרה לאישה הנרעשת. היא השתמשה בניב הספרדי הישן לציווי, שעדיין השתמשו בו מדי פעם על כדור הארץ. סוזן תהתה איך חמותה הייתה מגיבה אם היא הייתה משתמשת בצורה דקדוקית זו. המוניטור המשיך לצפצף, וסוזן ניסתה להתרומם ולגשת, אבל דקירות כאב מאחורי עיניה הזהירו אותה שכדאי שתישאר בכיסא.

#

כאב חד פילח את בטנה. צלצול מחריש אוזניים העיר את סוזן משינה טרופה, והיא ניסתה להתרומם במיטה, לבדוק מה קרה הפעם, אך הכאב מנע זאת ממנה. היא הסתכלה סביבה בחרדה, כשהאפשרויות חולפות במוחה במהירות - תאונת שיגור, ירידת לחץ במגורים, פציעה. היא ניסתה להיזכר דרך ערפל השינה אם קרו אירועים מיוחדים בשיגור האחרון, אם הייתה סיבה לכאבים. הצלצול המשיך והמשיך, והוסיף לבהלה. היא ניסתה לקום מהמיטה ולא הצליחה לזוז לרגע. אורות צהובים הצטרפו לצלצול מחריש האוזניים, ואז היא זיהתה איפה היא. בעיטה מוכרת בשולי בטנה החזירה אותה למציאות. היא בבית. במאדים. בהיריון.
הילד של מיגל ואלחנדרו בעט בה שוב, והיא הניחה את ידה על בטנה, מעסה בזהירות את הכאבים, ממלמלת מילות הרגעה לעובר ולעצמה.
האורות המהבהבים והצלצול הטריפו אותה, והיא ניסתה לקום מהמיטה בזהירות, כדי לגשת למקור הצלצול. עד שהצליחה לצאת מהחדר הצלצול פסק.
"כנראה שהשיחה לא באמת דחופה, הם בסדר," הסבירה סוזן לעובר בבטנה. "האבות שלך בטח שיכורים מדי בשביל לזכור שאני ישנה." היא המשיכה להרגיע את עצמה. "הם לא יתקשרו סתם ככה באמצע הלילה." היא חייכה. היא החליטה שאם היא כבר ערה, היא תלך לשירותים.
סוזן בקושי סיימה להתנתק ממטהר השפכים האישי, שלא בדיוק תוכנן במחשבה על נשים בהיריון - כשהצלצולים התחדשו, בווליום מחריש אוזניים המעיד על דחיפות ובלווי אור אדום מהבהב, למקרה שלא היה די ברעש. לבה החסיר פעימה והיא ניסתה לסיים את ההתנתקות במהירות ולגשת אל המחשב.
"הלו?" היא שמעה קול מהחדר השני.
"אם השיחה עקפה את המחסום האוטומטי..." מלמלה סוזן לעצמה, פיה יבש. היא רצה לחדר השני, אוחזת בבטן בחרדה.
"הלו? הלו?" קול נשי כעוס נשמע ברחבי החדר.
"כן, אני כאן - מה קרה?" צעקה סוזן, חסרת נשימה, בתקווה שהמיקרופון יקלוט אותה למרות המרחק. כשהתקרבה למסך ראתה אישה זרה שלה פנים מוכרים. היא נראתה כמו גרסה נשית, מבוגרת יותר, של אלחנדרו.
"פפפ," אמרה האישה בבוז כשראתה את סוזן, ויצאה משדה הראייה של המצלמה, והשאירה את הקשר פעיל. "ננדו! לה אברוחה!"
אברוחה? חשבה סוזן. מכשפה? היא עדיין לא הבינה מה קורה, והתיישבה בזהירות מול המסך, תומכת בבטנה, ממשיכה כל העת לעסות את הכאבים ולהסות את העובר הבועט בבטנה. היא יכלה לשמוע בבירור את שצף הדיבור המהיר בספרדית, והצליחה לעקוב אחר רובו. האישה מהעבר השני התלוננה על הלבוש שלה, מדווחת לאותו ננדו איך היא נראית, איך הבטן שלה נראית, והוסיפה כמה קללות עסיסיות על כך שעם הצורה של הבטן שלה, הנכד שלהם ייצא מקולקל.
ננדו. קיצור של פרננדו. אבא של אלחנדרו. אוי.
"הלו?" סוזן ניסתה ליצור קשר שוב. היא לא העזה לנתק את השידור, למרות הפלישה לפרטיות ביתה, למרות ההתנהגות החצופה של האישה הזאת. האנשים האלו יהיו חלק קבוע בחיים שלה, וכדאי שכולם יתרגלו לזה מהר. במיוחד היא.
"אוקיי, אוקיי!" היא שמעה קול גברי קוטע את שטף הדיבורים, וראתה גבר נכנס לשדה הראייה. הוא התקרב למצלמה.
"שלום," אמרה בנימוס. הוא הביט בה לרגע, בוחן אותה בעיון.
"ננדו!" נזפה האישה, שכנראה נשארה בחדר, אך מחוץ לשדה הראייה של המצלמה. הגבר נאנח.
"אלחנדרו נמצא?" הוא שאל. בלי מילות פתיחה, בלי מילת התנצלות על כך שהעירו אותה משינה. סוזן ניסתה להסתיר את כעסה, ותהתה אם כולם השתגעו על כדור הארץ, או שזו רק המשפחה של אלחו. המשפחה שלה.
"הוא יצא," השיבה לבסוף, משהחליטה להישאר עניינית ומנותקת. "עם מיגל," הבהירה.
הגבר שמולה מצמץ. וסוזן הבחינה שהוא מנסה להישאר אדיש. היא לא נתנה לחיוך להימרח על פרצופה ורק שאלה בתמימות מעושה, "למסור להם משהו?" היא לא טרחה להמשיך בהעמדת הפנים כשהגבר מולה נהם בזעם, והושיט יד לנתק את השיחה.
"לילה טוב גם לך!" הספיקה להגיד לפני שהקשר התנתק.
היא נאנחה והתחילה לקום מהכיסא, אוחזת בטנה בעדינות. "זה היה הסבא שלך, בובי," לחשה. הכאב בבטנה התחדש, והיא נשארה לשבת, מעסה את הבטן בתנועות מעגליות.
היא נרדמה בכיסא והתעוררה כשמיגל ואלחנדרו חזרו הביתה וכיסו אותה בנשיקות. אלחנדרו צחק כשתיארה לו את השיחה, אבל מיגל נראה מודאג.
"הם יכולים להתקשר אלינו ככה?" שאל. אלחנדרו הרצין.
"לצערי, כן." הוא נישק את מיגל. "אבל אנחנו תמיד יכולים לבחור לא לענות." הוא עזר לסוזן לקום מהכיסא והוביל את שניהם למיטה. סוזן ומיגל החליפו ביניהם מבט, והניחו לנושא.
בשבועות שעד הלידה השיחות מהוריו של אלחנדרו הפכו תכופות יותר ויותר. לרוב הוא עזב את המגורים והלך לקונסולה ציבורית עם קשר מאובטח לנהל את השיחות, וחזר מודאג ושותק לאחר שסיים אותן. הם השתדלו לתמוך בו כל אחד בדרכו - מיגל סיפר בדיחות על אזעקות בכל פעם שהטלפון הטריד את מנוחתם, עוקף כל פקודת חסימה וניתוק שהם הוסיפו למחשב שלהם. סוזן פשוט נמנעה מלצרוח כל פעם שהשיחות מכדור הארץ הגיעו באמצע הלילה, והפריעו למחזור השינה של שלושתם.
אחרי הלידה רוב השיחות שלא הוציאו את אלחנדרו מהבית התמקדו בתינוק, וסוזן מצאה את עצמה מתגעגעת לימים שבהם לא הייתה צריכה לשמוע את השאלות הבלתי פוסקות של חמותה.

#

"מנהלנית דמיטריאדס, מה אם כל השיגורים האלה גרמו לנזק? הם עברו כבר בחדר איזון לחצים? מה היו כל הפרמטרים? זו פעם ראשונה שלו בחדר כזה! הוא עדיין תינוק! לא אכפת לי שהיא יודעת איך להתנהג שם, מה אִתו?" סניורה פאסיאונאטה המשיכה לדבר בספרדית במהירות, וסוזן קלטה שברי משפטים –
"אני רוצה לראות אותם! אני רוצה לדעת שהם בסדר!" סניורה פאסיאונאטה המשיכה לדבר, וסוזן גילתה שעיניה מוצפות דמעות. היא לא ידעה שאכפת לה עד כדי כך. לרוב סוזן פירשה את ההתנהגות של חמותה כניסיון בלתי פוסק לשלוט באלחנדרו, לא כדאגה אמִתית. איכשהו, עכשיו היא נשמעה כנה. אכפתית. מה שהיא ומיגל חוו עד היום מהמשפחה של אלחנדרו לא נשמע הכי תומך או אוהב. הם לא תמכו בסגנון החיים שלו, בלשון המעטה, ולא טרחו להסתיר את מורת רוחם מהחיים שלו עם סוזן ומיגל. הכול השתנה אחרי הלידה, אבל בחודשים האחרונים המתח הצטבר. כל שינוי גרם ללחץ נוראי והשיחות הפכו בלתי נסבלות. אלחנדרו נאלץ לחזור הביתה לפייס את משפחתו, והביקור המשפחתי הראשון על כדור ארץ תוכנן בקפידה ותואם עם חשיפה עיתונאית מבוקרת - הפרטים המדעיים והפוליטיים ובעיקר הפרטים המלוכלכים שכולם באמת רצו לדעת, משולבים יחד בצורה אמנותית שתותיר רושם מקצועי עד כמה שניתן, ועדיין תעניק להם חיסיון תחת חוק ההגנה על הקטין. מיגל נשאר על מאדים, בבית. לשם שינוי, הוא שמח על העומס בעבודה שמנע ממנו להצטרף אליהם. הוא היה הראשון שחטף את הצעקות והיללות, הבכי וחוסר האונים של עולל שלא יודע איך להתמודד עם העולם. אלחנדרו היה צריך לאזן את הקריירה הפוליטית הגוועת שלו עם חובותיו כהורה. הביקור האחרון שלו על מאדים היה ארוך במיוחד, בשביל לעזור לתמוך במשפחה החדשה שלהם, ואחרי כמה חודשים על מאדים מישהו זיהה אותו, והתחיל להפיץ שמועה מרושעת במיוחד על כך שהוא במאדים כדי לבצע השתלטות עוינת על המושבה, בשם השלטון בכדור הארץ. על מאדים השמועה התקבלה בשיוויון הנפש האופייני של קהילת המדענים - כולם נהנו לדבר על זה אבל אף אחד לא האמין בשמועה או חשב לרגע שיש סיכוי שהשתלטות כזו תקרה, גם אם יש אמת בדבר. הבעיה התחילה כשגל הרכילות התפשט לשאר המושבות במערכת השמש, אלחנדרו נאלץ לעזוב את משפחתו במאדים ולחזור לכדור הארץ כדי להזים את השמועות בצורה מכובדת ככל האפשר.
הצפצופים של המוניטור ההורי הצביעו על סכנת התעוררות ממשית, וסוזן נופפה אל מגדלנה, מסמנת לה להנמיך את קולה. היא הצביעה אל המוניטור, וראתה את ההבנה בעיניה של חמותה.
"אני יכולה רק לראות אותו? אני מתגעגעת," היא לחשה.
"עוד מעט הם יצאו אלייך," הבטיחה דמיטריאדס. סוזן תהתה אם היא צריכה לחזור לחדר ההמתנה, אל "אדמת מאדים" על כדור הארץ. לפחות כדי לקחת את המוניטור - כדי שלא יעיר אף אחד מרוב ניסיונות לשמור על מצב שינה תקין.
"סוזאנה –" מגדלנה התחילה, היא תמיד קראה לה סוזאנה ולא סוזן - סוזן הביטה בה בציפייה. מגדלנה שתקה לרגע. "ננדו יגיע עוד מעט," אמרה לבסוף. "גם הוא מודאג מהעיכוב." השיחה התנתקה בלי ברכות שלום, סימן ההיכר של כל שיחה טובה עם מגדלנה פאסיאונאטה.
סוזן הנהנה. "תודה," אמרה חלושות. המוניטור הוריד את דרגת הדחיפות אבל עדיין השמיע צפצופים מדאיגים והיא בחנה את התצוגה בתשומת לב. עברו עוד כמה רגעים של נשימה עצורה, שבהם לא העזה לזוז, והתצוגה חזרה לרצד בעליזות, ולספור לאחור עד זמן הערות הבא. היא החליטה לקום מהכיסא, למרות הסחרחורת שאחזה בה, ולחזור לחדר כדי לקחת את המוניטור אליה. כשעמדה ליד העגלה, הספה הנוחה נראתה לה מזמינה יותר מתמיד, והיא תהתה אם היא צריכה להתיישב ולחכות, אם עדיף שהיא תישאר בחדר - בשם הרשמיות והפרוטוקול. לפני שהתיישבה על הספה, מנהלנית דמיטריאדס נכנסה לחדר ועמדה בפתח, בוחנת אותה ואת התצוגה של המוניטור.
"לא קשה לך להמשיך בניסויי השיגורים עם תינוק בבית?" שאלה בסקרנות.
"זה חלק מהחקירה הרשמית, או שאלה אישית?" ענתה סוזן בשאלה משלה.
"גם וגם."
"ובכן, באופן רשמי - כמובן שלא," אמרה סוזן בביטחון. "עתיד המין האנושי כולו תלוי בהצלחת השיגורים, והמטרה המוצהרת של הניסויים שלנו היא לפתוח את השיגורים המסחריים בין כל תחנות החלל במערכת השמש לכל דורש." היא חייכה. "באופן אישי..." היא חיבקה את המוניטור לרגע. "אני כל הזמן מתגעגעת."
מנהלנית דמיטריאדס פסעה לאחור וחזרה אל החדר, הפעם היא סימנה לסוזן להצטרף אליה בתנועת יד רכה.
"עדיף בינתיים לתת לו לישון, לא?!" היא חייכה. סוזן חייכה בתשובה, ובלעה את התרעומת, את התיקון האוטומטי שעמד לה על קצה הלשון. ממילא הן ידושו בזה ארוכות בדקות הקרובות, בזה לא היה לה ספק. המנהלנית יכולה להישאר בבורותה עוד רגע קצר, לא יקרה כלום.
סוזן נשמה עמוק ופסעה החוצה.

#

היא פקחה את עיניה, נשפה את האוויר שבריאותיה ושאפה שוב בזהירות. הריח המתכתי של האוויר במעבדה צרב את נחיריה. מעבר לשמשת הזכוכית היא ראתה את כל הטכנאים מקפצים בהתלהבות, שאגות שמחה נשמעו ממכשיר הקשר, ומיגל עמד מעבר לשמשה, דמעות זולגות על פניו.
"דוקטור וארגאס, מדווחת מתחנת מיר," אמרה למכשיר הקשר בכובד ראש. היא תפסה בידית לשמאלה, פסעה בעדינות ויצאה אל מחוץ לתא המשגר. "השיגור הראשון הושלם בהצלחה."
כל גופה פעם בהתרגשות, ורגליה לא הצליחו לשאת אותה. היא הרגישה סחרחורת, ניסתה למצוא את מרכז הכבידה שלה, למצוא מה "למעלה" ומה "למטה", אבל כמובן שבתחנת מיר כל הכיוונים היו שווים. מריאן חיכתה לה מחוץ לחדר ודחפה אותה בעדינות לחדר איזון הלחצים. סוזן נכנסה לחדר והתחברה למכשירים, ומריאן הגניבה לה בקבוק תרמי עם מעט תה חם. סוזן שתתה לגימה אחת והחזירה את הבקבוק למריאן.
"אני לא רוצה ללכלך את התא," אמרה.
"וטוב שכך!" אמרה מריאן. "כי את תצטרכי לנקות אותו."
שתיהן צחקו.
"את גם יכולה להשאיר אותו מלוכלך אם את רוצה," הוסיפה מריאן. "גם ככה את היחידה שמשתמשת בו בסבב הניסויים הראשון. מי חוץ ממך יהיה משוגע מספיק בשביל לעשות ניסויי שיגור דרך כדור הארץ? זה לא כואב?"
סוזן המשיכה לחייך, מתמקדת בבדיחות ובחיוכים של מריאן, בקשקוש הבלתי פוסק שהסיח את דעתה מהכאבים והדקירות שהרגישה בכל הגוף אחרי השיגור. היא ידעה שזה יהיה קשה. וכואב. אבל לא ידעה עד כמה. היא עצמה את עיניה ומריאן התמקדה בתפעול המכשירים השונים, שמדדו את כל הפרמטרים הרלוונטיים לניסוי ותיעדו כל תא ותא בגופה של סוזן כדי לבחון אחר כך אם הייתה לשיגור השפעה ארוכת טווח, פיזית או מנטלית. אחרי שעתיים של סריקות מריאן טלטלה את סוזן בעדינות, וסייעה לה לצאת מהתא.
"מוכנה?" שאג מיגל כשיצאה מחדר איזון הלחצים. הוא החזיק בידו בקבוק שמפניה זעיר. "קיבלנו היתר מיוחד לפתוח אותו כאן, לכבוד ההצלחה. אבל אנחנו חייבים לסיים את הכול לפני שזה מתנגש בקירות!" הוא ניער את הבקבוק, תפס את הפקק וביד מיומנת שיחרר אותו, מבלי לתת לו לעוף באוויר. זרם הבועות שפרץ מהבקבוק מילא את האוויר בכדורונים זעירים של נוזל, שרובם ריחפו לכיוונה. היא צחקה ותפסה אותם בפיה בזה אחר זה. מיגל שחרר את אחיזתו בתפס הקיר וזינק לכיוונה אחרי השובל, תופס גם הוא את הבועות בפיו. הם נפגשו באמצע הדרך, צוחקים ומחייכים, וחלקו את הבועה האחרונה בנשיקה ארוכה ורטובה.
"האישה היחידה בחיי, והיא מסוגלת להיעלם מהם בכל רגע!" הוא חיבק אותה חזק.
"האישה היחידה בחייך, והיא מסוגלת להופיע בכל רגע!" סוזן צחקה.
מריאן כחכחה בגרונה מעברה השני של הזכוכית. "אני לא אישה?" היא צחקה כששאלה את זה.
מיגל הסתכל עליה כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. "את יודעת, עכשיו כשאת אומרת..." הוא העמיד פנים שהוא מזנק לכיוונה, וסוזן חבטה בו קלות. הוא תפס באחת הידיות כדי לא להיכנס לסחרור. סוזן ומריאן צחקו ומיגל חייך. "את קודם כל מהנדסת, מריאן. את יודעת את זה. זו שפה –" הוא חבט בסוזן בחזרה והיא לא הספיקה לתפוס מאחז, היא נסחפה מהקיר והתחילה להסתחרר "– היא צריכה אותי באמת!" קרא מיגל בניצחון. הוא זינק במיומנות לכיוונה, מעגן אותה אליו ומחזיר את שניהם לקיר בתנועה אחת חלקה.
"השוביניסט הגדול!" צחקה סוזן. "איך נותנים לך להיכנס למאדים כל פעם מחדש, אני לא מבינה." היא נישקה אותו על הצוואר והוא חיבק אותה חזק. מריאן שוב השתעלה בנימוס, ומיגל הרים את עיניו, בהנהון. סוזן החליטה להתעלם מהמוסכמות וחיבקה את מיגל שוב. הוא אחז בה ברכות, ונופף למריאן מאחורי גבה.
"בואי אִתי למאדים, דוקטור וארגאס," ביקש מיגל. סוזן התרחקה ממנו לרגע, אבל הוא הידק אותה אליו בחיבוק, מסובב את שניהם כך שהם פנו אל חדר השיגור ושלל המהנדסים שהיו שם. "אני רציני. את האישה היחידה שאני יכול לראות את עצמי אי-פעם מזדקן אִתה. האישה היחידה שאי-פעם רציתי." החבורה במעבדה הסתכלה עליהם. המהנדסים פעלו תחת פיקוחו של מיגל, ששיתף פעולה עם טייסת הניסוי, דוקטור סוזן וארגאס, והקבוצה עבדה כל החודשים האחרונים בהכנה לשיגור ההיסטורי דרך כדור הארץ. סוזן אהבה את העבודה שלה. היא אהבה את העמיתים שלה, את שגרת הניסויים ואת מה שבא אחריהם. היא תהתה אם היא מוכנה לעזוב את כל זה מאחוריה בשביל להתחיל בהרפתקה הגדולה באמת - מאדים.
היא התמקדה בתצוגה מאחורי האנשים הללו - החלונות הענקיים שדרכם אפשר היה לראות את כדור הארץ. לילה עטף את האזור שאליו השקיפה תחנת מיר, ואורות ספורים נצנצו בעוז כנגד החשכה בריכוזי האוכלוסייה הבודדים שעוד נשארו באירופה הישנה. המקום שממנו ניסתה לברוח בחמש השנים האחרונות. היא הסתכלה על מיגל שוב.
"גם במאדים ירצו אותך, אין לך ספק בזה, נכון?" הוא שיחרר בעדינות את ידו הימנית תוך כדי דיבור, ייצב אותם כנגד הקיר ואז החליק את ידו כנגד עורפה, והביט עמוק אל תוך עיניה.
"אבל... מה עם - השיגורים?!" היא אמרה לבסוף. מיגל משך אותה אליו לנשיקה ארוכה נוספת. כשפקחה את עיניה, ראתה את חבורת המהנדסים מחזיקים שלטים, תחת ניצוחה של מריאן. כשראתה שסוזן מסתכלת עליהם, היא סימנה לכולם, והם הפכו את השלטים שהחזיקו, התיישרו כך שהמילים היו בדיוק בגובה עיניה.
"התנשאי לי, דוקטור וארגאס?" שאל מיגל, וביטא את המילים הכתובות. היא חיבקה אותו חזק, והסכימה.

#

סוזן חייכה כשנזכרה באותו יום. בהיסח הדעת היא סובבה את הטבעת האדומה סביב הקמיצה השמאלית. מיגל קנה לה טבעת "בצבע של מאדים" בתור טבעת נישואין. היא קנתה לו טבעת אחרת, כזו שאי-אפשר לענוד בציבור, והחבורה העליזה זרקה מספר הצעות מגונות במיוחד על השימושים השונים שהם יכולים למצוא לה, במיוחד בתנאי הכבידה של מאדים.
"משהו מצחיק?" שאלה המנהלנית דמיטריאדס.
"רק נזכרתי ביום החתונה שלנו," אמרה סוזן.
"היום המאושר בחייך?" אמרה דמיטריאדס ביובש.
"אחד מהם, בכל אופן," השיבה סוזן ולא הוסיפה. היא הקפידה להסתכל בשולחן שלפניה, ולשמור על ארשת פנים רצינית ושלווה.
"ועל איזו חתונה אנחנו מדברים? עם דוקטור אמאיה או עם סניור פאסיאונאטה?" דמיטריאדס תופפה באצבעותיה על המוניטור שמולה.
"אלחו ואני לא נשואים," תיקנה סוזן. " לא בדיוק..."
"בואי נתחיל מהנישואין שלך, דוקטור וארגאס." קטעה אותה דמיטריאדס ושאלה, "כמה זמן את ודוקטור אמאיה נשואים?"
"בערך חמש שנים." סוזן ניסתה לחשב במהירות את הזמן, לוודא שהוא מתאים לשנות כדור הארץ וויתרה על הניסיון. "חמש שנים לפי זמן מאדים, בכל אופן," תיקנה את עצמה.
"ומתי קיבלת את האישור להגר למאדים?" שאלה דמיטריאדס.
"שנה אחת לפני שמיגל ואני התחתנו," השיבה סוזן.
"ובעקבות מה החלטת לעבור למאדים?"
"מיגל." סוזן חייכה. דמיטריאדס המתינה בסבלנות וסוזן המשיכה. "מיגל היה אחראי על הקמת יחידת השיגור במאדים, וכשנמצא המימון להתחיל במחקר השיגור בצורה עצמאית על מאדים –" היא השתקה. "הכוונה - בצורה נפרדת, אך מתואמת היטב," תיקנה את עצמה למונח הפוליטי הנכון, "בכל אופן - הוא הקים את הצוות על מאדים, ואני הייתי חלק מהצוות, יחד עם רוב קבוצת המחקר המקורית שהייתה אחראית לפריצת הדרך של השיגור דרך כדור הארץ אל תחנת מיר." היא תופפה בהיסח הדעת באצבעותיה על שולי השולחן והפסיקה ברגע שחשה בכך.
"אני זוכרת את הדיווח שלך מתחנת מיר," אמרה דמיטריאדס. "יכולתי לראות מאחורייך את כדור הארץ. את אירופה. הפעם הראשונה שראיתי את אירופה מהחלל." היא השתתקה לרגע וסוזן לא ידעה איך להגיב. לא היה אדם חי היום שלא איבד לפחות אדם אהוב אחד באירופה, והנושא נחשב לטאבו גם עשרים שנה אחר כך.
"בכל אופן," המשיכה דמיטריאדס. "מה עם –"
"אלחנדרו?" שאלה סוזן. דמיטריאדס הנהנה. "אנחנו לא נשואים. או - עדיין לא נשואים." היא תיקנה את עצמה שוב, ושנאה את הרעד ששמעה בקולה. "ואני לא יכולה להיכנס לפרטים מעבר לזה, המשפחה שלו חתמה על הסכם בלעדיות עם אחד המגזינים המקומיים. אם אני אפרט אני עלולה להפר את ההסכם וזה –" היא היססה שוב, מחפשת את המילים הנכונות "– לא עדיף." היא השלימה את המשפט בחוסר רצון.
"אהה." אמרה דמיטריאדס. "אז - למה לך ולאלחנדרו פאסיאונאטה יש את אותו שם משפחה?"
סוזן נעה בכיסא בחוסר נוחות.

#

מההתחלה שניהם הסכימו על אורח חיים פתוח. סוזן אולי הייתה האישה היחידה בחייו של מיגל, אבל הוא לא התכוון לוותר על גברים בשבילה, והיא לא רצתה שיוותר. היא השקיעה את מרצה במחקר השיגורים, במטרה להפוך את השיגור הישיר ממאדים לכדור הארץ לאפשרי וכדאי מבחינה כלכלית עוד בימי חייה, ולא התכוונה להשאיר את מיגל בבית לבד. מדי פעם הם חלקו מאהבים, אבל לרוב היא הייתה במשימות למשך כמה שבועות, וכשחזרה הביתה הייתה רוב הזמן בהתאוששות מהמעמסה הפיזית שדרשו ממנה השיגורים, והוא היה תקוע על מאדים, חופשי לחזור כל ערב הביתה, לבד. או לא לבד, לבחירתו.
אלחנדרו מצא אותם יום אחד בנמל החלל הבין-עולמי במאדים. למרות השם המפוצץ, הנמל היה קטן וצנוע, מתאים לצורכי המושבה המתפתחת. אלחנדרו ניצל את הקשרים המשפחתיים והפוליטיים שלו כדי להיות בין האזרחים הראשונים שעשו שרשרת קפיצות שיגור מכדור הארץ למאדים, דרך התחנות הפזורות בדרך, ובדרך עלומה כלשהי הצליח להימנע מהתקשורת שסבבה אותו דרך קבע.
היא ומיגל ישבו בקפיטריה השוממת בנמל התעופה, לגמו משקית יין שהביאו מהבית לחגוג עוד שיגור מוצלח, ובעיקר את חזרתה הביתה. הם ישבו על הכיסאות בקפיטריה, ששימשה גם כבאר, בית קפה, ומסעדה במשך היום, והייתה מקום פרטי ושומם לשבת בו בשקט במשך הלילה. הוא נכנס דרך הדלת הצדדית, נראה אבוד לגמרי, והתקרב אליהם לאט, לא בטוח איך ליזום שיחה. מיגל הציל אותו מהמבוכה.
"עכשיו הגעת?" שאל.
אלחנדרו הנהן. הוא הסתכל סביבו בחוסר אונים.
"המשרדים סגורים," אמרה סוזן שהבינה פתאום. "חשבת שנמל החלל פה הוא כמו בארץ? שתמיד יהיה מישהו לקבל אותך, מישהו שאפשר לדבר אִתו, נכון?" היא חייכה.
הוא חייך אליה בתשובה, נע מרגל לרגל.
מבט נוסף, מעמיק יותר, חשף לעיניה המיומנות את סימני המתיחה של המסכות מחדר איזון הלחצים מסביב לעיניים. "ו - הגעת בשיגור לפה? בלי שום הכנה?" היא התרוממה אליו במהירות, והוליכה אותו להתיישב על כיסא לידם. "שיגור אזרחי, בלי הכנה מראש, ממש חוסר אחריות לעשות את זה בשעה כזאת!" היא החליפה מבט עם מיגל. "הפקחים של הארץ היו יכולים לפחות להתריע בזמן שהוא היה בחדר איזון לחצים, שיהיה מישהו שיקבל אותו בצד השני!" מיגל הניח יד מרגיעה על זרועה. היא נשמה עמוק, ואלחנדרו חייך אליהם בתודה.
"אני אלחנדרו," אמר, "וזה לא אשמת אף אחד חוץ ממני. אני התעקשתי על השיגור, זה נשמע כמו הרפתקה מטורפת. עדיין קשה לי להאמין שאני פה במאדים." הוא לקח את אחת המפיות שעל השולחן, כדרר אותה לכדור זעיר וזרק אותה באוויר, צופה בה נפרסת ונופלת לאט, במסלול היפרבולי. הוא צחק ותפס עוד מפית, מכדרר אותה גם כן. מיגל הניח יד מרסנת על אמת ידו.
"אנחנו לא מלכלכים פה," אמר, "ובשעה הזו אין אף אחד אחר שינקה חוץ ממך. אתה תצטרך לרדוף אחרי המפית הזו, ובמצבך לא הייתי ממהר לזרוק עוד דברים." ידו נשארה על אמתו של אלחנדרו.
סוזן חייכה. היא נהנתה לראות את מיגל קוטף בחורים מדי פעם, וזה היה בידור משעשע לסוף משמרת בשבילה.
"אתה רוצה קצת יין?" שמעה את עצמה אומרת. אלחנדרו הנהן והיא הושיטה לו את השקית, אצבעותיהם נגעו.
"איך אני... ?" הוא הרים את מבטו אליה. מיגל ענה.
"בעדינות." מיגל הדגים לו, אוחז בעדינות את פיית השקית, תוך שהוא שומר על קשר עין.
"לא פשוט משפריצים את הנוזל ותופסים עם הפה?" אלחנדרו קרץ למיגל וסוזן פרצה בצחוק פרוע. אלחנדרו הצטרף אליה ומיגל חייך, מושיט בחזרה את השקית עם היין.
"אל תאמין לכל הסרטונים של הבועות המרחפות באוויר שאמורים לבלוע בבת אחת," הסביר, "הם סתם זיוף." מיגל חייך אל סוזן שוב. "היין פשוט מיובא לכאן, והשקיות שוקלות פחות מבקבוקים." תוך כדי ההסבר, מיגל התקרב לאלחנדרו ועזר לו להביא את השקית לפיו. מכאן העניינים התפתחו במהירות, בעיקר כשהם גילו שלאלחנדרו לא היה מקום לשהות בו.
"לא היה לי מושג שאין פה מלונות, או חדרים להשכרה, או משהו כזה." התנצל אלחנדרו שוב, מאוחר יותר. כשהיה כבר בדירתם, במיטתם.
"זו הסיבה שהייתי בנמל בשעה כזו מאוחרת," אמר מיגל בכובד ראש. "מישהו צריך להיות אחראי להכנסת אורחים מאדימאית, והשבוע זו המשמרת שלי." סוזן צחקה ומשכה אותו לזרועותיה, אלחנדרו הצטרף אליהם והם חגגו כל הלילה את השיגור המוצלח, ואת כניסתו של אלחנדרו לחייהם.
הוא גר אִתם כל זמן שהיה על מאדים. סוזן והוא נחו בבית בימים הראשונים, מתאוששים מהשיגור, ומיגל היה יוצא וחוזר עם מטעמים ותאונות קולינריות מתחנות השיגור והמעבדות השונות. אלחנדרו נשאר בביתם גם אחרי שסוזן חזרה למעבדה שלה לנתח את תוצאות השיגורים, והיה מבשל להם בזמן שחיכה שיחזרו. רק כמה שבועות מאוחר יותר, כשאלחנדרו חזר הביתה, הם גילו מי הוא, למה היה לו אישור לבצע שיגור אזרחי למאדים, ובעיקר - מי היה אבא שלו.

#

"אלחנדרו פאסיאונאטה מארינרו, סוזן וארגאס מארינרו," חזרה המנהלת תיאה דמיטריאדס בעייפות, מדגישה את שמות המשפחה הראשיים. "איך זה קרה, למה ומתי?"
סוזן נאנחה. "לפני שנה וחצי בערך. הפכנו את זה לרשמי."
"רשמי..." עודדה אותה דמיטריאדס להמשיך.
"משפחה מאדימאית תקנית, המורכבת משלושה בגירים וקטין אחד," אמרה סוזן. "על הארץ קוראים לזה פולי - משהו. לא זוכרת מה החלק השני של המילה, בטח לא בשעה כזו של הלילה."
"השעה עכשיו שתיים בצהריים," תיקנה דמיטריאדס בחריפות.
"לא משנה מה השעה, אני עייפה," אמרה סוזן בחדות. "הנקודה היא - אנחנו משפחה. יחידה משפחתית אחת, מוכרת על פי חוקי מאדים. לא צריכה להיות שום בעיה בכניסה לארץ, מה גם ששלושתנו אזרחי כדור הארץ. מיגל ואני, שניים מתוך שלושת הבגירים ביחידה המשפחתית, תושבי ואזרחי מאדים. אלחנדרו - כמו שאת בטח יודעת - לא יכול להגר כרגע למאדים –"
"ועל מאדים כל מי שרוצה מקבל מעמד שכזה?" קטעה אותה דמיטריאדס. "החוקים שם כל כך שונים מכאן?" התעקשה.
"אני לא יודעת," אמרה סוזן. "אף פעם לא התמקדתי בחיים של אחרים או בדקתי כמה קל או קשה להם לנהל את חייהם האישיים." אצבעותיה חזרו לתופף על השולחן, ועכשיו היא לא טרחה לשים קץ להרגל העצבני הזה. "אכפת לי מהחיים שלי. אכפת לי ממיגל, אכפת לי שאלחנדרו צריך לחזור לכאן כל הזמן. זה הגיע למצב שהוא נשאר בכדור הארץ רוב הזמן, מטפל במחויבויות שלו פה, כדי שהוא יוכל בסופו של דבר לעבור למאדים כדי להיות אִתנו, כדי לבלות זמן עם –" מבטה נדד את העגלה מעבר לחלון, אל המוניטור ("60 דקות לעירות!") והיא השתתקה.
"כן, בואי נדבר באמת על הקטין שלך." תיאה דמיטריאדס נאנחה. "או שבעצם –"
דלת החדר נפתחה, וסניורה פאסיאונאטה נכנסה פנימה.
סניורה מגדלנה מאריה אמאיה פאסיאונאטה.
סוזן שכחה לנשום לרגע. חמותה, בכבודה ובעצמה. לא דרך מסכים, הולוגרמות, צעקות ברקע בזמן שיחות מתקצרות עם אלחנדרו. לא סרטונים מוקלטים מראש, ערוכים בקפידה כדי להסתיר את הכעס - אלא סניורה פאסיאונאטה. בגודל טבעי.
"מנהלנית דמיטריאדס, נמאס לי לחכות!" הכריזה ונעמדה בפתח הדלת בפוזה שכמו נלקחה מגיבורת תרבות מהמאה העשרים. "אני רוצה לראות את הנכד שלי, ולראות אותו עכשיו!"
"היי, מגדלנה," אמרה סוזן ממקום מושבה. היא ויתרה על קימה לכבוד חמותה, ואמרה לעצמה שהכבידה של הארץ היא סיבה מספיק טובה כדי להישאר בכיסא.
"סוזאנה," אמרה מגדלנה בקרירות והנידה בראשה.
"היא ישנה עכשיו, בבקשה אל תעירי אותה. לפי המוניטור יש עוד כמה דקות." סוזן הצביעה על המוניטור, שהתחיל להחליף צבעים. נו, ברור. הרעש של הכניסה המלכותית של מגדלנה יעיר גם מתים מרבצם, שלא לדבר על ילדה אנרגטית שלא אוהבת לישון גם ככה.
"הנכד שלי," הטעימה מגדלנה את דבריה, "יכול לישון אחר כך. ממילא הנסיעה ברכב תרדים אותו. אני רוצה לראות אותו. עכשיו."
"אותה," תיקנה סוזן. "כבר דיברנו על זה, מגדלנה."
שתי הנשים נעצו מבטים זו בזו. מנהלנית דמיטריאדס הפרה את השתיקה לבסוף.
"אולי אתן דיברתן על זה במעגל המשפחתי, אנחנו רק עכשיו הגענו לנושא." דמיטריאדס גייסה את כל כישוריה הדיפלומטיים כדי להפיג את המתח באוויר. "סניורה פאסיאונאטה, שבי בבקשה. בדיוק הגענו לנושא הזה, שהוא בלב החקירה שאנחנו מנהלים."
"אני לא מבינה מה הבעיה." סניורה פאסיאונאטה התיישבה בכיסא הרחוק ביותר מסוזן. "זה הנכד שלי, הבן של אלחנדרו ושל –" היא היססה לרגע, שולחת מבט רושף לעבר סוזן "– האישה הזאת."
"זה לא בדיוק מה שהרשומות אומרות. למעשה –" נשמה דמיטריאדס עמוקות.

#

"תוצאות המבחן הגנטי מראות שלילד יש שני אבות." הגנטיקאית הביטה בזוג שלפניה בכעס. "אני יודעת שאני חדשה על מאדים, אבל אני מבטיחה לכם שהמיונים שעברתי היו מעמיקים, מפרכים אפילו. אני לא חדשה במקצוע שלי, רק חדשה על הכוכב הזה. וכל המתיחות האלו לא מצחיקות! יש מספיק תושבים על מאדים שצריכים את השירותים שלי!" היא עצרה את שטף דבריה כדי לנשום לרגע. סוזן ומיגל הסתכלו זה בזה, סוזן הניחה יד על בטנה השטוחה עדיין.
"שני... אבות?" היא שאלה.
"כן." ענתה הגנטיקאית, היא הסתכלה על מיגל ועל סוזן, ולאחר רגע המשיכה במהירות, טון הדיבור עולה, משפט רודף משפט. "אין לי שום בעיה עם הורים חד-מיניים, אני לא מבינה למה אתם צריכים להעמיד פני זוג נשוי. ברור כשמש שלילד בבטן שלך יש שני אבות. די עם ההצגות!"
מיגל נראה המום, סוזן קצת פחות.
"את יכולה להסביר מה זה אומר?" שאלה.
"נו באמת דוקטור וארגאס!" הגנטיקאית קמה מכיסאה והתחילה להתהלך בחדר, צעדיה המהירים גרמו לה לנתר מעט בכל רחבי התא הקטן. "שני גברים מחליטים להביא ילד לעולם. הם מוצאים פונדקאית ותורמת ביצית. לפעמים זו אותה אישה." היא נעצרה ליד שידת המגרות בקיר הפנימי ושלפה מתוכה דיסק תצוגה שאותו החליקה אל המכשיר. התצוגה התעוררה לחיים, מציגה תא ביצית בהגדלה של כמה אלפים. "לוקחים את הביצית, מוציאים ממנה את החומר הגנטי האימהי," כמה לחיצות כפתור הראו את התהליך במעבדה, וגם אנימציה של סלילי דנ"א מנופפים לשלום מתוך כדור ורדרד ומחייך. "מחדירים לתוכה שני סטים שנלקחו מתאי זרע של שני האבות, הוקוס פוקוס ו– ילד. אני בטוחה שבתור הפונדקאית את מתמצאת בתהליך בדיוק כמוני." הגנטיקאית סגרה את המגרה בחבטה. או לפחות ניסתה. מנגנון הבטיחות מנע טריקות בכל רחבי התחנה, בכל סוגי הריהוט.
"אני האמא. הטבעית," הסבירה סוזן בפעם המי יודע כמה. "זו לא מתיחה, זה מצב חדש שאנחנו מנסים להבין. הסיבה העיקרית שביקשנו את הבדיקה הזו היא בגלל ההתראה הטריזומלית בבדיקת הדם האחרונה."
"כן, כן." הגנטיקאית נאנחה. "פתאום עכשיו את מבינה בגנטיקה?" היא לחצה על עוד כמה כפתורים. "בדיקת הדם העוברית השגרתית של שבוע 15 מתריעה בפני מחלות גנטיות ותסמינים נוספים. רק על מאדים טריזומיה - או מצב שבו לתינוק יש שלושה כרומוזומי מין, XXY –" היא הסבירה בטון דידקטי והוסיפה עקיצה "– כמו שאת ודאי יודעת." סוזן לא הגיבה. "בכל אופן - על מאדים, טריזומיה נחשבת למשהו שראוי להתריע עליו, וגם זה רק לצורכי מעקב." היא התייעצה בתצוגה שלפניה. "זה שריד מהתקופה שהמושבה הייתה תחת שלטון צבאי - בדיקות והתראות בפקודה, בלי לתת לנו לעשות את העבודה שלנו." היא נאנחה. "מדענים וחיילים שהיה להם יותר מדי זמן לסטטיסטיקה של אוכלוסיות מוגבלות, ופחות מדי זמן לעשות עוד ילדים בשביל המושבה." מיגל וסוזן שילבו ידיים מתחת לשולחן. "מה גרם לכם לרצות סקירה גנטית מקיפה בעקבות זאת?" היא הפנתה את השאלה אל מיגל, מתעלמת מסוזן. מיגל מצמץ בעיניו במהירות, בולע את רוקו. סוזן לחצה את ידו מתחת לשולחן.
"נו?" שאלה הגנטיקאית.
סוזן היא שהשיבה. "אני התעקשתי על הבדיקה," אמרה. "לא היינו בטוחים מי האב, ובמקרה של טריזומיה רצינו לדעת אם זה מיגל או –" היא היססה.
"עוד לא דיברנו אפילו עם אלחו." מיגל כבש את פניו בידיו. "רצינו לספר לו את החדשות כשהוא יבוא לבקר." סוזן אחזה בידו ולחצה אותה. "איך זה יכול להיות?" הוא שאל.
הגנטיקאית נשפה אוויר באִטיות דרך אפה והצביעה שוב על המצגת. "כששני גברים מחליטים להביא ילד לעולם –"

#

"איך תסמונת גנטית מפריעה לפקידי ההגירה להוציא דרכון ארצני לנכד שלי?" מגדלנה לא יכלה להתאפק יותר. "מנהלנית דמיטריאדס, את מוכנה להסביר לי את הדבר הזה? למה אני לא יכולה לראות את הנכד שלי? למה הבן שלי לא יכול לקחת את הבן שלו הביתה?"
"הבת שלו," אמרה סוזן. "מגדלנה, כמו שכבר אמרנו לך קודם - לאלחו, מיגל ולי - יש בת. לא בן. דיברנו על זה כבר –" צפצוף מחאה מהמוניטור גרם לה להשתתק. שלוש הנשים הביטו במוניטור וחיכו שהצבעים יחזרו לגוונים המרגיעים והתינוק - התינוקת - תמשיך לישון בשלווה בעגלה והן יפתרו את הסבך הבירוקרטי.
"סניורה פאסיאונאטה, דיברנו על זה לא פעם ולא פעמיים. אנחנו לא יכולים להוציא חסינות דיפלומטית במקרה הזה!" אמרה דמיטריאדס בכעס. "ולפי מה שאני רואה פה, טוב עשינו שלא הורדנו את הראש ופשוט מילאנו פקודות!" היא נופפה בניירות שהיו על השולחן. "יש פה מקרה מסובך, שאי-אפשר להסתיר על ידי מתן חסינות, וגם אם זה היה הליך פשוט, הסיבה שאנחנו לא יכולים להוציא דרכון ארצני - עדיין," הדגישה דמיטריאדס, "היא שברשומות שלנו מעודכן כי לאלחנדרו פאסיאונאטה מארינרו יש בן, במשותף עם סוזן וארגאס מארינרו, ומיגל רוחו מארינרו. ברשומות של מאדים, לעומת זאת –"
"בת!" התעקשה סוזן. עיניה מתמלאות דמעות. זה תמיד היה החלק הקשה ביותר. לגרום להם להבין. "החלק הכי חשוב בכל העניין הזה הוא אלמה! היא בת." היא הפסיקה לדבר וניסתה לשלוט ברגשותיה.
"בן. לא בת." מגדלנה התעקשה והחוותה בידה על העריסה בחדר השני. "נכד!" היא חזרה ואמרה. "הנכד שלי!"
"נכדה," הדגישה סוזן שוב. "ואם תמשיכי להתעקש שהיא צריכה להיות בן, הביקור שלנו פה יהיה רווי דמעות." היא נאנחה, וניסתה להחניק את הדמעות. ללא הצלחה מרובה.

#

הדמעות זלגו על לחייה כשהיא נכנסה למגורים הזמניים בלונה-3. לילה ראשון בלי התינוק שלה. איכשהו היא הניחה שהפרדה ממנו תהיה כמו הפרדה ממיגל - קשה אבל אפשרית. היא לא ציפתה שהגעגועים כמעט יעבירו אותה על דעתה. היא נעצרה רגע בפתח הדלת, בחשש מפני מה שתמצא בתוך המגורים. אבל מריאן תמיד חשבה על הכול מראש, ודאגה שמישהו יביא את התיק שלה למגורים. לא בשיגור ישיר, כחלק משגרת הניסויים של הבסיס הצבאי. מישהו בא בעצמו למגורים, נכנס והניח את התיק שלה ליד הכניסה. המעשה המתחשב הזה רק החמיר את המועקה בגרונה, והיא הזדרזה להיכנס למגורים ולסגור את הדלת, שאיש לא יראה. בשיגורים קודמים המהנדסים במחלקת המטען הדומם השתמשו במטען שלה כדי לבדוק את האלגוריתמים שלהם בסביבה כאוטית, כהגדרתם. החלום הרטוב שלהם היה להצליח לפתח אלגוריתם שלא רק ישגר את המטען בצורה בטוחה מהתחנה למגורים, אלא גם יפרוק את המזוודה, יסדר את כלי הרחצה בארון המתאים ואת הבגדים בארון ליד המיטה. והם חיפשו "ניסויים רטובים" כדי לנסות בתנאי שטח את שיגור המטען. טייסי הניסויים והמטען שלהם היו מושלמים למטרתם, הם רק שכחו שמדובר פה בבני אדם שעד שהגיעו לשנת הלילה במגורים עברו שבעה מדורי גיהינום, לא בתיירים מפונקים שישלמו הון כדי שמישהו יפרוק להם את המזוודה. סוזן הייתה חוזרת מניסויי השיגור מותשת לחלוטין, לרוב סובלת מכאבים, סחרחורות ובחילות. אם בדרך נס לא הייתה מועדת על נעליים ומברשות בכניסה לחדר, היא הייתה מוצאת אותם מפוזרים בכל מקום. פעם אחת האלגוריתם היה כל כך שגוי שכל הבגדים שוגרו אל תוך הכרית, ומברשת השיניים נעלמה לגמרי. "טעות בסדר גודל, את יודעת איך זה, מדענים," התבדח אִתה אחד המהנדסים בפרויקט בניסיון כושל להתנצל. אז היא התלוננה. מריאן הצליחה לעצור אותה מלהגיש תלונה רשמית, הבטיחה שהיא תדבר עם החבר'ה מהקומה מתחתם, וניסויי השיגורים על המטען שלה נפסקו. ככל שהיה ידוע לה, בכל אופן. קצת אחרי זה היא ממילא הפסיקה את השיגורים עד הלידה.
סוזן הייתה כל כך עייפה שהיא כבר לא זכרה מה הם בדקו היום, ובאילו תחנות שיגור עברה. היא לא הייתה בטוחה מה השעה המקומית, מה השעה בבית ומה השעה אצל אלחנדרו. היא התעקשה, והצליחה, לשמור על משטר אימונים קפדני ומטורף כדי שתוכל לחזור לניסויים כמה שיותר מהר, אבל אחרי יום הניסויים הראשון של שיגורים לטווח ארוך - ניסויים שאותם זנחה במשך כמעט שנתיים - היא רק רצתה לזחול למיטה ולא לצאת ממנה.
זו מיטה הפעם? היא הרימה את מבטה מהתיק לצד הדלת וראתה ערסל מחובר לקיר, לא מיטה. על לונה-3 יש ערסלים, הזכירה לעצמה. לפחות אלה לא המזרנים הנוראיים בתחנת החלל הבינלאומית. צורת השינה רמזה לה איפה היא נמצאה במסגרת סדרת הניסויים, והיא רק רצתה לזחול לתוך המיטה. הערסל. הכדור. בפעמים הבודדות שבהן השתתפה בשיגורים לכדור הארץ היא ישנה עם אלחנדרו על מיטה ענקית שעשתה לה מסאז' לשרירים תוך כדי שינה. בבית היא ומיגל ישנו תחת חופה שהייתה מתוכנתת לאטימה אוטומטית והתחברות עם העריסה של מארטו במקרה של נפילת לחץ פתאומית. בתחנות החלל השונות השתמשו בשילוב של חופה וערסל כדי לחסוך במקום. סוזן מזמן למדה לתכנן את לוח המשימות והשיגורים כך ששעות המנוחה בין השיגורים יהיו במקום בו יש סיכוי יותר גבוה למצוא ברֵכה ציבורית לצוף בה בין הניסויים. גם אם המשמעות הייתה להוסיף עוד חצי יום ניסויים כדי לסיים את הבדיקות בלונה, היא העדיפה להתעורר בלונה-3. היא שלפה את "פיג'מת לונה" מהתיק שלה - מכנסיים נוחים וחולצה רחבה, מכוסים בציורים חמודים של חצי ירח ודובונים מנמנמים. כדי לשעשע את עצמה היא רכשה פיג'מת שיגורים ייעודית לכל בסיס, דרך נוחה להזכיר לה איפה היא נמצאת כשהיא קמה בבוקר, ומה התרגולת הנכונה במקרה של נפילת לחץ או מחסור בחמצן. בעיקר, הפיג'מה הייתה בדיחה פרטית בינה לבין מיגל. במהלך אחד מניסויי השיגור הראשונים, מיגל תפס אותה מתרוצצת עירומה בבסיס בזמן אחת מהתרגולות השגרתיות שהתקיימו בתחנות החלל מדי פעם. הוא השיג לה את הפיג'מה הראשונה שלה למחרת, והם הקפידו לקנות ביחד את כל הפיג'מות מאז.
היא התכרבלה בערסל כמיטב יכולתה עם ערכת שטיפת הפנים - "תחת בדיקות פטנט קפדניות!" הזהירה התווית על האריזה. היתרון בלגור בכוכב עם אחוז מים נמוך - אפשר לשטוף פנים במיטה. הערכות הללו היו אסורות לשימוש נרחב על לונה, ולכן סוזן ארזה כמה מטליות יחד עם הערכה, לסילוק במתקנים המתאימים ביום שאחרי. היא לא רצתה לוותר על הטקס של לפני השינה, ועם מארטו - ובכן, היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליו גם אם הייתה רוצה.
היא כיוונה את פונקציית ההקלטה במכשיר האישי אל פניה, והתחילה לדבר תוך כדי שהיא מורחת על פניה את התמיסה שהחליפה צבעים. הגרסה לילדים הייתה בשלבי ניסוי סופיים לפני הפצה לציבור הרחב, ומארטו, כחלק מאוכלוסיית הילדים הקטנה של מאדים, נבחר להיות אחד הנסיינים. הבעיה הייתה שהוא הסכים לשים את המשחה רק אם סוזן הייתה בסביבה. כשהיא נעדרה מהבית בגלל משמרות לילה פעמיים בשבוע, היא נאלצה לצלם את עצמה באמצע המשמרת ולשלוח לו, כדי שהוא יסכים להשתמש במשחה. וכל לילה ההקלטה הייתה חייבת להיות מעט שונה, כדי שמארטו יֵדע שהיא באמת שטפה את הפנים, כמו שהכריחו גם אותו לעשות. באחת מהמשמרות היא לא הספיקה להקליט את עצמה ומיגל ניסה להשתמש בהקלטה שהוא שמר למקרה חירום ו– ובכן, זה לא היה תענוג לאוזניים. לקח לו שעתיים להירגע. היא פיהקה שוב, חייכה למצלמה והתחילה בהקלטה.
"אולה מי אמור," מלמלה בעיניים חצי עצומות. היא הייתה כל כך עייפה. "כמו שדיברנו - לשטוף פנים בכל ערב. היום יום - אהמ..." היא ניסתה להיזכר איזה היום היה ולא הצליחה. "טוב, קרידו - אמא עייפה מדי לזכור איזה יום היום. אבל היום זה הלילה הראשון שאני לא בבית. אז - אמא שוטפת פנים פה, ואתה שוטף פנים עם אבא בבית." היא חייכה. "זה כחול!" היא עשתה פרצופים ומצמצה למצלמה "ו - אדום!" הכריזה בשמחה. "ועכשיו הטיפות!" היא טפטפה את הטיפות הכחולות לעיניה ועשתה פרצופים מפחידים, שידעה שיצחיקו אותו ואת מיגל. היא מצמצה שוב והעמידה פנים שהיא בוכה, מנגבת את הדמעות ששינו את הצבע במגע עם התמיסה על הפנים. הטיפות החליפו צבע שוב והיא הכריזה, "ועכשיו הצבע הוא –" והשאירה מקום למארטו ולמיגל להשלים "ירוק!" היא חייכה כשחשבה על שניהם מסתכלים על הסרטון ושוטפים פנים גם הם.
"ועכשיו - השיניים!" היא חייכה, חושפת שיניים, נוהמת נהמות קטנות. היא טפטפה מספר טיפות לפיה והעבירה את הלשון על השיניים והשפתיים. עושה פרצופים מוגזמים ומדמיינת את הצחוק המתגלגל בבית, כשהם יראו את הסרטון בעוד כמה שעות.
היא שכחה להכין כוס או צלחת בהישג יד. אם היא תירק את התמיסה שבפיה היא תשאיר כתם על המצעים. סוזן כיבתה את ההקלטה והלכה לירוק את התמיסה בכיור. כשחזרה לערסל היא הקפידה להראות למצלמה שהיא מנגבת את התמיסה מהפנים שלה, שהיא לא סתם נעלמה.
"ועכשיו - כמו דרקון, מי אמור!" היא נשפה בעצמה כדי להדגים. משום מה כשמיגל או אלחנדרו הדגימו את חשיבות הניקיון וצחצוח השיניים הם מעולם לא השיגו את התוצאה הרצויה, ומהר מאוד סוזן גילתה שהיא נהנית להיות המוקד של הטקס הלילי הזה עם מארטו. אחרי עוד כמה מילות פרדה היא כיבתה את ההקלטה ושלחה אותה למאדים. היא השתמשה בקוד העדיפות של ניסויי השיגורים כדי לוודא שהסרטון יגיע בזמן.
ואז היא סוף-סוף הלכה לישון. מחשבות על החזרה לשגרת הניסויים הטרידו אותה. היא כמעט דחתה - שוב - את החזרה לשגרת הניסויים לטווח רחוק, כדי להישאר בבית. היא שנאה את הרעיון להיות האישה הקטנה שמטפלת בבית ובילדים, והמשימות שלה היו חיוניות לעתיד המושבה, במיוחד בתור אחת מטייסות הניסוי היחידות. כל שאר הטייסות גויסו ל"פרויקט סוזן" - כמו שכולם קראו לו בחיבה - הניסיון לשחזר את התנאים שהביאו להפריה המוצלחת אצלה. המדענים במאדים לא הצליחו להבין איך ההפריה קרתה ברמה המולקולרית, ולכן התמקדו בניסיון לשחזר את התנאים בתקווה לגלות את הסיבה הנכונה ולשחזר את המנגנון אחר כך, במעבדה. סוזן ידעה שנעשים מאמצים דיסקרטיים לאתר מדענים מתאימים על כדור הארץ כדי לגייס אותם לפרויקט על מאדים, לפני שיגיע הזמן לחשוף את התגלית לשאר העולם. המשמעות הייתה שמישהי הייתה צריכה לחזור לניסויים הרגילים, כדי לאסוף את כל הנתונים שהוזנחו בזמן שרוב הטייסות גויסו לפרויקט החדש. לפחות לא הכריחו אותה להצטרף לניסויי השחזור של התקלה המופלאה שיצרה את מארטו, ועל זה היא הייתה אסירת תודה. המחשבות והדאגות התרוצצו במוחה והיא לא הצליחה להירדם שעה ארוכה.
יד טלטלה אותה בעדינות, ואז בתקיפות. סוזן מלמלה משהו וניסתה להתהפך לצד השני - ונבלמה על ידי הערסל. היד המשיכה לנער אותה והיא שמעה מישהו קורא בשמה שוב ושוב.
"סוזן! את חייבת להתעורר! סוזן!" מריאן קראה בשמה. "סוזן - מיגל מחפש אותך בדחיפות." מריאן המשיכה לקרוא בשמה עד שהיא התרוממה בערסל, ושפשפה את עיניה.
מריאן הושיטה לה בקבוק מים. סוזן שתתה לאט, והחזירה לה את הבקבוק. "מיגל?"
מריאן הושיטה לה את המחשב הנייד עם הקישור הלווייני. סוזן ניסתה לשווא ללחוץ על הכפתורים בידיים רועדות מעייפות, מתח וחרדה. מריאן מיהרה לעזור לה.
"הם בסדר!" היא ניסתה להרגיע אותה. "לא קרה שום אסון, זה רק הילד ש-" ואז הקשר נוצר, ומיגל ענה.
או ניסה לענות.
יבבות מילאו את חלל החדר, ומריאן מיהרה להנמיך את עוצמת הקול. סוזן בהתה במסך בעיניים צורבות מעייפות. מיגל העיף בה מבט אחד, ואז מיהר לחדר האחר. סוזן שפשפה את עיניה, ניסתה לארגן את שׂיערה, להיראות מרגיעה וסמכותית, לחייך, למרות שכל גופה כאב מהשיגור והיא רק רצתה לישון עוד קצת לפני שסבב הניסויים השני יתחיל למחרת. היא תהתה מה מריאן תחשוב. שאר ההורים בגן טענו שגיל שנתיים הוא נוראי, אבל זה רק שלב וזה עובר, אבל סוזן הייתה מודאגת מהתנהגותו של מארטו.
"מי אמור!" קראה סוזן. "מאמא אקי! אמא כאן!"
"מאמא!" היבבה פילחה את החדר ומיגל הופיע, אוחז בידו צרור מתפתל ומייבב.
"קרידו מיו!" נאנחה סוזן. "מה קרה? למה הבכי?"
היא נופפה בידה ועשתה פרצופים בזמן שמיגל אמר בקול נמוך, "אני חושב שזה מגעגועים." גם עיניו היו נפוחות מחוסר שינה.
סוזן ויתרה על הניסיון לתחקר את מיגל אם היה משהו מסוים שגרם לצרחות. היא ידעה שזה יוביל רק לוויכוח חסר תוחלת נוסף. היא התמקדה במלמול מילות הרגעה חסרות חשיבות, פרצופים מצחיקים ומילים רכות של אהבה וגעגועים, עד שהיבבות שככו לגמרי.
"נרדם," דיווח מיגל אחרי כמה דקות. הוא חיבר את המוניטור מחדש, והמכשיר דיווח שיש להם לפחות כמה שעות שינה, אלא אם יקרה משהו דרמטי. גם המוניטור ההורי לא הצליח להסביר את התקפי הזעם, וסוזן ומיגל מיהרו לנתק אותו אם היבבות והצרחות התחילו באמצע הלילה - הם לא הזדקקו למחשב שיספר להם שהילד בוכה.
"ואיך אתה מרגיש?" שאלה סוזן. מיגל נראה מותש לחלוטין, וסוזן ידעה שהוא לא היה מתקשר אליה אם הייתה לו ברֵרה אחרת.
"גם אני רוצה לישון," אמר. "אבל טוב לראות אותך. ישנת?"
סוזן חייכה. "מריאן ואני היינו בדרך לסבב בארים על לונה-3 כשהתקשרת." מיגל צחק. "אני מתגעגעת," הוסיפה. היא היססה לרגע ואז שאלה, "איך זה התחיל?" למראה פניו היא כמעט התחרטה על השאלה. הדבר האחרון שרצתה זה לריב עם מיגל. הוא נאנח.
"אלחו התקשר. הציע לבוא לביקור כדי לעודד אותנו." המסר היה ברור - זו לא אשמתי.
סוזן נשמה עמוק. "אני מצטערת. לא הייתי צריכה לשאול את זה ככה." הם הביטו זה בזה. "תחזור לישון, אהוב," לחשה. מיגל הפריח נשיקה באוויר. הם נופפו זה לזה לשלום בשתיקה וסוזן כיבתה את המכשיר.
מריאן הופיעה בפתח החדר. מתישהו במהלך הבכי והמילים והשתיקות היא יצאה להכין לסוזן תה, ועכשיו הושיטה לה את הבקבוק התרמי. סוזן לגמה מהמשקה בשתיקה, ומריאן קיפלה את הציוד.
"אני מרגישה כאילו אני מפספסת משהו," אמרה סוזן פתאום. "כאילו יש סיבה לכל הבלגן הזה. ואם רק נמצא את הסיבה נוכל לטפל בה, להתמודד. להפסיק עם כל ה- זה." היא עצמה את עיניה ונשמה עמוק. "אלחו חושב שאני סתם לחוצה, ושזה יעבור. מיגל חושב שאני מאשימה אותו. אבל אני פשוט רוצה להבין למה הילד שלי כועס כל הזמן." היא הביטה במריאן.
"יכול להיות שהוא פשוט מתגעגע לאמא שלו?" שאלה מריאן.
"הוא מתנהג ככה גם כששלושתנו אִתו," ענתה סוזן. "יש איזשהו מתח שעוטף אותו, ואז - מישהו אומר משהו, והוא מתפרץ. אני כבר מזהה את הסימנים המקדימים, אבל לא מצליחה להבין למה זה קורה."
"ניסית להכין רשימה?" שאלה מריאן בחיוך קטן.
סוזן התחילה לצחקק. מריאן הצטרפה אליה.
"תני לי לנחש איך מיגל מגיב לכל הרשימות שלך," אמרה מריאן, שגם היא צחקקה. "לא כל דבר צריך לעבור אנליזה מדוקדקת!" אמרה בחיקוי מושלם של מיגל, וסוזן לא הצליחה לנשום מרוב צחוק.
"ברור שיש לי רשימות!" אמרה לבסוף, בוכה וצוחקת לסירוגין. "אבל אין בהן שום היגיון! זה קורה אם מדברים אִתו על צעצועים, על בגדים, על אנשים בטלוויזיה ובזמן השיחות עם סבתא שלו." הדמעות התחילו לזרום על לחייה והיא הניחה להן לזלוג, והמשיכה לדבר בשטף, בבהילות. "הוא מתעצבן עלי, ועל אלחו, ועל מיגל. זה קורה כשאנחנו כולנו אִתו, כשרק אחד מאִתנו אִתו או כשרק אחד מאִתנו לא אִתו." היא המשיכה לצחוק בהיסטריה, והדמעות המשיכו לזלוג. מריאן הניחה יד על כתפה, בניסיון להרגיע אותה, אבל סוזן ניערה אותה והמשיכה לדבר. "רוב הזמן הוא מקסים ומצחיק וחכם, וכיף להיות אִתו, אבל פתאום ברגע אחד מישהו אומר משהו והוא מתכנס בעצמו שותק, ואז אנחנו ממשיכים לדבר והוא מתפרץ. ובמשך שעות הוא רק בוכה." היא ניגבה את הדמעות בכריות כף היד, מושכת באף. "והכי עצוב זה שאני רואה שהוא מצטער אחרי זה." היא ניסתה לחייך אל מריאן, לחזור לשליטה עצמית, אבל הבכי הכריע אותה והיא המשיכה ליבב בשקט.
"מה זאת אומרת?" שאלה מריאן והושיטה לה טישו, ששלפה מאחד הכיסים.
"כאילו..." סוזן משכה שוב באפה השתתקה לרגע, במחשבה. "זה יישמע מצחיק, אבל כל פעם אחרי שמיגל ואני רבים, כשאנחנו מתחבקים ומשלימים, אז אני תופסת לו את האוזן. זה תמיד ממש מצחיק אותו," היא חייכה מבין הדמעות, וניגבה שוב את עיניה, "ואם מארטו רואה אותנו רבים אז הוא נרגע רק כשהוא רואה שאני תופסת למיגל באוזן." מריאן הושיטה לה את הטישו שוב, והיא לקחה אותו הפעם וקינחה את אפה ברעש. "ובזמן האחרון מארטו מנסה למשוך לי באוזן כל הזמן. כאילו הוא מנסה גם –" היא נאנחה וזרקה את הטישו הצידה. "אולי אני סתם ממציאה. אולי זה נורמלי לחלוטין ואני עושה הר מהעכבר."
מריאן לא אמרה כלום. היא לקחה מסוזן את הבקבוק התרמי עם התה, וחייכה אליה. "אני בטוחה שתמצאו את התשובות," אמרה לבסוף. "בינתיים אני מציעה שתנסי לישון עוד קצת. מחר יהיה יום קשה." היא כיבתה את האורות ויצאה מהחדר. סוזן ניגבה את פניה ונשענה לאחור על הכרית. אחרי כמה רגעים היא נרדמה, מותשת.

#

"הרישומים שלנו מראים שזהו בן. זכר," התעקשה דמיטריאדס. "כל הבדיקות הרפואיות התקופתיות שנעשו על מאדים מעלות המון שאלות מצד משרד ההגירה. ואיך בכלל יש לו שלושה הורים ביולוגיים?"
"בת," התעקשה סוזן, עיניה נוצצות מדמעות. היא נשמה עמוק, וכפתה על עצמה להירגע, בדיוק כמו בסיומו של שיגור מכאיב במיוחד. ואז אמרה שוב, "היא בת."
"סוזאנה, באמת! למה כל הבלגן הזה!" התלוננה מגדלנה. "ואחר כך את מתפלאת שמתעוררות שאלות מצד הבירוקרטים. אולי תפסיקי עם ההתעקשות הזאת, ואחרי שנפתור את הבלגן פה, נלך הביתה ונסביר לו שלהעמיד פנים זה אולי נחמד במאדים, אבל פה על כדור הארץ –"
"מגדלנה!" צעקה סוזן. "את חושבת לרגע אחד שאם הייתי חושבת שזה משחק ב'נדמה לי' של ילד קטן הייתי משתפת עם זה פעולה? את לא היחידה שמבינה, שחכמה, שיודעת, שיש לה ניסיון!" היא השתתקה לרגע כדי לנשום עמוק ולמשול בכעסה.
"לא משנה מה הוויכוח הגדול בין שתיכן," אמרה דמיטריאדס בקור, "המין הביולוגי הוא זכר. ולפי התיק הרפואי הוא עבר בדיקות רפואיות מקיפות, בכמות שמעלה חשד - איך את מסבירה את זה?"
מגדלנה שילבה את ידיה. "כן, סוזאנה, איך את מסבירה את זה?" היא פנתה אל דמיטריאדס בחיוך קושר סוד, "אני הסבתא וגם לי הם לא מוכנים להסביר איך זה קרה."
סוזן חייכה לרגע, נזכרה בדברים שהיא ומיגל שמעו בבדיקות הראשונות. "ובכן," אמרה, "כשאמא ואבא אוהבים אחד את השני..." היא השתתקה לרגע, לא המשיכה את הבדיחה, ואז החלה שוב לדבר, ברצינות. "מנהלנית דמיטריאדס - יש שתי סיבות לכמות הבדיקות החריגה שאת רואה. האחת - כמו שאת רואה בעריסה בחדר השני - קשורה לבת שלי. להיותה בת –"
"בן!" צעקה מגדלנה. "בן! תפסיקי עם זה כבר!"
"סניורה!" דמיטריאדס קמה במהירות וניגשה אל הדלת. "סניורה פאסיאונאטה!" אמרה שוב, תוך כדי הליכה, "אני מנהלת את החקירה הזו, ויש סיכוי מאוד סביר שלא נאשר את הכניסה של האם והצאצא אל כדור הארץ אלא אם אני אקבל תשובות." היא פתחה את הדלת. "ניסית להשתמש בכל תכסיס אפשרי כדי להעניק לנכד שלך חסינות דיפלומטית ולעקוף אותנו, ונכשלת. אם את לא מוכנה לתת לי לעשות את העבודה שלי, צאי מהחדר, בבקשה."
מגדלנה זזה בכיסא באי-נוחות. השתיקה העמיקה ולבסוף היא אמרה, "מנהלנית דמיטריאדס - אני מתנצלת על ההפרעות שאולי גרמתי. הדבר נובע מהתרגשות ותו לא. אני רק רוצה לראות את הנכד שלי, זה הכול."
דמיטריאדס סגרה את הדלת ופסעה לאט אל השולחן. היא התיישבה במקומה והביטה בסוזן. שלושת הנשים שתקו.
"ובכן, דוקטור וארגאס," אמרה לבסוף, "הרשומות שלנו מראות שיש לילד שני אבות ואם. הסבירי."
סוזן היססה לרגע. "רוב הבדיקות שאת רואה בתיק, מהשנים הראשונות, נועדו בדיוק לברר את זה. לאשש את מה שהבדיקות הגנטיות מתחילת ההיריון הראו," הסבירה. "רצינו לוודא לפני הלידה של מי הילד, והבדיקות הראו שבעצם –"
מגדלנה כחכחה בגרונה וסוזן שתקה לרגע, וניסחה את המשפט הבא בקפידה. "בשורה התחתונה," המשיכה, "אנחנו שלושה הורים ביולוגים. אני, מיגל ואלחנדרו. זו הסיבה לבדיקות המוקדמות. הבדיקות המאוחרות יותר –"
"אבל איך זה יכול להיות?" שאלה דמיטריאדס.
סוזן חייכה. "לגבי ה... תהליך... אני אחסוך ממך את הפרטים –"
"שאותם תחסכי גם מהעיתונות, אני מקווה!" התערבה מגדלנה, ודמיטריאדס השתיקה אותה בתנועה חדה.
"יש פרטים שעדיין נמצאים תחת חיסיון פטנטי של המעבדות במאדים," הסכימה סוזן. "אנחנו רוצים לבדוק האם משהו בפרמטרים הייחודיים של השיגור לטווח ארוך שנעשה במאדים הוא זה שגרם לפוריות המוגברת, או שזה מנגנון אחר," אמרה. "עד שהתמונה תתבהר, אנחנו לא יכולים לשחרר את כל הפרטים לציבור הרחב ומעדיפים להגן עליהם בפטנט," הסבירה. "אבל העיקרון הכללי הוא פשוט - בגלל שאני טייסת השיגור הראשונה, ובגלל ש... עשיתי מספר רב של שיגורים בסביבה תרבותית..." היא כחכחה בגרונה. "...מתירנית," היא השלימה את המשפט לבסוף. דמיטריאדס חייכה, וסוזן ראתה שהיא מתחילה להבין. הן החליפו מבט, שלא מצא חן בעיני מגדלנה.
"בכל מקרה," חייכה סוזן, והסמיקה קלות, "הייתי על מאדים, באמצע ניסויי שיגורים, ו-" סוזן ניסתה למצוא את הניסוח המתאים.
"בגלל שלא יכולת לעזוב את הבן שלי בשלווה, והיית חייבת לחשוף אותו לאורח החיים שלך ושל בעלך!" הוסיפה מגדלנה בארס.
"מתירנית...?" שאלה דמיטריאדס. "מבחינת.... מגוון ביולוגי?" היא הוסיפה לבסוף, בוחרת את מילותיה בקפידה.
סוזן נאנחה. "כן." היא אמרה. "או - אם נוותר על המטאפורות ומכבסת המילים שסובבות את הנושא - בגלל ששכבתי עם שני גברים. ובגלל כל המגבלות החוקיות סביב אמצעי מניעה, ולאור העובדה שאנחנו אזרחים שומרי חוק - נכנסתי להיריון." מגדלנה ניסתה לומר משהו אבל סוזן הרימה יד, והמשיכה לדבר במהירות. "אני לא אוהבת את העמדת הפנים, את כל המילים היפות שמנסות לעקוף את האמת הפשוטה - המין האנושי צריך עוד ילדים, אחרת ניכחד. חצי מהאנשים לא יכולים לעשות ילדים, משלל סיבות גנטיות וסביבתיות, ולכן כל מי שיכול - עושה ילדים. זה אפילו מעוגן בחוק, כדי שחלילה לא נפספס אפילו עובר אחד." היא התעלמה מהתקף הכחכוחים שתקף את מגדלנה ודיברה אל דמיטריאדס, "אני לא מבינה למה צריך להעמיד פנים שאנחנו נאורים ומתקדמים ומאמינים בזכות האדם על גופו כשהצורך שלנו נואש כל כך." היא הביטה במגדלנה וחייכה חיוך קטן, שלא השתקף בעיניה. "אז במקרה אני והבעלים שלי עלינו על משהו, שגורם לכך שהשיגורים לא מעקרים את תאי המין, ובמעבדות במאדים מנסים לברר מה בדיוק קרה. המשמעות לשרידה של המין האנושי היא מהותית, אבל עד שנבין בדיוק מה קרה אנחנו לא רוצים לגרום לאנשים לרוץ לבצע שיגורים, כדי לא להוריד עוד יותר את הפוריות של אנשים שמוכנים לנסות כל דבר כדי להיכנס להיריון."
"ככה את מתכוונת לדבר במסיבת עיתונאים?" התפרצה מגדלנה לדבריה, פניה סמוקות, לחיה נפוחות.
"בוודאי שלא," אמרה סוזן. "הניסוח הדיפלומטי הוא שבמהלך השיגורים, אחת הביציות שלי פגשה שני תאי זרע, משני אבות שונים. במקום לעקר את תאי המין, השיגור ערבב את הכרומוזומים של שלושתנו בביצית אחת והתוצאה היא אלמה."
"איך זה יכול להיות?" שאלה דמיטריאדס.
סוזן משכה בכתפיה. "את זה מנסים עכשיו לברר במעבדות במאדים." היא הביטה בעגלה, חיוכה התרחב. "בחיים לא היינו עולים על זה לולא הטריזומיה. שהיא תסמונת די שכיחה. צאצאים שנושאים XXY בדרך כלל שורדים לבגרות מלאה, בגרות מינית מלאה, הם פוריים –"
"וזכרים!" השלימה מגדלנה בקריאת ניצחון.
"וזכרים," הסכימה סוזן.
"אז איך...?" שאלה דמיטריאדס.

#

"הנה הבן שלך! בריא, משקל תקין, ריאות נפלאות כמו שאת שומעת, ורוצה את אמא שלו." המיילדת חייכה אל סוזן, והיא חייכה בתשובה, ולקחה את החבילה הקטנה בזרועותיה. מיגל ואלחנדרו כרכרו סביבה, מנסים להציץ בפרצוף של בנם הבכור.
"אז, איך תקראו לו?" שאלה המיילדת.
"מארטו וארגאס פאסיאונאטה מארינרו," ענה מיגל בחיוך. את החודשים עד ללידה הם העבירו בדיונים אין ספור לגבי השם שאותו יישא הצאצא המשותף של שלושתם. אחרי הרבה מחשבה החליטו על שלושה שמות משפחה - אחד מכל הורה, ולקרוא לו מארטו על שם הכוכב שבו הוא נוצר. שבזכותו הוא נוצר.
הצוות הרפואי צילם אותם מכל כיוון, תוצאות הבדיקה שלאחר הלידה תועדו בקפדנות, ומנהל בית החולים עצמו העניק להם את תעודת הלידה של "הפלא" כפי שכינו אותו בדיסקרטיות בחוגים המדעיים. מיגל וסוזן הסכימו עם אלחנדרו לשם שינוי על כך שעדיף לשמור את הנושא ביניהם, ובמקום לרדוף אחר הפרסומים המדעיים והחיבוק החם שיכלו לקבל מקהילת המדענים הבין-כוכבית, הם בחרו לגדל את בנם הרחק מאור הזרקורים. הם שיתפו פעולה עם כל הבדיקות הרבות שכל אחת ממעבדות המחקר ביקשה, ובעצמם היו סקרנים לדעת איך הכול קרה, אבל מהר מאוד שקעו בשגרה של גידול הילד, עבודה ומשפחה.
ואז בגיל שנה וקצת מארטו התחיל להתעקש על דברים מסוימים, ואם לא היה מקבל את מבוקשו, הוא היה בוכה ומיילל. לפעמים, בלי סיבה ניכרת לעין, הוא היה מייבב במשך שעות, מסרב להירגע. היות וריבים על שעות שינה, שעות משחק ושעות אמבטיה היו שכיחים, לקח להם זמן להבין מה גורם להתקפי הבכי הממושכים.

#

סוזן בררה את מילותיה בקפידה.
"בואי נגיד ככה - מעולם לא היינו מוטרדים מהאיסור על שימוש באמצעי מניעה, בגלל שכבר הוכח לא פעם ששיגורים גורמים לחוסר יציבות שמונע הפריה בטוחה," הסבירה סוזן. "ו... כשאלחנדרו בא לבקר במאדים, הייתי באמצע סדרת ניסויים. ולכן לא טרחנו יותר מדי עם, אהמ..." היא השתתקה לרגע, מודעת פתאום לכך שהשיחה ודאי מוקלטת. הסוד הגלוי ביותר במושבת מאדים היה שכולם מוכנים לשתף פעולה עם ההגבלות על האמצעים למניעת פוריות, אבל עושים כל שביכולתם כדי להימנע מהריונות בלתי מתוכננים. שיחות היום בכל ארוחה משותפת נדדו למתכונים טבעיים לקוטלי זרע ושאר שיטות מוצלחות, אבל סוזן תהתה אם זו האווירה גם על כדור הארץ. היא חשדה שעל כדור הארץ ההגבלות נאכפו בצורה הרבה יותר חמורה ותהתה איך להתנסח כדי לעקוף את הנושא לחלוטין.
"אני מבינה שהנושא מעט אינטימי –" התחילה דמיטריאדס.
"ממש לא." סוזן חייכה. "שלושתנו בוחנים את הנושא בלי הפסקה כבר כמה שנים טובות. אם אי-פעם הייתה איזושהי מבוכה מסוימת היא התפוגגה עוד לפני הלידה." מגדלנה הנידה בראשה, פניה סמוקים וסוזן ניסתה להחניק את הצחוק. "כולנו מדענים על מאדים, ושיחות בתחום נושא המחקר שלנו נפוצות מאוד. בתור טייסת ניסוי אני רגילה להיות מושא המחקר ולעבור תחקורים מעמיקים על כל אספקט פיזי בחיים שלי, וזה רק נדבך נוסף מבחינתי, במיוחד עכשיו כשאנחנו מנסים להבין איך הצלחנו ליצור תינוק כל כך נדיר."
מגדלנה כבשה את פניה בידיה ודמיטריאדס הוסיפה כמה הערות משלה לקובץ התחקור.
"המשיכי בבקשה," אמרה דמיטריאדס לאחר שסיימה לעדכן את הרשומות שלה.
"התאוריה המרכזית עכשיו," הסבירה סוזן, "היא שנוכחות תאי זרע מרובים מגדילה את היציבות של הביצית המופרית עד שלב ההיקלטות בדופן הרחם."
דמיטריאדס נראתה המומה. "זה הכול? זה כל מה שצריך כדי להגדיל את הסיכוי להיריון?"
"בוודאי שלא," אמרה סוזן. "אם זה היה כזה פשוט זה היה קורה בתדירות הרבה יותר גבוהה." היא היססה. "בבקשה אל תחזרי על הדברים הללו, אנחנו לא רוצים להפיץ אותם עדיין," הוסיפה, והדגישה כל מילה. "כרגע זוהי רק תאוריה, וכמו שאמרתי - אנחנו לא רוצים שאנשים ינהרו לתחנות השיגור ויפגעו בעצמם בגלל השמועה הזו. "
"ברור לך שהשיחה הזו מוקלטת, נכון?" שאלה מגדלנה במרירות. היא הפסיקה להשתעל ולנסות להשתיק את סוזן לפני כמה דקות, אבל קולה היה צרוד מרוב ניסיונות לגרום לה להתנסח בדיפלומטיות.
"בוודאי," אישרה סוזן, "אבל אני סומכת על המקצועיות ושיקול הדעת של אנשי המשרד של המנהלנית דמיטריאדס, שישמרו על דיסקרטיות ולא יפיצו חצאי אמִתוֹת." היא הישירה מבט אל המצלמה בפינת החדר וחייכה חיוך מלא שיניים.
"בכלל לא היינו אמורים להגיע למצב הזה!" אמרה מגדלנה, ידיה ממוללות תלתל סורר שחמק מהתסרוקת המסודרת שלה.
"ובכן, זה המצב," אמרה דמיטריאדס ביובש. "האנשים שלי עושים את העבודה שלהם נאמנה, וכל הניסיונות של גורמים בממשל, בכירים ככל שיהיו," היא הדגישה, אצבעות ידה פרושות לכיוון מגדלנה, "להסתיר את העובדות תחת מטרייה של חסינות דיפלומטית לא יעזרו. אנחנו נרד לשורש העניין ורק אז נאשר לכם כניסה לכדור הארץ. דוקטור וארגאס - המשיכי בבקשה."
"אין מה להמשיך," אמרה סוזן. "זה מה שקרה. התוצאה של המקריות המופלאה הזו ישנה בשלווה בחדר השני. זה סך הכול ביקור משפחתי שגרתי, שעלול להתפתח לתקרית, בגלל –" היא היססה לרגע, מחפשת את המילים המתאימות. מגדלנה קטעה אותה.
"בגלל פקיד קטן בכניסה לארץ שסירב להכניס אותך עם הנכד שלי!" השלימה במרירות. היא לא טרחה לנסות להתנסח בצורה דיפלומטית.
"בגלל אי-הבנה שנובעת מחוסר עדכון," תיקנה סוזן. "ננדו - אבא של אלחו - סידר את כל הפרטים מראש, אירגן את כל הטפסים והבדיקות וכל מה שצריך, אבל כולנו הנחנו שאני ואלמה נעבור במסלול הביומטרי. בכלל שכחתי שאני אצטרך את העגלה, ולכן אצטרך לעבוד דרך הפקיד, ולכן –" היא השתתקה.
"ולכן התכנסנו כאן היום," השלימה דמיטריאדס ביובש. "ראיתי את הטפסים. על חלקם חתמתי בעצמי. על חלקם סירבתי לחתום ולכן הממונים עלי נאלצו לאשר אותם." מבטה הופנה אל מגדלנה, וסוזן ראתה שהיא עוצרת את עצמה בכוח כדי לא לנזוף בה על עקיפת הסמכויות.
"אם רק הייתם מקשיבים לנו ומדלגים על הבירוקרטיה לא הינו נכנסים בכלל לסיפור הזה!" אמרה מגדלנה.
"את באמת חושבת שהענקת חסינות דיפלומטית הייתה פותרת את הבעיה?" סוזן התעצבנה. "גם ככה הסיבה היחידה שאנחנו כאן זה בגלל השיגורים התכופים של אלחו למאדים, וכל המאבקים הפוליטיים של ננדו שסיבכו את המצב. במקום לעזוב את הילדה שלי בשקט אני צריכה לתת לה להתראיין במסיבת עיתונאים." סוזן הביטה בדמיטריאדס. "היא עוד לא בת שלוש וחצי והיא אמורה להתמודד עם החשיפה הזאת כדי להוכיח שהבית שלהם נקי, שאין שום שחיתות, שום ניסיון להשתלט על מאדים, סתם אבא שבא לבקר את הבת שלו."
"אז זה לא ביקור משפחתי שגרתי?!" שאלה דמיטריאדס בשפתיים קפוצות, מתיזה את המילים אחת אחת.
"גם –" אמרה סוזן ונאנחה. "הניסוח הדיפלומטי והפשוט הוא שבאנו לבקר את המשפחה של אלחו. כמובן שגם לנו, בתור משפחה ממאדים, יש נושאים שאנחנו רוצים להבהיר בביקור הזה. ואם כבר יש מסיבת עיתונאים, כדאי לנצל אותה."
"סוזאנה! די עם השטויות האלו!" התעצבנה מגדלנה. "ברור לך שאם את חוזרת על השמועות המגוחכות האלו את רק מחזקת אותן, נכון?"
"מגדלנה, זו הסיבה שבאנו לפה!" ענתה לה סוזן. "כדי להזים את השמועות, כדי להראות את ההוכחה המדעית שכולם מתייחסים אליה בתור שמועה פרועה, במקום להישאר בבית ולהמשיך במחקר שלנו, שחשוב לא פחות לעתיד המין האנושי –"
"די כבר עם זה!" צעקה מגדלנה. "אני רוצה לראות את הנכד שלי והדרך היחידה לראות אותו זה אם את תעזבי לרגע את העבודה היקרה שלך ותבואי לבקר, כמו שכל בן אדם נורמלי עושה!"
"ואיך את חושבת שהביקור מתאפשר?" ענתה לה סוזן בשאלה. "רק בגלל שאני ובעלי, והעמיתים שלנו מסכנים את החיים שלנו, את השפיות שלנו, את הבריאות שלנו במחקרי שיגורים!" הזעם ניצת בסוזן והיא נעמדה על רגליה וצעקה. "יום אחד נוכל להשתגר לא רק למאדים, אלא אל שאר המושבות במערכת השמש. אז אל תעזי לרגע אחד להגיד שהעבודה שלי פחות חשובה מתחושת המשפחתיות שלך!" היא עמדה שם, רועדת, ולקח לה רגע להבין שהרעידות נובעות גם מהתגובה לשיגור, לא רק מהכעס ששטף אותה כמו גל עכור. היא צנחה בחזרה לכיסא, והעדיפה להעמיד פנים שהיא בחרה להתיישב ולא נפלה לתוכו.
"אני מציעה שכולנו נרגע," אמרה דמיטריאדס. "לצורך הפרוטוקול, כל נושא השמועות המגוחכות על השתלטות עוינת של מאדים על כדור הארץ, או להפך - נחקר לפני חודשים רבים והוכח שאין בו מאום. אנחנו רוצים לבדוק את הנושא הרפואי של אזרח מאדים שמבקש אישור כניסה ואזרחות דה פאקטו של כדור הארץ."
"נו באמת! זה ילד קטן, תינוק עדיין - לא אדם בוגר –" התחילה מגדלנה.
"ילדה! אזרחית!" סוזן קטעה אותה.
"אני מציעה שתתחילו להסביר לי מה קורה פה!" אמרה דמיטריאדס וקטעה את הוויכוח המתמשך ביניהן. "דוקטור וארגאס?"
סוזן שלחה מבט זהיר במגדלנה, אבל לשם שינוי היא שתקה, והניחה לסוזן לדבר.
"לכבוד יום הולדת שנתיים, אלחנדרו בא לביקור ארוך," הסבירה סוזן לתיאה דמיטריאדס. "היינו שלושתנו בבית, הוא הביא הרבה מתנות, ומארטו - אז אלמה הייתה עדיין מארטו - מארטו חיפש בגדים בכל המתנות. באיזשהו שלב הוא שאל את אלחו 'פאפא, איפה השמלה שלי?' והתחיל לבכות."
מגדלנה צחקה בקול. "ממתי בנים לובשים שמלות?" היא צקצקה בלשונה.
"למעשה, גם הבן שלך שאל את אותה שאלה," אמרה סוזן. "ואז מארטו אמר לו 'פאפא, אני בת. אני לא בן'."
"וזהו? זה כל מה שהיה צריך לקרות?" שאלה דמיטריאדס. "ומה יקרה אם הוא ישנה את דעתו?"
"זה גם מה שאני אומרת." מגדלנה שילבה את ידיה על חזה ונשענה לאחור.
"היא," הדגישה סוזן, "וברור שזה לא נגמר ככה. זה רק התחיל שם." היא נשמה נשימה עמוקה.

#

מיגל הביט בסוזן ואלחנדרו. ובילד הדומע מולו. סוזן ראתה שהוא התחיל לנענע בראשו. אלחנדרו היה אפילו יותר בוטה.
"מארטו, אתה בן. כמוני, וכמו פאפי. אמא היא בת. אמא לובשת שמלות, ואתה לא לובש שמלות." הוא ניסה להיות רך ואוהב, וסוזן ראתה את המבט בעיני מארטו. המבט שתמיד הקדים את התפרצויות הזעם. המבט שגרם לה לסתום את אוזניה ולהתכונן לבאות. ואז הבינה.
בשניות הבאות הכול כמו קפא, הזמן חלף לאט, והיא נזכרה בכל הפעמים האחרות שבהן מארטו התחיל להשתולל. כשהם דיברו על משחקים ומיגל הזכיר בחטף שמארטו צריך לשחק יותר במשחקים של בנים. ההערות של אלחנדרו ומיגל על זה שהם שלושתם הגברים בבית. הפעם שהיא דיברה על איך לאכול כמו בן אדם ומיגל זרק הערה על לאכול כמו ליידי. הסיוט בגמילה ממטהר הצרכים הלביש, ומעטה הסודיות שמארטו התעקש עליו מהרגע שלמד איך לתפעל את המכשיר בעצמו, מתעקש שאף אחד לא יראה אותו עירום אף פעם. והשיחות בגן, ולימודי השפה הספרדית, שבה יש הפרדה מאוד ברורה בין זכר ונקבה. והשיחות עם הסבים בכדור הארץ שהתעקשו על הספרדית, וכל הזמן אמרו לו כמה שהוא גבר. חזק. חתיך. וכל הבכי הזה בגלל –
"בת!" אמר מארטו, ועיניו התמלאו דמעות. "שמלה פאפי! אני רוצָה שמלה!"
הוא השתמש בצורת הנקבה. רוצָה.
אלחנדרו חייך במבוכה, ומיגל פלט את האוויר שהחזיק בנשיפה אחת קצרה, מחניק את הצחוק שעמד להתפרץ. סוזן הביטה בו, מסמנת לו ללא מילים לא להחריף את המצב. שניהם ידעו שהתפרצות זעם עומדת להגיע, אבל אלחנדרו לא קלט את הסימנים המקדימים והמשיך לדבר עם מארטו.
"קרידו מיו, אתה לא צריך שמלות," ניסה אלחנדרו שוב. ומארטו עשה פרצוף. הפרצוף שהוא תמיד עשה לפני שהתחיל לצרוח.
סוזן כבר עמדה לכסות את אוזניה בידיה, אבל מארטו לא התחיל לצרוח. הוא העיף בהם מבט אחד, וצעד לכיוון המטבח. לרגע שלושתם עמדו המומים, מביטים זה בזה.
מיגל היה הראשון ששמע את קרקוש הסכו"ם. "הוא רוצה לאכול? עכשיו?" הוא שאל. ואז גם סוזן שמעה את הרעשים.
"אולי הוא רוצה להירגע בעצמו –" התחיל אלחנדרו לומר, אבל סוזן הבינה. בפעם השנייה בפחות מחמש דקות היא הרגישה כאילו הרצפה נשמטת מתחת לרגליה והיא צפה בים שחור.
"הסכין!" היא מלמלה ואז רצה למטבח. היא מצאה את מארטו יושב על הרצפה, לידו יחידת ההטענה של סכין הלייזר, מכנסיו מופשלים. מארטו עצר לרגע כששמע אותה נכנסת, אבל מיד המשיך לנסות להפעיל את הסכין, מכוון אותו לעבר המפשעה.
סוזן נשכבה לידו באחת, והעיפה את הסכין במכה חדה מידו. היא שמעה את יללת הכאב הראשונית, ההלם מהמכה עצמה. ואז התחילו היללות האמִתיות. אלו שחזרו על עצמן כל אותם חודשים ארוכים כי היא לא הבינה מה הבן שלה רוצה לומר לה.
"קרידה מיה!" היא חיבקה אותו חזק, למרות הצרחות שפילחו את אוזניה. "קרידה מיה, ילדה שלי - אל תעשי את זה, בבקשה. אל תפגעי בעצמך." שוב ושוב היא אמרה את המילים והצרחות הפכו לבכי, והיא בכתה אִתה. מיגל הצטרף אליהן על הרצפה ושלושתם ישבו שם בוכים, מרגיעים את הילד. אלחנדרו הצטרף אליהם אחרי כמה רגעים, עדיין לא מאמין.
"קרידה מיה," לחש מיגל לאחר כמה רגעים, מתכוון אל מארטו. הבכי נרגע כמעט מיד. סוזן לא האמינה למראה עיניה. אלחנדרו הניד בראשו, וסוזן סימנה לו להצטרף אליהם. הוא נשאר עומד עוד כמה דקות, בזמן שמיגל חיבק ונישק, וניחם. מארטו כמו נמס בתוך החיבוק, וסוזן הרגישה קרועה בינם לבין אלחנדרו. היא הבינה בדיוק מה אלחנדרו מרגיש, אבל ידעה שהמבוגרים צריכים להניח את הרגשות שלהם בצד לרגע, ולתמוך בילד שלהם. הילדה שלהם. היא החוותה בידה שוב, בהזמנה לאלחנדרו להצטרף לחיבוק המשותף, מצביעה על הסכין ועל הילד, ובסופו של דבר נראה שאלחנדרו קלט. הוא התיישב לידם על הרצפה וחיבק את סוזן ומיגל, ומארטו מיד התרפק גם עליו. הוא וסוזן החליפו מבט, וסוזן הנידה בראשה. אלחנדרו לא אמר כלום, ורק חיבק אותם חזק.
מארטו נרדם בסופו של דבר ומיגל לקח אותו למיטה. סוזן ואלחנדרו נשארו במטבח, וסוזן הכינה לכולם קפה, מהפולים המשובחים שאלחנדרו הביא אִתו מברזיל.
"מה את אומרת?" אלחנדרו ניסה לחבק אותה. "השטות הזאת תעבור לו מתישהו בקרוב?"
סוזן התנתקה ממנו. "זו לא שטות."
"מה?" הוא הסתכל עליה בתמיהה.
"זו המציאות החדשה שלנו. סוף-סוף הוא אמר לנו מה הבעיה. מה מציק לו. עכשיו לפחות נוכל להתחיל לטפל בזה." היא ניגשה להוציא כוסות מהארונות.
"איך זה יכול להיות? הוא רק בן שנתיים, איך הוא יודע בכלל משהו על משהו?" אלחנדרו דיבר בקול רך, מנסה לפייס אותה.
"אתה לא יודע איך זה," אמרה סוזן. "אתה בא והולך, מביא מתנות, מבלה כמה ימים, או כמה שבועות - אבל בסוף אתה הולך." היא הנמיכה את קולה. "ואני ומיגל ממשיכים בשגרה. ועכשיו זה לא רק אני והוא שמתגעגעים. גם מארטו מתגעגע. גם –" היא תיקנה את עצמה בהיסוס. "גם - היא - מתגעגעת. איך אני אמורה להסביר לה למה אתה לא נשאר, כשאני לא מבינה את זה בעצמי?" אמרה במרירות.
"סוזאנה!" אמר אלחנדרו בחדות, "את יודעת מה המצב הפוליטי בדיוק כמוני. אני לא יכול להישאר פה בלי לעורר גלים ושמועות. אין לי את ההכשרה המתאימה להיות תושב מאדים."
סוזן נחרה בבוז. אלחנדרו הסתכל עליה, מניד בראשו.
"לכולם פה יש לפחות דוקטורט אחד, לרוב התושבים יש שניים," אלחנדרו חייך לרגע. "אני חושב שמהנדסי שיגור הם היחידים שמותר להם להיות פה 'רק' עם תואר מאסטר בתור תואר נוסף. ואני לא מדען ולא מהנדס. מה אני תורם למאדים בדיוק?" הוא הרצין. "שלא לדבר על כל התסבוכת הפוליטית שמונעת ממני להישאר פה בגלל הפרנויות של הקולגות שלך מהבסיס הצבאי," הוסיף. "אז אני הולך. ואני מתגעגע גם כן, ואני קונה מתנות. כאילו שאני באמת יכול לקנות את האהבה של מישהו מכם עם קפה ובגדים יפים."
"אבל גם אני הולכת, אלחו," אמרה סוזן. היא זנחה את הכוסות והניחה יד על כתפו. "אני הולכת לעבודה ולא חוזרת לכמה שבועות. ומיגל נשאר כאן לבד אִתו. אִתה - לא משנה." היא נשמה נשימה עמוקה.
"הוא לא מספר לי כמה קשה לו, אבל אני רואה את זה בעיניים שלו." היא נשמה שוב נשימה עמוקה. "ובגלל שהוא ההורה העיקרי, אני לא מספרת לו כמה קשה לי. אתה יודע כמה דעות קדומות יש - עדיין - עלינו? כמה לחישות במסדרונות? קשקושים ברשת? וזה לא נגמר אף פעם. כי אני לא נמצאת כאן מספיק זמן כדי שאנשים יתרגלו. אני פה בערך חודש ואז נעלמת. ורוב הזמן אני במגורים, כי אני לא מסוגלת לצאת מהמיטה, ואחרי שאני מאוששת מספיק, אני חוזרת לניסויים. ומיגל נשאר כאן לבד, אִתו." דמעות נצצו בעיניה.
"וכל פעם הלחישות מתחדשות. אף פעם לא הייתי אדם חברותי במיוחד. נושאי השיחה שמעניינים אותי קשורים לעבודה שלי, ואני לא טובה בלקרוא את כל הסימנים החברתיים שכולם מכירים חוץ ממני." היא ניגבה את הדמעות כמעט בהיסח הדעת, מדברת במהירות פתאום, בשטף מילים מתפרץ. "אז אני שותקת. ולא מדברת עם אנשים יותר מדי. ואתה יודע מה גיליתי? שהחברים היחידים שלי הם אנשים שאני עובדת אִתם - ואותם אני רואה כשלוח הזמנים שלי מאפשר לי לראות אותם בתחנה, ואז אני מותשת מהניסויים, או –" היא היססה לרגע, "או אנשים שאני משלמת להם כדי שיהיו חברים שלי." היא נשמה עמוק.
"כל פעם שאני באה לכדור הארץ אני הולכת לעשות מניקור ופדיקור ומסאז', ומסתפרת. וזו הפעם היחידה שאני יכולה לדבר על הילד ועל המשפחה. כי האנשים האלו לא יודעים או לא מזהים שאני דוקטור וארגאס ההוללת. וגם אם כן, הם נחמדים כי אני משלמת להם ויותר כיף לקשקש אִתי מאשר להתייחס אלי כמו הפרוצה שעשתה ילד עם שני גברים." סוזן המשיכה במהירות, ומנעה מאלחו להתערב, להגיד משהו. "אִתם אני יכולה לדבר על ההצטננות והמחלות, על השיניים שצומחות ועל המילים הראשונות. ועל כל ההתקפים המטורפים של היללות והבכי וההיסטריה. וכולם מסכימים שזה לא נורמלי, ובמקום לחפש תשובות במדע פשוט מציעים לי תמיכה ועצה, ואפילו סתם מילה טובה. או אפילו מילה לא הכי במקום, אבל הם אף פעם לא מזכירים את זה שכל הבעיה מתחילה מזה שלילד שלי יש שני אבות. ואתה יודע מה - זה נכון!"
סוזן ניערה את ראשה מצד לצד. הדמעות המשיכו לזרום, והיא ניגבה אותן מלחייה בתנועה חדה.
"אז אני לבד," אמרה, כשדמעות זולגות ללא מעצורים על לחייה. "חוץ ממיגל, וממך וממארטו - אני לבד." היא חייכה אליו מבעד לדמעות. "אז אם הילד שלי כל כך אומלל עם עצמו שהוא צורח ובוכה בהיסטריה כל פעם שאנחנו רק מזכירים לו שהוא בן, והוא מוכן לפגוע בעצמו כדי להוכיח לנו שזה לא מה שהוא - אז מבחינתי זה נגמר. אני רוצה שהוא יהיה בריא. ומאושר."
"סוזן –" אלחנדרו התחיל ולא המשיך.
היא נשמה עמוק, ובררה את מילותיה בקפידה. "אלחו - הילדה שלנו ניסתה לחתוך את עצמה בסכין. הילדה היפה שלנו, רק בת שנתיים, ניסתה לפגוע בעצמה." היא הדגישה את המילה ילדה בכל פעם שאמרה אותה. "הילדה הקטנה שלנו, בלי לדעת מה היא עושה בדיוק - כמעט הצליחה. מה יקרה אם נמשיך ככה? מה יקרה עוד כמה שנים של בכי והיסטריה והכחשה של מה שהיא? אני לא מוכנה לחכות רגע אחד מיותר, כי אם נתעלם מזה, בפעם הבאה היא תצליח." אלחנדרו נראה המום.
"אני מסכים," אמר מיגל. הם לא שמו לב שהוא הצטרף אליהם במטבח. "הוא ישן," דיווח, ואז משך באפו. "כלומר - היא. היא... ישנה."

#

סוזן התמקדה בדמיטריאדס. "באותו ערב היו הרבה דמעות, הרבה שאלות ובכי. אחרי שכולנו נרגענו, קמנו למחרת ולקחנו - אותו –" היא הדגישה את המילה, "לכל הבדיקות האפשריות והנחוצות כדי לראות מה קורה."
"לכל הבדיקות על מאדים!" התנגדה מגדלנה.
"לא הייתה שום סיבה לבוא עד הנה רק בשביל מיפוי מוחי, כשהייתה לנו גישה לציוד הניסויי על מאדים," השיבה סוזן.
"ציוד ניסויי!" אמרה מגדלנה במחאה. "הוא עדיין לא אושר לבדיקות לציבור הרחב. אולי הציוד הניסויי הזה עשה את כל הנזק לנכד שלי?"
דמיטריאדס הביטה בסוזן בגבות מורמות בשאלה.
"בוודאי שלא," אמרה סוזן. "זה פשוט ציוד יקר מדי בשביל לשמש לבדיקות רפואיות רגילות. אני עוברת את הסריקות האלו כל הזמן לקראת השיגורים ואחריהם, כל תושבי מאדים שעוברים שיגורים - כולל ילדים - משתמשים בסורקים הללו." היא העיפה מבט במגדלנה, מדגישה כל מילה. "הבדיקות הראו בצורה חד-משמעית שמבחינת התפתחות המוח, מבחינת התפתחות האישיות - כל המיפויים הראו שהיא," היא שוב הדגישה את המילה, " נולדה למגדר הלא נכון."
מגדלנה נשפה במחאה, אבל לא אמרה דבר.
סוזן עצמה את עיניה לרגע והתמקדה בדמיטריאדס. "וזהו. אחרי כל הבדיקות הגענו למסקנה שיהיה הכי בריא להתחיל את ההליך של ההגדרה מחדש כמה שיותר מהר."
"אז מה זה קשור לשיגורים?" שאלה דמיטריאדס.
"זה לא קשור לשיגורים. זה קשור לאלמה, ולמה שהיא רוצה," אמרה סוזן. "אפילו את השם היא בחרה, כי תמיד קראנו לה מארטו, מי אלמה. מארטו, נשמה שלי."
"והבאתם אותו - אותה, לפה?!" אמרה דמיטריאדס בכעס. "כדי להשתמש במשאבים שלנו ולא במשאבים היקרים מפז של מושבת מאדים המתפתחת," היא הרימה את קולה, והמסכה הדיפלומטית נשרה ממנה, "כדי שאנחנו נשלם על הטיפולים של ההגדרה מחדש?"
סוזן התכווצה במקומה. "הטיפולים הרפואיים עצמם יתחילו בשלב הרבה יותר מאוחר. ואנחנו נהיה במאדים כשנתחיל אותם."
"הטיפולים האלו יותר נגישים כאן מאשר במאדים, זה נכון." קול חדש נשמע מהדלת. "אבל אני מתחייב שהביקור הנוכחי לא נעשה בשביל להתחיל שום מהלך טיפולי, פשוט הגיע הזמן שאלמה תבוא לבקר את סבא שלה." סניור פרננדו כריסטופר ריברה פאסיאונאטה נכנס לחדר.
בעבר שליט דרום אמריקה והיבשת המאוחדת, והשליט דה פקטו של כדור הארץ בתקופה האפלה ההיא. האיש שבזכות חזונו להקים נמל חלל קטן בברזיל, האנושות הצליחה ליישב את מאדים, האיש שתודות לחזונו התבקש לחזור להחזיק במשרה פוליטית בממשלה החדשה שהוקמה אחרי שפרש מתפקידו - זה האיש שעמד בפתח הדלת.
המנהלנית תיאה דמיטריאדס זינקה על רגליה והחוותה קידה, הצדיעה ביד הלא נכונה ושוב קדה קידה. סוזן נעמדה, והעבירה את משקלה מרגל לרגל.
"פרננדו!" קראה מגדלנה.
"מגדה," הוא חייך אליה, "אלחו אמר לי שהדרך היחידה שאני אוכל לראות את הקטנטונת היא אם אני אגיע לפה. אז החלטתי לבוא ולחבק את כלתי היפה," הוא חייך אל סוזן, "ואת נכדתי המתוקה כאן, ולא מול המצלמות שמחכות לנו מהבוקר." הוא הרים את ידו לעצור את גמגומי ההתנצלות של דמיטריאדס. "זה בסדר, את רק עושה לי טובה, מנהלנית דמיטריאדס." הוא לחץ את ידה. "יותר מאוחר הערב נביים מול המצלמות את האחדות המשפחתית שהעיתונאים רוצים לראות. אבל עכשיו אני רוצה להכיר את הנכדה שלי בלי שיהיו מסביבנו המון זרים שיפחידו אותה." הוא חצה את החדר וניגש אל החלון, ושלח מבט קצר רוח במוניטור ההורי ("15 דקות לערות!").
"אני מתנצלת על העיכוב." דמיטריאדס מצאה לבסוף את הניסוח המתאים. "לא קראו לי בזמן כדי שאוכל לפתור את הסיבוך במהירות הראויה." היא בלעה רוק בעצבנות, וסוזן תהתה - ולא בפעם הראשונה - איך פוליטיקאים בכל הדרגים יכולים לנהל שיחות מלאות שקרים והטעיות מכוונות בלי לפרוץ בצחוק חסר שליטה.
"אני מבין." סניור פאסיאונאטה הנהן בדיפלומטיות. "קראתי את הקובלנות שהגשת," אמר לה כבדרך אגב, "כך שאני מקווה שלא תחשבי שאני משתמש בכוח הפוליטי שלי כדי להשיג הטבות אישיות." דמיטריאדס החווירה קמעה והנהנה. "אפשר?" הוא החווה בידו על ניירות ההגירה על השולחן. דמיטריאדס הנהנה שוב.
"הייתי צריך לעשות את זה מזמן," הוא התנצל בפני סוזן. הוא נטל עט וביצע כמה שינויים בדף.
הדלת נפתחה והמנהלן שאמסייק חזר לחדר, קצר נשימה וסמוק.
"סניור פאסיאונאטה!" אמר. "לא אמרו לי, כלומר - אם הייתי יודע, לבטח הייתי –"
"זה בסדר, שאמסייק." סניור פאסיאונאטה חייך. "החלטתי להגיע בעצמי."
שאמסייק התקרב אל דמיטריאדס ולחש משהו באוזנה. היא משכה בכתפיה וענתה לו בלחש. הם הגיעו להחלטה כלשהי, ושאמסייק כחכח בגרונו.
"סניור פאסיאונאטה, אם אפשר - מה, כלומר –" הוא השתעל שוב. "איך, איך אפשר לעזור לך? אני יכול לטפל בטפסים –"
"אין צורך, אני מכניס כמה שינויים נחוצים בטפסים, זה הכול."
"שינויים?" שאלה דמיטריאדס.
"שינויים," אישר סניור פאסיאונאטה. "משהו שהיינו צריכים לעשות מזמן." הוא הרים את הדף. "מין ביולוגי נוכחי - זכר. מגדר - נקבה. בתהליכי התאמה מגדרית." הוא הקריא את השינויים שהכניס בטופס, בשורה שקודם לכן ציינה - מין: ז/נ.
"סניור פאסיאונאטה, אני חייב למחות!" אמר שאמסייק. "בתור מנהל המשרד ל- " הוא השתתק לפתע. "מגדר?" שאל.
"כן," ענה סניור פאסיאונאטה. "זה השינוי בטפסים שיפתור את הבעיה הנוכחית." הוא הביט בדמיטריאדס.
"אבל סניור פאסיאונאטה!" מחה שאמסייק. "בשביל מה בכלל צריך את זה? המין הוא זכר. המגדר הוא זכר!"
"למעשה," אמרה דמיטריאדס, "המסקנה מהחקירה שלי היא שאכן יש צורך בשינוי הזה." היא לחשה משהו נוסף לשאמסייק והוא השתתק. "המסקנה הרשמית מהחקירה שלי," הוסיפה לצורך הפרוטוקול. סניור פאסיאונאטה הנהן.
"מנהלנית דמיטריאדס, דאגי שהשינויים הללו יוכנסו בכל טופס ממשלתי ובקבצים האלקטרוניים." סניור פאסיאונאטה גיבה את ההוראה בעל פה בהוראה ממוחשבת דרך אחת התצוגות המרחפות. "ואנא ממך, דאגי לעדכן את ההוראות כך שכל הטפסים יכללו את האפשרות הזאת, מעתה והלאה," אמר. "לכולם," הדגיש. הוא התבונן בדמיטריאדס, וענה למבטה - ולשאלתה שלא נאמרה בקול. "בימינו אין סיבה להשאיר את הנושא הזה באותו קיבעון מחשבתי ישן. זה רק גורם לסיבוכים בירוקרטיים כשבאים להתחיל את הטיפולים הרפואיים." דמיטריאדס לא נראתה משוכנעת. "אחרי קבלת כל האישורים בערוצים הבירוקרטיים המתאימים, כמובן," הדגיש. דמיטריאדס חייכה וסוזן נשמה לרווחה. מגדלנה עדיין נראתה זועפת.
"אפשר לקחת אותה עכשיו?" שאל סניור פסיאונאטה, שפתאום נראה כמו כל סבא נרגש, ולא כמו מדינאי כמעט כל יכול.
"בוודאי, רק –" התחילה דמיטריאדס לומר, אבל והמוניטור ההורי קטע אותה בהתראת "צאצא מתעורר!"
כל המבטים הופנו בחרדה לתצוגה הצבעונית, ולרגע הכול קפא. ואז בבת אחת, בתגובה לציוצי הבכי, כולם מיהרו לעגלה.
מגדלנה הייתה הקרובה ביותר, והיא זו שמיהרה אל החדר הסמוך ואל הבכי המתעורר. בלי לחשוב פעמיים היא אספה את הצרור הקולני לזרועותיה וחיבקה אותה בחוזקה. "מי אלמה. מי אמור - מי אלמה!" היא מלמלה בהתרגשות. אלמה שלי, אהובה שלי, נשמה שלי. שוב ושוב. עד שהבכי נרגע.
סוזן הסתכלה בשתיים בנשימה עצורה, פרננדו הסתכל בהן בחיוך. לאט-לאט אלמה נרגעה, ופקחה את עיניה.
"נונה?" היא שאלה בפליאה. היא הושיטה את ידה הקטנה אל הפנים המאופרות בקפידה, וחבטה בהם קלות.
"כן, כן. נונה!" ענתה לה מגדלנה בהתלהבות, מפזרת נשיקות קטנטנות על האצבעות המושטות.
"נונה!" צווחה אלמה בהתלהבות. "נמסטה! נונה!"