ואיך קוראים לך עכשיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ואיך קוראים לך עכשיו
הוספה למועדפים

ואיך קוראים לך עכשיו

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תמי שם־טוב

תמי שם טוב (נולדה ב-1969) היא עיתונאית וסופרת. 

שם טוב נולדה וגדלה בקריית אונו. ספרה הראשון הוא "רק בשביל מילי", אותו כתבה בעת שהייתה בניו יורק. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער. בדצמבר 2012 זכתה בפרס דףדף לספרות ילדים על ספרה "אני לא גנב". במאי 2013 זכתה בפרס לאה גולדברג על ספרה "אני לא גנב", וב-2014 זכתה בפרס ביאליק על אותו ספר. בנוסף, הוציאה ספר המבוסס על הסרט של מיקמק "המסע לכוכב המינמיקים".

תקציר

"רופא הכפר מסר ללִינֶקֶה את המכתב הראשון אחרי שלימד אותה להכין סירופּ נגד שיעול. הם עמדו בחדר הפנימי בבית–המרקחת, מול שולחן העבודה הגדול, ולִינֶקֶה לא העלתה בדעתה שבכיס המקטורן השחור של דוקטור קוֹלי מונח מכתב מאבא שלה."
כך מתחילה ההתכתבות הסודית בין הילדה לינקה לבין אביה, בין מקום מסתור אחד לאחר, בהולנד הכבושה בידי הנאצים. האב - מדען מבריק - ממלא את מכתביו באהבה וצחוק, חיות ופרחים ורמזים לימים אחרים. הוא מאייר וכורך אותם לספרונים צבעוניים, שהמחתרת ההולנדית מעבירה לילדה. מצורפת להם הוראה ברורה: להשמיד מיד לאחר הקריאה.
ואיך קוראים לך עכשיו הוא סיפורה של ילדה יוצאת דופן, שמוצאת מקלט אצל רופא ואשתו בכפר נידח, ומסתירה את זהותה האמיתית מילדי בית–הספר, מהשכנים, מהאיכרים, אפילו ממסתתרים אחרים, ובעיקר - מהחיילים הגרמנים. בכל אותם ימים היא מחכה למכתבים המצוירים של אביה. הם נוטעים בה תקווה שעוד מעט יצאו היא ובני משפחתה, כל אחד ממקום מחבואו, וישובו הביתה.
תמי שם–טוב כתבה את הספר על פי סיפורה האמיתי של לינקה ושילבה בו את המכתבים המקוריים. ספרה "רק בשביל מילי" זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.
זהו ספרה הרביעי.

פרק ראשון

פרק ראשון

רופא הכפר מסר ללִינֶקֶה את המכתב הראשון אחרי שלימד אותה להכין סירופּ נגד שיעול. הם עמדו בחדר הפנימי בבית־המרקחת, מול שולחן העבודה הגדול, ולִינֶקֶה לא העלתה בדעתה שבכיס המקטורן השחור של דוקטור קוֹלי מונח מכתב מאבא שלה. היא היתה מרוכזת בהכנת התרופה: שקלה אבקה על המאזניים, מדדה מים בכוס מדידה, עירבבה את שני המרכיבים בבקבוק מזכוכית עבה ירקרקה, פקקה בפקק שַׁעם והחלה לנער את הבקבוק.

זו היתה תרופה קלה להכנה, אבל לִינֶקֶה שמחה בה, גם בגלל שרצתה לעזור לרופא וגם כי הרגישה שעכשיו הוא סומך עליה יותר. הוא כבר נתן לה לעבוד קצת בבית־המרקחת: לחטא בקבוקים, להסיר מהם תוויות ישנות, לכתוב תוויות חדשות, ואפילו לארוז כדורים ואבקות בניירות דקיקים. אבל עד אותו יום הוא לא נתן לה לרקוח תרופה בעצמה. כשתגדל, חשבה, תלמד רפואה או רוקחות, ותכין תרופות מסובכות יותר ויותר. אולי אפילו תמצא את התרופה שתשים סוף למחלה של אמא שלה. אלא אם כן מישהו ימציא את התרופה הזו קודם, חשבה, ובלב אמרה, הלוואי.

ד"ר קוֹלי ביקש ממנה לנער היטב את הבקבוק, עד שכל האבקה תימס ולא יישארו גושישים. "אנשים הם יצורים מצחיקים," הוא אמר, ופניו הדקים נותרו רציניים. "הם עלולים לחשוב שאם יש מים בתרופה, סימן שהיא מדוללת ולא טובה. אבל המים הם חלק חשוב מהתרופה. בלעדיהם האבקה לא יכולה לעשות את העבודה."

לִינֶקֶה ניערה את הבקבוק במרץ, וכשהיתה בטוחה שאין בו גושישים, הגישה אותו לרופא. באצבעות ארוכות הוא הגביה את הבקבוק אל מול החלון, כדי שקרני השמש החיוורות יאירו את מה שמתרחש בתוכו. הוא צימצם את עיניו ובחן את הנוזל.

"בסדר גמור," הוא אישר. "הסירופ סמיך ואחיד. את יכולה להצמיד לו את התווית."

בכתב ידה העגול כתבה לִינֶקֶה: סירופ לשיעול. הוראות שימוש: פעמיים-שלוש ביום. היא הדביקה את התווית על הבקבוק והניחה אותו בצד.

"את יודעת, לִינֶקֶה," אמר ד"ר קוֹלי בקולו הרך, "אם האנשים פה היו יודעים שאת מכינה את הסירופ, ולא אני, הם היו חושבים שהוא לא טוב, וזו הרי שטות גמורה. את מכינה אותו בדיוק לפי ההוראות שלי, מאוד בדייקנות, לא פחות טוב ממני."

היא חייכה אליו חיוך קטן, וקיוותה שכל בקבוקי הסירופ הבאים יצליחו לה באותה מידה, שאף אחד לא יחליק מידיה, שמים לא יישפכו, שהאבקה לא תתפזר, שהכול יהיה בסדר, והרופא יראה שבצדק גמור הוא סומך עליה.

ד"ר קוֹלי הזכיר לה שהיא צריכה להישאר בחדר האחורי ולשמור על שקט, לא ללחוש, לא להשתעל ולא לזמזם כשהיא שומעת שאנשים נכנסים למרפאה ולבית־המרקחת.

"אנחנו לא רוצים לעורר את חשדנותם של הבריות," הוא אמר, ולִינֶקֶה הבינה שהוא מתכוון לא רק לעבודה שלה בבית־המרקחת, שיש להסתירה כדי שבני הכפר לא יפקפקו בטיב התרופה ובאמינותו של הרופא. היו להם עוד סיבות לפחד מחשדנותם של הבריות.

הרופא יצא החוצה לחדר הקדמי, ולִינֶקֶה ידעה שהוא פתח את דלת הכניסה, כי פעמון הפח החלוד, שנתלה בחבל צבעוני על הדלת, השמיע את קרקושו. ד"ר קוֹלי השאיר את הדלת פתוחה, ואוויר קר חדר פנימה וצינן את שני החדרים. הוא הציץ החוצה, וכעבור כמה רגעים סגר את הדלת, ונכנס אל החדר האחורי.

"לִינֶקֶה," הוא אמר ושלף מעטפה מכיס המקטורן, "יש לי משהו בשבילך." מופתעת, הניחה לִינֶקֶה את הבקבוק המנוער היטב על השולחן ולקחה מידיו את המעטפה. מיד הבינה מי שלח אותה, אבל מרוב התרגשות לא יכלה לפתוח אותה.

הרופא קירב כיסא לשולחן וסימן ללִינֶקֶה לשבת. "זה מכתב מדוד יַאפּ," הוא אמר.

היא הידקה את המכתב חזק בין שתי ידיה.

"תקראי אותו בנחת... ואז תחזירי לי אותו."

עיניה הכחולות של לִינֶקֶה הביטו ברופא במבט שואל.

"אני אצטרך לקחת את המכתב," הוא הסביר. "את מבינה, את לא יכולה לשמור אותו, כי בשום אופן אסור שיתגלגל לידיים של האנשים הלא נכונים. רק ליתר ביטחון, כדי להיות זהירים, אחרי שתגמרי לקרוא, אקח אותו ממך."

הוא שוב יצא לחדר הקדמי, ולִינֶקֶה הסתכלה על המעטפה. הרגשה חמימה החלה להתפשט בתוכה כשפתחה אותה. בפנים היה מכתב שאבא שלה כתב ואייר, וכרך לספרון. בתשומת לב גדולה היא קראה את המשפטים, שבראשה נשמעו בקולו העבה של אביה, והתבוננה בציורים. הם העיפו אותה לימים רחוקים, הימים שלפני המלחמה, והיא חזרה לקרוא את המכתב שוב, מההתחלה.

תמי שם־טוב

תמי שם טוב (נולדה ב-1969) היא עיתונאית וסופרת. 

שם טוב נולדה וגדלה בקריית אונו. ספרה הראשון הוא "רק בשביל מילי", אותו כתבה בעת שהייתה בניו יורק. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער. בדצמבר 2012 זכתה בפרס דףדף לספרות ילדים על ספרה "אני לא גנב". במאי 2013 זכתה בפרס לאה גולדברג על ספרה "אני לא גנב", וב-2014 זכתה בפרס ביאליק על אותו ספר. בנוסף, הוציאה ספר המבוסס על הסרט של מיקמק "המסע לכוכב המינמיקים".

עוד על הספר

ואיך קוראים לך עכשיו תמי שם־טוב

פרק ראשון

רופא הכפר מסר ללִינֶקֶה את המכתב הראשון אחרי שלימד אותה להכין סירופּ נגד שיעול. הם עמדו בחדר הפנימי בבית־המרקחת, מול שולחן העבודה הגדול, ולִינֶקֶה לא העלתה בדעתה שבכיס המקטורן השחור של דוקטור קוֹלי מונח מכתב מאבא שלה. היא היתה מרוכזת בהכנת התרופה: שקלה אבקה על המאזניים, מדדה מים בכוס מדידה, עירבבה את שני המרכיבים בבקבוק מזכוכית עבה ירקרקה, פקקה בפקק שַׁעם והחלה לנער את הבקבוק.

זו היתה תרופה קלה להכנה, אבל לִינֶקֶה שמחה בה, גם בגלל שרצתה לעזור לרופא וגם כי הרגישה שעכשיו הוא סומך עליה יותר. הוא כבר נתן לה לעבוד קצת בבית־המרקחת: לחטא בקבוקים, להסיר מהם תוויות ישנות, לכתוב תוויות חדשות, ואפילו לארוז כדורים ואבקות בניירות דקיקים. אבל עד אותו יום הוא לא נתן לה לרקוח תרופה בעצמה. כשתגדל, חשבה, תלמד רפואה או רוקחות, ותכין תרופות מסובכות יותר ויותר. אולי אפילו תמצא את התרופה שתשים סוף למחלה של אמא שלה. אלא אם כן מישהו ימציא את התרופה הזו קודם, חשבה, ובלב אמרה, הלוואי.

ד"ר קוֹלי ביקש ממנה לנער היטב את הבקבוק, עד שכל האבקה תימס ולא יישארו גושישים. "אנשים הם יצורים מצחיקים," הוא אמר, ופניו הדקים נותרו רציניים. "הם עלולים לחשוב שאם יש מים בתרופה, סימן שהיא מדוללת ולא טובה. אבל המים הם חלק חשוב מהתרופה. בלעדיהם האבקה לא יכולה לעשות את העבודה."

לִינֶקֶה ניערה את הבקבוק במרץ, וכשהיתה בטוחה שאין בו גושישים, הגישה אותו לרופא. באצבעות ארוכות הוא הגביה את הבקבוק אל מול החלון, כדי שקרני השמש החיוורות יאירו את מה שמתרחש בתוכו. הוא צימצם את עיניו ובחן את הנוזל.

"בסדר גמור," הוא אישר. "הסירופ סמיך ואחיד. את יכולה להצמיד לו את התווית."

בכתב ידה העגול כתבה לִינֶקֶה: סירופ לשיעול. הוראות שימוש: פעמיים-שלוש ביום. היא הדביקה את התווית על הבקבוק והניחה אותו בצד.

"את יודעת, לִינֶקֶה," אמר ד"ר קוֹלי בקולו הרך, "אם האנשים פה היו יודעים שאת מכינה את הסירופ, ולא אני, הם היו חושבים שהוא לא טוב, וזו הרי שטות גמורה. את מכינה אותו בדיוק לפי ההוראות שלי, מאוד בדייקנות, לא פחות טוב ממני."

היא חייכה אליו חיוך קטן, וקיוותה שכל בקבוקי הסירופ הבאים יצליחו לה באותה מידה, שאף אחד לא יחליק מידיה, שמים לא יישפכו, שהאבקה לא תתפזר, שהכול יהיה בסדר, והרופא יראה שבצדק גמור הוא סומך עליה.

ד"ר קוֹלי הזכיר לה שהיא צריכה להישאר בחדר האחורי ולשמור על שקט, לא ללחוש, לא להשתעל ולא לזמזם כשהיא שומעת שאנשים נכנסים למרפאה ולבית־המרקחת.

"אנחנו לא רוצים לעורר את חשדנותם של הבריות," הוא אמר, ולִינֶקֶה הבינה שהוא מתכוון לא רק לעבודה שלה בבית־המרקחת, שיש להסתירה כדי שבני הכפר לא יפקפקו בטיב התרופה ובאמינותו של הרופא. היו להם עוד סיבות לפחד מחשדנותם של הבריות.

הרופא יצא החוצה לחדר הקדמי, ולִינֶקֶה ידעה שהוא פתח את דלת הכניסה, כי פעמון הפח החלוד, שנתלה בחבל צבעוני על הדלת, השמיע את קרקושו. ד"ר קוֹלי השאיר את הדלת פתוחה, ואוויר קר חדר פנימה וצינן את שני החדרים. הוא הציץ החוצה, וכעבור כמה רגעים סגר את הדלת, ונכנס אל החדר האחורי.

"לִינֶקֶה," הוא אמר ושלף מעטפה מכיס המקטורן, "יש לי משהו בשבילך." מופתעת, הניחה לִינֶקֶה את הבקבוק המנוער היטב על השולחן ולקחה מידיו את המעטפה. מיד הבינה מי שלח אותה, אבל מרוב התרגשות לא יכלה לפתוח אותה.

הרופא קירב כיסא לשולחן וסימן ללִינֶקֶה לשבת. "זה מכתב מדוד יַאפּ," הוא אמר.

היא הידקה את המכתב חזק בין שתי ידיה.

"תקראי אותו בנחת... ואז תחזירי לי אותו."

עיניה הכחולות של לִינֶקֶה הביטו ברופא במבט שואל.

"אני אצטרך לקחת את המכתב," הוא הסביר. "את מבינה, את לא יכולה לשמור אותו, כי בשום אופן אסור שיתגלגל לידיים של האנשים הלא נכונים. רק ליתר ביטחון, כדי להיות זהירים, אחרי שתגמרי לקרוא, אקח אותו ממך."

הוא שוב יצא לחדר הקדמי, ולִינֶקֶה הסתכלה על המעטפה. הרגשה חמימה החלה להתפשט בתוכה כשפתחה אותה. בפנים היה מכתב שאבא שלה כתב ואייר, וכרך לספרון. בתשומת לב גדולה היא קראה את המשפטים, שבראשה נשמעו בקולו העבה של אביה, והתבוננה בציורים. הם העיפו אותה לימים רחוקים, הימים שלפני המלחמה, והיא חזרה לקרוא את המכתב שוב, מההתחלה.