אל תביטי לאחור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תביטי לאחור
מכר
מאות
עותקים
אל תביטי לאחור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אל תביטי לאחור

4.3 כוכבים (36 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: דני ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 464 עמ' מודפסים

גרג הורביץ

גרג הורביץ הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר כיום בתחום ספרות המתח העולמית. ספריו מתורגמים לעשרות שפות בכל העולם ומככבים באופן קבוע ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ומקומות רבים נוספים. 
הורביץ הוא בוגר אוניברסיטאות הרווארד ואוקספורד, והוא מתגורר עם משפחתו בלוס אנג'לס, שם הוא גם כותב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה.

תקציר

 איב הארדוויי, אם יחידנית לילד קטן, יוצאת לחופשה שעליה חלמה שנים רבות – טיול אתגרי בלב הג'ונגלים של אוֹאָחקה, מקסיקו. הטיול הפסטורלי מקבל תפנית מסוכנת, כאשר איב סוטה מהמסלול יום אחד ומבחינה מרחוק בגבר מפחיד למראה, המתגורר בבקתה מבודדת בתחתיתו של ערוץ עמוק. כשהיא נסוגה בחזרה אל קבוצת המטיילים, היא נתקלת במצלמה שבורה שהשם תרזה המילטון מסומן עליה. לאחר בדיקה היא מגלה שתרזה הייתה מטיילת כמוה שנעלמה בנסיבות לא ברורות, ושהאדם המסתורי מתחתית הערוץ נושא עמו סוד שעליו הוא מגונן בחייו. ביחד עם שאר חברי הקבוצה איב מוצאת עצמה לכודה בג'ונגל בחברת צייד אכזרי וחסר רחמים, ועליה לשרוד בכל דרך אפשרית, אם ברצונה לחזור הביתה אל בנה.

גרג הורביץ חוזר במותחן חדש ומסחרר מתמיד. ספריו בסדרת פרויקט x וכן המותחנים אתה הבא בתור, השורד ואל תשקר לי, שיצאו אף הם בהוצאת "דני ספרים", הפכו לרבי מכר ענקיים בכל העולם, והציבו אותו בראש כותבי ספרי המתח של ימינו. הורביץ הוא בוגר אוניברסיטאות הרווארד ואוקספורד, והוא מתגורר עם משפחתו בלוס אנג'לס, שם הוא כותב גם תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה.

"גרג הורביץ תופס את מקומו הראוי כאחד מכותבי המותחנים המובחרים ביותר."  דיוויד בלדאצ'י

"מותחן אדיר! כמו הגיבורה, גם אנחנו הקוראים תועים בשבילי הג'ונגל ולא מעיזים להביט לאחור..."  Publisher's Weekly

"מותחן מסמר שיער וחכם, שישאיר אתכם חסרי מנוחה וצמאים לעוד."  Library Journal

פרק ראשון

פרולוג

האימה הגיעה כרטט, צליל מיתר מתכת נרעד שהורגש יותר משנשמע וגבר על החום הממית, על צליפת החרקים הבלתי נראים על פניה, על לחות הלילה המעיקה שהכתה בנקבוביותיה. הייתה גם התרגשות, הלהט מהפך הבטן המוכר של לפני מעשה, ותחושת השובבות שליוותה את הידיעה שהיא נמצאת במקום שהיא לא אמורה להיות בו. אבל האימה התגברה על כולם.
תרזה התגנבה לאורך הנתיב העולה מהנהר אל תוך הג'ונגל. בוץ כיסה את סוליות נעלי ההתעמלות שלה ורגליה רעדו, כאילו היא מרחפת. זה היה הזוי פחות ובלתי מציאותי יותר. סחלבים מכוסי טל נשקו נשיקות לחות לרגליה, לשוקיה ולזרועותיה שעה שפילסה את דרכה, אוחזת בידה מצלמה דיגיטלית כסופה המכוונת למצב לילה.
זה התאים, שהרי היא הייתה בסוג של ציד לילי.
היא חדרה אל קרחת היער. בקצה המרוחק שכב גזע עץ שנפל, כמו מחסום. מעבר לו הקרקע צנחה בחדות אל תוך ערוץ.
היא התנשמה בכבדות, נשכבה על בטנה וחצתה את קרחת היער בזחילה צבאית, כשגבעולי שיחים יבשים חורצים את סנטרה, חרקים נחרדים מרבצם ולחות חודרת אל תוך מכנסי הטיילים שלה. אבל היא לא יכלה לקחת סיכון.
היא הגיעה אל גזע העץ ונחה לרגע כשהיא מסתתרת מאחוריו. היא חשבה על גריידי, כפי שעשתה לעיתים קרובות מאוד — צוחק את הצחוק המתגלגל שסיגל לעצמו כבר כשהיה תינוק, צחוק שהיה מתפשט בחדר, מידבק. היא ידעה שהעובדה שהיא כאן קשורה איכשהו אליו — לא סתם כאן במקסיקו, אלא כאן, בקרחת היער, בשעה מאוחרת כל כך, רחוקה מאתר הנופש הבטוח.
היא כיוונה את המצלמה, התרוממה אט אט והציצה אל מעבר לשפת הגזע.
למטה, בתחתית הערוץ, סמוך לגדה המרוחקת, ניצב בית בטון נמוך שגג הרעפים שלו היה מכוסה באדמה. מבעד לפילטר ראיית הלילה של המצלמה הקטנה שלה היה לעולם גוון ירוק, כמו נוף חייזרי.
חלון אחד היה פתוח, כמו עין קורצת. עלים התעופפו סביב שולי המסגרת. מאחוריהם — אפילה.
הוא היה בפנים.
ראשה של תרזה הסתחרר. לרגע היא שמעה רק את רחשי פעימות ליבה ואת זמזום החרקים המעופפים. היא צילמה את ריבוע החלון השחור. מיקדה את העדשה. צילמה שוב. ואז צילמה כמה תמונות נוספות.
תמונה אחת ברורה, זה כל מה שהיא קיוותה להשיג.
זה קרה מהר יותר מהכשת נחש — פנים שהתבהרו פתאום מתוך החשיכה, עיניים מוצלות נעוצות בה מלמטה, נעולות על מיקומה המדויק.
משיבות לה מבט.
המבט האטום שלו שיתק אותה במקומה לרגע, ואז היא התנערה ואנחה נפלטה מבין שפתיה. המצלמה החליקה מפניה המכוסים זיעה קרה. היא זינקה מגזע העץ ומיששה בידיה אחר הקובייה הכסופה. היא הרגישה אותה צונחת מבין אצבעותיה החלקלקות. בעודה מנסה למצוא אחיזה לרגליה בתוך הצמחייה הלחה, היא ידעה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לחפש את המצלמה. זמן הציד תם.
כעת היא הייתה הטרף.

פרק 1

״כמה...?״ פיה היה יבש. ״כמה פעמים?״
ריק נשא אליה את עיניו ממקום מושבו על הכורסה המרופדת בריפוד דמוי עור. מרפקיו היו מונחים על השולחן שהם דחסו אל תוך חדר השינה. צג המחשב שליד כתפו העניק לפניו גוון צהבהב חולני.
״חמש, שש. אולי שבע.״
איב לחלחה את שפתיה והתאמצה להסדיר את קצב הנשימה שלה. ״איפה?״
״אצלה, בדרך כלל.״
״בדרך כלל?״
״במכונית. פעם אחת.״
״במכונית,״ אמרה איב. ״אלוהים. במכונית.״ ידה התכווצה לאגרוף, משכה את הסדין וכיווצה אותו.
הקול הפנימי החנוק עלה ואמר: אל תשאלי. אל...
״איך היא נראית?״ שאלה איב.
היא הרגישה את הזיעה מבצבצת מעל הצווארון של חולצת מדי האחות המרופטת שלבשה כשישנה — איש לא טרח להודיע ללוס אנג'לס שהחורף אמור להגיע.
ריק הניח את קצות אצבעותיו על פיקות הברכיים, כאילו הוא מנסה לשלוף את העצם. הוא כחכח בגרונו. ״היא... אלגנטית. היא עושה פילאטיס. בלונדינית. רואת חשבון. מאמסטרדם.״
אלגנטית. בלונדינית. פילאטיס. כל פרט היה חץ שננעץ בבשרה.
איב השפילה את מבטה אל חולצת האחות המרופטת שלה. היא הייתה נאה אבל פשוטה, כזו שדודות מכנות ״יפה״, אבל איש לא תיאר אותה מעולם כ״אלגנטית".
מספיק עם זה כבר. תאמיני לי, את לא רוצה לדעת יותר.
״בת... בת כמה היא?״
הוא נופף בידו. ״אני לא מבין מה זה קשור.״
היה לו ברור שזה ניסיון חסר סיכוי והוא נכנע למבטה המפקפק. ״עשרים ושש.״
פיה נפתח ונסגר כמה פעמים לפני שהצליח להגות מילים. ״כלומר, היא הייתה בת שמונה כשאנחנו היינו בני שמונה עשרה.״
״למה זה...?״
״כבר יכולנו, חוקית, להצביע בבחירות, ריק. והיא חגגה באותו זמן מסיבת יומולדת בנושא בת הים הקטנה.״
בראשה עלתה תמונה שהיא לא זימנה — היא וריק בדייט השלישי שלהם, שניהם במכונית, נוסעים בדרך למאליבו לבילוי של יום רגוע בחוף. הוא הצליח לנחש מייד איזה שיר של הביטלס אהוב עליה במיוחד — Let It Be. מאתיים ושלושים שירים, והוא ידע.
הרגע הזה רחוק מאוד משם. ואין שביל של פירורי לחם שמסמן את הדרך חזרה.
״זוכר את מאליבו?״ היא שאלה. היא לא הייתה צריכה להוסיף דבר.
הוא הנהן בעגמומיות.
״הלוואי שהיית מביט בי ככה. כאילו אני... מיוחדת.״ הראייה שלה היטשטשה — היא החזיקה מעמד עד כה, אבל אז היא שמעה את המילים, אלה שבקעו מפיה שלה, וזה גמר אותה. היא שנאה את עצמה על כך שקל כל כך לקרוא אותה.
הוא פרש את כפות ידיו ואז שב ושילב אותן. ״מה אני אמור לומר?״
אתה אמור לומר, את עדיין מיוחדת.
היא ניגבה את לחיהּ. ״אני לא יודעת.״
הוא נשען קדימה בפרץ של אנרגיה. ״אני מרגיש כאילו החיים שלנו נהיו איזה בולשיט חסר נשמה שכולו לוח זמנים. מיילים ומצגות פאוור־פוינט, ומיילים בנוגע למצגות פאוור־פוינט, ושום דבר מזה לא חשוב. שום דבר מזה. לא חשוב.״ הוא דיבר במהירות, כפי שנהג לעשות כשהיה מעוצבן. מילים ומשפטים פשוט נשפכו מתוכו. ״כאילו אף פעם לא עצרנו כדי להביט זה בזה ולומר 'אנחנו לא רוצים לחיות ככה'.״
עיניה מצאו את כרטיסי הטיסה, בכיסויים הצהובים העליזים שלהם, על מדף הספרים. יום הנישואים העשירי שלהם חל לפני תשעה חודשים, ורק בשבוע שעבר היא פדתה את נקודות הנוסע המתמיד שלה תמורת חבילת נופש — שבוע שלם בג'ונגלים של אואחאקה. ריק חשב שהטיול מוגזם, אבל היא למדה ביולוגיה עם חוג משני בספרדית, אז למה לא? חוץ מזה, זו הייתה המדינה הכי בטוחה במקסיקו, בלי כל אלימות הסמים עם אנשים שנעלמים וגופות ערופות ראש שנשטפות אל החוף, אפילו באקפולקו. פשוט הזדמנות לברוח מכל הסחות הדעת הקטנוניות, שלוחותיה של התקשורת המודרנית, ההטרדות הקטנות שכרסמו בהם דקה אחר דקה. הזדמנות לנקות את הראש, לנשום אוויר צח, לצאת מהטווח. הזדמנות לזכור מי הם.
שבע פעמים. שבע פעמים.
הטלפון הנייד של ריק צייץ כדי להודיע שהגיעה הודעת טקסט, והיא לא יכלה שלא לתהות. מאחורי פניו החיוורים המסך זהר. הג'ימייל שלו היה פתוח, ארבע הודעות שלא נקראו. המסך התעדכן, הודעה חדשה נוספת נכנסה לתיבה. כאלה הם חייו של הסנגור הציבורי, תמיד בהיכון לטפל במשברים שלרוב מתרחשים בלילות, בסופי שבוע, בעיצומם של משברים נוראיים בנישואים.
״ - עבודה שאני שונא, ורק בקושי מאפשרת לנו להישאר בבית הזה,״ הוא אמר תמיד. ״אני עובד שעות על שעות, מגיע הביתה בלי כוח, ואת שם, מול ערוץ הבית והגינון - ״
״אני צופה בטלוויזיה בלילה,״ היא אמרה, ״כי אני בודדה.״
״אני לא קורא מחשבות, איב.״
חריקה מתכתית של ידית הכריזה על פתיחת הדלת. ניקולס עמד בפתח הצר, כתפיו לחוצות בין הדלת לקיר, ופניו בני השבע מתוחים מדאגה.
בפיג'מה הגדולה מדי שלו הוא הזכיר את ג'ון דרלינג מ״פיטר פן״, עם המצח הגבוה והמכובד שלו, והמשקפיים שהקיפו עיני־דיסני גדולות. בקווצות השיער הבלונדיני שלו היו שיירי צבע ירקרק מכלור. למרות שצֶף הרגשות שאיים כעת להטביע אותה, היא הייתה חייבת לקום איתו בשש בבוקר כדי להסיע אותו לאימון שחייה.
״למה אתם צועקים?״ שאל ניקולס.
היא אילצה את עצמה לשלוף חיוך מתוך הבִּיצה הפנימית השחורה שלה והתאמצה להדביק אותו על פניה. ״סליחה שהערנו אותך, קטן,״ היא אמרה. ״אנחנו... מתווכחים.״
״לא,״ אמר ניקולס. ״אבא צעק.״
״לא צעקתי,״ אמר ריק.
״אני חושבת ששנינו יכולים להנמיך את הקול,״ היא אמרה.
ריק השפיל את ראשו בחרטה וניקולס נסוג. המזגן התאמץ לשווא.
״לא ידעתי שהרגשת בודדה כשצפית בטלוויזיה,״ אמר ריק. ״חשבתי שלא רצית לדבר איתי.״
היא השתנקה למראה ההבעה הפגיעה על פניו. ארבע עשרה שנה הם ביחד, ולמרות זאת כשהיא רואה אותו סובל היא מרגישה כאב בצלעות. והנסיבות, כמובן, לא משנות.
״חשבתי שנמאס לך ממני,״ הוא אמר. ״בחודש שעבר...״ שפתיו רעדו והוא הצמיד את פרקי אצבעותיו לפיו. ״בחודש שעבר הטלפון שלך חייג אליי בטעות מהתיק. את וניקולס שרתם במכונית... 'היי, סול סיסטר, אני לא רוצה להחמיץ שום דבר שאת עושה...' זה היה קסום.״ הוא שאף בחדות. ״הצטערתי שאני לא איתכם.״
היא תהתה מתי הם הפסיקו לספר זה לזה דברים כאלה. היא משכה חוט מהחולצה שלה והתבוננה כיצד התפר כולו נפרם.
״ואז חשבתי,״ הוא המשיך, ״שאם הייתי איתכם, אולי לא היית שרה.״
היא לא אמרה דבר, כי הוא כנראה צדק.
״אחרי שניק נולד, לא הצלחנו למצוא את הדרך חזרה זה אל זה,״ הוא אמר. המילים שלו נשמעו מתורגלות, היה בהן משהו שגרם לה לתהות אם הוא כבר הצטדק כך בעבר, בפני חברים, בפני הפסיכולוג שלו, אולי אפילו בפני האישה ההיא. אחרי הפילאטיס. ״כל הטירוף של תינוק חדש, ההסתגלות. ואז הוא חלה, והלילות בלי שינה עד ששללו את כל האפשרויות המפחידות. ואז התזונה — גרעינים זה בסדר, אבל איפה מוצאים פסטה ללא גלוטן, וכל תשומת הלב הזאת. אני תוהה לפעמים על מה היינו מדברים בלי כל זה.״
גם היא תהתה, אבל היא מעולם לא הביעה את זה במילים. היא התפעלה מהאופן שבו ריק עשה זאת. פשוט הצהיר מה הוא מרגיש, באומץ, בכנות, ישר למטרה, חץ ועוד חץ, בלי לחשוב במה החיצים ננעצים. והיא, אבודה בערפל, מנסה להיאחז במשהו.
במכונית? באמת? במכונית?
״אני מרגיש שאני תמיד מאכזב אותך, איבי.״
הטלפון הנייד שלו צרצר שוב. היא הסיטה את מבטה ועיניה שבו ונאחזו בכרטיסים לטיול יום הנישואים שהיו מונחים מלאי תקווה על מדף הספרים. מאחוריהם היה מונח ״מובי דיק״, מאובק, ספר שמעולם לא נקרא, מציץ מתחת למדבקת המחיר של חנות הספרים של אוניברסיטת קליפורניה שהייתה עדיין צמודה לכריכה, 1011 עמודים, כולל רגשות אשמה. היא התכוונה תמיד לקרוא אותו בחודש הבא. כשחזרה והביטה, היא ראתה עוד שלושה מיילים שהגיעו לתיבת הדואר הנכנס של ריק. היא תהתה כמה מיילים מחכים בתיבה שלה, מהאחות האחראית, ממאמן השחייה, מהאורתודנטית. החיים ממשיכים קדימה ללא רחמים.
היא ניסתה לשלוף מילים מעיסת מחשבותיה, להרכיב אותן זו לזו. ״אנחנו מאכזבים זה את זה,״ היא אמרה. ״זה חלק מלהיות בני אדם. אף אחד לא יכול להיות מושלם. אבל אנחנו מנסים להבין יחד מה לעשות. לא עם...״ היא בלעה את המרירות. ״זה העניין, נכון? אנחנו ממשיכים להילחם ולתקן ולנסות. וזה המיטב שאפשר לקוות לו. כל כך הרבה זוגות פשוט... מוותרים או נכנעים.״
״אני עייף, איבי.״
השיער הבלונדיני שלו היה מבולגן, פניו לא מגולחים. המראה היפה והפרוע שלו, שמשך אותה אליו בשנה האחרונה באוניברסיטה. אהבה צעירה. הזהירו אותם, אבל לא. הם חשבו רק על ארוחות לאור נרות ומפגשי אהבים באישון לילה בג'קוזי. ועכשיו הוא מצא מישהי אלגנטית.
״היינו אמורים להיות שונים,״ היא אמרה.
״משהו פשוט חסר,״ הוא אמר. ״אני לא מוצא את זה יותר. בך.״
המילים פערו בור בגודל של אגרוף בחזה שלה. קולה בקושי נשמע. ״זה עדיין קיים.״
״את כבר לא מראה לי את זה.״ הוא ראה את הבעת פניה והחל לבכות. ״אני מצטער, איבי. אני כל כך מצטער.״
היא רצתה לומר לו ללכת לזיין את רואת החשבון ההולנדית האלגנטית מהפילאטיס, אבל היא חשבה על ניקולס שנמצא מאחורי הקיר הדק ונשכה את שפתה, בכוח.
היא השפילה את ראשה, מוללה את הסדין וחיכתה שגרונה יחזור וייפתח. היא לא הצליחה להגות מילים, אבל קולה הפנימי היה שם, רם וצלול.
הקול הזה אמר, מתי הפסקתי להיות משהו ששווה להילחם עליו?

גרג הורביץ

גרג הורביץ הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר כיום בתחום ספרות המתח העולמית. ספריו מתורגמים לעשרות שפות בכל העולם ומככבים באופן קבוע ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ומקומות רבים נוספים. 
הורביץ הוא בוגר אוניברסיטאות הרווארד ואוקספורד, והוא מתגורר עם משפחתו בלוס אנג'לס, שם הוא גם כותב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה.

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: דני ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 464 עמ' מודפסים
אל תביטי לאחור גרג הורביץ

פרולוג

האימה הגיעה כרטט, צליל מיתר מתכת נרעד שהורגש יותר משנשמע וגבר על החום הממית, על צליפת החרקים הבלתי נראים על פניה, על לחות הלילה המעיקה שהכתה בנקבוביותיה. הייתה גם התרגשות, הלהט מהפך הבטן המוכר של לפני מעשה, ותחושת השובבות שליוותה את הידיעה שהיא נמצאת במקום שהיא לא אמורה להיות בו. אבל האימה התגברה על כולם.
תרזה התגנבה לאורך הנתיב העולה מהנהר אל תוך הג'ונגל. בוץ כיסה את סוליות נעלי ההתעמלות שלה ורגליה רעדו, כאילו היא מרחפת. זה היה הזוי פחות ובלתי מציאותי יותר. סחלבים מכוסי טל נשקו נשיקות לחות לרגליה, לשוקיה ולזרועותיה שעה שפילסה את דרכה, אוחזת בידה מצלמה דיגיטלית כסופה המכוונת למצב לילה.
זה התאים, שהרי היא הייתה בסוג של ציד לילי.
היא חדרה אל קרחת היער. בקצה המרוחק שכב גזע עץ שנפל, כמו מחסום. מעבר לו הקרקע צנחה בחדות אל תוך ערוץ.
היא התנשמה בכבדות, נשכבה על בטנה וחצתה את קרחת היער בזחילה צבאית, כשגבעולי שיחים יבשים חורצים את סנטרה, חרקים נחרדים מרבצם ולחות חודרת אל תוך מכנסי הטיילים שלה. אבל היא לא יכלה לקחת סיכון.
היא הגיעה אל גזע העץ ונחה לרגע כשהיא מסתתרת מאחוריו. היא חשבה על גריידי, כפי שעשתה לעיתים קרובות מאוד — צוחק את הצחוק המתגלגל שסיגל לעצמו כבר כשהיה תינוק, צחוק שהיה מתפשט בחדר, מידבק. היא ידעה שהעובדה שהיא כאן קשורה איכשהו אליו — לא סתם כאן במקסיקו, אלא כאן, בקרחת היער, בשעה מאוחרת כל כך, רחוקה מאתר הנופש הבטוח.
היא כיוונה את המצלמה, התרוממה אט אט והציצה אל מעבר לשפת הגזע.
למטה, בתחתית הערוץ, סמוך לגדה המרוחקת, ניצב בית בטון נמוך שגג הרעפים שלו היה מכוסה באדמה. מבעד לפילטר ראיית הלילה של המצלמה הקטנה שלה היה לעולם גוון ירוק, כמו נוף חייזרי.
חלון אחד היה פתוח, כמו עין קורצת. עלים התעופפו סביב שולי המסגרת. מאחוריהם — אפילה.
הוא היה בפנים.
ראשה של תרזה הסתחרר. לרגע היא שמעה רק את רחשי פעימות ליבה ואת זמזום החרקים המעופפים. היא צילמה את ריבוע החלון השחור. מיקדה את העדשה. צילמה שוב. ואז צילמה כמה תמונות נוספות.
תמונה אחת ברורה, זה כל מה שהיא קיוותה להשיג.
זה קרה מהר יותר מהכשת נחש — פנים שהתבהרו פתאום מתוך החשיכה, עיניים מוצלות נעוצות בה מלמטה, נעולות על מיקומה המדויק.
משיבות לה מבט.
המבט האטום שלו שיתק אותה במקומה לרגע, ואז היא התנערה ואנחה נפלטה מבין שפתיה. המצלמה החליקה מפניה המכוסים זיעה קרה. היא זינקה מגזע העץ ומיששה בידיה אחר הקובייה הכסופה. היא הרגישה אותה צונחת מבין אצבעותיה החלקלקות. בעודה מנסה למצוא אחיזה לרגליה בתוך הצמחייה הלחה, היא ידעה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לחפש את המצלמה. זמן הציד תם.
כעת היא הייתה הטרף.

פרק 1

״כמה...?״ פיה היה יבש. ״כמה פעמים?״
ריק נשא אליה את עיניו ממקום מושבו על הכורסה המרופדת בריפוד דמוי עור. מרפקיו היו מונחים על השולחן שהם דחסו אל תוך חדר השינה. צג המחשב שליד כתפו העניק לפניו גוון צהבהב חולני.
״חמש, שש. אולי שבע.״
איב לחלחה את שפתיה והתאמצה להסדיר את קצב הנשימה שלה. ״איפה?״
״אצלה, בדרך כלל.״
״בדרך כלל?״
״במכונית. פעם אחת.״
״במכונית,״ אמרה איב. ״אלוהים. במכונית.״ ידה התכווצה לאגרוף, משכה את הסדין וכיווצה אותו.
הקול הפנימי החנוק עלה ואמר: אל תשאלי. אל...
״איך היא נראית?״ שאלה איב.
היא הרגישה את הזיעה מבצבצת מעל הצווארון של חולצת מדי האחות המרופטת שלבשה כשישנה — איש לא טרח להודיע ללוס אנג'לס שהחורף אמור להגיע.
ריק הניח את קצות אצבעותיו על פיקות הברכיים, כאילו הוא מנסה לשלוף את העצם. הוא כחכח בגרונו. ״היא... אלגנטית. היא עושה פילאטיס. בלונדינית. רואת חשבון. מאמסטרדם.״
אלגנטית. בלונדינית. פילאטיס. כל פרט היה חץ שננעץ בבשרה.
איב השפילה את מבטה אל חולצת האחות המרופטת שלה. היא הייתה נאה אבל פשוטה, כזו שדודות מכנות ״יפה״, אבל איש לא תיאר אותה מעולם כ״אלגנטית".
מספיק עם זה כבר. תאמיני לי, את לא רוצה לדעת יותר.
״בת... בת כמה היא?״
הוא נופף בידו. ״אני לא מבין מה זה קשור.״
היה לו ברור שזה ניסיון חסר סיכוי והוא נכנע למבטה המפקפק. ״עשרים ושש.״
פיה נפתח ונסגר כמה פעמים לפני שהצליח להגות מילים. ״כלומר, היא הייתה בת שמונה כשאנחנו היינו בני שמונה עשרה.״
״למה זה...?״
״כבר יכולנו, חוקית, להצביע בבחירות, ריק. והיא חגגה באותו זמן מסיבת יומולדת בנושא בת הים הקטנה.״
בראשה עלתה תמונה שהיא לא זימנה — היא וריק בדייט השלישי שלהם, שניהם במכונית, נוסעים בדרך למאליבו לבילוי של יום רגוע בחוף. הוא הצליח לנחש מייד איזה שיר של הביטלס אהוב עליה במיוחד — Let It Be. מאתיים ושלושים שירים, והוא ידע.
הרגע הזה רחוק מאוד משם. ואין שביל של פירורי לחם שמסמן את הדרך חזרה.
״זוכר את מאליבו?״ היא שאלה. היא לא הייתה צריכה להוסיף דבר.
הוא הנהן בעגמומיות.
״הלוואי שהיית מביט בי ככה. כאילו אני... מיוחדת.״ הראייה שלה היטשטשה — היא החזיקה מעמד עד כה, אבל אז היא שמעה את המילים, אלה שבקעו מפיה שלה, וזה גמר אותה. היא שנאה את עצמה על כך שקל כל כך לקרוא אותה.
הוא פרש את כפות ידיו ואז שב ושילב אותן. ״מה אני אמור לומר?״
אתה אמור לומר, את עדיין מיוחדת.
היא ניגבה את לחיהּ. ״אני לא יודעת.״
הוא נשען קדימה בפרץ של אנרגיה. ״אני מרגיש כאילו החיים שלנו נהיו איזה בולשיט חסר נשמה שכולו לוח זמנים. מיילים ומצגות פאוור־פוינט, ומיילים בנוגע למצגות פאוור־פוינט, ושום דבר מזה לא חשוב. שום דבר מזה. לא חשוב.״ הוא דיבר במהירות, כפי שנהג לעשות כשהיה מעוצבן. מילים ומשפטים פשוט נשפכו מתוכו. ״כאילו אף פעם לא עצרנו כדי להביט זה בזה ולומר 'אנחנו לא רוצים לחיות ככה'.״
עיניה מצאו את כרטיסי הטיסה, בכיסויים הצהובים העליזים שלהם, על מדף הספרים. יום הנישואים העשירי שלהם חל לפני תשעה חודשים, ורק בשבוע שעבר היא פדתה את נקודות הנוסע המתמיד שלה תמורת חבילת נופש — שבוע שלם בג'ונגלים של אואחאקה. ריק חשב שהטיול מוגזם, אבל היא למדה ביולוגיה עם חוג משני בספרדית, אז למה לא? חוץ מזה, זו הייתה המדינה הכי בטוחה במקסיקו, בלי כל אלימות הסמים עם אנשים שנעלמים וגופות ערופות ראש שנשטפות אל החוף, אפילו באקפולקו. פשוט הזדמנות לברוח מכל הסחות הדעת הקטנוניות, שלוחותיה של התקשורת המודרנית, ההטרדות הקטנות שכרסמו בהם דקה אחר דקה. הזדמנות לנקות את הראש, לנשום אוויר צח, לצאת מהטווח. הזדמנות לזכור מי הם.
שבע פעמים. שבע פעמים.
הטלפון הנייד של ריק צייץ כדי להודיע שהגיעה הודעת טקסט, והיא לא יכלה שלא לתהות. מאחורי פניו החיוורים המסך זהר. הג'ימייל שלו היה פתוח, ארבע הודעות שלא נקראו. המסך התעדכן, הודעה חדשה נוספת נכנסה לתיבה. כאלה הם חייו של הסנגור הציבורי, תמיד בהיכון לטפל במשברים שלרוב מתרחשים בלילות, בסופי שבוע, בעיצומם של משברים נוראיים בנישואים.
״ - עבודה שאני שונא, ורק בקושי מאפשרת לנו להישאר בבית הזה,״ הוא אמר תמיד. ״אני עובד שעות על שעות, מגיע הביתה בלי כוח, ואת שם, מול ערוץ הבית והגינון - ״
״אני צופה בטלוויזיה בלילה,״ היא אמרה, ״כי אני בודדה.״
״אני לא קורא מחשבות, איב.״
חריקה מתכתית של ידית הכריזה על פתיחת הדלת. ניקולס עמד בפתח הצר, כתפיו לחוצות בין הדלת לקיר, ופניו בני השבע מתוחים מדאגה.
בפיג'מה הגדולה מדי שלו הוא הזכיר את ג'ון דרלינג מ״פיטר פן״, עם המצח הגבוה והמכובד שלו, והמשקפיים שהקיפו עיני־דיסני גדולות. בקווצות השיער הבלונדיני שלו היו שיירי צבע ירקרק מכלור. למרות שצֶף הרגשות שאיים כעת להטביע אותה, היא הייתה חייבת לקום איתו בשש בבוקר כדי להסיע אותו לאימון שחייה.
״למה אתם צועקים?״ שאל ניקולס.
היא אילצה את עצמה לשלוף חיוך מתוך הבִּיצה הפנימית השחורה שלה והתאמצה להדביק אותו על פניה. ״סליחה שהערנו אותך, קטן,״ היא אמרה. ״אנחנו... מתווכחים.״
״לא,״ אמר ניקולס. ״אבא צעק.״
״לא צעקתי,״ אמר ריק.
״אני חושבת ששנינו יכולים להנמיך את הקול,״ היא אמרה.
ריק השפיל את ראשו בחרטה וניקולס נסוג. המזגן התאמץ לשווא.
״לא ידעתי שהרגשת בודדה כשצפית בטלוויזיה,״ אמר ריק. ״חשבתי שלא רצית לדבר איתי.״
היא השתנקה למראה ההבעה הפגיעה על פניו. ארבע עשרה שנה הם ביחד, ולמרות זאת כשהיא רואה אותו סובל היא מרגישה כאב בצלעות. והנסיבות, כמובן, לא משנות.
״חשבתי שנמאס לך ממני,״ הוא אמר. ״בחודש שעבר...״ שפתיו רעדו והוא הצמיד את פרקי אצבעותיו לפיו. ״בחודש שעבר הטלפון שלך חייג אליי בטעות מהתיק. את וניקולס שרתם במכונית... 'היי, סול סיסטר, אני לא רוצה להחמיץ שום דבר שאת עושה...' זה היה קסום.״ הוא שאף בחדות. ״הצטערתי שאני לא איתכם.״
היא תהתה מתי הם הפסיקו לספר זה לזה דברים כאלה. היא משכה חוט מהחולצה שלה והתבוננה כיצד התפר כולו נפרם.
״ואז חשבתי,״ הוא המשיך, ״שאם הייתי איתכם, אולי לא היית שרה.״
היא לא אמרה דבר, כי הוא כנראה צדק.
״אחרי שניק נולד, לא הצלחנו למצוא את הדרך חזרה זה אל זה,״ הוא אמר. המילים שלו נשמעו מתורגלות, היה בהן משהו שגרם לה לתהות אם הוא כבר הצטדק כך בעבר, בפני חברים, בפני הפסיכולוג שלו, אולי אפילו בפני האישה ההיא. אחרי הפילאטיס. ״כל הטירוף של תינוק חדש, ההסתגלות. ואז הוא חלה, והלילות בלי שינה עד ששללו את כל האפשרויות המפחידות. ואז התזונה — גרעינים זה בסדר, אבל איפה מוצאים פסטה ללא גלוטן, וכל תשומת הלב הזאת. אני תוהה לפעמים על מה היינו מדברים בלי כל זה.״
גם היא תהתה, אבל היא מעולם לא הביעה את זה במילים. היא התפעלה מהאופן שבו ריק עשה זאת. פשוט הצהיר מה הוא מרגיש, באומץ, בכנות, ישר למטרה, חץ ועוד חץ, בלי לחשוב במה החיצים ננעצים. והיא, אבודה בערפל, מנסה להיאחז במשהו.
במכונית? באמת? במכונית?
״אני מרגיש שאני תמיד מאכזב אותך, איבי.״
הטלפון הנייד שלו צרצר שוב. היא הסיטה את מבטה ועיניה שבו ונאחזו בכרטיסים לטיול יום הנישואים שהיו מונחים מלאי תקווה על מדף הספרים. מאחוריהם היה מונח ״מובי דיק״, מאובק, ספר שמעולם לא נקרא, מציץ מתחת למדבקת המחיר של חנות הספרים של אוניברסיטת קליפורניה שהייתה עדיין צמודה לכריכה, 1011 עמודים, כולל רגשות אשמה. היא התכוונה תמיד לקרוא אותו בחודש הבא. כשחזרה והביטה, היא ראתה עוד שלושה מיילים שהגיעו לתיבת הדואר הנכנס של ריק. היא תהתה כמה מיילים מחכים בתיבה שלה, מהאחות האחראית, ממאמן השחייה, מהאורתודנטית. החיים ממשיכים קדימה ללא רחמים.
היא ניסתה לשלוף מילים מעיסת מחשבותיה, להרכיב אותן זו לזו. ״אנחנו מאכזבים זה את זה,״ היא אמרה. ״זה חלק מלהיות בני אדם. אף אחד לא יכול להיות מושלם. אבל אנחנו מנסים להבין יחד מה לעשות. לא עם...״ היא בלעה את המרירות. ״זה העניין, נכון? אנחנו ממשיכים להילחם ולתקן ולנסות. וזה המיטב שאפשר לקוות לו. כל כך הרבה זוגות פשוט... מוותרים או נכנעים.״
״אני עייף, איבי.״
השיער הבלונדיני שלו היה מבולגן, פניו לא מגולחים. המראה היפה והפרוע שלו, שמשך אותה אליו בשנה האחרונה באוניברסיטה. אהבה צעירה. הזהירו אותם, אבל לא. הם חשבו רק על ארוחות לאור נרות ומפגשי אהבים באישון לילה בג'קוזי. ועכשיו הוא מצא מישהי אלגנטית.
״היינו אמורים להיות שונים,״ היא אמרה.
״משהו פשוט חסר,״ הוא אמר. ״אני לא מוצא את זה יותר. בך.״
המילים פערו בור בגודל של אגרוף בחזה שלה. קולה בקושי נשמע. ״זה עדיין קיים.״
״את כבר לא מראה לי את זה.״ הוא ראה את הבעת פניה והחל לבכות. ״אני מצטער, איבי. אני כל כך מצטער.״
היא רצתה לומר לו ללכת לזיין את רואת החשבון ההולנדית האלגנטית מהפילאטיס, אבל היא חשבה על ניקולס שנמצא מאחורי הקיר הדק ונשכה את שפתה, בכוח.
היא השפילה את ראשה, מוללה את הסדין וחיכתה שגרונה יחזור וייפתח. היא לא הצליחה להגות מילים, אבל קולה הפנימי היה שם, רם וצלול.
הקול הזה אמר, מתי הפסקתי להיות משהו ששווה להילחם עליו?