מיניאטורות מקראיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מיניאטורות מקראיות

מיניאטורות מקראיות

3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: מוסד ביאליק
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 150 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 30 דק'

גיל הראבן

גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. 
בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/hzsz3ssv
ראיון "ראש בראש"

תקציר

י"ג הסיפורים המכונסים בספר זה  - כתובים במיומנות ובחיסכון, בשכלול צורני וביכולת סיפורית – ממשיכים מסורת מרכזית בספרות העברית החדשה, מימי יל"ג ופרישמן ועד נסים אלוני ושולמית הראבן: מסורת השימוש במקרא "כנגדו", מתוך הסטת מוקד סיפוריו מענייני האל ותולדות השליחות האלוהית של האומה לענייני היחיד, לרוב אדם מן השורה, סבלו, צערו, תקוותיו, אשליותיו.
גם גיל הראבן מלטפת את ה"שיער" של המוטיב המקראי נגד כיוון סידורו המקורי. היא עושה זאת, מכל מקום, בדרך משלה. גם הטון הסיפורי שהיא נוקטת וגם המשמעות שאליה מכוונות העלילות שהיא רוקמת אינם מכוונים "להפריך" התֵזה המקראית אלא לרוקן אותה מתוכנה המקורי ולהטעינה בחומרים תמטיים זרים לה לחלוטין, שאובים כולם מעולמו של האדם המודרני. כך סיפור העקדה נהפך לסיפור על נסיונות התאבדות שלא עלו יפה; סיפור יונה מתגלה כסיפורו של משורר כושל ואדם בינוני, שפעם אחת בלבד הפיקה ממנו ההשראה "האלוהית" דבר שיר נשגב, ואחר כך זנחה אותו לאנחות. בסיפור הולדתו של שמואל והקדשתו לשירות באוהל מועד הפרט החשוב ביותר הוא המעיל שתפרה לו אמו חנה (בבחינת היריעה שארגה  ופרמה פנלופה ההומרית) ומסורת תפירת המעילים, שיצרה כמין צד שווה בחנה ובצרתה פנינה, שמזווית הראייה שלה מסופר הסיפור.
הקול המספר את הסיפורים הוא, כמתבקש,  קולו של מספר מודרני חכם ומאופק, שמנסה לדכא – שלא בהצלחה יתרה דווקא – חוש הומור קודר וניצוץ אירוני-פתטי כלשהו, שמתעורר אל מול הסיפורים הגורליים שמספר המקרא.  דן מירון
 
גיל הראבן היא כלת פרס ספיר לשנת 2002 וכלת פרס ראש הממשלה לשנת 2013. יצירותיה תורגמו לכמה שפות. "מיניאטורות מקראיות" הוא ספרה השבעה-עשר

פרק ראשון

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת־הַיְלָדִים עַל־לֵאָה וְעַל־רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: וַיָּשֶׂם אֶת־הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת־לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת־רָחֵל וְאֶת־יוֹסֵף אַחֲרֹנִים (בראשית לג, א־ב).

 

סיפור יהודה

בני ראובן יספרו שאביהם מנע את ההרג. אביהם, הם אומרים, הציל את יוסף: הוא עצר את הסכינים שהורמו, הוא הפנה את תשומת ליבנו לבור, והוא שכיוון אותנו להשליך את הרברבן לתוכו.

לולא שיירת הישמעאלים שבאה — אומרים הבנים — לולא השיירה ולולא אני, שהצעתי למכור לסוחרים את הבחור, אביהם היה מחלץ אותו ושולח אותו בריא ושלם בחזרה. זאת הייתה מחשבתו, זאת התוכנית שהגה. הוא רק חיכה שיירגעו הרוחות.

את זכר המעשה הזה אחי סיפר לבניו במשך שנים. באוזנינו, האחים, הוא לא דיבר עליו. רק היה ממלמל או רומז לעיתים. דברים מפורשים הוא לא השמיע לנו, אבל דרך הילוכו בינינו העידה על הסיפור שאחז בו: הוא, ראובן, הבכור, צדיק ובעל תושייה, ואנחנו, אחיו, החוטאים.

מעולם לא ערערתי על זיכרונו, לא היה בזה טעם, וגם אילו ניעור בי היום רצון צעיר לערער — דבריי לא היו נשמעים. ראובן זקן מאוד. גבו נכפף, שפתיו רועדות, יושב ומטנף את זקנו בפירורים של חרוב...

אחי זקן ממני, ועדיין — עדיין כמו ילד הוא מקווה לגמול של אהבה על מידותיו הטובות.

מן העיקשויות שמצמחת הנפש עיקשת מכול היא הציפייה לגמול של אהבה, ואחי הזה — ראשו שמוט, זקנו רועד על חזהו, והוא עוד מייחל: מייחל שלפחות הדורות הבאים יאהבו אותו.

דברים שעד כה לא השמעתי, לא ארכון היום לצעוק אל תוך אוזנו. חיי גם הם קרבים אל סופם. את רובם חייתי פה, במצרים. נעורינו רחקו מאוד, ואפשר — אפשר גם שיש אמת במחשבתו של אחי על עצמו ועל המעשים שעשה אז.

אפשר שמלכתחילה אכן הגה את תוכנית הבור כדרך להציל את בעל החלומות. אפשר שאכן תכנן לחלץ אותו לאחר שיירגעו הרוחות. אפשר... הוא לבדו ידע מה היה בליבו אז, וכעת — כעת אולי אף הוא איננו יודע.

אני יודע את שזכור לי:

כְּתונת הפסים נעה לעברנו במדרון המערבי, וראובן אחי, בן אבי ואמי, הוא שהבחין בה. הבחין ושרק. הפנינו פנים לעבר השמש. ראובן סכך על עיניו ושאל על הלז — 'הלז' הוא קרא לו — מה הוא זומם הפעם. את השאלה הוא תלה באוויר ואחינו, בני השפחות, השיבו עליה. לא אחזור על המילים שהשמיעו.

איש לא שלף את סכינו. הסכינים כבר היו בידיים. חנינו ללילה, ומלאכת התקנת המחנה הייתה בעיצומה. גד כרע סמוך אליי, וכשהתרומם ונעמד מעל לערֵמת העצים הורמה גם היד שהתהדקה סביב הסכין.

העדרים התנודדו על מקומם. השמש הנוטה זרתה כתמים של צל על המדרון. כְּתונת הפסים נעלמה, צצה ונעה ונעלמה שוב, ודומה היה כי אין זה אלא אחד הקסמים שבהם יוסף היה חוזר ולוכד את בני השפחות.

מקטנותו היה בעל קסם, פתיין, בן מובהק של אימו, ובכל פעם שבני השפחות נִפתו לגלות לו את ליבם, הוא היה ממהר אל אבינו להביא אליו דברי דיבה. ניסיונות מרים, עונשים, תוכחות, אזהרות שראובן וגם אני הזהרנו — כל אלה לא לימדו אותם את הלקח. פעם אחר פעם הוליך אותם שולל, ולאחר כל מחילה שמחלו לו הוא היה שב ומגדיל עוד לבחון את כוח קסמיו.

עד שקרבה אלינו הכותונת כבר נאספנו יחד. יד אח על שכם אחיו, סנטר על כתף. אשר נשען על גד. דן ונפתלי, פשוקי רגליים, ניצבו בסמוך.

אוויל לא היה בינינו. בין הרועים גד נודע בפיקחותו, ואשר — בנגינות החליל שלו. שאר האחים גם הם לא חסרו סגולות טובות, איש־איש וסגולותיו, ורק בעל החלומות היה מכניס בנו איוולת. בראובן, בשמעון בלוי ובי — הוא נזהר. על פי רוב נזהר. כשילדה אותו אימו כבר היינו גדולים דיינו להניף אותו ולנפץ את ראשו על סלע, ואף שאבינו אסר על כולנו לגעת בגופו, גם כשגדל וגבה עוד זכר אותנו מיתמרים מעליו. כשהיינו נקרים בדרכו הוא היה חולק לנו כבוד חיצוני, כבוד מהתל — קד לנו בראשו ומאריך בלי סוף בברכות. אבל את בניהן של בלהה וזלפה, בייחוד את בני זלפה, הוא לא כיבד גם במראית עין לעגנית כזאת של כבוד.

עמדנו יחד. הצאן והבקר והגמלים מסביבנו. מחנה אחד עמדנו וראינו את בעל החלומות עובר בין העדרים ומתקרב לזרוע בינינו פירוד. צידוד חינני של ראשו, מילות חן ממולמלות לאוזן, מבט של כשף כחול — ותכף גם בנים שיצאו מרחם אחד שונאים זה את זה כאילו לא הוא אויבם. כי ככה היה תמיד. כי גם באיבתם לו לא היה בבני השפחות הכוח להתייצב כאיש אחד למולו. כי גם בשנאתנו לו, כל אחד מאיתנו נכסף שיְיַחד אותו.

ככלבים חשפנו שיניים מולו, וידענו: אם לא נקרע את בשרו מייד, נלוק את ידו. וככלבים הלכנו וחגנו סביבו.

שמעון היה הראשון שעבר על האיסור ונגע בו. הוא לפת מאחור את ידיו. לוי לחץ על ראשו והכריע אותו ארצה. אש לא ירדה משמיים, רעם לא התגלגל ממעל, אבל רק לאחר שפשטנו מעליו את כותונתו, הנערים העזו לבעוט.

היו צווחות. קולות שונים צרחו. לא אוכל לומר של מי היו. הושמעו הצעות שונות בנוגע לחלימה. 'חולם', 'תחלום', 'חלמת'... סמוך לנו הבקר התרומם מרבצו וגעה. גמלים חרחרו. תנועת בהלה הלכה והתפשטה בעדרים כאילו זאב הסתנן אליהם. לולא חדלנו, הם היו פותחים במנוסה.

עצרנו. גוף מגונן על עירומו שכב לרגלינו. כעת רק הוא רעש. לא ידענו מה נעשה בו. וכל הזמן הזה היו סכינים בידיים.

גד ואשר, דן ונפתלי — הם התקשו לחדול. ארבעתם להטו. ושמעון ולוי — מאז פרשת שכם ידענו מאיזה חומר קורצו. הייתה בהם תאוות הרג.

בני השפחות רק ציפו לאות, ושמעון, לאחר שהלך וקשר את הגמלים וחזר — נתן אותו.

בסיפור שביצר לו, בדברים שהוא מספר לבניו, ראובן משים עצמו נבדל ונעלה, אבל אני... אני אעיד שתשוקה אחת שלטה באותם רגעים בכולנו: השתוקקנו שבעל החלומות הזומם לא יהיה עוד, שהגוף המרעיש, שמחריד את המקנה — ייעלם.

תאוות הסילוק — אני מתעקש — פיעמה בכולנו, ורק אשר לדרך המעשה התפלגנו. אחינו הבכור חרד מדם. כזה היה תמיד, גם כשנדרש לשחוט כבשה היה משתמט. בשל חרדת הדם הוא הפציר בנו להרחיק את הסכינים, אבל תאוות הסילוק — התאווה הזאת גאתה בו, ותאוותו לא נסוגה ולא פחתה, אף לא לרגע. את בעל החלומות צריך לסלק. היה שם בור. לתחוב אותו לתוכו נראה מעשה של שכל נאור.

ראובן חזר למקום אחר כך. אחר כך, כשבאו הישמעאלים, גם אני חזרתי אל הבור. אחר כך, אני מאמין, גם בני השפחות היו קמים והולכים ומושכים אותו החוצה.

בחשכת הלילה, עם רדת הצינה, אחרי שנאלמו הצעקות הרפות, התאווה פינתה מקום למחשבת הלב. ולאחר שישבנו ואכלנו, המוות האיטי בבור החל להטריד. איש לא אמר דבר, אבל אותו מראה שבלב — אותו מראה של עינויים — ניקר בכולנו.

במהלך השנים לא אחת חשבתי על שיירת הישמעאלים: דרך ארוכה היא עשתה, ובכל זאת באה בָּעֵת. לוּ איחרה לעבור, לא הייתי מקדים את אחי הבכור. ולולא הקדמתי אותו ושילחתי את בעל החלומות למצרים, ראובן היה משלח אותו בחזרה אל הוריו. לא בריא ולא שלם הוא היה חוזר אליהם. נושא פצע וחבורה וטינה הוא היה בא אל אבינו, וקללת אב הייתה דבקה בנו עד מותנו.

ראובן — את זה אני יודע — נפתה להאמין שבעל החלומות אסיר התודה יהלל אותו, ושאבינו יאהב אותו, שאבינו יאהב אותו משום שהציל את זה שאהב. הוא לא היה שוטה, כבר אמרתי, אבל כחול העין הפך אנשים לשוטים.

סוף מעשה נגזר מראשיתו. אחרי שלפת שמעון את ידיו לא הייתה עוד דרך חזור. להתיר לו לחזור — לא ניתן, אך את חייו יכולתי לתת לו. הסוחרים סילקו אותו למצרים, ובזכות אותו סילוק אנחנו פה.

אתמול, כשנדלקו המדורות על הנהר, בא אליי נכדי. ברעש הוא בא והלין על בּנֵי אֹהַד וּבְנֵי צֹחַר, נכדיו של שמעון. 'בעבור בצע כסף', הם מטיחים בו, 'בעבור עשרים כסף אבי אביך מכר את אחיו'.

הוריתי לו שימחה את הדם מסנטרו וישתוק. לא הצטדקתי לפניו, ולא אניח לו שיצטדק. יצטדקו המאמינים בגמול לצדיק... את עשרים הכסף שקיבלנו מהישמעאלים שמתי בכר הגמל של אימי. כשתמצא אותם, חשבתי, תאמין שהשמיים נתנו לה. אבל גם את הדבר הזה לא גיליתי לנער.

יכול הייתי לנחם אותו ולומר לו 'אבי אבותיהם אשם. הוא ולא אחר. אחרי שלפת את ידי יוסף לא הייתה עוד דרך חזור'. את זה יכולתי לומר לו, והוא היה שב אל החבורה ומטיח את סיפורי בבנים. המילים היו בפי, מוכנות לשילוח, ואני סגרתי עליהן בשיניי.

לא אציע לעצמי ובשרי נחמה בשבר אמת שכמוהו כשקר.

דרך חזור לא הייתה עוד קודם, והמכות שהוכה כחול־העין נגזרו שנים קודם למעשה הזה. בשדה אדום הן נגזרו.

 * * *

שדה אדום. חנינו במעבר יבוק. לעת דמדומים שבו השליחים שיצאו אל דודנו ובישרו: עֵשָׂו הולך לקראתנו ואיתו ארבע מאות איש.

אבינו חיכה על גדת הנהר. שם הוא שמע את הבשורה ושם אחז בו הפחד. אבל עוד לפני שחזר אלינו מהגדה, פּחדוֹ, שעליו רק שמענו, פשׂה בכולנו. גם קטנים שלא ידעו דבר קוננו כאילו נקרעו מאימם והם רואים אותה נגררת מאיתם.

שיירי האור הלכו ונעלמו במהירות, ובאור הדועך אבינו בא ועבר בינינו. בהליכה מהירה, מורה במקלו לימין ולשמאל, אבינו עבר וחצה לשניים את המחנה. מחצית מהמקנה שלח עם הרועים לעבור ברווחים קצובים את הנהר. הם ינועו ראשונים. אנחנו נחנה עוד עד שירחיקו. מה הייתה מחשבתו? אם יכה אותם עֵשָׂו, אמרו הנותרים סביב לי, אנחנו נהיה לפליטה.

קור עלה מהאדמה. בכל פעם שקול פכפוך המים הפיל עליי שינה, הקיצו אותי תנועות פתע של אימי. גופה היה צונן כמו האדמה שעליה שכבנו, ואוזניה כרויות לקולות צעדים בוציים בין הקנים.

בטרם האיר השחר דרבנו העבדים את מחציתם השנייה של העדרים אל תוך המים. פועים ונוערים כמובלים לשחיטה הם עברו. המשפחה נשארה אחרונה, ואת הקטנים שבנו — אבינו נשא והעביר. אני הייתי בין הנישאים. אחזתי בִּשְׂערו. הוא הִכּה קלות על ידי. צדודית פניה של אימי הייתה קרובה.

לאחר שהעביר את כולנו, אבי נעלם. נשארנו עומדים. לא העזנו לשבת. גם גנבת התרפים לא ידעה לאן הלך ומתי ישוב. כשחזר צולע, הציפורים כבר הרעישו, ומחנה עצום השחיר באופק מנגד.

גמלים וחמורים שולחו מייד לפנים. המשפחה לא תרכב, אמרו. נלך, אמרו. מרוב פחד ביקשו רגלינו למהר ולנוע ולו גם לפנים, ולו גם לעבר השחור הקרב. הרגליים ביקשו לנוע, אבל אבינו עיכב אותנו עוד.

היינו חמישה־עשר, ואבינו פילג אותנו עוד פעם. תחילה הוציא מתוכנו את השפחות ואת ילדיהן והציב אותם בראש הטור. ורגע אחר כך, לאחר שגער בהם והם נעו לפנים, הוא הפריד בין הנותרים. מאחור שם את גנבת התרפים ואת גנב הלבבות.

ידענו מה פשר הסדר שבו הושמנו. בלילה דיברו הנשים על עורמתו של הגבר ששילח קדימה מחצית מהמחנה ואותנו שמר מאחור. וכעת הבנו, קטנים כגדולים, בכל איברינו הבנו: אם יוכו השפחות וילדיהן — האימהות ובניהן יהיו לפליטה; ואם נוכה אנחנו — אימי השנואה ואני ואחיי, בניה — אם אנחנו נוכה, האהובים מכול יינצלו.

את בעל הכותונת תיעבנו מרחם. תחילה תיעבנו אותו רק בשם אימותינו. לאחר מכן נוכחנו כי הוא אכן מלא תועבה. ובכל זאת, אני אומר, לולא אותו טור שבו הושמנו, לולא אותה הליכה — אפשר שלימים לא היינו קמים עליו בשדה.

הוליכו אותנו לפנים. אבינו דרבן אותנו מהצד. איש לא הסב את ראשו, אבל כל אחד ידע מי מאחוריו.

את הבעיטות הקשות ביותר שבעטו בו לפני שסילקנו אותו לבור — בעטו בו בני השפחות. ארבעתם כיוונו אל הראש. ארבעתם גם דרכו על בשרו. מיום שהושמנו בטור — אני יודע — הם הלכו והִכּו בו בדמיונם, דרכו ודרכו על גופו.

את בנימין, בבת עינו השנייה של אבינו, לא היו מכים כך. לא היו מכים — לא משום סגולותיו, הנעימות לאין ערוך מאלו של אחיו, וגם לא משום יתמותו. בנימין לא היה איתנו בטור.

אחד־עשר בנים היינו אז. אחד־עשר הוליך אבינו לפי סדר ערכם של חיינו.

חוכמתי — אני אומר היום — נולדה ביבבה על הדרך, ושם בדרך נולדה גם איוולתו של ראובן.

עד לאותה הליכה, גם בשנים שלאחר הולדתו של זה שחותל במשי, עוד הייתה בראובן עזות של בכור. עם כל צעד שצעדנו בדרך אזלה עזותו, ולסוכות הגיע כלב חנף: כל מחשבתו לשאת חן בעיניו של אבינו, וכל מעשה שלו, כל תנועה וכל הגה מכוונים לייקר אותו בלב הזקן ולהעיר בו מידת אהבה שתעביר אותו אל השמורים לפליטה. כמו כלב הוא ביקש לרצות אותו, וככלב הוא מאז.

שנים אחר כך, כששבנו ממצרים, הוא הציע לאבינו את חיי שני בניו עירבון לחיי בנימין. את חיי שני בניו הוא הציע, על מנת שייתן לנו את בנימין ונביא אותו אל השר המצרי. הבכור היה בן חמש כשאביו אמד את ערך חייו בכמחצית מערך חיי בנימין, והצעיר — עולל.

לוּ נועץ בי, הייתי אומר לו כי חיי כולנו אינם שקולים בעיניו של אבינו לחיי האחד, אבל אחי לא נועץ, ויחד שמענו את התשובה: 'אחיו מת והוא לבדו נשאר'. 'לבדו נשאר', אמר אבינו. 'לבדו', הוא אמר, כמו לא היינו בניו.

לאחר הדברים האלה אחי פנה אל אוהלו. ימים לא יצא ממנו וימים לא קם מרבצו. רעב וחום שדפו את כולנו, והוא — גם כשנכנסתי אליו לאוהלו — לא הניע איבר. זבוב ירד אל לחיו והילך עד לשפתיו, והוא לא גירש אותו. וכך, באין אחר שיוליך, אני האיש שהנהיג את הירידה השנייה למצרים: גמול מאמונת אכזב באבינו, גברתי על עיקשותו והוא הפקיד את בנימין בידי.

במסענו הזה שוב לא אפשר היה לדעת כי ראובן הוא הבכור. אחי חלש מאוד, אבל אמונת השוטים שלו בהגינות האהבה לא חלשה, והוא לא חדל להזות: אם רק ארבה את המקנה... לוּ רק עלה בידי להרבות... אם רק אהרוג את הדוב... לו היה בכוחי להרוג... אם אך אקריב עוד, אם אך אתן את בניי... אבי ייווכח שאני ראוי לאהבה לא פחות מבעל הכותונת.

אימנו, אשת החיל רכת העיניים, הייתה שנואה. ערב־ערב הייתה יושבת מול פתח אוהל שבעלה לא יבוא בו. פיה היה משיח איתנו, אבל עיניה לטושות בפתח וידיה תולשות מבלי דעת קש מהמחצלת.

אחי ראה את אימנו בפתח אוהלה. מדי ערב ראה. וגם את השנייה, אישה שכולה מזימה, כזבים ופוך, הוא ראה: ראה אותה טובלת בתפנוקים. אבינו הכיר את שקריה, וחרף כל המעשים שעשתה ביכר את בנה על פנינו.

את כל זה ראה אחי וידע, אבל גם ביודעו לא רפתה אמונתו שסגולות יפות ומעשים נאים — כמוהם כדודאים, מעירים את האהבה.

מבורך היום שבו הלכנו אל תוך שדה אדום, שכן אני, עוד באותה הליכה, נגמלתי מאמונת האכזב באבינו. וכך, לימים, כשהיתל בנו יוסף השר והתנכר לנו ותבע שנותיר בידיו את בנימין — שעשוע גדול הוא מצא לו בכך — מאום מאמונת הילד לא נותר בי. לא מתוך שפיללתי לגמול של אהבה מאבי חיליתי את פניו של השר שייקח אותי תמורת בנימין הצעיר. בליבי חשבתי: יקבל אבינו את יחידו, ואני אפטר מלשוב. טוב היה בעיניי להיות עבד למצרי מלשוב למחנה הנדכאים שבכנען.

הרעב טרף בנו שמה. פחד מפני הרעב שיגבר עוד — גם הוא טרף, ובעוד הרעב והפחד טורפים בנו, אבינו הלך ורוצץ אותנו באבלו. מיום שהבאנו אליו את הכותונת המוכתמת בדם לא קם מאבלו ולא פשט את השק ממותניו. ממאן להתנחם, ממאן לשמוח בנכד, מרעיש הרים במשאלותיו לרדת שאולה — אבינו חזר והורה לנו את אפסותנו. על בנימין ריחמתי לא פעם. אבינו היה מצווה שיביאו אליו את הילד. הוא היה מציב אותו בין רגליו. בארבע גפיים הוא היה כולא אותו, אוחז בו, בוחן את פניו, מבקש בהן פנים אחרות וגועה בבכי. כל אהבתו לבנימין לא הייתה אלא צל של אהבות אחרות, ובפניו לא ראה אלא את פני אימו ואחיו.

עיניו של הילד אורו מאוד כשהותר לו להרחיק למצרים, וקומתו, אעיד, הלכה והזדקפה ככל שהדרמנו.

* * *

אין דודאים שיעירו אהבה בלב אב, ואין קורבן שיקנה אהבה. ילד הייתי כשנפטרתי מאמונת הילד: חדלתי לפלל לאהבת אבי, למנה מאהבתו, שתחולק לי כַּצדק. איוולת כזו שסילפה את חייו של אחי הבכור לא שלטה בי, אבל הבל אחר עלה תחתיה. תעתוע אחר עלה ורדה בי, ולא סר עד ליום שהתוודע אלינו יוסף בדמות שר.

אבי, ידעתי, לא יאהב אהבה יתרה את מי שחפר באר וקיבע רגל שבורה של שפחה והציל טלה ונשא אותו על שכמו מרחק רב. מעשים טובים לא יקנו את ליבו. אלא שיש עליון על אבי, עליון שאיננו בשר ודם, והעליון הזה, האמנתי, לעולם לא ייפתה. הוא לא יֵלך שולל אחר כשף עיניים.

אלוהים, האמנתי, הוא, האחד, אוהב כַּצדק, וְכַצדק יבחר מי מילדיו יהיה לפליטה.

נצור באמונה של כסיל ראיתי את אהבת אלוהים לי כאש. באש האהבה הזאת התחממתי, ואותה עמלתי אז לכלכל ביושר ובטוב.

בכל כוחי דבקתי אז בטוב, אבל על בעל החלומות ועל מכירתו לא הצרתי: הוא קיבל את חייו מתנה, ישמח במה שניתן לו. אפשר שאדונו כבר השיא לו שפחה והוא משריץ בני פתנים במרחק.

עד שירדנו למצרים לא הרביתי לחשוב על גורלו, ורק כשהעמקנו אל פנים ארץ היאור ונפל עליי פחד המקום עלה בי זכרו.

נכנסנו אל תוך רוחב העמק, חזינו בנהר ובכוחו. סביב — בתי מידות, ארמונות... באנו אל תוך גדלות זרה. הכול היה זר לנו פה, וטלטלה קמה בנפש שלא הורגלה במראות. החיילים הרכובים, הפמליות, גבירה ואחריה עוד גבירה מפורכסת. אבני הבניין עצומות כבית, שוט חורץ גב של עבד, סוסים רומסים אדם.

נוכח המראות האלה זכרתי את בעל החלומות וקיוויתי שזכה להיות עבד־בית. הוא ידע קרוא וכתוב, בתנועותיו היה חן של יהירים — איש כמוהו לא יישלח לגרור אבנים כחמור, לא יכוֹפף לקטוף קישואים בשדות.

ביושר לב קיוויתי שזכה באדון נדיב ובחיי עבד־בית של שר.

מצרים ריתקה אותי במורא הגורלות הרבים שבה, והמורא התעצם כאשר ירדנו לפה בשנית. השעשועים הזרים שהשתעשע בנו השוע הטילו בי פחד. לא ידענו למה השיב לנו את כספנו. לא ידענו למה מילא את אמתחותינו בר. לא ידענו למה הושיב אותנו איתו לאכול.

בכי רב בכינו כשהתוודע אלינו כאח ונשק לכולנו. בכי רב היה ותדהמה, וברעש התדהמה ההיא תמו ימי כסילותי.

* * *

יוסף נאהב. אבי ראה את שחץ ליבו, את תועבות זממיו וציחוקיו, ודבר מהדברים שראה לא המעיט את אהבתו. לעיתים דומה היה שדווקא המידות הרעות מלבות אותה.

אבי ביכר את הבן שלא היו בו לא תום ולא יושר. הוא ביכר אותו על פניי, וכעת ידעתי שאלוהים כמוהו — מבכר את יוסף.

מיום הורתו, אולי עוד בטרם הורתו, בחר בו אלוהים לחן ולחסד. האהבה נגזרה, הבנתי, האהבה נגזרת מקדם.

רעש התדהמה פקח את עיניי. בכי אחרון שטף אותן, וכשיצאנו מארמונו של הנבחר — כבר הייתי כעבד ששולח לחופשי.

אין אהבה תלויה בדבר, אין מעשה ואין סגולה שיקנו לך חסד. כשנוכחתי כי אלוהים שם את יוסף למושל בארץ מצרים, חדלתי מתקוותי למצוא חן לפניו ולא ביקשתי עוד לקנות את אהבתו.

* * *

...הכול נגזר עוד בטרם נולדנו מרחם. מנת רעב ניתנת לנפש אחת, צלחת גדושה לאחרת. ועלינו מקדם נגזר שנפרה ונשרוץ ונרבה דווקא במצרים.

יוסף התוודע אלינו. אני חכמתי. ובאחוזה שבה הושיב אותנו, פטור מעמל יום קשה, הוספתי חוכמה ונהניתי מצינתו של החופש.

אנחנו פורים ורבים. החצרות מלאו ילדים, בני נשים ובני שפחות, בנים לבנים. קורה שילד רץ ונתקל בי ואינני יודע בן מי הוא.

ממקום מושבי בחצר אני רואה את הנהר הגדול. אנשים כפופים עמלים על הגדות, ואני שואב חוכמה מתנועתם הסומאה של המים.

חמש שנות רעב ראינו במקום הזה. ראינו, ולא ידענו. השר כלכל אותנו היטב. המצרים — בטנם תפחה מכפן. עוללים בחולשתם חדלו מבכי, נשים קברו את מתיהן ללא בכי, וביתנו היה לפליטה.

ממקום מושבי ראיתי שיירות־שיירות של מצרים מתנודדות אל ארמון יוסף. ממקום רבצי ראיתי: אנשים באו לבקש לחם וצנחו לעפר. ראשית מכרו לו את המקנה ואת הבנות, אחר כך את אדמתם, לבסוף מכרו את עצמם. צדיקים כרשעים היו לעבדים. מקדם נגזר כך.

* * *

השמש משלימה את סיבובה והנהר מאדים. צלליות אדם אחרונות רוכנות אל המים באור האדום, עוד רגע תיעלמנה. כשיסתלקו אורות הערב, תישלח אחת מנכדותיי לקרוא לי. שְׂערן של הבנות משוח בשמן, וניחוח השמן יקדים את מגע היד בכתפי.

בתוך האחוזה יידלקו הלפידים. מדורות קטנות יאירו לאורך הנהר, אורות יהבהבו בזרם עד שחר, ואת בורות הכלא של יוסף תאטום העלטה. כמה אסורים בהם — אינני יודע. שלושה, אומרים, יומתו מחר בעינויים.

ארוכים וטובים היו ימי חיי. משקניתי דעת, לא עמלתי עוד לקנות אהבה, ולא ציפיתי לגמול לא מאל ולא מאדם. כאיש חופשי חייתי, חופשי מלצדוק בעיני אחרים אני חי.

שלושה יומתו מחר... אם בבוא יומי אמות ללא עינוי, אודה על מקומי בטור ועל מידת האהבה שניתנה לי.

גיל הראבן

גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. 
בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/hzsz3ssv
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: מוסד ביאליק
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 150 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 30 דק'
מיניאטורות מקראיות גיל הראבן

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת־הַיְלָדִים עַל־לֵאָה וְעַל־רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: וַיָּשֶׂם אֶת־הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת־לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת־רָחֵל וְאֶת־יוֹסֵף אַחֲרֹנִים (בראשית לג, א־ב).

 

סיפור יהודה

בני ראובן יספרו שאביהם מנע את ההרג. אביהם, הם אומרים, הציל את יוסף: הוא עצר את הסכינים שהורמו, הוא הפנה את תשומת ליבנו לבור, והוא שכיוון אותנו להשליך את הרברבן לתוכו.

לולא שיירת הישמעאלים שבאה — אומרים הבנים — לולא השיירה ולולא אני, שהצעתי למכור לסוחרים את הבחור, אביהם היה מחלץ אותו ושולח אותו בריא ושלם בחזרה. זאת הייתה מחשבתו, זאת התוכנית שהגה. הוא רק חיכה שיירגעו הרוחות.

את זכר המעשה הזה אחי סיפר לבניו במשך שנים. באוזנינו, האחים, הוא לא דיבר עליו. רק היה ממלמל או רומז לעיתים. דברים מפורשים הוא לא השמיע לנו, אבל דרך הילוכו בינינו העידה על הסיפור שאחז בו: הוא, ראובן, הבכור, צדיק ובעל תושייה, ואנחנו, אחיו, החוטאים.

מעולם לא ערערתי על זיכרונו, לא היה בזה טעם, וגם אילו ניעור בי היום רצון צעיר לערער — דבריי לא היו נשמעים. ראובן זקן מאוד. גבו נכפף, שפתיו רועדות, יושב ומטנף את זקנו בפירורים של חרוב...

אחי זקן ממני, ועדיין — עדיין כמו ילד הוא מקווה לגמול של אהבה על מידותיו הטובות.

מן העיקשויות שמצמחת הנפש עיקשת מכול היא הציפייה לגמול של אהבה, ואחי הזה — ראשו שמוט, זקנו רועד על חזהו, והוא עוד מייחל: מייחל שלפחות הדורות הבאים יאהבו אותו.

דברים שעד כה לא השמעתי, לא ארכון היום לצעוק אל תוך אוזנו. חיי גם הם קרבים אל סופם. את רובם חייתי פה, במצרים. נעורינו רחקו מאוד, ואפשר — אפשר גם שיש אמת במחשבתו של אחי על עצמו ועל המעשים שעשה אז.

אפשר שמלכתחילה אכן הגה את תוכנית הבור כדרך להציל את בעל החלומות. אפשר שאכן תכנן לחלץ אותו לאחר שיירגעו הרוחות. אפשר... הוא לבדו ידע מה היה בליבו אז, וכעת — כעת אולי אף הוא איננו יודע.

אני יודע את שזכור לי:

כְּתונת הפסים נעה לעברנו במדרון המערבי, וראובן אחי, בן אבי ואמי, הוא שהבחין בה. הבחין ושרק. הפנינו פנים לעבר השמש. ראובן סכך על עיניו ושאל על הלז — 'הלז' הוא קרא לו — מה הוא זומם הפעם. את השאלה הוא תלה באוויר ואחינו, בני השפחות, השיבו עליה. לא אחזור על המילים שהשמיעו.

איש לא שלף את סכינו. הסכינים כבר היו בידיים. חנינו ללילה, ומלאכת התקנת המחנה הייתה בעיצומה. גד כרע סמוך אליי, וכשהתרומם ונעמד מעל לערֵמת העצים הורמה גם היד שהתהדקה סביב הסכין.

העדרים התנודדו על מקומם. השמש הנוטה זרתה כתמים של צל על המדרון. כְּתונת הפסים נעלמה, צצה ונעה ונעלמה שוב, ודומה היה כי אין זה אלא אחד הקסמים שבהם יוסף היה חוזר ולוכד את בני השפחות.

מקטנותו היה בעל קסם, פתיין, בן מובהק של אימו, ובכל פעם שבני השפחות נִפתו לגלות לו את ליבם, הוא היה ממהר אל אבינו להביא אליו דברי דיבה. ניסיונות מרים, עונשים, תוכחות, אזהרות שראובן וגם אני הזהרנו — כל אלה לא לימדו אותם את הלקח. פעם אחר פעם הוליך אותם שולל, ולאחר כל מחילה שמחלו לו הוא היה שב ומגדיל עוד לבחון את כוח קסמיו.

עד שקרבה אלינו הכותונת כבר נאספנו יחד. יד אח על שכם אחיו, סנטר על כתף. אשר נשען על גד. דן ונפתלי, פשוקי רגליים, ניצבו בסמוך.

אוויל לא היה בינינו. בין הרועים גד נודע בפיקחותו, ואשר — בנגינות החליל שלו. שאר האחים גם הם לא חסרו סגולות טובות, איש־איש וסגולותיו, ורק בעל החלומות היה מכניס בנו איוולת. בראובן, בשמעון בלוי ובי — הוא נזהר. על פי רוב נזהר. כשילדה אותו אימו כבר היינו גדולים דיינו להניף אותו ולנפץ את ראשו על סלע, ואף שאבינו אסר על כולנו לגעת בגופו, גם כשגדל וגבה עוד זכר אותנו מיתמרים מעליו. כשהיינו נקרים בדרכו הוא היה חולק לנו כבוד חיצוני, כבוד מהתל — קד לנו בראשו ומאריך בלי סוף בברכות. אבל את בניהן של בלהה וזלפה, בייחוד את בני זלפה, הוא לא כיבד גם במראית עין לעגנית כזאת של כבוד.

עמדנו יחד. הצאן והבקר והגמלים מסביבנו. מחנה אחד עמדנו וראינו את בעל החלומות עובר בין העדרים ומתקרב לזרוע בינינו פירוד. צידוד חינני של ראשו, מילות חן ממולמלות לאוזן, מבט של כשף כחול — ותכף גם בנים שיצאו מרחם אחד שונאים זה את זה כאילו לא הוא אויבם. כי ככה היה תמיד. כי גם באיבתם לו לא היה בבני השפחות הכוח להתייצב כאיש אחד למולו. כי גם בשנאתנו לו, כל אחד מאיתנו נכסף שיְיַחד אותו.

ככלבים חשפנו שיניים מולו, וידענו: אם לא נקרע את בשרו מייד, נלוק את ידו. וככלבים הלכנו וחגנו סביבו.

שמעון היה הראשון שעבר על האיסור ונגע בו. הוא לפת מאחור את ידיו. לוי לחץ על ראשו והכריע אותו ארצה. אש לא ירדה משמיים, רעם לא התגלגל ממעל, אבל רק לאחר שפשטנו מעליו את כותונתו, הנערים העזו לבעוט.

היו צווחות. קולות שונים צרחו. לא אוכל לומר של מי היו. הושמעו הצעות שונות בנוגע לחלימה. 'חולם', 'תחלום', 'חלמת'... סמוך לנו הבקר התרומם מרבצו וגעה. גמלים חרחרו. תנועת בהלה הלכה והתפשטה בעדרים כאילו זאב הסתנן אליהם. לולא חדלנו, הם היו פותחים במנוסה.

עצרנו. גוף מגונן על עירומו שכב לרגלינו. כעת רק הוא רעש. לא ידענו מה נעשה בו. וכל הזמן הזה היו סכינים בידיים.

גד ואשר, דן ונפתלי — הם התקשו לחדול. ארבעתם להטו. ושמעון ולוי — מאז פרשת שכם ידענו מאיזה חומר קורצו. הייתה בהם תאוות הרג.

בני השפחות רק ציפו לאות, ושמעון, לאחר שהלך וקשר את הגמלים וחזר — נתן אותו.

בסיפור שביצר לו, בדברים שהוא מספר לבניו, ראובן משים עצמו נבדל ונעלה, אבל אני... אני אעיד שתשוקה אחת שלטה באותם רגעים בכולנו: השתוקקנו שבעל החלומות הזומם לא יהיה עוד, שהגוף המרעיש, שמחריד את המקנה — ייעלם.

תאוות הסילוק — אני מתעקש — פיעמה בכולנו, ורק אשר לדרך המעשה התפלגנו. אחינו הבכור חרד מדם. כזה היה תמיד, גם כשנדרש לשחוט כבשה היה משתמט. בשל חרדת הדם הוא הפציר בנו להרחיק את הסכינים, אבל תאוות הסילוק — התאווה הזאת גאתה בו, ותאוותו לא נסוגה ולא פחתה, אף לא לרגע. את בעל החלומות צריך לסלק. היה שם בור. לתחוב אותו לתוכו נראה מעשה של שכל נאור.

ראובן חזר למקום אחר כך. אחר כך, כשבאו הישמעאלים, גם אני חזרתי אל הבור. אחר כך, אני מאמין, גם בני השפחות היו קמים והולכים ומושכים אותו החוצה.

בחשכת הלילה, עם רדת הצינה, אחרי שנאלמו הצעקות הרפות, התאווה פינתה מקום למחשבת הלב. ולאחר שישבנו ואכלנו, המוות האיטי בבור החל להטריד. איש לא אמר דבר, אבל אותו מראה שבלב — אותו מראה של עינויים — ניקר בכולנו.

במהלך השנים לא אחת חשבתי על שיירת הישמעאלים: דרך ארוכה היא עשתה, ובכל זאת באה בָּעֵת. לוּ איחרה לעבור, לא הייתי מקדים את אחי הבכור. ולולא הקדמתי אותו ושילחתי את בעל החלומות למצרים, ראובן היה משלח אותו בחזרה אל הוריו. לא בריא ולא שלם הוא היה חוזר אליהם. נושא פצע וחבורה וטינה הוא היה בא אל אבינו, וקללת אב הייתה דבקה בנו עד מותנו.

ראובן — את זה אני יודע — נפתה להאמין שבעל החלומות אסיר התודה יהלל אותו, ושאבינו יאהב אותו, שאבינו יאהב אותו משום שהציל את זה שאהב. הוא לא היה שוטה, כבר אמרתי, אבל כחול העין הפך אנשים לשוטים.

סוף מעשה נגזר מראשיתו. אחרי שלפת שמעון את ידיו לא הייתה עוד דרך חזור. להתיר לו לחזור — לא ניתן, אך את חייו יכולתי לתת לו. הסוחרים סילקו אותו למצרים, ובזכות אותו סילוק אנחנו פה.

אתמול, כשנדלקו המדורות על הנהר, בא אליי נכדי. ברעש הוא בא והלין על בּנֵי אֹהַד וּבְנֵי צֹחַר, נכדיו של שמעון. 'בעבור בצע כסף', הם מטיחים בו, 'בעבור עשרים כסף אבי אביך מכר את אחיו'.

הוריתי לו שימחה את הדם מסנטרו וישתוק. לא הצטדקתי לפניו, ולא אניח לו שיצטדק. יצטדקו המאמינים בגמול לצדיק... את עשרים הכסף שקיבלנו מהישמעאלים שמתי בכר הגמל של אימי. כשתמצא אותם, חשבתי, תאמין שהשמיים נתנו לה. אבל גם את הדבר הזה לא גיליתי לנער.

יכול הייתי לנחם אותו ולומר לו 'אבי אבותיהם אשם. הוא ולא אחר. אחרי שלפת את ידי יוסף לא הייתה עוד דרך חזור'. את זה יכולתי לומר לו, והוא היה שב אל החבורה ומטיח את סיפורי בבנים. המילים היו בפי, מוכנות לשילוח, ואני סגרתי עליהן בשיניי.

לא אציע לעצמי ובשרי נחמה בשבר אמת שכמוהו כשקר.

דרך חזור לא הייתה עוד קודם, והמכות שהוכה כחול־העין נגזרו שנים קודם למעשה הזה. בשדה אדום הן נגזרו.

 * * *

שדה אדום. חנינו במעבר יבוק. לעת דמדומים שבו השליחים שיצאו אל דודנו ובישרו: עֵשָׂו הולך לקראתנו ואיתו ארבע מאות איש.

אבינו חיכה על גדת הנהר. שם הוא שמע את הבשורה ושם אחז בו הפחד. אבל עוד לפני שחזר אלינו מהגדה, פּחדוֹ, שעליו רק שמענו, פשׂה בכולנו. גם קטנים שלא ידעו דבר קוננו כאילו נקרעו מאימם והם רואים אותה נגררת מאיתם.

שיירי האור הלכו ונעלמו במהירות, ובאור הדועך אבינו בא ועבר בינינו. בהליכה מהירה, מורה במקלו לימין ולשמאל, אבינו עבר וחצה לשניים את המחנה. מחצית מהמקנה שלח עם הרועים לעבור ברווחים קצובים את הנהר. הם ינועו ראשונים. אנחנו נחנה עוד עד שירחיקו. מה הייתה מחשבתו? אם יכה אותם עֵשָׂו, אמרו הנותרים סביב לי, אנחנו נהיה לפליטה.

קור עלה מהאדמה. בכל פעם שקול פכפוך המים הפיל עליי שינה, הקיצו אותי תנועות פתע של אימי. גופה היה צונן כמו האדמה שעליה שכבנו, ואוזניה כרויות לקולות צעדים בוציים בין הקנים.

בטרם האיר השחר דרבנו העבדים את מחציתם השנייה של העדרים אל תוך המים. פועים ונוערים כמובלים לשחיטה הם עברו. המשפחה נשארה אחרונה, ואת הקטנים שבנו — אבינו נשא והעביר. אני הייתי בין הנישאים. אחזתי בִּשְׂערו. הוא הִכּה קלות על ידי. צדודית פניה של אימי הייתה קרובה.

לאחר שהעביר את כולנו, אבי נעלם. נשארנו עומדים. לא העזנו לשבת. גם גנבת התרפים לא ידעה לאן הלך ומתי ישוב. כשחזר צולע, הציפורים כבר הרעישו, ומחנה עצום השחיר באופק מנגד.

גמלים וחמורים שולחו מייד לפנים. המשפחה לא תרכב, אמרו. נלך, אמרו. מרוב פחד ביקשו רגלינו למהר ולנוע ולו גם לפנים, ולו גם לעבר השחור הקרב. הרגליים ביקשו לנוע, אבל אבינו עיכב אותנו עוד.

היינו חמישה־עשר, ואבינו פילג אותנו עוד פעם. תחילה הוציא מתוכנו את השפחות ואת ילדיהן והציב אותם בראש הטור. ורגע אחר כך, לאחר שגער בהם והם נעו לפנים, הוא הפריד בין הנותרים. מאחור שם את גנבת התרפים ואת גנב הלבבות.

ידענו מה פשר הסדר שבו הושמנו. בלילה דיברו הנשים על עורמתו של הגבר ששילח קדימה מחצית מהמחנה ואותנו שמר מאחור. וכעת הבנו, קטנים כגדולים, בכל איברינו הבנו: אם יוכו השפחות וילדיהן — האימהות ובניהן יהיו לפליטה; ואם נוכה אנחנו — אימי השנואה ואני ואחיי, בניה — אם אנחנו נוכה, האהובים מכול יינצלו.

את בעל הכותונת תיעבנו מרחם. תחילה תיעבנו אותו רק בשם אימותינו. לאחר מכן נוכחנו כי הוא אכן מלא תועבה. ובכל זאת, אני אומר, לולא אותו טור שבו הושמנו, לולא אותה הליכה — אפשר שלימים לא היינו קמים עליו בשדה.

הוליכו אותנו לפנים. אבינו דרבן אותנו מהצד. איש לא הסב את ראשו, אבל כל אחד ידע מי מאחוריו.

את הבעיטות הקשות ביותר שבעטו בו לפני שסילקנו אותו לבור — בעטו בו בני השפחות. ארבעתם כיוונו אל הראש. ארבעתם גם דרכו על בשרו. מיום שהושמנו בטור — אני יודע — הם הלכו והִכּו בו בדמיונם, דרכו ודרכו על גופו.

את בנימין, בבת עינו השנייה של אבינו, לא היו מכים כך. לא היו מכים — לא משום סגולותיו, הנעימות לאין ערוך מאלו של אחיו, וגם לא משום יתמותו. בנימין לא היה איתנו בטור.

אחד־עשר בנים היינו אז. אחד־עשר הוליך אבינו לפי סדר ערכם של חיינו.

חוכמתי — אני אומר היום — נולדה ביבבה על הדרך, ושם בדרך נולדה גם איוולתו של ראובן.

עד לאותה הליכה, גם בשנים שלאחר הולדתו של זה שחותל במשי, עוד הייתה בראובן עזות של בכור. עם כל צעד שצעדנו בדרך אזלה עזותו, ולסוכות הגיע כלב חנף: כל מחשבתו לשאת חן בעיניו של אבינו, וכל מעשה שלו, כל תנועה וכל הגה מכוונים לייקר אותו בלב הזקן ולהעיר בו מידת אהבה שתעביר אותו אל השמורים לפליטה. כמו כלב הוא ביקש לרצות אותו, וככלב הוא מאז.

שנים אחר כך, כששבנו ממצרים, הוא הציע לאבינו את חיי שני בניו עירבון לחיי בנימין. את חיי שני בניו הוא הציע, על מנת שייתן לנו את בנימין ונביא אותו אל השר המצרי. הבכור היה בן חמש כשאביו אמד את ערך חייו בכמחצית מערך חיי בנימין, והצעיר — עולל.

לוּ נועץ בי, הייתי אומר לו כי חיי כולנו אינם שקולים בעיניו של אבינו לחיי האחד, אבל אחי לא נועץ, ויחד שמענו את התשובה: 'אחיו מת והוא לבדו נשאר'. 'לבדו נשאר', אמר אבינו. 'לבדו', הוא אמר, כמו לא היינו בניו.

לאחר הדברים האלה אחי פנה אל אוהלו. ימים לא יצא ממנו וימים לא קם מרבצו. רעב וחום שדפו את כולנו, והוא — גם כשנכנסתי אליו לאוהלו — לא הניע איבר. זבוב ירד אל לחיו והילך עד לשפתיו, והוא לא גירש אותו. וכך, באין אחר שיוליך, אני האיש שהנהיג את הירידה השנייה למצרים: גמול מאמונת אכזב באבינו, גברתי על עיקשותו והוא הפקיד את בנימין בידי.

במסענו הזה שוב לא אפשר היה לדעת כי ראובן הוא הבכור. אחי חלש מאוד, אבל אמונת השוטים שלו בהגינות האהבה לא חלשה, והוא לא חדל להזות: אם רק ארבה את המקנה... לוּ רק עלה בידי להרבות... אם רק אהרוג את הדוב... לו היה בכוחי להרוג... אם אך אקריב עוד, אם אך אתן את בניי... אבי ייווכח שאני ראוי לאהבה לא פחות מבעל הכותונת.

אימנו, אשת החיל רכת העיניים, הייתה שנואה. ערב־ערב הייתה יושבת מול פתח אוהל שבעלה לא יבוא בו. פיה היה משיח איתנו, אבל עיניה לטושות בפתח וידיה תולשות מבלי דעת קש מהמחצלת.

אחי ראה את אימנו בפתח אוהלה. מדי ערב ראה. וגם את השנייה, אישה שכולה מזימה, כזבים ופוך, הוא ראה: ראה אותה טובלת בתפנוקים. אבינו הכיר את שקריה, וחרף כל המעשים שעשתה ביכר את בנה על פנינו.

את כל זה ראה אחי וידע, אבל גם ביודעו לא רפתה אמונתו שסגולות יפות ומעשים נאים — כמוהם כדודאים, מעירים את האהבה.

מבורך היום שבו הלכנו אל תוך שדה אדום, שכן אני, עוד באותה הליכה, נגמלתי מאמונת האכזב באבינו. וכך, לימים, כשהיתל בנו יוסף השר והתנכר לנו ותבע שנותיר בידיו את בנימין — שעשוע גדול הוא מצא לו בכך — מאום מאמונת הילד לא נותר בי. לא מתוך שפיללתי לגמול של אהבה מאבי חיליתי את פניו של השר שייקח אותי תמורת בנימין הצעיר. בליבי חשבתי: יקבל אבינו את יחידו, ואני אפטר מלשוב. טוב היה בעיניי להיות עבד למצרי מלשוב למחנה הנדכאים שבכנען.

הרעב טרף בנו שמה. פחד מפני הרעב שיגבר עוד — גם הוא טרף, ובעוד הרעב והפחד טורפים בנו, אבינו הלך ורוצץ אותנו באבלו. מיום שהבאנו אליו את הכותונת המוכתמת בדם לא קם מאבלו ולא פשט את השק ממותניו. ממאן להתנחם, ממאן לשמוח בנכד, מרעיש הרים במשאלותיו לרדת שאולה — אבינו חזר והורה לנו את אפסותנו. על בנימין ריחמתי לא פעם. אבינו היה מצווה שיביאו אליו את הילד. הוא היה מציב אותו בין רגליו. בארבע גפיים הוא היה כולא אותו, אוחז בו, בוחן את פניו, מבקש בהן פנים אחרות וגועה בבכי. כל אהבתו לבנימין לא הייתה אלא צל של אהבות אחרות, ובפניו לא ראה אלא את פני אימו ואחיו.

עיניו של הילד אורו מאוד כשהותר לו להרחיק למצרים, וקומתו, אעיד, הלכה והזדקפה ככל שהדרמנו.

* * *

אין דודאים שיעירו אהבה בלב אב, ואין קורבן שיקנה אהבה. ילד הייתי כשנפטרתי מאמונת הילד: חדלתי לפלל לאהבת אבי, למנה מאהבתו, שתחולק לי כַּצדק. איוולת כזו שסילפה את חייו של אחי הבכור לא שלטה בי, אבל הבל אחר עלה תחתיה. תעתוע אחר עלה ורדה בי, ולא סר עד ליום שהתוודע אלינו יוסף בדמות שר.

אבי, ידעתי, לא יאהב אהבה יתרה את מי שחפר באר וקיבע רגל שבורה של שפחה והציל טלה ונשא אותו על שכמו מרחק רב. מעשים טובים לא יקנו את ליבו. אלא שיש עליון על אבי, עליון שאיננו בשר ודם, והעליון הזה, האמנתי, לעולם לא ייפתה. הוא לא יֵלך שולל אחר כשף עיניים.

אלוהים, האמנתי, הוא, האחד, אוהב כַּצדק, וְכַצדק יבחר מי מילדיו יהיה לפליטה.

נצור באמונה של כסיל ראיתי את אהבת אלוהים לי כאש. באש האהבה הזאת התחממתי, ואותה עמלתי אז לכלכל ביושר ובטוב.

בכל כוחי דבקתי אז בטוב, אבל על בעל החלומות ועל מכירתו לא הצרתי: הוא קיבל את חייו מתנה, ישמח במה שניתן לו. אפשר שאדונו כבר השיא לו שפחה והוא משריץ בני פתנים במרחק.

עד שירדנו למצרים לא הרביתי לחשוב על גורלו, ורק כשהעמקנו אל פנים ארץ היאור ונפל עליי פחד המקום עלה בי זכרו.

נכנסנו אל תוך רוחב העמק, חזינו בנהר ובכוחו. סביב — בתי מידות, ארמונות... באנו אל תוך גדלות זרה. הכול היה זר לנו פה, וטלטלה קמה בנפש שלא הורגלה במראות. החיילים הרכובים, הפמליות, גבירה ואחריה עוד גבירה מפורכסת. אבני הבניין עצומות כבית, שוט חורץ גב של עבד, סוסים רומסים אדם.

נוכח המראות האלה זכרתי את בעל החלומות וקיוויתי שזכה להיות עבד־בית. הוא ידע קרוא וכתוב, בתנועותיו היה חן של יהירים — איש כמוהו לא יישלח לגרור אבנים כחמור, לא יכוֹפף לקטוף קישואים בשדות.

ביושר לב קיוויתי שזכה באדון נדיב ובחיי עבד־בית של שר.

מצרים ריתקה אותי במורא הגורלות הרבים שבה, והמורא התעצם כאשר ירדנו לפה בשנית. השעשועים הזרים שהשתעשע בנו השוע הטילו בי פחד. לא ידענו למה השיב לנו את כספנו. לא ידענו למה מילא את אמתחותינו בר. לא ידענו למה הושיב אותנו איתו לאכול.

בכי רב בכינו כשהתוודע אלינו כאח ונשק לכולנו. בכי רב היה ותדהמה, וברעש התדהמה ההיא תמו ימי כסילותי.

* * *

יוסף נאהב. אבי ראה את שחץ ליבו, את תועבות זממיו וציחוקיו, ודבר מהדברים שראה לא המעיט את אהבתו. לעיתים דומה היה שדווקא המידות הרעות מלבות אותה.

אבי ביכר את הבן שלא היו בו לא תום ולא יושר. הוא ביכר אותו על פניי, וכעת ידעתי שאלוהים כמוהו — מבכר את יוסף.

מיום הורתו, אולי עוד בטרם הורתו, בחר בו אלוהים לחן ולחסד. האהבה נגזרה, הבנתי, האהבה נגזרת מקדם.

רעש התדהמה פקח את עיניי. בכי אחרון שטף אותן, וכשיצאנו מארמונו של הנבחר — כבר הייתי כעבד ששולח לחופשי.

אין אהבה תלויה בדבר, אין מעשה ואין סגולה שיקנו לך חסד. כשנוכחתי כי אלוהים שם את יוסף למושל בארץ מצרים, חדלתי מתקוותי למצוא חן לפניו ולא ביקשתי עוד לקנות את אהבתו.

* * *

...הכול נגזר עוד בטרם נולדנו מרחם. מנת רעב ניתנת לנפש אחת, צלחת גדושה לאחרת. ועלינו מקדם נגזר שנפרה ונשרוץ ונרבה דווקא במצרים.

יוסף התוודע אלינו. אני חכמתי. ובאחוזה שבה הושיב אותנו, פטור מעמל יום קשה, הוספתי חוכמה ונהניתי מצינתו של החופש.

אנחנו פורים ורבים. החצרות מלאו ילדים, בני נשים ובני שפחות, בנים לבנים. קורה שילד רץ ונתקל בי ואינני יודע בן מי הוא.

ממקום מושבי בחצר אני רואה את הנהר הגדול. אנשים כפופים עמלים על הגדות, ואני שואב חוכמה מתנועתם הסומאה של המים.

חמש שנות רעב ראינו במקום הזה. ראינו, ולא ידענו. השר כלכל אותנו היטב. המצרים — בטנם תפחה מכפן. עוללים בחולשתם חדלו מבכי, נשים קברו את מתיהן ללא בכי, וביתנו היה לפליטה.

ממקום מושבי ראיתי שיירות־שיירות של מצרים מתנודדות אל ארמון יוסף. ממקום רבצי ראיתי: אנשים באו לבקש לחם וצנחו לעפר. ראשית מכרו לו את המקנה ואת הבנות, אחר כך את אדמתם, לבסוף מכרו את עצמם. צדיקים כרשעים היו לעבדים. מקדם נגזר כך.

* * *

השמש משלימה את סיבובה והנהר מאדים. צלליות אדם אחרונות רוכנות אל המים באור האדום, עוד רגע תיעלמנה. כשיסתלקו אורות הערב, תישלח אחת מנכדותיי לקרוא לי. שְׂערן של הבנות משוח בשמן, וניחוח השמן יקדים את מגע היד בכתפי.

בתוך האחוזה יידלקו הלפידים. מדורות קטנות יאירו לאורך הנהר, אורות יהבהבו בזרם עד שחר, ואת בורות הכלא של יוסף תאטום העלטה. כמה אסורים בהם — אינני יודע. שלושה, אומרים, יומתו מחר בעינויים.

ארוכים וטובים היו ימי חיי. משקניתי דעת, לא עמלתי עוד לקנות אהבה, ולא ציפיתי לגמול לא מאל ולא מאדם. כאיש חופשי חייתי, חופשי מלצדוק בעיני אחרים אני חי.

שלושה יומתו מחר... אם בבוא יומי אמות ללא עינוי, אודה על מקומי בטור ועל מידת האהבה שניתנה לי.