תיקון קטן מאוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיקון קטן מאוד
הוספה למועדפים

תיקון קטן מאוד

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

תיקון קטן מאוד הוא אוסף ייחודי של סיפורים שנכתבו על ידי רופאות ורופאי משפחה בתקופת הסטאז' וההתמחות שלהם. כוחו וקסמו של הספר הזה טמונים בצניעותו הפשוטה והנוגעת ללב, המאפשרת לקורא הצצה לרגעים קטנים, אנושיים ומלאי כנות, ללא פאתוס או מניירות. 
מטבע הדברים הסיפורים עוסקים בכאבים ובפחדים שאין אנו ששים לפגוש בם. אך דווקא בשל כך יש כאן הזדמנות ללמוד ולהבין מעט יותר את עולמם של הרופאים המתמחים, לחוש בו קצת, להציץ אל אחורי הקלעים, לגלות מערכות יחסים משמעותיות שלעתים אינן גלויות לעין ולקבל מילים לרגעים שאנו חולפים על פניהם לפעמים מבלי משים.
לפני ואחרי הכול, תיקון קטן מאוד הוא הזדמנות ללמוד עוד על רוח האדם ועל נפש האדם, על עומקן ועל שבריריותן, ולהתוודע אל החוטים והקשרים העדינים, היפים והכואבים המרכיבים את חיי היומיום של אחד המקצועות המשמעותיים בעולמנו. 

פרק ראשון

סוף היום
לימור אברהם
 

"תבואי אלי אחרי הפגישה עם הפסיכיאטרית", כך צעקתי לה במסדרון המרפאה, בדרך לשירותים, והיא הנהנה. סגרתי מאחורי את דלת השירותים ונשמתי עמוק. פתאום לא הייתי בטוחה שתגיע. איזה מין דבר זה לצעוק ככה במסדרון? אני מקווה שהיא לא נדהמה מחוסר הטקט. מזל שלא היו הרבה אנשים בחדר ההמתנה. אני מקווה שתגיע שוב... בדיוק כשהרגשתי שמתחיל להיות משהו מיוחד בינינו. הרי אמרה היום לאמה, שבאה איתה: "איזו רופאה מקסימה יש לי, את רואה בעצמך". היא סיפרה על השינה הגרועה, על תנאים כלכליים קשים, על פרידה מבן זוג, וכן, גם על אלימות.

ד״ר לימור אברהם, אם לשתי בנות, שירה ואורי. סיימה התמחות לפני שש שנים וכעת רופאה בפתח תקווה ומדריכת מתמחים וסטודנטים. אוהבת ספרות יפה. בעת כתיבת סיפור מתוך המפגש עם מטופל מקבלת במתנה את רגעי העצירה וההתבוננות.

היום הרגשתי שמשהו מתחיל להתרחש בינינו. לפעמים אנחנו כמו מתאבקים בזירה, או לחלופין, כמו בעלי חיים שמחזרים זה אחרי זה. מודדים זה את זה במין מחול שכזה. בסוף אחד מאיתנו עושה את הצעד הראשון. היום הרגשתי שעשתה את הצעד הראשון שלה. היתה בחדר אווירה של אמון. זה נעים. זה לא מובן מאליו. אלה רגעים יקרים. איתם אני חוזרת הביתה בסוף היום.

סוף היום זה עכשיו ואני מתייסרת. אני שואלת את עצמי, מה גרם לי לצעוק לה כך במסדרון? אני תמיד מקפידה שדברים מעין אלה ידוברו בתוך החדר כאשר הדלת סגורה. אמרתי את המשפט כאילו אמרתי, "ניפגש אחרי הביקור אצל האורתופד". והרי טיפול פסיכיאטרי לגיטימי כמו גבס לרגל. כל כך התרגלתי לראות במרפאתי מטופלים עם הפרעות פסיכיאטריות ורגשיות, עד ששכחתי. שכחתי את הבושה, שכחתי את ההסתרה. התרגלתי ליהנות מהבעת האמון, כאשר נחשפים בפנַי הדברים שבנפש. אבל מחוץ לחדר שלי העולם הוא שונה. הכללים אחרים. המטופלים אולי אחרים.

אני סוגרת את המרפאה וחוזרת לביתי. המחשבות מלוות אותי בדרך, כמו הצללים הארוכים של הערב. סוף היום.

חיבוק
שגיא וולסקי
 

ד״ר שגיא וולסקי, נשוי לעדי ואב טרי לפלג. בעלים של כלבה מקסימה העונה לשם מילה. נמצא בסיום מסלול ההתמחות ברפואת המשפחה ומועסק בנתניה. בדרך כלל מופנם ולא חושף את רגשותיו בציבור, אך במקרה הנוכחי החשיפה היתה עבורו תרפיה, ובה בעת עזרה לו להמחיש את הקושי הפיזי והרגשי שקיים בהתמחות.

את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בתור מתמחה בפנימית ובהמשך עשיתי הסבה להתמחות ברפואת המשפחה. כחלק משגרת העבודה בפנימית ישנן תורנויות של 26 שעות, שבמהלכן אתה הרופא היחיד במחלקה. 26 שעות שבהן אתה אחראי על חייהם של עשרות מטופלים. 26 שעות שבמהלכן מתקבלים מטופלים חדשים, אחד אחרי השני, עד שעות הבוקר המוקדמות. 26 שעות שאתה במרדף אחר עצמך כדי לדאוג לעוד מטופל במצוקה. 26 שעות שאתה מזניח את עצמך — בלי זמן לשתות ולאכול, בלי מנוחה, בלי שינה, ולרוב עם תחושה שאתה לבד במערכה. 26 שעות שאתה רוצה לצלוח בשלום ובשקט. במהלך התקופה הזאת היתה תורנות אחת שאני לא אשכח. תורנות אחת שהשאירה חותם. בשעה שלוש אחר הצהריים בערך המתמחים שעבדו במהלך היום עוברים עם המתמחה התורן — במקרה הזה, אנוכי — על כל המטופלים במחלקה. במהלך המעבר הציגו לי מטופל אונקולוגי עם ממאירוּת שאיני זוכר, שהגיע לסיים את חייו במחלקה. הדגש היה טיפול פליאטיבי. לא הכרתי את המשפחה באופן אישי וגם לא הייתי הרופא הישיר שטיפל בו. במהלך התורנות התרוצצתי במחלקה בין קבלות חדשות, בקשות מהצוות הסיעודי, עירוי שיצא מהמקום, כאב בטן למטופל בחדר 14 ומטלות שחיכו לסיום עוד מהבוקר. בערך בשש וחצי בערב הגיע אלי אח מהמחלקה ובישר לי שהמטופל המדובר נפטר. עזבתי את הכול והלכתי לכיוון החדר, לדבר עם המשפחה.

 


 

זר לא יבין עד כמה ההליכה הזאת קשה. עד כמה היא מכבידה על הנפש. עד כמה היא בודדה. המחשבות רצות ואין מילים. אני מתקרב לחדר ורואה שמחצית מהמשפחה נמצאת בחוץ ומחציתה בפנים. כולם עם פנים קודרות ועיניים דומעות. הילדים של המטופל באים לקראתי ואנחנו לוחצים ידיים. אני אומר להם שאני משתתף בצערם.

ואז בת הזוג יוצאת מהחדר ועוד לפני שאני מספיק להגיב היא מחבקת אותי. זה היה חריג, דבר כזה מעולם לא קרה לי. הרגע הזה נחקק לי בזיכרון. המשכתי בתורנות כאילו הכול כרגיל, אבל לא הפסקתי לחשוב על החיבוק הזה ולא הבנתי למה. בסיום התורנות הלכתי ברגל לביתי, מפורק פיזית ונפשית, עם עיניים טרוטות וראש ריק ממחשבות. רק רציתי להגיע הביתה, למקום הבטוח שלי.

בנוהל, נשכבתי על הרצפה בסלון, והכלבה שלי נשכבה לידי ודרשה את תשומת לבי. אחרי כל תורנות, הליטוף הזה היה התרפיה שלי. לא היתה לי אנרגיה להקים את עצמי. בת זוגי הגיעה והצטרפה אלי על הרצפה. אני זוכר שישבנו מחובקים וניסיתי לספר לה על האירוע הזה, אבל היה לי קשה מאוד. כשישבתי לכתוב את הסיפור, היא הזכירה לי שכשהיינו מחובקים, היא הרגישה את הדמעות שלי על עורה. האמת שאני לא זוכר, אבל לא אתפלא אם הדחקתי חלקים נרחבים מהתקופה ההיא. רק אחרי כמה ימים, שבהם לא הפסקתי לחשוב על האירוע ולשחזר אותו, הבנתי למה הוא נגע בי כל כך. זאת היתה אחת התקופות הקשות שעברתי בחיי, וכל מה שהייתי צריך באותו הרגע זה חיבוק.


° טיפול פליאטיבי // טיפול רפואי המתמקד בהקלת התסמינים הגופניים והנפשיים של מטופל החולה במחלה חשוכת מרפא.

 

עוד על הספר

תיקון קטן מאוד רופאים מתמחים כותבים

סוף היום
לימור אברהם
 

"תבואי אלי אחרי הפגישה עם הפסיכיאטרית", כך צעקתי לה במסדרון המרפאה, בדרך לשירותים, והיא הנהנה. סגרתי מאחורי את דלת השירותים ונשמתי עמוק. פתאום לא הייתי בטוחה שתגיע. איזה מין דבר זה לצעוק ככה במסדרון? אני מקווה שהיא לא נדהמה מחוסר הטקט. מזל שלא היו הרבה אנשים בחדר ההמתנה. אני מקווה שתגיע שוב... בדיוק כשהרגשתי שמתחיל להיות משהו מיוחד בינינו. הרי אמרה היום לאמה, שבאה איתה: "איזו רופאה מקסימה יש לי, את רואה בעצמך". היא סיפרה על השינה הגרועה, על תנאים כלכליים קשים, על פרידה מבן זוג, וכן, גם על אלימות.

ד״ר לימור אברהם, אם לשתי בנות, שירה ואורי. סיימה התמחות לפני שש שנים וכעת רופאה בפתח תקווה ומדריכת מתמחים וסטודנטים. אוהבת ספרות יפה. בעת כתיבת סיפור מתוך המפגש עם מטופל מקבלת במתנה את רגעי העצירה וההתבוננות.

היום הרגשתי שמשהו מתחיל להתרחש בינינו. לפעמים אנחנו כמו מתאבקים בזירה, או לחלופין, כמו בעלי חיים שמחזרים זה אחרי זה. מודדים זה את זה במין מחול שכזה. בסוף אחד מאיתנו עושה את הצעד הראשון. היום הרגשתי שעשתה את הצעד הראשון שלה. היתה בחדר אווירה של אמון. זה נעים. זה לא מובן מאליו. אלה רגעים יקרים. איתם אני חוזרת הביתה בסוף היום.

סוף היום זה עכשיו ואני מתייסרת. אני שואלת את עצמי, מה גרם לי לצעוק לה כך במסדרון? אני תמיד מקפידה שדברים מעין אלה ידוברו בתוך החדר כאשר הדלת סגורה. אמרתי את המשפט כאילו אמרתי, "ניפגש אחרי הביקור אצל האורתופד". והרי טיפול פסיכיאטרי לגיטימי כמו גבס לרגל. כל כך התרגלתי לראות במרפאתי מטופלים עם הפרעות פסיכיאטריות ורגשיות, עד ששכחתי. שכחתי את הבושה, שכחתי את ההסתרה. התרגלתי ליהנות מהבעת האמון, כאשר נחשפים בפנַי הדברים שבנפש. אבל מחוץ לחדר שלי העולם הוא שונה. הכללים אחרים. המטופלים אולי אחרים.

אני סוגרת את המרפאה וחוזרת לביתי. המחשבות מלוות אותי בדרך, כמו הצללים הארוכים של הערב. סוף היום.

חיבוק
שגיא וולסקי
 

ד״ר שגיא וולסקי, נשוי לעדי ואב טרי לפלג. בעלים של כלבה מקסימה העונה לשם מילה. נמצא בסיום מסלול ההתמחות ברפואת המשפחה ומועסק בנתניה. בדרך כלל מופנם ולא חושף את רגשותיו בציבור, אך במקרה הנוכחי החשיפה היתה עבורו תרפיה, ובה בעת עזרה לו להמחיש את הקושי הפיזי והרגשי שקיים בהתמחות.

את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בתור מתמחה בפנימית ובהמשך עשיתי הסבה להתמחות ברפואת המשפחה. כחלק משגרת העבודה בפנימית ישנן תורנויות של 26 שעות, שבמהלכן אתה הרופא היחיד במחלקה. 26 שעות שבהן אתה אחראי על חייהם של עשרות מטופלים. 26 שעות שבמהלכן מתקבלים מטופלים חדשים, אחד אחרי השני, עד שעות הבוקר המוקדמות. 26 שעות שאתה במרדף אחר עצמך כדי לדאוג לעוד מטופל במצוקה. 26 שעות שאתה מזניח את עצמך — בלי זמן לשתות ולאכול, בלי מנוחה, בלי שינה, ולרוב עם תחושה שאתה לבד במערכה. 26 שעות שאתה רוצה לצלוח בשלום ובשקט. במהלך התקופה הזאת היתה תורנות אחת שאני לא אשכח. תורנות אחת שהשאירה חותם. בשעה שלוש אחר הצהריים בערך המתמחים שעבדו במהלך היום עוברים עם המתמחה התורן — במקרה הזה, אנוכי — על כל המטופלים במחלקה. במהלך המעבר הציגו לי מטופל אונקולוגי עם ממאירוּת שאיני זוכר, שהגיע לסיים את חייו במחלקה. הדגש היה טיפול פליאטיבי. לא הכרתי את המשפחה באופן אישי וגם לא הייתי הרופא הישיר שטיפל בו. במהלך התורנות התרוצצתי במחלקה בין קבלות חדשות, בקשות מהצוות הסיעודי, עירוי שיצא מהמקום, כאב בטן למטופל בחדר 14 ומטלות שחיכו לסיום עוד מהבוקר. בערך בשש וחצי בערב הגיע אלי אח מהמחלקה ובישר לי שהמטופל המדובר נפטר. עזבתי את הכול והלכתי לכיוון החדר, לדבר עם המשפחה.

 


 

זר לא יבין עד כמה ההליכה הזאת קשה. עד כמה היא מכבידה על הנפש. עד כמה היא בודדה. המחשבות רצות ואין מילים. אני מתקרב לחדר ורואה שמחצית מהמשפחה נמצאת בחוץ ומחציתה בפנים. כולם עם פנים קודרות ועיניים דומעות. הילדים של המטופל באים לקראתי ואנחנו לוחצים ידיים. אני אומר להם שאני משתתף בצערם.

ואז בת הזוג יוצאת מהחדר ועוד לפני שאני מספיק להגיב היא מחבקת אותי. זה היה חריג, דבר כזה מעולם לא קרה לי. הרגע הזה נחקק לי בזיכרון. המשכתי בתורנות כאילו הכול כרגיל, אבל לא הפסקתי לחשוב על החיבוק הזה ולא הבנתי למה. בסיום התורנות הלכתי ברגל לביתי, מפורק פיזית ונפשית, עם עיניים טרוטות וראש ריק ממחשבות. רק רציתי להגיע הביתה, למקום הבטוח שלי.

בנוהל, נשכבתי על הרצפה בסלון, והכלבה שלי נשכבה לידי ודרשה את תשומת לבי. אחרי כל תורנות, הליטוף הזה היה התרפיה שלי. לא היתה לי אנרגיה להקים את עצמי. בת זוגי הגיעה והצטרפה אלי על הרצפה. אני זוכר שישבנו מחובקים וניסיתי לספר לה על האירוע הזה, אבל היה לי קשה מאוד. כשישבתי לכתוב את הסיפור, היא הזכירה לי שכשהיינו מחובקים, היא הרגישה את הדמעות שלי על עורה. האמת שאני לא זוכר, אבל לא אתפלא אם הדחקתי חלקים נרחבים מהתקופה ההיא. רק אחרי כמה ימים, שבהם לא הפסקתי לחשוב על האירוע ולשחזר אותו, הבנתי למה הוא נגע בי כל כך. זאת היתה אחת התקופות הקשות שעברתי בחיי, וכל מה שהייתי צריך באותו הרגע זה חיבוק.


° טיפול פליאטיבי // טיפול רפואי המתמקד בהקלת התסמינים הגופניים והנפשיים של מטופל החולה במחלה חשוכת מרפא.