הרופא לשבורי לב

פרק 1 - המחלה כמצב קיומי בסיפור
"יום שרב ארוך, יאושו, אשתו ובתו"

בספר "9 סיפורים"¹ שהודפס ב-1970, מקובצים תשעה מסיפוריו המוקדמים של א.ב. יהושע. בחיפושיי אחר מוטיבים רפואיים, בלט הסיפור "יום שרב ארוך, יאושו, אשתו ובתו".

שמו המיוחד של הסיפור מושך את העין. כמו ציור. השם נחלק בפיסוקו לשלושה חלקים. יום שרב ארוך - המבטא את צבע האור הבהיר־עד־כדי־כאב, השולט בספר, הייאוש - הניצב כנושא המרכזי של הסיפור, שמציג את עצמו כמחלה מוזרה הגורמת לאובדן שליטה, לחוסר התקווה והתוחלת, ולבסוף אשתו המתנכרת לו ובתו, שבצמיחתה ובנעוריה הפורחים, נעשית מושא להתפעלותו ולקנאתו המתוסכלת.

בעלילה משולבים עוד סמלים ומוטיבים שזכו לפרשנות, כמו המכונית הישנה והמתפוררת המדמה את מצבו הפנימי; העקרות הרגשית והניכור שאשתו משדרת כלפיו; אפריקה והנסיעה אליה כאפשרות של התחדשות, כאידיאל פראי, היולי של הטבע, המאפשר אנרגיות חדשות.

מעניין שבדומה לגיבור ספרו האחרון של יהושע, "המנהרה", גם גיבור הסיפור הזה הוא מהנדס. את שמו איננו יודעים, בניגוד לשמותיהן של אשתו ובתו, הידועים לנו - רות ותמרה. הגיבור נוסע לשנתיים של שליחות בתקווה להחליף את מכוניתו הישנה. ברור לנו שמטרה זו היא סמל: המכונית הישנה היא הגיבור עצמו, הנמצא במשבר גיל הארבעים. לשם שליחותו הוא מוכן לעזוב את אשתו ובתו בישראל ולהתנתק מהן לשנתיים. האם למרות התיאור הריאליסטי אנו מתפתים להאמין שנימוקיו של הגיבור מעוגנים במערכת שיקולים הגיונית וסדורה? קשה לדמיין שאדם בן ארבעים ושתיים עוזב את אשתו ואת בתו שעל סף ההתבגרות לשנתיים ימים כדי להחליף מכונית. יהושע מעביר אותנו כאן לתחום הפָּרָה־ריאלי. תפקיד הנסיעה הוא "להפיח רוח חדשה בתוכניות ישנות" (267). וכך, "באזור הררי; עטוף יערות, ערפילי" (266) שבקניה, הגיבור בונה סכר עם מהנדס הולנדי "שמן ונרפה" (267) בכפר העבודה בהרים.

פריצת המחלה של גיבור הסיפור מתוארת פעמיים. בתחילת הסיפור אנו למדים ש"לילה אחד, לאחר ששבו מחגיגת עם קטנה שנערכה באחד הכפרים באזור, התעורר משנתו כנחנק, כאילו רובץ עליו מישהו ולופתו בגרונו. וכך בלילות אחרים, לפעמים בלא אזהרה מוקדמת היה ניעור בכאבים, מאבד לשניות את הכרתו, מתעורר שוב עייף מאוד, כאילו קם לתחייה" (268). רק בסוף הסיפור מתוארת בהרחבה הבכחנליה הפראית של ריקוד בעירום כאשר רקדנית צעירה מושלכת לעברו ו"הוא, שכבר מנומנם היה, התעורר בבת אחת, המום, בחיקו, כמו ציפור ענקית, השחירה נערה כושית, חשופת גו, שטופת זיעה רכה. עור קטיפתי, ריח מוזר, שדיים קטנים נלחצו אליו. הריקוד נמשך [...] הוא, שטוף מתיקות, היה כמאובן" (326). בדרכם חזרה מיטלטלים הגיבור והמהנדס ההולנדי בדרך ההררית חמש שעות, בחשֵכה. הוא הגיע לבקתה שלו ו"כאשר שכב במיטתו נרדם מיד, אולם אחרי חצי שעה, טרם זריחת השמש, התעורר בכאבים. הנה כך זה התחיל" (327). המחלה המסתורית מתחילה לאחר ההתרגשות המיוחדת שחווה נוכח פרץ האנרגיה הפראית הראשונית של הנערות הכושיות המחוללות חשופות. המחלה פרצה מתוכו על אף שמסופר עליו כי "מעולם לא היה חולה" (268). הוא בן ארבעים ושתיים: "אדם שכמותו - בן ארבעים ושתים, חסון, שעיר, מהנדס של מקורות מים" (266).

מעניין לציין שגיל ארבעים ושתיים שבו פרצה המחלה, זהה לחלוטין לגיל גיבורו של יעקב שבתאי ברומן "סוף דבר": "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות".² יהושע כתב את הסיפור הנדון בפרק זה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, ובכך הקדים בעשור את גיבורו של שבתאי.

בתחילה הוא סבור שמדובר בהתקררות. "הסיבה נעוצה במזג האוויר, בהתקררות הפתאומית שעברה ברוחות הליליות, הרוויות ערפל" (268). בימים הראשונים החום לא עולה, הוא חש סחרחורת קלה וממתין שהכול יחלוף. הוא פונה לחובש האפריקאי שנבוך ומספר לכולם בכפר, אבל האפריקאים "תמהים, מודאגים קימעה, התייחסו בחומרה משונה" (שם). הם חשים שיש כאן מחלה משמעותית יותר ממה שנראה לעין. לאחר שהתסמינים הראשונים לא חולפים, הוא נוסע לניירובי לראות רופא בריטי ש"התייחס לעניין בלגלוג, ורשם לו סידרה של גלולות מרגיעות, נוסכות נמנום" (269). הכאבים שוככים מעט אבל "עבודתו נשתבשה" (שם). החובש צמוד אליו ומתבונן בו בדאגה שעות ארוכות. לבסוף הוא מביא אליו מכשף כפרי שחושש לבודקו: "מהסס על סף החדר, שולח מבטים רחוקים כאילו חשש להידבק" (שם). אותו לילה מתחיל שלב חדש. מדאיג. הוא מבחין ב"כתמים כהים במפשעותיו" (שם). אין פירוט נוסף ואין לדעת אם היה זה ביטוי לדימום פנימי שצבע את המפשעות בדומה לסימן גריי־טרנר,³ או שרק נדמה היה לו, והוא מובהל כשהוא עטוף בשמיכה צבאית על קרקעית של טנדר, לבית חולים בניירובי.

בית החולים המיושן והקטן, היה מיועד במקור לפצועי מלחמת העולם השנייה. בהיעדר יכולת אבחון, הגיבור מועבר במטוס לדאר א־סלאם, לבית חולים חדש שנבנה בפיקוח "מומחים סיניים" דווקא, "ואשר נחנך - תערובת של קסרקט ופאגודה - לפני חודשים ספורים בלבד" (270). מוזר שבכל ניירובי, בירת קניה הבריטית, לא נמצא בית חולים סביר והיה צורך להעבירו בטיסה לטנזניה, הדרומית לקניה.

לאחר רישומים במשרד הקבלה המתוארים כ"מדוקדקים" ואורכים זמן רב, מגיע רופא אפריקאי צעיר "ממושקף, בעל הליכות שקטות וסבר רציני [...] לאספו תחת חסותו" (270). אבל כאן נמשך מסע הייסורים הקפקאי והמסויט של הגיבור: נסיעה על קרקעית טנדר כשהוא עטוף בשמיכה, בית חולים קטן צבאי בניירובי, טיסה לדאר א־סלאם לבית חולים בתכנון סיני הנראה כשילוב של פגודה ומחנה צבאי, רישומי קבלה של שעות, לאחר כל אלו מוקצית לו מיטה בסמוך ל"ישיש אפריקאי גוסס", על אף שבית החולים "מאוכלס רק בחלקו", כלומר אפשר היה להקצות לו מיטה נוחה יותר בחדר לחוד.

הרופא הצעיר בודק את החולה ביסודיות רבה ועוסק בו שלושה ימים ושלושה לילות. הוא מעביר אותו "עשרות בדיקות ומבחנים ובכל הציוד האפשרי, כאילו נתבקש לעבור הרצה למכשירים" (שם). התמונה העולה מהאשפוז מסויטת לחלוטין. יש כאן תיאור של עינויים ולא של בירור רפואי הגיוני. הוא עובר את כל הבדיקות הקיימות וחש שהוא שפן ניסיונות של המכשירים. היחס אליו אינו אנושי. "במשך שעות ארוכות היה שוכב עירום על אלונקה המיטלטלת לכל עבר, אורות חזקים מכוונים אליו, פרקי ידיו קשורים בכבלים של אלקטרודות" (270). זהו אינו בירור רפואי רגיל, אלא מסכת התעללות מכוונת שטיבה לא ברור. ההתנהגות כלפיו אכזרית בסתמיותה.

דמות הרופא שמצטיירת תחילה כרצינית ואף מסורה, מתגלה, כמו בחלום רע, כחלק מהסיוט, כדמון עוין ושוחר רע: "תוך כדי בדיקות ממושכות היה אותו רופא כופה עליו ויכוחים פוליטיים, נתגלה כבעל דעות קיצוניות, שונא כל דבר מערבי, ובמיוחד כל דבר הקשור בלבנים. בלא חיוך, בלא התייחסות, כאילו כל המגע עם הגוף הלבן שתחת ידו כמין כורח הוא בשבילו" (שם). החולה חש חסר אונים: "מעולם לא הייתה הבדידות קשה כל כך. ללא עיתון, ללא מכתב, ללא אדם בבית חולים ריק למחצה [...] בסמוך למיטתו של ישיש אפריקאי גוסס, מובל על עגלה במסדרונות ארוכים, אפלים כלשהו, מקומה לקומה" (שם).

המֵחושים התפוגגו והכתמים נעלמו אף הם, ולא נמסר לנו, הקוראים, אם נצפו אובייקטיבית על ידי אדם אחר פרט לחולה. הבדיקות הושלמו, אבל שוב, כבחלום רע לעת דמדומים, נכנס אליו הרופא שבישר לו כי "נתגלה בו סרטן דם ובשלב מתקדם" (271).

הכיצד? הרי סרטן דם (לוקמיה) היה אמור להתגלות מיידית בבדיקת ספירת הדם, או למצער לאחר ביצוע משטח דם, תוך דקות ספורות מהגיעו לבית החולים. האם יש כאן אבחנה לוגית המעוגנת בסיפור? ודאי שלא. האבחנה הזו היא חלק מהסיוט שהוא חווה. עד כה כל המגע עם עולם הרפואה היה כחלום רע. היחיד שהתייחס אליו יפה היה החובש האפריקאי, שסעד אותו בבקתה בהרים. הרופא הבריטי לגלג עליו. המסע בטנדר, הטיסה המוזרה לדאר א־סלאם, בית החולים "הסיני" הריק מחולים בחלקו, הרופא האפריקאי הצעיר השונא לבנים ומענה אותו שלושה ימים, שלבסוף מבשר לו, "חגיגי כלשהו", על אבחנה הזויה שאין לה קשר למציאות, אבחנה שכל תפקידה הוא לזרוע בו פחד מוות וייאוש, בידיעה שאבחנה ללא מרפא תחיש את קצו. כמו כן, אין קשר לוגי בין האבחנה לבין הטיפול שהרופא מציע - לנתח אותו מיד. הטיפול בסרטן דם אינו ניתוחי. הסיוט מתבטא גם ביחס הקר של הרופא האפריקאי: "כל השתתפות לא הייתה בקולו, בקור רוח מסר אינפורמציה" (שם). דמותו מאיימת, כמו שד שחור שבא ליטול את חייו. כך הוא מתואר: "הרופא קרב אליו, כהה מאוד, שקט, קל גוף, אותה שעה החל חושך לעלות בחלונות" (271). הרופא כהה מאוד, החושך יורד, האימה משתלטת עליו. כל ההוויה המתוארת כאן היא מקאבּרית.

אבל החולה מתעשת "ומתוך קדחת [...] דוחה לגמרי את האבחנה. טעות נפלה פה. אין לו סרטן דם, בטוח הוא [...] אם למות, מוטב שימות בביתו" (שם). הרופא נדהם מהסירוב, מחה במילים ארסיות, אבל עזב את החדר. החולה ניצל.

דמותו של "הרופא האפל", כפי שאני מכנה זאת, תוארה רבות בספרויות העולם. הרפואה מתקשרת במקורה למַגְיָה, לכישוף. בבקתה מביאים אליו רופא כפרי, מכשף. בתמונת הבכחנליה גם כן מככב מכשף השבט שמנהל את הנערות המחוללות. הרופא והמכשף עוסקים בשיקויים, עוסקים בתחומי הגבול שבין החיים והמוות, במגע עם כוחות נסתרים וטמירים לנו. דמות הרופא האפריקאי שעושה בגיבור הסיפור ניסויים ומנסה הלכה למעשה לקרב אותו למותו, מזכירה את דמותו של ד"ר מיראקל, הגיבור האפל של האופרה "סיפורי הופמן" (על פי סיפוריו של את"א הופמן) מאת אופנבך.⁴ הוא אמנם רופא, אבל חורש רע. הוא מחובר לכוחות אפלים, דמוניים. בכך מתחברת אומנות הרפואה לכישוף ולכוחות על־טבעיים.

גם בסיפורו הראשון של יהושע, "מות הזקן",⁵ יש דמות רופא שמזכירה את "הרופא האפל". אין זה רופא הבא לרפא ולנחם, אלא אדם המגיע לפתע, לא ברור מהיכן וכיצד בתזמון כה מדויק, לקבוע את מות הזקן החי. אף על פי שבבודקו את הזקן הוא מוצא שהוא חי ואף יאריך ימים, הרופא קובע בסופו של דבר שהזקן מת. ההופעה שלו דרמטית: "אותה שעה נשמע קול פעמון בדלת" (13). גברת עשתור הנחושה לקבור את המת־החי אומרת למספר "זה הרופא שעליו דיברת [...] גם אני ידעתי שיש להזמינו" (שם). והרופא מתואר כ"אדם גבוה מאוד ותיק של רופאים בידו" (שם). תפקידו של הרופא הוא לרפא ולעזור, אך לא כאן: "בשעה קשה בא הדוקטור - אמרה - ולתפקיד קשה. חייך חיוך קל" (שם). הרופא המסתורי מחייך. למרות שהיא מבשרת לו ש"הזקן שלנו גוסס, אולי כבר מת [...] הרופא המשיך לחייך את חיוכו הקל" (שם). הרופא מבין היטב את תפקידו ולשם מה נקרא. אין הוא מבשר הרפואה, המזור והנחמה, אלא מבשר המוות. דמותו הגבוהה והאניגמטית מזכירה את דמותו של מפיסטופלס. אפשר כמעט לשמוע את צלילי "העלמה והמוות" של שוברט שעולים מתיאורו המצמרר: "אכן, הבין הדוקטור את הכל". הרופא בודק את דופקו של הזקן ומאזין ללבו ולריאותיו. הוא נוהג בזקן בגסות, כאילו כבר מת: "קרע הרופא ביד חזקה את חולצתו של הזקן, הרים את הגופייה עד שנתגלה הגוף הלבן והרזה" (14). הרופא קרע חולצתו כמו שקורעים קריעה של אבלים. בדיקתו האובייקטיבית מצביעה על בריאות שלמה: "אריכות ימים, אריכות ימים לו. זאת מסקנה יחידה של הבדיקה" (שם). אבל בניגוד גמור למצבו הגופני, הרופא חורץ את דינו: "משמע הוא מת. ואני מאשר את הדבר" (שם).

בסיפור הנדון כאן, המהנדס החולה בורח מבית החולים, רק כדי לשוב בבוקר לסלק חובו ולגלות ששכנו לחדר נפטר בלילה. "הסתבר שקמה שערוריה עקב סירובו לעלות על שולחן הניתוחים ובריחתו בלילה, שנתגלתה עם גויעת שכנו הישיש" (272). מות שכנו לחדר בית החולים מעצים את הבהלה והחשש שלו. מחלה, אם כן, כרוכה במוות.

הגיבור נוחת בישראל לאחר תשעה חודשים שבהם נעדר. בתו תמרה פורצת בבכי בקבלת הפנים. בחדרה פתוחה האנציקלופדיה בערך "סרטן". הוא מגיע לבית החולים. "שוב עבר אותן בדיקות עצמן, אלא הפעם בחיפזון מה" (278). הצוות הרפואי המטפל מתואר בלשון של ניכור ואיום: "כנופיות של רופאים ואחיות חלפו בלי הרף בחדרו. המולה ישראלית מהולה באור חריף" (279). העלילה שבה ומתארת בדיקות מקיפות שבמהלכן אף נאלצו לבצע בו ניתוח "קטנטן", אך העניין אינו מחוור כל צורכו. אני יכול לשער שאולי בוצעה ביופסיה של הכבד או של קשר הלימפה בכוונה להגיע לאבחנה. אבל פסק הדין הרפואי המשתמע בין השורות אינו סרטן דם. "כולם ביטלו את מחלתו. מין הרעלת דם משונה. רופא אחד דיבר על מחלה אפריקאית עתיקה, הנזכרת בספרי מסעות" (שם).

יש לדון כעת בסוגיה עקרונית העולה מקריאת הסיפור. האם הגיבור באמת לוקה בסרטן דם? האם כל מה שמתרחש בהמשך אינו אלא הדחקה שלו והסתרת העובדה שיש לו סרטן דם, שכל הרופאים והסובבים אותו שותפים לה, ואילו הוא למעשה הולך למות ממחלה חשוכת מרפא? או שמא עברה עליו מחלת חום קשה, שאמנם מלווה בתשישות, אך ניתנת להחלמה מלאה, ואכן נפלה טעות תמימה או מכוונת באבחנה של הרופא האפריקאי?

במאמרו "שהמוות בחלונותיו"⁶ התייחס גרשון שקד למהנדס גיבור הסיפור כהולך למות באמת: "מעשה באדם שנידון למוות בעת שנודעת לו סכנת הסרטן שמרחפת עליו [...] 'הסרטן' הוא אומנם מוטיב יסודי בעל תפקיד מטפורי רב־משמעי בסיפור זה" (48). לפי ניתוחו של שקד מדובר בחולה סרטן ההולך למות. מבחינת תפיסתו את תחושת הגיבור יש לו סרטן כעובדה מוצקה "והוא נידון למוות". הוא אף מפרש את ניסיון הדריסה בסיום הסיפור כניסיון של ההולך למות לשאוב חיים מהחי. הוא קובע "אין לו תקווה" (שם), ואף מפליג ומפרש את שחיטת התרנגולת שהגיבור כופה על הצעיר לאכול ממנה כהפצת המוות שהוא נושא בקרבו: "האיש מנסה להפיץ סביבו את המוות המקנן בתוכו" (שם). כלומר לגרשון שקד ברור לחלוטין שכוונת המספר היא שלגיבור הסיפור אכן יש סרטן (דם?). הוא יודע על כך ורופאיו והסובבים יודעים על כך. מבחינה זו הגיבור בעיני שקד הוא "מת־חי", בדומה אולי לקשיש בסיפור "מות הזקן". האם שקד צודק? כרופא המנתח את הטקסט אני סבור שיש להבין את המחלה בצורה אחרת לחלוטין. הטקסט לא נותן הוכחה שמדובר בסרטן דם או סרטן כלשהו. להפך. כפי שכבר טענתי, לא כך מסתמנת לוקמיה חריפה, אין זה המהלך שלה ולא כך מאבחנים אותה, לא כעת ולא בשנות השישים - זמן חיבורו של הסיפור. יתר על כן, אחד הרופאים קבע בפירוש שזו אולי מחלת מטיילים, כלומר מחלה טרופית שקשה לאבחן אותה. אני רואה את דמותו של הרופא האפריקאי כדמות דמונית ומקאברית ולא כרופא המבטא אמת רפואית, כאשר טובת החולה מונחת לנגד עיניו.

אם הפירוש שלי הוא הנכון, הרי מחלתו היא שיאו של תהליך "חדלון הרוח". גרשון שקד כינה זאת "אימפוטנציה של גבר" (47). יש כאן תיאור של פירוק הזוגיות, אובדן האבהות, ביטול העצמי וכניעה לכוחות הנעורים. עבור הגיבור והדמויות שסובבות אותו, המחלה הגופנית שבה לקה מהווה תקופה של פסק זמן, של הרשאה תרבותית וחברתית להפסיק לתפקד כבן זוג, כְּאב, כמהנדס. בכך אני מסכים לחלוטין עם שקד הקובע כי: "המכונית משמשת דימוי מקביל של הגיבור עצמו: מה היא חסרת אונים ומתבלה, אף הוא כך [...] אף הוא אינו מסוגל עוד להיות איש לאשתו. אין הסרטן גוף המחלה אלא גילוי סמלי למחלה אחרת - מפח הנפש שבחוסר האונים" (48).

אם כן, מה היא מחלתו? מחלת חום, תשישות, ייתכן שהיו גם דימומים פנימיים (הכתמים במפשעות) שמבטאים הפרעה במערכת הקרישה - מחלה שהוא מחלים ממנה, למעט תשישות ועייפות גופנית ונפשית, בתום שבועיים של אשפוז בבית החולים. בוודאי שאין זו לוקמיה חריפה שאפשר לאבחן אותה בנקל, ללא צורך ב"ניתוח קטנטן" ובוודאי שלא בניתוח גדול, כפי שהציע הרופא האפריקאי. סביר להניח שמדובר במחלה זיהומית, ויראלית, כמו מוֹנוֹנוּקְלֵאוֹזִיס קשה ((Infectious Mononucleosis, או מחלה טפילית טרופית כמו טְרִיפָּנוֹזוֹמָה (-Trypanosomaמחלת Chagas), או מחלת חום הנגרמת על ידי בּוֹרֵלְיָה (Borrelia) - קדחת המערות, לֵפְּטוֹסְפִּירָה (Leptospira)

עכברת (מחלת Weil), קוֹקְסְיֶילָה ((Coxiella - Q fever, סַלְמוֹנֶלָה (Salmonella-Typhoid Fever), מחלה זיהומית המלוּוה אולי בהפרעת קרישה זמנית. פעמים רבות מחלות חום אלו מלוות בתקופה ארוכה של החלמה אטית - שבועות מספר - החלמה המלווה בתשישות ולעתים בחום נמוך.

כפי שכבר ציינתי, לדעתי המחלה היא דימוי למצבו של גיבור הסיפור. בצאתו מבית החולים הוא גוזז את שערו ובדומה לשמשון הגיבור המאבד את כוחו עם גזיזת מחלפות ראשו נשאב עוד יותר למצב של חולי. המחלה היא שיאו של תהליך נפשי המתחולל בו: הוא עזב את הבית, את הזוגיות ואת ההורות כדי לחפש לעצמו ישועה, אנרגיה חדשה באפריקה החיונית, הפראית, האנרגטית. המגע עם הכוח והנעורים שהגיע לשיא במחול הנערות, התיש אותו למצב מחלה אמיתי, אבל המחלה הזו, שצפוי ואפשר היה להחלים ממנה לאחר שבועות מספר, היא כעת מצב קיומי, מפלט וכסות להיעדר האנרגיה שלו ורצונו להיאחז בחיים.

הוא שב הביתה. פושט בגדיו "ומגופו הערום עלה ריח חריף של בית חולים, אדי אתר, יוד או משהו אחר" (283). בית החולים והמחלה דבקו בו והפכו לחלק ממנו. יש גם "חותמת" על מצב המחלה, הלוא היא הצלקת: "המתין ערום על המיטה כדי להראות לרות את הצלקת החדשה, עקבות הניתוח הקטנטן" (שם). בין שהוא עדיין חולה ובין שהבריא, הרי מבחינת מצבו הקיומי, מבחינת התובנה שלו, הוא חולה. הוא נמצא בבית ללא מעש. מזיע בחום השרב. הוא חש עצמו חולה: "סוף סוף אדם חולה ונרגז הוא ועליו יש לרחם ולא על גדי" (322). לקראת סוף הסיפור הוא ממתין במכונית לשובה של אשתו. "הנה, את אצבעותיו הוא נושך עתה בשיניו למחשבה הפתאומית שאולי בכל זאת הוא נגוע בסרטן [...] והרי פסקו הכאבים. אבל אם יתעקש, יעצום עיניו, יתרכז עמוק בתוכו, שוב יחוש בכאבים הישנים" (327). אך הוא מחזק את עצמו: "לא, הכל אינם יכולים לשקר". בסוף הסיפור הוא נכנע, אובד לו כוח הרצון. הוא שוכב על האדמה כגופה: "הוא צונח על האדמה, משתרע מלוא גופו, זרועותיו מושלכות לצדדים, כמי שכבר הכריעו מוות" (328). אבל המוות הוא מטפורי. רוחו מתה. הוא אינו יכול להתחבר לאשתו המרוחקת ולבתו הפורחת בנעוריה. רות אשתו תשוב הביתה אבל "אפילו עייפה, הפעם תרמוס אותו באמת" (שם).

המחלה שלו, בין שהיא סרטן כפי שקובע הפשט, ובין שהייתה אירוע רפואי חולף שאפשר והיה עליו להחלים ממנו, מבשרת את קץ תהליך הדעיכה והחידלון שהחל עוד בנוסעו לאפריקה על מנת לבקש לעצמו מזור וישועה. כדי להחליף את מכוניתו הישנה, כדי לחדש את עצמו, את חיוניותו ויחסיו עם משפחתו. הוא נכשל, חלה, וכעת ממתין בחוסר אונים, "כמי שכבר הכריעו מוות".