אם זאת מלחמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אם זאת מלחמה
מכר
אלפי
עותקים
אם זאת מלחמה
מכר
אלפי
עותקים

אם זאת מלחמה

4.4 כוכבים (123 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

אגם 
החלום הכי גדול שלי הוא להיות אימא, אבל עד עכשיו זה לא קרה. תמיד אהבתי ילדים ומגיל צעיר נאלצתי לגדל לבד את אחותי הקטנה. האהבה והדאגה שלי אליה הביאו אותי אפילו לוותר על עומרי, אהבת חיי, וכדי לשכוח אותו נסעתי רחוק והתחתנתי עם אחד היהודים העשירים בארצות הברית. אבל זה לא קרה, לא הצלחתי לשכוח אותו, הלב שלי נשאר שלו.
בסופו של דבר חזרתי לישראל ושמתי לעצמי למטרה להחזיר את עומרי אליי. אבל שום דבר לא הכין אותי למפגש עם עידו, הבן שלו, שכבש אותי מהרגע הראשון והזכיר לי את הילדות שלי.

עומרי
עזבתי את המולדת שלי, צרפת, ועליתי לישראל מתוך אהבה אליה, אל אגם. רגע אחד היא הסכימה להיות אשתי, ורגע אחרי היא נעלמה בלי לתת הסברים. שש שנים אחרי הפרידה היא חזרה לחיים שלי, כרעם ביום בהיר. אני רוצה לשנוא אותה כי נכנסתי לתסבוכת שאני נמצא בה מפני שהיא עזבה אותי, אבל האהבה שלי אליה עדיין חזקה.
אני לא יודע אם אוכל לסלוח לה. אולי פשוט לא נועדנו להיות יחד.

אם זאת מלחמה מאת סופרת רבי המכר אבישג צ'רחי הוא רומן עכשווי נוגע ללב, שאי אפשר להניח מהיד, על אהבת נעורים שלא עומדת במבחן הזמן אבל למרות כל המכשולים עדיין בוערת.
ספרים נוספים שיצאו בהוצאת יהלומים: כמו שהיינו פעם, הצל ששומר עליי, האהבה הנכונה שלי והצל שמלווה אותי. כל הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר בארץ וזכו להצלחה רבה.

 

פרק ראשון

פרק 1

עומרי

"תגיד, כמה זמן לדעתך נחשב לזמן לגיטימי לעמוד מול הכניסה לבית המלון, ולחכות שמהג'יפ שחונה פה כל יום כבר תקופה ארוכה תצא מישהי, שמחכה שאתה תצא קודם?" לוסי, המזכירה שלי, שואלת.
"מה?"
"סתם, שואלת בשביל חברה." היא נעמדת לצידי ומחווה בראשה אל קיר הזכוכית. "לא תצא אליה?"
"ומה אני אמור להגיד לה בדיוק? ברוכה השבה לישראל?"
"אולי."
"עברו יותר מדי שנים, לוסי."
"ולא עבר יום בלי ששאלת את עצמך מה קורה איתה ולמה היא קמה והלכה."
"את רואה יותר מדי טלנובלות." היא צודקת.
"הפסקתי. חבל לשלם על ערוצים זרים כשיש לי אחת כזאת בשידור חי."
"אין לך עבודה?"
"אני בדיוק בדרך הביתה. למסור לה משהו בדרך החוצה?"
"שתתפנה משטח המלון או שאוודא שיפנו אותה מכאן. נתראה מחר." אני פונה בחזרה אל משרדי, צונח על הכיסא שלי ומנסה לעבוד, אבל הטלפון שלי מצלצל.
"אורית."
"אבא!" עידו בוכה מצידו השני של הקו. "אבא, אני רוצה לחזור למלון."
"עידודי, תירגע, מתוק שלי. תירגע ותספר לאבא מה קרה."
"אני לא רוצה את אורית!"
"אימא! אני אימא שלך, ילד חצוף ומפונק שכמותך!" בת זונה.
"עידודי, תן לי לדבר עם אימא." בכיו נמשך ואני מחזיק את עצמי לא לקלל אותה לידו.
"מה אתה רוצה?"
"למה הילד בוכה, אורית? למה ילד בן ארבע לא מפסיק לבכות כשהוא רק רואה את אימא שלו?"
"כי אבא שלו מסית אותו נגדי?!" אלוהים, אני לא יכול לסבול את הקול שלה יותר. אני לא יכול לסבול אותה יותר.
"בניגוד למה שאת חושבת, אני לא מסית אותו נגדך. את עושה את העבודה בעצמך. איפה אתם?"
"בגן. הוא לא מוכן ללכת."
"אני בא."
"אין לך למה לבוא, אני לוקחת אותו הביתה. לא יכול להיות שבכל פעם שהוא יבכה, אבא שלו ירוץ להושיע אותו. הוא עם אימא שלו, עומרי. תרצה בזה או לא, אני אימא שלו והיום עידו נשאר אצלי."
"אימא זאת מילה שגדולה עלייך בכמה וכמה מידות, אורית."
"סליחה?"
"אין לי זמן לשטויות שלך. אני בדרך לגן, אל תזוזו משם."
"שמעת אותי? אני הולכת הביתה. אל תבוא לגן כי לא תמצא אותנו!" היא צועקת עליי, ורגע לפני שהשיחה מתנתקת אני שומע את קול זעקת הבכי של עידו.
"בת זונה. בת זונה. בת זונה!" אני זורק את הטלפון על הרצפה, הופך את כל הדברים שנמצאים על השולחן ובועט בכיסא, מעיף אותו על הקיר. אני לא יכול לשלוט בעצמי כשהיא בסביבה. היא מוציאה ממני צדדים שאני שונא בעצמי.
"עומרי," לוסי נכנסת למשרדי. "מה קרה? חזרתי לקחת משהו ושמעתי אותך צועק."
"אורית." אני לא צריך להוסיף מילה. לוסי איתי מעל עשור, היא הייתה לצידי כשעידו נולד ובכל המלחמות שלי נגד אורית. היא הייתה עדה ליותר מפעם אחת שנשברתי כשהבן שלי צרח לעזרה.
"כמה היא ביקשה הפעם?"
"היא לא ביקשה." אני מושך בשערי, כמעט עוקר אותו ממקומו. "והיא גם לא תבקש כי שנינו יודעים טוב מאוד שאני אגיע לדירה שלה, אשאיר לה צ'ק פתוח ואקח את הילד שלי."
"אל תעשה את זה, עומרי. אתה לא יכול בכל פעם מחדש להיכנע לה. אתה לא מבין שהיא משתמשת בו כדי להשיג ממך כסף וכל מה שהיא רוצה?! אל תיתן לה לשחק בך."
"אני מוכן למכור את נשמתי לשטן ולממן אותה גם מהגיהינום עצמו, בתנאי שהיא לא תפגע בו. אני לא מסוגל לראות אותו סובל יותר."
"לא הגיע הזמן להגיש בקשה למשמורת מלאה?" היא מרימה את הטלפון שלי מהרצפה ומגישה לי אותו. "לא הגיע הזמן לסיים עם זה אחת ולתמיד?"
"את יכולה להבטיח לי שאני אקבל משמורת מלאה עליו?"
"לא."
"אז לא, לוסי. לא הגיע הזמן." אני לוקח את הטלפון מידה ויוצא מהמשרד, נוסע אל דירתה של אורית, או יותר נכון אל הדירה שלי שנתתי לה לגור בה. אני מחנה מתחת לבניין, רץ חמש קומות במדרגות ודופק על הדלת בחוזקה.
"אתה לא יכול לבוא לבית שלי ולשבור לי את הדלת, אדוני הנכבד." אורית פותחת את הדלת ואני נלחם בבחילה שעולה בי. אם רק הייתי זוכר מה קרה בלילה ההוא, כשהתעוררתי לידה, אולי הייתי מבין איך לכל הרוחות נגעתי בה אי פעם.
"איפה הבן שלי?"
"שלנו." היא מבהירה ואני צוחק צחוק ציני.
"שלנו? מתי בפעם האחרונה דאגת לבן 'שלנו'? מתי בפעם האחרונה חיבקת או נישקת אותו? מתי, לכל הרוחות, התנהגת אליו כמו אימא ולא כמו בת זונה שמנסה להתעלל באבא שלו דרכו?!"
"תשמור על הפה שלך!" היא סוטרת על פניי ואני מכריח את עצמי להירגע. מעולם לא הרמתי יד על אישה, וגם אם היא מוציאה אותי מהכלים וראויה ליותר מסטירה מצלצלת, אני לא אעשה דבר כזה ולא ארד לרמה העלובה שלה.
"אני לא אשאל שוב, איפה הבן שלי?"
"אבא!" עידו רץ אליי, מחזיק את בובי, הבובה שלו. "אני רוצה ללכת." הוא מחבק את רגלי ואני מניח את ידי על ראשו, מלטף אותו.
"אנחנו כבר הולכים, מתוק. אבא בא לקחת אותך."
"זה היום שלי." אורית משלבת את ידיה ונשענת על הקיר. "אתה לא יכול פשוט לקחת אותו וללכת."
"בטח שאני יכול. השאלה היא רק כמה זה יעלה לי הפעם."
"אני צריכה לחשוב על זה." היא מעקמת את פרצופה המעורר בחילה. "קשה לי לחשוב על זה על רגל אחת."
"הבנתי." אני מתכופף ומרים את עידו. "אנחנו הולכים, מתוק." עידו מניח את ראשו על כתפי ואורית מתקרבת אליו, מנסה להניח יד על ראשו. אני תופס את ידה ועוצר אותה.
"תשלחי לי הודעה כשתחליטי על הסכום שלך. אל תתקרבי אליו עד סוף החודש."
"זה איום?"
"לא, זאת רק הוכחה שאת לא אימא. את בושה למין הנשי." היא צוחקת בתגובה ואני לוקח את עידו משם, יורד איתו במדרגות ולא מחכה למעלית. עוד דקה איתה ובאמת לא אשלוט בעצמי.
"אבא, לאן הולכים?"
"לאן אתה רוצה ללכת?"
"לדוד מיקי ודודה יובי."
"אז נלך אליהם." אני חוגר אותו במושבו ומסמס למיכאל שאנחנו בדרך, מוודא שהם בבית ואפשר להגיע.
אני מחנה מתחת לביתם ומקבל הודעה מאורית. הפעם הרף שלה גבוה ועומד על שלושת אלפים וחמש מאות שקלים. אני מבצע לה העברה באפליקציה, מוציא את עידו מהרכב ואנחנו עולים אל ביתם של מיכאל ויובל. עידו משחק עם ילדיהם ואני מקווה שעד הלילה הוא ישכח ממה שקרה מוקדם יותר. אבל הוא לא ישכח, לא עכשיו ולא בכל פעם שהיא תתנהג איתו בכוח. בעולם מתוקן ילד מרגיש מוגן ליד ההורים שלו. במציאות שלנו עידו מפחד מאימא שלו יותר מכל דבר אחר. לעזאזל עם הגורל הדפוק הזה.
אגם

אני לא אמורה לעשות את זה ואין לי זכות לעשות את זה, ועדיין, אני עושה את זה כבר כמעט חודש. בכל יום אני מתייצבת באותו מקום מחוץ לבית המלון ומחכה שהוא יצא לרגע. אין לי שמץ של מושג מה להגיד לו, או יותר נכון איך להגיד לו, אבל אני עדיין מחכה לו. מחכה שיקרה איזשהו נס והוא ייגש אליי ויעשה מה שלי אין אומץ לעשות. אני יודעת שהוא ראה אותי לא פעם ושהוא יודע שחזרתי לארץ, אבל הוא נמנע מלפגוש או לדבר איתי.
מיום שחזרתי לארץ אני משתדלת לשמש כדודה במשרה מלאה ואוספת את האחיינים שלי לפחות פעם בשבוע, בתיאום עם יובל אחותי. אני מחנה מחוץ לגן של רבקה, המקום שבו עבדתי בשנות נעוריי, לפני שהתחלתי לדגמן, שבעזרתו הצלחתי 'להחזיק את הראש מעל המים' ולוודא שליובל ולי יהיו הדברים הבסיסיים שנזקקנו להם. אני מצלצלת בפעמון, מחכה שאחת הסייעות תפתח, ואז נכנסת אל כיתת הגן של אושרי, האחיין הבכור שלי.
"דודה אגמי," הוא מחבק את רגליי.
"שלום לנסיך של דודה." אני מציפה אותו בנשיקות. "לאהבה של דודה, לילד הכי יפה בעולם כולו."
"דודה, את מדגדגת אותי."
"מה לעשות שדודה שלך משוגעת מאהבה?" צחוקו המתגלגל ממס את ליבי ואני חותמת בנשיקה ארוכה על שפתיו. אושרי מוביל אותי אחריו אל השולחן שלידו הוא ישב ומראה לי את הציור שלו.
"וואו, איזה ציור יפה." אני מתיישבת על ברכיי לצידו ומחבקת אותו. "כל הכבוד, יפה שלי." אחד הילדים סביב השולחן מסתכל עלינו, וכשעינינו נפגשות ליבי מחסיר פעימה. אי אפשר להתבלבל ולא להבין מייד מי אבא שלו. העתק מושלם ומוקטן של עומרי מסתכל עליי בעיניים כחולות וגדולות. בגלל זה הוא לא יצא אליי עד עכשיו. הוא המשיך הלאה. כמה מטומטמת אני שחשבתי שהוא נשאר באותו המקום, מחכה לי או משהו בסגנון שתמיד רואים בסרטים.
"שלום," אני מושיטה את ידי אל הילד. "אני אגם. איך קוראים לך?" הוא נסוג מעט והמבט העצוב בעיניים שלו מושך את תשומת ליבי. "אל תפחד." אני מחייכת אליו.
"אבא שלי לא מרשה לי לדבר עם זרים."
"אבל דודה אגמי לא זרה," אושרי אומר.
"בשבילו היא זרה. כל הכבוד, עידו." רבקה נעמדת לידו.
עידו. זה השם של הבן שלו, עידו.
"רבקה, בחייך..."
"מבחינתו את זרה, בִּינתי. הילד מקשיב לאבא שלו וככה זה צריך להיות."
"את צודקת, סליחה." אני נעמדת ומושיטה את ידי לאושרי. "קדימה, אנחנו צריכים לקחת את הדס וללכת."
"אנחנו לא יכולים ללכת." הוא נעמד לצידו של עידו.
"למה לא?"
"אנחנו צריכים לחכות לאורית שתבוא לקחת אותו."
"מי זאת אורית?"
"אימא שלו."
"אימא שלו תגיע עוד מעט, מתוק. אנחנו צריכים ללכת."
"אבל דודה אגמי, הוא חבר שלי."
"את רוצה להסביר לי מה קורה פה?" אני פונה לרבקה. "למה צריך לחכות לאשתו של עומרי?"
"היא לא אשתו." טון קולה משתנה ונראה שהיא כועסת. "ואל תשאלי שאלות שלא אוכל לענות עליהן."
"אוקיי, אז פשוט נשב ונחכה כאן עד שהיא תבוא." רבקה לא מתרגשת ממני ופונה לעיסוקיה. אני מתיישבת על הרצפה בישיבה מזרחית ואושרי מחבק אותי, כמעט חונק. אנחנו מחכים כמעט שעה, שבמהלכה אני אוספת את הדס מכיתת הגן שלה וחוזרת לשבת עם אושרי ועידו. ככל שהזמן עובר פניו הנפולות של עידו מכאיבות לי יותר ויותר.
אני נזרקת אחורה, כשעוד הייתי בת חמש עשרה, ונאלצתי לקחת את המושכות לידיים ולגדל את אחותי הקטנה. כמו שעידו יושב כאן ומחכה לאימא שלא מגיעה, גם יובל חיכתה. רק שלהבדיל ממנו, לה היה אותי. אני הייתי מגיעה לאסוף אותה ועושה כל מה שביכולתי כדי למחוק את העצב מהפנים שלה ומהלב שלה.
"רבקה," אנחנו נעמדות במרחק קצר מהם, לא מסירות את העיניים מעידו. "איפה אימא שלו?"
"התקשרתי אליה, היא שכחה שהיום תורה. בטח היא תגיע עוד מעט."
"זה תמיד ככה?" רבקה שותקת, מחייכת אל עידו בחום כששפתיו מסגירות בכי מתקרב ועיניו מסגירות את הכאב שלו.
"אגם..." היא נאנחת ואני מבינה את הרמז, ולא מעמידה אותה במצב לא נעים.
"אני יכולה רק לשאול אותך שאלה אחת אחרונה? יובל ומיכאל לא מדברים איתי עליו."
"התשובה היא לא. הוא לא התחתן איתה מעולם. עשית טעות שעזבת הכול מאחור ונסעת, בינתי. אני זוכרת איך הוא היה בא לאסוף אותך מכאן בימי חמישי, במדים ועם נשק. הייתה לכם אהבה גדולה וזרקת הכול לפח."
"גם את מתכוונת לשפוט אותי?"
"חס וחלילה, בינתי. חס וחלילה. אני בטוחה שהיו לך הסיבות שלך, רק חבל שלא אמרת לו מראש מה הן." היא טופחת על לחיי וניגשת לעידו, מנשקת את ראשו וזוכה לחיבוק בחזרה. אני מסתכלת עליו ומרגישה גרוע מאי פעם. משהו בילד הזה מזכיר לי עבר שאני רוצה לשכוח וגם מעורר בי רצון עז לחבק אותו ולמחוק מפניו את המבט הזה.
חצי שעה נוספת עוברת עד שאימא שלו מגיעה. עידו מרים בובה וצועד אחריה בשקט, לא מפגין טיפת חיבה, ומשהו בתוכי אומר לי שיובל ומיכאל הסתירו ממני הרבה דברים בקשר לעומרי בשנים האחרונות. אני חייבת לברר מה ולמה.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

אם זאת מלחמה אבישג צ'רחי

פרק 1

עומרי

"תגיד, כמה זמן לדעתך נחשב לזמן לגיטימי לעמוד מול הכניסה לבית המלון, ולחכות שמהג'יפ שחונה פה כל יום כבר תקופה ארוכה תצא מישהי, שמחכה שאתה תצא קודם?" לוסי, המזכירה שלי, שואלת.
"מה?"
"סתם, שואלת בשביל חברה." היא נעמדת לצידי ומחווה בראשה אל קיר הזכוכית. "לא תצא אליה?"
"ומה אני אמור להגיד לה בדיוק? ברוכה השבה לישראל?"
"אולי."
"עברו יותר מדי שנים, לוסי."
"ולא עבר יום בלי ששאלת את עצמך מה קורה איתה ולמה היא קמה והלכה."
"את רואה יותר מדי טלנובלות." היא צודקת.
"הפסקתי. חבל לשלם על ערוצים זרים כשיש לי אחת כזאת בשידור חי."
"אין לך עבודה?"
"אני בדיוק בדרך הביתה. למסור לה משהו בדרך החוצה?"
"שתתפנה משטח המלון או שאוודא שיפנו אותה מכאן. נתראה מחר." אני פונה בחזרה אל משרדי, צונח על הכיסא שלי ומנסה לעבוד, אבל הטלפון שלי מצלצל.
"אורית."
"אבא!" עידו בוכה מצידו השני של הקו. "אבא, אני רוצה לחזור למלון."
"עידודי, תירגע, מתוק שלי. תירגע ותספר לאבא מה קרה."
"אני לא רוצה את אורית!"
"אימא! אני אימא שלך, ילד חצוף ומפונק שכמותך!" בת זונה.
"עידודי, תן לי לדבר עם אימא." בכיו נמשך ואני מחזיק את עצמי לא לקלל אותה לידו.
"מה אתה רוצה?"
"למה הילד בוכה, אורית? למה ילד בן ארבע לא מפסיק לבכות כשהוא רק רואה את אימא שלו?"
"כי אבא שלו מסית אותו נגדי?!" אלוהים, אני לא יכול לסבול את הקול שלה יותר. אני לא יכול לסבול אותה יותר.
"בניגוד למה שאת חושבת, אני לא מסית אותו נגדך. את עושה את העבודה בעצמך. איפה אתם?"
"בגן. הוא לא מוכן ללכת."
"אני בא."
"אין לך למה לבוא, אני לוקחת אותו הביתה. לא יכול להיות שבכל פעם שהוא יבכה, אבא שלו ירוץ להושיע אותו. הוא עם אימא שלו, עומרי. תרצה בזה או לא, אני אימא שלו והיום עידו נשאר אצלי."
"אימא זאת מילה שגדולה עלייך בכמה וכמה מידות, אורית."
"סליחה?"
"אין לי זמן לשטויות שלך. אני בדרך לגן, אל תזוזו משם."
"שמעת אותי? אני הולכת הביתה. אל תבוא לגן כי לא תמצא אותנו!" היא צועקת עליי, ורגע לפני שהשיחה מתנתקת אני שומע את קול זעקת הבכי של עידו.
"בת זונה. בת זונה. בת זונה!" אני זורק את הטלפון על הרצפה, הופך את כל הדברים שנמצאים על השולחן ובועט בכיסא, מעיף אותו על הקיר. אני לא יכול לשלוט בעצמי כשהיא בסביבה. היא מוציאה ממני צדדים שאני שונא בעצמי.
"עומרי," לוסי נכנסת למשרדי. "מה קרה? חזרתי לקחת משהו ושמעתי אותך צועק."
"אורית." אני לא צריך להוסיף מילה. לוסי איתי מעל עשור, היא הייתה לצידי כשעידו נולד ובכל המלחמות שלי נגד אורית. היא הייתה עדה ליותר מפעם אחת שנשברתי כשהבן שלי צרח לעזרה.
"כמה היא ביקשה הפעם?"
"היא לא ביקשה." אני מושך בשערי, כמעט עוקר אותו ממקומו. "והיא גם לא תבקש כי שנינו יודעים טוב מאוד שאני אגיע לדירה שלה, אשאיר לה צ'ק פתוח ואקח את הילד שלי."
"אל תעשה את זה, עומרי. אתה לא יכול בכל פעם מחדש להיכנע לה. אתה לא מבין שהיא משתמשת בו כדי להשיג ממך כסף וכל מה שהיא רוצה?! אל תיתן לה לשחק בך."
"אני מוכן למכור את נשמתי לשטן ולממן אותה גם מהגיהינום עצמו, בתנאי שהיא לא תפגע בו. אני לא מסוגל לראות אותו סובל יותר."
"לא הגיע הזמן להגיש בקשה למשמורת מלאה?" היא מרימה את הטלפון שלי מהרצפה ומגישה לי אותו. "לא הגיע הזמן לסיים עם זה אחת ולתמיד?"
"את יכולה להבטיח לי שאני אקבל משמורת מלאה עליו?"
"לא."
"אז לא, לוסי. לא הגיע הזמן." אני לוקח את הטלפון מידה ויוצא מהמשרד, נוסע אל דירתה של אורית, או יותר נכון אל הדירה שלי שנתתי לה לגור בה. אני מחנה מתחת לבניין, רץ חמש קומות במדרגות ודופק על הדלת בחוזקה.
"אתה לא יכול לבוא לבית שלי ולשבור לי את הדלת, אדוני הנכבד." אורית פותחת את הדלת ואני נלחם בבחילה שעולה בי. אם רק הייתי זוכר מה קרה בלילה ההוא, כשהתעוררתי לידה, אולי הייתי מבין איך לכל הרוחות נגעתי בה אי פעם.
"איפה הבן שלי?"
"שלנו." היא מבהירה ואני צוחק צחוק ציני.
"שלנו? מתי בפעם האחרונה דאגת לבן 'שלנו'? מתי בפעם האחרונה חיבקת או נישקת אותו? מתי, לכל הרוחות, התנהגת אליו כמו אימא ולא כמו בת זונה שמנסה להתעלל באבא שלו דרכו?!"
"תשמור על הפה שלך!" היא סוטרת על פניי ואני מכריח את עצמי להירגע. מעולם לא הרמתי יד על אישה, וגם אם היא מוציאה אותי מהכלים וראויה ליותר מסטירה מצלצלת, אני לא אעשה דבר כזה ולא ארד לרמה העלובה שלה.
"אני לא אשאל שוב, איפה הבן שלי?"
"אבא!" עידו רץ אליי, מחזיק את בובי, הבובה שלו. "אני רוצה ללכת." הוא מחבק את רגלי ואני מניח את ידי על ראשו, מלטף אותו.
"אנחנו כבר הולכים, מתוק. אבא בא לקחת אותך."
"זה היום שלי." אורית משלבת את ידיה ונשענת על הקיר. "אתה לא יכול פשוט לקחת אותו וללכת."
"בטח שאני יכול. השאלה היא רק כמה זה יעלה לי הפעם."
"אני צריכה לחשוב על זה." היא מעקמת את פרצופה המעורר בחילה. "קשה לי לחשוב על זה על רגל אחת."
"הבנתי." אני מתכופף ומרים את עידו. "אנחנו הולכים, מתוק." עידו מניח את ראשו על כתפי ואורית מתקרבת אליו, מנסה להניח יד על ראשו. אני תופס את ידה ועוצר אותה.
"תשלחי לי הודעה כשתחליטי על הסכום שלך. אל תתקרבי אליו עד סוף החודש."
"זה איום?"
"לא, זאת רק הוכחה שאת לא אימא. את בושה למין הנשי." היא צוחקת בתגובה ואני לוקח את עידו משם, יורד איתו במדרגות ולא מחכה למעלית. עוד דקה איתה ובאמת לא אשלוט בעצמי.
"אבא, לאן הולכים?"
"לאן אתה רוצה ללכת?"
"לדוד מיקי ודודה יובי."
"אז נלך אליהם." אני חוגר אותו במושבו ומסמס למיכאל שאנחנו בדרך, מוודא שהם בבית ואפשר להגיע.
אני מחנה מתחת לביתם ומקבל הודעה מאורית. הפעם הרף שלה גבוה ועומד על שלושת אלפים וחמש מאות שקלים. אני מבצע לה העברה באפליקציה, מוציא את עידו מהרכב ואנחנו עולים אל ביתם של מיכאל ויובל. עידו משחק עם ילדיהם ואני מקווה שעד הלילה הוא ישכח ממה שקרה מוקדם יותר. אבל הוא לא ישכח, לא עכשיו ולא בכל פעם שהיא תתנהג איתו בכוח. בעולם מתוקן ילד מרגיש מוגן ליד ההורים שלו. במציאות שלנו עידו מפחד מאימא שלו יותר מכל דבר אחר. לעזאזל עם הגורל הדפוק הזה.
אגם

אני לא אמורה לעשות את זה ואין לי זכות לעשות את זה, ועדיין, אני עושה את זה כבר כמעט חודש. בכל יום אני מתייצבת באותו מקום מחוץ לבית המלון ומחכה שהוא יצא לרגע. אין לי שמץ של מושג מה להגיד לו, או יותר נכון איך להגיד לו, אבל אני עדיין מחכה לו. מחכה שיקרה איזשהו נס והוא ייגש אליי ויעשה מה שלי אין אומץ לעשות. אני יודעת שהוא ראה אותי לא פעם ושהוא יודע שחזרתי לארץ, אבל הוא נמנע מלפגוש או לדבר איתי.
מיום שחזרתי לארץ אני משתדלת לשמש כדודה במשרה מלאה ואוספת את האחיינים שלי לפחות פעם בשבוע, בתיאום עם יובל אחותי. אני מחנה מחוץ לגן של רבקה, המקום שבו עבדתי בשנות נעוריי, לפני שהתחלתי לדגמן, שבעזרתו הצלחתי 'להחזיק את הראש מעל המים' ולוודא שליובל ולי יהיו הדברים הבסיסיים שנזקקנו להם. אני מצלצלת בפעמון, מחכה שאחת הסייעות תפתח, ואז נכנסת אל כיתת הגן של אושרי, האחיין הבכור שלי.
"דודה אגמי," הוא מחבק את רגליי.
"שלום לנסיך של דודה." אני מציפה אותו בנשיקות. "לאהבה של דודה, לילד הכי יפה בעולם כולו."
"דודה, את מדגדגת אותי."
"מה לעשות שדודה שלך משוגעת מאהבה?" צחוקו המתגלגל ממס את ליבי ואני חותמת בנשיקה ארוכה על שפתיו. אושרי מוביל אותי אחריו אל השולחן שלידו הוא ישב ומראה לי את הציור שלו.
"וואו, איזה ציור יפה." אני מתיישבת על ברכיי לצידו ומחבקת אותו. "כל הכבוד, יפה שלי." אחד הילדים סביב השולחן מסתכל עלינו, וכשעינינו נפגשות ליבי מחסיר פעימה. אי אפשר להתבלבל ולא להבין מייד מי אבא שלו. העתק מושלם ומוקטן של עומרי מסתכל עליי בעיניים כחולות וגדולות. בגלל זה הוא לא יצא אליי עד עכשיו. הוא המשיך הלאה. כמה מטומטמת אני שחשבתי שהוא נשאר באותו המקום, מחכה לי או משהו בסגנון שתמיד רואים בסרטים.
"שלום," אני מושיטה את ידי אל הילד. "אני אגם. איך קוראים לך?" הוא נסוג מעט והמבט העצוב בעיניים שלו מושך את תשומת ליבי. "אל תפחד." אני מחייכת אליו.
"אבא שלי לא מרשה לי לדבר עם זרים."
"אבל דודה אגמי לא זרה," אושרי אומר.
"בשבילו היא זרה. כל הכבוד, עידו." רבקה נעמדת לידו.
עידו. זה השם של הבן שלו, עידו.
"רבקה, בחייך..."
"מבחינתו את זרה, בִּינתי. הילד מקשיב לאבא שלו וככה זה צריך להיות."
"את צודקת, סליחה." אני נעמדת ומושיטה את ידי לאושרי. "קדימה, אנחנו צריכים לקחת את הדס וללכת."
"אנחנו לא יכולים ללכת." הוא נעמד לצידו של עידו.
"למה לא?"
"אנחנו צריכים לחכות לאורית שתבוא לקחת אותו."
"מי זאת אורית?"
"אימא שלו."
"אימא שלו תגיע עוד מעט, מתוק. אנחנו צריכים ללכת."
"אבל דודה אגמי, הוא חבר שלי."
"את רוצה להסביר לי מה קורה פה?" אני פונה לרבקה. "למה צריך לחכות לאשתו של עומרי?"
"היא לא אשתו." טון קולה משתנה ונראה שהיא כועסת. "ואל תשאלי שאלות שלא אוכל לענות עליהן."
"אוקיי, אז פשוט נשב ונחכה כאן עד שהיא תבוא." רבקה לא מתרגשת ממני ופונה לעיסוקיה. אני מתיישבת על הרצפה בישיבה מזרחית ואושרי מחבק אותי, כמעט חונק. אנחנו מחכים כמעט שעה, שבמהלכה אני אוספת את הדס מכיתת הגן שלה וחוזרת לשבת עם אושרי ועידו. ככל שהזמן עובר פניו הנפולות של עידו מכאיבות לי יותר ויותר.
אני נזרקת אחורה, כשעוד הייתי בת חמש עשרה, ונאלצתי לקחת את המושכות לידיים ולגדל את אחותי הקטנה. כמו שעידו יושב כאן ומחכה לאימא שלא מגיעה, גם יובל חיכתה. רק שלהבדיל ממנו, לה היה אותי. אני הייתי מגיעה לאסוף אותה ועושה כל מה שביכולתי כדי למחוק את העצב מהפנים שלה ומהלב שלה.
"רבקה," אנחנו נעמדות במרחק קצר מהם, לא מסירות את העיניים מעידו. "איפה אימא שלו?"
"התקשרתי אליה, היא שכחה שהיום תורה. בטח היא תגיע עוד מעט."
"זה תמיד ככה?" רבקה שותקת, מחייכת אל עידו בחום כששפתיו מסגירות בכי מתקרב ועיניו מסגירות את הכאב שלו.
"אגם..." היא נאנחת ואני מבינה את הרמז, ולא מעמידה אותה במצב לא נעים.
"אני יכולה רק לשאול אותך שאלה אחת אחרונה? יובל ומיכאל לא מדברים איתי עליו."
"התשובה היא לא. הוא לא התחתן איתה מעולם. עשית טעות שעזבת הכול מאחור ונסעת, בינתי. אני זוכרת איך הוא היה בא לאסוף אותך מכאן בימי חמישי, במדים ועם נשק. הייתה לכם אהבה גדולה וזרקת הכול לפח."
"גם את מתכוונת לשפוט אותי?"
"חס וחלילה, בינתי. חס וחלילה. אני בטוחה שהיו לך הסיבות שלך, רק חבל שלא אמרת לו מראש מה הן." היא טופחת על לחיי וניגשת לעידו, מנשקת את ראשו וזוכה לחיבוק בחזרה. אני מסתכלת עליו ומרגישה גרוע מאי פעם. משהו בילד הזה מזכיר לי עבר שאני רוצה לשכוח וגם מעורר בי רצון עז לחבק אותו ולמחוק מפניו את המבט הזה.
חצי שעה נוספת עוברת עד שאימא שלו מגיעה. עידו מרים בובה וצועד אחריה בשקט, לא מפגין טיפת חיבה, ומשהו בתוכי אומר לי שיובל ומיכאל הסתירו ממני הרבה דברים בקשר לעומרי בשנים האחרונות. אני חייבת לברר מה ולמה.