אל תספר לאחיך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תספר לאחיך
מכר
אלפי
עותקים
אל תספר לאחיך
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

אל תספר לאחיך

3.9 כוכבים (277 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מאיר שלו

מאיר שלו (נולד ב-29 ביולי 1948) הוא סופר, פובליציסט, מבקר תקשורת, תסריטאי ומנחה טלוויזיה ישראלי.

החל את דרכו כעיתונאי וכמגיש פינות ביקורת עיתונות ופינות היתוליות בטלוויזיה וברדיו, והנחה גם את התוכנית "שעה טובה" ששודרה בערב שבת בערוץ הראשון. ב-1985 כתב מספר מערכונים למופע "בלי חשבון" של דודו טופז. בשנת 1988 יצא לאור הרומן הראשון מפרי עטו, רומן רוסי שזכה לביקורות חיוביות. כמו כן כתב ספרי עיון וספרי ילדים.

תקציר

איתמר דיסקין, גבר יפה תואר עד מאוד וקצר רואי עד מאוד, חי בארצות הברית ומגיע ארצה בכל שנה לבדיקות עיניים ולפגישה עם אחיו ועם גיסתו. באחד הביקורים, בערב רווי אלכוהול, הוא מספר לאחיו על לילה אחד עם אישה שפגשה אותו עשרים שנה קודם לכן ולקחה אותו אל ביתה.
סיפור מפתיע, פעמים מעציב ופעמים משעשע, על אהבה וגעגועים, יופי ובדידות, תשוקה ומריבה, שני לבבות ובשר אחד.
מאיר שלו הוא מחברם של הרומנים רומן רוסי, עשו, כימים אחדים, בביתו במדבר, פונטנלה, יונה ונער ושתיים דובים. כתב גם את הספר גינת בר ואת הממואר הדבר היה ככה, קובצי מאמרים וספרים לילדים.

פרק ראשון

1

פעם אחת, ברחוב תל־אביבי קטן שאת שמו כבר שכחתי, התרמזת לי פתאום באשה אחרת. היא באה מולי, פוסעת את פסיעותייך, התקרבה, הראתה את מראַייך, ואני, ליבי עמד מפעום, רגליי מלֶכת. ידיי הסירו לרגע את משקפיי — קצרי רואי כמוני יבינו מדוע — ומיהרו להשיב אותם למקומם.

״עשית לעצמך רִיסֶט," אני מדמיין את בועז אומר לי.

״בערך," אני משיב לו, ״ואני כותב סיפור. אל תפריע."

אז כבר הבנתי שאיננה את, אבל יש שהגוף משיג את התודעה, הבשר מקדים את הנפש. שפתיי, כמו מעצמן, כבר חייכו אליה ועיניי אחזו בה.

היא החזירה לי מבט מופתע: ״אנחנו מכירים?"

״לא, סליחה, היה נדמה לי לרגע."

״אני מבינה. אתה חשבת שאני מישהי אחרת."

נבוכותי והודיתי: ״משהו כזה. את קצת דומה לאחרת הזאת."

ובליבי, לעצמי: אידיוט!

״כן," היא אמרה, ״המשפט הזה מוכר לי, כבר שמעתי אותו יותר מפעם אחת."

״אני מצטער," אמרתי.

ובליבי, לעצמי: כמה טיפש אתה יכול להיות.

״זה בסדר. אני כבר רגילה לטעויות האלה," היא ענתה לי, ״כנראה שאני דומה להרבה נשים אחרות."

ואחרי הפסקה קצרה ובוחנת: ״או שאני שבה ונתקלת בגברים שלא מסוגלים לשכוח אותה אשה עצמה."

״זה היה משפט יפה," אמרתי לה, ״יום אחד אולי אשתמש בו."

״ברצון," היא אמרה, ״המשפט היפה הזה הוא מתנה ממני. אתה מוזמן להשתמש בו מתי שמתחשק לך."

״תודה," אמרתי. ״זאת מתנה יפה."

״גם אתה."

״לא הבנתי," היתַממתי.

״שמעת כבר בוודאי, מנשים רבות אחרות, שאתה גבר נאה מאוד."

״הוֹפָּה..." קרא בועז, הפעם פנים אל פנים, במלון שלי, ״הנה זה עוד פעם קורה לַיְפֵיְפֶה שלנו, עוד אשה מתחילה איתו. ברחוב, בחנות, בעבודה, במסיבה, איפה לא."

 

בועז הוא אחי הקטן. שנינו כבר עברנו את שנתנו השישים, והוא צעיר ממני רק בשנתיים, אבל כך אני נהנה לכנות אותו. ועל האשה ההיא, שלרגע דמתה למיכל — הנה, אמרתי וכתבתי את שמֵך — סיפרתי לו הן בשִבתנו יחד, באחד הביקורים שלי בארץ, והן בדמיוני, כשאני יושב וכותב בביתי, בארצות הברית.

נזעפתי: ״על איזה מסיבה אתה מדבר? אני לא הולך למסיבות ואני לא אוהב שאתה קורא לי יְפֵיְפֶה, עם השווא ביו"ד המגעיל הזה של אבא שלך."

״שלנו," אמר בועז, ״הוא היה גם אבא שלך, אם שוב שכחת."

הוא רוקן את כוס המשקה שלו בדרכו הלא נסבלת, בלגימה גדולה אחת, וגיחך: ״אבל תמשיך, תמשיך לספר על האשה הזאת. הלכתם אליה או למלון שלך? ואיך עשיתם את זה? אתה עליה או היא עליך?"

״לא הלכנו לא אליי ולא אליה, ולא עשינו כלום. ותפסיק בבקשה עם הסגנון הזה."

 

היתה שעת ערב מאוחרת. ישבנו במרפסת חדר המלון שלי, לנוכח הים, שלא נראה אבל היה, מתגולל בחשכה כחיה גדולה. שתינו כוסית אחר כוסית של בּוּכָא, משקה התאנים שאני מביא לפגישות האלה, טעמנו מן המזֵטים שבועז קנה בתל אביב, ושוחחנו. כך אנחנו נוהגים בכל ביקור שלי בארץ — קובעים לנו לילה אחד, לילה שאנחנו מכנים ״ליל האחים", והוא כולו רק שלנו. רק אחי ואני, שנינו לבדנו.

אנחנו מדברים ומספרים בו משקיעה עד זריחה, אוכלים ושותים — ״סובאים, ליתר דיוק," אומרת מאיה, אשתו של בועז — משׁתכרים באופן שקט, יסודי ואיטי, ומדברים: על הנשים שלי ועל האשה שלו, על הילדים שאין לי ועל בתו ובנוֹ, ועל אמי ואביו, כך אני מתעקש לכנותם בליבי, כי הוא העדיף את בועז והיא העדיפה אותי.

האלכוהול פותח את חרצובות לשונותינו, מֵמֵס משקעים בנימי הלבבות, סך את מיתרי גרונותינו. בועז ואני שונים זה מזה, אבל אנחנו אחים קרובים ואוהבים. הזכרונות עולים ובאים, וכיוון שאנחנו בנים להורים כהורינו, הם רבים וחזקים. אבל לפני כמה שנים, בליל האחים של 2010, סיפרתי לו סיפור שאינו קשור למשפחתנו, על אודות לילה שעבר עליי בארץ עשרים שנה קודם לכן, ב-1990. סיפרתי לו על אשה שהכרתי באותו ערב, על פגישתנו, ועל מה שאירע אחר כך בבֵיתה — בית בודד אי־שם בשרון, בלב מבוך של דרכי עפר, פרדסי הדרים, חלקות ירק ומטעים של אבוקדו.

 

2

שמי איתמר דיסקין. נולדתי בירושלים ב-1945 וכבר שלושים וחמש שנים אני גר בארצות הברית. בכל שנה אני בא ארצה לביקור של כמה שבועות, תמיד לקראת הסתיו, שוכר מכונית ומתגורר במלון שעל הים. לא בתל אביב, שבה מאיה ובועז גרים, אלא בהרצליה או בנתניה.

מאיה מתמרמרת: ״למה אתה לא מתארח אצלנו? אנחנו כל המשפחה שלך" — אבל אני מתעקש. אינני רוצה להפריע להם במנהגי הרווק הלילי הקשיש שנעשיתי ברבות השנים: הירדמויות ״עם התרנגולות" ויקיצות ״עם התרנגולים", על אחת כמה וכמה אחרי טיסה מארצות הברית, האזנה למוזיקה באשמורות שניות ושלישיות, שקשוקי חצות של קוביות קרח בשֵייקר ובכוס, הורדות מים ליליות בשירותים, היציאות לריצות הבוקר שלי והשִׁיבות המתנשפות.

גם בארצות הברית אני רץ בכל בוקר, ובביקוריי בארץ אני גם שוחה בים שחיית ערבית. כך עשיתי גם בביקור ההוא. בשובי מן החוף למלון הצטרפו אליי למעלית שלוש נערות ושני נערים, בבגדי ים זעירים ונוטפים, דחוקים וקולניים כמקובל כאן אצלכם, בועז. הצמדתי את תיק המגבות שלי אל חזי, אבל טיפה אחת, שנתלתה מִקצה חוטמו של אחד הנערים — מים? זיעה? — גדלה, התנודדה, וכמו בהילוך איטי — כזה שמעורר בי גועל גם בקולנוע — צנחה, פגעה בכף רגלי, נזלה על עורי ונעלמה כאילו נספגה בו.

אחת הנערות נעצה בי מבט ושאלה: ״תגיד, אתה במקרה שחקן קולנוע? יכול להיות שראיתי אותך באיזה סרט?"

חייכתי את החיוך הכי הוליוודי שיכולתי לחייך, ובאנגלית הכי אמריקאית שלי השבתי שאינני דובר עברית. הספקתי לשמוע אותם תוהים מי אני יכול להיות, וכבר עצרה המעלית בקומה שלי. נחלצתי ממנה, הֵישרתי אל חדרי וחשתי אל המקלחת.

שעה ארוכה עמדתי תחת זרם המים. שטפתי מעליי את המולת שיחתם ואת זוֹהם טיפתם, את החול ואת מלח הים. התלבשתי, התלבטתי אם להזמין את עצמי לארוחת ערב אצל בועז ומאיה או רק למשהו קטן משירות החדרים, ובסופו של דבר, מבולבל מעט מהבדלי השעות שבין ארצי ובין מולדתי, נרדמתי על המיטה בבגדיי.

ישנתי שינה קצרה ולא נעימה, והקצתי בחדר שכבר החשיך. לרגע לא הבנתי היכן אני נמצא. קמתי, הרכבתי את משקפיי, הִשקפתי מן החלון וראיתי שלא רחוק מהמלון עומדים גברים ונשים בחזיתו של בר, שותים, מדברים, נכנסים לתוכו ויוצאים. קולות צחוק עלו ממנו, לא רמים מדי, אלא נינוחים וידידותיים, כקולותיהם של מכרים ותיקים.

הבגדים שנרדמתי בהם התקמטו. החלפתי אותם, בחנתי את עצמי בראי, ירדתי באותה מעלית עצמה. אנחת רווחה — מישהו כבר ניגב את רצפתה — והלכתי לשם.

 

הבר היה קטן ונעים, מן הסוג המכונה ״שכונתי". מבעד לעשן הסיגריות, הבשמים המתוקים מדי ומי הגילוח העזים מדי שנשים וגברים נוטים להטיח בזולתם, אפשר היה לחוש בריחות ערֵבים של אוכל טוב. הם נתלו באוויר כמו שריחות של מאכלים צריכים להיתלות: כצבעים בשמיכת טלאים, נוגעים זה בזה אך לא נמסכים.

״אתה בטוח שעישנו שם?" תהה בועז, ״אסור אצלנו לעשן במסעדות."

בועז שירת שנים רבות בחיל הים. היה צ'יף, קצין מכונות, בשייטת הצוללות. השירות שם, כך הסביר לי פעם, דרש ממנו לשים לב לפרטים, להאזין ולהבחין. מתחת לפני הים יכולה התכונה הזאת למנוע אסונות ולהציל חיים. אבל מעליהם, במרפסת של מלון, בחברת פנכות של מעדנים ושני בקבוקי בּוּכָא, היא מגוחכת להכעיס.

״בועז," אמרתי, ״אתה לא בצוללת שלך עכשיו. אל תחפש גם בסיפור שלי נזילות ותקלות."

״לא צריך להתרגז," הוא אמר.

״אמרתי לך, זה סיפור שקרה לפני עשרים שנה. אז עוד היה מותר לעשן בברים ובמסעדות."

״עשרים שנה? זה שנה אחרי שאמא מתה," הוא אמר.

״נכון. בשנה ההיא באתי פעמיים, גם בסתיו כרגיל, וגם באביב, לאזכרה הראשונה שלה."

 

השולחנות כבר נתפסו כולם, אבל ליד הבר ישבו רק שני זוגות. התיישבתי רחוק מהם, סמוך לקיר, והסתכלתי סביבי. הקפדתי על מבטים זהירים, לא מתעכבים, בוודאי לא ננעצים, מבטים שגבר זר בטריטוריה לא לו נותן בבני המקום. בעיקר אם הוא גבר שמושך תשומת לב ויודע שגם הם מסתכלים בו, משערים על אודותיו השערות ואורגים אותן לסיפורים.

במהרה הבחנתי במבט מסוים אחד, שנשלח אליי מעיניה של אשה מבוגרת ממני. הערכתי את שנותיה בשישים.

״תזכיר לי, בן כמה היית אז?"

״אמרתי לךָ, זה היה לפני עשרים שנה, ב-1990, אז הייתי בן ארבעים וחמש."

היא ישבה ליד שולחן פינתי בחברת אשה צעירה. על פי הדמיון ביניהן הסקתי שהן אם ובִתה, מן הסוג שרואים לפעמים: אם מבוגרת וקורנת, ומהדורתה הצעירה הדהויה.

היא שבה והתבוננה בי. כל כך הרבה פעמים ראיתי את המבט הזה, הסוקר והסורק. ואף שכבר הכרתי אותו, נטרדתי והסרתי את משקפיי מעיניי. לא כדי לשנות את חזותי, אלא משום שהסרת המשקפיים מעל עיניים קִצרות רואי כשלי עושה את הסובבים אותי חסרי תווים והבעות, ואז הם גם נאלמים. לא משתתקים לגמרי אבל שאונם שוכך, נעשה דוֹכי רחוק של גלים לא נראים.

״כמו שאמא היתה מוציאה את מכשיר השמיעה שלה," אמר בועז.

״אצל אמא זה היה קצת יותר מורכב," אמרתי.

הברמן ניגש אליי. הזמנתי כוסית גראפה.

״הברוסקֵטה על חשבון הבית," הוא אמר לי, מניח גם צלחת בצד המשקה.

הודיתי לו, לגמתי ונגסתי לאיטי. אחרי כמה דקות קמה הערפילית שהיתה האשה המבוגרת, ועברה לצד הפנימי של הדלפק. בארשת פניה נבצר ממני להבחין, אבל תנועותיה ותנוחת גופה אמרו שהיא משוחחת בטלפון שליד הקופה.

שיחה קצרה, וכבר פסעה לעברי, הולכת ומתחדדת, משירה צעיפי ערפל מעל תוארה.

״ערב טוב," היא אמרה.

״ערב טוב," עניתי לה. שבתי והרכבתי את משקפיי ואמרתי: ״עכשיו אני גם מזהה אותך. את הגברת שישבה בשולחן שם בפינה."

״אני גם בעלת הבית, ואתה אורח חדש. רציתי לדעת אם נעים לך פה," ויצקה עוד גראפה לכוסית שלי.

״נעים בהחלט," אמרתי, ״תודה."

״זה לא בגלל העיניים היפות שלך. אנחנו עוד ב-happy hour ומגיע לך, ואני מקווה שתהיה מרוצה ותחזור לכאן."

״זה לא יקרה בקרוב, לצערי. אני לא גר בישראל."

״אני יכולה לבקש ממך משהו?"

״ברצון," אמרתי לה.

״אני מבקשת שלא תמהר ללכת, שתישאר כאן עוד קצת, כי עוד מעט תבוא לכאן מישהי שרוצה לפגוש אותך."

״אני לא מבין," אמרתי, ״היא ראתה אותי כאן? זאת מישהי שאני אמור להכיר?"

״לא," אמר בועז, ״איזה תמים שאתה. זאת מישהי שבעלת הבר התקשרה אליה וסיפרה לה שגבר זר שנראה טוב יושב אצלה לבדו, ושכדאי לה להגיע לפני שמישהי אחרת תיקח אותו. אתה בעצמך אמרת שהיא דיברה בטלפון לפני שניגשה אליך."

״חבל שלא היית איתי שם ואמרת לי מה לעשות," אמרתי.

״המישהי הזאת," אמרה בעלת הבר, ״לא נמצאת כאן ולא ראתה אותך. זאת אני שראיתי אותך והתקשרתי אליה, להגיד לה שתבוא."

״בדיוק מה שאמרתי," אמר בועז. ״אולי בכל זאת תקשיב לאחיך."

״זה לא בגלל שאתה כל כך חכם, בועז," אמרתי לו. ״זה בגלל שהלילה ההוא היה מבחינתי לילה מבולבל מאוד, כמו שעוד תבין, אבל אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את המציאות."

״גדול עליי," הוא אמר. ״אני בן אדם פשוט. מהנדס. לא איש של סיפורים אלא של תכניות, חוזק חומרים, קצת חוזק אנשים, ובעיקר עומסים, לחצים וכוחות."

 

״זה שירות שאת מעניקה לכל הלקוחות שלך?" שאלתי אותה.

״שאלה טובה," אמר בועז. ״ואני כבר מנחש לאן הסיפור הזה הולך. יש לי הרגשה שבעוד כמה דקות כבר אתחבא מתחת למיטה שלך ושל המישהי שרצתה לפגוש אותך, ואיהנה מהפירורים שייפלו ממנה."

״לא," אמרה בעלת הבר, ״אנחנו מכירות וקרובות כבר הרבה שנים. פעם הייתי החברה הצעירה של אמא שלה והיום אני החברה המבוגרת שלה, והחלטתי לשמח אותה. הגיע אל הבר גבר זר, אמרתי לה, נראה טוב מאוד, יושב אצלי לבדו ושותה גראפה. כדאי לך לבוא ולהכיר אותו."

עיניה חלפו על פני גופי, התעכבו על פניי, על חזי, על כפות ידיי, ירדו אל ירכיי, שעל דעת עצמן נצמדו זו לזו.

״את מודיעה לה בכל פעם שגבר יפה נכנס לבר שלך?" שאלתי.

״לא," היא צחקה, ״וחוץ מזה, אף פעם לא הגיע מישהו ברמה שלך. זאת לא רק הצורה שלך, זה גם איך שאתה מתלבש."

״תודה," אמרתי.

״יש אשה שמלבישה אותך?" היא שאלה.

״לא," אמרתי.

״יש אשה שמפשיטה אותך?"

בועז פרץ בצחוק: ״חתיכת גיברת בעלת הבר הזאת. איך זה שלא לקחת אותי לשם בעשרים השנים שמאז הלילה ההוא?"

״כי לא חזרתי לשם יותר. לא לבר הזה וגם לא למלון ההוא."

 

״היא בחורה נאה בהחלט," אמרה בעלת הבר, ״ואני יכולה גם להבטיח לך שהיא לא תשעמם אותך. אתה גם פטור מהצורך לחשוב מה יהיה המשפט הראשון שתאמר לה כשהיא תגיע. המראה שלך יספיק."

״היא צודקת," אמר בועז, ״אתה זוכר מה אמא היתה אומרת עליך?" — וכבר לבש את ארשת הפנים המיוחדת שיש לו לפני שהוא מחקה אחד מהורינו: ״היופי של איתמר יפתח לו את כל הדלתות, יפיל לו את כל החומות של כל היריחוֹת... זה מצחיק. שנינו כבר עברנו את השישים, יתומים ותיקים, וכמה שהיא ואבא עוד חיים בנו."

״לשם שינוי אנחנו בהריון איתם," אמרתי.

״יאללה, שייוולדו כבר," אמר בועז, ״שייוולדו ויגדלו ויעזבו אותנו בשקט."

 

מאיר שלו

מאיר שלו (נולד ב-29 ביולי 1948) הוא סופר, פובליציסט, מבקר תקשורת, תסריטאי ומנחה טלוויזיה ישראלי.

החל את דרכו כעיתונאי וכמגיש פינות ביקורת עיתונות ופינות היתוליות בטלוויזיה וברדיו, והנחה גם את התוכנית "שעה טובה" ששודרה בערב שבת בערוץ הראשון. ב-1985 כתב מספר מערכונים למופע "בלי חשבון" של דודו טופז. בשנת 1988 יצא לאור הרומן הראשון מפרי עטו, רומן רוסי שזכה לביקורות חיוביות. כמו כן כתב ספרי עיון וספרי ילדים.

סקירות וביקורות

האם מאחורי מה שנראה כספר חלש של מאיר שלו מסתתר תרגיל מחשבתי נועז אורין מוריס הארץ 06/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
הרומן החדש של מאיר שלו מקיים יותר ממה שהוא מבטיח ירון פריד מעריב 04/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

האם מאחורי מה שנראה כספר חלש של מאיר שלו מסתתר תרגיל מחשבתי נועז אורין מוריס הארץ 06/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
הרומן החדש של מאיר שלו מקיים יותר ממה שהוא מבטיח ירון פריד מעריב 04/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
אל תספר לאחיך מאיר שלו

1

פעם אחת, ברחוב תל־אביבי קטן שאת שמו כבר שכחתי, התרמזת לי פתאום באשה אחרת. היא באה מולי, פוסעת את פסיעותייך, התקרבה, הראתה את מראַייך, ואני, ליבי עמד מפעום, רגליי מלֶכת. ידיי הסירו לרגע את משקפיי — קצרי רואי כמוני יבינו מדוע — ומיהרו להשיב אותם למקומם.

״עשית לעצמך רִיסֶט," אני מדמיין את בועז אומר לי.

״בערך," אני משיב לו, ״ואני כותב סיפור. אל תפריע."

אז כבר הבנתי שאיננה את, אבל יש שהגוף משיג את התודעה, הבשר מקדים את הנפש. שפתיי, כמו מעצמן, כבר חייכו אליה ועיניי אחזו בה.

היא החזירה לי מבט מופתע: ״אנחנו מכירים?"

״לא, סליחה, היה נדמה לי לרגע."

״אני מבינה. אתה חשבת שאני מישהי אחרת."

נבוכותי והודיתי: ״משהו כזה. את קצת דומה לאחרת הזאת."

ובליבי, לעצמי: אידיוט!

״כן," היא אמרה, ״המשפט הזה מוכר לי, כבר שמעתי אותו יותר מפעם אחת."

״אני מצטער," אמרתי.

ובליבי, לעצמי: כמה טיפש אתה יכול להיות.

״זה בסדר. אני כבר רגילה לטעויות האלה," היא ענתה לי, ״כנראה שאני דומה להרבה נשים אחרות."

ואחרי הפסקה קצרה ובוחנת: ״או שאני שבה ונתקלת בגברים שלא מסוגלים לשכוח אותה אשה עצמה."

״זה היה משפט יפה," אמרתי לה, ״יום אחד אולי אשתמש בו."

״ברצון," היא אמרה, ״המשפט היפה הזה הוא מתנה ממני. אתה מוזמן להשתמש בו מתי שמתחשק לך."

״תודה," אמרתי. ״זאת מתנה יפה."

״גם אתה."

״לא הבנתי," היתַממתי.

״שמעת כבר בוודאי, מנשים רבות אחרות, שאתה גבר נאה מאוד."

״הוֹפָּה..." קרא בועז, הפעם פנים אל פנים, במלון שלי, ״הנה זה עוד פעם קורה לַיְפֵיְפֶה שלנו, עוד אשה מתחילה איתו. ברחוב, בחנות, בעבודה, במסיבה, איפה לא."

 

בועז הוא אחי הקטן. שנינו כבר עברנו את שנתנו השישים, והוא צעיר ממני רק בשנתיים, אבל כך אני נהנה לכנות אותו. ועל האשה ההיא, שלרגע דמתה למיכל — הנה, אמרתי וכתבתי את שמֵך — סיפרתי לו הן בשִבתנו יחד, באחד הביקורים שלי בארץ, והן בדמיוני, כשאני יושב וכותב בביתי, בארצות הברית.

נזעפתי: ״על איזה מסיבה אתה מדבר? אני לא הולך למסיבות ואני לא אוהב שאתה קורא לי יְפֵיְפֶה, עם השווא ביו"ד המגעיל הזה של אבא שלך."

״שלנו," אמר בועז, ״הוא היה גם אבא שלך, אם שוב שכחת."

הוא רוקן את כוס המשקה שלו בדרכו הלא נסבלת, בלגימה גדולה אחת, וגיחך: ״אבל תמשיך, תמשיך לספר על האשה הזאת. הלכתם אליה או למלון שלך? ואיך עשיתם את זה? אתה עליה או היא עליך?"

״לא הלכנו לא אליי ולא אליה, ולא עשינו כלום. ותפסיק בבקשה עם הסגנון הזה."

 

היתה שעת ערב מאוחרת. ישבנו במרפסת חדר המלון שלי, לנוכח הים, שלא נראה אבל היה, מתגולל בחשכה כחיה גדולה. שתינו כוסית אחר כוסית של בּוּכָא, משקה התאנים שאני מביא לפגישות האלה, טעמנו מן המזֵטים שבועז קנה בתל אביב, ושוחחנו. כך אנחנו נוהגים בכל ביקור שלי בארץ — קובעים לנו לילה אחד, לילה שאנחנו מכנים ״ליל האחים", והוא כולו רק שלנו. רק אחי ואני, שנינו לבדנו.

אנחנו מדברים ומספרים בו משקיעה עד זריחה, אוכלים ושותים — ״סובאים, ליתר דיוק," אומרת מאיה, אשתו של בועז — משׁתכרים באופן שקט, יסודי ואיטי, ומדברים: על הנשים שלי ועל האשה שלו, על הילדים שאין לי ועל בתו ובנוֹ, ועל אמי ואביו, כך אני מתעקש לכנותם בליבי, כי הוא העדיף את בועז והיא העדיפה אותי.

האלכוהול פותח את חרצובות לשונותינו, מֵמֵס משקעים בנימי הלבבות, סך את מיתרי גרונותינו. בועז ואני שונים זה מזה, אבל אנחנו אחים קרובים ואוהבים. הזכרונות עולים ובאים, וכיוון שאנחנו בנים להורים כהורינו, הם רבים וחזקים. אבל לפני כמה שנים, בליל האחים של 2010, סיפרתי לו סיפור שאינו קשור למשפחתנו, על אודות לילה שעבר עליי בארץ עשרים שנה קודם לכן, ב-1990. סיפרתי לו על אשה שהכרתי באותו ערב, על פגישתנו, ועל מה שאירע אחר כך בבֵיתה — בית בודד אי־שם בשרון, בלב מבוך של דרכי עפר, פרדסי הדרים, חלקות ירק ומטעים של אבוקדו.

 

2

שמי איתמר דיסקין. נולדתי בירושלים ב-1945 וכבר שלושים וחמש שנים אני גר בארצות הברית. בכל שנה אני בא ארצה לביקור של כמה שבועות, תמיד לקראת הסתיו, שוכר מכונית ומתגורר במלון שעל הים. לא בתל אביב, שבה מאיה ובועז גרים, אלא בהרצליה או בנתניה.

מאיה מתמרמרת: ״למה אתה לא מתארח אצלנו? אנחנו כל המשפחה שלך" — אבל אני מתעקש. אינני רוצה להפריע להם במנהגי הרווק הלילי הקשיש שנעשיתי ברבות השנים: הירדמויות ״עם התרנגולות" ויקיצות ״עם התרנגולים", על אחת כמה וכמה אחרי טיסה מארצות הברית, האזנה למוזיקה באשמורות שניות ושלישיות, שקשוקי חצות של קוביות קרח בשֵייקר ובכוס, הורדות מים ליליות בשירותים, היציאות לריצות הבוקר שלי והשִׁיבות המתנשפות.

גם בארצות הברית אני רץ בכל בוקר, ובביקוריי בארץ אני גם שוחה בים שחיית ערבית. כך עשיתי גם בביקור ההוא. בשובי מן החוף למלון הצטרפו אליי למעלית שלוש נערות ושני נערים, בבגדי ים זעירים ונוטפים, דחוקים וקולניים כמקובל כאן אצלכם, בועז. הצמדתי את תיק המגבות שלי אל חזי, אבל טיפה אחת, שנתלתה מִקצה חוטמו של אחד הנערים — מים? זיעה? — גדלה, התנודדה, וכמו בהילוך איטי — כזה שמעורר בי גועל גם בקולנוע — צנחה, פגעה בכף רגלי, נזלה על עורי ונעלמה כאילו נספגה בו.

אחת הנערות נעצה בי מבט ושאלה: ״תגיד, אתה במקרה שחקן קולנוע? יכול להיות שראיתי אותך באיזה סרט?"

חייכתי את החיוך הכי הוליוודי שיכולתי לחייך, ובאנגלית הכי אמריקאית שלי השבתי שאינני דובר עברית. הספקתי לשמוע אותם תוהים מי אני יכול להיות, וכבר עצרה המעלית בקומה שלי. נחלצתי ממנה, הֵישרתי אל חדרי וחשתי אל המקלחת.

שעה ארוכה עמדתי תחת זרם המים. שטפתי מעליי את המולת שיחתם ואת זוֹהם טיפתם, את החול ואת מלח הים. התלבשתי, התלבטתי אם להזמין את עצמי לארוחת ערב אצל בועז ומאיה או רק למשהו קטן משירות החדרים, ובסופו של דבר, מבולבל מעט מהבדלי השעות שבין ארצי ובין מולדתי, נרדמתי על המיטה בבגדיי.

ישנתי שינה קצרה ולא נעימה, והקצתי בחדר שכבר החשיך. לרגע לא הבנתי היכן אני נמצא. קמתי, הרכבתי את משקפיי, הִשקפתי מן החלון וראיתי שלא רחוק מהמלון עומדים גברים ונשים בחזיתו של בר, שותים, מדברים, נכנסים לתוכו ויוצאים. קולות צחוק עלו ממנו, לא רמים מדי, אלא נינוחים וידידותיים, כקולותיהם של מכרים ותיקים.

הבגדים שנרדמתי בהם התקמטו. החלפתי אותם, בחנתי את עצמי בראי, ירדתי באותה מעלית עצמה. אנחת רווחה — מישהו כבר ניגב את רצפתה — והלכתי לשם.

 

הבר היה קטן ונעים, מן הסוג המכונה ״שכונתי". מבעד לעשן הסיגריות, הבשמים המתוקים מדי ומי הגילוח העזים מדי שנשים וגברים נוטים להטיח בזולתם, אפשר היה לחוש בריחות ערֵבים של אוכל טוב. הם נתלו באוויר כמו שריחות של מאכלים צריכים להיתלות: כצבעים בשמיכת טלאים, נוגעים זה בזה אך לא נמסכים.

״אתה בטוח שעישנו שם?" תהה בועז, ״אסור אצלנו לעשן במסעדות."

בועז שירת שנים רבות בחיל הים. היה צ'יף, קצין מכונות, בשייטת הצוללות. השירות שם, כך הסביר לי פעם, דרש ממנו לשים לב לפרטים, להאזין ולהבחין. מתחת לפני הים יכולה התכונה הזאת למנוע אסונות ולהציל חיים. אבל מעליהם, במרפסת של מלון, בחברת פנכות של מעדנים ושני בקבוקי בּוּכָא, היא מגוחכת להכעיס.

״בועז," אמרתי, ״אתה לא בצוללת שלך עכשיו. אל תחפש גם בסיפור שלי נזילות ותקלות."

״לא צריך להתרגז," הוא אמר.

״אמרתי לך, זה סיפור שקרה לפני עשרים שנה. אז עוד היה מותר לעשן בברים ובמסעדות."

״עשרים שנה? זה שנה אחרי שאמא מתה," הוא אמר.

״נכון. בשנה ההיא באתי פעמיים, גם בסתיו כרגיל, וגם באביב, לאזכרה הראשונה שלה."

 

השולחנות כבר נתפסו כולם, אבל ליד הבר ישבו רק שני זוגות. התיישבתי רחוק מהם, סמוך לקיר, והסתכלתי סביבי. הקפדתי על מבטים זהירים, לא מתעכבים, בוודאי לא ננעצים, מבטים שגבר זר בטריטוריה לא לו נותן בבני המקום. בעיקר אם הוא גבר שמושך תשומת לב ויודע שגם הם מסתכלים בו, משערים על אודותיו השערות ואורגים אותן לסיפורים.

במהרה הבחנתי במבט מסוים אחד, שנשלח אליי מעיניה של אשה מבוגרת ממני. הערכתי את שנותיה בשישים.

״תזכיר לי, בן כמה היית אז?"

״אמרתי לךָ, זה היה לפני עשרים שנה, ב-1990, אז הייתי בן ארבעים וחמש."

היא ישבה ליד שולחן פינתי בחברת אשה צעירה. על פי הדמיון ביניהן הסקתי שהן אם ובִתה, מן הסוג שרואים לפעמים: אם מבוגרת וקורנת, ומהדורתה הצעירה הדהויה.

היא שבה והתבוננה בי. כל כך הרבה פעמים ראיתי את המבט הזה, הסוקר והסורק. ואף שכבר הכרתי אותו, נטרדתי והסרתי את משקפיי מעיניי. לא כדי לשנות את חזותי, אלא משום שהסרת המשקפיים מעל עיניים קִצרות רואי כשלי עושה את הסובבים אותי חסרי תווים והבעות, ואז הם גם נאלמים. לא משתתקים לגמרי אבל שאונם שוכך, נעשה דוֹכי רחוק של גלים לא נראים.

״כמו שאמא היתה מוציאה את מכשיר השמיעה שלה," אמר בועז.

״אצל אמא זה היה קצת יותר מורכב," אמרתי.

הברמן ניגש אליי. הזמנתי כוסית גראפה.

״הברוסקֵטה על חשבון הבית," הוא אמר לי, מניח גם צלחת בצד המשקה.

הודיתי לו, לגמתי ונגסתי לאיטי. אחרי כמה דקות קמה הערפילית שהיתה האשה המבוגרת, ועברה לצד הפנימי של הדלפק. בארשת פניה נבצר ממני להבחין, אבל תנועותיה ותנוחת גופה אמרו שהיא משוחחת בטלפון שליד הקופה.

שיחה קצרה, וכבר פסעה לעברי, הולכת ומתחדדת, משירה צעיפי ערפל מעל תוארה.

״ערב טוב," היא אמרה.

״ערב טוב," עניתי לה. שבתי והרכבתי את משקפיי ואמרתי: ״עכשיו אני גם מזהה אותך. את הגברת שישבה בשולחן שם בפינה."

״אני גם בעלת הבית, ואתה אורח חדש. רציתי לדעת אם נעים לך פה," ויצקה עוד גראפה לכוסית שלי.

״נעים בהחלט," אמרתי, ״תודה."

״זה לא בגלל העיניים היפות שלך. אנחנו עוד ב-happy hour ומגיע לך, ואני מקווה שתהיה מרוצה ותחזור לכאן."

״זה לא יקרה בקרוב, לצערי. אני לא גר בישראל."

״אני יכולה לבקש ממך משהו?"

״ברצון," אמרתי לה.

״אני מבקשת שלא תמהר ללכת, שתישאר כאן עוד קצת, כי עוד מעט תבוא לכאן מישהי שרוצה לפגוש אותך."

״אני לא מבין," אמרתי, ״היא ראתה אותי כאן? זאת מישהי שאני אמור להכיר?"

״לא," אמר בועז, ״איזה תמים שאתה. זאת מישהי שבעלת הבר התקשרה אליה וסיפרה לה שגבר זר שנראה טוב יושב אצלה לבדו, ושכדאי לה להגיע לפני שמישהי אחרת תיקח אותו. אתה בעצמך אמרת שהיא דיברה בטלפון לפני שניגשה אליך."

״חבל שלא היית איתי שם ואמרת לי מה לעשות," אמרתי.

״המישהי הזאת," אמרה בעלת הבר, ״לא נמצאת כאן ולא ראתה אותך. זאת אני שראיתי אותך והתקשרתי אליה, להגיד לה שתבוא."

״בדיוק מה שאמרתי," אמר בועז. ״אולי בכל זאת תקשיב לאחיך."

״זה לא בגלל שאתה כל כך חכם, בועז," אמרתי לו. ״זה בגלל שהלילה ההוא היה מבחינתי לילה מבולבל מאוד, כמו שעוד תבין, אבל אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את המציאות."

״גדול עליי," הוא אמר. ״אני בן אדם פשוט. מהנדס. לא איש של סיפורים אלא של תכניות, חוזק חומרים, קצת חוזק אנשים, ובעיקר עומסים, לחצים וכוחות."

 

״זה שירות שאת מעניקה לכל הלקוחות שלך?" שאלתי אותה.

״שאלה טובה," אמר בועז. ״ואני כבר מנחש לאן הסיפור הזה הולך. יש לי הרגשה שבעוד כמה דקות כבר אתחבא מתחת למיטה שלך ושל המישהי שרצתה לפגוש אותך, ואיהנה מהפירורים שייפלו ממנה."

״לא," אמרה בעלת הבר, ״אנחנו מכירות וקרובות כבר הרבה שנים. פעם הייתי החברה הצעירה של אמא שלה והיום אני החברה המבוגרת שלה, והחלטתי לשמח אותה. הגיע אל הבר גבר זר, אמרתי לה, נראה טוב מאוד, יושב אצלי לבדו ושותה גראפה. כדאי לך לבוא ולהכיר אותו."

עיניה חלפו על פני גופי, התעכבו על פניי, על חזי, על כפות ידיי, ירדו אל ירכיי, שעל דעת עצמן נצמדו זו לזו.

״את מודיעה לה בכל פעם שגבר יפה נכנס לבר שלך?" שאלתי.

״לא," היא צחקה, ״וחוץ מזה, אף פעם לא הגיע מישהו ברמה שלך. זאת לא רק הצורה שלך, זה גם איך שאתה מתלבש."

״תודה," אמרתי.

״יש אשה שמלבישה אותך?" היא שאלה.

״לא," אמרתי.

״יש אשה שמפשיטה אותך?"

בועז פרץ בצחוק: ״חתיכת גיברת בעלת הבר הזאת. איך זה שלא לקחת אותי לשם בעשרים השנים שמאז הלילה ההוא?"

״כי לא חזרתי לשם יותר. לא לבר הזה וגם לא למלון ההוא."

 

״היא בחורה נאה בהחלט," אמרה בעלת הבר, ״ואני יכולה גם להבטיח לך שהיא לא תשעמם אותך. אתה גם פטור מהצורך לחשוב מה יהיה המשפט הראשון שתאמר לה כשהיא תגיע. המראה שלך יספיק."

״היא צודקת," אמר בועז, ״אתה זוכר מה אמא היתה אומרת עליך?" — וכבר לבש את ארשת הפנים המיוחדת שיש לו לפני שהוא מחקה אחד מהורינו: ״היופי של איתמר יפתח לו את כל הדלתות, יפיל לו את כל החומות של כל היריחוֹת... זה מצחיק. שנינו כבר עברנו את השישים, יתומים ותיקים, וכמה שהיא ואבא עוד חיים בנו."

״לשם שינוי אנחנו בהריון איתם," אמרתי.

״יאללה, שייוולדו כבר," אמר בועז, ״שייוולדו ויגדלו ויעזבו אותנו בשקט."