לזייף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לזייף
מכר
אלפי
עותקים
לזייף
מכר
אלפי
עותקים

לזייף

4.1 כוכבים (151 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 351 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 51 דק'

ק. ברומברג

ק. ברומברג היא האישה המופנמת שיושבת בפינה, שלעולם לא הייתם מנחשים שיש בתוכה ילדה פראית – זו שיוצאת לחופשי בכל פעם שאצבעותיה נוגעות במקלדת. היא רעיה, אם, נהגת, מרימת צעצועים מהרצפה, גיבורת על, צופה אדוקה בלה-לה-לופסי, מלבישת אמריקן-דול, אלופת מולטי טסקינג בבית ובחוץ. היא אוהבת דיאט קולה עם רום, מוזיקה חזקה, והמזווה שלה מצויד תמיד בחפיסות שוקולד.
 
ק. מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ושלושת ילדיהם. כשהיא צריכה הפסקה מהבלגן בחייה, רוב הסיכויים שתמצאו אותה על ההליכון או עם קינדל ביד, טורפת ספר טוב ועסיסי.

תקציר

לזייף את זה מעולם לא היה כיף כל־כך כמו בספר החדש והלוהט מאת סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס ק. ברומברג.

זאיין פיליפס חשב בהתחלה שאני מוליכת הכלבים שלו. לא הפתיע אותי שגבר עם חליפה שעולה יותר משכר הדירה שלי חשב שאני שם כדי לשרת אותו. דבר אחד טוב יצא מזה. העמדתי אותו במקומו.
מצד שני, פספסתי את ראיון־העבודה שלי בגלל זה.
עכשיו אני מגלה שהוא יזם אוסטרלי עשיר, והוא רוצה לפצות אותי בגלל שפספסתי את הריאיון. כן, הוא חתיך בצורה בלתי רגילה – אבל הוא גם אידיוט שחצן – אז תודה, אבל לא תודה.
אבל אחרי ששקר לבן קטן שאני מספרת יוצא מכלל שליטה, איכשהו מציעים לי להעמיד פנים שאני חברתו של זאיין כדי לקדם כדוברת את אתר ההיכרויות החדש שלו. 
והחלק הכי טוב?
הוא לא יכול לומר לא, כי אז גם השקר שלו יתגלה.
אבל לא ידעתי שבמשך חודשיים איאלץ לחלוק איתו אוטובוס הופעות, והעובדה שיש באוטובוס רק מיטה אחת היא לא אידיאלית ביותר... אבל המשרה הזו עשויה להיות הזינוק שהקריירה שלי זקוקה לו, אז למה לא לקחת סיכון?
מילים אחרונות מפורסמות. 
עכשיו אני חוצה את המדינה – וחולקת את המיטה הזו – עם גבר שאני לא יכולה לסבול. וגרוע מכך, גופי הבוגדני תוהה כל הזמן איך זה להיות מתחת לגופו של האוסטרלי היפהפה. אבל ככל שהנסיעה מתארכת, כך גדלה גם התשוקה שלנו... ואם לא איזהר, אני עוד עלולה להאמין שאגדות באמת מתגשמות.

פרק ראשון

פרק 1
הארלו

הנה הוא.

אתם מכירים את הטיפוס. האידיוט שנדחף למעלית צפופה ומזיז את כולם, כך שאת מוצאת את עצמך דבוקה לקיר מאחור. זה שמדבר חזק מדי בטלפון, כדי שכולם ידעו שהוא שם, למרות שדי בלתי אפשרי שלא, כי הוא האדם העשרים וחמישה במעלית שיכולה להכיל מקסימום עשרים וארבעה אנשים.

"אז שיחקת אותה," קולו רועם בחלל הצפוף, וכולנו זזים כשהוא מניף את זרועו כדי להחוות משהו. "אבל, אחי, היא פשוט לא התאימה. ברור שאנחנו... אתה יודע, אבל בשלב מסוים צריך גם לקחת בחשבון אם יש ראש על הכתפיים." צחוק בָּרִיטוֹן. "אין לך מושג, אבל כן... הכול שטויות. אף אחד לא מאמין שמישהי שפוגשת אותך ככה באינטרנט רוצה יותר מסקס... כל משמעות מתאדָה באוויר ברגע שאתה מעביר את האצבע על המסך לכיוון שמתאים לך."

אני מגלגלת עיניים כשהאנשים סביבי זעים באי־נוחות. אני בוהה בעורפו. קולטת ריסים כהים וזיפים קלים כשהוא מפנה את ראשו לכמה שניות.

המבטא האוסטרלי שלו גורם לי לרצות להקשיב לו כל היום, אבל תוכן דבריו גורם לי לרצות לאטום את אוזניי.

סיימתי עם שמוקים. כלומר, לא בדיוק עם שמוקים – להם בהחלט יש מטרה – אבל שמוקים מטומטמים. הגברים האלה שחושבים שהם מגניבים יותר מכולם. שחושבים שאת חייבת להם דייט כשהם מחזיקים בשבילך את הדלת... טוב, לא משנה, זה כבר לא קורה. האצילות מתה.

הבחור הזה חולש על החלל. לא אכפת לו שיש עוד אנשים במעלית. ואם כן, אז הוא רוצה שכולנו נדע איזה מדהים הוא, אם כי סביר להניח שהוא עדיין גר בבית עם אימא שלו.

נראה שיותר מדי אנשים גרים כיום בבית עם האימהות שלהם.

אוי. היי, קוראים לי הארלו ניקס... דוגמנית שרק מנסה לפלס את דרכה בעולם הגדול והרע הזה.

אז כאן הסיפור שלי מתחיל... אתן לכם לקרוא אותו בעצמכם.

פרק 2
הארלו

"איזה חרא," אני מעיפה מבט בדף שבידי שלי, שבו נמרח הדיו במקום שבו כתבתי את מיקום הריאיון. אני מצמצמת עיניים ומנסה לפענח את מספר המשרד: או שלוש מאות ושלוש־עשרה, או שלוש מאות ושמונה־עשרה.

שלוש־עשרה. אני אלך על שלוש־עשרה.

או שאולי זה שמונה־עשרה?

אני נושמת עמוק, מניחה יד על ידית הדלת של חדר מספר שלוש מאות ושלוש־עשרה, והדלת בדיוק נפתחת.

"יופי. את כאן."

אני מרימה מבט ומופתעת לראות את השחצן האוסטרלי מהמעלית, הבעה חסרת סבלנות על פניו ורוגז ניכר בקולו. הוא נראה מוכר, אבל אני לא ממש יודעת מאיפה, אז כנראה זה מהמעלית.

"כן. היי. אני כאן בעניין–"

"איחרת. סמאדג‘ היה צריך לצאת לפני שלושים דקות. אני משלם לך על דייקנות."

"רגע. לא, אני לא–"

ולפני שאני קולטת מה קורה, הוא דוחף לידיי רצועה ודעתי מוסחת על ידי בולדוג נרגש ביותר. הוא נוחר ואז מזנק לאורך המסדרון לפני שאני מצליחה לאחוז ברצועה כמו שצריך.

אני מופתעת מכל הכיוונים ­­­– מהדלת שנטרקת לי בפרצוף ומהכלב שדוהר לאורך המסדרון – ולוקח לי רגע להתעשת. אינסטינקט דוחק בי לרדוף אחרי הכלב. אני לא יכולה פשוט לתת לו לברוח.

"סמאדג‘!" אני אומרת בלחישה צרודה כשאני רודפת אחריו בנעלי עקב, שלא מצטיינות במהירות גבוהה. סמאדג‘? איזה מין שם זה?

אבל אני רודפת אחריו. לא בגלל שאני רוצה, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשות, בין אם הבעלים שלו חושב אותי בטעות למוליכת כלבים ובין אם לא.

לוקח לי נצח לתפוס את הממזר החמוד הקטן. הוא כולו נחירות והתפתלויות ויש לו את הפרצוף הכי חמוד אבל הכי מכוער שאי־פעם ראיתי.

זאת אומרת, עד שהוא מאיץ כדי לברוח ממני.

אני מגייסת את כל כוחותיי כדי לא ליפול על הפרצוף, כשעקביי הגבוהים ננעצים בשטיח. אני שומעת משהו נשבר. כל אישה שנועלת נעלי עקב מכירה את הצליל הזה ומתכווצת עוד לפני שהיא מביטה מטה.

נשבר.

העקב שלי נשבר.

ויש לי ריאיון.

אני מרימה את העקב שלי ומנסה להחזיר אותו למקום – שאריות דבק וכמה סיכות מהדק מחזיקות אותו בקושי במקום – אבל גם בלי לנסות להניח עליו את משקלי, אני יודעת שהוא יישבר אם אנסה.

ברור שזה קורה לי.

אני אפילו לא צריכה להיות מופתעת.

אני מחליטה שאוכל לעמוד על קצות האצבעות ולהעמיד פנים שהעקב בסדר עד שאגיע לריאיון שלי, אז אני חולצת את הנעל. בשיניים חשוקות וכשהרצועה בידי, אני מתכווצת כשאני בודקת מה השעה, אבל בלתי אפשרי להזיז את הכלב המחורבן. עוד כמה דקות חולפות עד שאני מצליחה להזיז את סמאדג‘ התקוע. בעזרת עוד כמה שכנועים, אני צולעת בחזרה למשרד.

החדר הקדמי של המשרד ריק כשאני פותחת את הדלת. כולו מעוצב קווים ישרים ועץ כהה. מימיני יש משרד, שם מן הסתם מישהו יושב בדרך כלל, אבל כרגע הוא ריק. משמאלי, בפינה, מונחת מיטת כלבים בין כמה כיסאות המתנה.

כנראה סמאדג‘ מרגיש בבית כשהוא מדדה למיטתו ומתמקם בנוחות.

"הלו?" אני מתחילה להגיד בדיוק כשצחוק בוקע מאחורי דלת סגורה למחצה.

"זה היה טוב. היא הייתה מצוינת. לעזאזל, אולי אחזור בשביל מנה נוספת," אומר האוסטרלי השחצן וצוחק צחוק שמתאים לכינוי החיבה שהענקתי לו.

"אף פעם אל תחזור למנה נוספת. זה יוצר בלגנים וסיבוכים," אומר קול עמוק נטול מבטא, שנשמע כמעט כאילו הוא מדבר בשיחת ועידה.

"אתה שמוק."

"לימדת אותי טוב."

"תקשיב," אומר אוסטרלי שחצן. ״לא משנה איך אנחנו משחקים את המשחק, אחי, אני חייב להתנהג כאילו אני ממש בעניין."

"כלומר, אתה חייב להעמיד פנים שמצאת אהבה דרך השטות הזאת?" שואל הקול השני ומגחך.

"ג‘ק. אני אוהב אותך, אתה החבר הכי טוב שלי. אבל אתה תדפוק לי את כל הסיפור, אם לא תעמיד פנים שאתה יכול לפחות להשאיר את הזין בתוך המכנסיים."

"מי שמדבר," אומר ג'ק, ואני זעה באי־נוחות למשמע השיחה הזאת. "כאילו, אתה מגיש לי כוּסיות על מגש ומצפה ממני לא לטעום?"

"הן בשָׁרָת, במאגר מידע, לא על מגש. וזה אתר להיכרויות, לא לנערות ליווי. בוא נוודא שלא נקרא לזה ככה כשנעלה את רוברט על הקו."

"אתה הורס את כל הכיף, זאיין." עכשיו לאוסטרלי שחצן יש שם. "אתה רוצה להגיד לי שאתה לא נהנה מהבונוסים?"

"אבל נהנים יותר מבונוסים מהצד ומחוץ לטווח הראייה, כן? וחוץ מזה... אהבה? תעשה לי טובה. אנחנו מדברים עליי."

נשמע כמו אוצר רציני ובול מה שחשבתי עליו כשראיתי אותו במעלית.

"תראה, ג'ק, אני צריך את ההשקעה של רוברט. זה לא כל־כך העניין הכספי – יש לי את ההון הדרוש – אבל אני צריך את הקשרים שלו כדי להשיק את זה בצורה נכונה. עם הרקע וההיסטוריה שלו בהשקת אתרי היכרויות רציניים, הוא האיש שאני צריך שיעזור לי. חוץ מזה, הוא אמר לי שהוא מאוהב באתר ויש לו תוכניות גדולות איך למשוך תשומת לב לאתר מהרגע הראשון. להיכשל זאת לא אפשרות."

"אז אל תדפוק את זה," צחוקו של ג‘ק עוקצני, והאנחה שאני שומעת מזאיין רומזת לי שזה לא מה שהוא רוצה לשמוע.

"זאת התוכנית." כיסא חורק. דלת ארונית נסגרת. אני מרגישה כמו איזו מציצנית. האם כדאי שאעזוב מבלי להגיד לו שכלבו כאן? האם לחכות?

"תראה, בכל הרצינות, רוברט מאוהב בטירוף באהבה. אשתו, שלה היה נשוי שישים שנה, מתה מסרטן בשנה שעברה. היה להם סיפור אהבה מהאגדות. ביחד מאז התיכון. נישואים מושלמים."

"אז הוא לא מבין אותנו?" ג‘ק שואל ושניהם צוחקים.

"לא... אהבה זה חרא."

"אומר האיש שמאוהב בעצמו."

בול פגיעה.

"חתיכת מניאק."

"חתיכת זין," הוא אומר כאילו מדובר בחילופי דברים רגילים.

"תעשה לי טובה, ג‘אקו," אומר זאיין בקול יותר רציני.

"מה שאתה צריך."

"אני חייב שזה יצליח. יותר ממה שאתה חושב. עזרת לי בהיכרות עם רוברט. מאז אני עושה שמיניות באוויר כדי להוכיח לרוברט שכדאי לו לתמוך בחברה שלנו. אפילו הבטחתי לו לצמצם את האודישנים לתפקיד הפרזנטורית לחמש נשים, כדי שהוא יוכל לעזור עם ההחלטה הסופית במסיבה ביום שישי."

"עבודה קשה כל־כך. יוצא לך לבחון לעומק את הנשים מבחינת כל הביצועים שלהן?" ג‘ק שואל.

הגיחוך של זאיין מהדהד מהקירות וגורם לי לגלגל עיניים. אין על היהירות הגברית. "לא בוחן וגם לא נוגע. תשמור אותו במכנסיים ואל תקלקל לי את זה. רוברט כבר רמז שהוא חושב שאני לא מספיק מחויב כדי לנהל את החברה כמו שצריך. אני חייב להוכיח לו שאני כן."

"כן, כן. אני שומע אותך."

שמעתי מספיק. ומה שהכי גרוע, עמדתי כאן, שקועה כל־כך בשיחה הזאת בין שני מניאקים, שאיבדתי את תחושת הזמן.

ואז זה מכה בי. כמה זמן אני עומדת כאן? כמה זמן בזבזתי כשהקשבתי לשני אגואים מנופחים? אני מתחרפנת כשאני מעיפה מבט בשעון.

הריאיון שלי.

אני שוכחת מהמחשבות שלי לרדת על זאיין, שסבור שכל נקבה שעוברת לידו נמצאת כאן כדי לעשות מה שהוא רוצה. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא חשבון הבנק הריק שלי וראיון־העבודה שמחכה לי בחדר מספר שלוש מאות ושמונה־עשרה.

איזה חרא!

אני שומטת את הרצועה על השולחן בקול חבטה וממהרת לצאת מהמשרד, כשאני מנסה ליישר את בגדיי ככל האפשר ולהסיר מהם רוק או שיער של כלב.

חסרת נשימה אני נועלת את הנעל שלי, מתפרצת בצעד לא יציב דרך הדלת לחדר שלוש מאות ושמונה־עשרה, וניגשת לשולחן פקידת הקבלה.

"היי, אני הארלו ניקס. נקבע לי ריאיון לשעה אחת־עשרה למשרת עוזרת אישית. זה היה עם..." אני נוברת בתיק שלי ומחפשת את האימייל שהדפסתי, שבו כתוב שם האדם שאצלו אני אמורה להתראיין. מודעת לחלוטין לכך שאני נראית כמו איזו בחורה פזורת דעת שלא הייתי מעסיקה לו הייתי במקומה, אני שומטת את ידיי ומחייכת את החיוך הכי כן שלי. "אני מתנצלת. כנראה הפלתי את זה כשהייתי במעלית. הפגישה שלי נקבעה לשעה אחת־עשרה עם–"

"עכשיו אחת־עשרה וחמישה," היא זוקרת גבות בדרך שמראה לי שהיא חושבת שאני נחותה ממנה. "יש לנו מדיניות קשוחה שאומרת שאם את לא יכולה להגיע לריאיון בזמן, את בהחלט לא ראויה למשרה. דייקנות היא תכונה חשובה."

אני נועצת בה מבט כשדמעות תסכול מאיימות לפרוץ מעיניי ואומרת לעצמי להירגע.

"אני מבינה," אני אומרת כמה שיותר בשלווה, ואז עוצרת את עצמי כשאני מתחילה להשעין את משקלי על העקב השבור. "עזרתי למישהו במסדרון למצוא את הכלב שלו. זה לקח קצת זמן. האיחור שלי לא קשור לזה שלא הייתי כאן בזמן." אני שונאת שנשמע שאני מתחננת, אבל אני מתחננת.

"אין חריגות."

"אבל אני ממש זקוקה לעבודה הזאת," אני זורקת את הגאווה שלי מחוץ לחלון ומתחננת.

"אז היית צריכה לחשוב על זה לפני שאיחרת."

דמעות מציפות את עיניי כשאני נועצת מבט בה ובליבה הקר. היא חוזרת להקליד במחשב כאילו אני לא עומדת מולה וצורחת בדממה שהחשבונות שלי נערמים ושהיה לי חרא מזל לאחרונה.

אני נשארת שם עוד כמה רגעים, כאילו היא תשנה את דעתה, אבל אני יודעת שהיא לא ואני יוצאת מהמשרד. אני מובסת כי ככה נראים החיים שלי לאחרונה, ואני עצבנית כי פשוט ניסיתי לעשות מעשה טוב ולעזור עם הכלב. אני חולצת את נעליי, עומדת במסדרון הקומה השישית, ולוחצת את אצבעותיי לעיניי כדי לעצור את דמעות התסכול.

מוחי חושב מייד על החשבונות שנערמים על השולחן שלי. על היתרה ההולכת ומצטמצמת בחשבון הבנק שלי שהיה מרופד יפה מעבודת הדוגמנות האחרונה שלי. חשבתי שהכסף יספיק עד העבודה הבאה... אלא שהעבודה הבאה לא הגיעה. אני חושבת על הסוכן שלי, שהבטיח לי שהצילומים לקטלוג של ויקטוריה סיקרט יפלסו לי את הדרך, אבל בינתיים רק השאירו אותי תקועה במקום.

הייתי ממש זקוקה לעבודה הזאת.

אני נלחמת בדמעות הצורבות. בתחושת חוסר האונים המתסכלת. בידיעה שיכול להיות שאצטרך לוותר על החלום שלי.

ק. ברומברג

ק. ברומברג היא האישה המופנמת שיושבת בפינה, שלעולם לא הייתם מנחשים שיש בתוכה ילדה פראית – זו שיוצאת לחופשי בכל פעם שאצבעותיה נוגעות במקלדת. היא רעיה, אם, נהגת, מרימת צעצועים מהרצפה, גיבורת על, צופה אדוקה בלה-לה-לופסי, מלבישת אמריקן-דול, אלופת מולטי טסקינג בבית ובחוץ. היא אוהבת דיאט קולה עם רום, מוזיקה חזקה, והמזווה שלה מצויד תמיד בחפיסות שוקולד.
 
ק. מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ושלושת ילדיהם. כשהיא צריכה הפסקה מהבלגן בחייה, רוב הסיכויים שתמצאו אותה על ההליכון או עם קינדל ביד, טורפת ספר טוב ועסיסי.

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 351 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 51 דק'
לזייף ק. ברומברג

פרק 1
הארלו

הנה הוא.

אתם מכירים את הטיפוס. האידיוט שנדחף למעלית צפופה ומזיז את כולם, כך שאת מוצאת את עצמך דבוקה לקיר מאחור. זה שמדבר חזק מדי בטלפון, כדי שכולם ידעו שהוא שם, למרות שדי בלתי אפשרי שלא, כי הוא האדם העשרים וחמישה במעלית שיכולה להכיל מקסימום עשרים וארבעה אנשים.

"אז שיחקת אותה," קולו רועם בחלל הצפוף, וכולנו זזים כשהוא מניף את זרועו כדי להחוות משהו. "אבל, אחי, היא פשוט לא התאימה. ברור שאנחנו... אתה יודע, אבל בשלב מסוים צריך גם לקחת בחשבון אם יש ראש על הכתפיים." צחוק בָּרִיטוֹן. "אין לך מושג, אבל כן... הכול שטויות. אף אחד לא מאמין שמישהי שפוגשת אותך ככה באינטרנט רוצה יותר מסקס... כל משמעות מתאדָה באוויר ברגע שאתה מעביר את האצבע על המסך לכיוון שמתאים לך."

אני מגלגלת עיניים כשהאנשים סביבי זעים באי־נוחות. אני בוהה בעורפו. קולטת ריסים כהים וזיפים קלים כשהוא מפנה את ראשו לכמה שניות.

המבטא האוסטרלי שלו גורם לי לרצות להקשיב לו כל היום, אבל תוכן דבריו גורם לי לרצות לאטום את אוזניי.

סיימתי עם שמוקים. כלומר, לא בדיוק עם שמוקים – להם בהחלט יש מטרה – אבל שמוקים מטומטמים. הגברים האלה שחושבים שהם מגניבים יותר מכולם. שחושבים שאת חייבת להם דייט כשהם מחזיקים בשבילך את הדלת... טוב, לא משנה, זה כבר לא קורה. האצילות מתה.

הבחור הזה חולש על החלל. לא אכפת לו שיש עוד אנשים במעלית. ואם כן, אז הוא רוצה שכולנו נדע איזה מדהים הוא, אם כי סביר להניח שהוא עדיין גר בבית עם אימא שלו.

נראה שיותר מדי אנשים גרים כיום בבית עם האימהות שלהם.

אוי. היי, קוראים לי הארלו ניקס... דוגמנית שרק מנסה לפלס את דרכה בעולם הגדול והרע הזה.

אז כאן הסיפור שלי מתחיל... אתן לכם לקרוא אותו בעצמכם.

פרק 2
הארלו

"איזה חרא," אני מעיפה מבט בדף שבידי שלי, שבו נמרח הדיו במקום שבו כתבתי את מיקום הריאיון. אני מצמצמת עיניים ומנסה לפענח את מספר המשרד: או שלוש מאות ושלוש־עשרה, או שלוש מאות ושמונה־עשרה.

שלוש־עשרה. אני אלך על שלוש־עשרה.

או שאולי זה שמונה־עשרה?

אני נושמת עמוק, מניחה יד על ידית הדלת של חדר מספר שלוש מאות ושלוש־עשרה, והדלת בדיוק נפתחת.

"יופי. את כאן."

אני מרימה מבט ומופתעת לראות את השחצן האוסטרלי מהמעלית, הבעה חסרת סבלנות על פניו ורוגז ניכר בקולו. הוא נראה מוכר, אבל אני לא ממש יודעת מאיפה, אז כנראה זה מהמעלית.

"כן. היי. אני כאן בעניין–"

"איחרת. סמאדג‘ היה צריך לצאת לפני שלושים דקות. אני משלם לך על דייקנות."

"רגע. לא, אני לא–"

ולפני שאני קולטת מה קורה, הוא דוחף לידיי רצועה ודעתי מוסחת על ידי בולדוג נרגש ביותר. הוא נוחר ואז מזנק לאורך המסדרון לפני שאני מצליחה לאחוז ברצועה כמו שצריך.

אני מופתעת מכל הכיוונים ­­­– מהדלת שנטרקת לי בפרצוף ומהכלב שדוהר לאורך המסדרון – ולוקח לי רגע להתעשת. אינסטינקט דוחק בי לרדוף אחרי הכלב. אני לא יכולה פשוט לתת לו לברוח.

"סמאדג‘!" אני אומרת בלחישה צרודה כשאני רודפת אחריו בנעלי עקב, שלא מצטיינות במהירות גבוהה. סמאדג‘? איזה מין שם זה?

אבל אני רודפת אחריו. לא בגלל שאני רוצה, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשות, בין אם הבעלים שלו חושב אותי בטעות למוליכת כלבים ובין אם לא.

לוקח לי נצח לתפוס את הממזר החמוד הקטן. הוא כולו נחירות והתפתלויות ויש לו את הפרצוף הכי חמוד אבל הכי מכוער שאי־פעם ראיתי.

זאת אומרת, עד שהוא מאיץ כדי לברוח ממני.

אני מגייסת את כל כוחותיי כדי לא ליפול על הפרצוף, כשעקביי הגבוהים ננעצים בשטיח. אני שומעת משהו נשבר. כל אישה שנועלת נעלי עקב מכירה את הצליל הזה ומתכווצת עוד לפני שהיא מביטה מטה.

נשבר.

העקב שלי נשבר.

ויש לי ריאיון.

אני מרימה את העקב שלי ומנסה להחזיר אותו למקום – שאריות דבק וכמה סיכות מהדק מחזיקות אותו בקושי במקום – אבל גם בלי לנסות להניח עליו את משקלי, אני יודעת שהוא יישבר אם אנסה.

ברור שזה קורה לי.

אני אפילו לא צריכה להיות מופתעת.

אני מחליטה שאוכל לעמוד על קצות האצבעות ולהעמיד פנים שהעקב בסדר עד שאגיע לריאיון שלי, אז אני חולצת את הנעל. בשיניים חשוקות וכשהרצועה בידי, אני מתכווצת כשאני בודקת מה השעה, אבל בלתי אפשרי להזיז את הכלב המחורבן. עוד כמה דקות חולפות עד שאני מצליחה להזיז את סמאדג‘ התקוע. בעזרת עוד כמה שכנועים, אני צולעת בחזרה למשרד.

החדר הקדמי של המשרד ריק כשאני פותחת את הדלת. כולו מעוצב קווים ישרים ועץ כהה. מימיני יש משרד, שם מן הסתם מישהו יושב בדרך כלל, אבל כרגע הוא ריק. משמאלי, בפינה, מונחת מיטת כלבים בין כמה כיסאות המתנה.

כנראה סמאדג‘ מרגיש בבית כשהוא מדדה למיטתו ומתמקם בנוחות.

"הלו?" אני מתחילה להגיד בדיוק כשצחוק בוקע מאחורי דלת סגורה למחצה.

"זה היה טוב. היא הייתה מצוינת. לעזאזל, אולי אחזור בשביל מנה נוספת," אומר האוסטרלי השחצן וצוחק צחוק שמתאים לכינוי החיבה שהענקתי לו.

"אף פעם אל תחזור למנה נוספת. זה יוצר בלגנים וסיבוכים," אומר קול עמוק נטול מבטא, שנשמע כמעט כאילו הוא מדבר בשיחת ועידה.

"אתה שמוק."

"לימדת אותי טוב."

"תקשיב," אומר אוסטרלי שחצן. ״לא משנה איך אנחנו משחקים את המשחק, אחי, אני חייב להתנהג כאילו אני ממש בעניין."

"כלומר, אתה חייב להעמיד פנים שמצאת אהבה דרך השטות הזאת?" שואל הקול השני ומגחך.

"ג‘ק. אני אוהב אותך, אתה החבר הכי טוב שלי. אבל אתה תדפוק לי את כל הסיפור, אם לא תעמיד פנים שאתה יכול לפחות להשאיר את הזין בתוך המכנסיים."

"מי שמדבר," אומר ג'ק, ואני זעה באי־נוחות למשמע השיחה הזאת. "כאילו, אתה מגיש לי כוּסיות על מגש ומצפה ממני לא לטעום?"

"הן בשָׁרָת, במאגר מידע, לא על מגש. וזה אתר להיכרויות, לא לנערות ליווי. בוא נוודא שלא נקרא לזה ככה כשנעלה את רוברט על הקו."

"אתה הורס את כל הכיף, זאיין." עכשיו לאוסטרלי שחצן יש שם. "אתה רוצה להגיד לי שאתה לא נהנה מהבונוסים?"

"אבל נהנים יותר מבונוסים מהצד ומחוץ לטווח הראייה, כן? וחוץ מזה... אהבה? תעשה לי טובה. אנחנו מדברים עליי."

נשמע כמו אוצר רציני ובול מה שחשבתי עליו כשראיתי אותו במעלית.

"תראה, ג'ק, אני צריך את ההשקעה של רוברט. זה לא כל־כך העניין הכספי – יש לי את ההון הדרוש – אבל אני צריך את הקשרים שלו כדי להשיק את זה בצורה נכונה. עם הרקע וההיסטוריה שלו בהשקת אתרי היכרויות רציניים, הוא האיש שאני צריך שיעזור לי. חוץ מזה, הוא אמר לי שהוא מאוהב באתר ויש לו תוכניות גדולות איך למשוך תשומת לב לאתר מהרגע הראשון. להיכשל זאת לא אפשרות."

"אז אל תדפוק את זה," צחוקו של ג‘ק עוקצני, והאנחה שאני שומעת מזאיין רומזת לי שזה לא מה שהוא רוצה לשמוע.

"זאת התוכנית." כיסא חורק. דלת ארונית נסגרת. אני מרגישה כמו איזו מציצנית. האם כדאי שאעזוב מבלי להגיד לו שכלבו כאן? האם לחכות?

"תראה, בכל הרצינות, רוברט מאוהב בטירוף באהבה. אשתו, שלה היה נשוי שישים שנה, מתה מסרטן בשנה שעברה. היה להם סיפור אהבה מהאגדות. ביחד מאז התיכון. נישואים מושלמים."

"אז הוא לא מבין אותנו?" ג‘ק שואל ושניהם צוחקים.

"לא... אהבה זה חרא."

"אומר האיש שמאוהב בעצמו."

בול פגיעה.

"חתיכת מניאק."

"חתיכת זין," הוא אומר כאילו מדובר בחילופי דברים רגילים.

"תעשה לי טובה, ג‘אקו," אומר זאיין בקול יותר רציני.

"מה שאתה צריך."

"אני חייב שזה יצליח. יותר ממה שאתה חושב. עזרת לי בהיכרות עם רוברט. מאז אני עושה שמיניות באוויר כדי להוכיח לרוברט שכדאי לו לתמוך בחברה שלנו. אפילו הבטחתי לו לצמצם את האודישנים לתפקיד הפרזנטורית לחמש נשים, כדי שהוא יוכל לעזור עם ההחלטה הסופית במסיבה ביום שישי."

"עבודה קשה כל־כך. יוצא לך לבחון לעומק את הנשים מבחינת כל הביצועים שלהן?" ג‘ק שואל.

הגיחוך של זאיין מהדהד מהקירות וגורם לי לגלגל עיניים. אין על היהירות הגברית. "לא בוחן וגם לא נוגע. תשמור אותו במכנסיים ואל תקלקל לי את זה. רוברט כבר רמז שהוא חושב שאני לא מספיק מחויב כדי לנהל את החברה כמו שצריך. אני חייב להוכיח לו שאני כן."

"כן, כן. אני שומע אותך."

שמעתי מספיק. ומה שהכי גרוע, עמדתי כאן, שקועה כל־כך בשיחה הזאת בין שני מניאקים, שאיבדתי את תחושת הזמן.

ואז זה מכה בי. כמה זמן אני עומדת כאן? כמה זמן בזבזתי כשהקשבתי לשני אגואים מנופחים? אני מתחרפנת כשאני מעיפה מבט בשעון.

הריאיון שלי.

אני שוכחת מהמחשבות שלי לרדת על זאיין, שסבור שכל נקבה שעוברת לידו נמצאת כאן כדי לעשות מה שהוא רוצה. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא חשבון הבנק הריק שלי וראיון־העבודה שמחכה לי בחדר מספר שלוש מאות ושמונה־עשרה.

איזה חרא!

אני שומטת את הרצועה על השולחן בקול חבטה וממהרת לצאת מהמשרד, כשאני מנסה ליישר את בגדיי ככל האפשר ולהסיר מהם רוק או שיער של כלב.

חסרת נשימה אני נועלת את הנעל שלי, מתפרצת בצעד לא יציב דרך הדלת לחדר שלוש מאות ושמונה־עשרה, וניגשת לשולחן פקידת הקבלה.

"היי, אני הארלו ניקס. נקבע לי ריאיון לשעה אחת־עשרה למשרת עוזרת אישית. זה היה עם..." אני נוברת בתיק שלי ומחפשת את האימייל שהדפסתי, שבו כתוב שם האדם שאצלו אני אמורה להתראיין. מודעת לחלוטין לכך שאני נראית כמו איזו בחורה פזורת דעת שלא הייתי מעסיקה לו הייתי במקומה, אני שומטת את ידיי ומחייכת את החיוך הכי כן שלי. "אני מתנצלת. כנראה הפלתי את זה כשהייתי במעלית. הפגישה שלי נקבעה לשעה אחת־עשרה עם–"

"עכשיו אחת־עשרה וחמישה," היא זוקרת גבות בדרך שמראה לי שהיא חושבת שאני נחותה ממנה. "יש לנו מדיניות קשוחה שאומרת שאם את לא יכולה להגיע לריאיון בזמן, את בהחלט לא ראויה למשרה. דייקנות היא תכונה חשובה."

אני נועצת בה מבט כשדמעות תסכול מאיימות לפרוץ מעיניי ואומרת לעצמי להירגע.

"אני מבינה," אני אומרת כמה שיותר בשלווה, ואז עוצרת את עצמי כשאני מתחילה להשעין את משקלי על העקב השבור. "עזרתי למישהו במסדרון למצוא את הכלב שלו. זה לקח קצת זמן. האיחור שלי לא קשור לזה שלא הייתי כאן בזמן." אני שונאת שנשמע שאני מתחננת, אבל אני מתחננת.

"אין חריגות."

"אבל אני ממש זקוקה לעבודה הזאת," אני זורקת את הגאווה שלי מחוץ לחלון ומתחננת.

"אז היית צריכה לחשוב על זה לפני שאיחרת."

דמעות מציפות את עיניי כשאני נועצת מבט בה ובליבה הקר. היא חוזרת להקליד במחשב כאילו אני לא עומדת מולה וצורחת בדממה שהחשבונות שלי נערמים ושהיה לי חרא מזל לאחרונה.

אני נשארת שם עוד כמה רגעים, כאילו היא תשנה את דעתה, אבל אני יודעת שהיא לא ואני יוצאת מהמשרד. אני מובסת כי ככה נראים החיים שלי לאחרונה, ואני עצבנית כי פשוט ניסיתי לעשות מעשה טוב ולעזור עם הכלב. אני חולצת את נעליי, עומדת במסדרון הקומה השישית, ולוחצת את אצבעותיי לעיניי כדי לעצור את דמעות התסכול.

מוחי חושב מייד על החשבונות שנערמים על השולחן שלי. על היתרה ההולכת ומצטמצמת בחשבון הבנק שלי שהיה מרופד יפה מעבודת הדוגמנות האחרונה שלי. חשבתי שהכסף יספיק עד העבודה הבאה... אלא שהעבודה הבאה לא הגיעה. אני חושבת על הסוכן שלי, שהבטיח לי שהצילומים לקטלוג של ויקטוריה סיקרט יפלסו לי את הדרך, אבל בינתיים רק השאירו אותי תקועה במקום.

הייתי ממש זקוקה לעבודה הזאת.

אני נלחמת בדמעות הצורבות. בתחושת חוסר האונים המתסכלת. בידיעה שיכול להיות שאצטרך לוותר על החלום שלי.