אנחנו יודעים שאתה זוכר

1.

צילו של הר סקוּלֶבֶּרגֶט, הר השודדים, היתמר ברקע. תחנת דלק הבליחה בזווית העין, ואחריה שוב יער עצי אשוח צפוף.

אולוף מתאפק כבר מעל מאתיים קילומטרים, ועכשיו הוא סוטה לכביש צדדי ונחפז לשוליים הפורחים. הוא מסב את פניו אל היער ומשחרר את הלחץ מהשלפוחית.

ניחוח הפרחים לאורך שולי התעלה מסחרר אותו. תערובת הדשא הלח והערפילים בשעת הדמדומים, נוריות צהובות, סוככים לבנים ופטרוזיליית הבר שצמחו פרא. ואולי אלו בכלל היו סוגי דגן. מה הוא יודע.

האספלט היה זרוע מהמורות והתחלף לחצץ. בעוד כמה עשרות קילומטרים אולוף שוב יפנה שמאלה ויחזור לכביש E4. הוא יודע שלא מדובר בעיקוף גדול.

הנוף השתפל מולו. גבעות מוריקות ועמקים קעורים שהזכירו לו את חמוקיה הרכים של אישה. הוא חלף על פני משקים רדומים ובתים נטושים. היער השתקף באגם הבוהק. האשוחים היו זהים זה לזה. פעם הוא עמד על פסגת הר והשקיף על היערות האין סופיים של מחוז אוֹדָאלֶן, וכבר אז ידע שזה יער שלא נגמר.

כשהגיע למחלף בבּייֶרטרוֹ, התנועה כבר הידלדלה. הוא זיהה את בית העץ הצהוב מולו. מאחורי חלון הראווה המאובק נערמו חומרי בניין, אבל את השלט הוא הכיר — עדות אחרונה לצרכנייה שפעלה במקום בעבר. אולוף נזכר בממתקי השבת, צפרדעים עשויים ג'לי ודגי לקריץ מלוחים. הוא פנה לכיוון הנגדי והמשיך פנימה אל לב הארץ.

חמישה קילומטרים נוספים הם לא עניין גדול, חשב אולוף. הוא עדיין יספיק להגיע לפרבריה הצפוניים של שטוקהולם לפני עלות השחר. הבוס שלו גם ככה תמיד ישן בשעות האלו, ואף אחד לא יבדוק את צריכת הדלק. ואם מישהו בכל זאת ישאל משהו, הוא יתרץ את האיחור בתנועת הקרוואנים, ויגיד שהיו עבודות בכביש. כולם הרי יודעים מה קורה בכבישים בצפון שוודיה בסוף חודש יוני.

אלו היו הניחוחות, האור, פיו שֶיבַש ורגליו שעקצצו. הגוף זכר את העונה הזו בשנה, כששנת הלימודים הסתיימה והבטלה התחילה. הימים האלה היו ארוכים במיוחד, וכילד הוא היה נפלט אל מחוץ לזמן.

בזיכרונות של אולוף, התקופה הזו הייתה מכוסה דוק אפרורי, למרות שכנראה הייתה מוארת בדיוק כמו עכשיו, ליל הקיץ הנצחי, שעת אחרי חצות חיוורת שבה השמש טובלת לרגע מתחת לרקיע. הוא חלף על פני דברים שהספיק לשכוח, או פשוט לא הקדיש להם מחשבה. אבל הדברים הללו בכל זאת היו כאן כל הזמן הזה. הבית הצהוב הגדול אשר בו התגוררו בחודשי הקיץ אורחים שלא הרשו לילדיהם לדווש על הכביש הראשי. הבית האמריקאי עם המרפסת המשונה והשדות שהסוסים ליחכו בהם עשב ובהו באדישות בכביש. ערימות החציר בשדות, שעליהן היה אפשר לטפס ולשחק מי השליט1, והנה עץ הלבנה מצד שמאל שמולו הוא האט ופנה.

העץ צמח לממדים עצומים. הענפים קדו קידה עמוקה, והעלוות הירוקות הסתירו את תיבות הדואר. הוא ידע היטב איזו תיבת דואר זו, האפורה מפלסטיק, שלישית בשורה. עיתון הציץ ממנה. אולוף נחלץ מהמכונית וניגש לקרוא את השם שעל תיבת הדואר.

הָגסטרוּם.

הוא הרחיק את היתושים שחגו מסביבו בנפנוף יד, ומשך החוצה את עיתון 'אוֹנגֶרמַנלַנד'. מתחת לעיתון מצא שני גיליונות נוספים שנדחסו פנימה, פליירים להתקנת סיבים אופטיים וחשבון מהמועצה האזורית קרָמפוֹרס. מישהו עדיין גר במקום, מקבל דואר או עיתון, ומשלם חשבונות מים ופינוי אשפה. הוא רעד כשקרא את השם.

סוון הגסטרום.

אולוף דחס את המכתבים חזרה לתיבת הדואר. במכונית הוא חילץ טבלת שוקולד מהשקית שהייתה מונחת על הרצפה ובה נשנושים וצידה לדרך. הוא גמע ממשקה האנרגיה, וחבט ביתושים שהסתננו פנימה. אחד כבר מצץ את מנת הדם שלו, וכתם אדום התפשט על ריפוד העור. הוא שפשף את הכתם עם רוק ונייר טואלט, ואז התגלגל הלאה באיטיות לאורך מסלול הטרקטורים.

העשבים במרכז השביל הכו בפגוש, והמכונית קיפצה בין המהמורות. היא חלפה על פני בית משפחת סטרִִינֶוִויק והאורווה האפורה שהבליחה על רקע הירוק, המשיכה בירידה ואז טיפסה לראש הגבעה אל הנקודה שבה הסתיים יער האשוח והטבע פתח צוהר פתאומי לנחלים ולמרחבים. אולוף לא העז להביט לעבר הבית האדום שבצבץ בזווית שדה הראייה. הוא עשה פניית פרסה בסוף הכביש וחזר לאיטו.

הצבע סביב המשקופים התקלף. לא הייתה שם אף מכונית, אבל ייתכן שהיא נמצאת בחניה. הדשא צמח לגובה מסביב לצריף העשוי עץ, נמהל בענפים מפוזרים שבקרוב יהפכו לעצי סרק דלים.

אולוף לא ידע להסביר מדוע ציפה שזה יהיה שונה, נטוש או הרוס או בחזקת זרים, אבל המציאות הוכיחה אחרת.

הוא בלם מאחורי פח האשפה וכיבה את המנוע. פרחי שן הארי זהרו על גבי המדשאה. הוא זכר כיצד התאמץ לעקור אותם בילדותו. קטף אותם לפני שהפכו לכדורים שפיזרו את הזרעים ברוח, חפר ועקר מן השורש כדי שלא יצמחו בשנית. בזיכרונות שלו היו ידיו קטנות. הוא בחן את ידו הרחבה שבשלב הזה אמורה הייתה לסובב את המפתח במתנע.

השמש התרוממה מעל עצי האשוח. קרניה פגעו במראה הקדמית ודקרו את עיניו. הוא עצם אותן וראה את לינה סטוורד מולו או אולי בתוכו. לא היה ברור לו איפה בדיוק היא נמצאת, אבל כך הוא ראה אותה שוב ושוב, לילה אחרי לילה גם אחרי כל השנים האלו. אלא אם נרדם שתוי, תשוש, חצי מת, הוא תמיד ראה אותה שם, נכנסת ליער. היא הילכה לתוכו ובתוכו. קרוב כל־כך, לא רחוק מכאן, סמוך לנחל.

המבט הזה כשפנתה אל השביל. האם היא באמת מחייכת אליו? או מנופפת כאומרת אולוף, בוא! ייתכן שהיא באמת מנופפת לו?

ושוב הקולות אופפים אותו, ריח הדי הדלק הנפלטים מהקטנועים סביבו, עשן הסיגריות שמרחיק את היתושים. 'אבל אולוף, באמת, אתה כבר בחצי הדרך. רוץ אחריה. לינה לא יבשה. קדימה, אתה רואה שהיא רוצה'... 'אולי הוא הומו?'... 'אולוף, נישקת פעם בחורה או שאתה מתנשק רק עם אימא?'... 'קדימה אולוף, לך על זה! אף פעם לא זיינת, נכון? תכניס את היד מתחת לחולצה! זה כל הסיפור, לחרמן אותן לפני שהן מספיקות לחשוב'.

הקולות שלהם מהדהדים בראשו כשהוא מתקדם לאורך השביל. החצאית מתנפנפת לפניו, הסריג הצהוב מבליח בין הענפים. לינה. זרועותיה רכות כמשי. שיחי סרפדים נמוכים מצחקקים וצורבים את הקרסוליים, ענני יתושים ומזיקים אחרים וטיפת דם על הזרוע שלה כשהוא פוצץ עליה יתוש שמן. והצחוק שלה, 'תודה אולוף, איזה גיבור אתה'.

שפתיה קרובות אליו. הוא מדמיין לעצמו את הרכות שלהן, כמו טחב, לחות, שואבות אותו.

הוא עדיין שומע אותם צועקים, 'תכניס את הלשון לפני שהיא תתחיל לקשקש. חלקן רוצות לדבר כל הלילה, אבל תיזהר מכאלה, כי אז תהיה רק הידיד'... 'תדחוף את היד לציצים ותשחק איתם קצת. הן גם אוהבות כשמוצצים אותם. אם עשית את זה — שיחקת אותה'... 'אסור להסס גם לא לרגע, בנות לומדות לסרב ולכווץ למרות שהן רטובות וחרמניות וחולמות על זה'... 'אי אפשר פשוט לדחוף להן את הזין ישר. בהתחלה תכניס את האצבעות לכוס שלה, ואז אתה מסודר והולך על כל הקופה, הבנת?'

ואז אולוף משתטח על הסרפדים ולינה מעליו. היא בכל מקום.

לא נותר אוויר במכונית, רק מחנק וחום. הוא מוכרח לצאת. ערפילי הבוקר משחו רעלות דקיקות מעל המפרץ. מצידו השני של הנחל התנשאו ההרים האין סופיים, עמודי עשן היתמרו ממפעלי וֶאיַה. בדממה המוחלטת הוא שמע את רשרוש הצפצפה, את זמזום הדבורים שעמלו בין תורמוסים וקמומיל, ואז שמע מתוך הבית את היבבה העדינה מחיה פצועה או אומללה.

אולוף ניסה להחריש את צעדיו ולחזור למכונית לפני שהכלב יקלוט את נוכחותו, אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית בהתחשב בכובד גופו, בדשא ובענפים שהתפצחו תחת משקלו. זמזום היתושים טבע בהתנשפויות שלו, ומובן שגם הכלב שמע והחל לנבוח כמוכה טירוף, יילל ושרט, הטיח את עצמו בקיר או בדלת. זה הזכיר לו את הנביחות הפראיות של כלבי הציד, שהטיחו את עצמם בסורגי הכלובים כשילדים דיוושו על פניהם בשבילים הכפריים. כלבי המשטרה. הוליכו אותם סביב הנחל כדי להתחקות אחר עקבותיה של לינה, והנביחות שלהם הדהדו למרחקים כשמצאו את החפצים שלה.

ההיגיון הורה לו להיכנס למכונית ולנסוע משם במהירות, לפני שהזקן המנוול יתעורר ויראה מישהו בגינה. האם גם אז הזקן יוציא את רובה הציד שאולוף החזיק בילדותו, לפני שהיה גדול דיו לירות?

רהיטים וצבעים התערבלו בזיכרון: המדרגות הצבועות בירוק, הדפסי הפרחים על הטפט, מיטת ילדותו של אולוף מתחת לתקרה המזוותת. ואז הוא הבחין במים שזלגו על חזית הבית. האם צינור התפוצץ? ולמה הכלב נעול בתוך הבית? הוא הבין שהכלב לא נמצא במבואה, כפי שניתן היה לצפות מכלב ציד, למעשה מכל כלב, כי היבבות הגיעו ממקום רחוק יותר. אולי מהמטבח, בקצה השני של המסדרון. אולוף דמיין את הפאנל התכול, את דלתות הארון הצבועות בלבן, את תבשיל הקדירה על הפתילייה.

הכלב כנראה לבדו בבית. לא ייתכן שמישהו ישן עד כדי כך עמוק.

הוא ראה את האבן העגולה ליד הכניסה. כמה טחביות זחלו החוצה כשהרים אותה. המפתח עדיין היה מונח שם, כאילו לא חלפו כל־כך הרבה שנים. ידו של אולוף רעדה, והוא התקשה לדחוף את המפתח לחור המנעול.

אל תשכח, אמר לעצמו, שהם בחרו לנתק איתך קשר.

ריחו המיוחד של הבית הכה בו יחד עם התחושה שהוא שוב ילד. תמונת האיש עם השפם הענקי שהיה מסתכל עליו מלמעלה עדיין הייתה תלויה בכניסה, איזה ראש ממשלה מלפני מאה שנה. והנה הספסל עם המזרון שעליו היו מתיישבים כדי להוריד נעליים, ושטיחי הסמרטוטים שסבתו ארגה. בקושי היה אפשר להבחין בהם מתחת לחפצים שנערמו זה על זה, ערימות של כלי עבודה שהותירו מעבר צר במסדרון, שקיות עם פחיות ובקבוקים. אימא שלו בחיים לא הייתה מסכימה לאגור את כל האשפה הזו.

הציפורניים שרטו והכו בעץ. אולוף צדק, הכלב היה נעול במטבח. מישהו תקע מטאטא מתחת לידית. אסור להתייחס ככה לכלבים, את זה הוא ידע בוודאות למרות כל מה שתסס בתוכו.

הוא הרחיק במשיכה את המטאטא, ותפס מחסה מאחורי הדלת כשזו נפתחה. הוא אחז בראש המטאטא למקרה שיצטרך להתגונן מפני הכלב, אבל הוא טס על פניו, צל שחור שדהר לעבר החופש.

שובל של ריח שתן וצואה הכה בנחיריו של אולוף, ואז הוא ראה שהמים זולגים מחדר האמבטיה. הם נדחקו מתחת למפתן הדלת, שטפו את השטיחים בסלון, ויצרו אגמים ושלוליות קטנות על גבי רצפת הלינולאום החומה.

המנעול שבדלת היה לבן, כלומר לא אדום שמלמד על כך שחדר האמבטיה תפוס. אולוף למד כבר בגיל צעיר לנעול מאחוריו את חדר האמבטיה הזה, להתבודד בו עם עיתוני הקומיקס. זו הייתה הדרך היחידה שלו להתמודד עם אחות גדולה ומעצבנת שהייתה הולמת בדלת וצורחת שהיא רוצה להיכנס.

הוא פתח את הדלת והמים שטפו את נעליו. ספוגית רחצה, גושי שיער, לכלוך וזבובים מתים שטו מעליהן. הווילון המקווקו של המקלחון היה סגור.

אולוף הרגיש את המים הקרים חודרים מתחת לגרביים שלו כשפסע פנימה. הוא יכול לכל הפחות לסגור את הברז לפני שיסתלק, כדי שהבית לא ייהרס לגמרי. הוא משך הצידה את הווילון וראה בן אדם יושב שם. גוף מכווץ, רכון ושקוע בעצמו, בכיסא משונה.

אולוף הבין ובכל זאת לא הבין. הזקן פשוט ישב שם בלי ניע, לבן לגמרי. השמש הכתה דרך השמשה וגרמה לעורו להבהיק, לזהור, כמעט כמו עור של דג. השיער היה דבוק לראשו.

אולוף אילץ את עצמו לפסוע פסיעה אחת נוספת וסגר את הברז. הדממה הייתה מוחלטת פרט לנשימות הצרודות שלו ולזבובים שנחבטו בחלון. הוא לא רצה לראות יותר, אבל לא הצליח להתאפק. הגוף העירום מִגנט. העור היה נפוח ומשוחרר באופן כלשהו. כתמים ירוקים התפשטו על הגב. אולוף אחז בכיור ורכן קדימה. הוא לא הצליח לראות את עיניו של הזקן, אבל במרכז אפו הגדול התנוססה בליטה, מזכרת ממחבט הוקי שמישהו הלם בו בצעירותו. הוא ראה גם את הזין, רופס כמו תולעת בין הרגליים. ואז הכיור התמוטט בחבטה רמה, כאילו שהבית נחצה לשניים, והוא איבד אחיזה.

אולוף פרפר במים, דפק את הראש במכונת הכביסה ושוב מעד כשניסה להתרומם. הוא זחל משם על ארבע, הצליח לקום ונס החוצה.

אולוף טרק את הדלת מאחוריו ונעל, הניח בחזרה את המפתח במקום המסתור, והתאמץ להתקדם בהליכה נינוחה למכונית. הוא התניע ונתקל בפח האשפה כשתמרן את דרכו החוצה.

הרבה אנשים מבוגרים מתים ככה, חשב בזמן שהמכונית התגלגלה משם וליבו דהר בבית החזה. הם חוטפים התקף לב או שבץ, מתמוטטים ומתים. למשטרה לא אכפת. את הגלמודים שביניהם מוצאים רק אחרי שנים. אבל למה הזקן נעל את הכלב במטבח?

אולוף בלם בפתאומיות. הכלב עמד באמצע הכביש, מולו. עוד עשרה מטרים והיה דורס את הטמבל. פיו של הכלב היה פעור והלשון שמוטה מחוץ לפה, שעיר ונלהב ושחור כל־כך. הוא נראה כתוצר של זיונים בלתי נשלטים ביער. ראשו כמו של לברדור והפרווה של טרייר פראי. אוזניו זקופות.

אולוף חשב לצפצף, אבל חשש מכך שהשכנים ישמעו ויחברו בין הופעתו הפתאומית לגופה שנמצאת באמבטיה. הוא יצא מהרכב וניסה להסות את הכלב שרק בהה בו.

״תסתלק כבר, שטן שחור!״ סינן והשליך עליו ענף. הכלב לכד את הענף וקיפץ מולו, שמט אותו לרגליו ונענע את ישבנו כאילו שהחיים הם משחק אחד גדול. אולוף הרים את הענף וזרק אותו עמוק לתוך היער. הכלב חצה בדהרה את שיחי האוכמניות.

אולוף בדיוק התכוון לחזור למכונית כששמע צעדים על החצץ מאחוריו.

״איזו מכונית!״ קרא הקול. ״לא בדיוק מראה שגרתי באזורים הנידחים האלו.״

האיש התקרב אליו במהירות ובקלילות. הוא לבש מכנסיים עד הברך וחולצת טניס, ונעל נעלי התעמלות לבנות. הוא ליטף את המכסה האחורי של הפונטיאק כאילו היה מדובר בסוס.

״אני אהמר על טראנס M, דור שלישי.״

אולוף כבר היה עם רגל אחת בתוך המכונית.

״מממ, שמונים ושמונה,״ מלמל לעבר ציפוי הלכה. ״אני בדרך לשטוקהולם. לאוּפּלַנדס בּרוּ.״ הוא רצה לומר שהוא ממהר וחייב להקדים את עומסי התנועה של הקיץ — בכל זאת יום שישי וערב חג אמצע הקיץ, צפויים עומסים בכל מקום ולכל כיוון, וגם הזהירו שלרגל עבודות בכביש בכל המקטע שבין הוּדִיקסוֹול ליֶבלֶה רק נתיב אחד יהיה פתוח לכל כיוון - אבל לא הצליח למצוא את המילים המתאימות. וגם הכלב חזר עם הענף, ורחרח אותו עם חוטמו.

״אז היא לא למכירה?״

״היא לא שלי, אני רק נוהג בה.״

״ולמה הגעת לכאן?״

האיש חייך, אבל אולוף קלט את מה שהסתתר מאחורי הקול, מאחורי החיוך. תמיד רחשו שם דברים אחרים.

״עצרתי להשתין.״

״ובחרת דווקא את הכביש הזה? תסלח לי שאני שואל, אבל היו לנו כאן בעיות בעבר עם כנופיות שרוקנו את הבקתות. לשכן מלמטה גנבו את מכסחת הדשא. אנחנו שמים עין, ערניים למכוניות זרות.״

הכלב רחרח את שקית האוכל וניסה להידחק לתוך המכונית, בין הרגליים שלו. ההמולה שבמטבח חלפה בראשו, אריזות מזון קרועות על הרצפה. הכלב כנראה מצא את דרכו לארונות כדי להשביע את רעבונו.

אולוף תפס בעורפו, הכלב נהם והתפתל.

״הוא שלך?״

״לא, אני... מצאתי אותו בדרך.״

״זה לא הכלב של סוון הגסטרום?״ האיש הסתובב והשקיף אל הבית שעדיין בצבץ בין עצי האשוח. ״הוא בבית?״

אולוף נאבק במילים. באמת. ואז בזיכרון הטרי של מי המקלחת שזרמו וזרמו, בעור הלבן המתפורר, במפתח מתחת לאבן. הוא כחכח בגרונו ולפת את דלת המכונית.

״סוון מת.״

הגרון שלו התכווץ, כאילו מישהו הידק חבל סביב צווארו. הוא ידע שהוא חייב לומר עוד משהו, כי האיש מולו נסוג כמה צעדים לאחור ובחן בחשד את לוחית הרישוי לפני ששלף מהכיס טלפון סלולרי.

״המפתח היה מתחת לאבן,״ אולוף הצליח לומר לבסוף. ״באתי להוציא את הכלב... פשוט עברתי באזור.״

״ומי אתה?״ האיש הרים את הטלפון. אולוף שמע קליק ואז עוד אחד. יכול להיות שהאיש מצלם אותו ברגע זה? ״אני מתקשר למוקד החירום,״ הוסיף. ״אני מתקשר אליהם ברגע זה.״

״סוון הגסטרום הוא אבא שלי.״

האיש השפיל את מבטו לכלב, ואז שוב הסתכל על אולוף.

״אולוף? זה אתה? אולוף הגסטרום?״

״התכוונתי להתקשר, אבל...״

״אני פָּטרִיק נִידָאלֶן,״ אמר האיש ונסוג עוד מספר צעדים. ״אני הבן של טרִיגוֶוה ומֶיאַן, מלמעלה.״

הוא החווה בידו לעבר הכביש, לכיוון הבית בתוך היער, בית שאולוף לא היה יכול לראות מהמקום שבו עמד, אבל בכל זאת זכר אותו מהפעמים בהן היה בוחר לקצר את הדרך הביתה בנתיב הסקוטרים.

״אני לא יכול לטעון שאני ממש זוכר אותך. הייתי בן חמש־שש כש...״

בדממה שהשתררה אולוף דמיין את המחשבות והמראות שוודאי חלפו מתחת לשערו הבהיר של האיש שמולו, כל מה שסיפר לעצמו לאורך השנים אודות אולוף.

״אולי כדאי שתתקשר בעצמך למוקד החירום. אני אחייג בשבילך ואתן לך את הטלפון, אוקיי?״ האיש הושיט לעברו של אולוף זרוע ארוכה. ״זה הטלפון הפרטי שלי. אני תמיד לוקח איתי גם את הטלפון של העבודה.״

הכלב כבר הצליח להיכנס למכונית, נבר עם חוטמו בתוך השקית.

״או שאתקשר בעצמי.״ פטריק נידאלן המשיך לסגת.

אולוף צנח על המושב. הוא זכר שבמשק של נידאלן התרוצצו תמיד כמה ילדים קטנים. לא היו להם ארנבונים? ליל קיץ אחד אולוף התגנב לשם, פתח את הצוהר ופיתה את הארנבונים לצאת עם עלי פרח שן הארי. אולי הזאב טרף אותם, ואולי הם יצאו לחופשי בסופו של דבר.