ועכשיו נופלים למעלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ועכשיו נופלים למעלה

ועכשיו נופלים למעלה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מאיר פינקרט

יליד 1952. מתגורר בתל אביב ועוסק בכתיבה.

תקציר

למביט מן הצד נדמה שיוסף מנשה הוא איש רגיל בתכלית  – פקיד בנק ותיק, מסוג העובדים שלא יפוטרו ולא יקודמו עד הפנסיה, נשוי באושר יחסי, ילדיו כבר בגרו ועזבו את הבית, ולפתע הוא מוזמן לתחנת המשטרה, להעיד בחקירת רצח. 
הנרצחת היא אישה שיוסף אהב בנעוריו, אך אין לו כמדומה שום קשר למותה. ובכל זאת המפגש עם החוקר, פקד ירון שמחון, סוחף אותו למערבולת של חשדות ודבר אשם, עד לרגע שבו הוא נזכר ברצח אחר, שהתרחש לפני שנים והגיח לפתע מתהומות השכחה, והוא מבקש כעת זכות אחת בלבד – הזכות להתייצב מול שופט שימצה עימו את הדין. הזכות למשפט צדק.  
אלא שהזכות הזאת חומקת ממנו שוב ושוב. החוקר מתגלה כפילוסוף-חובב שמטיל ספק בעצם האפשרות לשפוט, לדעת, לגלות את האמת. שוטרים זוטרים מתגלים כפושעים זוטרים ובכירים במערכת החוק מתנהגים כפוליטיקאים חלקלקים או כעברייני צמרת. ברור שלאף אחד אין שום עניין בעשיית צדק. ויוסף מגלה שעולמו הולך ומאבד את שרידי ההיגיון שאולי פעם היו בו.      
ועכשיו נופלים למעלה הוא רומן חד וחכם, סוריאליסטי וצלול גם יחד, המשלב בהצלחה ז'אנרים רבים – בלש, ספר מתח, רומן פסיכולוגי, משל קיומי וסטירה חברתית. השפעתו של קפקא ניכרת היטב, אבל הפריזמה הישראלית ועידן הפייק ניוז שאנו שרויים בו מעניקים למסופר דחיפות מיוחדת ומשמעויות חדשות.

מאיר פינקרט, יליד 1952, הוא מומחה לחרושת עץ. מתגורר בתל אביב ועוסק בכתיבה. ועכשיו נופלים למעלה הוא ספרו הראשון.

פרק ראשון

פרק 1

מעולם לא התקשרו אליי מהמשטרה. מעולם לא קרה כדבר הזה. על כן תמהתי כאשר בשעת בוקר, בדרכי לעבודה, הנייד צלצל.

על הקו היה גבר: "מדבר שמחון מהמשטרה."

"מה אפשר לעזור?" שאלתי לתומי.

"אנחנו צריכים לדבר," השיב האיש בקול עייף והציג את עצמו כשוטר־חוקר.

"למה אנחנו צריכים לדבר?"

הייתה דממה.

"לא משהו אישי, רק להצליב מידע," אמר הקול העייף לאחר שתיקה ארוכה.

"מידע על מה?"

"כן, אדוני," השיב. אולי לא רצה לענות על שאלתי, אולי לא היה מרוכז. "את זה תשמע בתחנה," הוסיף בטרוניה כאילו אני מטריד אותו. "תבוא מוקדם. תחנת לב העיר. תחפש את פקד שמחון."

אלמלא שיחת הטלפון הזאת היה יומי רגיל: הולך בבוקר לעבודה, חוזר הביתה אחר הצהריים, ישן כשעה, אוכל ארוחת ערב עם אשתי, מתעטף בשלווה קטיפתית, וזהו.

מישהו כנראה מסר להם את מספר הטלפון שלי. לא היה לי מושג מי או למה. למיטב ידיעתי לא עשיתי דבר. לא יכולתי להעלות על הדעת למה דווקא אני מוזמן לתחנה לדבר עם פקד שמחון. והלב ניבא רעות. מאז ומתמיד שנאתי להרגיש מאוים. לא אהבתי שמאשימים אותי. שנאתי להצטדק. לא פעם הייתי מדמיין שעשיתי דבר נורא רק כדי לחוש הקלה בידיעה שמדובר בדמיון, שאני חף מפשע.

מיד החלטתי לנסוע ישר לתחנת המשטרה. העבודה תחכה. ידעתי שכדי להגיע לתחנה יהיה עליי לקחת שני אוטובוסים ועדיין להשלים כברת דרך ברגל, ופקד שמחון אמר לי לבוא מוקדם.

בניין המשטרה התנשא במלוא כיעורו מעברו השני של הכביש. בכל שישים שנותיי לא הייתי בשום תחנת משטרה. לא היה לי מושג איך היא נראית בפנים, כיצד מדברים בה ואיך מתנהגים. נכנסתי מתוך ציפייה שלא יציקו לי בשאלות מכשילות כדי להפליל אותי. קיוויתי שכל המהומה תסתכם בגביית עדות באיזה עניין שלא קשור אליי, ושבסופו של דבר יתברר שנעשתה איזו טעות מטופשת וזומנתי שלא לצורך.

"אני מחפש את פקד שמחון," אמרתי לשוטר בכניסה.

"המפקח שמחון," הוא תיקן. "לך על הצהוב," הוסיף בלי להביט בי.

המשכתי פנימה, צועד לאורך הפס הצהוב שסומן על המרצפות. הוא נמתח עד לסוף המסדרון וטיפס בגרם המדרגות. עליתי בצוואר מתוח, נתמך במאחז היד. למעלה עצרתי לנשום מעט. בפרוזדור שבקומה מעל פנה הפס בחדות ונעצר מול דלת סגורה. על שלט נחושת שהוצמד אליה היה חרוט: פקד שמחון, קצין בילוש מרחבי.

נקשתי בדלת. שמעתי רחש ודחפתי את הדלת בעדינות. שוטר ללא מדים ישב מאחורי שולחן. כובעו היה מונח על השולחן, מקופל, ועל מצחו היו מונחים משקפי שמש. הוא הביט בי בשעמום ושב לדפדף בניירותיו.

"סליחה, אני מחפש את פקד שמחון," אמרתי.

"הגעת למקום הנכון אדוני, שב בבקשה," אמר האיש.

"מישהו הזמין אותי הנה בטלפון. בבוקר. שמי..."

"זה בסדר, מר יוסף מנשה, אני יודע," הניח האיש לניירותיו, סקר אותי במבט ארוך ובסופו חייך.

"אתה יכול להירגע. אתה במשטרה, זוכר? אנחנו יודעים הכול, יש לנו שיטות. אנחנו יודעים מי מגיע הנה ולמה."

נאלמתי דום. זאת הייתה הצהרה משונה. השוטר — כנראה פקד שמחון — התעכב על רשימותיו עוד דקות ארוכות, ואז נשא עיניו אליי ואמר, "אנחנו עוקבים אחריך. שבועות אנחנו יושבים עליך."

הבטתי בו במתח, מנסה להבין אם הוא רציני או מתלוצץ.

"אתה לא מאמין, נכון? צודק. לפני דקה הודיעו לי מלמטה שאתה בדרך... אתה יכול לשבת בבקשה."

קולו המנומס היה דומה לקול המרוחק ששמעתי בטלפון. למרות ששיטה בי נעניתי להזמנתו והתיישבתי מולו.

"עוד מעט אתפנה, ותוכל לספר לי כל מה שאתה יודע," אמר ושב להפוך בניירותיו בחוסר עניין, חיפש דבר מה במגירת השולחן, פתח מגירה נוספת, ושב וטרק את שתיהן במיאוס.

המתנתי בלי להבין מה מתרחש. חששתי מהבאות. הגרוע מכול היה שלא יכולתי לקום וללכת. סתם לקום ולהסתלק. זה בדיוק מה שרציתי לעשות.

הוא פתח קלסר, הוציא פיסת עיתון, פנה אליי והושיט אותה לעברי, "אתה בטח מכיר את זה?"

הופתעתי. הידיעה הייתה מוכרת לי, שכן קראתי אותה בעניין אתמול אחרי ארוחת הערב. נמצאה גופה בירקון, נכתב בכותרת. מוות לא טבעי, חשד לרצח.

החוקר רכן אליי ואמר, "ספר לי מתי נודע לך לראשונה על הרצח."

ניסיתי להבין. כל מה שיכולתי לומר הוא שקראתי אתמול בביתי את הידיעה לפני שהלכתי לישון. בנחל הירקון התגלתה גופת אישה בת גילי. היא התגלתה בסבך שבגדה הדרומית. הגופה הייתה עטופה בקרעי בד, כנראה שיירי הבגדים שלבשה בבוקר. בגדים פשוטים, לא משהו חגיגי, בגדים שלובשים לעבודה, לסידורים, בלי להעלות על הדעת שהיום יהיה היום האחרון לחייך. זכרתי כמה השתוממתי כשקראתי את הידיעה. דווקא בירקון, בנחל־ספק־נהר שהכרתי מילדותי ממש כמו את כף ידי.

החוקר אסף אליו את העיתון, הביט בי ומלמל בקול רפה: "בינתיים תחשוב."

לא היה לי על מה לחשוב. הייתי מוכן להשיב על שאלותיו ברוחב לב. כן, הוא יהיה מרוצה ממני. הרי אינני מעורב בזה ולכן לא אערים קשיים. ובעצם, מדוע שאקשה עליו? הייתי מוכן לספר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת. הייתי מוכן להיות לו לעזר בכל צורה ואופן. אבל איך יכולתי לדעת שהשוטר החוקר, מלבד עבודתו במשטרה, לומד פילוסופיה באוניברסיטה?

זה היה מוזר. הוא לא שאל שום שאלה, אמר מיד שלא אצפה להרבה, והבהיר שהוא מטיל ספק באמת כפי שהיא מובנת אצל הבריות. הוא גלגל את המילה "אמת" בפיו כאילו מדובר במין צעצוע מזויף, וטען שאפילו עובדות פשוטות, ידועות לכול, מעוררות אצלו חשד. לא הצלחתי להבין למה חוקר משטרה מסבך את עצמו בהתחבטויות כאלה. חשבתי שלפעמים רצוי להשתמש בשכל הישר.

הוא נשא אליי את עיניו וסקר אותי במבט ארוך. ברשמיות קרירה ביקש לראות תעודת זהות, נעץ בה מבט קצרצר והשיב לי אותה בלי לומר דבר. ואז ביקש שאניח על השולחן את הטלפון הנייד שלי, עלעל שוב בניירות שלפניו, אחז בטלפון השולחני וחייג. הנייד שלי זמזם. הוא הביט במספר שהופיע על צג הטלפון השולחני, הפך את הנייד על פניו, לחץ על כפתור הכיבוי והניח אותו בחזרה על השולחן.

דלת הכניסה חרקה. שוטר נמוך ועגלגל נכנס ונעמד בגבו אל הקיר.

"אהלן פרוספר," הפטיר החוקר לעבר השוטר ששילב את ידיו על החזה ושתק. אפו המחודד שיווה לו מראה של חולד.

החוקר שב ופנה אליי ואמר בקול שקט: "בעניין הטלפון, רציתי לוודא שאתה זה אתה, עד כמה שניתן לקבוע דברים כאלה בוודאות."

"אני זה אני," אישרתי בהיסוס.

"גם אם הנייד שלך כבוי אפשר לדעת עליך הכול."

"למה כיבית אותו?" שאלתי.

"שלא יעלה לך על הדעת להקליט אותנו."

"לא התכוונתי..."

"גם אם תקליט לא יהיה לכך תוקף משפטי. הקלטה היא רק אוסף של צלילים. תוכי יכול להפיק אותם. וכל דבר אפשר להוציא בקלות מהקשרו."

הטון שלו היה אדיש, ובכל זאת דבריו הפליאו והבהילו אותי. בעיקר פחדתי שיטיח בי האשמות. לא הבנתי מה אני עושה שם, מה מעמדי, מה הוא בעצם רוצה ממני. ידעתי רק שהוא מנסה לערער את ביטחוני ומצליח בזה מאוד.

החוקר הזדקף לפתע, נגע בקודקודו וכמעט הפיל את משקפי השמש שעל ראשו. הוא קם וניגש לארון שבקצה החדר, השתהה מול המֵחם שעל המדף, הושיט יד לעבר הארון אך נמלך בדעתו, שב לכיסאו, נעמד מאחוריו והזיז את הכיסא במשיכה חדה. לבסוף התיישב בתנועה מיומנת, נשא את פניו אליי בהבעת חשיבות, הגיש לי דף ובו שאלון וביקש שאמלא אותו.

הבטתי בנייר באי אמון. חשבתי שיוסבר לי במה העניין. היה ראוי שייאמר לי לשם מה הוזמנתי. לא משהו אישי, הוא אמר בטלפון, רק להצליב מידע.

החוקר רכן קדימה והושיט לי עט.

התיישרתי מול הנייר והתחלתי למלא אותו מלמעלה למטה, כנהוג. פרטים אישיים, מצב משפחתי, משלח יד. לפני שהספקתי להשלים רבע מהגיליון, הוא חטף ממני את המסמך.

הוא לא בדק מה כתבתי, רק התרווח בכיסאו, השעין את גופו לאחור וסקר אותי כמי שרואה אותי בפעם הראשונה.

"זה יספיק בינתיים," אמר ברוגע.

"לא הספקתי הכול," אמרתי. זזתי בכיסאי בעצבנות אך השתדלתי לשמור על קור רוח.

"לא נורא. למדתי מה שרציתי ללמוד גם אם לא סיימת."

"כל מה שכתבתי היה נכון."

"לא מעניין אותי מה כתבת."

"לא מעניין?"

"כתבת ביד שמאל, לא?"

"כן."

"זה מה שרציתי לדעת."

זה היה מוזר. הוא היה יכול לשאול אותי בישירות, בפשטות, בלי כל הפירוטכניקה הזאת, והייתי מספר לו שאני ימני, אבל טפסים אני נוהג מאז ומתמיד למלא ביד שמאל. הייתי יכול להדגים לו כיצד ידי השמאלית מנפקת כתב יד עגול וברור לעומת הימנית, שמוציאה תחתיה כתב רופאים, מהימים שבהם רופאים עדיין כתבו ולא הקלידו במחשב. כלי עבודה אני אוחז בימיני, וגם כלי כתיבה, למען האמת, אבל רק אם עליי לכתוב דבר מה בחיפזון.

משהו בכל העניין לא היה ברור לי. הייתי מוכן לחקירה רשמית. לשאלות פשוטות. הייתי מוכן לענות על כל שאלה סבירה, לספר כל מה שאני יודע. שוב רציתי לקום ולצאת מהחדר.

החוקר הניח את מרפקיו על השולחן ואמר: "אני מבין שאתה יודע למה הזמנתי אותך."

הנעתי את ראשי לצדדים, "לא, אני לא יודע. באמת רציתי לשאול..."

הוא נכנס לדבריי, "אתה כל הזמן לא אומר שום דבר, אבל אני משער שאתה יודע משהו על האישה שנמצאה בירקון."

"שמעתי עליה," עניתי. "כלומר, קראתי עליה בעיתון," מיהרתי לתקן את עצמי, "אבל אני לא יודע מי היא."

"מצאנו את השם שלך אצלה."

"השם שלי? אתה בטוח?"

"זה כל מה שאני יכול להגיד עכשיו. את השאר אתה מוזמן למצוא בעצמך."

נבהלתי. הוא נטע בי את זוג עיני התכלת שלו ושילב את אצבעותיו אלו באלו. הרגשתי שהפגישה הסתיימה. גם השוטר ליד הקיר כנראה סבר כך. הוא כחכח בגרונו, פנה לדלת, פתח אותה והסתלק בלי לומר דבר.

"להתראות, פרוספר," קרא אחריו החוקר.

"זה הכול?" שאלתי.

"בינתיים, אלא אם אתה רוצה לספר לי משהו שאני צריך לדעת."

לא הגבתי. הבטתי בקצות אצבעותיי, וגם באצבעותיו. ניסיתי להיזכר בשמו. שמחון, נדמה לי. שם משונה. הוא קם שוב, הלך לפינת החדר והדליק את המחם בתנועת יד קצרה. לאחר מכן ניגש לארונית הפח, פתח את דלתה, חיטט במדפים והוציא סלסלת פלסטיק ובה קפה וכפיות משומשות. הסלסילה נפלה מידיו ותוכנה התפזר על הרצפה. הוא התכופף, אסף והחזיר במהירות כל דבר למקומו, לקח זוג כוסות חד פעמיות והמתין למחם.

משום מה נשארתי לשבת. לא קמתי ללכת. הייתי סקרן לדעת מי האישה שנרצחה וכיצד שורבב שמי לעניין. עיניי שוטטו לאורך הקפל המגוהץ של מכנסי החאקי של החוקר. הם נראו לי חדשים. קו מגוהץ צנח עד למטה, ושם, להפתעתי, הציצו נעלי ספורט לבנות עלובות למראה. זכרתי את הנעליים האלה. נדמה היה לי שראיתי אותן פעם אצל אסירים בחופשה, שהסתובבו ברחוב עם משקפי שמש זולים וטרנינג עם פס ארוך בצד.

החוקר שמחון עמד והמתין ליד המחם. הוא העביר את משקל גופו מרגל לרגל. הבעת הלאות לא נטשה אותו כשליטף את מצחו. הוא התרחק מהמחם ושב והסביר לי במשפטים מדודים שגם אם אשתוק זה לא ישנה דבר. "אתה שותק," אמר, "כי אתה מקווה שאאמין שהידיעה בעיתון לא מעוררת אצלך שום תגובה. אבל דע לך שאני לא משתמש בכלי הזה, למרות שהוא הכלי הסביר היחיד... שים לב שלא אמרתי הגיוני, אמרתי סביר."

"איזה כלי?"

"אמונה," פלט, ומיד נשא נאום קצר וסיפר כי מאז שהוא זוכר את עצמו מקננת בו ספקנות עמוקה כלפי כל אמת, קל וחומר כלפי כל יומרה לדעת. הוא שפשף את כפות ידיו זו בזו באטיות, ופלט ביטויים כמו "אמת משפטית", "עדות תקפה" ו"דיני ראיות". לא הבנתי הרבה ממה שאמר.

"אני לא מאמין בשום דבר, וכופר בכל סיפור שאני שומע," הוא הדגיש. "אני מטיל ספק גם בתקפותם של מסמכים או תצלומים, ואפילו סרטי וידיאו מפוקפקים בעיניי. ואני לא מסתיר את הבוז שלי למחשבה שניתן לתאר דברים במילים."

הקשבתי בבלבול מוחלט. חששתי שהוא טומן לי מלכודת. לא נראה שהבלבול שלי הטריד אותו. הוא התעלם מהמתח העצום שהייתי שרוי בו, אם כי הופתעתי קצת מגילוי הלב שלו כאשר אמר: "מאז שאני זוכר את עצמי אני ספקן כרוני."

ישבתי וחיכיתי לשמוע כמה מילים יותר ברורות, אולי אפילו איזה צחקוק קליל שיבטל את כל העניין, אבל שום דבר כזה לא הגיע. כשהשתתק חשבתי שהוא רואה בי יריב ערמומי המסתיר ממנו את האמת, מישהו שכל מטרתו היא למנוע מהחוקר המיוגע להגיע לחקר העובדות.

הוא התרחק ממני ושב למחם שרתח בינתיים, נעמד מול הארון, התעסק שוב בסלסילת הפלסטיק והגביה את ידו אל צנצנת הסוכר שניצבה על המדף העליון. חולצתו התרוממה וחשפה את תחתוניו ומעט ממותנו. המראה הביך אותי. הסטתי את מבטי, ועיניי נחו על התיק החום שהיה מונח על השולחן.

השתוקקתי לקרוא את התיק, ולמרות זאת לא העזתי להישיר מבט אל החוקר, ורק גיששתי בזווית העין לבדוק אם הוא עדיין עסוק בהכנת הקפה. מבטו היה נעוץ במחם. רק אז, כמו בהיסח הדעת, שלחתי יד מרפרפת להטות את התיק לעברי.

תמונת אישה בגיל העמידה הייתה מוצמדת לתיק במהדק. לחרדתי, זיהיתי אותה מיד — את הקשתות של גבותיה, את מבנה שפתיה, את מבע עיניה מבעד לקמטי הגיל. הזדקפתי לקרוא את הכתוב על התיק. על גב התיק החבוק בגומייה היה כתוב בטוש שחור, בכתב יד מעוגל, "עירית נגרי".

חשתי לחץ בבטן. זה היה ברור כשמש. שלחתי מבט נוסף לוודא שלא טעיתי. למרות שהשם היה "עירית", לא יכולתי שלא לקשר את התמונה לאיריס, איריס האחת והיחידה, איריס משיח, שלא פעם רצתה להחליף את שמה לעירית. נגרי היה עניין אחר. נגרי היה שם משפחתו של חזי, בן כיתתנו.

שלחתי מבט לעבר פקד שמחון. ראיתי את פניו במראה התלויה בצד הפנימי של דלת הארון. הבנתי מיד. החוקר התחבולן צפה בי כל הזמן. הוא ראה הכול. ראה איך הזדקפתי לעבר התיק, איך התבוננתי בתמונה, איך קראתי את השם, איך הגבתי. הוא הניח לי לעשות זאת בעודו עסוק עם הקפה, ולבסוף שב עם זוג כוסות והניח אותן על השולחן.

"יכולת לבקש, הייתי פשוט מראה לך," אמר באדנות, התיישב ודחף את התיק לעברי.

מאיר פינקרט

יליד 1952. מתגורר בתל אביב ועוסק בכתיבה.

עוד על הספר

ועכשיו נופלים למעלה מאיר פינקרט

פרק 1

מעולם לא התקשרו אליי מהמשטרה. מעולם לא קרה כדבר הזה. על כן תמהתי כאשר בשעת בוקר, בדרכי לעבודה, הנייד צלצל.

על הקו היה גבר: "מדבר שמחון מהמשטרה."

"מה אפשר לעזור?" שאלתי לתומי.

"אנחנו צריכים לדבר," השיב האיש בקול עייף והציג את עצמו כשוטר־חוקר.

"למה אנחנו צריכים לדבר?"

הייתה דממה.

"לא משהו אישי, רק להצליב מידע," אמר הקול העייף לאחר שתיקה ארוכה.

"מידע על מה?"

"כן, אדוני," השיב. אולי לא רצה לענות על שאלתי, אולי לא היה מרוכז. "את זה תשמע בתחנה," הוסיף בטרוניה כאילו אני מטריד אותו. "תבוא מוקדם. תחנת לב העיר. תחפש את פקד שמחון."

אלמלא שיחת הטלפון הזאת היה יומי רגיל: הולך בבוקר לעבודה, חוזר הביתה אחר הצהריים, ישן כשעה, אוכל ארוחת ערב עם אשתי, מתעטף בשלווה קטיפתית, וזהו.

מישהו כנראה מסר להם את מספר הטלפון שלי. לא היה לי מושג מי או למה. למיטב ידיעתי לא עשיתי דבר. לא יכולתי להעלות על הדעת למה דווקא אני מוזמן לתחנה לדבר עם פקד שמחון. והלב ניבא רעות. מאז ומתמיד שנאתי להרגיש מאוים. לא אהבתי שמאשימים אותי. שנאתי להצטדק. לא פעם הייתי מדמיין שעשיתי דבר נורא רק כדי לחוש הקלה בידיעה שמדובר בדמיון, שאני חף מפשע.

מיד החלטתי לנסוע ישר לתחנת המשטרה. העבודה תחכה. ידעתי שכדי להגיע לתחנה יהיה עליי לקחת שני אוטובוסים ועדיין להשלים כברת דרך ברגל, ופקד שמחון אמר לי לבוא מוקדם.

בניין המשטרה התנשא במלוא כיעורו מעברו השני של הכביש. בכל שישים שנותיי לא הייתי בשום תחנת משטרה. לא היה לי מושג איך היא נראית בפנים, כיצד מדברים בה ואיך מתנהגים. נכנסתי מתוך ציפייה שלא יציקו לי בשאלות מכשילות כדי להפליל אותי. קיוויתי שכל המהומה תסתכם בגביית עדות באיזה עניין שלא קשור אליי, ושבסופו של דבר יתברר שנעשתה איזו טעות מטופשת וזומנתי שלא לצורך.

"אני מחפש את פקד שמחון," אמרתי לשוטר בכניסה.

"המפקח שמחון," הוא תיקן. "לך על הצהוב," הוסיף בלי להביט בי.

המשכתי פנימה, צועד לאורך הפס הצהוב שסומן על המרצפות. הוא נמתח עד לסוף המסדרון וטיפס בגרם המדרגות. עליתי בצוואר מתוח, נתמך במאחז היד. למעלה עצרתי לנשום מעט. בפרוזדור שבקומה מעל פנה הפס בחדות ונעצר מול דלת סגורה. על שלט נחושת שהוצמד אליה היה חרוט: פקד שמחון, קצין בילוש מרחבי.

נקשתי בדלת. שמעתי רחש ודחפתי את הדלת בעדינות. שוטר ללא מדים ישב מאחורי שולחן. כובעו היה מונח על השולחן, מקופל, ועל מצחו היו מונחים משקפי שמש. הוא הביט בי בשעמום ושב לדפדף בניירותיו.

"סליחה, אני מחפש את פקד שמחון," אמרתי.

"הגעת למקום הנכון אדוני, שב בבקשה," אמר האיש.

"מישהו הזמין אותי הנה בטלפון. בבוקר. שמי..."

"זה בסדר, מר יוסף מנשה, אני יודע," הניח האיש לניירותיו, סקר אותי במבט ארוך ובסופו חייך.

"אתה יכול להירגע. אתה במשטרה, זוכר? אנחנו יודעים הכול, יש לנו שיטות. אנחנו יודעים מי מגיע הנה ולמה."

נאלמתי דום. זאת הייתה הצהרה משונה. השוטר — כנראה פקד שמחון — התעכב על רשימותיו עוד דקות ארוכות, ואז נשא עיניו אליי ואמר, "אנחנו עוקבים אחריך. שבועות אנחנו יושבים עליך."

הבטתי בו במתח, מנסה להבין אם הוא רציני או מתלוצץ.

"אתה לא מאמין, נכון? צודק. לפני דקה הודיעו לי מלמטה שאתה בדרך... אתה יכול לשבת בבקשה."

קולו המנומס היה דומה לקול המרוחק ששמעתי בטלפון. למרות ששיטה בי נעניתי להזמנתו והתיישבתי מולו.

"עוד מעט אתפנה, ותוכל לספר לי כל מה שאתה יודע," אמר ושב להפוך בניירותיו בחוסר עניין, חיפש דבר מה במגירת השולחן, פתח מגירה נוספת, ושב וטרק את שתיהן במיאוס.

המתנתי בלי להבין מה מתרחש. חששתי מהבאות. הגרוע מכול היה שלא יכולתי לקום וללכת. סתם לקום ולהסתלק. זה בדיוק מה שרציתי לעשות.

הוא פתח קלסר, הוציא פיסת עיתון, פנה אליי והושיט אותה לעברי, "אתה בטח מכיר את זה?"

הופתעתי. הידיעה הייתה מוכרת לי, שכן קראתי אותה בעניין אתמול אחרי ארוחת הערב. נמצאה גופה בירקון, נכתב בכותרת. מוות לא טבעי, חשד לרצח.

החוקר רכן אליי ואמר, "ספר לי מתי נודע לך לראשונה על הרצח."

ניסיתי להבין. כל מה שיכולתי לומר הוא שקראתי אתמול בביתי את הידיעה לפני שהלכתי לישון. בנחל הירקון התגלתה גופת אישה בת גילי. היא התגלתה בסבך שבגדה הדרומית. הגופה הייתה עטופה בקרעי בד, כנראה שיירי הבגדים שלבשה בבוקר. בגדים פשוטים, לא משהו חגיגי, בגדים שלובשים לעבודה, לסידורים, בלי להעלות על הדעת שהיום יהיה היום האחרון לחייך. זכרתי כמה השתוממתי כשקראתי את הידיעה. דווקא בירקון, בנחל־ספק־נהר שהכרתי מילדותי ממש כמו את כף ידי.

החוקר אסף אליו את העיתון, הביט בי ומלמל בקול רפה: "בינתיים תחשוב."

לא היה לי על מה לחשוב. הייתי מוכן להשיב על שאלותיו ברוחב לב. כן, הוא יהיה מרוצה ממני. הרי אינני מעורב בזה ולכן לא אערים קשיים. ובעצם, מדוע שאקשה עליו? הייתי מוכן לספר את האמת, רק את האמת ואת כל האמת. הייתי מוכן להיות לו לעזר בכל צורה ואופן. אבל איך יכולתי לדעת שהשוטר החוקר, מלבד עבודתו במשטרה, לומד פילוסופיה באוניברסיטה?

זה היה מוזר. הוא לא שאל שום שאלה, אמר מיד שלא אצפה להרבה, והבהיר שהוא מטיל ספק באמת כפי שהיא מובנת אצל הבריות. הוא גלגל את המילה "אמת" בפיו כאילו מדובר במין צעצוע מזויף, וטען שאפילו עובדות פשוטות, ידועות לכול, מעוררות אצלו חשד. לא הצלחתי להבין למה חוקר משטרה מסבך את עצמו בהתחבטויות כאלה. חשבתי שלפעמים רצוי להשתמש בשכל הישר.

הוא נשא אליי את עיניו וסקר אותי במבט ארוך. ברשמיות קרירה ביקש לראות תעודת זהות, נעץ בה מבט קצרצר והשיב לי אותה בלי לומר דבר. ואז ביקש שאניח על השולחן את הטלפון הנייד שלי, עלעל שוב בניירות שלפניו, אחז בטלפון השולחני וחייג. הנייד שלי זמזם. הוא הביט במספר שהופיע על צג הטלפון השולחני, הפך את הנייד על פניו, לחץ על כפתור הכיבוי והניח אותו בחזרה על השולחן.

דלת הכניסה חרקה. שוטר נמוך ועגלגל נכנס ונעמד בגבו אל הקיר.

"אהלן פרוספר," הפטיר החוקר לעבר השוטר ששילב את ידיו על החזה ושתק. אפו המחודד שיווה לו מראה של חולד.

החוקר שב ופנה אליי ואמר בקול שקט: "בעניין הטלפון, רציתי לוודא שאתה זה אתה, עד כמה שניתן לקבוע דברים כאלה בוודאות."

"אני זה אני," אישרתי בהיסוס.

"גם אם הנייד שלך כבוי אפשר לדעת עליך הכול."

"למה כיבית אותו?" שאלתי.

"שלא יעלה לך על הדעת להקליט אותנו."

"לא התכוונתי..."

"גם אם תקליט לא יהיה לכך תוקף משפטי. הקלטה היא רק אוסף של צלילים. תוכי יכול להפיק אותם. וכל דבר אפשר להוציא בקלות מהקשרו."

הטון שלו היה אדיש, ובכל זאת דבריו הפליאו והבהילו אותי. בעיקר פחדתי שיטיח בי האשמות. לא הבנתי מה אני עושה שם, מה מעמדי, מה הוא בעצם רוצה ממני. ידעתי רק שהוא מנסה לערער את ביטחוני ומצליח בזה מאוד.

החוקר הזדקף לפתע, נגע בקודקודו וכמעט הפיל את משקפי השמש שעל ראשו. הוא קם וניגש לארון שבקצה החדר, השתהה מול המֵחם שעל המדף, הושיט יד לעבר הארון אך נמלך בדעתו, שב לכיסאו, נעמד מאחוריו והזיז את הכיסא במשיכה חדה. לבסוף התיישב בתנועה מיומנת, נשא את פניו אליי בהבעת חשיבות, הגיש לי דף ובו שאלון וביקש שאמלא אותו.

הבטתי בנייר באי אמון. חשבתי שיוסבר לי במה העניין. היה ראוי שייאמר לי לשם מה הוזמנתי. לא משהו אישי, הוא אמר בטלפון, רק להצליב מידע.

החוקר רכן קדימה והושיט לי עט.

התיישרתי מול הנייר והתחלתי למלא אותו מלמעלה למטה, כנהוג. פרטים אישיים, מצב משפחתי, משלח יד. לפני שהספקתי להשלים רבע מהגיליון, הוא חטף ממני את המסמך.

הוא לא בדק מה כתבתי, רק התרווח בכיסאו, השעין את גופו לאחור וסקר אותי כמי שרואה אותי בפעם הראשונה.

"זה יספיק בינתיים," אמר ברוגע.

"לא הספקתי הכול," אמרתי. זזתי בכיסאי בעצבנות אך השתדלתי לשמור על קור רוח.

"לא נורא. למדתי מה שרציתי ללמוד גם אם לא סיימת."

"כל מה שכתבתי היה נכון."

"לא מעניין אותי מה כתבת."

"לא מעניין?"

"כתבת ביד שמאל, לא?"

"כן."

"זה מה שרציתי לדעת."

זה היה מוזר. הוא היה יכול לשאול אותי בישירות, בפשטות, בלי כל הפירוטכניקה הזאת, והייתי מספר לו שאני ימני, אבל טפסים אני נוהג מאז ומתמיד למלא ביד שמאל. הייתי יכול להדגים לו כיצד ידי השמאלית מנפקת כתב יד עגול וברור לעומת הימנית, שמוציאה תחתיה כתב רופאים, מהימים שבהם רופאים עדיין כתבו ולא הקלידו במחשב. כלי עבודה אני אוחז בימיני, וגם כלי כתיבה, למען האמת, אבל רק אם עליי לכתוב דבר מה בחיפזון.

משהו בכל העניין לא היה ברור לי. הייתי מוכן לחקירה רשמית. לשאלות פשוטות. הייתי מוכן לענות על כל שאלה סבירה, לספר כל מה שאני יודע. שוב רציתי לקום ולצאת מהחדר.

החוקר הניח את מרפקיו על השולחן ואמר: "אני מבין שאתה יודע למה הזמנתי אותך."

הנעתי את ראשי לצדדים, "לא, אני לא יודע. באמת רציתי לשאול..."

הוא נכנס לדבריי, "אתה כל הזמן לא אומר שום דבר, אבל אני משער שאתה יודע משהו על האישה שנמצאה בירקון."

"שמעתי עליה," עניתי. "כלומר, קראתי עליה בעיתון," מיהרתי לתקן את עצמי, "אבל אני לא יודע מי היא."

"מצאנו את השם שלך אצלה."

"השם שלי? אתה בטוח?"

"זה כל מה שאני יכול להגיד עכשיו. את השאר אתה מוזמן למצוא בעצמך."

נבהלתי. הוא נטע בי את זוג עיני התכלת שלו ושילב את אצבעותיו אלו באלו. הרגשתי שהפגישה הסתיימה. גם השוטר ליד הקיר כנראה סבר כך. הוא כחכח בגרונו, פנה לדלת, פתח אותה והסתלק בלי לומר דבר.

"להתראות, פרוספר," קרא אחריו החוקר.

"זה הכול?" שאלתי.

"בינתיים, אלא אם אתה רוצה לספר לי משהו שאני צריך לדעת."

לא הגבתי. הבטתי בקצות אצבעותיי, וגם באצבעותיו. ניסיתי להיזכר בשמו. שמחון, נדמה לי. שם משונה. הוא קם שוב, הלך לפינת החדר והדליק את המחם בתנועת יד קצרה. לאחר מכן ניגש לארונית הפח, פתח את דלתה, חיטט במדפים והוציא סלסלת פלסטיק ובה קפה וכפיות משומשות. הסלסילה נפלה מידיו ותוכנה התפזר על הרצפה. הוא התכופף, אסף והחזיר במהירות כל דבר למקומו, לקח זוג כוסות חד פעמיות והמתין למחם.

משום מה נשארתי לשבת. לא קמתי ללכת. הייתי סקרן לדעת מי האישה שנרצחה וכיצד שורבב שמי לעניין. עיניי שוטטו לאורך הקפל המגוהץ של מכנסי החאקי של החוקר. הם נראו לי חדשים. קו מגוהץ צנח עד למטה, ושם, להפתעתי, הציצו נעלי ספורט לבנות עלובות למראה. זכרתי את הנעליים האלה. נדמה היה לי שראיתי אותן פעם אצל אסירים בחופשה, שהסתובבו ברחוב עם משקפי שמש זולים וטרנינג עם פס ארוך בצד.

החוקר שמחון עמד והמתין ליד המחם. הוא העביר את משקל גופו מרגל לרגל. הבעת הלאות לא נטשה אותו כשליטף את מצחו. הוא התרחק מהמחם ושב והסביר לי במשפטים מדודים שגם אם אשתוק זה לא ישנה דבר. "אתה שותק," אמר, "כי אתה מקווה שאאמין שהידיעה בעיתון לא מעוררת אצלך שום תגובה. אבל דע לך שאני לא משתמש בכלי הזה, למרות שהוא הכלי הסביר היחיד... שים לב שלא אמרתי הגיוני, אמרתי סביר."

"איזה כלי?"

"אמונה," פלט, ומיד נשא נאום קצר וסיפר כי מאז שהוא זוכר את עצמו מקננת בו ספקנות עמוקה כלפי כל אמת, קל וחומר כלפי כל יומרה לדעת. הוא שפשף את כפות ידיו זו בזו באטיות, ופלט ביטויים כמו "אמת משפטית", "עדות תקפה" ו"דיני ראיות". לא הבנתי הרבה ממה שאמר.

"אני לא מאמין בשום דבר, וכופר בכל סיפור שאני שומע," הוא הדגיש. "אני מטיל ספק גם בתקפותם של מסמכים או תצלומים, ואפילו סרטי וידיאו מפוקפקים בעיניי. ואני לא מסתיר את הבוז שלי למחשבה שניתן לתאר דברים במילים."

הקשבתי בבלבול מוחלט. חששתי שהוא טומן לי מלכודת. לא נראה שהבלבול שלי הטריד אותו. הוא התעלם מהמתח העצום שהייתי שרוי בו, אם כי הופתעתי קצת מגילוי הלב שלו כאשר אמר: "מאז שאני זוכר את עצמי אני ספקן כרוני."

ישבתי וחיכיתי לשמוע כמה מילים יותר ברורות, אולי אפילו איזה צחקוק קליל שיבטל את כל העניין, אבל שום דבר כזה לא הגיע. כשהשתתק חשבתי שהוא רואה בי יריב ערמומי המסתיר ממנו את האמת, מישהו שכל מטרתו היא למנוע מהחוקר המיוגע להגיע לחקר העובדות.

הוא התרחק ממני ושב למחם שרתח בינתיים, נעמד מול הארון, התעסק שוב בסלסילת הפלסטיק והגביה את ידו אל צנצנת הסוכר שניצבה על המדף העליון. חולצתו התרוממה וחשפה את תחתוניו ומעט ממותנו. המראה הביך אותי. הסטתי את מבטי, ועיניי נחו על התיק החום שהיה מונח על השולחן.

השתוקקתי לקרוא את התיק, ולמרות זאת לא העזתי להישיר מבט אל החוקר, ורק גיששתי בזווית העין לבדוק אם הוא עדיין עסוק בהכנת הקפה. מבטו היה נעוץ במחם. רק אז, כמו בהיסח הדעת, שלחתי יד מרפרפת להטות את התיק לעברי.

תמונת אישה בגיל העמידה הייתה מוצמדת לתיק במהדק. לחרדתי, זיהיתי אותה מיד — את הקשתות של גבותיה, את מבנה שפתיה, את מבע עיניה מבעד לקמטי הגיל. הזדקפתי לקרוא את הכתוב על התיק. על גב התיק החבוק בגומייה היה כתוב בטוש שחור, בכתב יד מעוגל, "עירית נגרי".

חשתי לחץ בבטן. זה היה ברור כשמש. שלחתי מבט נוסף לוודא שלא טעיתי. למרות שהשם היה "עירית", לא יכולתי שלא לקשר את התמונה לאיריס, איריס האחת והיחידה, איריס משיח, שלא פעם רצתה להחליף את שמה לעירית. נגרי היה עניין אחר. נגרי היה שם משפחתו של חזי, בן כיתתנו.

שלחתי מבט לעבר פקד שמחון. ראיתי את פניו במראה התלויה בצד הפנימי של דלת הארון. הבנתי מיד. החוקר התחבולן צפה בי כל הזמן. הוא ראה הכול. ראה איך הזדקפתי לעבר התיק, איך התבוננתי בתמונה, איך קראתי את השם, איך הגבתי. הוא הניח לי לעשות זאת בעודו עסוק עם הקפה, ולבסוף שב עם זוג כוסות והניח אותן על השולחן.

"יכולת לבקש, הייתי פשוט מראה לך," אמר באדנות, התיישב ודחף את התיק לעברי.