אנדריאס איזה יופי!

"בוא! הולכים!" אמרתי, אבל לוקאס לא היה מסוגל ללכת לשום מקום. הנפתי את ידידי הקטן בזרועותיי, המחלה כרסמה את משקל גופו, ויצאתי אל עבר הכנסייה. לא היה לי מושג אם אכן הגיע זמנו למות, ומה עליי לעשות? להישאר בבית ולהזעיק את ד"ר פואד מהקליניקה מול המסעדה, או לקחת אותו לכנסייה? זוגתי ביקרה באותו יום את בתנו בתל אביב, ואני נותרתי לשמור עליו, בלי מכוניתי. נשאתי אותו בשביל היפה בין עצי הזית לעבר רחוב אל־בִּישָׁארַה, אולי מישהו יעצור, וייקח אותנו לכנסייה. כאב הדורבן הארור בעקב רגל שמאל פילח כמסמר את כל צד גופי, וכך, צולע ורועד ומתנשף ומזיע וכואב ומועד, עם גופה של נער צעיר, נראיתי כנראה מפחיד מדי. איש לא עצר לי. סוחרים וקונים נחפזו החוצה אל המדרכות לראות על מה המהומה. היו שהכירו אותי בשמי, וידעו על הקשר ביני לבין לוקאס. שיירה התאספה אחריי ממזרח למערב. המונים המונים בתהלוכה אטית. חסן המוכר הצעיר, נמוך הקומה, מהמאפייה ואמו אסמא עבת הבשר, איברהים הירקן מצדו השני של הרחוב, ריאד מחנות הטלפונים בחניון התת־קרקעי, באסם מהממתקים, האחיות מוכרות התבלינים במערה מתחת לכביש, נאסר בעל דוכן המיצים, סולימן איש המצבות, שחאדה הצנום מחנות מכשירי הכתיבה, שלוקאס מתעקש לקרוא לו שחאדה שחאדה, הפקידות מהדואר, הרוקח פהמי מבית המרקחת. אנשים שהיו חלק מרכזי בחיי בשנה האחרונה. המלצרים ושוטפי הכלים מהמסעדה, העובדים מדוכן הבורקס הטורקי שהגיעו עם התרבושים האדומים המצחיקים, עורכי הדין ורואי החשבון מהקומות העליונות, תיירים, עולי רגל, נכים וחולים, שבאו במיוחד לארץ הקודש והיו בדרכם לקבל רפואה מהמושיע, נהגים מתחנת המוניות, כמרים ועוזריהם שחומי העור, השחקן ג'וליאנו מר חמיס ז"ל עקב אחריי מהקירות, מתים הציצו מעבר לחומת בית הקברות, "הגן הקדוש" קורא לו לוקאס. אט־אט הפכנו לתהלוכת אבל גדולה. כולם פה מכירים את לוקאס. על מה הם מדברים בהתרגשות מאחורי גבי? עליי או עליו? למרות שיעורי הערבית הרבים שלקחתי בחודשים האחרונים במרכז התרבות העירוני, לא הצלחתי להבין את הנאמר. האם הם לועגים לי, היהודי? האם הם צוחקים על הליכתי המוזרה ועל מעידותיי, או אולי אלו קריאות צער ורחמים. אבני המדרכה הבולטות והכביש המשובש הפכו את הדרך לדרך ייסורים של ממש. פעמוני הכנסייה רעמו מעל גגות הרחוב, וההמון מאחוריי החל לשיר תפילה נוצרית עצובה. "עוד יקוננו לי קינה," ניבא פעם ידידי הקטן. מחלונות בית הספר של הנזירות הפרנציסקניות הציצו נערות ונערים בתלבושת האחידה הכתומה. אז הבנתי מדוע הוא נהג לומר שוב ושוב "אני לא כתום", כמתנצל על שהוא הולך בכלל לבית ספר של יהודים. ליד בית הקפה הקטן של בילאל, לפני הירידה לכנסייה, בהצטלבות הדרכים, נשענתי על קיר האבן הקר להסדיר את נשימתי וביקשתי ממונא, המלצרית היפה, שתנגב במפית נייר את הזיעה המסתירה את הדרך מעיניי. הצמדתי את שפתיי לאוזנו וביקשתי ממנו סליחה על שלא הצלחתי לשמור עליו. ריח הסבון מעורו היה לימוני ונעים. ריח מוכר מהמחסן הקטן בו מאחסנות זוגתי ונסרין אמו את עשרות הסבונים שהן רוקחות משמנים וצמחי תבלין ולימונים. "המחסבון" קורא לו ידידי רב המילים. הרחוב מאחוריי קפא כל עוד נשענתי על קיר האבן. אנשים רבים ומכוניות מהרחובות הסמוכים ומהכיכרות הצטופפו בסמטה, בטור ארוך ארוך, לקחת חלק במסעו האחרון. היו כאלה שניגשו, כרעו ברך לפניו, התפללו והצטלבו וביקשו ממנו מחילה. האמיצים יותר נישקו אותו על מצחו או את שולי בגדיו, אפילו את קיר האבן עליו נשענתי. רבים צילמו אותו ואת סבלו מכל זווית. מעטים מהם, אולי ריחמו עליי אולי ריחמו עליו, האיצו בי להמשיך. כולם כאן אוהבים את לוקאס. הבחור מחנות החמוצים של אבו אדהם התנדב לעזור לי לשאת את גופתו, כשכוחותיי כמעט ונטשו אותי. ריאד מהחניון מיהר לפניי בירידה האחרונה, וצעק מעבר לחומה לאנשי הכנסייה לפתוח! וכולם זעקו אחריו לפתוח לפתוח, בעברית, ובערבית ובאנגלית ובגרמנית ובהולנדית ובאיטלקית וברוסית ובספרדית וביפנית ובקוריאנית ובפורטוגזית, ודמעות זלגו מעיניהם. לפתוח! לפתוח! לפתוח את שער הברזל העליון שלא אצטרך להמשיך במורד הכביש המתפתל, אחרי השוק העתיק, עד לכניסה הראשית העמוסה בתיירים. השער החשמלי נפתח לאטו. נכנסתי לחצר העליונה של הכנסייה. משמאלי, בזווית העין, ראיתי את יוּסוּף, שומר הכנסייה, יושב קפוא בחדרו, מביט בתהלוכה בתדהמה. עצרתי ברחבה לפני הבניין של הקולג' 'טרה סנטה', וביקשתי מהחלונות שיקראו לנסרין. תקראו לה! תקראו לה! מהר! התחננתי, הוא מת! ואז, כשראיתי את יגונה של אמו המתייסרת מכאב בחלון הקומה הראשונה, העמסתי את הילד על גבי, וירדתי בזהירות במדרגות הרחבות, מדרגה אחר מדרגה, אל עבר התחנה הסופית במסעו.

"לא לפתוח את הספר בתיאורי טבע!"

זאת הייתה ההערה הראשונה, אותה כתבתי בטוש אדום, לפני שנים, במחברת הטיוטות לספרי החדש על ישו. קבק, קאזאנצאקיס, סאראמאגו ועבדכם מעדו לתוך הפח הזה. קבק בחר לפתוח את המשעול הצר שלו בטיול של ישו בשדה לפני זריחת החמה. קאזאנצאקיס תיאר בפיתוי האחרון סבך עבות של צמחייה, ברוש חמור סבר וגוש עצי תמר המקובצים כמזרקה. סאראמאגו צייר את השמש ואת קרניה מעל ראשו של הצלוב. ואני, הקטן, אני פתחתי את סיפורי 'וכבר הונף הגרזן', אותו הקלדתי על ה'אריקה' החדשה שלי לפני כארבעים שנים, בשנת 1977 בחדרי שבקיבוץ, בתיאור עץ הזית תחתיו חלף ישו הצעיר על חמורו, בדרכו מהכנרת לנצרת.

את ההערה "לא לפתוח בתיאורי טבע" רשמתי בביתי במושב בחוף הכרמל, בבוקר יום כיפור, כמה שנים לפני שהכרתי את לוקאס, עוד בטרם החלטתי לעבור לגור בנצרת, כאשר דפדפתי בספר 'הפיתוי האחרון של ישו', אותו אניח במדף הספרים העוסקים בנצרות, שאני מלקט כנמלה לקראת העבודה על ספרי החדש — 'ספר תולדות ישוע'.

את הרומן שלי אפתח, כנראה, בטעות האיומה שעשיתי, כשלא התחלתי לצלם בעזרת הטלפון הנייד, את חלקה הראשון של הפגישה שלנו בת השעה, בחצר ביתם ברובע הלטיני. את השיחה, הראשונה מתוך עשרות שיחות בנות שעה שאקיים במשך שנה עם לוקאס, התחלתי לרשום לצערי רק לקראת סופה. קודם לכן, לפני שהנער בן העשר נשכב על הספה לצדו של כלבי, עמדנו על מרפסת הבית המשקיפה על הנוף המדהים של הרי נצרת, ודנו בכובד ראש בכיווני הרוחות. לוקאס — נווט בנשמתו — הצביע לפנים ואמר: "שם זה צפון, שם זה דרום, שם זה חתול!" כאשר הבחין באחד מחתולי הבית מטייל בחצר. צחקנו בקול גדול, וחזרנו על המשפט שוב ושוב. שם זה צפון, שם זה דרום, שם זה חתול. עדיין לא ידעתי כי זה עומד להיות עוד אחד מ'המשפטים שלנו'.

לוקאס נשכב על הספה הענקית בסלון ביתו יחד עם בּוֹבִּי, אחד משלושת כלביי, והחל לדבר. מיהרתי לחפש כלי כתיבה ונייר ברחבי הבית, פותח וסוגר מגירות לא לי, כדי לרשום את שטף דיבורו המדהים. לא הבנתי עדיין מדוע אני חש צורך ודחף בלתי נשלטים לתעד את דבריו, שאת רובם, אני מודה, כלל לא הבנתי. בחדר הסמוך עסקו שתי הנשים — אמו נסרין וזוגתי, באריגת שטיחים על הנול הגדול. לוקאס דגדג את בובי, הפינצ'ר הננסי, בבטנו והציק לו.

עוד מעט צהריים.

אבא לא מתחיל לפני שלוש.

מה השעה?

מה השעה?

כבר שתים־עשרה?

השעה שתים־עשרה.

זה זמן החדשות בשידור חי:

לוקאס מעיר נצרת מת בראש.

בחדשות בטלוויזיה יגידו שאני מת.

ברדיו שלך יודיעו שאני מת.

הוא מדגדג אותך?

כבר שתים־עשרה וחצי.

עוד שעה כולם יהיו בצפון.

אתה יודע מי זה אבא?

עוד מעט נשמע אותו בפעמונים.

אינשאללה שגם בירדן, כלב בן כלב, ישמעו אותו ככה.

אל תלך בלי לשאול אותי.

איש ארור הוא.

אם אני מסתכל עליו ככה, אני מאוד מפחיד אותו.

אל תלך מערבה לירושלים.

אף אחד לא גר ליד ירושלים.

בכדור הארץ כולם בני העיר הנקראת נצרת.

אבא מנצרת.

יוסוף מנצרת.

סומאק מנצרת.

שָׁם בעיר הנקראת נצרת אמא לקחה את סומאק,

והביאה אותה לנצרת.

לא נצרת שלנו.

ידעת שיש שני נצרת?

בַּשמים ועלי אדמות.

פעם היא נשכה אותי ברגל.

לא רציתי לדבר.

הילדים מגן רקפת חשבו שאני אילם.

מה, הם משוגעים?

גנרקפת. גנרק־קפת. גנרק־כבת. גנרכבת.

כאן רכבת.

רכבת זה בדרום.

חברון זה בצפון.

קול מצפון, קול מדרום, קול מחתול.

עכשיו שקט! שקט כולם!

אצלנו לא רצים! ולא צועקים!

אני צריכה לחשוב.

אני מאוד עסוקה.

מאוד.

מי ראה את לוקאס?

לוקאס השתתק, והחל לשחק עם שתי שרשראות המתכת שהוא מחזיק כל הזמן בידיו, מצייר קווים דמיוניים באוויר. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אולם דבריו הילכו עליי קסם. מדוע הוא סבור שחברון נמצאת מצפון לנצרת? מה הכוונה "לוקאס מעיר נצרת מת בראש"? "עוד שעה כולם יהיו בצפון"? "אני צריכה לחשוב"? מי צריכה לחשוב? מדוע הוא מערבב בין זכר לנקבה, בין הזמנים ובין הכיוונים. השעה לא הייתה שתים־עשרה, ומנצרת לא הולכים מערבה לירושלים. ניצלתי את ההפסקה בדבריו כדי לצלם בווידיאו את הכלבים במעונם החדש, אליו הגענו לפני ימים בודדים, ולשלוח לילדיי. שלושת כלביי התרגלו במהירות למקום. אוליבר שכב על השטיח כשפניו לעבר דלת הזכוכית והשקיף על החצר הקדמית, דוֹם דוֹם רבצה מקופלת כשבלול בסל המיוחד שלה, ובובי — הבטוח שהוא בן אנוש, שכב על הספה הגדולה. לוקאס הציק לו בנגיעות בראשו. בובי נפנף באוזניו כמגרש זבוב טרדן, חשף את שיניו הזעירות וניסה לנשוך אותו, אך לוקאס עשה עצמו ישן והשמיע קולות נחירה. לפתע הוא זינק ממקומו.

לא! לא! אל תתקוף!

אל תנשוך!

אם תנשוך יהיה דם זב!

אתה רואה?

יש כאן צינורות דם!

יש לו פרצוף מפחיד!

אני לא כלב, אני בן א־דם!

אני בשר אדם.

אני בן אדום!

אתה לא כלב, אתה ים!

יש כאן צינורות! רואה?

אם תנשוך יהיה אדום בצינורות.

אתה חושב עליי, נכון?

הוא נושך את כל מי שהוא חושב.

קום כבר.

מי גר ליד ירושלים?

מי גר בנצרת?

מי ברח לירדן?

אללה ימטיר ברכות וקללות על ראשו המת!

אני לא רוצה שהוא ייפטר.

אני לא רוצה שהוא ימות.

נחגוג לו יום הולדת מאה.

אל תהיה בן מאה, בובי.

לוקאס כמובן צדק. הוא תמיד צודק. 'לוקאס יודע דברים' מכנה אותו אמו. הוא מכיר אותנו ימים ספורים בלבד, וכבר הוא יודע שבובי בן ארבע־עשרה, או לפי מניין שנות חיי הכלבים, בסביבות גיל מאה. לוקאס דילג בחדר במעגלים מעגלים, ושר בערבית את השיר המוכר 'היום יום הולדת / היום יום הולדת'. זיהיתי את המנגינה, אך לא הבנתי את המילים. נדמה היה לי שהוא שר את השיר לילד ששמו אנדריאס.

יוסוף לא זקן.

הוא בן חמישים ושתיים.

בן כמה אתה?

בן עשר או בן שישים ואחת במאי.

אתה באת אליי עם המאדים.

באת עם העננים.

עם הגמדים הלבנים.

עם הירח...

זה הירח!

הירח במזרח שמש.

הירח הוא תמיד ירח,

והמזרח הוא תמיד במזרח.

חגגו לך יום הולדת.

סומאק מתה לפני בובי.

סומאק מתה מתחת לגפן היין האמיתית.

יוסוף הניח עליה עשרים וארבע אבנים טובות.

אתה תקבור את בובי מתחת לגפן הבר.

ואת דום דום.

אוליבר לא ימות אף פעם.

גם אני לא רוצה למות

ולהפוך לענבים זקנים עם נמלים וזבובים.

להפוך לשלג שחור.

אני רוצה להיות בינתיים.

יש חברים שמקבלים אותי.

גם טוב וגם רע.

חס וחלילה שיחגגו לי יום הולדת.

איפה הייתם?

התחבאתם ממני?

כשאני אהיה בן חמישים ושתיים אני אבנה בתים.

אני אבנה בית באורווה ליד חצי הים.

ליד הים של נצרת.

אני אבנה כאן ים.

בחצר.

ים שקט בלי שאון גלים.

נביא אצות וצדפים וחול.

נביא דגים קטנים הרבה.

וחיות ים.

דג דג.

אתה תביא את הגלים

וחול על שפת הים,

ותשיט אותי.

יהיה לנו ים שלם.

לוקאס הצביע לעבר אורוות הסוסים במדרון הסמוך לביתו. למה הוא התכוון כשאמר "ליד הים"? נצרת רחוקה מאוד מהים. אמו סיפרה לי על החלום שלו, עוד מהילדות, לראות מקרוב בפעם הראשונה בחייו את הגלים. למרות שבשנותיו הראשונות הם עדיין גרו בחיפה, לא לקחו אותו אף פעם לחוף הים, בגלל שהיו עסוקים כל כך במחלתו. גם את האורווה הוא לא ראה אף פעם מקרוב. האורווה המפוארת, סיפרו לי, שייכת לאחד מעשירי העיר, ואת שני הסוסים השחורים המרהיבים הנמצאים בה, קיבל בעל הבית במתנה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו. אמו אסרה עליו לרדת אל החצר של השכן, בעקבות סכסוך ישן בין המשפחות, שאיש לא הסכים לספר לי את מקורו. המשפט "יהיה לנו ים שלם" נשמע לי מוכר, כאילו כתבתי אותו בעבר באחד מספריי, או שאכתוב אותו בעתיד. חזרתי עליו שוב ושוב במוחי, ובקול רם, אך לא הצלחתי להיזכר. רשמתי לעצמי הערה ביומן לבדוק בניירותיי.

אני לוקאס.

שמי לוקאס.

מיי נם איז אִיפְקאס.

מה שם המשפחה שלך, בובי?

בובילוי.

אִינְבִּילוי.

יוסוף אמר — אין כניסה למבקרים.

רצית להיכנס למערה, נכון, אנדריאס?

ביקשת, אבל הוא אמר — אין כניסה.

יוסוף כמו סופסוף כמו שומשום.

יוסוף בעברית זה יוסף בן עלי.

יוסף ביוונית זה ג'וזף.

נסרין, סָה גָפּוֹ.

זה ביוונית.

גיב מי יור הנד.

אני אומרת לך יוסוף, זה לא הזמן ולא המקום.

מי רוצה את היד של אמא.

מי ברח.

בשבילי הוא היה מת.

מת כמו כלב.

מה הוא חשב לעצמו.

מה הסיפור?

מה הסיפור אתי?

עוד יקוננו לי קינה.

עוד ישירו זמירות הודיה.

כולם תלכו אחריי בתהלוכה,

באותו תוואי דרך בו הלך לוקאס.

פעמוני זהב יצלצלו מעלינו,

ובתוך הבשורה יהיה חושך עצוב.

אני אהיה בקולנוע.

תוכלו לראות אותי על מסך גדול.

לא צריך כרטיס כניסה לסרט שלי.

יהיו הרבה עונשים, ואתה תתחבא בתא הווידויים.

ביום ההולדת של אבא.

אם היית יודע.

אני אהיה בן ארבע מאות.

קשה להגיע לגיל ארבע מאות.

לפני ארבע מאות שנה נולדתי ובאתי בעולם.

כולם בנצרת אוהבים את לוקאס, אך פוחדים מהכוחות המיוחסים לו. כבר בימים הראשונים שהגעתי נחשפתי לשמועות על התייחסותו לעולמות אחרים. היו ששמעו אותו אומר לאחיו הפעוט: "פעם כבר היית כאן, ועכשיו חזרת מארץ הרוח." לאמו הוא אמר לפני שהלכה ללוויה של חברה בנצרת: "אל תבכי. את קוברת את הגוף שלה. הנשמה שלה תחזור בגוף אחר." מי יודע למה הוא התכוון כשאמר: "לפני ארבע מאות שנה נולדתי"?