אריזונה ונג'נס 3 - לג׳נד

1 

לג'נד

הזוהר מהבית של פפר נחשף לעיניי ברגע שאני פונה לתוך הרחוב שלנו. לא הופתעתי כאשר ביום למחרת חג ההודיה, הבית שלה הפך באורח קסם לארץ פלאות פסיכדלית של חג המולד, עם אורות בשלל צבעים בכל פינה וזווית, סנטה ענקי מפלסטיק עם אייל הצפון על הגג, ורמקולים מותקנים על העצים ומנגנים מזמורי חג. היה שם אפילו מיצג מכני ענק ומסתובב של פרוסטי איש השלג שנושף אל האוויר שלג מלאכותי כל כמה דקות.
אבל שיא השיאים היה אבוס1 בגודל אמיתי באמצע החצר הקדמית שלה, שכאילו נלקח ישירות מהברית החדשה עם מרים, יוסף, ישו התינוק, חמור, שני כבשים, פרה ושלושה גמלים שעליהם רוכבים האמגושים2. כל הסצנה הייתה מוארת בזרקורים שהותקנו באדמה בחזית המיצג.
אני חורק שיניים כשאני נכנס לשביל הגישה שלי, לא יכול לומר מילה כי פפר כיסחה לי את הצורה בביליארד בחג ההודיה. זה אומר שאצטרך להדחיק את התלונות שלי אליה, לכן בחג הזה איאלץ לסגור את כל התריסים כדי שהאורות מהבית שלה לא יסנוורו אותי.
מובן שזה לא אומר שהיא לא תעשה משהו אחר כדי להרגיז אותי. נדמה שזה ייעודה של האישה הזאת בחיים, בין אם מדובר בהצבת להקת ציפורי פלמינגו ורודות מפלסטיק בחצר שלי או בהפנוט מוחלט שלי באמצעות פניה היפות וגופה ההורס. אני לא אמור לחשוב עליה כל כך הרבה, אבל מעולם לא פגשתי מישהי שריתקה והרגיזה אותי כל כך באותה מידה.
אני שם לב שיש שלוש מכוניות בשביל הגישה שלה, וזה לא עניין חריג. נראה שפפר מארחת שלל טיפוסים בביתה כל הזמן. היא פרפר חברתי. היא אפילו הזמינה אותי למסיבות הקטנות והאינטימיות שלה, וסירבתי בכל פעם.
הדבר הנוסף היחיד ששמתי לב אליו לאחרונה הוא שפפר ודקס, חברי לקבוצה, לא מבלים יחד. לפחות לפי מה שאני מבין, ואני לא ממש בטוח איך אני מרגיש לגבי העניין. אין מצב שאודה שהרגשתי קנאה קלה כשהוא יצא איתה, כי זה יהיה מגוחך. אני לא סובל את האישה הזאת.
אני שולח מבט אחרון ונגעל אל בית גריזוולד הסמוך, עוצר את השברולט טאהו שלי בשביל הגישה ולוחץ על הכפתור כדי לפתוח את דלת החניה הפרטית שלי. כשהיא מתרוממת לאיטה, אני מביט אל המרפסת שלי משמאלי.
יש שם משהו שנראה כמו חבילה, אם כי קשה לראות מאחר שאור המרפסת כבוי. אני תמיד שוכח להדליק את האור כשאני לא נמצא בבית בשעות היום וחוזר רק בערב. אני רושם לעצמי בראש להוסיף לרשימת הפרויקטים הבלתי נגמרת שלי התקנת תאורת ביטחון אוטומטית.
רגע... זה לא נראה כמו חבילה. אני מביט מבעד לחשכה שהאורות מהבית של פפר לא ממש חודרים אליה, כל הדרך עד למרפסת שלי.
זה נראה כמו ערמת בגדים.
הגבות שלי מתכווצות בריכוז. אני מכניס את המכונית להילוך חניה ויוצא, ניגש למרפסת בהיסוס כי ככל שאני מתקרב אליה, קרביי מתהפכים בתחושת סכנה פנימית.
כשכף רגלי דורכת על המדרגה התחתונה מבין השלוש, כל גופי נדרך כשאני רואה שמדובר בשמיכה עם משהו קטן עטוף בתוכה.
מבטי פונה מייד אל ביתה של פפר. אולי היא עושה לי איזה תרגיל.
אני עולה במדרגות האחרונות כדי להגיע למרפסת ומשתופף ליד החבילה הקטנה, מושיט יד ומרים לאט את אחת מפינות שמיכת הפליז.
תינוק מתחיל לבכות.
תינוק קטן וורוד עם עיניים עצומות ופה קטן מכווץ ביבבות מעוררות רחמים.
מרוב הלם אני מזדקף ונסוג לאחור, נתקל במדרגה העליונה בעקב המגף ומועד למטה אל החצר הקדמית שלי, שם אני נוחת על הישבן.
מה לעזאזל?
ברגליים פשוקות לרווחה ובכפות ידיים נטועות בדשא ליד הישבן שלי, אני מביט באימה אל המרפסת, כאילו מצאתי גופה מגואלת בדם.
התינוק ממשיך לבכות וזה גורם לי לזוז. אני נעמד על רגליי, מביט שוב לרגע בתינוק העטוף וניגש לעבר הבית של פפר. אני מסיט שורה נמוכה של שיחים בין שתי החצרות שלנו ומזנק אל המרפסת שלה בניתור אחד. אגרופי הולם על הדלת שלה בעוצמה כזאת, שהגקו הצבעוני והענק מפח שממוסמר אליה מקרקש ומאיים לנשור.
דלת הכניסה נפתחת במהירות ואני כמעט נופל אל הצד השני של הפתח. פפר עומדת שם, חיוך רחב על פניה שנעלם ברגע שהיא רואה אותי. אם פניי מביעות את הבלבול ואת הבהלה שמציפים אותי עכשיו, יש לה סיבה מוצדקת לא לחייך.
אני מצביע ברעד לעבר הבית שלי. ״תינוק. במרפסת הקדמית.״
פניה של פפר מביעות בלבול ומישהו מאחוריה אומר, ״היי, פפ... זה שחקן ההוקי החתיך שגר ליד? תגידי לו שייכנס וישחק איתנו שבץ נא.״
היא מתעלמת ממנו בדיוק כמוני. במקום זאת, אני פשוט מסתער עליה, תופס בידה וגורר אותה איתי. פפר באה אחריי בלי שאלות או תלונות. אני ממשיך אל המרפסת שלי, שם ידי רועדת עוד יותר כשאני מצביע על התינוק העטוף בשמיכה. הוא ממשיך לייבב חרש.
״אוי, אלוהים,״ קוראת פפר ומחלצת את ידה מידי. היא משתופפת להרים את התינוק, מזיזה את השמיכה כדי להביט ביצור הקטן. היא מוצאת את ידו ודוחפת את האצבע שלה לתוכה, ואני נדהם כשהתינוק אוחז בה חזק.
ראשה פונה אליי. ״פשוט מצאת אותו על המרפסת שלך?״
אני לא מסוגל לדבר ולכן אני פשוט מהנהן במרץ.
״מאיפה הוא הגיע?״
אני מנענע בראשי ומושך בכתפיי.
פפר נסוגה לאחור ומביטה במקום שבו שכב התינוק. שנינו רואים מכתב שכנראה הוצמד מתחת לשמיכה שלו.
אני מרים אותו. ידיי ממשיכות לרעוד כשאני פותח את המכתב ומייד מבין שחשוך מדי. רגליי מובילות אותי בנוקשות במדרגות המרפסת, ותחושת החרדה שמציפה את קרביי מעוררת בי רצון להקיא.
אני עובר אל קדמת הטאהו שלי, שם הפנסים הקדמיים מאירים את האזור, ופותח שוב את המכתב.
אני מודע במעורפל לעובדה שפפר לצידי ורוכנת כדי לקרוא איתי.
לג'נד,
סליחה שאני מפילה את זה עליך, אבל לא מצאתי את הכוחות לטפל בתינוקת שלנו. היא בת ארבעה־עשר ימים ועדיין לא הענקתי לה שם. אני יודעת שזה יפתיע אותך, אבל אתה במצב טוב יותר לטפל בה ממני.
לידה
״נולדה לך תינוקת?״ פפר שואלת בשקט.
״לא,״ אני ממלמל. ״זאת אומרת... אם זה נכון, כן. לא היה לי מושג. נפגשתי עם האישה הזאת לתקופה קצרה כששיחקתי בקבוצת הספרטנס בפלורידה. לא היה לי מושג שהיא בהיריון.״
״וואו,״ ממלמלת פפר כשאני פונה להביט בה. עיניה רכות וחדורות פליאה. ״חתיכת הפתעה, הא?״
מבטי עובר אל מה שעכשיו אני יודע שהיא תינוקת ללא שם שמעורסלת בטבעיות בזרועותיה של פפר. ״כן... חתיכת הפתעה.״