חסד נעורייך

1

באמצע הטיול השנתי, מוקף עצי דולב אדירים, הצל נותן ריח של מקום רחוק, שכבתי מעל הבריכה בנחל עמוד, עוצם עיניים ומגרש את הרעש היוצא מן המים, ושאלתי, מה יקרה עכשיו, איזה חיים עוד יש. הגיל הזה, ארבעים ותשע, מוזר ומפתיע כמו הרובה ששוכב לצידי, רובה עתיק שאני עוד זוכר מהצבא, אולי הדבר היחיד שלא השתנה מאז. אני מלטף אותו בקצות האצבעות, במין אחווה של יוצאי דופן שלא שייכים לעידן החדש. שמחה פתאומית ממלאת אותי: אם לא הייתי עוזב את הבית, הזמן היה נגמר הרבה יותר מהר. עכשיו העתיד מלא הפתעות, כמעט כמו העתיד שלהם, של התלמידים הגועשים שלי, עדר טרי הפורץ לאחו של החיים.
״המורה! המורה! רותם נפל מהגשר!״
אני קם באיטיות, כאילו אני תייר מזדמן ואין לי תפקיד. הילד מייבב, זרועו עקומה והוא צולע לקראתי. אחד ההורים ממהר אליו. אני מפקיד את הפצוע בידיו בהקלה, מפקח מן הצד על ההתאוששות שלו.
״המורה, דרור, בוא למים!״
ההבדל ביני לבינם מדומה. אני מוריד את המכנסיים ונשאר בבגד־ים, ילד רזה, נזהר בשלולית קרה, מתקדם באיטיות אל העומק לקול עידודן של הנימפות המרקדות סביבי בחולצות טריקו רטובות, ובבת־אחת צולל עם כל הגוף, הקור מעיר בי את הידיעה החותכת: יש לנו ילד קטן, היא לעולם לא תצא מחיי. היא לעולם לא תיתן לי לחיות. מרוב ייאוש אני מוותר על הרצון להתחמם בעזרת התנועות, דומם אני סופג עוד ועוד את הקור, מקפיא את המחשבה והחושים, מתנחם באשליה שמשהו משתנה לאיטו במצב הצבירה שלי.
קונייטרה הוארה באור חזק, כאילו היום לא יסתיים לעולם, למרות שהשעה כבר היתה שבע, והמנהלת הפצירה בי, ותיק־הסגל היא מכנה אותי בלצון, לספר איך אני זוכר את המקום הזה מתקופת המלחמות. לרגע אני נלהב, מנסה להתגבר על הרעש, ״זאת היתה תמיד עיר עצובה, כמו שאתם רואים הצבע הבולט הוא שחור.״
״מי יודע למה?״ פורצת המנהלת דווקא כשהסערה נרגעת.
שוב מהומה. ״בגלל הבזלת! בגלל הבזלת!״
״זאת היתה עיר האויב הראשונה שהיכרנו. תמיד המלחמה היתה במידבר, ופתאום כאן זה מין חוץ לארץ.״ מול הרוח הקול שלי נשמע מוזר, ספק וידוי ספק תידרוך.
״עלק חוץ לארץ!״ מישהו קורא וכולם צוחקים.
״לא, באמת,״ אני מנסה לשכנע, ״היתה כאן זרות כאילו זה נפאל, או טיבט. לא היינו מפונקים כמוכם, רק מתחיל החופש וכבר אתם מוצאים את עצמכם בשדה התעופה.״
״יאללה, אוכל! אנחנו מתים מרעב!״
התל הכבוי מתפרץ. כמו סלעים הם מידרדרים לעבר האוטובוס החונה למטה.
״באמת עצובה, כמו בסוף העולם,״ לוחש קול משיי. אני רואה אותה מאחור, רק את השיער הפזור הזוהר, ומדמיין את המבט הסהרורי חולף על העיר שמעבר לגדר. ״בטח גרות בה רק רוחות רפאים. אולי זאת העיר הריקה מהסיפור ההוא של קפקא.״
״והמיגדל הוא בעצם מסגד,״ אני ממהר לשתף פעולה, כדי לא לאבד את הרגע שבו סוף סוף הספרות מתחברת להם לחיים.
״אבל איפה השעון?״ היא נועצת בי את עיניה, ירוק מתחלף לאפור מאחורי משקפיים עדינים, אפור לערפל, הערפל מסתיר תהום, כמו מלכודת מוסווית.
״אין שעון על מסגדים,״ אני אומר, מהופנט.
״כאן אנחנו הולכים צעד אחד יותר רחוק,״ אני שומע את הקול המפתה, ״הזמן לא רק מתעצל, הוא בכלל מתבטל.״
״ואז? מה אנחנו מרוויחים?״ אני הופך לתלמיד.
״אפשר לעשות מה שרוצים,״ היא מחייכת בסלחנות, כאילו זאת התשובה היחידה.
״עומר! עומר! המורה! השיעור נגמר!״
אני נוגע בזרוע שלה ומתחלחל, כי לא ברור במה נגעתי, בבשר או ברוח.
כך גיליתי אותה לראשונה.
היא מתחלקת לפני במורד, מועדת, אני ממהר אליה ומקיף את מותניה כדי להקים אותה. גוף גדול מן המצופה מתחבא מתחת לאוברול. הריח הטרי של השיער הדבשי מעורר תמונה חלומית מהחיים בתחילתם, משבים אפלים ממטירים עלעלים לבנים על הכביש, חצאית מתעופפת מעל ירכיים החובקות בעליצות חרדה מושב של למברטה נוצצת. כששאלו בישיבה הפדגוגית איך אני יכול להתרכז כשהן מתלבשות ככה, לא התכוונו לעומר. איך ככה? שאלתי, וכל המורות צחקו, כי חשבו שאני מיתמם. עם כל החזה בחוץ והבטן חשופה, אל תעשה את עצמך. הן ילדות, על מה אתם מדברים. ילדות! הן כבר יודעות מה שאתה לעולם לא תחלום לדעת.
כירות הגז רועשות מחוץ לאוהל. אני מוכרח להשביע את הרעב לשינה. עליה אף פעם לא הייתי אומר שהיא ילדה. הים עצל, רואים רק ישבנים, אני זוכר שורה שלה בכתיבה יצירתית. ציינתי את זה לטובה. חצי שנה לקח לה עד שהתחילה להשתתף. הפעם הראשונה היתה חלום על רפסודה, הפלגה נגד הזרם בנהר שמתפצל לשניים. לא ממש יכולתי להתרכז בסיפור, כי באוזן השנייה כבר שמעתי את פעמוני הפרידה. אני לא רוצה לחשוב על זה. כולם אמרו שזה הדמיון הפראי שלי, אבל רק אני ידעתי מה התלונות של סמדר מחביאות. היא הרגישה שמגיע לה יותר ממורה בתיכון שלא מתקדם לשום מקום. הירושה הארורה, שהגיעה פתאום מאיזה דוד שמת בצרפת, עוד הוסיפה שמן למדורה, למרות שהיה צריך להיות ההפך. אבל לא אצל קיבוצניקית כמוה, נצר סורר לגזע של מסתגפים. דווקא בעיניה הכסף היה קדוש. היא לא יכולה לסבול יותר את הפער ביני לבינה. היא הפכה בן־לילה לנסיכה ואני לא התאמתי לארמון. משוגע, כולם אמרו כשעזבתי את הבית, לפחות תרחם על עופר, זה אתה שלא יכול להסתגל לעובדה שהדשא שלה יותר ירוק. הממון משחית, טענתי, מאז ומתמיד אני יודע את זה. המכונית האדומה הנוצצת שהיא קנתה דיכאה אותי, הפזרנות שלה הרתיחה, היא חילקה מתנות לכל העולם. אתה לא יודע מה זה נדיבות, היתה מטיחה, לכן אתה רותח. אז למה רק איתי את מתחשבנת כל הזמן? למה הנדיבות שלך לא מגיעה אלי, עניי עירך קודמים, לא? אם לפחות הייתי נהנה מקרן השפע הזאת. את יודעת שלא הייתי בלונדון כבר עשר שנים? אתה עוד מתלונן? היא זעקה, כשתתחיל למלא את החובות שלך כאן, אולי תהיה לך זכות דיבור, שיגרה זאת מלה גסה בשבילך, אתה מביא תועלת רק כשנחה עליך הרוח, אם אתה לא מסוגל לתפקד בחוץ, לפחות תיקח על עצמך יותר בבית, למה רק אני צריכה לסחוב סלים? כי יש לך שיגעון של קניות, את לא יכולה לישון בשקט אם המקרר לא מלא, אותי הצרכנות הזאת מגעילה. אני זוכר מריבה מרה, שהיא כינתה אותה מכוערת, אבל אותי היא טיהרה, כי בעיצומה נטשתי את הדירה, וכהרגלי, כדי להירגע באוויר הטרי של הכישלון, ירדתי לעיר העתיקה, ישר לכנסיית הקבר הקדוש. תמיד יש שם איזה טקס שבתוכו אפשר להיטמע, להיות לא אני, לשנוא את האשה שאני אוהב ולאהוב את אלוהים. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו, אני מוכרח להירדם.

פעם אני שונא אותם ופעם אני אוהב אותם. פעם אני אומר לעצמי, כולם יקבלו אצלי אפס, ופעם אני רוצה לתת לכולם מאה. הם בוגדניים ואני בוגדני. אני לוגם מהקפה השחור ומתחיל בשיעור: ״את חפירה משמשת לעבודות בשדה ולקבורה. היא עוזרת להצמיח וגם להטמין.״ אני מדבר בשקט, מהעומק, בקול שנשמע לי משכנע, אפילו מהפנט.
הכיתה מתחילה לסעור.
״המורה, מה הכוונה חפירה?״
״לרשום על עבודה בשדה?״
״לא, על קברן!״ מישהו משיב בצעקה.
צחוק אדיר. מהומה. שולחנות זזים. מוציאים אוכל מהתיקים.
״המורה, אפשר לצאת לשתות?״
״אף אחד לא יוצא לשום מקום!״ אני מתעצבן.
״רגע לשירותים.״
״שמעת מה אמרתי.״
כשהרעש דועך אני מנסה לחזור לקול ההוא, ״תכתבו מה שעולה בדעתכם. אפשר גם לחפור בנשמה, לא?״
ההמולה חוזרת. ״מה זה שייך לנשמה, המורה?!״
גל חדש של צעקות וצחוקים, שהופך בתוכי לגוש של כעס. עד מתי הסבלנות שלי תחזיק מעמד. כמה זמן אני יכול להיות אי של שקט באוקיינוס של רעש. נשימות עמוקות. עצימת עיניים. יישור הקמטים. התרכזות. התרגעות. אני מסתכל נכחי במבט המשדר שוויון נפש, שאט נפש ותקיפות. הרעש מתפזר כמו אש בסיום קרב. נשמעים רק צרורות בודדים של רעש. עד שמשתרר השקט המוחלט והם מתחילים לכתוב. מרוקן אני נח על כסאי.
ואז אני רואה את החיוך. את שמינית החיוך המאיר מהעיניים הרציניות שלה. חבוי בו משהו נפתולי, מתקתק, בתולי ומנוסה כאחת, תאוותנות שנרמזת בשולי השפתיים. אולי זאת סתם ערמומיות של סוחרת. איזה ציון היא רוצה תמורת ההתגרות הזאת.
היא קמה וניגשת אלי, מציבה את המרפקים על השולחן שלי.
״אני רוצה לשפר את הציון בקריאה יצירתית.״
תפסתי אותך, גנב הדבש! אני חוזר בליבי על משפט מהקלטת של פו הדוב, שעופר מוכן לראות אצלי עשר פעמים באחר־צהריים אחד. ״קונייטרה נתנה לך השראה?״
היא מתיישרת. גוף גמלוני, מגושם, מתחת לכתפיות האוברול. ״לא הייתי מרוכזת מספיק בבחינה.״
״טוב, אז אני אבחן אותך בעל־פה מחר בהפסקה הגדולה.״ שימחה מציפה אותי ואני נהנה לכבוש אותה מתחת למראית־עין של אדישות. את ההתעוררות הבלתי צפויה שלי אני מפנה מייד לשיעור.
״בואו נשמע מה כתבתם, לפחות יצירת מופת אחת,״ אני מתלהב.
״המורה, לא הצלחתי לרשום כלום!״
״לכתוב, לא לרשום!״ אני רותח. ״סיפור זה לא פתק. כמה פעמים צריך להגיד לכם שכאן כותבים, לא רושמים.״
״המורה, לא הבנתי מה צריך לעשות!״
״בסדר, בסדר, אז בואו ננסה משהו אחר.״ אני לא אתן לשימחה שלי להיקבר תחת המולה חדשה. מפלס דרך ברווח בין שני טורים, דורך על תיקים המושלכים על הריצפה, על שיירי לחם, קליפות פרי ואיטריות, אני ניצב מעל קטיה.
״תחפרי בלי לכתוב,״ אני מפתיע אותה. ״ציירי לנו בעל־פה את הבית שלך ברוסיה.״
״אני לא מבינה. איפה לצייר?״
״על השולחן. לא משנה איפה,״ אני מתרגז.
היא צוחקת. בציפורן ארוכה שורטת את העץ: ״כאן היה הבית. גדול, צהוב, עם שני אריות שיוצאים מהקיר, שהיינו מכוונים אליהם אבנים כדי לפגוע בהם ואף פעם לא פוגעים. ופה ממול, מעבר לכביש,״ היא מוליכה את הציפורן, ״היה הקיוסק של הבירה עם השיכורים, שמסוכן לעבור שם. וכאן,״ היא מציירת עיגול, ״היה גן משחקים, ועל ידו, הנה, השגרירות, אני לא זוכרת של איזה ארץ.״
״איזה מין חיבור זה?״ מישהו צועק.
״סיפור, לא חיבור,״ אני מתקן בשקט. ״לי זה נשמע חי לגמרי, התיאור שלה. כאילו הייתי שם בעצמי. איזו עיר זאת?״
״טשקנט.״
״תראו, כבר הרווחנו, היינו כמה דקות בטשקנט,״ אני אומר בניסיון אחרון, חסר תוחלת, להפיק משהו מהשיעור הזה. ״המורה, היה צלצול!״

״בואי נתפוס לנו פינה בצל, אולי מתחת לזית ההוא, שלא יפריעו לנו מהכדורסל.״ אני מוליך אותה אל מעבר למיגרש המרוצף, המזדעזע מחבטות כדור וצווחות.
״לא קראתי את כל היצירות, אני כבר אומרת לך.״
״לא משנה. נראה מה קלטת ממה שכן קראת.״
שֵד כחלחל עם קלשון מקועקע מגיח מתחת לכתפיית החזייה השחורה כשהיא מתיישבת, מסיטה בהיסח הדעת קווצת שיער מהכתף.
״זה מדבקה, או קעקוע?״
חיוך מיתמם. ״מה?״
״השד הזה.״
״זה לא יורד.״
״אה.״
הציור הזעיר מתכסה שוב בשיער. אגלי זיעה שקופים בין השפה הוורודה לאף הארוך הישר. ״מה אתה רוצה שאני אגיד.״
״אולי תגידי אם אפשר להרכיב איזה טיפוס מהגיבורים שפגשנו במשך השנה.״
״איכפת לך אם אני אעשן?״
״לא.״
מוציאה סיגריה מהכיס. שואפת עמוק. מטה את ראשה ופולטת את העשן לכיוון הר ציון, מעבר לחומות, העשן מתמזג באובך של הרי מואב. ״אדם שאין לו אלוהים.״
״מה זה אומר?״
״אדם שלא מרגיש צורך לתת דין וחשבון.״ קולה צלול והחלטי. ״היית אומרת שאין לו מצפון?״ אני מנסה להסתיר סקרנות שמתעוררת בי.
״נראה לך? זה לא שאין לו מצפון. יש משהו בפנים שעוצר אותו.״
״מחזיר בתשובה היה אומר שאם יש משהו שעוצר אותו, זו הוכחה שיש אלוהים.״
״או שזהו אדם.״
״יפה. ברומן ללא גורל, לדעתך, התכונה הזאת עוזרת לגיבור, הנער שמספר מה עובר עליו, להישרד במחנות, או מפריעה לו?״
הסיגריה נשארת בין השפתיים, הידיים יורדות לשרוכי הנעל, מתקנות קשר שהתרופף. ״זה עוזר, כי הוא לא עסוק בתלונות או בתפילות, או בחשבונות של רווח והפסד עם אלוהים. הוא אחלה, הוא רואה את העולם כמו שהוא.״
״עולם שאין בו שכר ועונש.״
״בדיוק. אף אחד מלבדו לא יעזור לו. הוא בודד, לכן הוא חזק.״
״איך סארטר, או קאמי, היו קוראים לאדם כזה?״
״חבל על הזמן, אדם אותנטי.״
״כלומר?״
״אדם שיש לו קני־מידה משלו, שלא פועל על־פי מוסכמות.״
״למרסו, מהזר, היה אם כן סיכוי להישרד במחנה ריכוז.״
״זה בטח לא היה נופל עליו כמכה משמים.״
״כי השמים, כמו שקראנו בשיר של שימבורסקה, הם רק שמים, לא הבית של אלוהים.״
״נראה לך שלא? הם רק אוויר. חלקיקי מים. אפילו לא באמת כחולים. למרות שלפעמים במבחנים אני מסתכלת למעלה ומחכה שאלוהים יעזור לי.״
״אהבת את ללא גורל?״ אני כבר לא שואל כדי לבחון מה היא יודעת, אלא כדי לשמוע את דעתה.
״זה ספר מרעיש. הייתי מצרפת אותו לתנ״ך.״
״מה זה קשור לתנ״ך?״
״אתה לא חושב שהשואה היא אירוע שמצדיק דבר כזה? הייתי מוסיפה גם את סלמנדרה של ק. צטניק ועדות של רוצח גרמני אחד במשפטי נירנברג.״
״איזה עדות?״ הרעיון שלה היה פנטסטי, לפתוח את התנ״ך לתיאורים של האפוקליפסה שאותה אפילו הנביאים לא יכלו לדמיין.
״זה שמספר על המשפחה שעומדת על סף הבור. הסבתא מחזיקה תינוק בן שנה ושרה לו, האבא אוחז ביד ילד בן עשר, מצביע על השמים ומסביר לו משהו, והאמא מביטה בהם ובוכה. אבל אתה יודע מה הכי הרשים אותי בספר שלמדנו?״
״אני יכול לנחש.״ עכשיו תורי להפתיע אותה.
״נו?״ היא נועצת בי מבט מתגרה.
״מה שהוא אומר בסוף, שאפילו על־יד הארובות של אושוויץ היה משהו שדומה לאושר.״ אני אומר בגאווה ילדותית, כאילו אני כאן הנבחן.
״איך ידעת?״
״גם אותי זה הדהים בזמנו,״ אני אומר בזהירות, וכבר רואה בעומר הזאת בת־ברית.
״שואלים אותו איך היה בגיהנום, והוא אומר שהוא לא מכיר את הגיהנום ואפילו לא יכול לדמיין איך הוא נראה,״ היא מתלהבת, ״הוא יכול לתאר מחנה ריכוז, כי אותו הוא מכיר, אבל לא את הגיהנום.״
״את זוכרת איך הוא מסביר את זה?״
״הוא מדמיין את הגיהנום כמקום שאי אפשר להשתעמם בו. זה מהמם, לדעתי. אפילו באושוויץ, הוא מספר, היה רגע כזה של שיעמום, בסוף העבודה ולפני האוכל, שעת בין-ערביים שאליה הוא אפילו מתגעגע. אתה יודע,״ היא מהססת, עיניה בורחות אל מעבר לכנסייה הסקוטית, אל המידבר, ״במידה מסוימת אני מקנאה בו. הוא היה שם פחות או יותר בגילי.״
״מקנאה בו?״ הזדעזעתי.
״כן, שהוא היה בגיהנום. טוב, הוא לא מסכים אומנם להגדרה הזאת, אבל בכל זאת זה היה גיהנום שם, לא?״
״כן.״
״אז לא נראה לך שזה הכי שווה שיכול להיות, חוויה מרעישה שאין בשום מצב אחר? עובדה שהוא מדבר על געגועים לשם.״
חוויה מרעישה? לרגע נרתעתי, בוחן בחשד את הפנים הרגישים. איך היא יכולה להגיד דבר כזה? איזה חיים יש לה שככה היא מרגישה? אבל אז היא מתחילה לצחוק, ואני נרגע, היא רק ילדה, היא סתם שלפה את זה כדי להיות מקורית בכל מחיר.
״איפה היית כל השנה, תגידי.״ אני מחייך בהקלה.
היא צוחקת ומגרשת את הצחוק באצבעות שעוד דבקה בהן שמנמנות ילדותית. הפנים העדינים מתארכים, העיניים הירוקות מתעטפות בדוק של הזיה מודליאנית. ״לא הבנתי כלום עד שהגיע רגע של הארה.״
״מתי זה היה?״
״איתךָ. מול קונייטרה.״
״באמת?״ אני משתומם.
״לא, סתם. אז עברתי?״
״עשר.״
״די! תיתן לי מאה בתעודה?״