דטלף

1. רוזנבאום

כשנולד, קראו לו מרטין ון-דוּנגֶן, מפני שאבא שלו היה הולנדי, אבל אחר-כך, בגרמנית, קראו לו דֶטְלֶףְ פוֹן-דונגן. וכשהתאסלם, בגלל שרה, קראו לו גם כַּרים אַסָאד. ולפעמים, אחרי שהתאסלם, כשהיה עונה לטלפון, היה מקרב את השפופרת ככה שכמעט תיכנס בתוך הראש הרחב והמרובע שלו, היה מתכופף קרוב לשפת השולחן, ועונה: "רוזנבאום".

אף-אחד לא קרא לו רוזנבאום. כל מי שהיה נוכח בזמן שדטלף ענה לטלפון, עם ה-"רוזנבאום" החצי-מסתורי שלו, ואני בתוכם, ידע שאחרי השיחה, ואולי אפילו קודם, יחזור דטלף להיות אותו דטלף. וככה כולם קראו לו, דטלף, חוץ מאשתו-שרה שהייתה קוראת לו, לפי מצב הרוח, מרטין, וברגעים שהייתה מתרגשת, ורוצה שידאג לה, מכל הבחינות כולל נושא הכסף, הייתה קוראת לו "פָּאפִּי". גם לזה הייתי עד. לא שהייתי מצותת או משהו, אבל דטלף היה אוהב לשבת בחדר שלי, וללחוץ על הכפתור המפעיל את הרמקול, באמצע כל שיחת טלפון שקיבל. לי זה לא שינה דבר, כי לא כל-כך הבנתי גרמנית, אבל קלטתי את הצליל הכללי, וידעתי להבין בערך על-מה מדובר. כששמעתי "פאפי", ידעתי מה קורה. וכששמעתי את דטלף אומר "רוזנבאום", ידעתי מה קורה, וראיתי איך הוא מתפתל ומזיע, מתכווץ ומנמיך את עצמו, ויורד עד כמעט מתחת לשולחן, בשביל להיות מוצלח כמו שהיה פעם. או כמו שחשב שהיה פעם.

אבל אף-אחד, מן העבר השני של הקו, לא קנה את "רוזנבאום". וככה יצא שכל-מיני "הוכדורף" היו פונים ל-"רוזנבאום", ומדברים על עסקים שלא יֵצא מהם כלום. מדובר בעסקים שלא חייבים היו להיות חשאיים, אך דטלף, ואולי בגלל שניסה להסתתר מאחורי שם כינוי "מקצועי", הקפיד לציית לכללי הטקס שהמציא, ושמר על סודיות.

אבל אני אספר קצת על מה שהיה קודם, הרבה קודם, לפני שדטלף פגש את ארנולד שוורצנגר, בלוס-אנג'לס, כשצורף לנבחרת פיתוח-הגוף של גרמניה, בתור אלוף מחוז ווסטפליה, צפון-מערב הריין, לגברים עד גיל עשרים. אז, בנסיעה ההיא ללוס-אנג'לס, היה דטלף בן תשע-עשרה, הוא שקל מאה ושמונה-עשר קילוגרם, והעולם היה רק מבט ורוד קדימה, דרך עדשות-המגע, ואחריהן עדשות המשקפיים, העבות שלו. ארנולד, שלימים יתחתן עם שושלת קנדי וימשול על קליפורניה, ראה את דטלף, ללא המשקפיים, וראה את שמונת הספורטאים האחרים במשלחת, ואת המאמן, וחייך. הוא הרגיש בבית, ארנולד, ודיבר גרמנית חופשי. דטלף תלה בו את עיניו בהערצה, ואחרי המפגש המרגש, שארך שמונה דקות, ושבגללו הגיעה המשלחת במיוחד מגרמניה, נכנס שוורצנגר ללימוזינה שחיכתה לו, ונופף לשלום. דטלף לא היה בטוח שמוקד הנפנוף היה לעברו דווקא, ועד שהחליט לנסות ולברר, כבר נעלם לו ארנולד מאחורי השער של אולפני ההפקה.

המשפחה של דטלף, לא משהו שכדאי להתגאות בו, מנתה בעצם רק את אמא שלו, סתם גברת, את אחיו, שהתעסק במכירת מחשבים וציוד היקפי, ואת דטלף. אבא שלו מן הסתם עדיין חי, אבל איפה ומה - דטלף מעולם לא סיפר לי. לא חשבתי, בזמנו, שזה משהו שמעניין, או שחשוב, לדעת עליו, ובכלל כבר הייתי מלא עד הסוף בַּסיפורים של דטלף, עוד סיפור אחד היה מיותר לגמרי.

הייתה לו ילדות רגילה, לדטלף. האזור המערבי של גרמניה, לאורך נהר הריין, הוא אזור תעשייתי מבוסס, ו-'עשיית-כסף', באזור הזה, איננה מילה מגונה. הילדות הרגילה שעברה על דטלף, לא הרחק מהעיר הגדולה, כללה גם התעללויות מצד ילדי בית-הספר. לא משהו קיצוני, סתם צחקו על איך שנראה, מוצק כזה ורחב, והמשקפיים העבים שלו, וההליכה הכבדה שלו, המתנדנדת, שבגלל כל אלה, ומסיבות אחרות, נטפלו אליו והכו אותו מפעם-לפעם. דטלף התגלה בבית הספר כ-'בּוֹק', נדמה לי שבגרמנית משתמשים במונח דומה, ואם בתחומי הלימוד אפשר לומר שהייתה לו הצלחה פושרת לגמרי, אז בנושא כיבושים כלשהם בתחום הנשי הוא היה כישלון מוחלט. עד כמה שהתברר לי, שנים אחר-כך, מגמה זאת לא השתנתה ממש, גם כשגדל והיה לאיש. כשהלך לבית-הספר התיכון, התחיל דטלף, במודע או שלא במודע, לעסוק בפיתוח גוף. הוא סיפר לי, עכשיו בגיל שלושים וארבע, מה זה היה בזמנו להיות מקצוען בענף פיתוח-הגוף. הוא סיפר לי על שמני-סיכה לגוף, על תזונה קפדנית של אלפי קלוריות מתוכננות ביום, על סטרואידים שצריך היה לבלוע, ועל המאמן.

כשדיבר על המאמן, היה מצמצם את מבטו, כאילו עוצר דמעות, שממילא לא מתכוונות לזלוג, ומביט אל הערפל בעדשות המשקפיים שלו. הוא אמר משהו דומה ל-'הוא היה כמו אבא שלי', וכשאני שואל אותו אם הוא כבר מת מזמן, עונה לי דטלף "לא-לא, הוא עוד חי. אבל הוא פרש." "אז למה אתה עצוב כשאתה מדבר עליו?", אני שואל, סתם, לא מתוך כוונה לשמוע. אבל דטלף מתקרב אלי, אני כבר בדרכי החוצה, הוא מחזיק בעדינות תקיפה את כנף מעילי, הוא מתקרב עוד, אולי מרחק אצבע ממני, ואומר: "מאמן זה אלוהים, וחבר. והמאמן הזה, בגללו הצלחתי. בגללו הפכתי למה שאני". שתקתי. מה כבר יש לי לענות? שיסביר לאיזה דבר בדיוק הפך להיות בזכות המאמן? אני יודע שבעוד דקה, אחרי שאצא מן השירותים, הוא יכריז שלא אכל דבר מאמש, ואני אזמין אותו, שוב, לארוחת צהריים.

הוא כבר לא אוכל כמו פעם, כשהיה מפתח את הגוף תשע שעות ביום, יום-יום, אבל גם ככה הוא אוכל לא רע, ואפילו עוד יותר מהר ממני. והוא גם לא מותיר פירור. לקראת סוף הארוחה הוא מקרב את משקפיו, וראשו אחריהם, אל הצלחת, ומוודא שלא נותר דבר. הוא מנגב את פיו במפית, מנגב את ידיו, ומצביע על קופסת הסיגריות שלי, בשאלה. אני מהנהן, כרגיל, והוא לוקח לו אחת, אבל אני, מתנועת ההנהון, נתקעת לי חתיכת מזון בדרך לקיבה, ואני שוטף אותה עם קולה. גם דטלף, לפעמים, שותה קולה, אבל בדרך-כלל הוא שותה בירה, בהירה וסתמית. אחרי כוס שליש-ליטר שנייה, עולה הצבע בלחייו, והעיניים שלו קטֵנות, ואתה כבר לא בטוח אם הוא לא נרדם ככה עכשיו באמצע המסעדה, או מיד כשיחזור למשרד, עד ה-'רוזנבאום' הבא.

את דטלף הכרתי לא מזמן, כבר היה בן שלושים וארבע, נשוי לשרה, ומראהו המוּכּה סיפר יותר מכל את סיפור העבר שאוכל אותו, והעתיד המאיים אף הוא להכות. משקלו היה עכשיו שמונים ושמונה קילוגרם בלבד, ואי-אפשר היה להאמין שמתחת לחליפה, הסתתרו פעם שרירים של אלוף פיתוח הגוף של מערב הריין, לגברים עד גיל עשרים. דטלף היה נזכר בערגה בימיו כספורטאי, אולם לא היה תמים לקוות שימים אלה יחזרו. הוא אמר לי, לא פעם: "אתמול לא חזרתי הביתה. לא היה לי כסף לרכבת." ואני, תמיד הייתי שואל: "שישה מארקים? לא היו לך שישה מארקים?"

דטלף חייך את חיוכו הבכייני, כאילו מסתיר את קיומם של פרטים שאיננו רוצה לחשוף, והמשיך: "נתתי לה את כל הכסף ששילמת לי. היא צריכה לנסוע לברלין."

שנינו ידענו את כללי הטקס המוכר הזה, ולכן חזרתי ושאלתי: "אבל היא לא נסעה לברלין, נכון? היא נשארה כאן בדיסלדורף, ושרפה את כל מה שנתת לה. אלפיים מארק היא שרפה. ואתה, תסלח לי, אבל אתה אידיוט מושלם, לא טרחת לשים בצד אפילו מאה מארק, שתוכל לאכול ולקנות סיגריות."

שיחה כזאת הייתה מסתיימת כאן, בדרך-כלל, אלא שפעם אחת המשיך דטלף וסיפר, ומאותה פעם - הוא לא חדל להוסיף ולספר. "לא יכולתי להחביא ממנה אפילו פֶניג אחד. היא גזרה לי את כל הבגדים, אתמול בלילה, וקראה למשטרה חמש פעמים. היא אמרה שאני מכה אותה."

"נו, והכית אותה?" "הגזמת. היא זו שהכתה אותי. הנה, תראה, כאן מאחורי האוזן היא שרטה אותי לעומק. עד עכשיו יורד לי דם."

שתקתי. יכולתי, כמובן, לשלוף ערכת עזרה ראשונה מן הארון בפינת הקפה, ולחבוש את הפצע שעשתה לו שרה. אבל יכול להיות, ובמיוחד אחרי שהכרתי את שרה, שלא כדאי להתקרב יותר מדי לדם של דטלף, אפילו שהוא יותר אָרי משלי.

אבל למה להקדים את המאוחר? ובכלל, השריטה ההיא הייתה כלום, בהשוואה לנשיכה האמיתית ששרה הביאה לו חודש לאחר-מכן, ממש מול העיניים שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את דטלף בוכה, ברצינות, עם דמעות, ועם כל ההיסטריה הכרוכה. וזה מביא אותי לספר על שרה.

דבר אחד בטוח לגביה: כשנולדה בגֶ'דה, על החוף הסעודי של הים האדום, אף-אחד לא קרא לה שרה. אביה, קברניט בחברת התעופה המלכותית, לקח לו לאשה דיילת-קרקע גרמניה שהכיר בפרנקפורט, אחת פֶּטרָה לבנדובסקי, ילידת המבורג להורים ממוצא לאטבי, והביא אותה הביתה, למדבר הערבי, לחלום. אחרי ששרה נולדה, אז עוד התעקש האב לקרוא לה פטימה, התעוררה פטרה לבנדובסקי מן החלום. היא החליפה את החלום באחר, וזה החזיק אצלה מספר שנים, עד שארזה את פטימה-שרה בת השמונה, וטסה-נמלטה לברלין.

כסף לא היה להן, והתכשיטים שמכרה פטרה הספיקו לחודש-חודשיים. אבל זה לא היה סוף העולם, בגלל מערכת הרווחה המתקדמת של מערב-גרמניה, ובגלל בוב תומפסון, קצין האפסנאות האמריקני, שעבר לגור עם פטרה ושרה, בסגנון של אבא-חורג. שרה, ועכשיו כולם כבר קראו לה כך, גדלה כמו רוב הילדים האחרים, עד כמה שמותר לילדה שחומת-עור בגרמניה של שנות השבעים. היא דיברה היטב גרמנית וערבית, ואפילו אנגלית, בגלל בוב.

שרה חיבבה את בוב. היא שמעה ממנו פעם את הגרסה שלו לדרך בה הכיר את אימא, וזכרה גם את הגרסה האחרת, של אימא. וכשאימא נסעה לסעודיה, לחודש, בשביל לסגור כל-מיני עניינים טכניים שהיו עומדים ותלויים, הכירה שרה מחדש את בוב, על-פי הגרסה הפרטית שלה. היא הייתה כבר בת חמש-עשרה, אז כשבוב ניסה לראות אם היא מגיעה לאורגזמה, למרות כל הסיפורים על מילת-נשים בסעודיה, וכבר למדה שיחסי-מין אינם עומדים בזכות עצמם. לעולם לא. תמיד קורה שמתקיים קשר, משמעותי, בינם לבין צרכים שונים של מקיימי היחסים. צרכים כמו כסף, למשל, או מתנות שוות-כסף, למשל.

כשבוב הועף מן הבית, שאת המשכנתא עבורו שילם במשך שש שנים רצופות, כבר הספיקה שרה לשכוח עד כמה חיבבה אותו פעם, לפני שגילה לה מה שעזר לה להמשיך הלאה. חיי התרבות והבוהמה של ברלין קראו לשרה, והיא הגיבה בחלום משלה: היא רוצה להיות זמרת. שרה ידעה שהקול שלה זה לא הקול של אסתר רייכשטט-עופרים, גם לא של מרלן דיטריך. אבל הייתה לה גישה, לטענתה, שיכלה לשבור מחסומים, בדרך אל האושר.

אז כבר הייתה שרה בת עשרים, והיא הכירה אדריכל גרמני תמהוני, שנתן לה שלושת-אלפים מארק בשביל יום הקלטות באולפן יוקרתי, שמונה גרם קוקאין, חינם, והריון שבא במפתיע. שרה הציעה שיקראו לילד טיבריוס, על-שם החבר השוויצרי של אבא שלה, דייל במקצועו, אבל לאדריכל לא היה כל-כך איכפת. גם לא היה איכפת לו שהילד יהפוך להיות כמו טיבריוס, החבר הצמוד של אבא של שרה. האדריכל עבר לקוק-פרסי, לתערובות אופיום מועשרות, לכדורי אל-אס-די, ולתזונה טבעונית. הם גרו בדירת חדר, ברובע הטורקי של ברלין, והשרטוט היחיד שעשה האדריכל, שכבר לא עבד באופן רשמי, היה רישום אבסטרקט שיופיע על כריכת התקליט של שרה, אם אכן יצא התקליט לאור, מה שעד היום לא קרה.

שרה עזבה אותו. אבל בגלל שהייתה מחוברת חזק לאבקה הלבנה, ולאלכוהול, עזבה גם את טיבריוס. את הילד הזה, שעכשיו היה בן עשר, לא יצא לי להכיר. וגם שרה לא הזכירה אותו, כמעט, רק כשרצתה כסף "בשביל לטוס לברלין, לראות אותו". ידעתי שקוראים לו טיבריוס, עוד לפני שגילתה לי, כי החֶברָה של דטלף, שנרשמה על-שם שרה מטעמים שחבל להסביר, היה שמה "טיבריוס גמבה".

בדרך לגרמניה למדתי ש-"גמבה" זו לא המצאה רומנטית של איזה חקלאי, אלא פשוט ראשי-תיבות בגרמנית שפירושם, בערך, "בערבון-מוגבל". ואת העובדה ש-"גמבה" הופכת בגרמניה חברה סתם, לחברה בע"מ, ידעו גם דטלף, גם שרה. מי שעוד ידע את זה היה גרמני בשם קארל, שהגיע לביקור לא מתוכנן במשרד שלנו, בשבוע השני שלי בדיסלדורף. אני מקדים מעט את המאוחר, אבל בכל זאת:

עמדתי אז במטבחון, מדפדף בעיתון הבוקר, מבין מילה או שתיים, לא יותר, וממתין שכוס הקפה שלי תתמלא. אף פעם לא אהבתי שעושים לי קפה, כי לא סמכתי על אף אחד בתחום הזה. לפתע נפתחה הדלת הראשית, בלי צלצול, ונכנס גרמני אחד, ענק לבוש שחורים, בצעדי פנתר. בשניה הראשונה זה הזכיר לי סרט מפעם, ורציתי לברר עם פרנקה, מזכירת המשרד שלנו, אך לא ראיתי אותה ליד דלפק הקבלה, ומעט נבהלתי. הייתי בטוח שהדלת הראשית תמיד נעולה, אבל המשכתי עם הקפה, לא מגלה סימנים שאני הבוס כאן. הוא הבחין בי, ורצה לשאול משהו, אבל אז נשמעה טריקת דלת בחדר הסמוך, והוא הלך ישר לשם. לא ידעתי למה, אבל הבנתי שדטלף ושרה מתחבאים, והענק מחפש אחריהם. עדיין לא ידעתי מי כאן הרע ומי הטוב. הייתי חדש בגרמניה.

נגשתי לשירותים, לראות אולי פרנקה מסתתרת שם, והיה אור, אך הדלת הייתה נעולה. דפקתי קלות, לוחש בשמה, ועברו כמה שניות עד שהחזירה לי בלחישה. לא הבנתי, אבל הנחתי שהיא יודעת על הענק, ושהיא פוחדת.

אמרתי לפרנקה, באנגלית, שתישאר נעולה בשירותים, והלכתי לחדר של דטלף, שעדיין היה סגור, אלא שעכשיו גם האורח הלא-קרוא היה בפנים. הצמדתי את אוזני אל הדלת, ושמעתי דיבורים שקטים ותקיפים, מצידו של האיש. נתתי לדברים להמשיך, עד ששמעתי את שרה צועקת משהו, בקול כבוש, ואחר כך חבטה, ועוד אחת, ומשהו כבד נופל, ואז דפקתי בעדינות על הדלת וקראתי "קפה?".

שרה פתחה את הדלת, ונעמדה בנסיון להסתיר את מה שקורה בפנים. החולצה שלה הייתה קרועה, אבל התייחסתי לזה בטבעיות. ניסיתי שלא להביט פנימה, ולא על הצד השמאלי של פניה, שהיה אדום ובוער, ושאלתי אותה שוב: "קפה?". היא לא ענתה, רק הפנתה מבטה אחורה, לכיוון הענק הלא-מוזמן, ואמרה: "קארל, הכינו לך קפה". קארל ישב על כורסת המנהלים של דטלף, פניו אל החלון, וגבו אלי. הוא הנהן עם הראש, ואז ראיתי שדטלף על הרצפה, והרגל של הגרמני עליו. "סוכר?" שאלתי אותו באנגלית. הוא הסתובב לאיטו עם הכסא, רגלו לא עוזבת את דטלף, שהיה שכוב על הצד, עיניו הזעירות קטנות מאי-פעם, ומשקפיו מרוסקים, מוטלים ליד רגלו השניה של הענק. קארל אמר לי באנגלית, נטולת מבטא זר: "כמו שאני לא מכיר אותך, גם אתה לא מכיר אותי. ושזה יישאר ככה. וחוץ מזה, שניים סוכר, וכוס מים למרטין דטלף פון דונגן".