זמן חיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 382 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 22 דק'

הווארד ג'ייקובסון

הווארד ג'ייקובסון, מחשובי הסופרים הבריטים היום, הוא זוכה פרס מאן בוקר מ-2009 על ספרו "מה זה פינקלר", שגם הוא ראה אור בכתר, והיה לאחד הספרים הקומיים היחידים שזכו בפרס הספרותי הבריטי החשוב הזה.

תקציר

גאי אייבלמן הוא סופר, אפילו סופר ידוע למדי, שספרו הראשון זכה לשבחים רבים ולמכירות נאות, ומאז הוא מנסה לשחזר את ההצלחה. הוא גדל בוילמסלו, עיירה קטנה בצפון אנגליה, שם ניהלה אמו בוטיק אופנה יוקרתי להפליא בשם "וילהלמינה".

לפני שעזב ללונדון הוא עצמו עבד בחנות, מה שהופך אותו לזן נדיר - סופר שמבין באופנה.

אבל עכשיו הוא ממש תקוע. מכיוון שאת תהילתו קנה בזכות ספר שערורייתי וסקסי, שבמרכזו עמדו, בין השאר, קופים חרמנים.הוא חושב להמשיך עם הכיוון של הספר המצליח וחושב שאולי יוכל לעשות זאת ולכתוב את הספר הבא, האסור והנחשק, אם יממש את התשוקה שלו, אותה הוא מסתיר שנים, ל..אמה של אשתו, פופי.

זאת נקודת המוצא של הספר הזה שבו גאי חולק עם שומעיו את חייו כסופר, כבעל, בן ואח. גאי אייבלמן מספר על הכתיבה ועל המפגש עם קוראים, על פאנלים וראיונות, על התפתחות/אי-התפתחות הרומן האסור עם חמותו; על הוריו המסתיידים ואחיו ג'פרי, הבן המועדף – והכול בגעש מילולי פרוע ומשולח רסן.

זמן חיות הוא רומן שנון ומבריק, ובעיקר מצחיק – הוא הקינה הכי עליזה שנכתבה על המילה הכתובה. ספר על תשוקה ומשיכה. על משפחה. על נישואים. על תרבות במובן הרחב. ובעיקר על ספרות.

הווארד ג'ייקובסון, מחשובי הסופרים הבריטים היום, הוא זוכה פרס מאן בוקר מ-2009 על ספרו "מה זה פינקלר", שגם הוא ראה אור בכתר, והיה לאחד הספרים הקומיים היחידים שזכו בפרס הספרותי הבריטי החשוב הזה.

ביקורות מחו"ל

"את ג'ייקובסון לא קוראים כדי לקבל רישום מאופק ומכובד של מה שמתחולל בין גבר לאישה; קוראים אותו כדי לזכות בהצצה פרועה, מלוכלכת, שובבה אל מה שאנחנו רוצים באמת לעשות זה לזה. ובשביל הבדיחות".

- ה"גרדיאן" על "הספרים הגדולים של 2012".

פרק ראשון

1

הוא לוכסן היא

 

כשעצרה אותי המשטרה עוד החזקתי את הספר שגנבתי מחנות הספרים של ארגון הצדקה אוֹקְספַאם בצ'יפּינג־נורטון, עיירה נאה בגבעות הקוֹטסוולדס, שאליה הגעתי כדי להרצות באוזניה של קבוצת קריאה. תריסר הקוראים, פחות או יותר, קיבלו אותי בעוינות; מאוחר מדי הבנתי שהזמינו אותי רק כדי להעליב.

"למה אתה שונא נשים כל כך?" ביקשה אחת מהם לדעת.

"תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי?" שאלתי בנימוס.

היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף "הוא".

"מה רע ב'הוא לוכסן היא'?" הציגה לי אתגר, והתוותה באצבע את סימן ההפרדה במרחק אינצ'ים ספורים מפני. כמעט שיספה אותי בסימן פיסוק.

"'הוא' זה ביטוי סתמי," אמרתי וצעדתי לאחור. "הוא מציין אדישות כלפי המין הדקדוקי."

"גם 'הם' זה אדיש."

"נכון, אבל 'הם' זה בריבוי."

"מה באמת יש לך נגד ריבוי קולות?"

"וילדים," חקרה אחרת, "למה אתה לא סובל ילדים?"

הסברתי שמעולם לא כתבתי על ילדים.

"בדיוק!" הריעה בתשובה.

"הדמות היחידה בספר שלך שהזדהיתי איתה," אמרה שלישית, "היא זאת שמתה."

אם כי היא לא אמרה "ספר". איש מהם לא אמר עוד "ספר", כמו תפר או שפר, ואפילו לא "ססספר", כמו שמתחילים קללה. כך ביטאו את המילה הקרימינלים כופלי העיצורים מלנקשייר, מילין ספורים בלבד מצפון לביצות הכבול השוקטות והמנומנמות של צ'שייר, שבה גדלתי. סֶוְר, כך ביטאה זאת. "הדמות היחידה בַּסֶּוְר שלך..." כאילו הגייה מלאה של ה"פֶ" הייתה בעיניה הגזמה פראית.

"אני שמח שמותה ריגש אותך," אמרתי.

היא רעדה מזעם שכמותו ניתן למצוא רק בקרב קוראים. האם קִצה של הקריאה כפעילות תרבותית הוא שגרם לאנשים האחרונים שעוד קוראים להתמלא בזעם שכזה עם כל דף שהם הופכים? האם היו אלה העוויתות שלפני המוות?

"ריגש אותי?" חששתי שבכוונתה להטיח בי את הַסֶּוְר שלי. "מאיפה לך שהתרגשתי? קינאתי בה. הזדהיתי איתה כי כבר מעמוד שניים רציתי למות..."

"שתיים," אמרתי וכפתרתי את מעילי. "כבר מעמוד שתיים."

הודיתי להם על האירוח, שבתי למלון, טיפלתי בשני בקבוקי יין שקניתי קודם לכן מתוך ראיית הנולד, ונרדמתי עם הבגדים. הסכמתי לנסוע לצ'יפינג־נורטון מפני שכך זכיתי בהזדמנות לבקר את חמותי, שזה זמן רב רציתי לנהל איתה פרשיית אהבים, אך אשתי סיכלה את המזימה בלא יודעין כשבחרה לארח דווקא בימים אלה את אמה בביתנו בלונדון. יכולתי לתפוס את הרכבת בחזרה ולהצטרף אליהן לארוחת הערב, אך החלטתי לפרגן לעצמי יום בכפר. ההיא מקבוצת הקריאה לא הייתה היחידה שכבר מעמוד שניים רצתה למות.

איחרתי לקום לארוחת הבוקר ויצאתי לטייל בעיירה. נחמד. אבן סיד זהובה, ריח של פרות. (למה אין ברומנים שלך תיאורי טבע? הטיחו בי יום קודם לכן.) נזקקתי למזון, קניתי מאפה עם נקניקייה ועשבי תיבול במאפייה אורגנית ונכנסתי לחנות הספרים של אוקספאם כדי לסעוד את לבי. בחור לבן כשלג, שדסקיות תחובות לו בתנוכי אוזניו כמו לבושמן מהזמבזי, הצביע לעבר שלט שבו נכתב "אין להכניס מזון לשטח החנות". מתוך טאקט, מן הסתם: לא יפה להתפטם כששאר העולם גווע ברעב. התנהגותו רמזה שהוא יודע שאני שונא בושמנים מהזמבזי, נוסף על נשים וילדים. הכנסתי את שארית המאפה לכיסי. זה לא השביע את רצונו. מבחינה רשמית, מאפה עם נקניקייה בכיס נחשב עדיין למזון בשטח החנות. תחבתי אותו לאט לאט אל תוך פי. כך עמדנו, נועצים מבטים איש ברעהו - בושמן לבן מהזמבזי ומולו סופר מיזוגן, פֶּדוֹפוֹבּ, לונדוני ממוצא צ'שיירי, מחברם של סוורים, שפרים, צ'וורים, הכול מלבד ספרים - והמתנו עד שמאפה הנקניקייה יעשה את דרכו אלי בטן. אילו צפה בנו אי־מי היה מייחס לסיטואציה שלל משמעויות פוסט קולוניאליות. בתום הבליעה האחרונה שאלתי אותו אם עכשיו אוכל ללכת להביט במדפי הספרות בפרוזה. ספרות. העמסתי על המילה אירוניה כבדה מנשוא. הוא פנה לי עורף והלך אל הקצה השני של החנות.

כפי שהסברתי לשוטרים שאחזו בצווארוני בניו סטריט, מרחק יריקה מחנות הספרים, את מה שעשיתי לאחר מכן הייתי מוכרח לעשות. לא היה ראוי לכנות זאת גניבה, לדעתי, היות שאני הוא מחברו של הספר החשוד כרכוש גנוב.

"אז איך היית מכנה זאת, אדוני?" שאל אותי הצעיר מבין שני השוטרים.

רציתי לציין שהשיחה בינינו קרובה לדיון ביקורתי יותר מכל מה שנאמר בקבוצת הקריאה, אך הסתפקתי בתשובה ישירה על שאלתו. הקמתי לי מספיק אויבים בצ'יפינג־נורטון.

"שחרור," אמרתי. "הייתי אומר ששחררתי את הספר."

"שחררת ממה בדיוק, אדוני?" הפעם דיבר השוטר המבוגר יותר. הייתה לו כרס גרניט מאלה השכיחות בקרב אנשי צוותי פיזור הפגנות או שריפים בלואיזיאנה. תהיתי לשם מה נחוצים מפזרי הפגנות או שריפים דרומיים בצ'יפינג־נורטון.

מה שאמרתי לו, בקירוב, היה זה:

תראה: אין לי טינה מיוחדת לאוקספאם דווקא. הייתי עושה את אותו הדבר במקרה הלא־סביר שבו הייתי מגלה שספר משומש שלי מוצע למכירה במוריסונ'ס. העניין הוא עקרוני. במקום שבו ספרי קרוע ומקומט השפעת מעשי על הכנסותי הכספיות זניחה. אבל חייבים לגלות אהדה למי שנפל מאיגרא רמא. הספר, כמושא להערצה וכמקור חוכמה - "כלאדם, אלך אתך כמדריכה",* וכן הלאה - גוֹוע. נראה שאין טעם לנסות להחיותו, אבל לכל הפחות אפשר לערוך לו אשכבה מכובדת. מי שמגיע לסוף ימיו בוחר בקפדנות את הסובבים אותו. אדוני השוטר.

[* אלה הם דבריה של הדמות האלגורית 'דעת' למין האנושי ב'כלאדם' (מחזה מוסר מימי הביניים מאת מחזאי אנונימי), עברית: עמרי סמית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 96.]

לפני שהחליטו שהֲשָׁבָתִי לחברה אינה כרוכה בסיכון, או למצער במאמץ, רפרפו מעט - סוס שניתן במתנה אין בודקים את שיניו, הרהרתי בעוקצנות - בדפי ספרי. כשהמשטרה עוברת במהירות על יצירתך בלב עיירה הומה בקוטסוולדס, מול קהל קונים ותיירים לוקקי־גלידה הנעצרים לברר איזה פשע התחולל כאן, זוהי חוויה מוזרה. קיוויתי שמשהו יצוד את עינו של אחד השוטרים ויביא אותו לידי צחוק, או מוטב לידי בכי. אבל הכותרת היא שעוררה את סקרנותם. "מי שם קצוץ של קוף?"

השוטר הצעיר נבוך למשמע הביטוי. "זו דרך אחרת לומר 'ססס, מי שם זין'," אמרתי לו. איבדתי לא מעט, והידרדרתי עוד ועוד עם כל שעה חולפת, אך לפחות שמרתי על חיתוך הדיבור העיצורי והעסיסי של בן הצפון, אפילו שצ'שייר זה לא בדיוק לנקשייר.

"מה אתה אומר," אמר.

אבל הוא רצה לשאול אותי משהו, מפני שאמרתי שאני סופר - "מפני שאמרתי שאני סופר": מפיו נשמע הדבר כטענה שאותה יצטרך לברר כשישוב לתחנה - ומפני שרואים שאני מתמצא בקופים. מה לדעתי הסיכוי שקוף עם מחשב טוב ומספיק זמן יצליח לבסוף לכתוב את "המלט"?

"לדעתי אי אפשר ליצור יצירת אמנות בלי להתכוון לזה," אמרתי לו. "גם אם אין לך הגבלת זמן."

הוא חיכך את לחייו. "אז זה כן או לא?"

"בסופו של דבר," אמרתי, "אני משער שזה תלוי בקוף. קח לך קוף שניחן באינטליגנציה, בדמיון, באומץ המוסרי ובטביעת האוזן של שייקספיר, ומי יודע. אבל אם יש קוף כזה, למה שירצה לחבר משהו שכבר נכתב?"

נמנעתי מלהוסיף שבעיני שאלה מעניינת יותר היא אם קופים רבים די הצורך יוכלו, בהינתן זמן מספיק, לקרוא את "המלט". אבל אני בסך הכול סופר ממורמר שזה עתה היה לשק חבטות.

השריף מלואיזיאנה משמש בינתיים בחומר הראיות שבידיו כאילו היה סוחר בספרים נדירים השוקל עסקה. הוא פתח את "מי שם קצוץ של קוף?" בדף ההקדשה.

 

ליפות מכולן:

לחמותי ולאשתי באהבה

 

"קצת חזק, לא?" שאל.

"מה?"

"לכתוב שאתה אוהב את חמותך."

הצצתי בהקדשה מעבר לכתפו. שנים עברו מאז עלה בי הרעיון. קל לשכוח את ההקדשות. וגם את מי שהן מכוונות אליו, אם עבר מספיק זמן. "לא," אמרתי, "לאשתי זה באהבה, ולחמותי סתם. תיאור האופן מתייחס רק לשם העצם האחרון ברשימה."

"אם ככה, לא היה כדאי לשים פסיק אחרי החמות?"

הוא תקע את אצבעו בדף והראה לי היכן ראוי היה לדעתו לשים את הפסיק.

לאוקספורד, זכרתי, היו כללי פיסוק ייחודיים לה. "הפסיק של אוקספורד" עמד בְּלִבָּן של מחלוקות לוהטות באוניברסיטה, אך לא ידעתי שגם שלטון החוק לוקח בהן חלק. אין ספק שבכל הנוגע לכפל משמעות תחבירי, לאוקספורד היו חוקים משלה. אין איזו מילה שמתארת את האמצעי הרטורי שבו יצא לי להשתמש, בהנחה שאכן עשיתי זאת במקרה? משהו כמו זֵיאוּגְמָה, אבל לא זֵיאוּגמה. אולי השוטר יודע.

"שמע," אמרתי, "היות שאתה קורא דק אבחנה באופן יוצא מן הכלל, אולי תואיל לקבל ממני ספר זה כשי?"

"בשום אופן לא," השיב לי. "זה לא רק קבלת שוחד, אלא גם החזקת רכוש גנוב."

בנסיבות אלה חשתי ששיחק לי מזלי כשיצאתי באזהרה בלבד. פשעי לא היו עבירות של מה בכך: גניבת ספר, השמטת פסיק, וקשירת קשר לבצע את זממי בחמותי.

הווארד ג'ייקובסון, מחשובי הסופרים הבריטים היום, הוא זוכה פרס מאן בוקר מ-2009 על ספרו "מה זה פינקלר", שגם הוא ראה אור בכתר, והיה לאחד הספרים הקומיים היחידים שזכו בפרס הספרותי הבריטי החשוב הזה.

סקירות וביקורות

פרא אדם 'זמן חיות' של הווארד ג'ייקובסון הוא רומן סאטירי מצחיק ואפקטיבי שקשה להניח מהיד אחרי שעסק בזהות היהודית ב'מה זה פינק ־ לר‭'?‬ ספרו הסאטירי המוצלח שזכה בפרס בוקר ב־‭,2010‬ פונה הווארד ג'ייקובסון להעניק טיפול סאטירי לשני נושאים גדולים נוספים: מעמדה המדולדל של הספרות בתרבות העכשווית (בהקשר הזה כדאי להשוות אותו לרומן הסאטירי המעולה של מרטין איימיס, '‭,'המידע‬ וגם ל'הרוצחים' של דרור בורשטיין כמקבילה בתרבות הישראלית‭,(‬ ומעמדו המדולדל של הגבר בתרבות הזו. גיבור הספר 'זמן חיות' הוא לפיכך סופר שמ־ תגעגע לסופרי העבר הרציניים אך הפראיים בגבריותם: הנרי מילר והסופרים היהודים־אמריקאים הפרועים (יש לשער שהוא מתכוון בעיקר לפיליפ רות, ג'וזף הלר ואולי יותר מכל לסופר היהודי־קנדי המשובח מרדכי ריצ'לר‭.(‬

גאי אייבלמן, סופר בריטי רציני ולא בלתי מצליח, יהודי שיהדותו שולית בזהותו, חש שהעולם הישן של הספרות מתמוטט סביבו. המו"ל שלו התאבד, הסוכן שלו בורח מפניו, אנשים לא קוראים יותר ספרות רצינית, כלומר כזו שלא מעורב בה קוסם־ילד, ויש יותר כותבים מקוראים. גאי נשוי לונסה היפהפייה, המבקשת להיות סופרת בעצמה ומאשימה את גאי בעקרותה הספרותית, אבל הוא מאוהב באמה המצודדת של ונסה, בת ה־60 פלוס. רעיון מבריק/מטומטם עולה במוחו של גאי: אולי ינהל רומן עם חמותו וכך ישיג נושא גדול ושערורייתי לרומן הבא שלו ויציל את הקריירה שלו. לפני הכל, הבה נפנה את השולחן מההסתייגויות. ראשית, ג'ייקובסון לעיתים מתאמץ מדי להצחיק. שנית, שני הנושאים הגדולים של הרומן - מצב הספרות ומצב הגבריות - שכמו מתחרים ביניהם, תורמים לחוסר מיקוד מסוים. ושלישית: הרומן הזה בנוי כביכול על חציית גבולות - אהבה של גבר בן 40 לאישה מבוגרת ממנו בהרבה שהיא גם חותנתו. מין השלמה נגדית של '‭.'לוליטה‬ אבל לא פחות מתעוזה והפרת טאבו מיני, יש כאן גם חנופה עמוקה לנשים: ג'ייקובסון מדגיש שהאטרקטיביות המינית הנשית נמתחת גם לעבר הזִקנה. ברור שאהבת גבר צעיר לאישה בסוף שנות ה־60 שלה יכולה לקרות וקורית - ובכל זאת צריך לשים לב שהנועזות כאן היא מהסוג המחמיא לנשים; עניין שבולט שבעתיים בספר המבקש להיות פורץ מוסכמות ולא מהסס כביכול לומר אמיתות לא נעימות.

אבל אחרי ההסתייגויות יש לומר את העיקר: 'זמן חיות' הוא ספר מהנה מאוד, שהתגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה - סימן מובהק וגם נדיר למוצלחותו של ספר. הזעם והמצוקה של הגיבור ושל ג'ייקובסון, כמו גם תיאור מצבה העגום של הספרות בעיניהם, אפקטיביים ומצחיקים מאוד. דוגמה אחת מרבות: הסוכן של אייבלמן מציע לו להפסיק לכתוב על סקס ולעבור לז'אנר אחר, אופנתי יותר: "בלש שוודי‭."‬ כשאייבלמן מציין בפניו שמעולם לא היה בשוודיה, לא נואש הסוכן ומציע שיכתוב על "בלש ילד. היית פעם ילד, נכון‭"?‬

אייבלמן מתאר איך חיי הספרות השוקקים של העבר הפכו לחוכא ואטלולא כאשר "רשת האופנה פרימארק עומדת למכור ספרים במחיר של שקית חטיפי צ'יפס, והשמועה מספרת על עיתון ארצי שמעסיק מבקרים שעוד לא גמרו תיכון‭."‬ גם המעטים שעדיין קוראים הפכו עוינים וזועפים, כפי שהוא מגלה מיד בפתיחת הספר במהלך מפגש עם קוראים: ‭ למה'"‬ אתה שונא נשים כל כך‭'?‬ ביקשה אחת מהם לדעת. 'תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי‭'?‬ שאלתי בנימוס. היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחיצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף ‭ .'הוא'‬ 'מה רע ב'הוא לוכסן ‭ "?'היא‬ ההומור הזועם של ג'ייקובסון מגיע לשיאים מענגים כשהוא שופך את חמתו על האליטה החד ־ שה, הכוללת כדורגלנים, דוגמניות, שפים, צלמים ומעצבים - אבל לא סופרים. ככלל, יש השפעה קתרטית נפלאה לסאטירה מהסוג ובאיכות שכו ־ תב ג'ייקובסון, סאטירה שמציגה לראווה את צדדיה "הנמוכים" של הנפש - הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד - וכך עוזרת לאוורר אותם.

פעם השתתפתי באירוע תרבותי מכופתר של הקהילה היהודית בבריטניה. כששאלתי לחוות דעתו של אחד המשתתפים על מרדכי ריצ'לר, הסופר היהודי־הקנדי הפרוע, הוא ענה לי ביובש שריצ'לר הוא "דמות שנויה במחלוקת" בקהילה היהודית. נראה לי שהמחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לג'ייקובסון, הצועד כאן בעקבות ריצ'לר, היא שהספר הזה יכול בהחלט לתרום להפיכתו לדמות שנויה במחלוקת בקהילה היהודית בבריטניה.

עוד 3 ספרים פרועים תוצרת בריטניה:
עושים היסטוריה > סטיבן פריי
דודי אוסוואלד > רואלד דאל
שלושה בסירה אחת > ג‘רום ק. ג‘רום
אריק גלסנר 7 לילות 18/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 382 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 22 דק'

סקירות וביקורות

פרא אדם 'זמן חיות' של הווארד ג'ייקובסון הוא רומן סאטירי מצחיק ואפקטיבי שקשה להניח מהיד אחרי שעסק בזהות היהודית ב'מה זה פינק ־ לר‭'?‬ ספרו הסאטירי המוצלח שזכה בפרס בוקר ב־‭,2010‬ פונה הווארד ג'ייקובסון להעניק טיפול סאטירי לשני נושאים גדולים נוספים: מעמדה המדולדל של הספרות בתרבות העכשווית (בהקשר הזה כדאי להשוות אותו לרומן הסאטירי המעולה של מרטין איימיס, '‭,'המידע‬ וגם ל'הרוצחים' של דרור בורשטיין כמקבילה בתרבות הישראלית‭,(‬ ומעמדו המדולדל של הגבר בתרבות הזו. גיבור הספר 'זמן חיות' הוא לפיכך סופר שמ־ תגעגע לסופרי העבר הרציניים אך הפראיים בגבריותם: הנרי מילר והסופרים היהודים־אמריקאים הפרועים (יש לשער שהוא מתכוון בעיקר לפיליפ רות, ג'וזף הלר ואולי יותר מכל לסופר היהודי־קנדי המשובח מרדכי ריצ'לר‭.(‬

גאי אייבלמן, סופר בריטי רציני ולא בלתי מצליח, יהודי שיהדותו שולית בזהותו, חש שהעולם הישן של הספרות מתמוטט סביבו. המו"ל שלו התאבד, הסוכן שלו בורח מפניו, אנשים לא קוראים יותר ספרות רצינית, כלומר כזו שלא מעורב בה קוסם־ילד, ויש יותר כותבים מקוראים. גאי נשוי לונסה היפהפייה, המבקשת להיות סופרת בעצמה ומאשימה את גאי בעקרותה הספרותית, אבל הוא מאוהב באמה המצודדת של ונסה, בת ה־60 פלוס. רעיון מבריק/מטומטם עולה במוחו של גאי: אולי ינהל רומן עם חמותו וכך ישיג נושא גדול ושערורייתי לרומן הבא שלו ויציל את הקריירה שלו. לפני הכל, הבה נפנה את השולחן מההסתייגויות. ראשית, ג'ייקובסון לעיתים מתאמץ מדי להצחיק. שנית, שני הנושאים הגדולים של הרומן - מצב הספרות ומצב הגבריות - שכמו מתחרים ביניהם, תורמים לחוסר מיקוד מסוים. ושלישית: הרומן הזה בנוי כביכול על חציית גבולות - אהבה של גבר בן 40 לאישה מבוגרת ממנו בהרבה שהיא גם חותנתו. מין השלמה נגדית של '‭.'לוליטה‬ אבל לא פחות מתעוזה והפרת טאבו מיני, יש כאן גם חנופה עמוקה לנשים: ג'ייקובסון מדגיש שהאטרקטיביות המינית הנשית נמתחת גם לעבר הזִקנה. ברור שאהבת גבר צעיר לאישה בסוף שנות ה־60 שלה יכולה לקרות וקורית - ובכל זאת צריך לשים לב שהנועזות כאן היא מהסוג המחמיא לנשים; עניין שבולט שבעתיים בספר המבקש להיות פורץ מוסכמות ולא מהסס כביכול לומר אמיתות לא נעימות.

אבל אחרי ההסתייגויות יש לומר את העיקר: 'זמן חיות' הוא ספר מהנה מאוד, שהתגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה - סימן מובהק וגם נדיר למוצלחותו של ספר. הזעם והמצוקה של הגיבור ושל ג'ייקובסון, כמו גם תיאור מצבה העגום של הספרות בעיניהם, אפקטיביים ומצחיקים מאוד. דוגמה אחת מרבות: הסוכן של אייבלמן מציע לו להפסיק לכתוב על סקס ולעבור לז'אנר אחר, אופנתי יותר: "בלש שוודי‭."‬ כשאייבלמן מציין בפניו שמעולם לא היה בשוודיה, לא נואש הסוכן ומציע שיכתוב על "בלש ילד. היית פעם ילד, נכון‭"?‬

אייבלמן מתאר איך חיי הספרות השוקקים של העבר הפכו לחוכא ואטלולא כאשר "רשת האופנה פרימארק עומדת למכור ספרים במחיר של שקית חטיפי צ'יפס, והשמועה מספרת על עיתון ארצי שמעסיק מבקרים שעוד לא גמרו תיכון‭."‬ גם המעטים שעדיין קוראים הפכו עוינים וזועפים, כפי שהוא מגלה מיד בפתיחת הספר במהלך מפגש עם קוראים: ‭ למה'"‬ אתה שונא נשים כל כך‭'?‬ ביקשה אחת מהם לדעת. 'תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי‭'?‬ שאלתי בנימוס. היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחיצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף ‭ .'הוא'‬ 'מה רע ב'הוא לוכסן ‭ "?'היא‬ ההומור הזועם של ג'ייקובסון מגיע לשיאים מענגים כשהוא שופך את חמתו על האליטה החד ־ שה, הכוללת כדורגלנים, דוגמניות, שפים, צלמים ומעצבים - אבל לא סופרים. ככלל, יש השפעה קתרטית נפלאה לסאטירה מהסוג ובאיכות שכו ־ תב ג'ייקובסון, סאטירה שמציגה לראווה את צדדיה "הנמוכים" של הנפש - הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד - וכך עוזרת לאוורר אותם.

פעם השתתפתי באירוע תרבותי מכופתר של הקהילה היהודית בבריטניה. כששאלתי לחוות דעתו של אחד המשתתפים על מרדכי ריצ'לר, הסופר היהודי־הקנדי הפרוע, הוא ענה לי ביובש שריצ'לר הוא "דמות שנויה במחלוקת" בקהילה היהודית. נראה לי שהמחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לג'ייקובסון, הצועד כאן בעקבות ריצ'לר, היא שהספר הזה יכול בהחלט לתרום להפיכתו לדמות שנויה במחלוקת בקהילה היהודית בבריטניה.

עוד 3 ספרים פרועים תוצרת בריטניה:
עושים היסטוריה > סטיבן פריי
דודי אוסוואלד > רואלד דאל
שלושה בסירה אחת > ג‘רום ק. ג‘רום
אריק גלסנר 7 לילות 18/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
זמן חיות הווארד ג'ייקובסון

1

הוא לוכסן היא

 

כשעצרה אותי המשטרה עוד החזקתי את הספר שגנבתי מחנות הספרים של ארגון הצדקה אוֹקְספַאם בצ'יפּינג־נורטון, עיירה נאה בגבעות הקוֹטסוולדס, שאליה הגעתי כדי להרצות באוזניה של קבוצת קריאה. תריסר הקוראים, פחות או יותר, קיבלו אותי בעוינות; מאוחר מדי הבנתי שהזמינו אותי רק כדי להעליב.

"למה אתה שונא נשים כל כך?" ביקשה אחת מהם לדעת.

"תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי?" שאלתי בנימוס.

היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף "הוא".

"מה רע ב'הוא לוכסן היא'?" הציגה לי אתגר, והתוותה באצבע את סימן ההפרדה במרחק אינצ'ים ספורים מפני. כמעט שיספה אותי בסימן פיסוק.

"'הוא' זה ביטוי סתמי," אמרתי וצעדתי לאחור. "הוא מציין אדישות כלפי המין הדקדוקי."

"גם 'הם' זה אדיש."

"נכון, אבל 'הם' זה בריבוי."

"מה באמת יש לך נגד ריבוי קולות?"

"וילדים," חקרה אחרת, "למה אתה לא סובל ילדים?"

הסברתי שמעולם לא כתבתי על ילדים.

"בדיוק!" הריעה בתשובה.

"הדמות היחידה בספר שלך שהזדהיתי איתה," אמרה שלישית, "היא זאת שמתה."

אם כי היא לא אמרה "ספר". איש מהם לא אמר עוד "ספר", כמו תפר או שפר, ואפילו לא "ססספר", כמו שמתחילים קללה. כך ביטאו את המילה הקרימינלים כופלי העיצורים מלנקשייר, מילין ספורים בלבד מצפון לביצות הכבול השוקטות והמנומנמות של צ'שייר, שבה גדלתי. סֶוְר, כך ביטאה זאת. "הדמות היחידה בַּסֶּוְר שלך..." כאילו הגייה מלאה של ה"פֶ" הייתה בעיניה הגזמה פראית.

"אני שמח שמותה ריגש אותך," אמרתי.

היא רעדה מזעם שכמותו ניתן למצוא רק בקרב קוראים. האם קִצה של הקריאה כפעילות תרבותית הוא שגרם לאנשים האחרונים שעוד קוראים להתמלא בזעם שכזה עם כל דף שהם הופכים? האם היו אלה העוויתות שלפני המוות?

"ריגש אותי?" חששתי שבכוונתה להטיח בי את הַסֶּוְר שלי. "מאיפה לך שהתרגשתי? קינאתי בה. הזדהיתי איתה כי כבר מעמוד שניים רציתי למות..."

"שתיים," אמרתי וכפתרתי את מעילי. "כבר מעמוד שתיים."

הודיתי להם על האירוח, שבתי למלון, טיפלתי בשני בקבוקי יין שקניתי קודם לכן מתוך ראיית הנולד, ונרדמתי עם הבגדים. הסכמתי לנסוע לצ'יפינג־נורטון מפני שכך זכיתי בהזדמנות לבקר את חמותי, שזה זמן רב רציתי לנהל איתה פרשיית אהבים, אך אשתי סיכלה את המזימה בלא יודעין כשבחרה לארח דווקא בימים אלה את אמה בביתנו בלונדון. יכולתי לתפוס את הרכבת בחזרה ולהצטרף אליהן לארוחת הערב, אך החלטתי לפרגן לעצמי יום בכפר. ההיא מקבוצת הקריאה לא הייתה היחידה שכבר מעמוד שניים רצתה למות.

איחרתי לקום לארוחת הבוקר ויצאתי לטייל בעיירה. נחמד. אבן סיד זהובה, ריח של פרות. (למה אין ברומנים שלך תיאורי טבע? הטיחו בי יום קודם לכן.) נזקקתי למזון, קניתי מאפה עם נקניקייה ועשבי תיבול במאפייה אורגנית ונכנסתי לחנות הספרים של אוקספאם כדי לסעוד את לבי. בחור לבן כשלג, שדסקיות תחובות לו בתנוכי אוזניו כמו לבושמן מהזמבזי, הצביע לעבר שלט שבו נכתב "אין להכניס מזון לשטח החנות". מתוך טאקט, מן הסתם: לא יפה להתפטם כששאר העולם גווע ברעב. התנהגותו רמזה שהוא יודע שאני שונא בושמנים מהזמבזי, נוסף על נשים וילדים. הכנסתי את שארית המאפה לכיסי. זה לא השביע את רצונו. מבחינה רשמית, מאפה עם נקניקייה בכיס נחשב עדיין למזון בשטח החנות. תחבתי אותו לאט לאט אל תוך פי. כך עמדנו, נועצים מבטים איש ברעהו - בושמן לבן מהזמבזי ומולו סופר מיזוגן, פֶּדוֹפוֹבּ, לונדוני ממוצא צ'שיירי, מחברם של סוורים, שפרים, צ'וורים, הכול מלבד ספרים - והמתנו עד שמאפה הנקניקייה יעשה את דרכו אלי בטן. אילו צפה בנו אי־מי היה מייחס לסיטואציה שלל משמעויות פוסט קולוניאליות. בתום הבליעה האחרונה שאלתי אותו אם עכשיו אוכל ללכת להביט במדפי הספרות בפרוזה. ספרות. העמסתי על המילה אירוניה כבדה מנשוא. הוא פנה לי עורף והלך אל הקצה השני של החנות.

כפי שהסברתי לשוטרים שאחזו בצווארוני בניו סטריט, מרחק יריקה מחנות הספרים, את מה שעשיתי לאחר מכן הייתי מוכרח לעשות. לא היה ראוי לכנות זאת גניבה, לדעתי, היות שאני הוא מחברו של הספר החשוד כרכוש גנוב.

"אז איך היית מכנה זאת, אדוני?" שאל אותי הצעיר מבין שני השוטרים.

רציתי לציין שהשיחה בינינו קרובה לדיון ביקורתי יותר מכל מה שנאמר בקבוצת הקריאה, אך הסתפקתי בתשובה ישירה על שאלתו. הקמתי לי מספיק אויבים בצ'יפינג־נורטון.

"שחרור," אמרתי. "הייתי אומר ששחררתי את הספר."

"שחררת ממה בדיוק, אדוני?" הפעם דיבר השוטר המבוגר יותר. הייתה לו כרס גרניט מאלה השכיחות בקרב אנשי צוותי פיזור הפגנות או שריפים בלואיזיאנה. תהיתי לשם מה נחוצים מפזרי הפגנות או שריפים דרומיים בצ'יפינג־נורטון.

מה שאמרתי לו, בקירוב, היה זה:

תראה: אין לי טינה מיוחדת לאוקספאם דווקא. הייתי עושה את אותו הדבר במקרה הלא־סביר שבו הייתי מגלה שספר משומש שלי מוצע למכירה במוריסונ'ס. העניין הוא עקרוני. במקום שבו ספרי קרוע ומקומט השפעת מעשי על הכנסותי הכספיות זניחה. אבל חייבים לגלות אהדה למי שנפל מאיגרא רמא. הספר, כמושא להערצה וכמקור חוכמה - "כלאדם, אלך אתך כמדריכה",* וכן הלאה - גוֹוע. נראה שאין טעם לנסות להחיותו, אבל לכל הפחות אפשר לערוך לו אשכבה מכובדת. מי שמגיע לסוף ימיו בוחר בקפדנות את הסובבים אותו. אדוני השוטר.

[* אלה הם דבריה של הדמות האלגורית 'דעת' למין האנושי ב'כלאדם' (מחזה מוסר מימי הביניים מאת מחזאי אנונימי), עברית: עמרי סמית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 96.]

לפני שהחליטו שהֲשָׁבָתִי לחברה אינה כרוכה בסיכון, או למצער במאמץ, רפרפו מעט - סוס שניתן במתנה אין בודקים את שיניו, הרהרתי בעוקצנות - בדפי ספרי. כשהמשטרה עוברת במהירות על יצירתך בלב עיירה הומה בקוטסוולדס, מול קהל קונים ותיירים לוקקי־גלידה הנעצרים לברר איזה פשע התחולל כאן, זוהי חוויה מוזרה. קיוויתי שמשהו יצוד את עינו של אחד השוטרים ויביא אותו לידי צחוק, או מוטב לידי בכי. אבל הכותרת היא שעוררה את סקרנותם. "מי שם קצוץ של קוף?"

השוטר הצעיר נבוך למשמע הביטוי. "זו דרך אחרת לומר 'ססס, מי שם זין'," אמרתי לו. איבדתי לא מעט, והידרדרתי עוד ועוד עם כל שעה חולפת, אך לפחות שמרתי על חיתוך הדיבור העיצורי והעסיסי של בן הצפון, אפילו שצ'שייר זה לא בדיוק לנקשייר.

"מה אתה אומר," אמר.

אבל הוא רצה לשאול אותי משהו, מפני שאמרתי שאני סופר - "מפני שאמרתי שאני סופר": מפיו נשמע הדבר כטענה שאותה יצטרך לברר כשישוב לתחנה - ומפני שרואים שאני מתמצא בקופים. מה לדעתי הסיכוי שקוף עם מחשב טוב ומספיק זמן יצליח לבסוף לכתוב את "המלט"?

"לדעתי אי אפשר ליצור יצירת אמנות בלי להתכוון לזה," אמרתי לו. "גם אם אין לך הגבלת זמן."

הוא חיכך את לחייו. "אז זה כן או לא?"

"בסופו של דבר," אמרתי, "אני משער שזה תלוי בקוף. קח לך קוף שניחן באינטליגנציה, בדמיון, באומץ המוסרי ובטביעת האוזן של שייקספיר, ומי יודע. אבל אם יש קוף כזה, למה שירצה לחבר משהו שכבר נכתב?"

נמנעתי מלהוסיף שבעיני שאלה מעניינת יותר היא אם קופים רבים די הצורך יוכלו, בהינתן זמן מספיק, לקרוא את "המלט". אבל אני בסך הכול סופר ממורמר שזה עתה היה לשק חבטות.

השריף מלואיזיאנה משמש בינתיים בחומר הראיות שבידיו כאילו היה סוחר בספרים נדירים השוקל עסקה. הוא פתח את "מי שם קצוץ של קוף?" בדף ההקדשה.

 

ליפות מכולן:

לחמותי ולאשתי באהבה

 

"קצת חזק, לא?" שאל.

"מה?"

"לכתוב שאתה אוהב את חמותך."

הצצתי בהקדשה מעבר לכתפו. שנים עברו מאז עלה בי הרעיון. קל לשכוח את ההקדשות. וגם את מי שהן מכוונות אליו, אם עבר מספיק זמן. "לא," אמרתי, "לאשתי זה באהבה, ולחמותי סתם. תיאור האופן מתייחס רק לשם העצם האחרון ברשימה."

"אם ככה, לא היה כדאי לשים פסיק אחרי החמות?"

הוא תקע את אצבעו בדף והראה לי היכן ראוי היה לדעתו לשים את הפסיק.

לאוקספורד, זכרתי, היו כללי פיסוק ייחודיים לה. "הפסיק של אוקספורד" עמד בְּלִבָּן של מחלוקות לוהטות באוניברסיטה, אך לא ידעתי שגם שלטון החוק לוקח בהן חלק. אין ספק שבכל הנוגע לכפל משמעות תחבירי, לאוקספורד היו חוקים משלה. אין איזו מילה שמתארת את האמצעי הרטורי שבו יצא לי להשתמש, בהנחה שאכן עשיתי זאת במקרה? משהו כמו זֵיאוּגְמָה, אבל לא זֵיאוּגמה. אולי השוטר יודע.

"שמע," אמרתי, "היות שאתה קורא דק אבחנה באופן יוצא מן הכלל, אולי תואיל לקבל ממני ספר זה כשי?"

"בשום אופן לא," השיב לי. "זה לא רק קבלת שוחד, אלא גם החזקת רכוש גנוב."

בנסיבות אלה חשתי ששיחק לי מזלי כשיצאתי באזהרה בלבד. פשעי לא היו עבירות של מה בכך: גניבת ספר, השמטת פסיק, וקשירת קשר לבצע את זממי בחמותי.