החיים כסיפור

'נוח לו לאדם שלא נברא' —
בין טוב לנוח

איפה הטוב?
בחורף תשס"ג, בשעת סעודת ליל שבת בישיבה בעתניאל, בזמן שהתלמידים רקדו ושרו את הפסוק 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו', נכנסו מחבלים למטבח הישיבה ורצחו את ארבעת התורנים ששהו בו: נועם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן. הניגוד בין המילים ששרו התלמידים ובין האירוע שהתחולל לצד השירה שלהם זעק עד לב השמיים. האומנם 'הודו לה' כי טוב'? גם באזכרות נדהמתי לראות את האבות השכולים רוקדים ושרים יחד בדמעות: 'הודו לה' כי טוב'. כאב כל כך עמוק, ויחד איתו 'הודו לה' כי טוב'.

איפה ה'טוב' כאן?

הטלטול העמוק של הסיפור הוביל אותי אל אחת מהתובנות שמלוות אותי בחיים, התובנה הזאת נולדה מתוך התבוננות במקור אחד, ומתוכו היא התגלגלה למקומות ועולמות חדשים. המקור האחד הזה הוא המחלוקת בגמרא "האם נוח לאדם שנברא?":

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,

הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,

והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.

נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.¹

מסקנת הגמרא, 'נוח לו לאדם שלא נברא', מציגה את החיים באור פסימי. אולם רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, בעל 'מי השילוח', מדייק בדברי הגמרא: לא נאמר 'טוב לו לאדם שלא נברא', אלא 'נוח לו'.₂ אומנם המקום שבאנו ממנו ושאליו נשוב הוא 'נוח' יותר, אך עם זאת, טוב שבאנו לעולם. מתוך כך עולה תפיסה יסודית של הקיום: זכינו בחיים לא כדי שיהיה לנו נוח בהם, אלא כדי לעשות בהם טוב.

יצר הטוב ויצר הנוח
החיים מציבים לנו אתגרים חדשים בכל יום, ואנחנו מתבקשים לבחור. לעיתים אנו מודעים לבחירותינו, ולעיתים קרובות יותר איננו יודעים כלל שנקלענו לצומת, נדרשנו להכריע, ובחרנו בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות כמו אם לעזור לאדם הזקוק לעזרתנו, אם לקבל עלינו אחריות על דבר כלשהו, אם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים, אם לאזור אומץ ולהשתנות. על פי רוב איננו נדרשים לבחור בין לעשות טוב לבין לעשות רע, אלא בין לעשות טוב לבין לעשות את מה שנוח לנו. ההכרה כי משמעות חיינו היא השאיפה לעשות טוב ולא השאיפה לנוחות יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו ולבחור את הבחירה הנכונה.

מקובל להגדיר את שני יצרי האדם כ'יצר טוב' ו'יצר רע'. שימוש בחלוקה זו טומן סכנה שבעקבותיה נחשוב שדי לנו אם נימנע מלעשות דברים רעים, כשלמעשה אין די בכך. כדי למלא את תכלית קיומנו עלינו לבחור בטוב, והיצר שמעכב אותנו ומונע בעדנו מלעשות כך אינו 'יצר הרע' אלא דווקא 'יצר הנוח'. לדעתי גם כחברה, החולשה העיקרית שעימה עלינו להתמודד היא הכניעה לאותו 'יצר נוח'.

אישה שהתאלמנה זה מכבר שיתפה אותי בתחושותיה וסיפרה שבימים שלאחר רצח בעלה היא לא יכלה לומר בבוקר את תפילת 'מודה אני'. היא הרגישה כי היא אינה רוצה לחיות, וממילא לא יכלה להודות על המשך חייה. רק אחר כך הבינה שעצם העובדה שלא היא שמתה פירושה שהקב"ה בחר בחייה שלה דווקא. התובנה הזאת אפשרה לה לחפש משימות שהיא צריכה למלא בעולם ולרקום מחדש את המשמעות לחייה.

יש אנשים שבמהלך חייהם מתמודדים עם חוויות קשות ורוויות כאב. נכפית עליהם מציאות שהם חשים בה על בשרם כי 'נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא', והם מאבדים את הרצון לחיות. אולם תחושה קשה זו איננה חייבת להיות סוף פסוק. כל אדם יכול להמשיך בחייו מתוך הבנה כי עליו לחפש את הטוב, את הטעם בחיים ואת משמעותם, וכך להתגבר על הקושי הגדול. האדם חייב להחזיק בשאיפה להילחם ברצון לחדול, שהוא ביטוי של 'יצר הנוח'. בזמנים קשים כאלו האדם צריך להתמקד במציאת הטוב, ויחד איתו את משמעות החיים. גם ביטוי זה של המאבק שבין 'הטוב' לבין 'הנוח' תלוי רק בנו.

הבחירה בטוב בפיגוע בישיבה
זמן מה לאחר הפיגוע בישיבה, באחת האזכרות, הבנתי בפעם הראשונה שהתורה 'על הטוב ועל הנוח' היא למעשה סיפורו של הפיגוע.

כאשר החלו המחבלים לירות נסגרה הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל וננעלה. נעילת הדלת — מטרים ספורים בלבד ממעגל הריקודים של התלמידים — עיכבה את המחבלים ונתנה לתלמידים זמן להתעשת ולהשיב אש. כל ארבעת התורנים שהיו במטבח נרצחו. בשניות האחרונות לחייהם הם בחרו ב'טוב' ולא ב'נוח'. הם נעלו את הדלת, ובכך הצילו את חיי חבריהם.

ההתמודדות בין טוב לנוח באה לידי ביטוי בצורה נוספת באותו פיגוע בישיבה.

באותה שבת היה חופש לתלמידי הישיבה, ולכן חוץ מארבעת התורנים רוב השוהים במתחם הישיבה היו תלמידי ישיבת הר עציון שהגיעו להתארח אצלנו בשבת גיבוש. מבין התלמידים הבודדים שלנו שנשארו בישיבה גם בשבת החופשית היה אסף פאסי. אסף היה במעגל הריקודים יחד עם חבריו, כאשר נשמעו היריות הוא ברח כמו כולם, אבל שבריר שנייה לאחר מכן הוא חשב לעצמו שאין מי שייקח אחריות על האירוע. מיעוט התלמידים מהישיבה והעובדה שלאסף היה נשק גרמו לו לצאת ולהילחם. וכך, למרות שהיה לו מקום בטוח הוא יצא מהמחבוא. בשלב ראשון הוא הוביל את חבריו בכיתת הכוננות ולאחר מכן את החיילים שהוקפצו לאירוע במצוד אחר המחבלים. בזמן המצוד, כאשר הוביל את החיילים למרדף אחר אחד המחבלים, אסף חטף צרור יריות ונפצע בצורה אנושה. בשוכבו על הרצפה ידע שנפגע קשה, פגיעה שכללה את ניקוב הריאה וניפוץ הצלעות. הוא החל להרגיש שנשימתו ושחייו נלקחים ממנו אך למרות הפיתוי לצלול אל חוסר ההכרה ולוותר, הוא החליט להילחם על כל נשימה ונשימה וכן להישאר בהכרה. אסף ניצל לבסוף, ומאז החליט שאת יום הפיגוע שממנו ניצל הוא יחגוג כיום הולדת נוסף.

למרות הפיתוי לשמור על המקום הנוח ותוך הבנת המחיר של מעשיו בחר אסף ביצר הטוב ונכנס לסכנה בשביל להוביל את כוחות הביטחון שיכלו להתמודד עם המחבלים ולנטרלם. הבחירה להישאר בהכרה לאחר שנפגע הצילה למעשה גם את חייו.

"יבוא היום שבו תצטרכו לבחור בין הנכון לבין הקל"
סדרת הארי פוטר כבשה את מרחבי התרבות וספריה שתורגמו לעשרות שפות נמכרו במאות מיליוני עותקים ברחבי העולם. העובדה שגיבורי סדרת הספרים הנמכרת ביותר בעולם מחוננים בנאמנות ועומדים בהצלחה בפני מבחנים מוסריים בצמתים השונים של חייהם מלמדת משהו על הטבע האנושי. הבחירה של האנושות להעניק בכורה דווקא לספר שמלא בערכים של אחווה והקרבה למען הזולת ממלאת אותי אופטימיות. בכרך הרביעי של הסדרה הנקודה הזו בולטת במיוחד. אחרי מאורע מזעזע של רצח בסביבת בית הספר הוגוורטס מכנס מנהל בית הספר האגדי, אלבוס דמבלדור, את תלמידיו ואומר להם את הדברים הבאים:

"אני חושש — ומעולם לא קיוויתי כל־כך שאני טועה — שאנחנו ניצבים לפני זמנים קשים וחשוכים... זכרו, אם יבוא היום שבו תצטרכו לבחור בין הנכון לבין הקל".³

דמבלדור רואה ששורות הלוחמים של כוחות האופל הולכות וגדלות. הוא פונה אל התלמידים לדבר אל ליבם והמסר שלו מפתיע: הוא לא חושב כלל שצריך להזהיר אותם מלהצטרף לשורות האופל, לגרעין הקשה ההולך ומתחזק של אנשים שרוצים לעשות רע. הוא חושש מבעיה אחרת, לכאורה בעיה שולית, העצלות של מי שנמצא באמצע, בעיית "הרוב הדומם". הרוב שבוחר בדרך קלה ושותק, הרוב שבשתיקתו מאפשר לקומץ ללכת ולהתחזק.

"הדממה הורגת" ("Silence Kills")
הסיפור המכונן שגדלתי עליו בשנות השבעים בארצות הברית, היה המאבק על שחרור יהודי ברית המועצות. ב-15 ביוני 1970 קרה מאורע ששינה את ההיסטוריה: קבוצת יהודים מסורבי עלייה ופעילי זכויות אדם בברית המועצות, ניסתה לחטוף מטוס אזרחי ולערוק איתו מברית המועצות. המבצע שכונה "מבצע חתונה" נכשל, ובמשפט בלנינגרד שנערך ב-24.12.1970 נשפטו אחד עשר מבין משתתפי המבצע. חברי הקבוצה הואשמו בבגידה במולדת, על שניים מהם הוטל עונש מוות, ועל השאר הוטלו תקופות מאסר ארוכות.

באותו זמן ההורים שלי השתתפו בארגון עצרת תמיכה ביהדות ברית המועצות. הסיסמה שהפיצו בכל רחבי ניו יורק באותיות ענק הייתה: "Silence kills" — הדממה הורגת!

מתוך זה הגיעה הפנייה לכל אחד ואחד: "Won't you speak out for Soviet Jewry?" — האם אתה מוכן לזעוק את זעקתם של יהודי רוסיה?

ההיענות לקריאה הזאת חצתה מגזרים, ובעצרת השתתפו עשרות אלפי אנשים. העצרת הייתה נקודת מפנה במאבק על שחרורם של יהודי רוסיה, לראשונה המאבק הפסיק להיות מאבקם של בודדים, והוציא את הרבים מבתיהם.

הלחץ הבינלאומי על הקרמלין שנוצר בעקבות המחאה הביא להצלה של הנידונים למוות ולהמתקת גזרי הדין הנוספים, ופתח את מסך הברזל למאות אלפי יהודים שהצליחו לצאת מברית המועצות בשנות השבעים (לעומת כ-3000 בלבד בשנות השישים!). היציאה לרחוב וההפגנה תחת הסיסמה "הדממה הורגת", הובילה למהפך.

דוגמה נוספת, קרובה יותר לימינו, היא המאבק נגד החרמת ישראל במוסדות האקדמיים:

אבא שלי עובד כפרופסור באוניברסיטה בארצות הברית, הוא כל הזמן מספר לי בתסכול על כך שבקמפוס שבו הוא מלמד יש קבוצות אלימות שקוראות להחרמת ישראל ודוחפות את האוניברסיטה לכך. עיקר הכאב שאבי מתאר הוא שעל אף שמדובר בקומץ זעום של אנשים, רבים בוחרים לשתוק. השתיקה למעשה הכשירה את הנושא כחלק משיח "הפוליטיקלי קורקט" שנפוץ בקרב המוסדות האקדמיים בארה"ב. כך הקומץ מצליח לגרום לנזקים גדולים יותר ויותר, הדממה מחזקת את השקר, והנזק הולך וגדל.

שתי הדוגמאות הללו הן שתיים מתוך רבות. כולנו חייבים להסתכל על החברה ולשאול כל הזמן את השאלות הרלוונטיות לכל תקופה: האם אנחנו נמצאים ברוב הדומם או שאנחנו מוכנים לצאת ממרחב הנוחות ולבחור בטוב?