פרידה מהצד המערבי העליון

השוטר והליצן
לאודי פזי

"הַלֵּיצָן עוֹבֵד 24 בְּיוֹם/ אַחֶרֶת הַסִּיּוּטָן מוֹפִיעַ" 
      יונה וולך, "הליצן והסיוטן והמכנה המשותף"

בקומה הראשונה גר השוטר. בקומה השנייה גר הליצן. כשהשוטר מגיע הביתה הרוג ממשמרת לילה הוא לפעמים פוגש את הליצן בחדר המדרגות, לבוש בבגדי ליצן צבעוניים ומאופּר, יוצא לשמח ילדים חולי סרטן בהדסה או ילדים בריאים בבית ספר בפסגת זאב. "איזה ליצן", חושב לעצמו השוטר, כשהוא מניד בראשו שלום לליצן. הליצן לא אוהב שוטרים, הוא תמיד מפחד שהשוטר יריח את הגראס שהוא מעשן ויעלה אליו לחפש ויגלה את העציץ במרפסת. אז גם הליצן מניד בראשו שלום כשהם חולפים זה על פני זה, הם אף פעם לא מדברים, על מה יש להם לדבר? גם באספות ועד הבית הם לא נפגשים, כי השוטר שולח את אשתו - אין לו כוח לשכנים המעצבנים האלה - והליצן הוא לא בעל הדירה, הוא שוכר. הם גם לא מדברים אחד על השני עם הנשים שלהם, הליצן רק עושה פרצוף רציני כשאשתו מעשנת גראס במרפסת ומצביע עם היד על הרצפה, אבל השוטר אף פעם לא עלה אליהם, או שהוא לא מריח, או שלא אכפת לו, כשהוא אחרי העבודה החוק יכול להסתדר בלעדיו. ככה הם בטח היו יכולים להמשיך לחיות בעולמות מקבילים עוד שנים, עד שהליצן ואשתו היו עוברים לדירה שכורה אחרת, או שהשוטר ואשתו היו מחליטים למכור, לעבור לדירה גדולה יותר באחת משכונות הטבעת של ירושלים, אולי בעקבות לידת הילד הראשון. לילה אחד, כשהם הלכו לישון ושכבו שותקים על הגב על המזרן הזוגי החדש שלהם, השוטר אמר לאשתו: "את שומעת את הרעשים האלה?"  "איזה רעשים?" "מלמעלה, מהדירה של הליצן". אבל למרות שהתאמצה, אשתו של השוטר לא הצליחה לשמוע כלום והשוטר חשב שאולי זה צפצופים באוזן, כי היה לו מטווח באותו יום. אבל הרעשים המשיכו, גם בימים שלא היה לו מטווח, אלה היו רעשים מוזרים - לא כמו חריקות של הזזה של רהיטים ששומעים הרבה פעמים מהקומה למעלה בבתים משותפים. "זה כאילו מישהו בוכה", אמר השוטר לאשתו, "או צוחק, או בוכה וצוחק באותו הזמן, את לא שומעת?" בהתחלה היא לא שמעה, אבל אחר כך היא גם התחילה לשמוע, בעצם לא ברור אם היא באמת שמעה או שמרוב שרצתה לרַצות את בעלה היא התחילה לשמוע. "כן, אני שומעת את זה עכשיו, באמת זה כאילו מישהו בוכה, או צוחק". "זה משגע אותי", אמר השוטר. "אולי הוא מתאמן?" אמרה אשתו. "מתאמן על מה?" "אני יודעת... על הליצנות, על לבכות ולצחוק, זה מה שליצנים עושים, לא?" "זה לא נשמע כמו אימון", אמר השוטר, "זה נשמע אמיתי". "מה? כאילו שהוא באמת בוכה וצוחק?" "כן, אם זה היה אימון אולי זה לא היה משגע אותי כל כך, זה שזה אמיתי זה מה שמשגע אותי, אני לא יכול להפסיק לדמיין אותו, עם האיפור הלבן על הפנים שלו נמרח עם הדמעות, והפה שלו עם הליפסטיק נפתח כשהוא צוחק כמו... כמו..." "כמו מה?" "אני יודע... כמו בור של קבר". בסוף השוטר החליט לעלות אל הליצן ולדבר איתו על זה. הליצן היה די מופתע כשפתח את הדלת, וגם די מבוהל, הוא חשב מהר איך למנוע מהשוטר להגיע למרפסת ואיך לרמוז לאשתו - שהכינה ארוחת ערב במטבח - להסתיר איך שהוא את העציץ. השוטר היה על אזרחי, אבל הייתה לו אנרגייה של שוטר עם מדים, כאילו חוטים בלתי נראים יוצאים מהכתפיים שלו וזוחלים אל המטה הארצי של המשטרה בשייח' ג'ראח ואל משרד המשפטים ברחוב סלאח א-דין, כאילו כל תנועה שלו מגובּה בסעיף בחוק העונשין ובפסיקה של בית המשפט המחוזי. "בוא תיכנס", אמר הליצן והוביל את השוטר אל הסלון הקטן. "תודה", אמר השוטר והסתכל מסביב, מחפש סימנים מפלילים, למשל, ציור של ליצן שהיה על הקיר בסלון. "יפה", אמר השוטר והחווה בידו על הציור. "תודה", אמר הליצן, "הבאנו את זה מאיטליה, מוֵורונה אני חושב". השוטר חשב שזה מוזר שיש ציור של ליצן בסלון של הליצן, זה כמו שאני הייתי שׂם ציור של שוטר בסלון שלי, בחיים לא הייתי שם משהו כזה... הליצן שאל אותו אם הוא רוצה לשתות משהו, "לא תודה", אמר השוטר, "בדיוק שתיתי". "אולי בכל זאת מים", אמר הליצן והלך לכיוון המטבח, הוא עמד בכניסה למטבח והחווה בראשו לכיוון המרפסת. אשתו של הליצן הייתה עם סינר, כדי לא ללכלך את השמלה, היא נכנסה ככה לסלון, עם הסינר ואמרה שלום לשוטר. אחריה נכנס הליצן, עם כוס מים ביד. "אני צריכה להביא משהו מהמרפסת", אמרה אשתו של הליצן והלכה לכיוון המרפסת. "תודה", אמר השוטר ולקח את כוס המים. הוא התיישב על הספה והליצן התיישב על הכורסה מולו. "תראה", אמר השוטר, "עליתי אליך כי בלילות אני שומע כל מיני קולות מוזרים מהדירה שלכם, זה מפריע לי לישון". "באמת?" אמר הליצן, "איזה קולות?" "קולות של בכי", אמר השוטר, "וגם של צחוק, בעיקר צחוק ובכי מעורבבים, אתה מבין למה אני מתכוון?" "מוזר מאוד", אמר הליצן, "אני לא זוכר מתי בכיתי בפעם האחרונה בבית, וגם לא מתי צחקתי, אני בוכה וצוחק רק בעבודה, זה עניין מקצועי אצלי". בינתיים אשתו של הליצן חזרה מהמרפסת, "הוא באמת אף פעם לא בוכה או צוחק בבית, אף פעם". "אז אולי אתם רואים איזו סדרה בטלוויזיה בפול ווליום?" שאל השוטר, "סדרה כזאת שבוכים וצוחקים בה הרבה". "כמו שאתה רואה", אמר הליצן, "אין לנו טלוויזיה, אנחנו בדרך כלל קוראים במיטה לפני השינה, ספרות מקצועית, אשתי היא פסיכולוגית". השוטר ניסה להיזכר במה שלימדו אותו בבית ספר לשוטרים על חקירת חשודים, מה עושים כשהחקירה מגיעה למבוי סתום, כשנראה שלחשוד יש אליבי מוצק וסיפור ממש הגיוני. אז היא פסיכולוגית, הוא חשב לעצמו, דווקא מתאים, פסיכולוגית ופסיכי... למרות שהליצן ואשתו היו ממש נחמדים אליו הוא הרגיש איך השנאה האפריורית שלו אליהם הולכת ומתחזקת, הוא הרגיש שמאחורי כל מילה שהם אמרו מסתתר איזה חץ מורעל שמכֻוָּן ישר אל הלב שלו. למשל, זה שהליצן אמר על הציור שהם הביאו מאיטליה שהוא חושב שזה מוורונה - כי אולי השוטר דווקא היה באיטליה, היום עם הטיסות המוזלות גם שוטרים יכולים להרשות לעצמם, אבל אם הוא היה אז זה בטח היה בטיול מאורגן של ועד העובדים לרומא, אין מצב שהוא היה בוורונה, אין מצב שהוא בכלל שמע על ורונה, וכך - בהינף מילה תמימה - הליצן סימן את העליונות שלו ושל אשתו על השוטר ואשתו. "ורונה עָלֶאק", סינן השוטר לעצמו כשירד במדרגות, "אני עוד יראה לחארות האלה, לא צוחק ולא בוכה בבית עלאק, מי לא בוכה ולא צוחק בבית? ועוד מחזיק פסיכולוגית צמודה". "נו?" שאלה אשתו כשהוא נכנס הביתה. "אשתו פסיכולוגית", אמר השוטר, "והם מכחישים, הוא אומר שהוא אף פעם לא בוכה ולא צוחק בבית, רק בעבודה, אני לא מאמין לאף מילה שלהם, הם מסתירים משהו". "דווקא נחמדה אשתו", אמרה אשתו של השוטר, "היא תמיד אומרת לי שלום במדרגות, חייכנית כזאת". "יש להם ציור של ליצן בסלון", אמר השוטר, "זה לא נראה לך מוזר? תחשבי שאני הייתי שם ציור של שוטר בסלון שלנו". "או ציור של מורָה", צחקה אשתו של השוטר. "איך מציירים מורה?" שאל השוטר. "שאלה טובה", אמרה אשתו, "אולי עומדת ליד לוח כזה של פעם, עם גירים, ועל הלוח כתוב 'שלום כיתה א'". במיטה, לפני שהוא נרדם, השוטר אמר: "זה מוורונה". "מה מוורונה?" שאלה אשתו. "הציור של הליצן", אמר השוטר ונרדם. גם אצל הליצן ואשתו הביקור השאיר משקעים - "אני בטוח שזה תירוץ, כל העניין הזה עם בכי וצחוק", אמר הליצן, "הוא הריח את הגראס ובא לרחרח, אמרתי לך שצריך להיזהר עם העישונים האלה במרפסת". "לא נראה לי", אמרה אשתו, "כולם מעשנים היום והמשטרה מעלימה עין אם זה שימוש עצמי, נראה לך שכל מה שיש לו לעשות בזמן הפנוי שלו זה להפליל את השכנים שלו על גראס?" "אז למה הוא עלה אלינו?" "לא יודעת, אולי הוא מחפש קשר, וזו הדרך שלו", "דרך קצת עקומה, הייתי אומר". "הרבה פעמים הדרכים ליצור קשר הן דרכים עקומות, ככה זה". "הנה הפסיכולוגית התחילה לדבר, עכשיו תסבכי את העניינים עם התיאוריות של הליצנים האלה שלך, פרויד והחבורה שלו, תיכף תגידי לי שזה הכול בגלל שנאת השָׁד, איך קוראים לליצנית ההיא, שליין?" "קליין, מלאני קליין". "כן, ההיא, בכל אופן אני חושב שזה לא קשור בכלל לכל מיני מניעים פסיכולוגיים מסובכים, זה פשוט מאוד, הוא נגדנו, הוא שונא אותנו, הוא מחפש אותנו". "על סמך מה אתה קובע קביעה כזאת נחרצת? דווקא אשתו נחמדה, תמיד אומרת לי שלום במדרגות". "מה היא עושה, אשתו? גם שוטרת?" "מה פתאום, אני חושבת שהיא מורה". "ברור, שילוב קלאסי, שוטר ומורה - שני המשרתים הנאמנים של המשטר, כמו הכלבים ב Animals של פינק פלויד". במיטה, כששניהם קראו ספרות מקצועית, הליצן אמר לאשתו: "את יודעת, כשאמרתי לו שהציור של הליצן בסלון הוא מוורונה היה לו בעיניים מבט כזה כאילו... כאילו הוא רוצה להרוג אותי, כאילו אמרתי משהו נורא מעליב, משהו שפוגע כל כך שאתה רוצה להרוג את מי שאמר אותו". "אני חושבת שאתה משליך", אמרה אשתו, "אתה משליך את הלחץ שלך בגלל שהוא שוטר ובגלל הגראס במרפסת ואתה מנפח את כל העניין הרבה מעבר לממדים האמיתיים שלו". אחר כך הייתה שתיקה ארוכה וממש לפני שהוא נרדם הליצן אמר: "בעצם אני חושב שקנינו את הציור ברָוֵונה, לא בוורונה". 
כמה ימים אחר כך השוטר יצא לקורס לכמה ימים. אשתו הקשיבה טוב לפני שהיא הלכה לישון אבל לא הצליחה לשמוע שום קולות מוזרים מהדירה של הליצן. אבל כשהשוטר חזר הביתה, עייף ועצבני - "זיינו לנו את המוח בקורס הזה, סתם בזבוז זמן" - גם הקולות חזרו. "את שומעת?" הוא אמר לאשתו כששניהם שכבו במיטה, "את שומעת אותו בוכה? או אולי צוחק בעצם, צוחק עלינו". אשתו לא הייתה בטוחה ששמעה, אבל מרוב שהשוטר היה מרוכז בהקשבה גם היא התחילה לשמוע, או לפחות היה נדמה לה שהיא שומעת. "כן, נראה לי שאני שומעת עכשיו, מישהו בוכה, אבל מין בכי מוזר כזה, חצי בכי חצי צחוק". "הוא עושה את זה בכוונה", אמר השוטר, "אולי לפני כן זה לא היה בכוונה אבל עכשיו, אחרי שעליתי אליהם ואחרי שהם הכחישו, אז הוא יודע שזה משגע אותי והוא עושה את זה בכוונה כדי לשגע אותי". "למה אתה חושב ככה? אולי הוא לא שולט על זה? אולי זה משהו כזה בלתי נשלט, כמו אנשים שיש להם טיק בפרצוף או שנפלטות להם קללות בלי שהם התכוונו". "הם לא נראים כמו אנשים בלתי נשלטים", אמר השוטר, "אצלם הכול מתוכנן, וחוץ מזה, אם יש לו בעיה כזאת שיטפל בה, בשביל מה יש לו אישה פסיכולוגית?" הם שתקו כמה דקות, שוכבים על הגב עם העיניים בתקרה, האוזניים דרוכות לכל פִּיפְּס שמגיע מלמעלה. היה דווקא שקט עכשיו אבל כשהשוטר כמעט נרדם זה שוב התחיל והוא קפץ מהמיטה ואמר: "די, נמאס לי, אני עולה לשם עכשיו והפעם הם לא ימרחו אותי". "לא", אמרה אשתו, "אתה עצבני מדי, זה לא רעיון טוב, אני יעלה אליהם". היא הורידה את הפ'יגמה ועמדה מול הארון, מתלבטת איזו שמלה ללבוש. "מה את מחכה?" התעצבן השוטר, "את לא צריכה להתלבש יפה בשביל לעלות אליהם". "אני לא צריכה להתלבש יפה, אבל אני לא רוצה להיראות כמו סמרטוט, אנשים לא מתייחסים אליך ברצינות אם אתה לא נראה טוב". "שטויות", אמר השוטר, "כשאני עליתי אליהם היא בכלל הייתה עם סינור". "זה בגלל שהיא לא הייתה מוכנה לזה שמישהו ייכנס, אם היא הייתה יודעת היא בטוח הייתה מורידה אותו". "טוב, יאללה, אם את לא עולה אז אני עולה". אשתו של השוטר בחרה מהר שמלה והספיקה לסרק קצת את השיער לפני שהיא קלטה שהוא מתפוצץ עוד רגע ואמרה: "טוב, טוב, אני עולה". 
הליצן ואשתו שכבו במיטה וקראו ספרות מקצועית. "מישהו דופק בדלת", אמרה אשתו של הליצן. "לא שמעתי כלום", אמר הליצן, "אולי זה מהשכנים למטה". "לא", אמרה אשתו, "זה אצלנו בדלת". עכשיו נשמעה עוד דפיקה, "זה באמת אצלנו", אמר הליצן, "מי זה יכול להיות עכשיו?" "אני קמה לפתוח", אמרה אשתו. "אנחנו לא חייבים", אמר הליצן, "זה שמישהו דופק לא מחייב אותנו לפתוח". "אולי מישהו מהשכנים צריך משהו?" אמרה אשתו, "אולי מישהו חולה?" "אנחנו לא הדיירים היחידים בבניין", אמר הליצן, "אם מישהו צריך משהו אז הוא ילך לדפוק אצל השכנים בקומה למעלה". אבל אשתו כבר הלכה אל הדלת. "אני ממש מתנצלת על השעה", אמרה אשתו של השוטר כשאשתו של הליצן פתחה את הדלת. "זה בסדר", אמרה אשתו של הליצן, "תיכנסי". הליצן שמע אותן וקילל בשקט במיטה: "כוס אמק, אמרתי לה לא לפתוח!" "הכול בסדר?" שאלה אשתו של הליצן. "כן", אמרה אשתו של השוטר, "זה רק הרעשים האלה שבאים מהדירה שלכם, אנחנו לא מצליחים לישון ככה". "איזה רעשים?" שאלה אשתו של הליצן. "רעשים", אמרה אשתו של השוטר, "קולות של בכי ושל צחוק, מעורבבים". "מתי שמעתם אותם?" שאלה אשתו של הליצן. "עכשיו", אמרה אשתו של השוטר, "זה משגע את בעלי, הוא חזר מקורס היום, מת מעייפות, אבל לא מצליח לישון, בגלל זה עליתי". "אנחנו היינו במיטה בחצי שעה האחרונה", אמרה אשתו של הליצן, "לא יכול להיות שזה בא מאצלנו, אפילו לא דיברנו בינינו, שנינו קראנו. את בטוחה שזה לא מהרחוב? עוברים פה לפעמים חבר'ה צעירים שיכורים, מהברים ברחוב עזה". "זה לא היה מבחוץ", אמרה אשתו של השוטר, "שנינו שכבנו על הגב ושמענו את זה מגיע מהתקרה, מהרצפה שלכם". "אני לא יודעת מה להגיד לך", אמרה אשתו של הליצן, "זה לא מאצלנו, היה אצלנו שקט גמור, לא מוזיקה, לא טלוויזיה, לא דיבורים, כלום". "אני גם לא יודעת מה להגיד", אמרה אשתו של השוטר, "עובדה ששמענו". "רגע", אמרה אשתו של הליצן, "אמרת שזה משגע את הבעל שלך, אז זה רק הוא שמע? את יודעת, אנשים שומעים כל מיני רעשים כשהם עייפים, או במתח, זה דבר די נורמלי". "בעלי לא מדמיין רעשים", אמרה אשתו של השוטר, "הוא בן אדם מאוד יציב, הוא עבר מבחנים פסיכולוגיים לא פשוטים כדי להתקבל למשטרה. וחוץ מזה, גם אני שמעתי את הקולות האלה". אשתו של הליצן רצתה להגיד שוב "אני לא יודעת מה להגיד לך", אבל בגלל שהיא כבר אמרה את זה, היא פשוט שתקה. גם אשתו של השוטר שתקה וגם הליצן במיטה, עדיין מתפוצץ מכעס על זה שאשתו פתחה לה את הדלת. הן עמדו ככה, ליד הדלת, רכבות מחשבות דוהרות במוחות העייפים שלהן, מה אפשר להגיד עכשיו? הרי כל מה שיגידו יחזיר אותן למעגל השוטה הזה של "אני לא יודעת מה להגיד לך", כל מה שיגידו לא יוציא אותן משיווי המשקל שנוצר בין הטענה שהיו קולות צחוק ובכי ובין הטענה שלא היו, זה מילה של אשתו של השוטר מול מילה של אשתו של הליצן, או - לחילופין - מילה של שוטר מול מילה של ליצן ולך תכריע ביניהם עכשיו, זה הרי כמו להשוות בין תפוחים לתפוזים, זה כמו להכריע מי צודק, ההיפי או הבורגני, הקפיטליסט או הקומוניסט... בסוף אשתו של הליצן שאלה את אשתו של השוטר אם היא רוצה לשתות משהו ואשתו של השוטר אמרה "לא תודה" והניחה את היד על הידית של הדלת אבל לפני שהיא פתחה אותה היא הרגישה שהיא חייבת בכל זאת להגיד עוד משהו, שלא יֵצא שהיא ויתרה לגמרי והיא הסתובבה אל אשתו של הליצן ואמרה: "באמת גם אני שמעתי את זה, זה לא בראש שלנו". ואשתו של הליצן אמרה: "אני מאמינה לך, אבל זה באמת לא מאצלנו, לילה טוב". ואשתו של השוטר אמרה גם "לילה טוב" ויצאה. 
"אמרתי לך לא לפתוח", אמר הליצן כשאשתו נכנסה לחדר השינה, "מה יצא לך מזה שפתחת? לא עזרת לאף אחד חולה, לאף אחד במצוקה, רק שיתפת פעולה עם המטומטמת הזאת מלמטה, שיתפת פעולה עם הכלבים שמשרתים את החזירים". "דווקא טוב שפתחתי ודיברתי איתה", אמרה אשתו, "היה עדיף שהיא תחזור אל בעלה העצבני בלי שהיא דיברה איתנו?" "אני שמעתי את השיחה שלכן", אמר הליצן, "היא הרי לא האמינה לך, הם החליטו שאנחנו נגדם וזהו ואת יודעת מה, במובן מסוים הם צודקים, אנחנו באמת נגדם, כמו שהם באמת נגדנו". "אני דווקא חושבת שהיא הקשיבה לי", אמרה אשתו ונכנסה מתחת לשמיכה, "ואני לא חושבת שהם נגדנו ולא שאנחנו נגדם, אנחנו שכנים ואנחנו צריכים לדעת להסתדר ביחד". "את לא מבינה כלום", התעצבן הליצן, "איך את לא רואה שאנחנו והם זה כמו חומר ואנטי חומר? זה לא מתחבר ביחד, ואת לא מבינה שהם המציאו את כל הסיפור הזה על הקולות של הבכי והצחוק כי הם רוצים להיפטר מאיתנו? לא מסתדר להם ליצן ופסיכולוגית, הם רוצים מישהו כמוהם, רס"ר בצבא קבע וגננת, או אפילו יותר טוב, חוקר בשב"כ ותובעת בפרקליטות, הם רוצים מישהו שהוא חלק מהמערכת, לא שחקנים חופשיים ועצמאיים כמונו". "זה לא הגיוני בכלל מה שאתה אומר", אמרה אשתו, "אם הם היו רוצים להיפטר מאיתנו יש דרכים הרבה יותר קלות, למשל, להוציא צו חיפוש ולמצוא את העציץ שלנו, הוא שוטר הרי". "את באמת לא מבינה כלום", אמר הליצן, "זה לא כזה פשוט להוציא צו חיפוש, ועוד נגד השכן שלך, השופטים לא מטומטמים, הם רואים כל יום סכסוכי שכנים". "אני חושבת שאתה מפתח קצת פרנויה", אמרה אשתו, "וגם אובססיה, הם בסך הכול אנשים עובדים שרוצים לישון בשקט בלילה, לא כלבים שמשרתים חזירים, לא ברגים במערכת, אולי הם מדמיינים קולות אבל זו לא אשמתם, זה קורה, המחקר מראה שזה הרבה יותר שכיח ממה שהיית נוטה לחשוב". "אני חושב שאת טועה לגמרי", אמר הליצן, "זו מלחמה, הם הכריזו עלינו מלחמה וזה לא ייגמר עד שאנחנו נצא מכאן או עד שהם יצאו". "אתה מגזים לגמרי", אמרה אשתו, "אתה תראה שבעוד כמה שבועות בכלל נשכח מכל הסיפור הזה, אני אזכיר לך ואתה בהתחלה לא תבין מה אני רוצה ממך בכלל, ורק כשאני אגיד לך: 'אתה לא זוכר איך אמרת שזו הכרזת מלחמה?' אתה תיזכר ותגיד: 'וואלה' וקצת תהיה נבוך ומהר תספר לי איזו בדיחה כמו שאתה בדרך כלל עושה כשאתה נבוך". "אני חושב שאת טועה לגמרי", אמר הליצן, "אבל נראה לי שמיצינו, אני חוזר לספר שלי". והוא פתח את הספר שלו "שלוש מאות ושלוש בדיחות ליצנים" ומלמל תוך כדי קריאה, כמו שהוא בדרך כלל היה עושה כשהוא קורא, ואשתו כבר הייתה רגילה לזה אבל עכשיו, אולי בגלל הוויכוח, זה שיגע אותה והיא התאפקה לא להגיד משהו כדי לא להעכיר את האווירה עוד יותר. היא ניסתה לקרוא בספר שלה - "שימוש בהומור בטיפול בטראומה" - אבל לא הצליחה להתרכז, המלמולים של הליצן התיישבו על המילים שהיא ניסתה לקרוא ועיוותו אותן וכך את המשפט: "להומור, כאשר נעשה בו שימוש במינון הנכון, יש איכויות ריפוי נדירות" היא קראה: "לחמור, אשר סימסה לו חימוש בסינון הנבון, אש סמכויות ציפוי אדירות". אז היא סגרה את הספר וכיבתה את מנורת הקריאה בצד שלה ואמרה לליצן "לילה טוב" והסתובבה על הצד. הליצן קרא את בדיחה מספר מאה ארבעים ושבע, הוא חשב שהיא לא מצחיקה בכלל, מספר מאה ארבעים וחמש הייתה ממש מצחיקה, אבל הוא לא צחק כי פחד מהשוטר ואשתו, מספר מאה ארבעים ושש הייתה בסדר, אבל מספר מאה ארבעים ושבע לא הייתה מצחיקה בכלל. הליצן תהה לגבי שיקול דעתו של עורך הספר, הוא עצמו לא היה מעלה בדעתו להכניס את הבדיחה הזאת לספר, היא אפילו לא הייתה נכנסת לרשימת הבדיחות שמועמדות להיכנס לספר, וספק אם בכלל אפשר לקרוא לה בדיחה. מספר מאה ארבעים ושבע הוציאה לו את החשק להמשיך ולקרוא. הוא סגר את הספר וכיבה את מנורת הקריאה בצד שלו והסתובב על הצד. הוא התלבט אם להגיד לאשתו "לילה טוב" ובסוף, בגלל שעדיין כעס עליה בגלל ששיתפה פעולה עם אשתו של השוטר, החליט לא להגיד לה. 
כשאשתו של השוטר נכנסה לחדר השינה, השוטר יָשַן. הוא היה באותה תנוחה שהוא היה בה כשהיא עלתה אל הליצן ואשתו - שוכב על הגב, עם הפנים אל התקרה. למרות שהוא ישן, אפשר היה עדיין לראות על הפנים שלו את מאמץ הריכוז העצום של ההקשבה. אשתו של השוטר הרימה את השמיכה ונכנסה למיטה בשקט, רק זה חסר לה שהוא יתעורר עכשיו והיא תצטרך להסביר לו שהיא לא הצליחה להוציא מהליצן ואשתו הודאה לגבי קולות הצחוק והבכי. היא שכבה על הגב ועצמה את העיניים, מחדדת את ההקשבה שלה, אבל היא לא שמעה כלום, אפילו לא קולות חריקה רגילים ששומעים כשהמיטה זזה. "מעניין אם הם מזדיינים הרבה", היא חשבה, "יותר או פחות מאיתנו, אנחנו עושים את זה די הרבה, נראה לי, יחסית, לפחות עד שהקולות האלה התחילו..." היא הסתכלה על השוטר, נראה שהמתח על הפנים שלו קצת התפוגג, הוא נראה כל כך רציני, אבל גם כמו ילד, בא לה ללטף אותו ושהוא ילטף אותה ויחדור אליה, אבל אין מצב, היא לא מעירה אותו עכשיו, בטוח לא יהיה לו ראש לסקס עכשיו...
בבוקר, איך שהתעורר, השוטר העיר את אשתו. "נו? מה הם אמרו?" "מה אתה חושב? הם שוב הכחישו, בעצם היא הכחישה, דיברתי רק איתה". "כוס אמק! הם לא יודעים עם מי יש להם עסק הבני זונות האלה! מה בדיוק היא אמרה לך? תנסי להיזכר בדיוק, זה חשוב!" "היא אמרה שהיא לא יודעת מה להגיד, זה בדיוק מה שהיא אמרה, והיא גם ניסתה להגיד שזה הכול בראש שלך, חקרה אותי אם אני גם שמעתי". "הזונה הזאת, עוד מעיזה לחקור אותך! הם חושבים שאנחנו מטומטמים". השוטר הרביץ עם האגרוף שלו על הקיר ואמר שוב "כוס אמק!" אבל הוא היה חייב לרוץ לעבודה אז הוא לבש מהר את המדים, שהיו מקופלים יפה על הכיסא ליד המיטה, וחגר את האקדח ושם את הכובע על הראש. "לא התגלחת", אמרה אשתו. "כוס אמק", אמר השוטר והוריד את הכובע והלך לחדר האמבטיה להתגלח. גם הליצן התעורר ראשון, אשתו עדיין ישנה והוא רכן עליה כדי לתת לה נשיקה אבל אז נזכר שהוא בעצם כועס עליה, אז הוא לא נתן לה. הוא נזכר שיש לו היום הופעה בבית ספר בפסגת זאב, הוא צריך לקחת את האוטו אבל שכח להגיד לאשתו שהוא צריך, אז הוא העיר אותה ואמר לה. זה היה בסדר, היא עובדת היום מהבית. כשהוא התאפר מול המראה, הליצן חשב שבעצם גם הוא וגם השוטר מתחפשים כל יום, כמו ילדים בפורים, זו הייתה סתם מחשבה טיפשית אבל היא המיסה קצת את הטינה לשוטר שמילאה לו את הגוף. כשהוא יצא לחדר מדרגות הוא חיכה רגע ליד הדלת שלהם, מקשיב כדי לוודא שהשוטר לא יוצא גם בדיוק. הוא לא שמע כלום אז הוא ירד מהר במדרגות ויצא אל הרחוב ונכנס מהר לאוטו. בדרך לפסגת זאב הוא דקלם לעצמו את השורות שלו: "בוקר טוב ילדים, קוראים לי סיימון הליצן ואני אשתדל להצחיק אתכם בשעה הקרובה, אבל גם אדבר איתכם על דברים רציניים. זה מפתיע אתכם? חשבתם שליצנים רק עושים צחוקים ומספרים בדיחות? אתם צודקים, ליצנים עושים צחוקים ומספרים בדיחות, אבל הם גם יודעים לדבר על דברים רציניים, על דברים רציניים של ילדים. יש דברים כאלה, נכון? תגידו לי אתם, דברים רציניים זה לא רק של מבוגרים, נכון? גם לילדים יש דברים רציניים". אשתו עזרה לו לכתוב את המופע שלו, הרעיון היה להשתמש בדמות הקלילה של הליצן כדי לדבר דווקא על דברים שמטרידים את הילדים, שמפחידים אותם. "התפקיד שלי לא לבדר את הילדים, אני לא בדרן", היה הליצן מסביר למנהלות של בתי הספר שהוא הופיע בהם, "אני מחנך, בדיוק כמוכן, אבל אני יכול לדבר עם הילדים על דברים שהם לא מוכנים לדבר עליהם עם המורות שלהם, אני יודע איך להגיע אליהם, איך לרכוש את האמון שלהם, מה שהמחנכת של הכיתה לא מצליחה לעשות בשנה, אני עושה בשעה אחת". והוא באמת הצליח, רוב הפעמים - אחרי כמה בדיחות ופרצופים מצחיקים הילדים היו מוכנים לדבר איתו על מה שמפחיד אותם ומה שמציק להם. איך שהוא, הוא הצליח ליצור סביבה בטוחה של צחוקים שבתוכה היה אפשר לדבר על מה שכואב בלי להרגיש שאתה עובר עכשיו לתחום הכאב. הילד שסיפר איך הילדים בכיתה לועגים לו עד שהוא בוכה סיפר את זה כסוג של בדיחה, כסוג של "תשמעו איזה קטע", לא כווידוי על משהו שמכאיב לו והמורות כבר ידעו איך לקחת את זה ולעשות עם זה אחר כך תהליך בכיתה. הליצן עזר לילדים לשחרר אל העולם בועות שנראו בהתחלה, באווירת הצחוקים שהוא יצר, כמו בועות סבון צבעוניות ומשעשעות אבל ברגע שהן השתחררו החוצה היה אפשר לקחת אותן ולעבוד עליהן עם הילדים ולגלות שהן התגבשו סביב גרעין רקוב של רוע. בבתי הספר שהוא עבד בהם באופן קבוע הליצן הפך לדמות מוכרת ואהובה בחדר המורים, שם הוא היה מספר בדיחות לְמבוגרים ליד מיחם הקפה. ליד מטה המשטרה בשייח' ג'ראח ניידת משטרה עקפה אותו עם אורות מהבהבים וזעקות סירנה, הליצן היה בטוח שהנהג הוא השוטר השכן שלו, אבל מצד שני, כל השוטרים דומים כשהם בניידות שלהם, הוא חשב, בעצם, כל השוטרים דומים, נקודה. 
אחרי הצהריים השוטר התקשר לאשתו ואמר שהוא יאחר היום, "יש כוננות", הוא אמר, "כל מיני התראות, אני לא יכול לפרט". "לא ראיתי שום דבר בחדשות", אמרה אשתו, "בדרך כלל הם אומרים כשיש התראות". "זה לא משהו רגיל", אמר השוטר, "את לא תראי על זה כלום בחדשות". "אז מתי תגיע? לחכות לך עם ארוחת ערב? חשבתי להכין את המרק שאימא שלך לימדה אותי להכין, עם העדשים". "אל תחכי", אמר השוטר, "אני חייב לסגור, ביי". אשתו של השוטר התחילה לעבוד על המרק וגילתה שחסר לה חוויאג'. בדרך כלל היא מאלתרת בבישולים אבל היא זכרה שאימא של השוטר אמרה לה בפירוש: "בלי חוויאג' המרק הזה לא שווה כלום!" היא ניסתה את השכנים ממול, אבל הם לא היו בבית. לשכנים בקומה השלישית לא היה חוויאג' והדירה בקומה השנייה, מול הליצן ואשתו, הייתה של תושבי חוץ צרפתים שהיו עכשיו בצרפת. בהתחלה היא חשבה לוותר אבל אז היא זכרה כמה השוטר אוהב את המרק הזה וחשבה שבטח זה יעשה לו ממש טוב כשהוא יחזור עייף ורעב מהכוננות. אז היא בכל זאת דפקה על הדלת של הליצן ואשתו וקיוותה שרק אשתו תהיה בבית. אבל דווקא הליצן פתח לה את הדלת. כשהוא ראה אותה הוא לא הצליח להסתיר כמה הוא לא מבסוט לראות אותה, אפילו שהוא היה סוג של שחקן, או אולי הוא דווקא רצה שהיא תראה כמה הוא לא מבסוט. "סליחה", אמרה אשתו של השוטר, "יש לכם אולי חוויאג'? אני מבשלת מרק וראיתי שנגמר לי ולאף אחד מהשכנים אין". דווקא היה להם חוויאג', כי אשתו של הליצן אהבה להכניס את זה למרקֵי הירקות הכבדים והסמיכים שהיא אהבה להכין לליצן. היא בכלל אהבה להאכיל אותו, לדמיין איך האוכל שהיא מכינה לו מזין אותו והופך לרעיונות חדשים למופע הליצנות שלו. אבל בשלב הזה הליצן היה חשדן בכל מה שקשור לשוטר ואשתו, ולכן הוא היסס אם לתת לה להיכנס. בדיוק אשתו של הליצן חזרה מהמכולת - האמת היא שגם היא התחילה לבשל משהו, פסטה ברוטב עגבניות, והיא גילתה שחסר לה בזיליקום ובגלל שהיא לא אוהבת לבקש מהשכנים – ובטח בכל מקרה אין לאף אחד מהשכנים שלנו בזיליקום - ובגלל שהיא לא יצאה כל היום מהבית, אז היא הלכה למכולת. אשתו של הליצן די נבהלה כשהיא ראתה את אשתו של השוטר עומדת בפתח של הבית שלהם, היא תכננה ערב זוגי שקט עם פסטה ויין אדום, אחר כך קריאה במיטה, שבטח תגלוש לסקס, ועכשיו היא דמיינה איך התוכנית גולשת לפח האשפה של הערבים הזוגיים השקטים האבודים, כי ליצן שמאשימים אותו בהשמעת קולות צחוק ובכי שמטריפים את השוטר בקומה למטה הוא לא שותף אידיאלי לערב זוגי שקט... "היא שואלת אם יש לנו חוויאג'", אמר הליצן לאשתו והרים את הגבות בתנועה עדינה שהייתה אמורה לסמן לה שמשהו כאן מסריח. אבל אשתו של הליצן לא שמה לב לסימן והיא אמרה: "בטח שיש לנו חוויאג', יש לנו כמויות של חוויאג', אני משתמשת בזה מלא כשאני מכינה מרק ירקות, בואי תיכנסי". הן נכנסו למטבח ואשתו של הליצן פתחה את ארון התבלינים והוציאה קופסת פלסטיק גדולה שהייתה עליה מדבקה עליה היה כתוב באותיות דפוס יפות וישרות: "חוויאג'". היא הוציאה מהמגירה שקית ניילון ושפכה לתוכה כמות יפה. "לא צריך כל כך הרבה", אמרה אשתו של השוטר, "אני צריכה רק איזה כף". "שיהיה לך", אמרה אשתו של הליצן, "כמו שאת רואה יש לי מלא". אשתו של השוטר לקחה את השקית ואמרה: "וואו, ממש הצלת אותי, הייתי באמצע הכנת מרק ובלי החוויאג' זה ממש לא אותו דבר". "מסכימה איתך לגמרי", אמרה אשתו של הליצן, "אני מתה על חוויאג'". כשאשתו של השוטר יצאה הליצן אמר לאשתו: "זה לא נראה לך מוזר? פתאום נגמר לה החוויאג'? אנחנו שכנים כבר כמעט שנה והם אף פעם לא עלו אלינו כי נגמרו להם הביצים או החלב או משהו כזה". "מה הקשר?" אמרה אשתו, "זה סתם צירוף מקרים, זה כמו שאתה לא פוגש איזה מכר שלך שנים ופתאום אתה פוגש אותו במקרה כמה פעמים תוך זמן קצר, זה גם נראה לך מוזר? המכר הזה שלך עוקב אחריך?" "המכר הזה שלי", אמר הליצן, "לא האשים אותי שאני בוכה וצוחק בלילות כדי לשגע אותו, הוא סתם פגש אותי במקרה ברחוב". "היא הייתה כאן פחות מדקה", אמרה אשתו של הליצן, "לקחה את החוויאג' ויצאה, מה כבר היא יכלה לגלות שהיא לא ראתה כשהייתה כאן אתמול?" "אני לא יודע", אמר הליצן, "אולי היא צילמה? אולי היא הקליטה אותנו? אולי היא רצתה לבדוק משהו שנראה לה חשוד אתמול?" "איך צילמה בדיוק? לא היה לה כלום ביד, אפילו לא סלולרי, ומה היא הקליטה? אותי אומרת שאני מתה על חוויאג'? ממש מידע מפליל". "אי אפשר לדעת", אמר הליצן, "בעלה שוטר הרי, יש להם כל מיני אמצעים וכל מיני שיטות - שיטות שמשתמשים בהן במרתפי השב"כ - שאישה טובה ותמימה כמוך לא יכולה אפילו לדמיין". "אני לא כזו תמימה", אמרה אשתו של הליצן, "פסיכולוגית לא יכולה להיות כזו תמימה, אחרי שהיא מציצה לתוך התודעה והתת מודע של המטופלים שלה, אחרי שהיא שומעת את כל הסיוטים שלהם". "זה לא אותו דבר", אמר הליצן, "האנשים האלה, המנגנונים האלה, הם משרתים רוע שמה שאת רואה אצל המטופלים שלך הוא משחק ילדים בלתי מזיק לעומתו". "באמת", אמרה אשתו של הליצן, "מה עשית מהם? כּוּלָה שוטר מסכן ואשתו המורה, אולי הם לא דוגמה למימוש עצמי מפואר ולמחשבה עצמאית ומקורית אבל זה לא הופך אותם לאנשים רעים". היא התחילה לחתוך עגבניות בשביל הרוטב לפסטה והשרתה את עלי הבזיליקום בקערת מים. "את תראי שהם עוד יחזרו", אמר הליצן, "אני מתערב אתך שהביקור שלה עכשיו לא היה סתם, לא חוויאג' ולא נעליים, הם יחזרו הערב וזה לא ייגמר טוב". "אני חושבת שאתה מנפח את העניין הזה מעבר לפרופורציות", אמרה אשתו של הליצן, "אני חושבת שהם הבינו שהם כנראה דמיינו את הקולות האלה, או שזה הגיע מהרחוב או מדירה אחרת ויותר לא נראה אותם אצלנו, אולי רק בפעם הבאה שייגמר לה החוויאג'". הליצן התעצבן ואמר שהוא יוצא לשאוף אוויר. הוא ירד במדרגות במהירות, מכין את עצמו לפגישה אלימה עם השוטר, אבל חדר המדרגות היה ריק. הוא יצא לרחוב ופנה ימינה, חולף על פני החלונות של הדירה של השוטר ואשתו, מרגיש פתאום קור בגב, כאילו הוא נמצא במפגש מהסוג השלישי עם חייזרים לא סימפטיים, משהו קר ולא אנושי זרם אליו מהדירה שלהם, "המנגנון", "המנגנון" הוא לחש לעצמו בבעתה והרגיש את נוכחות הפלדה האכזרית שלו, כמו מגדל שראשו בשמיים ויסודותיו בליבת כדור הארץ. לא, בעצם מגדל שנטוע בתוכך, שחודר לתוכך, לתוך הנשמה שלך, לא משאיר אפילו חלקיק אחד שהוא אתה עצמך עצמאי, חופשי. הוא החיש את הצעדים שלו, מדמיין את עדת כלבי הטרף דולקת בעקבותיו, שר בראש את השורות של פינק פלויד מ Dogs - "you have to be trusted by the people you lie to/so that when they turn their backs on you/you'll get the chance to put the knife in". הוא הלך ברחוב שלהם כשהסולו של דיוויד גילמור מתנגן לו בראש, בערבוביה של יופי ושל עצב, שר את בוגדנותם של הכלבים אבל גם את בדידותם. קצת כמו שהוא מוציא מהילדים את מה שכואב דרך מה שמצחיק, ככה גילמור הוציא החוצה את הבוגדנות והבדידות של הכלבים דרך היפה, והיה בזה משהו מבלבל, כמו שהילדים מתבלבלים, כי היה קשה ככה לשנוא את הכלבים, היה קשה לשנוא את השוטר ואשתו כשהבדידות שלהם חשופה ככה. כולנו קורבנות של המנגנון, חשב הליצן, כולל המנגנון עצמו, והוא התמלא עצב עמוק מהסוג שרק ליצנים אמיתיים יכולים להרגיש, עצב עולם שיכול להרגיש רק מי שהוא קצת מחוץ לעולם, רק מי שעבודתו, שמהותו, היא להצחיק. 
השוטר חזר הביתה אחרי עשר, אשתו שמה את המרק על הגז אבל הוא לא רצה לאכול מרק כי אכל פלאפל "אצל הערבים". הוא אמר שכנראה כל הכוננות הזאת הייתה בגלל התרעת שווא, "המודיעין החארות האלה, שוב מכרו להם מידע מפוברק". הוא רצה ללכת להתקלח ואז לישון אבל כשהוא התחיל לפתוח את הכפתורים של החולצה הוא נעצר פתאום ואמר לאשתו: "שומעת?" בהתחלה היא לא שמעה ורצתה להגיד שהיא לא שומעת כלום, אבל איך שהיא פתחה את הפה השוטר תפס לה את היד חזק ואמר: "ששש, תקשיבי טוב". אז היא הקשיבה, ובאמת, אלה היו שוב הקולות האלה, הצחוק והבכי המעורבבים, מין קולות רפאים כאלה ששנייה אחרי ששמעת אותם אתה לא בטוח אם באמת שמעת, או אולי רק דמיינת. "הוא שוב עושה את זה", אמר השוטר, "הגיע הזמן לגמור עם זה, אני עולה אליהם". הוא אפילו לא כפתר בחזרה את הכפתורים של החולצה, יצא מהבית ככה, כמו שהוא, עם חצי מהכפתורים פתוחים והגופייה ספוגת הזיעה שלו מציצה מתחת. אשתו של השוטר לא הספיקה להגיד כלום, בכלל הראש שלה היה עסוק עדיין באיך בכל זאת לשכנע אותו לאכול קצת מרק. אבל על רקע התמונה, שהיה לה קשה להיפרד ממנה, של השוטר לוגם מקערת המרק המהבילה וממצמץ בשפתיו בהנאה, כבר הסתחררה - כמו סופת ציקלון - ההבנה שמשהו לא טוב קורה. מה לעשות עכשיו? לעלות אחריו? להתקשר למשטרה? הדלת נשארה פתוחה והיא שמעה את הדפיקות החזקות שהשוטר דופק על הדלת של הליצן ואשתו, וגם את הצלצולים התכופים בפעמון שלהם. היא הלכה למטבח כדי לסגור את הגז מתחת למרק ולמרות שזה ממש לא התאים לנסיבות, היא הרימה את המכסה ושאפה את הניחוח של החוויאג' וחשבה בסיפוק: "אותו ריח בדיוק כמו אצל אימא שלו". 
הליצן היה בסלון כשנשמעו הדפיקות על הדלת, הוא שכב על הגב על מזרן יוגה, העיניים שלו היו עצומות והידיים שלו היו שלובות מעל לחזה. הוא תרגל "מדיטציה של ליצנים" - שילוב של פרקטיקות של מדיטציית צחוק עם פיתוח עצמאי שלו של טכניקה שכוללת מעבר על כל חלקי הגוף, מכף רגל עד ראש, כאשר לכל חלק גוף הוא מצמיד הבעת פנים אחרת של ליצן: כף רגל - ליצן משועשע, קרסול - ליצן מהורהר, ברך - ליצן עגום, ירך - ליצן מודאג וכן הלאה. המדיטציה הזאת עזרה לו להירגע ולשטוף מעליו את הטרדות של היום יום והיא גם הייתה אימון טוב למופעים שלו. הוא בדיוק עבר על האגן ודמיין ליצן משועמם כאשר הדפיקות התחילו. אשתו של הליצן הייתה במיטה, קוראת את "שימוש בהומור בטיפול בטראומה". היא בדיוק קראה את השורה: "הטיפול ב'איש הטמבורין' היה תקוע, לא הצלחתי לחדור אל הטראומה שלו, עד שבאחד מהסשנים, אולי מתוך ייאוש, אולי מתוך אינטואיציה, סיפרתי לו בדיחה". היא קפצה מהמיטה והלכה במהירות אל הדלת. "אל תפתחי", צעק הליצן שזינק ממזרן היוגה שלו ועמד עכשיו לידה, ליד הדלת. "תפתחו!" צעק השוטר, "אני יודע שאתם שם, תפתחו!" "מה אתה רוצה?" צעק הליצן. השוטר לא ענה, הוא המשיך לדפוק ולצעוק: "תפתחו!" ואחרי עוד פעמיים של "תפתחו!" הוא התחיל לצעוק: "תפתחו משטרה!" "זה לא משטרה", צעקה אשתו של הליצן, "אתה השכן מלמטה". השוטר המשיך לצעוק: "תפתחו משטרה!" "תפתחו משטרה!" "מה אתה רוצה?" צעקה אשתו של הליצן, "אשתך הייתה אצלנו הערב". הליצן הסתכל עליה בכעס: "מה את מדברת איתו בכלל? מה יש לדבר איתו? אני הולך להתקשר למשטרה". הליצן הלך לחפש את הסלולרי שלו ליד מזרן היוגה בסלון, אבל הסלולרי לא היה שם. "מהר", צעקה אשתו, "הוא ישבור את הדלת". "איפה הטלפון שלך?" צעק הליצן, "אני לא מוצא את שלי". "אני לא יודעת", צעקה אשתו, "תחפש ליד המיטה". בינתיים השוטר המשיך לדפוק וגם לבעוט בדלת, הליצן חיפש בחדר השינה שלהם אבל לא מצא את הסלולרי של אשתו, הוא זרק את השמיכה על הרצפה, זרק את הכרים, אבל הטלפון לא היה שם. פתאום הדפיקות והבעיטות הפסיקו, אבל הליצן לא הרגיש שום הקלה, להיפך, היה משהו מאיים בשקט הזה, הייתה בתוכו איזו נוכחות זרה, הוא יצא מחדר השינה וראה שהדלת פתוחה והשוטר בתוך הבית. "את השתגעת?" הוא צעק על אשתו, "את פתחת לו את הדלת?" "הוא היה שובר אותה", אמרה אשתו בקול רועד. "צא מפה עכשיו!" צעק הליצן על השוטר, "אין לך שום זכות להיכנס אלינו הביתה בלי רשות". "תשתוק", נהם השוטר, "אני מציע לך לשתוק", הוא הניח את היד שלו על נרתיק האקדח. "מה אתה רוצה?" שאלה אשתו של השוטר, "אמרנו לך כבר וגם לאשתך, הקולות האלה שאתה שומע זה לא מפה". "תשתקי", אמר השוטר ושלף את האקדח, "אני הולך לעשות חיפוש עכשיו, אל תזוזו". הוא נכנס לחדר השינה שלהם, התכופף כדי להסתכל מתחת למיטה, פתח את הארונות, פתח את המגירות בשידות הקטנות שמשני צידֵי המיטה. "זה ממש חוצפה", אמר הליצן לאשתו, "אני אגיש עליו תלונה, זה שימוש לא חוקי בסמכות שלו". אשתו שתקה והתחילה לבכות. השוטר עבר לסלון, מוציא ספרים מהמקום במדפי הספרים, הופך את הכריות של הספה, מרים את השטיח. כל הזמן הזה האקדח שלו היה ביד, כאילו הוא מפחד שאיזה חשוד יקפוץ לו מאיזו פינה עם סכין או משהו. "שיט", אמר הליצן לאשתו, "לא הזזת את העציץ מהמרפסת?" השוטר בדיוק התעסק עם המפתח במנעול של הדלת למרפסת, הליצן רצה ללכת לשם אבל אשתו עצרה אותו עם היד. השוטר יצא למרפסת, פתח את המגירות בארונית שהייתה שם ונבר בכלי העבודה והברגים. הוא חזר לדירה, נכנס לשירותים, אחר כך לחדר האמבטיה, פותח מגירות, הופך משחות שיניים, חבילות פלסטרים, חפיסות של כדורים. עכשיו הוא חזר אל הליצן ואשתו, מנופף באיום באקדח שלו, "איפה זה?" הוא נהם, "איפה זה?" "איפה מה?" שאלה אשתו של הליצן. אבל השוטר לא ענה, רק המשיך לנהום: "איפה זה?" "איפה זה?" "תצא מפה בבקשה", אמר הליצן, "די, חיפשת הפכת לנו את הבית, בלי שום סמכות, לא מצאת כלום, עכשיו תצא מפה". השוטר התקרב אליו והצמיד את האקדח לאוזן שלו, "איפה זה?" הוא נהם, "איפה זה?" משום מה, למרות הסיטואציה המפחידה, הליצן נזכר בסצנה מהופעה של שני ליצנים שהוא ראה פעם, כשהוא היה ילד, אחד מהם הצמיד גזר לאוזן של השני. הגזר היה אדום מאוד, אדום לא טבעי, כמו האף של הליצן שהחזיק אותו. הוא גם היה עצבני מאוד, כמו השוטר, הוא גם נהם: "תגלה לי איפה המסטיק בזוקה", ככה הוא נהם על הליצן השני, "תגלה לי איפה המסטיק בזוקה". עכשיו היה נדמה לליצן שהוא על הבמה, והשוטר זה הליצן השני, הוא ניסה להיזכר מה הליצן ההוא עשה אחר כך, עם הגזר, אהה! הוא הוציא אותו מהאוזן וזרק אותו אל הקהל! אני זוכר שהילד ממש לידי תפס אותו וכולנו קינאנו בו. הליצן תפס את הגזר וניסה למשוך אותו מהאוזן שלו ולזרוק אותו אל הקהל, אבל הליצן השני התנגד משום מה, הוא המשיך להצמיד את הגזר אל האוזן של הליצן ולנהום נהמות מפחידות שכנראה נורא הצחיקו את הקהל, כי הקהל השתולל, הקהל צרח כמו משוגע! בייחוד אשתו של הליצן שמרוב התלהבות עלתה על הבמה וצרחה יותר חזק מכולם. ברחוב נשמעה סירנה של מכונית משטרה, מישהי צעקה לשוטרים - "זה כאן, מהר, בקומה השנייה!" לקול שלה היה ריח מוכר, ריח של חוויאג'. הליצן המשיך לנסות למשוך את הגזר מהאוזן שלו ולזרוק אותו אל הקהל, למה הליצן השני לא נותן לו? הם הרי עשו חזרות על הסצנה הזאת - אחרי הפעם השלישית שהליצן השני שואל אותו איפה המסטיק בזוקה והוא לא מגלה זה הזמן לזרוק את הגזר אל הקהל. אנשים רצו עכשיו במדרגות, אלה בטח המאחרים שרצים כדי להספיק לסוף המופע, אסור לאכזב את הקהל! עוד שנייה הם יתחילו לקלוט שמשהו לא עובד כמו שצריך על הבמה. למה הליצן השני עושה לי את זה? הגזר ממש מכאיב לי באוזן, אבל הכי גרוע זה שהקהל יתחיל להשתעמם, שהקהל יפסיק לצחוק. הליצן החליט לאלתר – הוא תפס עם היד השנייה שלו את הגרון של הליצן השני ולחץ בכל הכוח עד שהליצן השני התחיל להשמיע חרחורים מצחיקים כאלה. אבל אפילו שהיה לו קשה לנשום, הליצן השני המשיך להצמיד את הגזר לאוזן של הליצן. עכשיו הליצן התחיל לראות את הצחוק שבזה, אולי בעצם הליצן השני צודק וזה יותר מצחיק מהרעיון המקורי שלהם, הוא הרי מכיר את זה שתוך כדי הופעה יש לך פתאום הארה ואתה מאלתר מהלך חדש שלא היה מתוכנן מראש כי אתה יודע שזה הרבה יותר מוצלח מהרעיון המקורי. עובדה שהקהל משתולל עכשיו אפילו עוד יותר, וואו איך שהם צורחים! בדיוק כשהשוטרים נכנסו נשמעה הירייה, ואחר כך, אחרי מרווח קצר של שקט, נשמעו קולות הבכי והצחוק, מעורבבים.