דם וורדים 3 - מעוות | ביטחונות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דם וורדים 3 - מעוות | ביטחונות
מכר
מאות
עותקים
דם וורדים 3 - מעוות | ביטחונות
מכר
מאות
עותקים

דם וורדים 3 - מעוות | ביטחונות

4.9 כוכבים (22 דירוגים)

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

סלואן
כמה פעמים דברים יכולים להשתבש לפני שאתה פשוט מוותר?
איבדתי כמעט הכול. חיי התהפכו. 
ואף שהחיים לא התגלגלו בדיוק כמו שהייתי רוצה, לא הייתי משנה דבר. 
אם הדברים היו שונים, לא הייתי זוכה להיות איתו.
הבנתי מה אני מרגישה. הוא ידע את זה לפני שאני ידעתי. נותרה רק שאלה אחת:
האם הוא מסוגל להרגיש אותו הדבר?

ז'ת
סודות הם כלא, ואני כבר שנים מאחורי סורג ובריח. סלואן פתחה את המנעולים שלי והאירה באור גדול את כל פינות מוחי שחשבתי שיהיו שרויות בחושך לנצח. 
עשיתי כל כך הרבה עוולות בחיים, ובכל זאת האישה הזו סלחה לי. היא עשתה משהו שמעולם לא חשבתי שאפשרי ‒ היא למדה להבין אותי, והיא לא ברחה. היא הדהימה אותי. היא הצילה אותי. היא התאהבה בי.
אם זה בכוחי, אני עומד לעשות אותו הדבר עבורה.

זהו החלק השלישי והאחרון בסדרה, והוא כולל את ספרים 5+6 בסדרת המקור באנגלית

פרק ראשון

1
זת'

רעש הים.

זה אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי: רעש הים ואכילת גלידה. טיילת על שפת האוקיינוס – לא בטוח איזה חוף – ותחושת השמש, לוהטת, מחממת את כתר ראשי.

אני חולם על החוף. בניגוד לרוב האנשים אין לי את המותרות למגוון חלומות שונים. יש לי רק שניים. כשאני חולם, זה או על היום השמשי ההוא בחוף קליפורניה כשהייתי בן ארבע, או... שזה לא. זה החלום השני.

הלילה, למרבה המזל, אני מבקר בחלום הרע במיעוטו מבין שני הנוראים.

"בוא, חמוד. כולך מלוכלך בגלידה." צחוק עדין. ניחוח של פרחים רעננים וסבון, אצבעותיה הארוכות של אימי אוחזות בנייר טישו ומנגבות את פניי. בוהק השמש גוזל את פניה של אימי. במשך עשרים-וחמש השנים האחרונות היא הייתה רוח רפאים המריחה ניחוח מתוק, עטופה בשמלה פרחונית, ובכל הזמן הזה אני אף פעם לא רואה את פניה.

או לפחות אני לא רואה אותן עד מאוחר יותר.

"איפה אבא? נלך למצוא אותו? כמעט הגיע הזמן שלי ללכת לעבודה, חמוד." אימי לוקחת את ידי ומובילה אותי במורד הטיילת – לצלילי מתקני השעשועים, מכונות המשחקים, שקשוק המטבעות, מלווים בריח הסוכריות. שילוב המראות והצלילים הללו יחד יצר מקום פיזי שקיים בתוכי.

אני ממצמץ לעבר השמש. מלקק את הגלידה שלי. אני אוחז בידה של אימי והולך איתה במורד המזח. גבר ממתין לנו בסוף המזח; אבא שלי. הוא לבוש במכנסי ג'ינס דהויים וחולצת טריקו ללא שרוולים; שערו הכהה מתרומם ברוח. הוא מסתובב ומנופף, אך משום מה הוא אינו מחייך.

"הנה הוא, חמוד. אתה רוצה להסתובב עם אבא במשך שעה בזמן שאסיים את עבודתי ממש מהר?" אימי משחררת את ידי ומתכופפת ליישר את החולצה שלי. "לא אתעכב הרבה זמן, מתוק, אני מבטיחה." אור השמש מנצנץ בתלתלים הבלונדינים המשוחררים שנשפכים על פניה. הייתי אמור לראות אותה היטב כעת, אך איני מצליח.

ואז אני עם אבי. הוא מריח כמו הים – שם היה; הוא שחה. הוא נותן לי לצעוד מבלי שאצטרך להחזיק בידו. הוא לא מתלונן שאני דביק מגלידה נמסה. אנחנו מבקרים במתקני השעשועים ובמכונות המשחקים, ואבי מרים אותי על כתפיו, נושא אותי גבוה כדי שאוכל לראות הכול מעל ראשי ההמון.

הוא צריך לעזוב אותי לרגע, הוא אומר. אני ממתין ליד מכונת מגדת העתידות, קושר קשרים בשרוך המכנסיים הוורודים שלי (אלה היו שנות השמונים), מתבונן בקבוצות האנשים שחולפות לידי ונעשות קטנות יותר ויותר.

נעשה חשוך.

אני מתחיל לפחד.

גבר בא ושואל אותי היכן ההורים שלי, אך אז אני רואה את אימי מעבר לכתפו ואני אומר לו שאני בסדר. אני הולך לפגוש את אימי. היא עומדת בגבה אליי, וגבר גבוה שאיני מכיר מחזיק אותה בזרועה. היא משמיעה קולות בכי מהוסים, ונראה שהאיש צובט את עורה. רגליה קורסות תחתיה ואחת מנעליה נופלת למחצה מכף רגלה, אך הזר אוחז בה. הוא מושך אותה שוב למעלה.

"זו הפעם האחרונה. הפעם המזוינת האחרונה שאי פעם תגידי לי לא, כלבה!" הוא צועק.

אימי בוכה ובוכה ובוכה. היא רואה אותי – ידה מורמת, פתוחה, מחווה לי לא להתקרב, וכף ידה מכוסה בדם. "הבן שלי. הבן שלי. אנא, לא מול..."

הזר מכה את אימי על פניה, ובכיה לפתע מפסיק. בשלב זה אני מתחיל לבכות. אני בוכה על שנינו. מדוע הגבר הזה פוגע בה? היכן אבא שלי? אני מחפש אותו, אבל אין שם אף אחד עכשיו. כולם הלכו הביתה מהבילוי שלהם בחוף.

"לא היית צריכה להביא אותו איתך," אומר הזר, מתנשא מעל אימי. "אם לא רצית שהוא יראה את האופי האמיתי שלך, לא היית צריכה להביא אותו. עכשיו עמדי כמו שצריך ופאקינג נשקי אותי."

אפילו בגיל ארבע ידעתי לזהות מילה רעה כששמעתי אותה. פאק היא מילה רעה מאוד, ואימי לא אמורה לנשק גברים שאינם אבי. לא ככה זה עובד. אימי מנענעת את ראשה. היא מכניסה יד לכיס שמלתה הפרחונית – שקרועה עד מותניה עכשיו – ומושיטה צרור שטרות מקומטים אל הזר.

"אנחנו לא עושים את זה. הנה, קח את זה. קח את זה בחזרה. אני רק רוצה ללכת."

האיש תופס את אימי בשתי ידיו, ומנענע אותה. הוא מנענע אותה חזק. "אני רוצה את מה ששילמתי עליו. ואני רוצה נשיקה מזוינת. עכשיו."

"לא. אני מצטערת, אני – " הוא שוב מכה אותה בחוזקה, הפעם עם גב כף ידו. אימי מועדת לאחור, אוחזת בלחיה. הנעל שלה נפלה עכשיו לגמרי מרגלה. אני מרים את הנעל ומצמיד אותה לחזה שלי, מתבונן כשאימי נגררת שוב לעבר הגבר.

"את רוצה עוד?" שואל האיש הזועם. אימי מנענעת את ראשה, בוכה בשקט. "יופי. אז תעשי מה שאומרים לך, לעזאזל." הוא תופס אותה שוב, אך הפעם הוא חופן את שדיה ומועך אותם. הוא מניח את ידו השנייה סביב עורפה של אימי ומושך אותה אליו. השפתיים שלהם מוטחות זו לזו, ואז הזר מנשק את אימי. אבל לא איך שאבי מנשק אותה. האיש הזה גס ואכזרי; הוא נושך את שפתה של אימי ואז דוחף את לשונו לתוף פיה. אני יכול לראות שהיא מנסה לעצור אותו. אני יכול לראות שהיא לא רוצה שהוא יעשה את זה, אך הגבר ממשיך לאלץ את פיה להיפתח ולנשוך את שפתיה.

"היא לא אוהבת את זה," אני אומר, אך האיש לא מתייחס. אני אומר את זה בקול חזק יותר. "היא לא אוהבת את זה!"

האיש מפסיק לנשק את אימי, וסוטר לה חזק כל כך על פניה שהיא נופלת על הרצפה. אני ממהר לצידה, עדיין אוחז בנעלה. אני מתכופף, לא יודע מה לעשות. אני בן ארבע, וחשוך, ואני לא יודע מה לעשות.

אימי מרימה אליי את מבטה ועכשיו פניה הופכות ממוקדות. עכשיו, כשהייאוש מעצב את פניה למסכה של פחד.

טיפות קטנות נתלות על קצות ריסיה, ולחיה שסועה. היא נראית כאובה, ולמרות זאת מנסה לחייך בשבילי. "זה בסדר, חמוד. זה בסדר. אימא בסדר." השפתיים החבולות שלה נפערות והיא מחייכת אליי חיוך רחב יותר, אבל כל מה שאני רואה הוא דם. הדם המטפטף משפתה העליונה השסועה. צבע הארגמן הבהיר של הדם מכתים את שיניה באדום.

הזר צועד קדימה, ידיו צמודות לצידי גופו, ואני עושה את הדבר הראשון שעולה בראשי; אני מסתובב ומציב את עצמי בין אימי לגבר. אני חושב שהוא יכה אותי; הוא נראה כועס יותר מאשר מקודם, אך הוא רק יורק לרגליה היחפות של אימי.

"את זונה מזוינת. אני אומר לך מה אני רוצה, משלם לך ואת פאקינג עושה את זה. ככה זה הולך. כדאי שתדעי את זה לפעם הבאה. עכשיו עופי מפה או שאזיין אותך מול הממזר הקטן שלך."

אימי מתרוממת על רגליה, נשימתה יוצאת בנשיפות קטנות וחדות; היא תופסת אותי ומרימה אותי לזרועותיה ואז בורחת מהגבר, בוכה לתוך שערי. "אני מצטערת, חמוד. אני מצטערת. אני כל כך, כל כך מצטערת." היא אומרת שוב ושוב, בין לגימות האוויר המחוספסות שלה. אני אוחז בחוזקה בנעל של אימי, מקשיב לטפיחה הלא אחידה של כף רגלה היחפה מכה ברצפת הטיילת כשהיא רצה, ואני מתבונן באיש הכועס בוהה אחרינו כשאנחנו הולכים.

אימי נושאת אותי לחניון, שם אבי מחכה לנו במכונית. אימי מורידה אותי ולוקחת ממני את הנעל שלה. היא תוחבת את שערה מאחוריה אוזניה ומנגבת את דמעותיה מלחייה, למרות שאינה מפסיקה לבכות.

"הנה. אנחנו בסדר עכשיו, זת'," היא אומרת לי. ידיה רועדות כשהיא פותחת את דלת המושב האחורי של המכונית ומרימה אותי אל המושב. היא חוגרת אותי, סוגרת את הדלת ואז עומדת לרגע, אצבעותיה מכסות על מצחה, עיניה עצומות. ואז היא נכנסת למכונית ואני שומע את השתנקותו של אבי. הוא לא אומר דבר, וגם אימי לא. אבל היא עדיין בוכה. וכך גם הוא.

כמו ברוב הלילות, החלום מתחיל שוב מחדש. השמש קופחת על ראשי. הגלידה. אני ואבי משחקים סקי-בול. החשיכה. אימי מוכה. השמש קופחת על ראשי. הגלידה. אני ואבי משחקים סקי-בול. החשיכה; אימי מוכה. השמש קופחת על ראשי. הגלידה. אני ואבי משחקים סקי-בול. החשיכה. אימי מוכה.

אימי מוכה.

הדם בשיניה.

המילים האלימות שיוצאות מפיו של האיש הזועם: את זונה מזוינת. אני אומר לך מה אני רוצה, משלם לך ואת פאקינג עושה את זה.

והמילים שלי.

היא לא אוהבת את זה.

***

אני מתעורר כשליבי דוהר.

אני מתעורר עם ידיי קפוצות לאגרופים וסדיני המיטה כרוכים סביב גופי, סבוכים ברגליי. כרגיל, אני מרגיש שאני לא יכול לנשום. אחרי כל השנים האלה, לאחר שחוויתי את זה שוב ושוב, אפשר לחשוב שזה ישתפר קצת, אבל זה לא. זה אותו הדבר. תמיד אותו הדבר.

"פאק." אני רוכן, מניח את מרפקיי על ברכיי, מעביר את ידיי לאחור בשערי. היא מתה. שניהם מתו – לפני שנים – ובכל זאת, בכל פעם שאני חולם את חלום החוף, אני מתעורר בתחושה שאני צריך להציל אותה. כאילו שאוכל לחזור בזמן ולעצור את ידו של המניאק מלהגיע ללחיה. להכניס את האגרוף המזוין שלי בתוך פניו לפני שתהיה לו הזדמנות לפצוע את פיה כפי שעשה. רק המחשבה על זה גורמת לי בחילה.

השעון על שידת המיטה מראה חמש ארבעים-ושלוש, שזה די מתאים. אני אף פעם לא מתעורר אחרי שש, ומה יהיה הטעם לנסות עכשיו? עם המזל שלי, אני אחלום את החלום האחר, רק כדי להשלים את ההתחלה הנפלאה של היום המזוין הזה. במקום זאת, אני יוצא מהמיטה והולך להתקלח, לשטוף את הזיעה מגופי.

אני חושב על דבר אחד כשאני מתנקה: סלואן. אני חושב על שמה שוב ושוב. הידיעה שהיא כאן, במחסן, ישנה במיטה הנוספת שלי בחדר ליד, מספיקה כדי למתן את אי-הנוחות של החלום, אם לא למגר אותה לגמרי. אני עוצם את עיניי ונותן למים לשטוף אותי, ונותן גם לידיעה עליה לשטוף אותי. היא לעולם לא תהיה הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני פוקח את העיניים – הסיוטים שלי ידאגו לזה – אבל היא הדבר השני. ו... ואני אוהב את זה. אני פאקינג אוהב את זה מאוד.

אני זקוק לעורה על עורי. ברגע זה.

אני משאיר את המים זורמים כשאני יוצא, עירום לחלוטין, מחדר האמבטיה שלי, מחדרי, למסדרון, ואז דרך הדלת ולתוך חדרה. אני משאיר עקבות רטובים בכל מקום אך לא אכפת לי. סלואן שוכבת על גבה, זרוע אחת מושלכת מעל ראשה, אצבעותיה נעות מתוך שינה. ריסיה נראים כמו כתמי פחם בניגוד ללחייה החיוורות כחרסינה.

היא מושלמת.

אני מושך את השמיכה מגופה, מחייך לעצמי כשהיא כמעט קופצת מהמיטה, עיניה נפערות בפחד. "אלוהים. זת'. מה יש? מה קרה? הבטן שלך?"

הבטן שלי מחלימה בסדר גמור. אני מנענע בראשי ומביט בה, השמיכה עדיין קפוצה בידי.

עיניה מתרחבות עוד יותר כשסוף סוף היא מתעוררת מספיק כדי להביט בי כמו שצריך. "אה," היא אומרת. "הבנתי."

אני בטוח. הזין שלי ממש בגובה העיניים שלה ועושה עבודה די טובה לנופף לה בוקר טוב. אני לא אומר כלום. אני רק רוכן ומרים אותה היישר מהמיטה.

היא כורכת את זרועותיה סביב צווארי, זועפת לעברי כשאני נושא אותה מחוץ לחדר. "זת'? זת', מה אתה עושה?"

למסדרון, בחזרה לחדרי, בחזרה לחדר האמבטיה. אני נושא אותה היישר למקלחת, מתעלם ממחאותיה כשהמים מכים בנו. אני זקוק לה. אני זקוק לה כאן ועכשיו.

"זת'! אני עדיין לובשת – "

"פיג'מת פילים. אני רואה." המים מוטחים על שנינו; שערה נספג מייד במים, בגדיה נספגים לא יותר משתי שניות לאחר מכן. היא נראית מדהים. אני מצמיד אותה אל הקיר, מרים אותה כך שירכיה כרוכות סביב מותניי. אני קובר את פניי בצווארה, אוחז בה בחוזקה, ומלקק ומוצץ ומכרסם בשיניי על עורה. נשימתה יוצאת בגמגום רוטט, ואני יודע שהיא בעניין.

היא כורכת את זרועותיה סביב צווארי וחופרת את ידיה בשערי, מושכת אותי קרוב יותר. סלואן חזקה בשביל אישה. היא בכושר ויש לה בדיוק את היחס הנכון בין שרירים לקימורים, אבל בהשוואה אליי היא חלשה פיזית. ברור שהיא נמוכה ממני, ומשקלי פי שלושה ממשקל גופה. ועם זאת, עכשיו, שזרועותיה כרוכות סביב כתפיי, מחזיקה אותי קרוב אליה, היא לוכדת אותי. לא הייתי... לא יכולתי לזוז מכאן גם לו רציתי.

"אלוהים, זת'. מה... מה לעזאזל?" היא מתנשפת.

אני משתמש במשקלי כדי להצמיד אותה לקיר המקלחת. ידיי מוצאות את דרכן במעלה חולצת הטריקו שלה – השדיים שלה מדהימים. אני לא יודע שובע כשאני עובר ונוגע בפטמותיה, מעסה את ידיי על עורה התפוח. היא לוחצת את ירכיה על מותניי ואני יודע שמה שאני עושה משפיע עליה באזורים אחרים. אני פשוט פאקינג אוהב את הדרך שבה מקושר גוף האישה. אני במיוחד אוהב את הדרך שבה מקושר גופה של סלואן; היא מתעוררת לחיים תחת ידיי. ולמישהי שישנה כל כך הרבה זמן, עוברת כל יום כמו בתוך ערפל, כמעט ולא חיה כלל, זה מעניק לי הנאה רבה לעורר בה תגובה כזאת.

אני כל כך פאקינג קשה עכשיו. אני דוחף את עצמי עליה, משפשף את ירכיי בין רגליה מבעד למכנסי הפיג'מה המגוחכים שלה שספוגים במים, ונשימתה נעתקת. אני מרים אליה את מבטי ועיניה עצומות מתחת לזרם הכבד של המים היורד על פניה, ואני בקושי יכול לעצור את עצמי. היא. פאקינג. מדהימה.

סנטרה מוטה כלפי מעלה, חושף את צווארה, ומראה האקסטזה העצומה שעל פניה עוצר את נשימתי. אני אוהב לגרום למבט הזה על פניה. אני אוהב את ההשפעה שיש לי עליה. זה מרגיש כמו פריבילגיה מזוינת שאני בטוח שאיני ראוי לה.

"את כבר ערה, סלואן?" אני ממלמל על עורה.

"אולי. אולי לא. בהתחשב במה שקורה כרגע, יכול להיות שאני עדיין ישנה," היא גונחת.

חצי חיוך מושך את פי לצד אחד. טוב, זה מעניין. ממש פאקינג מעניין. "אה, סלואן... חלמת עליי?"

עיניה נפקחות מעט והיא מציצה לעברי, חיוך קטן מתהווה על שפתיה. "אולי."

אה, זה פאקינג מושלם. אני נושך את עצם הבריח שלה, לוחץ יותר את הזין שלי עליה. אני רוצה להפשיט אותה ולזיין אותה, אבל קודם אני רוצה לשמוע על זה. "מה חלמת, ילדה רגזנית?"

היא גוררת את שיניה על שפתה התחתונה, מנענעת קלות בראשה. אני חושב שאצטרך להפעיל ענישה גופנית כדי לגרום לה לדבר – היא בטח רואה את המחשבות שלי על פניי, מפני שהיא בולעת רוק ואז אומרת, "דברים רעים."

אני נסוג מעט לאחור, מספיק כדי שאוכל להחליק את ידי בין גופנו, ואז אני מחליק את ידי במורד חזית מכנסי הפיג'מה שלה. "אילו דברים רעים?"

היא שואפת בחדות כשאצבעותיי מוצאות את מה שהן מחפשות. היא רטובה, כן, ולא מהמקלחת. יש הבדל מובהק בין תחושת המים ההולמים בגופנו לבין המרקם המשיי והחלקלק של הרטיבות בין רגליה. זה פאקינג מטריף אותי. אני מוצא את הדגדגן שלה, ומלטף בעדינות בקצות אצבעותיי על הניצן הקטן והנפוח של קצות עצביה. אני לא אתן לה יותר מזה עד שהיא תיתן לי את מה שאני רוצה.

סלואן יודעת את זה.

"היינו במכונית שלך," היא מתנשפת. "עצרת בצד הדרך ואמרת לי שאתה עומד לזיין אותי. חשבתי שאתה מתלוצץ, אבל אז פתחת את רוכסן מכנסיך והיית... היית..." עיניה יורדות אל הזין שלי. הוא כלוא בינינו, נוקשה, ורק הכוח של עיניה על העור הקשה שלי גורם לי לרצות לדחוף אותה על ברכיה כדי שתוכל לקחת אותי בפיה.

"הייתי מה, סלואן?"

"היית קשה. וגדול." היא בולעת רוק. "לקחת את ידי וסגרת אותה סביבך, ואז אמרת לי לגרום לך לגמור."

"ועשית את זה?"

היא מהנהנת באיטיות, עיניה עדיין נעוצות בזין שלי. "כן. עשיתי לך ביד בזמן שישבת במושב הנהג, וכשגמרת, ליקקתי את זה מעורך ומידיי. ליקקתי אותך עד הסוף."

הבחורה הזו ממש לוחצת לי על הכפתורים. אני זה שאמור היה לזעזע אותה עם סקס ההפתעה שלי, אבל נראה שהיא הופכת את היוצרות עכשיו. אפילו המילים – כשהיא מתארת את הפעולה הזו – מקשות עליי לעצור את עצמי.

"אהבת את זה, סלואן? אהבת ללקק אותי?"

עיניה מתרוממות לעיניי; עם המים הזורמים על פנינו, היא עושה עבודה טובה להפליא לא למצמץ כשהיא מביטה בי. "כן. כן, אהבתי את זה מאוד."

לא גמרתי בפה של סלואן לפני כן, אבל אני בהחלט רוצה את זה עכשיו. מהמבט על פניה, ברור שהיא רוצה שאעשה זאת. אך לא הפעם. כרגע אני זקוק ליותר מזה. אני צריך להיות בתוכה. אני צריך להרגיש אותה מתהדקת סביבי כשהיא גומרת. אני צריך להרגיש את הפה שלה על העור שלי, ואת ציפורניה חופרות בגבי.

"ואז מה? זיינתי אותך?" אני דוחף את אצבעותיי קדימה, כמעט לפתח שלה, וסלואן נרעדת.

"כ-כן. הורדת את המושב שלי ועלית על – עליי וזיינת אותי כל כך חזק," היא מגמגמת. עיניה שוב נעצמות, והפעם זה פשוט יותר מדי. אני חייב אותה. אני לא יכול להיות עדין. אני חייב לכבוש אותה. אני חייב לטרוף אותה.

עם לא יותר מלחץ מותניי עליה כדי להצמיד אותה לקיר, אני קורע את החולצה שלה מגופה, מחייך לעצמי כשהיא משמיעה קול הטחה על האריחים. שערה, ספוג לגמרי, נקלע לנהרות המים הזורמים על גופה, וחוטים כהים נופלים על שדיה הכבדים. אני מחליק אותם מהדרך, מקשית את גבי כדי שאוכל לקחת אותה בפי. היא חופרת את ידיה בשערי שוב, מצמידה אותי בחוזקה, ואש מתלקחת בעורקיי. היא רוצה אותי. היא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותה. אני מטייל עם לשוני למעלה, מלקק את המים מעורה, וסלואן משמיעה קול של אנקה מתוסכלת מבסיס גרונה; זה הדבר הסקסי ביותר ששמעתי אי פעם. הצליל מתגבר כשהיא מפנה את ראשה אליי ומניחה את שפתיה על רקתי.

שנים. שנים של התניה גורמים לי לקפוא. אני לא יכול לשלוט בזה, אבל אני גם מופתע. אני לא הודף אותה אוטומטית. אני לא נרתע ממגע פיה על פניי. אני עוצם את עיניי ונועץ את ידיי בעורה, מחכה. מחכה לראות מה היא תעשה הלאה. סלואן בטח מרגישה את השינוי בקצב שלי מפני שהיא מפסיקה לנשום. שפתיה מתרחקות ממני. אם כי הרקה שלי בוערת כאילו הן עדיין שם.

סלואן רוכנת אליי, ואז מדברת לתוך אוזני, קולה נחרץ ומבוקר. "זת', אתה לא צריך – אני לעולם לא אעשה יותר מזה. אני יודעת – "

אני לא רוצה לאבד את הרגע. אני לא רוצה לתת כוח לבעיות הדפוקות שלי. אני נסוג לאחור כדי שהיא תוכל לראות את פניי, ושם את ידי על פיה. עיניה מתרחבות, מביטות בי בחזרה כאילו אני הדבר היחיד שקיים בעולם. "לא. זו לא בעיה." זו כן בעיה, אבל לא כזו שאני מוכן לתת לה להשפיע על מה שקורה בינינו כרגע. אני מסיר את כף ידי מפיה ואז לוקח את פניה בשתי ידיי. נשימתה לוהטת ומתוקה על פניי כשאני מניח את מצחי על מצחה. "אני הולך לזיין אותך עכשיו. אני הולך להחליק את הזין שלי לתוכך, ואני הולך לגרום לך לצרוח את שמי. את מוכנה?"

אני לא יודע מהיכן עניין הצרחה של שמי הגיע – אולי מהפעם האחרונה שהיא עשתה את זה, אז בביתה – אבל אני יודע שאני רוצה את זה. אני רוצה לשמוע את השם שלי נקרע ממיתרי קולה כמו תחינה ארורה לעזרה. ידיה של סלואן גולשות מעבר לכתפיי, מחליקות על עורי. היא משלבת אותן מאחורי צווארי ומהנהנת. "אני מוכנה," היא אומרת. אני בקושי שומע אותה, אבל אני יכול לראות שזה מה שהיא רוצה. קולה אולי שקט מתחת לזרם המים החזק, אך עיניה צועקות את תשובתה אליי.

אני נוהם בבסיס גרוני, הרעב בי גובר יותר ויותר מרגע לרגע. "יופי. תחזיקי חזק." אי-אפשר לשלוט בזה עכשיו. אני שולח את ידיי מאחוריה ותופס את מכנסי הפיג'מה שלה, ואז קורע אותם עד כמה שאפשר – ממש מעבר לישבן שלה. משם אני צריך להניח אותה כדי להסיר אותם מגופה. אני לא זהיר. אני לא עדין. אני לא יכול להיות. סלואן מתנשפת; הדרך שבה היא חופרת בציפורניה בעורי לא בדיוק אומרת לי שהיא שונאת את היחס הגס שלי.

היא עומדת עירומה מולי, עיניה מזוגגות מתאווה, ואני יודע שמצאתי את הזיווג שלי עם האישה הזאת. בדרך כלל בשלב זה אני מסובב את האישה שאני מזיין כדי שלא אצטרך להביט בפניה בזמן שאני גומר, אבל לא עכשיו. לא איתה. אני רוצה לראות אותה מתפרקת. אני רוצה ללמוד את המבט על פניה כשאני גורם לה לגמור; אני רוצה לחרוט בזיכרוני כל שנייה מהרגע שגופה רועד ומתפתל על גופי.

אני תופס אותה, כורך שוב את רגליה סביבי, אך הפעם אין בינינו בגדים. רק העור החם והצורב שלנו, חלקלק ונלחץ זה לזה בכל מקום שהוא יכול. אין משחק מקדים. עברנו את השלב הזה מזמן. אני מושיט יד ומנחה את הזין שלי להיכן שהוא צריך להיות, עושה את דרכי לתוכה בכוח. היא נצמדת אליי, עיניה פעורות, ושום צליל לא יוצא מפיה הפעור בזמן שאני שוקע עמוק ככל יכולתי. היא הדוקה וחמה – עם אף אחת מעולם לא הרגשתי ככה. מעולם לא הרגשתי... מעולם לא הרגשתי כאילו שאני מצמיד חלק של פאזל כשזיינתי בעבר. אלה היו חוויות זיון מהירות, לא כאילו שאני הופך לשלם. אני נשמע כמו אישה. אני יודע שאני פאקינג נשמע כמו אישה, ובכל זאת אני לא יכול שלא.

"פאק," פולטת סלואן, אך קולה עדיין נפקד.

כן, בדיוק מה שחשבתי. פאק. אני בצרה גדולה. אני יודע את זה, אבל אני לא רוצה להתמקד בזה כרגע. אני רוצה להתמקד בכמה עמוק אוכל להטביע את עצמי בתוך האישה היפהפייה שנמצאת כרגע על הזין שלי. אני מושיט את ידי מאחורי ראשה ומלפף את שערה הרטוב סביב אגרופי, מושך את ראשה לאחור.

ואז אני מזיין אותה. אני מרגיש שיש לי כוח של רכבת משא מזוינת כשאני הולם את עצמי לתוכה שוב ושוב. חלק ממני מנסה להתאפק, למנוע מעצמי לפגוע בה, אך כשסלואן שוב קוברת את ציפורניה בגבי, שורטת אותי, ואז נאחזת בי חזק כל כך שאני חושב שהיא מנסה לחנוק אותי, אני נכנע לגמרי. היא אוהבת את מה שאני נותן לה. היא אוהבת כל שנייה מזה.

"הו, פאק. פאק, זת'. אני צריכה אותך," היא משתנקת, רגליה מתהדקות סביבי עוד יותר. "אני זקוקה לך."

זה מה שדוחף אותי לקצה. המילים האלה. אני זקוקה לך. הן נושאות משקל כה מרשים שאני ממש נמחץ תחתן כשהגוף שלי שופך לתוכה את פורקנו. אני שואג, מטיח את ידי על קיר המקלחת, נאבק לוודא שרגליי לא יקרסו לגמרי וישליכו אותנו על אריחי המקלחת הרטובים. סלואן רועדת בזרועותיי. אני עדיין קשה כמו אבן. אני לא מפסיק להידחף לתוכה. אני ממשיך, הולם את עצמי חזק ככל יכולתי. עוברת דקה לפני שאני מרגיש אותה מתהדקת סביבי, קירות הכוס שלה סוחטים אותי בתוכה כשעפעפיה יורדים וגופה ננעל.

הנה זה, הסיבה שלא סובבתי אותה. שפתיה נפערות מעט ולחייה פורחות בצבע ארגמן בהיר. הריסים שלה כהים על עצמות לחייה העדינות, וגבותיה נמשכות זו לזו לקימוט מתוח כששרשרת של גידופים פורצת מפיה.

"פאק, זת'. הו – שיט, לעזאזל, בן זונה. תזיין אותי, זת'. פאק. אה, שיט. אה, זת'!"

זה כמו מוזיקה לאוזניי הסוטות.

הגוף שלה צונח רפוי על גופי, ואני יודע שאין סיכוי להניח אותה. היא לא תוכל לעמוד אחרי זה. לפחות לא לחצי שעה בערך, בכל מקרה. אני אוחז בה צמודה אליי וסוגר את מי המקלחת. ראשה של סלואן צונח עליי; בסופו של דבר היא מניחה את לחיה על כתפי, דבר שדי גומר עליי. היא פשוט מניחה אותה עליי, כאילו שזה המקום שהייתה בו הכי בטוחה אי פעם.

אני עדיין לא מוכן שהיא תכסה את עצמה, אז אני נושא אותה לחדר השינה שלי. כשרגליה עדיין כרוכות סביבי אני מטפס למיטה על ברכיי. אני מתכופף קדימה ומניח אותה במרכז הסדינים הסתורים.

כשאני נשען לאחור, היא מביטה בי במבט המנומנם שעל פניה. פאק. פאק, פאק, פאק! מה בדרך כלל הייתי עושה עכשיו אם זו הייתה בחורה אחרת? מעולם לא הייתי מספיק מניאק כדי לגרום לכיבושים שלי להתלבש ולעוף מהעיניים שלי מיד, אבל בטח שלא רציתי לבלות איתן. הייתי עוזב. הייתי נעלם כמו הודיני מזדיין. אבל איתה...

אני שוקע על בטני וגורר את ידי במורד גופה, מפשק את רגליה.

"מה אתה עושה?" היא שואלת.

"חותם על יצירת האומנות שלי." אני יכול להרגיש את ההוכחה לנוכחותי בתוך גופה. עם אצבעותיי מצופות בזרע שלי, אני מתחכך בקפלי האיבר שלה, גורם לה לרעוד, ואז למעלה יותר. על ירכיה. מותניה. בטנה. שדיה. לחלל הסקסי בבסיס גרונה. סלואן רק שוכבת שם, נותנת לי לסמן אותה, מתבוננת בי במבט עז. כשאני מסיים, היא תופסת את ידי ומביאה אותה אל פיה; היא מלקקת לאט בלשונה את קצות אצבעותיי, ואז נרעדת כשהיא מכניסה את האצבעות המורה והאמצעית אל תוך פיה.

אף אישה מעולם לא עשתה זאת בעבר. אף אישה מעולם לא גרמה לי לרצות לתבוע אותה. ואף אישה מעולם לא תבעה אותי כך בחזרה.

חלק ממני רוצה לברוח הרחק מהדחף החייתי שאני חווה לשמור את האישה הזו... ועם זאת, חלק אחר גדול מאוד ממני רוצה שאגיד לעזאזל עם זה. מפני שאני יודע שאהרוג כל גבר אחר שינסה לגעת בה. אני אהרוג כל גבר אחר שיעז להביט בה. אני אהרוס כל אחד וכל דבר שיאיים להרוס את זה. זה חסר טעם לנסות להילחם בזה.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

דם וורדים 3 - מעוות | ביטחונות קאלי הארט

1
זת'

רעש הים.

זה אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי: רעש הים ואכילת גלידה. טיילת על שפת האוקיינוס – לא בטוח איזה חוף – ותחושת השמש, לוהטת, מחממת את כתר ראשי.

אני חולם על החוף. בניגוד לרוב האנשים אין לי את המותרות למגוון חלומות שונים. יש לי רק שניים. כשאני חולם, זה או על היום השמשי ההוא בחוף קליפורניה כשהייתי בן ארבע, או... שזה לא. זה החלום השני.

הלילה, למרבה המזל, אני מבקר בחלום הרע במיעוטו מבין שני הנוראים.

"בוא, חמוד. כולך מלוכלך בגלידה." צחוק עדין. ניחוח של פרחים רעננים וסבון, אצבעותיה הארוכות של אימי אוחזות בנייר טישו ומנגבות את פניי. בוהק השמש גוזל את פניה של אימי. במשך עשרים-וחמש השנים האחרונות היא הייתה רוח רפאים המריחה ניחוח מתוק, עטופה בשמלה פרחונית, ובכל הזמן הזה אני אף פעם לא רואה את פניה.

או לפחות אני לא רואה אותן עד מאוחר יותר.

"איפה אבא? נלך למצוא אותו? כמעט הגיע הזמן שלי ללכת לעבודה, חמוד." אימי לוקחת את ידי ומובילה אותי במורד הטיילת – לצלילי מתקני השעשועים, מכונות המשחקים, שקשוק המטבעות, מלווים בריח הסוכריות. שילוב המראות והצלילים הללו יחד יצר מקום פיזי שקיים בתוכי.

אני ממצמץ לעבר השמש. מלקק את הגלידה שלי. אני אוחז בידה של אימי והולך איתה במורד המזח. גבר ממתין לנו בסוף המזח; אבא שלי. הוא לבוש במכנסי ג'ינס דהויים וחולצת טריקו ללא שרוולים; שערו הכהה מתרומם ברוח. הוא מסתובב ומנופף, אך משום מה הוא אינו מחייך.

"הנה הוא, חמוד. אתה רוצה להסתובב עם אבא במשך שעה בזמן שאסיים את עבודתי ממש מהר?" אימי משחררת את ידי ומתכופפת ליישר את החולצה שלי. "לא אתעכב הרבה זמן, מתוק, אני מבטיחה." אור השמש מנצנץ בתלתלים הבלונדינים המשוחררים שנשפכים על פניה. הייתי אמור לראות אותה היטב כעת, אך איני מצליח.

ואז אני עם אבי. הוא מריח כמו הים – שם היה; הוא שחה. הוא נותן לי לצעוד מבלי שאצטרך להחזיק בידו. הוא לא מתלונן שאני דביק מגלידה נמסה. אנחנו מבקרים במתקני השעשועים ובמכונות המשחקים, ואבי מרים אותי על כתפיו, נושא אותי גבוה כדי שאוכל לראות הכול מעל ראשי ההמון.

הוא צריך לעזוב אותי לרגע, הוא אומר. אני ממתין ליד מכונת מגדת העתידות, קושר קשרים בשרוך המכנסיים הוורודים שלי (אלה היו שנות השמונים), מתבונן בקבוצות האנשים שחולפות לידי ונעשות קטנות יותר ויותר.

נעשה חשוך.

אני מתחיל לפחד.

גבר בא ושואל אותי היכן ההורים שלי, אך אז אני רואה את אימי מעבר לכתפו ואני אומר לו שאני בסדר. אני הולך לפגוש את אימי. היא עומדת בגבה אליי, וגבר גבוה שאיני מכיר מחזיק אותה בזרועה. היא משמיעה קולות בכי מהוסים, ונראה שהאיש צובט את עורה. רגליה קורסות תחתיה ואחת מנעליה נופלת למחצה מכף רגלה, אך הזר אוחז בה. הוא מושך אותה שוב למעלה.

"זו הפעם האחרונה. הפעם המזוינת האחרונה שאי פעם תגידי לי לא, כלבה!" הוא צועק.

אימי בוכה ובוכה ובוכה. היא רואה אותי – ידה מורמת, פתוחה, מחווה לי לא להתקרב, וכף ידה מכוסה בדם. "הבן שלי. הבן שלי. אנא, לא מול..."

הזר מכה את אימי על פניה, ובכיה לפתע מפסיק. בשלב זה אני מתחיל לבכות. אני בוכה על שנינו. מדוע הגבר הזה פוגע בה? היכן אבא שלי? אני מחפש אותו, אבל אין שם אף אחד עכשיו. כולם הלכו הביתה מהבילוי שלהם בחוף.

"לא היית צריכה להביא אותו איתך," אומר הזר, מתנשא מעל אימי. "אם לא רצית שהוא יראה את האופי האמיתי שלך, לא היית צריכה להביא אותו. עכשיו עמדי כמו שצריך ופאקינג נשקי אותי."

אפילו בגיל ארבע ידעתי לזהות מילה רעה כששמעתי אותה. פאק היא מילה רעה מאוד, ואימי לא אמורה לנשק גברים שאינם אבי. לא ככה זה עובד. אימי מנענעת את ראשה. היא מכניסה יד לכיס שמלתה הפרחונית – שקרועה עד מותניה עכשיו – ומושיטה צרור שטרות מקומטים אל הזר.

"אנחנו לא עושים את זה. הנה, קח את זה. קח את זה בחזרה. אני רק רוצה ללכת."

האיש תופס את אימי בשתי ידיו, ומנענע אותה. הוא מנענע אותה חזק. "אני רוצה את מה ששילמתי עליו. ואני רוצה נשיקה מזוינת. עכשיו."

"לא. אני מצטערת, אני – " הוא שוב מכה אותה בחוזקה, הפעם עם גב כף ידו. אימי מועדת לאחור, אוחזת בלחיה. הנעל שלה נפלה עכשיו לגמרי מרגלה. אני מרים את הנעל ומצמיד אותה לחזה שלי, מתבונן כשאימי נגררת שוב לעבר הגבר.

"את רוצה עוד?" שואל האיש הזועם. אימי מנענעת את ראשה, בוכה בשקט. "יופי. אז תעשי מה שאומרים לך, לעזאזל." הוא תופס אותה שוב, אך הפעם הוא חופן את שדיה ומועך אותם. הוא מניח את ידו השנייה סביב עורפה של אימי ומושך אותה אליו. השפתיים שלהם מוטחות זו לזו, ואז הזר מנשק את אימי. אבל לא איך שאבי מנשק אותה. האיש הזה גס ואכזרי; הוא נושך את שפתה של אימי ואז דוחף את לשונו לתוף פיה. אני יכול לראות שהיא מנסה לעצור אותו. אני יכול לראות שהיא לא רוצה שהוא יעשה את זה, אך הגבר ממשיך לאלץ את פיה להיפתח ולנשוך את שפתיה.

"היא לא אוהבת את זה," אני אומר, אך האיש לא מתייחס. אני אומר את זה בקול חזק יותר. "היא לא אוהבת את זה!"

האיש מפסיק לנשק את אימי, וסוטר לה חזק כל כך על פניה שהיא נופלת על הרצפה. אני ממהר לצידה, עדיין אוחז בנעלה. אני מתכופף, לא יודע מה לעשות. אני בן ארבע, וחשוך, ואני לא יודע מה לעשות.

אימי מרימה אליי את מבטה ועכשיו פניה הופכות ממוקדות. עכשיו, כשהייאוש מעצב את פניה למסכה של פחד.

טיפות קטנות נתלות על קצות ריסיה, ולחיה שסועה. היא נראית כאובה, ולמרות זאת מנסה לחייך בשבילי. "זה בסדר, חמוד. זה בסדר. אימא בסדר." השפתיים החבולות שלה נפערות והיא מחייכת אליי חיוך רחב יותר, אבל כל מה שאני רואה הוא דם. הדם המטפטף משפתה העליונה השסועה. צבע הארגמן הבהיר של הדם מכתים את שיניה באדום.

הזר צועד קדימה, ידיו צמודות לצידי גופו, ואני עושה את הדבר הראשון שעולה בראשי; אני מסתובב ומציב את עצמי בין אימי לגבר. אני חושב שהוא יכה אותי; הוא נראה כועס יותר מאשר מקודם, אך הוא רק יורק לרגליה היחפות של אימי.

"את זונה מזוינת. אני אומר לך מה אני רוצה, משלם לך ואת פאקינג עושה את זה. ככה זה הולך. כדאי שתדעי את זה לפעם הבאה. עכשיו עופי מפה או שאזיין אותך מול הממזר הקטן שלך."

אימי מתרוממת על רגליה, נשימתה יוצאת בנשיפות קטנות וחדות; היא תופסת אותי ומרימה אותי לזרועותיה ואז בורחת מהגבר, בוכה לתוך שערי. "אני מצטערת, חמוד. אני מצטערת. אני כל כך, כל כך מצטערת." היא אומרת שוב ושוב, בין לגימות האוויר המחוספסות שלה. אני אוחז בחוזקה בנעל של אימי, מקשיב לטפיחה הלא אחידה של כף רגלה היחפה מכה ברצפת הטיילת כשהיא רצה, ואני מתבונן באיש הכועס בוהה אחרינו כשאנחנו הולכים.

אימי נושאת אותי לחניון, שם אבי מחכה לנו במכונית. אימי מורידה אותי ולוקחת ממני את הנעל שלה. היא תוחבת את שערה מאחוריה אוזניה ומנגבת את דמעותיה מלחייה, למרות שאינה מפסיקה לבכות.

"הנה. אנחנו בסדר עכשיו, זת'," היא אומרת לי. ידיה רועדות כשהיא פותחת את דלת המושב האחורי של המכונית ומרימה אותי אל המושב. היא חוגרת אותי, סוגרת את הדלת ואז עומדת לרגע, אצבעותיה מכסות על מצחה, עיניה עצומות. ואז היא נכנסת למכונית ואני שומע את השתנקותו של אבי. הוא לא אומר דבר, וגם אימי לא. אבל היא עדיין בוכה. וכך גם הוא.

כמו ברוב הלילות, החלום מתחיל שוב מחדש. השמש קופחת על ראשי. הגלידה. אני ואבי משחקים סקי-בול. החשיכה. אימי מוכה. השמש קופחת על ראשי. הגלידה. אני ואבי משחקים סקי-בול. החשיכה; אימי מוכה. השמש קופחת על ראשי. הגלידה. אני ואבי משחקים סקי-בול. החשיכה. אימי מוכה.

אימי מוכה.

הדם בשיניה.

המילים האלימות שיוצאות מפיו של האיש הזועם: את זונה מזוינת. אני אומר לך מה אני רוצה, משלם לך ואת פאקינג עושה את זה.

והמילים שלי.

היא לא אוהבת את זה.

***

אני מתעורר כשליבי דוהר.

אני מתעורר עם ידיי קפוצות לאגרופים וסדיני המיטה כרוכים סביב גופי, סבוכים ברגליי. כרגיל, אני מרגיש שאני לא יכול לנשום. אחרי כל השנים האלה, לאחר שחוויתי את זה שוב ושוב, אפשר לחשוב שזה ישתפר קצת, אבל זה לא. זה אותו הדבר. תמיד אותו הדבר.

"פאק." אני רוכן, מניח את מרפקיי על ברכיי, מעביר את ידיי לאחור בשערי. היא מתה. שניהם מתו – לפני שנים – ובכל זאת, בכל פעם שאני חולם את חלום החוף, אני מתעורר בתחושה שאני צריך להציל אותה. כאילו שאוכל לחזור בזמן ולעצור את ידו של המניאק מלהגיע ללחיה. להכניס את האגרוף המזוין שלי בתוך פניו לפני שתהיה לו הזדמנות לפצוע את פיה כפי שעשה. רק המחשבה על זה גורמת לי בחילה.

השעון על שידת המיטה מראה חמש ארבעים-ושלוש, שזה די מתאים. אני אף פעם לא מתעורר אחרי שש, ומה יהיה הטעם לנסות עכשיו? עם המזל שלי, אני אחלום את החלום האחר, רק כדי להשלים את ההתחלה הנפלאה של היום המזוין הזה. במקום זאת, אני יוצא מהמיטה והולך להתקלח, לשטוף את הזיעה מגופי.

אני חושב על דבר אחד כשאני מתנקה: סלואן. אני חושב על שמה שוב ושוב. הידיעה שהיא כאן, במחסן, ישנה במיטה הנוספת שלי בחדר ליד, מספיקה כדי למתן את אי-הנוחות של החלום, אם לא למגר אותה לגמרי. אני עוצם את עיניי ונותן למים לשטוף אותי, ונותן גם לידיעה עליה לשטוף אותי. היא לעולם לא תהיה הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני פוקח את העיניים – הסיוטים שלי ידאגו לזה – אבל היא הדבר השני. ו... ואני אוהב את זה. אני פאקינג אוהב את זה מאוד.

אני זקוק לעורה על עורי. ברגע זה.

אני משאיר את המים זורמים כשאני יוצא, עירום לחלוטין, מחדר האמבטיה שלי, מחדרי, למסדרון, ואז דרך הדלת ולתוך חדרה. אני משאיר עקבות רטובים בכל מקום אך לא אכפת לי. סלואן שוכבת על גבה, זרוע אחת מושלכת מעל ראשה, אצבעותיה נעות מתוך שינה. ריסיה נראים כמו כתמי פחם בניגוד ללחייה החיוורות כחרסינה.

היא מושלמת.

אני מושך את השמיכה מגופה, מחייך לעצמי כשהיא כמעט קופצת מהמיטה, עיניה נפערות בפחד. "אלוהים. זת'. מה יש? מה קרה? הבטן שלך?"

הבטן שלי מחלימה בסדר גמור. אני מנענע בראשי ומביט בה, השמיכה עדיין קפוצה בידי.

עיניה מתרחבות עוד יותר כשסוף סוף היא מתעוררת מספיק כדי להביט בי כמו שצריך. "אה," היא אומרת. "הבנתי."

אני בטוח. הזין שלי ממש בגובה העיניים שלה ועושה עבודה די טובה לנופף לה בוקר טוב. אני לא אומר כלום. אני רק רוכן ומרים אותה היישר מהמיטה.

היא כורכת את זרועותיה סביב צווארי, זועפת לעברי כשאני נושא אותה מחוץ לחדר. "זת'? זת', מה אתה עושה?"

למסדרון, בחזרה לחדרי, בחזרה לחדר האמבטיה. אני נושא אותה היישר למקלחת, מתעלם ממחאותיה כשהמים מכים בנו. אני זקוק לה. אני זקוק לה כאן ועכשיו.

"זת'! אני עדיין לובשת – "

"פיג'מת פילים. אני רואה." המים מוטחים על שנינו; שערה נספג מייד במים, בגדיה נספגים לא יותר משתי שניות לאחר מכן. היא נראית מדהים. אני מצמיד אותה אל הקיר, מרים אותה כך שירכיה כרוכות סביב מותניי. אני קובר את פניי בצווארה, אוחז בה בחוזקה, ומלקק ומוצץ ומכרסם בשיניי על עורה. נשימתה יוצאת בגמגום רוטט, ואני יודע שהיא בעניין.

היא כורכת את זרועותיה סביב צווארי וחופרת את ידיה בשערי, מושכת אותי קרוב יותר. סלואן חזקה בשביל אישה. היא בכושר ויש לה בדיוק את היחס הנכון בין שרירים לקימורים, אבל בהשוואה אליי היא חלשה פיזית. ברור שהיא נמוכה ממני, ומשקלי פי שלושה ממשקל גופה. ועם זאת, עכשיו, שזרועותיה כרוכות סביב כתפיי, מחזיקה אותי קרוב אליה, היא לוכדת אותי. לא הייתי... לא יכולתי לזוז מכאן גם לו רציתי.

"אלוהים, זת'. מה... מה לעזאזל?" היא מתנשפת.

אני משתמש במשקלי כדי להצמיד אותה לקיר המקלחת. ידיי מוצאות את דרכן במעלה חולצת הטריקו שלה – השדיים שלה מדהימים. אני לא יודע שובע כשאני עובר ונוגע בפטמותיה, מעסה את ידיי על עורה התפוח. היא לוחצת את ירכיה על מותניי ואני יודע שמה שאני עושה משפיע עליה באזורים אחרים. אני פשוט פאקינג אוהב את הדרך שבה מקושר גוף האישה. אני במיוחד אוהב את הדרך שבה מקושר גופה של סלואן; היא מתעוררת לחיים תחת ידיי. ולמישהי שישנה כל כך הרבה זמן, עוברת כל יום כמו בתוך ערפל, כמעט ולא חיה כלל, זה מעניק לי הנאה רבה לעורר בה תגובה כזאת.

אני כל כך פאקינג קשה עכשיו. אני דוחף את עצמי עליה, משפשף את ירכיי בין רגליה מבעד למכנסי הפיג'מה המגוחכים שלה שספוגים במים, ונשימתה נעתקת. אני מרים אליה את מבטי ועיניה עצומות מתחת לזרם הכבד של המים היורד על פניה, ואני בקושי יכול לעצור את עצמי. היא. פאקינג. מדהימה.

סנטרה מוטה כלפי מעלה, חושף את צווארה, ומראה האקסטזה העצומה שעל פניה עוצר את נשימתי. אני אוהב לגרום למבט הזה על פניה. אני אוהב את ההשפעה שיש לי עליה. זה מרגיש כמו פריבילגיה מזוינת שאני בטוח שאיני ראוי לה.

"את כבר ערה, סלואן?" אני ממלמל על עורה.

"אולי. אולי לא. בהתחשב במה שקורה כרגע, יכול להיות שאני עדיין ישנה," היא גונחת.

חצי חיוך מושך את פי לצד אחד. טוב, זה מעניין. ממש פאקינג מעניין. "אה, סלואן... חלמת עליי?"

עיניה נפקחות מעט והיא מציצה לעברי, חיוך קטן מתהווה על שפתיה. "אולי."

אה, זה פאקינג מושלם. אני נושך את עצם הבריח שלה, לוחץ יותר את הזין שלי עליה. אני רוצה להפשיט אותה ולזיין אותה, אבל קודם אני רוצה לשמוע על זה. "מה חלמת, ילדה רגזנית?"

היא גוררת את שיניה על שפתה התחתונה, מנענעת קלות בראשה. אני חושב שאצטרך להפעיל ענישה גופנית כדי לגרום לה לדבר – היא בטח רואה את המחשבות שלי על פניי, מפני שהיא בולעת רוק ואז אומרת, "דברים רעים."

אני נסוג מעט לאחור, מספיק כדי שאוכל להחליק את ידי בין גופנו, ואז אני מחליק את ידי במורד חזית מכנסי הפיג'מה שלה. "אילו דברים רעים?"

היא שואפת בחדות כשאצבעותיי מוצאות את מה שהן מחפשות. היא רטובה, כן, ולא מהמקלחת. יש הבדל מובהק בין תחושת המים ההולמים בגופנו לבין המרקם המשיי והחלקלק של הרטיבות בין רגליה. זה פאקינג מטריף אותי. אני מוצא את הדגדגן שלה, ומלטף בעדינות בקצות אצבעותיי על הניצן הקטן והנפוח של קצות עצביה. אני לא אתן לה יותר מזה עד שהיא תיתן לי את מה שאני רוצה.

סלואן יודעת את זה.

"היינו במכונית שלך," היא מתנשפת. "עצרת בצד הדרך ואמרת לי שאתה עומד לזיין אותי. חשבתי שאתה מתלוצץ, אבל אז פתחת את רוכסן מכנסיך והיית... היית..." עיניה יורדות אל הזין שלי. הוא כלוא בינינו, נוקשה, ורק הכוח של עיניה על העור הקשה שלי גורם לי לרצות לדחוף אותה על ברכיה כדי שתוכל לקחת אותי בפיה.

"הייתי מה, סלואן?"

"היית קשה. וגדול." היא בולעת רוק. "לקחת את ידי וסגרת אותה סביבך, ואז אמרת לי לגרום לך לגמור."

"ועשית את זה?"

היא מהנהנת באיטיות, עיניה עדיין נעוצות בזין שלי. "כן. עשיתי לך ביד בזמן שישבת במושב הנהג, וכשגמרת, ליקקתי את זה מעורך ומידיי. ליקקתי אותך עד הסוף."

הבחורה הזו ממש לוחצת לי על הכפתורים. אני זה שאמור היה לזעזע אותה עם סקס ההפתעה שלי, אבל נראה שהיא הופכת את היוצרות עכשיו. אפילו המילים – כשהיא מתארת את הפעולה הזו – מקשות עליי לעצור את עצמי.

"אהבת את זה, סלואן? אהבת ללקק אותי?"

עיניה מתרוממות לעיניי; עם המים הזורמים על פנינו, היא עושה עבודה טובה להפליא לא למצמץ כשהיא מביטה בי. "כן. כן, אהבתי את זה מאוד."

לא גמרתי בפה של סלואן לפני כן, אבל אני בהחלט רוצה את זה עכשיו. מהמבט על פניה, ברור שהיא רוצה שאעשה זאת. אך לא הפעם. כרגע אני זקוק ליותר מזה. אני צריך להיות בתוכה. אני צריך להרגיש אותה מתהדקת סביבי כשהיא גומרת. אני צריך להרגיש את הפה שלה על העור שלי, ואת ציפורניה חופרות בגבי.

"ואז מה? זיינתי אותך?" אני דוחף את אצבעותיי קדימה, כמעט לפתח שלה, וסלואן נרעדת.

"כ-כן. הורדת את המושב שלי ועלית על – עליי וזיינת אותי כל כך חזק," היא מגמגמת. עיניה שוב נעצמות, והפעם זה פשוט יותר מדי. אני חייב אותה. אני לא יכול להיות עדין. אני חייב לכבוש אותה. אני חייב לטרוף אותה.

עם לא יותר מלחץ מותניי עליה כדי להצמיד אותה לקיר, אני קורע את החולצה שלה מגופה, מחייך לעצמי כשהיא משמיעה קול הטחה על האריחים. שערה, ספוג לגמרי, נקלע לנהרות המים הזורמים על גופה, וחוטים כהים נופלים על שדיה הכבדים. אני מחליק אותם מהדרך, מקשית את גבי כדי שאוכל לקחת אותה בפי. היא חופרת את ידיה בשערי שוב, מצמידה אותי בחוזקה, ואש מתלקחת בעורקיי. היא רוצה אותי. היא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותה. אני מטייל עם לשוני למעלה, מלקק את המים מעורה, וסלואן משמיעה קול של אנקה מתוסכלת מבסיס גרונה; זה הדבר הסקסי ביותר ששמעתי אי פעם. הצליל מתגבר כשהיא מפנה את ראשה אליי ומניחה את שפתיה על רקתי.

שנים. שנים של התניה גורמים לי לקפוא. אני לא יכול לשלוט בזה, אבל אני גם מופתע. אני לא הודף אותה אוטומטית. אני לא נרתע ממגע פיה על פניי. אני עוצם את עיניי ונועץ את ידיי בעורה, מחכה. מחכה לראות מה היא תעשה הלאה. סלואן בטח מרגישה את השינוי בקצב שלי מפני שהיא מפסיקה לנשום. שפתיה מתרחקות ממני. אם כי הרקה שלי בוערת כאילו הן עדיין שם.

סלואן רוכנת אליי, ואז מדברת לתוך אוזני, קולה נחרץ ומבוקר. "זת', אתה לא צריך – אני לעולם לא אעשה יותר מזה. אני יודעת – "

אני לא רוצה לאבד את הרגע. אני לא רוצה לתת כוח לבעיות הדפוקות שלי. אני נסוג לאחור כדי שהיא תוכל לראות את פניי, ושם את ידי על פיה. עיניה מתרחבות, מביטות בי בחזרה כאילו אני הדבר היחיד שקיים בעולם. "לא. זו לא בעיה." זו כן בעיה, אבל לא כזו שאני מוכן לתת לה להשפיע על מה שקורה בינינו כרגע. אני מסיר את כף ידי מפיה ואז לוקח את פניה בשתי ידיי. נשימתה לוהטת ומתוקה על פניי כשאני מניח את מצחי על מצחה. "אני הולך לזיין אותך עכשיו. אני הולך להחליק את הזין שלי לתוכך, ואני הולך לגרום לך לצרוח את שמי. את מוכנה?"

אני לא יודע מהיכן עניין הצרחה של שמי הגיע – אולי מהפעם האחרונה שהיא עשתה את זה, אז בביתה – אבל אני יודע שאני רוצה את זה. אני רוצה לשמוע את השם שלי נקרע ממיתרי קולה כמו תחינה ארורה לעזרה. ידיה של סלואן גולשות מעבר לכתפיי, מחליקות על עורי. היא משלבת אותן מאחורי צווארי ומהנהנת. "אני מוכנה," היא אומרת. אני בקושי שומע אותה, אבל אני יכול לראות שזה מה שהיא רוצה. קולה אולי שקט מתחת לזרם המים החזק, אך עיניה צועקות את תשובתה אליי.

אני נוהם בבסיס גרוני, הרעב בי גובר יותר ויותר מרגע לרגע. "יופי. תחזיקי חזק." אי-אפשר לשלוט בזה עכשיו. אני שולח את ידיי מאחוריה ותופס את מכנסי הפיג'מה שלה, ואז קורע אותם עד כמה שאפשר – ממש מעבר לישבן שלה. משם אני צריך להניח אותה כדי להסיר אותם מגופה. אני לא זהיר. אני לא עדין. אני לא יכול להיות. סלואן מתנשפת; הדרך שבה היא חופרת בציפורניה בעורי לא בדיוק אומרת לי שהיא שונאת את היחס הגס שלי.

היא עומדת עירומה מולי, עיניה מזוגגות מתאווה, ואני יודע שמצאתי את הזיווג שלי עם האישה הזאת. בדרך כלל בשלב זה אני מסובב את האישה שאני מזיין כדי שלא אצטרך להביט בפניה בזמן שאני גומר, אבל לא עכשיו. לא איתה. אני רוצה לראות אותה מתפרקת. אני רוצה ללמוד את המבט על פניה כשאני גורם לה לגמור; אני רוצה לחרוט בזיכרוני כל שנייה מהרגע שגופה רועד ומתפתל על גופי.

אני תופס אותה, כורך שוב את רגליה סביבי, אך הפעם אין בינינו בגדים. רק העור החם והצורב שלנו, חלקלק ונלחץ זה לזה בכל מקום שהוא יכול. אין משחק מקדים. עברנו את השלב הזה מזמן. אני מושיט יד ומנחה את הזין שלי להיכן שהוא צריך להיות, עושה את דרכי לתוכה בכוח. היא נצמדת אליי, עיניה פעורות, ושום צליל לא יוצא מפיה הפעור בזמן שאני שוקע עמוק ככל יכולתי. היא הדוקה וחמה – עם אף אחת מעולם לא הרגשתי ככה. מעולם לא הרגשתי... מעולם לא הרגשתי כאילו שאני מצמיד חלק של פאזל כשזיינתי בעבר. אלה היו חוויות זיון מהירות, לא כאילו שאני הופך לשלם. אני נשמע כמו אישה. אני יודע שאני פאקינג נשמע כמו אישה, ובכל זאת אני לא יכול שלא.

"פאק," פולטת סלואן, אך קולה עדיין נפקד.

כן, בדיוק מה שחשבתי. פאק. אני בצרה גדולה. אני יודע את זה, אבל אני לא רוצה להתמקד בזה כרגע. אני רוצה להתמקד בכמה עמוק אוכל להטביע את עצמי בתוך האישה היפהפייה שנמצאת כרגע על הזין שלי. אני מושיט את ידי מאחורי ראשה ומלפף את שערה הרטוב סביב אגרופי, מושך את ראשה לאחור.

ואז אני מזיין אותה. אני מרגיש שיש לי כוח של רכבת משא מזוינת כשאני הולם את עצמי לתוכה שוב ושוב. חלק ממני מנסה להתאפק, למנוע מעצמי לפגוע בה, אך כשסלואן שוב קוברת את ציפורניה בגבי, שורטת אותי, ואז נאחזת בי חזק כל כך שאני חושב שהיא מנסה לחנוק אותי, אני נכנע לגמרי. היא אוהבת את מה שאני נותן לה. היא אוהבת כל שנייה מזה.

"הו, פאק. פאק, זת'. אני צריכה אותך," היא משתנקת, רגליה מתהדקות סביבי עוד יותר. "אני זקוקה לך."

זה מה שדוחף אותי לקצה. המילים האלה. אני זקוקה לך. הן נושאות משקל כה מרשים שאני ממש נמחץ תחתן כשהגוף שלי שופך לתוכה את פורקנו. אני שואג, מטיח את ידי על קיר המקלחת, נאבק לוודא שרגליי לא יקרסו לגמרי וישליכו אותנו על אריחי המקלחת הרטובים. סלואן רועדת בזרועותיי. אני עדיין קשה כמו אבן. אני לא מפסיק להידחף לתוכה. אני ממשיך, הולם את עצמי חזק ככל יכולתי. עוברת דקה לפני שאני מרגיש אותה מתהדקת סביבי, קירות הכוס שלה סוחטים אותי בתוכה כשעפעפיה יורדים וגופה ננעל.

הנה זה, הסיבה שלא סובבתי אותה. שפתיה נפערות מעט ולחייה פורחות בצבע ארגמן בהיר. הריסים שלה כהים על עצמות לחייה העדינות, וגבותיה נמשכות זו לזו לקימוט מתוח כששרשרת של גידופים פורצת מפיה.

"פאק, זת'. הו – שיט, לעזאזל, בן זונה. תזיין אותי, זת'. פאק. אה, שיט. אה, זת'!"

זה כמו מוזיקה לאוזניי הסוטות.

הגוף שלה צונח רפוי על גופי, ואני יודע שאין סיכוי להניח אותה. היא לא תוכל לעמוד אחרי זה. לפחות לא לחצי שעה בערך, בכל מקרה. אני אוחז בה צמודה אליי וסוגר את מי המקלחת. ראשה של סלואן צונח עליי; בסופו של דבר היא מניחה את לחיה על כתפי, דבר שדי גומר עליי. היא פשוט מניחה אותה עליי, כאילו שזה המקום שהייתה בו הכי בטוחה אי פעם.

אני עדיין לא מוכן שהיא תכסה את עצמה, אז אני נושא אותה לחדר השינה שלי. כשרגליה עדיין כרוכות סביבי אני מטפס למיטה על ברכיי. אני מתכופף קדימה ומניח אותה במרכז הסדינים הסתורים.

כשאני נשען לאחור, היא מביטה בי במבט המנומנם שעל פניה. פאק. פאק, פאק, פאק! מה בדרך כלל הייתי עושה עכשיו אם זו הייתה בחורה אחרת? מעולם לא הייתי מספיק מניאק כדי לגרום לכיבושים שלי להתלבש ולעוף מהעיניים שלי מיד, אבל בטח שלא רציתי לבלות איתן. הייתי עוזב. הייתי נעלם כמו הודיני מזדיין. אבל איתה...

אני שוקע על בטני וגורר את ידי במורד גופה, מפשק את רגליה.

"מה אתה עושה?" היא שואלת.

"חותם על יצירת האומנות שלי." אני יכול להרגיש את ההוכחה לנוכחותי בתוך גופה. עם אצבעותיי מצופות בזרע שלי, אני מתחכך בקפלי האיבר שלה, גורם לה לרעוד, ואז למעלה יותר. על ירכיה. מותניה. בטנה. שדיה. לחלל הסקסי בבסיס גרונה. סלואן רק שוכבת שם, נותנת לי לסמן אותה, מתבוננת בי במבט עז. כשאני מסיים, היא תופסת את ידי ומביאה אותה אל פיה; היא מלקקת לאט בלשונה את קצות אצבעותיי, ואז נרעדת כשהיא מכניסה את האצבעות המורה והאמצעית אל תוך פיה.

אף אישה מעולם לא עשתה זאת בעבר. אף אישה מעולם לא גרמה לי לרצות לתבוע אותה. ואף אישה מעולם לא תבעה אותי כך בחזרה.

חלק ממני רוצה לברוח הרחק מהדחף החייתי שאני חווה לשמור את האישה הזו... ועם זאת, חלק אחר גדול מאוד ממני רוצה שאגיד לעזאזל עם זה. מפני שאני יודע שאהרוג כל גבר אחר שינסה לגעת בה. אני אהרוג כל גבר אחר שיעז להביט בה. אני אהרוס כל אחד וכל דבר שיאיים להרוס את זה. זה חסר טעם לנסות להילחם בזה.