דם וורדים 1 - סוטה | שבר

1

סלואן

כשאני אומרת שאני רוח רפאים, אני לא מתכוונת לזה במובן המילולי.
אני חיה ונושמת. או לפחות ישנם ימים שכואב לי מספיק כדי לדעת שאני עדיין נושמת. לא, כשאני אומרת שאני רוח רפאים, אני מתכוונת לעובדה שאנשים כמעט לא רואים אותי. אני הבחורה שברקע. גובה ממוצע, משקל ממוצע, צבע שיער ממוצע, כל הדברים שהעיניים מדלגות ולא מתעכבות עליהם. אני חולפת בשקט דרך העיר הגדולה הזו שבה אני גרה, מבלי לחייך, מבלי לברך לשלום אף אחד במשך ימים. זה כך במשך ששת החודשים האחרונים. נדיר שאני צריכה לשוחח עם זרים, וכשאני עושה זאת זה כדי לצאת ידי חובה; אנשים יודעים באופן אינסטינקטיבי שאיני מוכנה לשיחות חולין. היום הוא לא יוצא מן הכלל.
"הנה המפתח לחדרך, מיס פרדריך". פקידת הקבלה במלון מריוט, סיאטל, מחליקה את כרטיס הפלסטיק על פני משטח השיש. ברגע שהיא מסיטה את ידה למרחק בטוח, אני מושיטה יד ואוחזת בו.
"תודה."
כשמבטה למטה, היא משדכת את ניירת התשלום שלי. "אז... עסקים או הנאה?" החום בעיניה נעלם כשהיא סוף סוף מסתכלת עליי ומבחינה במבט הריק שאני עוטה. החיוך מחליק מפניה כמו חמאה על סכין חמה.
"עסקים", אני אומרת לה, כי שום דבר אחר לא היה אמיתי יותר.
"אוקיי, טוב... אני מקווה שתיהני משהותך." היא מפנה את מבטה ברגע שהיא מסיימת את תסריט השיחה הקבוע של פקידת קבלה. היא לא שואלת מדוע הופעתי במלון שלה ללא תיקים, או למה הזמנתי רק לילה אחד. או למה השארתי מפתח נוסף בדלפק הקבלה למר הנסון. היא אינה שואלת דבר מזה; היא אינה אמורה לשאול. אלי נתן לי תקציר של איך הדבר הזה יתנהל, ועד כה זה כמעט לפי הספר. אני מרימה את התיק שלי מהדלפק והולכת לכיוון המעלית, מיישרת את המעיל.
עשרים ושתיים, עשרים ואחת, עשרים, תשעה-עשרה, שמונה- עשרה...
אני מביטה במספרים המוארים אחד אחרי השני. כל כפתור, בגודל של מטבע, נדלק ונכבה, והמעלית יורדת בזמן שאני מחכה בסבלנות מבלי למצמץ. ישנם עוד אנשים שמחכים שהמעלית תגיע. אם זה היה בניין משרדים או מרכז קניות, הייתי לוקחת את המדרגות; אני וחללים סגורים לא בדיוק החברים הכי טובים, אבל מכיוון שבמלון ארבעים ושבע קומות ואני הזמנתי חדר בקומה הארבעים ושתיים, אצטרך לסבול את אי הנוחות שבחללים כאלה.
הדלתות נפתחות ואני נכנסת ראשונה. אורחי המלון האחרים – ארבעה אנשי עסקים – שוהים כנראה בקומות האמצעיות, ואני לא רוצה שיחלפו על פניי עם יציאתם החוצה. קל לתייג אותם כבחורי מעמד הביניים. הם לובשים חליפות של מעמד ביניים, ולכל ארבעתם יש תסרוקת מעמד ביניים. האירוח שלהם כנראה שולם על ידי מרכז מימון של הנהלת חשבונות, והנהלות חשבונות לא שואפות לפנטהאוזים. הן נותנות חדרים זוגיים עם שירותים צמודים שיש להם גישה לחדר הכושר ולא יותר מזה. אין מיני בר בשבילך, מר תאגידים.
דלתות המעלית נסגרות ואני נסוגה לתוך עצמי, לוחצת את גבי אל הקיר האחורי של המעלית. אני עוצמת את עיניי, נושפת דרך אפי. כל זה ייגמר בקרוב, אבל ליבי עדיין רוקד בחזי כל אותו הזמן. הפחד להיות לכודה, ממה שאני עומדת לעשות, הוא כמו נחש מתפתל, מוכן ומחכה להמיט הרס על הקרביים שלי.
"היי. היי, את בסדר? את נראית טיפה מבוהלת."
אחד מהם מדבר אליי. הוא חושב שהפאניקה שלי קשורה לנסיעה במעלית, שזה אכן כך, אבל רק באופן חלקי. יש לו עיניים חומות, צבע רך, חם, שמזכיר לי שוקולד מומס. יש לו גם גומות חן, כנראה בן עשרים ושלוש לערך, בערך בגילי. הוא נראה נחמד. סוג של נחמד כזה שאולי הייתי יוצאת איתו לדייט פעם, לפני... לפני שכל זה הפך לבלתי אפשרי.
"אני בסדר, תודה," אני אומרת לו.
"טוב." הבחור עם עיני השוקולד מחייך אליי. "נשימות עמוקות לפעמים עוזרות לאחותי. גם היא לא אוהבת מעליות."
הוא כל כך מתוק. מתוק יותר ממה שמגיע לי, בהתחשב במטרה שלי כאן היום. הודיתי לו בחיוך קלוש – הוא חייך בחזרה – ואז הדלתות נפתחות, וארבעתם עוזבים. אני תוחבת את ידיי לכיסים כדי לעצור מהן לרעוד. אני לבד לשמונה עשרה קומות, שזה טוב יותר מלהיות לכודה עם ארבעה זרים, אבל עדיין לא מעולה, ואז, סוף סוף, תורי לצאת. המלון הזה הוא כמו כל מלון אחר ששהיתי בו. ההבדל היחיד, הדבר שיבדיל אותו מכל האחרים בזיכרוני כל עוד אני חיה, הוא שאני כאן מסיבה מסוימת מאוד: לקיים יחסי מין עם זר מוחלט. ואני עושה זאת כדי למצוא את אחותי הקטנה.

כשאני בתוך החדר והמעיל שלי תלוי בצורה מסודרת על הוו מאחורי הדלת, אני פחות או יותר מוכנה. אני לובשת מה שנאמר לי ללבוש: תחרה שחורה. אלי, החוקר הפרטי ששכרתי לעזור לי למצוא את אחותי, לא היה יותר ספציפי מזה. הוא זה שסידר את כל העניין.
"לפעמים כסף לא מספיק כדי לקנות את מה שאת מחפשת, מתוקה. לפעמים זה דורש קצת יותר... שכנוע כדי לקנות מידע כזה. אני אגיד לך מה... אני אחלוק איתך את מה שאני יודע בתמורה לטובה קטנה."
"איזה סוג של טובה?"
"את תפשקי את הרגליים שלך ללקוח ואני אגיד לך כל מה שאת רוצה לדעת." לחזיר המגעיל הייתה עוד את החוצפה לחייך. "הו בחייך, מיס רומרה. אל תסתכלי עליי ככה. את רוצה למצוא את אחותך, נכון?"
בסופו של דבר, הסכמתי. הוא צדק; אני רוצה למצוא את לקס, ובבירור אעשה הכול כדי לגרום לזה לקרות. גם אם לא אהיה מסוגלת לחיות עם עצמי אחר כך.
מלבד ההלבשה התחתונה, אלי אמר לי להביא משהו נוסף איתי היום, משהו שמוחבא בכיס הג'קט שלי. אני מוציאה אותה ולובשת עליי. המסכה עשויה תחרה שחורה עם עיטור תחרה אדום-דם בשוליים והיא גורמת לי להרגיש לפחות מוסווית קצת יותר. אני לוחצת על מתג האור בחדר האמבטיה וממששת בתוך התיק שלי אחר הדבר היחיד שהולך להשאיר אותי שפויה לאורך החוויה הזו: קופסה של ואליום. אחת ההטבות בלהיות מתמחה בשנה החמישית היא שתמיד יש מישהו זמין שייתן מרשם לתרופות מבלי לשאול שאלות. סם ההרגעה אפילו לא נרשם על שמי, ולעולם לא יופיע ברישומים הרפואיים שלי. אני מכניסה אחד לפי, מספיק כדי להחזיק אותי רגועה אבל לא מספיק כדי להרדים אותי, ואז אני מציצה במראה, מסדרת את הרצועה של המסכה מתחת לשערי.
את נראית חרא, סלואן.
אני אומרת לעצמי זאת בכל פעם שאני מסתכלת במראה בימים אלה. יכול להיות שזו האמת, אבל יכול להיות שלא. הבטתי בעצמי דרך מראות במשך תקופה ארוכה עד שההשתקפות בהן פשוט לא הגיונית יותר. לקס תמיד הייתה היפה מבינינו. אני יודעת שיש לי גוף טוב. אלי אמר לי שזו הייתה הסיבה היחידה שבגללה היה מוכן לעשות איתי עסקים, כי הציצים שלי אמיתיים ויש לי תחת יפה. הגובה שלך עשוי לגרום לכמה בחורים להרגיש לא בנוח, אבל היי... את לא ממש יכולה לעשות הרבה בקשר לזה. אני מתמקדת בטבעות הכהות מתחת לעיניי, מנסה לזכור שכל זה זמני. זה לא לנצח. אני סטודנטית לרפואה אחרי הכול. הגוף הוא בסך הכול מכונה, מלא בגלגלי שיניים וחלקים מורכבים מתקתקים שעובדים בהרמוניה כדי לשמור עליך בתנועה. לעשות סקס הוא רק שימוש במכונה הזאת, לא יותר.
את יכולה לעשות את זה, סלואן. את יכולה לעשות את זה.
ואז, אפילו לא שתי שניות לאחר מכן...
לקס לא הייתה רוצה את זה בשבילך. היא לא הייתה רוצה שינצלו ויתעללו בך, מוכרת את עצמך בשביל כל כך מעט. אני שונאת את הקול הזה בראש שלי. זה מקשה את ההצדקה ללכת על זה, אבל זה לא שאני מוכרת במכירה פומבית את הנכס היקר ביותר שלי בשביל סמים או כסף, או אפילו עבור תהילה והון, כמו שבנות אחרות עושות. לא, אני עושה את זה מאהבה. אהבה ללקס. כל אחות הייתה עושה את אותו הדבר.
עברו שישה חודשים ואני עדיין לא קרובה למצוא את אלקסיס, וזה באמת מרגיש כמו המוצא האחרון שלי. אלי חכם – הוא נתן לי מספיק מידע כדי לשמור על התקווה שלי פעילה, אבל לא מספיק כדי לסכן את הנסיגה שלי מההסדר הקטן שלנו.
  חבטה, חבטה, חבטה.
  "לכל הרררר – " הדלת. אני מוצצת את השפה התחתונה בתוך פי, לוכדת את הקללה מאחורי השיניים שלי. זמן ללכת.
מר הנסון אוסף את המפתח שלו מהשוער למטה, אבל נאמר לי לצפות לדפיקה. ליידע אותי שהבחור שאני עומדת לשכב איתו נמצא כאן ואני צריכה לחכות בחדר האמבטיה עד שיבוא לקחת אותי. אני סוגרת את הדלת, ולחלקיק שנייה אוחז בי גל של פחד. אם אנעל את עצמי פה ואסרב לצאת, כמה זמן הוא ימתין עד שיתעצבן ויעזוב? אם כי אינני יכולה לעשות זאת. אלי לעולם לא יקיים את חלקו בעסקה, וחוץ מזה... כל זה כבר לא משנה. שום דבר מזה. זה פשוט משהו שאני צריכה לעבור.
אני שומעת את הצפצוף האלקטרוני של הכרטיס בדלת, ואת הפתיחה המהירה של המנעול כאשר הוא מחליק חזרה. שתיקה יורדת לאחר מכן. קצה הכיור לוחץ על החלק האחורי של רגליי, ואני נותרת קפואה, נשענת עליו בכבדות, לפני שאני נזכרת שאני לא אמורה לעשות זאת. זה ישאיר סימן על הגוף שלי, וזה נגד החוקים, אפילו סימנים זמניים כאלה.
למרבה המזל, הכדור מתחיל להשפיע, שוטף אותי בתחושה מעומעמת של שלווה. שזה דבר טוב כי מי שנמצא שם לוקח את הזמן בלהרגיש בבית. בלי התחושה הזאת הייתי כבר על סף ביצוע בריחה בזמן שפרקי אצבעותיו מקישות על הדלת. "צאי החוצה. כבי את האור קודם." קול מצווה. הוא מחוספס ומלא צרידות, אולי קול של מעשן? פאקינג נפלא. אני הולכת לבלות את השעתיים הבאות כשהלשון שלי תקועה בגרון של מעשן, ואז אצטרך לשטוף באקונומיקה את הפה. אני מכבה את האור ופותחת את הדלת, ואני נבוכה ממה שאני רואה מעבר.
כלום.
פשוט כלום. החדר בחושך מוחלט.
"לא הצלחת למצוא את מתג האור?"
"אל תגעי בו. רק תבואי הנה." הקול אומר לי. הוא נשמע די צעיר, והוא לבד. לא שציפיתי ליותר מבחור אחד, כמובן. אלי נשבע שזה יהיה רק בחור אחד. ורק פעם אחת. אני צועדת בזהירות לתוך החדר, מצטערת שלא הקדשתי תשומת לב רבה יותר למיקום שבו הרהיטים הוצבו לפני שנכנסתי לחדר האמבטיה. אני מייד נתקעת עם הבוהן שלי באלוהים יודע מה, ונושפת בכאב.
"את בסדר?" יש ניגון משועשע בקולו, שזה די מעצבן. איזה מן בחור משתעשע מבחורה ששוברת את אצבעות רגליה?
"טוב... אני לא יכולה לראות כלום." אני ממלמלת.
"אני חושש שזו המטרה. בואי לפה."
אם הייתי יודעת איפה פה נמצא, כנראה הייתי קצת פחות מסתבכת. אני מנסה שוב, והפעם אני מצליחה למעוד למיטה מבלי להתנגש בשום דבר אחר. המזרן שוקע כשאני מטפסת עליו, תוהה איפה הוא לעזאזל. אני לא מפוחדת כפי שאני אמורה להיות. למעשה אני מרגישה כמעט קצת מסוחררת.
"שבי במרכז המיטה עם הידיים מאחורי הגב," הוא לוחש. אני תוהה אם הוא הולך לקשור אותי. זה אמור להטריד אותי. זה היה מטריד אותי בכל זמן אחר.
"אתה צריך שם?" אני שואלת אותו; אלי אמר שאני צריכה לשאול.
קול רעם נמוך, עמוק וגרוני, שובר את השתיקה בחדר ואני מבינה שהוא צוחק. "את מציעה לומר לי את שמך האמיתי?"
"אלי אמר שזה בניגוד לכללים."
"אז לא." המזרן שוב שוקע. הוא נע, מתקרב. נשימתו החמה מלחכת על פני עור הצוואר שלי בעודו מדבר. "אני לא צריך לקרוא לך מלודי או קנדי או איזה שם אחר מזויף מהתחת. אנחנו פשוט נהיה זרים לזמן מה. מקובל עלייך?"
"כן. אני – נראה לי."
בחשכה העור שלי מתעורר לחיים. כך גם חושיי האחרים. האף שלי ממשיך ללחוש לי רמזים של מנטה וריח אוקיינוס. מי שהוא לא יהיה, הבחור הזה מריח מדהים. אין עליו ריח של סיגריות בכלל, מה שאומר שהקול הזה... הקול הזה הוא מאה אחוז טבעי. אני סקרנית לגביו באופן מרותק ביותר.
"כבר עשית את זה בעבר? ככה?" הוא שואל אותי.
"אף פעם." הנשימה שלי ממש נתקעת לי בגרון. אני כל כך מרחפת שאני בקושי יכולה לחשוב כמו שצריך, אבל חוסר התאורה בחדר גורם ללב שלי לדהור. אולי בגלל שהבחור הזה יכול להיות רוצח סדרתי. גם עם אור דלוק הוא עדיין יכול להיות רוצח סדרתי, אבל לפחות ככה תהיה לי הזדמנות לראות זאת בעיניו ולנוס על נפשי.
הבחור המסתורי נושף, שולח עוד נשימה חמה על חזי. הפטמות שלי מתקשות למרות שלא קר לי. מעולם לא חוויתי את זה לפני כן. אף פעם. כנראה כיוון שמעולם לא הייתי כל כך קרובה לבחור לפני כן.
"תניחי את ידייך על הירכיים", הוא אומר לי.
אני עושה זאת. אני קופצת קצת כשאני מרגישה את ידו מושטת ונוגעת ברגלי. "מפחדת?"
"לא."
הוא צוחק. וזה דבר אכזרי ומרושע. ידיו מטיילות בעדינות במעלה רגלי עד שהוא מוצא את היד שלי, אצבעותיו מתפתלות סביב פרק כף ידי. "את אמיצה יותר מרוב הבנות."
"אתה עושה את זה עם הרבה בנות?"
"כן."
טוב, לפחות הוא כן. הוא מרים את ידי ומביא אותה לכיוונו, וקוצי זיפים מורגשים כנגד העור הרגיש של פנים כף ידי.
"את מריחה כמו פרחים. איזה בושם שמת?"
"אפרסיה", אני אומרת לו.
"זה נקי. לא כבד מדי. אני אוהב את זה."
ממש שמחה שאתה מאשר. בא לי לגחך. אפו משתפשף כנגד מפרק כף ידי ואז המגע הרך של שפתיו מגיע ישר אחרי. הנשיקה בקושי מורגשת, רכה ועדינה, אבל אני יכולה לקרוא הרבה ממנה. שפתיו מלאות והוא עדין עם הפה שלו. זה לא צפוי. אני חסרת סבלנות על המיטה, תוהה לאן זה מתקדם. לאן הפה שלו ילך.
"חשבת פעם איך זה יהיה להיות עיוורת?" הוא אומר.
"למה? אתה עיוור?"
"לא. תעני על השאלה."
"נראה לי שכן. לפעמים."
הוא מנחה את ידי כלפי מעלה ולוקח אותה בשתי ידיו, לא לופת את אצבעותיי כך שכף ידי פתוחה. הוא עושה זאת לאט, מעביר אצבעות מיובלות לאורך האצבעות שלי, ואני לא יכולה שלא להצטמרר. זה מעשה פשוט, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת מרגישה אינטימית ושקולה, לא רק תופס ונוגע בשביל הכיף. אני עוצרת את נשימתי כשהוא מנחה שוב את ידי, עד שקצות אצבעותיי נוגעות בשערו ואז יורדות לפניו.
"תגידי לי איך את חושבת שאני נראה", הוא אומר, קולו מהדהד כנהמה. הוא עוזב את ידי, ואני צריכה להישען קדימה כדי להגיע אליו. אני נעה קרוב יותר, תוחבת את רגליי מתחת לישבני כדי שאוכל להתאזן כראוי, ואז מרימה גם את ידי השנייה לפניו.
השיער שלו קצר, קצת נוקשה מתכשיר העיצוב שהוא שם; תווי פניו חזקים, בולטים. לסת קצת מרובעת, אף ברובו ישר מלבד חלק פחוס ליד הרכס של מצחו. הריסים שלו ארוכים באופן מפתיע, והשפתיים שלו... צדקתי. מלאות ורכות יותר משפתיים שאמורות להיות לבחור. במיוחד לבחור עם קול כמו שלו. מהעקצוץ בכריות אצבעותיי אני יכולה לחוש כי לבחור הזה יש פנים של מלאך. מלאך באופן ברברי – כמו לוחם מתקופת בבל העתיקה.
"מה את חושבת?" הוא שואל.
"אני חושבת שאתה כנראה מושך מאוד ", אני מודה.
הוא רוטן. "ומה עם כל השאר בי?"
הוא מפעיל מעט לחץ על הזרועות שלי כך שהן מטיילות למטה לחזה שלו, במקום שבו אצבעותיי פוגשות עור חלק וגלי שרירים חזקים. שרירי החזה שלו מתעוותים כשידיי מחליקות בקלילות מעליהם, ואז למטה. אני נתקלת בשלושה רכסים אופקיים על עורו שלא אמורים להיות שם, בצד הימני של שרירי בטנו במרווחים של כמה סנטימטרים זה מזה, ואצבעותיי מציירות עיגולים עליהם, מנסות לקלוט את הסיפור שלהם, מנסות להבין מאין הם הגיעו. יש כאן היסטוריה לא מסופרת של אלימות עצומה שנכתבה על הגוף האימתני שלו. הוא רועד מעט בזמן שאני חוקרת אותו, מחטטת במגע-נוצה עד שאני מגששת את דרכי לרוחב הבטן הקשה ולאורך האלכסונים שלו. הוא שואף שאיפה חדה ונדרך כשאני עושה זאת, ואני מחייכת מעט. אני ממש מחייכת. הבחור הזה רגיש לדגדוגים. הוא לא צוחק ולא מונע ממני לגעת בו שם, אבל הגוף שלו מתהדק עוד יותר כשאני עוברת שוב על האזור כדי לבחון את התיאוריה.
אני עוברת למעלה לכתפיים שלו, שהן עוצמתיות וחזקות, ומניחה את זרועותיי סביב עורפו, מרגישה את השכמות. הוא ענק, אבל אני לא באמת פוחדת ממנו. מובן שאני אמורה להיות, אבל אני לא. הוואליום שיטח את הפחד שלי, וחוץ מזה, איך שאני מדמיינת את זה, הבחור אמור להגיע לכאן ולרצות להניח את ידיו עליי; לרצות לנעוץ ולהמריץ ולבחון כל מילימטר ממני, והוא בהחלט היה רוצה לראות את מה שהוא משלם בשבילו. עד כה הבחור הזה נגע בי בצורה חסכנית וזה היה על היד.
"ובכן?" הוא שואל.
"מאין הצלקות?"
"נדקרתי." הוא לא מהרהר אם לענות לי; הוא פשוט ישיר ואומר את זה.
"כמעט מתת?"
"כן."
"זה כאב?"
"כן."
אני נותנת לידיים שלי ליפול מכתפיו ומוצאת שוב את הצלקות, אחת, שתיים, שלוש מהן. הן מרגישות משוננות ונוראיות תחת אצבעותיי. "מה קרה למי שעשה לך את זה?" אני כמעט ולא רוצה לשאול. איש המסתורין היה באי נוחות גלויה מאז שהתחלנו את האינטראקציה המוזרה הזו חמש דקות קודם לכן, ואני חוששת שהתשובה שלו סוף סוף תנחית את פחד האלוהים עליי.
"הוא קיבל את מה שמגיע לו," הוא אמר ברכות. הסדינים מרשרשים כשהוא נע, שרירי הבטן שלו מתכווצים תחת ידיי; כשהוא נוגע בשערי, מטייל בו באצבעותיו, אני עדיין מנסה להחליט אם הוא התכוון לכך שהרג את מי שעשה לו את זה.
"אני ספציפי מאוד במה שאני רוצה. את צריכה לעשות את מה שאני מבקש בלי שאלות וזה ילך טוב לשנינו, אוקיי?" הוא נושם.
זריקת אדרנלין מדליקה סוף סוף את קצות העצבים שלי – התגובה המתאימה למצב שלי. לְמה לעזאזל הכנסתי את עצמי כאן? עם ואליום או בלי ואליום אני יודעת שזה נשמע כמו איום. זה ממש גדול עליי, אבל אני יכולה לעשות מעט מאוד בקשר לזה. חוץ מזה, אלקסיס. תמיד אלקסיס. "אני יכולה לעשות את זה," אני לוחשת.
"יופי. תשכבי על הגב."
אני מרפה ממנו, ופתאום אני מרגישה שאני צפה באמצע האוקיינוס, שוקעת, ללא דרך להציל את עצמי. החלק ההגיוני, החכם במוחי, שעדיין נצמד לתחושה עמומה של שימור-עצמי, צועק שאני כנראה צריכה להסתלק מכאן, ובפעם הראשונה הזעם של אלי כמעט לא מספיק כדי להשאיר אותי מוצמדת למיטה. אבל המחשבה למצוא את אלקסיס כן. השרירים שלי קופצים, מוכנים להתפרץ בפעולה, כשהבחור בעדינות אוחז בקרסול הימני שלי.
"האם נגעת בעצמך היום?"
מה לעז...?! "אתה... אתה מתכוון – ?"
"גרמת לעצמך לגמור היום? האם שיחקת עם עצמך?"
הלחיים שלי מתחממות לטמפרטורה לא נוחה. אף אחד אף פעם לא שאל אותי את זה. "לא. לא, אני – אני לא," אני מגמגמת.
"טוב. ככה יהיה לך טעם מתוק יותר." במקום  לשדל את אצבעותיו מתחת לחגורת התחתונים שלי ולמשוך אותם למטה, הוא מזיז אותם לצד. הרגליים שלי ננעלות כשאני מרגישה את נשימתו החמה מרפרפת על האיבר החשוף שלי. אני לא בטוחה מה אני אמורה לעשות עם הידיים שלי. זו טריטוריה לא מוכרת בשבילי במובן גדול מאוד. כשבחור יורד לך, זה בדרך כלל בגלל שהוא עשה משהו מאוד מאוד רע וצריך לפצות על זה, או לפחות זה מה שפיפה, החברה היחידה שלי בעולם, אומרת. מעולם לא היה לי חבר שהתייחס אליי רע מלכתחילה, לכן מעולם לא חוויתי את זה בעצמי.
"את רוצה שאלקק אותך?" הקול שלו עמוק אפילו יותר עכשיו, עמוס בהבטחה לסקס.
"אני רוצה מה שאתה רוצה," אני מתנשמת. זה מה שהוא משלם בשבילו, אחרי הכול. זה מה שיעזור לי לקבל את לקס בחזרה. הוא אוחז בי חזק מסביב לקצה של רגלי, לוחץ עד שאני זועקת.
"זה לא המשחק שאנחנו משחקים כאן. אני בבעלותך, או שאת תהיי בבעלותי. ותאמיני לי... את לא רוצה את זה."
שיט. "כ-כן. אני רוצה שתלקק אותי."
הוא משמיע אנחה של שביעות רצון ומייד זז, עושה את דרכו בין רגליי. כשלשונו מזנקת ועושה הקפות עליי, שרירי הרגליים שלי נמתחים. זה מרגיש חם ו... וטוב. מה לאלפי עזאזל? אני לא אמורה להגיב בצורה כזאת. מבוכה מעקצצת בלחיי. איזה מן בן אדם אני, נהנית מירידה של זר מוחלט? ובנסיבות האלה? למרות זאת אני לא יכולה להימנע מזה. כל הגוף שלי מרגיש תחת ליטוף.
לשונו נעה במיומנות, מפעילה לחץ עדין על הדגדגן שלי, מלטפת למעלה ולמטה בקצב קבוע ששולח גל אחרי גל של חום שמתרסק דרכי. אני רק מרפה, נותנת ללחץ בזרועותיי וברגליי להירגע כשהוא מפסיק ללקק ומוצץ.
"פאק!"
הוא לא עוצר. הוא נוהם כשאני דוחפת את עצמי נגדו, מיטלטלת לתוך פיו ללא בושה. מעולם לא הרגשתי דבר כזה לפני כן. זה מרגיש... מדהים. אני מתנשפת וגונחת כמו חיה כשהוא נסוג, מעביר את ידיו מהחלק העליון של ברכיי, יורד דרך החלק הפנימי של ירכיי לתחתונים שלי. הוא קורע אותם בתנועה אחת מהירה.
"עד כמה את רוצה שאני אזיין אותך?"
אני לא כאן כי אני רוצה לזיין אותו, אבל התפקיד שלי הוא לגרום לו לחשוב שאני רוצה; ועדיין הקווים בין המשחק והאמת כל כך מטושטשים כשאני ממלמלת, "ממש רוצה. אני ממש רוצה אותך."
"פשקי את הרגליים," הוא מצווה. אני מפשקת אותם, תוהה מה יקרה. החדר הוא כמו חלל שחור, כל כך חשוך שאינני יכולה אפילו לראות את הצל שלו כשהוא נע במהירות סביב המיטה. אני שומעת רוכסן נפתח ואז שקשוק מתכת, כמו אבזם שנפתח. אני יונקת את השפה התחתונה לתוך פי, מחכה לו שיעשה מה שהוא עומד לעשות, דאגה מתעוררת עם סקרנות. הוא מרסן את רגלי השמאלית קודם, קושר משהו רחב והדוק סביבה ואז מדביק אותה למיטה. רגלי הימנית הבאה בתור, ואז בזהירות הוא עושה זאת גם לפרקי ידיי. אני כמו כוכב ים על המיטה ופגיעה לחלוטין. השליטה העצמית שלו היא לא לצורך הצגה, היא מהסוג שנועד לעצור אנשים מלברוח, ואני בטוח לא הולכת לשום מקום. לפני שישה חודשים הייתי מתפללת. עכשיו אני רק מיבבת, מחצית מתוך פחד ומחצית מתוך ציפייה.
הוא מטפס על המיטה, כורע לצידי, נשימתו עדיין מורגשת עליי. אני נלחצת כשאני מרגישה משהו קר וקשה לוחץ כנגד העור על בטני. "את עדיין ילדה אמיצה?"
"כן," אני נושפת.
הוא אינו מגיב או אומר לי מה הוא הולך לעשות. האובייקט הקר והחד שהוא מניח על עורי מטייל באיטיות כלפי מעלה עד שהוא נעצר ישירות תחת השדיים שלי. אני ממלאה את ריאותיי, שאיפה אחר שאיפה, מנסה לא לזוז, כי אני יודעת מה הוא מחזיק בידו: סכין. סכין ממש פאקינג חדה.
האצבע שלו מרימה את החזייה שלי באמצע, ואז בתנועה יסודית אחת היא נקרעת, משחררת את השדיים שלי. הוא חתך את החזייה שלי! זה הכי חשוף, מפחיד, מרגש שאי פעם הרגשתי. איש המסתורין שלי מפשק אותי, ובד המכנסיים שלו, המחוספס, מחליק נגד הצדדים שלי. הוא מניח את החלק השטוח והקר של הסכין שלו כנגד הפטמה הימנית שלי, שולח חץ של פאניקה בתוכי.
"אל תזוזי," הוא לוחש. אני לא זזה. אני הדבר הכי דומם אי פעם. הוא מתכופף ונוגע בי, ידו סוף סוף מוצאת את השד שלי. "את כל כך פאקינג מושלמת," הוא נושם. "מתנהגת כל כך טוב." ואז הפה שלו על הפטמה שלי, מלקק ומוצץ, לוהט יותר ממה שאי פעם הרגשתי. הגב שלי מתקשת מעלה מהמיטה, והוא מגחך. "את רוצה אותי בתוכך?"
"כן."
"את בטוחה? היזהרי במה שאת מבקשת."
אני מייחלת למוות על בסיס יומי. אני מייחלת לכאב-לסבל-לדם-ולאומללות על ראשיהם של כל אלה שלקחו את אחותי. מייחלת שזה ירגיש מסוכן אבל איכשהו גם בטוח יותר באותה מידה. הוא רצה שאקח עליו בעלות, ולמרות העובדה שהוא קשר אותי עכשיו, אני עדיין חושבת שזה מה שהוא רוצה. אני נשענת, מקווה שזה הדבר הנכון, ואני דורשת, "עשה זאת. תזיין אותי עכשיו. אל תיתן לי לחכות יותר."
הסכין נעלמת מעורי. הוא יורד מהמיטה, ואני שומעת אותו מסיר את מכנסיו; מחליק אותם ממנו; הרשרוש כשהוא מושך משהו קשה על משהו רך. פאניקה חולפת בי שוב כשאני שומעת אבזם אחר.
"מוכנה?"
אין דרך חזרה עכשיו. "אני מוכנה."
והוא עושה משהו שאפילו לא הבאתי בחשבון. אפילו לא לשנייה. הוא מעביר לולאה של עור מעל ראשי – החגורה שלו – ומהדק אותה בחוזקה. אני בצרות עכשיו.
"פתחי את הפה שלך."
"אני – "
"תעשי את זה." נימת קולו יציבה אך עדינה בו זמנית. הוא מעביר יד במורד הלחי שלי, מחווה מרגיעה – זה מפחיד עכשיו, אבל תסמכי עליי. לסמוך עליו? אני אהיה פאקינג מטורפת לסמוך עליו. ובכל זאת אני עושה מה שהוא אומר לי. הוא נדחף קדימה ומכוון את עצמו לתוך פי. אף פעם לא עשיתי זאת לפני כן, אז אני בעצם תוהה מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו. הוא קשה ויש לו טעם נקי עם מעט מאסק... והוא גדול. אני בקושי יכולה להכיל אותו בתוך הפה שלי. אני יכולה להגיד שהוא מתאים רק במחצית אורכו בתוך פי לפני שהוא מגיע לחלק האחורי של הגרון שלי.
"שיט!" הוא מסנן כשאני מוצצת, יוצרת ואקום סביבו. אני חושבת שהבנתי נכון את החלק הזה. המותניים שלו מתנדנדות אחורה והוא מחליק החוצה מפי הגורם לרעש פקיעה רטוב. "עדיין חושבת שאת רוצה אותי בתוכך?" הוא יודע בדיוק עד כמה הוא גדול; הוא פאקינג שבע רצון לגבי זה. זה הולך לכאוב יותר מכל דבר אחר, אבל אני לא רוצה שהוא יקלוט שאני בתולה. אפילו אלי לא יודע את זה. אני בטוחה שהוא היה מחייב את הבחור הזה בהרבה יותר אם היה יודע, ורק המחשבה הזו הופכת לי את הבטן.
"כן," אני אומרת לו . "כן, אני רוצה אותך."
"טוב. אבל בואי נעשה את זה קודם." הוא מאגרף בידו את שערי ומרים את ראשי קרוב יותר אליו, ואז נדחף בחזרה לפה שלי, דוחף פנימה והחוצה כשהוא מפעיל לחץ עדין על החלק האחורי של ראשי. אני מתפתלת על המיטה, מפתיעה את עצמי עד כמה שזה מדליק אותי. אם כי אני משותקת כשהוא מהדק את רצועת החגורה.
משותקת.
העיניים שלי, אפילו בחושך, רואות כוכבים. אני בקושי יכולה לנשום כשקנה הנשימה שלי קטוע והזין שלו פועם פנימה והחוצה מהפה שלי. "תישארי איתי, אוקיי?" הוא נוהם.
פחד והתרגשות מוצפים בבטני. זה אותו סוג של תחושה שהייתה לי כשהייתי ילדה, מחכה לנסיעה ברכבת הרים, רק מועצמת פי אלף. ומפחידה הרבה יותר. בין רגליי – האיבר שלי מתהדק כשהוא עובד עם מותניו אחורה וקדימה, שומר על מספיק לחץ ברצועת החגורה כך שאני יכולה לשאוף את הכמות הקטנה ביותר של חמצן לריאות.
הוא נרעד כשהזקפה שלו הופכת קשה כאבן. אם הוא לא יעצור עכשיו, אני חושבת שאני יודעת מה יקרה. אבל הוא כן עוצר. נושם בכבדות, הוא נסוג ויורד לצד המיטה, מרפה את אצבעותיו מתחת לחגורה ומשחרר אותה. הפנים שלו כל כך קרובות לשלי, שאני יכולה להרגיש את העוצמה האינטנסיבית של מבטו כשהוא בוהה בי בחושך. אני עדיין לא יכולה לראות דבר, אבל אולי יש לו ראיית לילה טובה יותר מאשר לי.
"הפה שלך מושלם," הוא לוחש. ואז הוא עושה שני דברים שמפתיעים אותי. הראשון, בדרך של יראת הערצה הגדולה ביותר, הוא מעביר את ידו על העור ספוג הזיעה שלי, גורף את שערי מפניי. ואז הדבר השני, הוא מניח את הנשיקה הרכה ביותר על המצח שלי.
"בגלל שהיית ילדה טובה, אני הולך לגרום לך לגמור עכשיו," הוא נושם. רעד של ציפייה מרצד על פני עורי, והוא מגחך. "היית ילדה טובה מאוד."
הוא מטפס על המיטה וממקם את עצמו, משדל את זרועותיו מתחת לירכיי, מניף אותי למעלה כלפיו. התנוחה מביכה והקרסוליים שלי עדיין קשורים למיטה, אבל כל המחשבות על חוסר הנוחות שלי נשכחות כשהוא קובר את פניו בין רגליי ומתחיל למצוץ את הדגדגן שלי שוב.
"אהההה!"
התחושה היא מעל ומעבר. אני יכולה להרגיש את עצמי מטפסת, עולה גבוה יותר ויותר כשהרגשה לא מוכרת, בלתי נתפסת, נבנית בין רגליי. היא נפרשת בסיכות ומחטים עדינות לאורך גופי, גדלה יותר ויותר אינטנסיבית... ואז...
אני צורחת. צעקות לא מובנות בעליל. הייתי צועקת לאלוהים אבל אני בספק אם הוא היה מאשר את הסיטואציה הזאת עכשיו, ואין לי מושג מי הבחור הזה, אז אני גם לא יכולה לצעוק לו. אני רק צועקת לעצמי ולזיקוקים המתפוצצים בתוך הראש שלי, התופת הרובץ על עורי, שורף אותי, משאיר אותי חלולה ומותשת. אני נופלת ברישול, רועדת כשהוא ממשיך להזיז את לשונו שוב ושוב על הדגדגן שלי.
"תפסיק, תפסיק, בבקשה," אני חורקת.
"ממממ, כל כך אגואיסטי," הוא מזמזם לתוכי, גורם לי להתכווץ. "אל תשכחי. זה התור שלי." הוא מתעסק במשהו לרגע – קונדום? פאק, אני מקווה שזה קונדום. ואז הוא מפיל את המותניים שלי ונדחף לתוכי בתנועה אחת גמישה, ידיו מהודקות לאגן שלי, לוכדות אותי.
אוי... אלוהים...
הכאב כמעט משתק. תחושה לא נוחה, הצטברות של לחץ ואז שחרור צורב, מודיע לי שזה נעשה. הוא עוצר.
"מה...?" הוא שואף עמוק. נושף. "כנראה לא היית אמורה להסתיר את זה ממני," הוא אומר ברכות. הוא נאנח, כאילו הוא מאוכזב ממני, וזה הדבר הכי דפוק שיש. "את מוכנה?" הוא שואל.
קולי לחישה קלושה כשאני עונה, "כן."
"נסי להירגע." הוא ממלא אותי, מותח אותי, גורם לי מלאות. הוא מתחיל לאט, עדין יותר ממה שאני חושבת שהיה עושה אם הוא לא היה מבתק אותי עכשיו. לאחר זמן מה הכאב שוכך, משתנה בהדרגה עד שאני לא נלחצת יותר עם כל דחיפה, אלא נשענת לתוך זה. לקראת הסוף הוא מזיין אותי כמו רכבת משא – בלתי ניתנת לעצירה ובהתקף של צורך. הוא גומר כל כך חזק, שהוא כמעט שואג.
אני לא, כמובן. זו הפעם הראשונה שלי, והכאב רק מתעלה על העונג. המוח שלי מעורפל מדי בשביל להבין מה קורה כשהוא יורד ממני ומחליק במורד גופי. השפתיים שלו מלטפות את החלק הפנימי של הירך שלי, ואני רועדת כשאצבעותיו עוברות בזהירות על הליבה שלי. המגע הוא לא בשביל לרגש אותי – יותר בשביל להתנצל. הוא נע בחושך, משחרר את פרקי ידיי, את הקרסוליים.
"נהנית מזה?" הוא רועם, וקולו העמוק גורם לרגליי להיצמד.
"כן. אני – אני כן." הדבר המדהים ביותר, הדבר שגורם לי בחילה, הוא שאני אומרת את האמת. מה לעזאזל לא בסדר איתי?
הוא נוהם, פורע את החגורה שלו מהצוואר שלי. השחרור של הלחץ גורם לי להרגיש כאילו אני מרחפת חצי מטר מעל המיטה.
אני מקובעת בזמן שהוא אוסף את הדברים שלו. אני יכולה להרגיש אותו לידי כשהוא מתלבש. ואז, כשהוא לבוש, הוא עומד ליד המיטה ומביט בי. הוא מעביר את האצבעות שלו שוב על הלחי שלי, כל כך ברכות שזה כמעט ללא מגע בכלל.
"להתראות". הוא מתקדם לדלת, והאור מהמסדרון כמעט מבקע את הגולגולת שלי כשהוא פותח אותה. ואז איש המסתורין שלי עוצר, ואני תופסת הצצה אחת ויחידה שאי פעם אקבל. לובש מעיל עור שחוק, הגב שלו אליי, תיק נסיעות שחור בידו הימנית, הוא מוריד את ראשו למטה כלפי הכתף שלו. הוא לא מסתכל אחורה אליי. הוא משתהה שם מספיק זמן בשביל שאוכל לקלוט את צללית הפרופיל שלו, השיער השחור והפרוע שלו, השרבוט החלול של השפתיים המלאות שלו.
ואז הוא הולך.
לא גיליתי את שמו.