מכתבים מסקאי

פרק 1

אֶלספֵּת

אוּרבָּנה, אילינוי, ארצות הברית

5 במרס 1912

גבִרתי היקרה,

אני מקווה שזה לא ייחשב לחוצפה, אבל רציתי לכתוב כדי להביע את התפעלותי מספרך, "מִקן הנשרים". אני מודה שאינני בדרך כלל טיפוס של שירה. יש סיכוי טוב יותר למצוא אותי עם עותק מרופט של "האק פין" או ספר אחר שיש בו תיאורים של סכנת מוות ובריחה. אבל משהו בשירים שלך נגע בי יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות.

התאשפזתי בבית החולים, והספר הקטן שלך עודד אותי יותר משהצליחו האחיות. בפרט האחות שמגדלת שפם כמו של הדוד שלי פיל. גם היא נגעה בי יותר משנגע בי כל דבר אחר בשנים האחרונות, אם כי במובן הרבה פחות מרַגש. באופן כללי אני מנדנד לרופאים שייתנו לי לצאת מהמיטה ולהסתובב, כך אוכל לחזור לתעלולי במהרה. רק בשבוע שעבר צבעתי את הסוס של הדיקָן שלנו בכחול, וקיוויתי להעניק לטֶרייר שלו טיפול דומה. אבל מאז שהספר שלך אצלי, אני מוכן להישאר כאן כל זמן שממשיכים להגיש לי את מקפא הג'לי הכתום.

רוב השירים שלך עוסקים בצורך לרמוס את הפחדים של החיים ולטפס הלאה אל הפסגה הבאה. אני, כמו שאת מתארת לעצמך, לא נלחץ בקלות מדברים (למעט האחות השעירה והמדחום התקיף שלה). אבל לכתוב מכתב מיוזמתי, ליוצרת מפורסמת כמוך - נדמה לי שזה הדבר הכי נועז שאי־פעם עשיתי.

אני שולח את המכתב הזה למו"ל שלך בלונדון, ומחזיק אצבעות שהוא יגיע אלייך בסופו של דבר. ואם אוכל איכשהו לגמול לך על השירה המרגשת שלך - אולי לצבוע בשבילך סוס? - רק תגידי לי.

בהערצה רבה,

דייוויד גרהם

האי סקאי

25 במרס 1912

מר גרהם היקר,

היית צריך לראות את המהומה שקמה בבית הדואר הזעיר שלנו, כולם התאספו כדי לשמוע אותי קוראת את המכתב הראשון שלי מ"מעריץ", אם יורשה לי להשתמש בשפה שלכם, האמריקנים. האומללים האלה כנראה חשבו שאף אחד מחוץ לאי שלנו לא זכה מעולם להיתקל בשירים שלי. אני לא יודעת מה ריגש אותם יותר - העובדה שמישהו קרא את אחד הספרים שלי, או העובדה שהמישהו הזה הוא אמריקני. כולכם הרי פורעי חוק ובּוֹקרים, לא?

עלי להודות שגם אני הופתעתי מעט מכך שיצירותי הקטנות והצנועות נדדו עד לאמריקה הרחוקה. "מקן הנשרים" הוא אחד הספרים האחרונים שלי, ולא חשבתי שיספיק לפרושׂ כנפיים אל מעבר לאוקיינוס. אז איך שלא השגת אותו, אני שמחה שאני לא היחידה שקראה את הדבר הארור הזה.

בתודה,

אֶלספֵּת דאן

אורבנה, אילינוי, ארצות הברית

10 באפריל 1912

העלמה דאן היקרה,

איני יודע מה שימח אותי יותר - לשמוע ש"מקן הנשרים" הוא אחד מספרייך ה"אחרונים", או העובדה שבכלל קיבלתי תשובה ממשוררת מוערכת כמוך. את בטח עסוקה מאוד בספירת משקלים, או בעריכת רשימות של מילים נרדפות נוצצות (מבריקות, זוהרות, מלוטשות). אשר לי, אני מבלה את ימי בשדידת בנקים עם הכנופיה של ג'סי ג'יימס ושאר פורעי חוק ובּוֹקרים.

את הספר קיבלתי מחבר שלי שלומד באוקספורד. לתדהמתי ולחרדתי, כאן בארצות הברית לא מצאתי את יצירותייך בדפוס. אפילו חיפוש יסודי בספריית האוניברסיטה שלי העלה חרס. עכשיו, כשאני יודע שעל המדפים בחנויות הספרים מסתתרים ספרים נוספים שלך, איאלץ לפנות אל החבר שלי ולבקש שישלח לי עוד.

נדהמתי לקרוא שאני ה"מעריץ" הראשון שכתב לך. הייתי בטוח שיש לך כבר ערֵמה של מכתבים כאלה, ולכן גם התאמצתי להיות מרתק ושנון כל כך. אולי קוראים אחרים אינם נועזים (או אולי פזיזים?) כמוני.

בברכה,

דייוויד גרהם

נ"ב: איפה נמצא האי סקאי?

האי סקאי

1 במאי 1912

מר גרהם,

אינך יודע איפה נמצא האי היפה שלי? ובכן, זה מגוחך! ממש כאילו אומַר שמיָמַי לא שמעתי על אורבנה, אילינוי.

האי שלי נמצא בחוֹפה הצפון־מערבי של סקוטלנד. מקום פראי, אלוהי וירוק, אי יפה כל כך עד שאינני מסוגלת לדמיין את עצמי בשום מקום אחר. צירפתי למכתב תמונה של פֵּיינגוֹרֶן, שם אני מתגוררת, בקוטג' שלי המקנן בין הגבעות המקיפות את האגם. רק אספר שכדי לצייר אותה למענך נאלצתי לטייל סביב האגם, לטפס לאטי בשביל המתפתל על הגבעה שממול, ולמצוא חלקת עשב חפה משיחי אַברָש או מגללי כבשים. אני כמובן מצפה שתעשה כמותי ותשלח אלי תמונה של אורבנה, אילינוי.

האם אתה מַרצה באורבנה? לומד? חוששתני כי אינני יודעת מה בדיוק עושים האמריקנים באוניברסיטה.

אלספת דאן

נ"ב: דרך אגב, אני לא העלמה דאן, אני גברת דאן.

אורבנה, אילינוי, ארצות הברית

17 ביוני 1912

גברת דאן היקרה (אנא סלחי לי שהעזתי להניח אחרת!),

אז את מיטיבה לצייר כמו שאת כותבת שירה נפלאה? התמונה ששלחת לי נהדרת. האם יש משהו שאינך יודעת לעשות?

מאחר שכישרון הציור שלי שואף לאפס, אני שולח בִּמקום זה כמה גלויות. באחת מהן את יכולה לראות את אולם האודיטוריום של האוניברסיטה; בשנייה את המגדל שעל בניין הספרייה. לא רע, הא? אילינוי שונה כנראה לחלוטין מהאי סקאי. אין זכר להרים. כשאני יוצא מהקמפוס אני רואה רק תירס עד קצה האופק.

אני מניח שאני עושה מה שכל סטודנט אמריקני עושה בקולג': לומד, אוכל יותר מדי פאי פירות, מתעלל בדיקן ובסוס שלו. אני עומד לסיים את לימודי במדעי הטבע. אבי מקווה שאכנס לבית ספר לרפואה ואצטרף לקליניקה שלו בבוא היום. אבל אני פחות בטוח ממנו לגבי העתיד שלי. בינתיים אני רק מנסה לסיים את השנה האחרונה בקולג' בלי לאבד את שפיותי!

דייוויד גרהם

האי סקאי

11 ביולי 1912

מר גרהם,

"האם יש משהו שאינך יודעת לעשות?" אתה שואל. טוב, אז אני לא יודעת לרקוד. ולא לעבד עורות. ולא לבנות חביות או להטיל צִלצָלים. ואני גם לא ממש טובה בבישול. תוכל להאמין שלפני כמה ימים שרפתי מרק? אבל אני יודעת לשיר לא רע, לירות ברובה ישר למטרה, לנגן בחצוצרה (כמו כולם, לא?), ואפשר להגיד שאני גם גֵאולוגית חובבת. ולמרות שלא אוכל לבשל צלי כבש ראוי לשמו גם אם חיי יהיו תלויים בכך, הפודינג שאני מכינה לחג המולד הוא נהדר.

סלח לי על הכֵּנות, אבל למה להקדיש את כל זמנך (ושפיותך) לתחום לימודים שאינו נמצא בנימי נפשך? אילו היתה לי הזדמנות ללכת לאוניברסיטה, לא הייתי מבזבזת אפילו רגע על נושא שלא מעניין אותי.

אני רוצה להאמין שאת ימי האוניברסיטה הייתי מבלה בקריאת שירה, כי אין דבר טוב מזה להעביר בו את הזמן, אבל אחרי כל כך הרבה שנים שבהן אני ממלאת תפקיד של משוררת "אמיתית", נראה שלפרופסורים כבר אין הרבה מה ללמד אותי.

לא, אף על פי שזה לא נשמע נשי במיוחד, הייתי מעדיפה ללמוד גאולוגיה. אחי הבכור פִינְלי תמיד יוצא אל הים ומביא לי אבנים שהוחלקו במי האוקיינוס. ואני לא יכולה שלא לתהות מאין הגיעו וכיצד נשטפו אל האיים המערביים.

הנה, עכשיו גילית את המשאלות הכמוסות שלי! איאלץ בתמורה לקחת את הילד הראשון שייוולד לך. או אולי אסתפק בסוד שלך. אילולא למדת מדעי הטבע, מה היית לומד? מה היית הכי רוצה לעשות בחיים?

אלספת

נ"ב: אנא אל תקרא לי "גברת דאן".

אורבנה, אילינוי, ארצות הברית

12 באוגוסט 1912

עוץ לי גוץ לי היקרה,

אם תלַמדי אותי לנגן בחצוצרה, אלמד אותך אני לרקוד!

אינני מוצא שום דבר לא נשי בגאולוגיה. איך זה שאף פעם לא ברחת מהאי שלך והלכת ללמוד בקולג'? אילו חייתי במקום מעניין יותר מבחינה גאולוגית ולא במרכז אילינוי, ייתכן שגם אני הייתי מתעניין בתחום הזה. תמיד קיוויתי ללמוד ספרות אמריקנית - טוויין, אירווינג ודומיהם - אבל אבא שלי סירב לשלם לי כדי שאבזבז ארבע שנים על "קריאת סיפורים".

מה אני הכי רוצה לעשות? זו שאלה קלה, אבל את התשובה לה אינני מוכן להסגיר. חוששני שתיאלצי בכל זאת לקחת ממני את הילד הראשון שייוולד לי.

דייוויד

האי סקאי

1 בספטמבר 1912

מר גרהם,

ובכן, עכשיו עוררת את סקרנותי! מה הדבר שהשתוקקת אליו בתור ילד קטן? רצית להיות רב־חובל? לוליין בקרקס? סוכן נוסע של בְּשָׂמים? אתה חייב, חייב לספר, או שאָצוּר לי השערות משלי. אני הרי משוררת, וחיה בין אנשים שמאמינים בפיות וברוחות. יש לי דמיון פורה למדי.

שָאלת למה לא עזבתי את האי והלכתי ללמוד באוניברסיטה, אז יש לי וידוי. והוא די מביך, לידיעתך.

אז תן לי לנשום נשימה עמוקה:

מעולם לא יצאתי מסקאי. מיָמי לא. באמת! בגלל... טוב, בגלל שאני פוחדת מאוניות. אני לא יודעת לשחות, ופוחדת להיכנס למים אפילו כדי ללמוד. אני בטוחה שאתה נופל עכשיו מהכיסא שלך מרוב צחוק. אדם שמתגורר באי, ומבוהל כל כך ממים? אבל ככה זה. אפילו הפיתוי של לימודים באוניברסיטה לא הצליח לשכנע אותי לדרוך על ספינה. וניסיתי, הו, באמת שניסיתי! אפילו תכננתי לגשת לבחינת מועמדות למִלגה. אפילו ארזתי כבר מזוודה. פינלי ואני היינו אמורים להפליג יחד. אבל כשראיתי את המעבורת... אוי, היא פשוט לא נראתה כמו דבר שראוי להפליג בו. זה פשוט נראה לא נכון שספינות צפות על המים. ולא משנה כמה ויסקי שתיתי, זה לא שינה את דעתי.

זהו! עכשיו יש ברשותך שני סודות שלי. אתה יודע על השאיפה הגאולוגית המגוחכת שלי, וגם על הפחד העוד יותר מגוחך שלי ממים ומספינות. אז אתה יכול כבר להרגיש בטוח להפקיד בידי את הסוד שלך. אתה באמת יכול לסמוך עלי, ולוּ רק מפני שאין לי למי לגלות (חוץ מלכבשים שלי).

אלספת