גנסין סטייל

פרק ראשון
תירוצים: קריאה במשפט הראשון של "הצדה"

בפעם הראשונה בא נחום חגזר לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקטה, לרגלי סיבה אחת טפֵלה, שלפרקים היא עולה על לבו והוא חוזר ושוכחה מיד.

א
"הצדה" נפתח בַּבִּיאָה אל היפה. כבר במשפטו הראשון בא נחום חגזר, גיבור הסיפור, אל אותו "הבית היפה", ביתן של שלוש האחיות הצעירות, רוזה, מאניה ואידה, שילך ויתהווה כאתר העיקרי שבו נפרשת עלילת הסיפור — אתר שוקט ומסעיר בעת ובעונה אחת של עוררות רגשית ורומנטית, של חיבוטי נפש וארוטיקה מרומזת, של התרועעות חברתית עצלה והתבטלות דקדנטית, המסומן מלכתחילה בסימנו המושך והמפתה של האסתטי. ואמנם, שם התואר "יפה", על הטיותיו השונות, חוזר ונקרה שוב ושוב בתיאורי הבית ויושבותיו:

וזכר את פני רוזה היפים ואת גיחוכם החיוור (עמ' 135).

או שהיה מוצא אותה יפה ומשׂחקת בחדווה מלבבת להלצותיו של אותו הצעיר העלֵז (עמ' 136).

והוא חשב חליפות על החדר היפה ונוגהו המצל, ועל כרמל חברו ופניו הזָרים, ועל רוזה הפיקחית ועיניה הטובות, ועל החיים היפים ומגילתם הנָגוֹלה (עמ' 137).

ובחדר היפה והחביב יהיה חם, ויהיה אור, ויהיה נעים, והיציע העטופה קטיפה אדומה תהיה רכה ומרוּוחה, ופני העלמות הענוגים יהיו יפים, ועיניהן הרוחשות תהיינה מלֵאות זוֹהר ועדנה (עמ' 141).

אחרי כן בא הסתיו, וחגזר סר פעם אחת אל הבּיבּליותיקה, ואירע לידו סיפור אחד יפה מאוד, ולקח אותו בערב ובא אתו לשם ויקראהו באוזני העלמות עד תומו בלילה אחד. ולמוחרת בבוקר כבר הלכה אתו יחד רוזה אל הביבליותיקה לבחור ב"עוד איזה דבר יפה", שיהיה להם למקרא בלילה הבא (עמ' 142).

חגזר היה מביט אל פּניה [של מאניה], שהיו באותה שעה כאילו חוצצים הם את רשותה שלה היחידה, ואל כתפוֹתיה המלאות והיפות עם הבְּלוּסה, של בּאטיסט הרכּה, הלוטפת את גבּה הקורא (עמ' 146).

וחגזר מדבר אליה [אל רוזה] חרש, והיא שומעת את אמריו המקוּטעים ומרגישה את לבבו החם, הרותח בכל מלה לא ברורה, והולכת על ידו ויודעת, כי לאיש הזה יש עולם יפה ומחשבותיו מחשבות יפות ועבודה יש לו והיא יפה. [...] ומדי דבּרה, היה לבה הולך יותר ויותר אחרי סיפוריה היפים, וכל פרט ופרט שבהם היה נראה לה יפה כל כך ומלא חיים כל כך (עמ' 148-149).¹⁴

מובאות אלו פורשות רק חלק קטן מעשרות היקרויותיו של התואר "יפה" לאורך הטקסט — סדרת מסמנים חזרתית המתחילה, כאמור, כבר במשפטו הראשון ומסתיימת רק במשפטו הלפני אחרון, כאשר חגזר, ברגע של מצוקת ייאוש, נזכר בערגה בשנים שעשה ב"וילנה המעטירה" ומעלה בעיני רוחו את "תמונתו היפה של פרץ סמולנסקין" המייצגת בעיניו, לפי הפרשנויות המקובלות, אידיאל תרבותי־רוחני אבוד ובלתי מושג.¹⁵ מתוך חזרה לקסיקלית עיקשת זו מצטיירת עלילת "הצדה" כמגוללת נרטיב רגשי של היפעלות אסתטית (כלומר היפעלות רגשית המתכוננת אל מול האסתטי וביחס אליו) — מהלך מתפתח של היטמעות והישָבוּת הדרגתיות בקסמיו ובהבטחותיו של ה"יפה".

מבחינה סטרוקטורלית ממלא אפוא המשפט הראשון תפקיד מכריע: הוא ממסגר את הסיפור מתחילתו, לפחות לכאורה, בתוך דינמיקה של תנועה אל תחומו של היפה. בהקשר זה השימוש במילה "אותו" כבכינוי רומז מקדים — "לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקטה" — מייצר מעין אפקט רטורי של אינטימיות, "קנוניה זעירה בין הדובר לבין הנמען שלו" בלשונה של רחל אלבק־גדרון, כאילו אותו בית הוא מוכר וידוע משכבר;¹⁶ ובחסות אפקט זה — וכן בחסות ההילה הסנטימנטלית של הביטוי "אותו" — דומה כי מכונן כבר כאן יחס של קרבה רגשית אל הבית ואל יופיו.¹⁷ המשך הפסקה ממקם את הבית היפה בתוך הקשר מרחבי נרחב יותר:

בפעם הראשונה בא נחום חגזר לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקטה, לרגלי סיבה אחת טפלה, שלפרקים היא עולה על לבו והוא חוזר ושוכחה מיד. לתמהונו, פגש אז שם את שכנתו השמנה, העלמה חנה הֵילֵיר, המשחקת תמיד בקול רם ולמקוטעים, שלא כדרך הטבע, ושם בא עמה גם בדברים בפעם הראשונה. אז דווקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים עניין, המתחילים לו בעיר הקטנה החדשה, אשר בחר לו לשבתו אחרי צאתו את וילנה. אולם למחרת דווקא היה יום עופרת עגום קצת ושמשות החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה, והוא ישב עת רבה אל השולחן ולֶחיוֹ על כפוֹ ושפתיו בין שיניו, ופתאום ניעור וימצא לו תואנה, ויקח לו את שכנתו, ויחדיו הלכו לאותו הבית היפה אשר בקצה הרחוב השוקטה (עמ' 135).

חגזר הוא מבקר ספרות צעיר המעתיק את מגוריו מווילנה אל העיר המכונה כאן "העיר הקטנה החדשה" כדי להתמסר לקריירת הכתיבה שלו; אך מהר מאוד, כמו שעולה כבר מן המשפטים המצוטטים לעיל, הוא מוצא את עצמו מבלה יותר ויותר מזמנו בבית היפה במחיצת שלוש האחיות, שכנתו חנה ואורחים מזדמנים רבים, ומתקשה להשלים את עבודותיו הספרותיות. התנועה המשורטטת במשפטים אלו — בואו הראשוני של חגזר אל הבית היפה, חזרתו המזורזת באותו ערב לביתו שלו מתוך רצון דוחק לעבוד, ושיבתו כבר למחרת אל הבית היפה מפאת מה שנראה כחוסר יכולת להתרכז בעבודתו — מבשרת ומבססת אפוא את הדפוס המרחבי שיימתח על פני הסיפור כולו: התנודה הלוך ושוֹב בין הבית היפה, שיתגלה, כאמור, כאתר לא רק של אסתטיקה אלא גם של ארוטיקה, רומנטיקה ותשוקה, ובין ביתו של חגזר עצמו, כאתר המוקדש לעבודה ועומד בסימן השאיפה ליצרנות וליעילות. בפרק השלישי אראה כיצד מתח זה, המייצר זיקה בין פיתויי הבית היפה ובין כישלונותיו של חגזר ובכך מכתיב לכאורה את מערך המשמעויות של הסיפור, אינו אלא התנועה למראית- עין של התשוקה אצל גנסין; לצידו מתגלה דינמיקה ייחודית של תשוקה מסוג אחר לגמרי: תשוקה שאפשר להבינה כתשוקה שלא להשתוקק. תשוקה זו, שאציע לכנותה "התשוקה לניטרלי" — כתשוקה להיפרע מן הרכושנות האינהרנטית לתשוקה, תשוקה דווקא לחוסר פרודוקטיביות ואף לכישלון — המגולמת ב"הצדה" בפיגורת הסופר־שאינו־כותב, מסמנת, כמו שאטען בפרק השלישי, אופק פנטזמטי חדש לספרות העברית החדשה. אך כאן, בפרק ראשון זה, שעניינו קריאה במשפט הראשון של "הצדה", אני מבקש להתמקד באופן שבו גנסין מעמיד כנקודת הראשית של הסיפור את בעיית הראשית עצמה, בעיית "הפעם הראשונה".