הוואגינה, הרעב והדוב

ליאת לקראת

נִדְמֶה לִי - זָהָב

זָהָב כָּבֵד, אֲבָל חַי, כְּמוֹ כַּסְפִּית

אֵינֶנִּי אַרְנָב!

אֵינֶנִּי תַּעֲנִית.

נִדְמֶה שֶׁהַתּוֹבָנוֹת הַלָּלוּ מְקַדְּמוֹת אוֹתִי,

אֲבָל זֶה רַק סְתָם. אֲנִי טֶרְמִיט. אֲנִי תַּת־טֶרְמִיט. אֲנִי תַּרְמִית.

(סֶרַח סוֹגְרַיִם, עֹדֶף בַּלְבֶּלֶת, פֶּגֶר שֶׁל שִׁירָה נִסּוּיִית).

שֶׁקֶר!

עַכְשָׁו רָאִיתִי שֶׁאֲנִי שׁוּב זָהָב,

אֲנִי אוֹר שָׁמֵן זוֹרֵחַ, מְנַשֵּׁק וּמְפַטְפֵּט עִם קוֹבְעֵי טַעַם בִּמְסִבָּה.

אֲנִי תַּפְנִית!

לֹא, אֲנִי הָרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי הַתַּפְנִית, אוֹתוֹ זְנַב־רֶגַע שֶׁזּוֹקֵף רֹאשׁוֹ לִקְרַאת -

רֶגַע, אֲנִי כְּבָר פּוֹל סַיְמוֹן!

קִרְאוּ לִי אָל,

אֲנִי אוֹמֶרֶת בְּקוֹל, בְּעוֹדִי פּוֹסַעַת אֶל הַחֶדֶר הָאַחֵר

(הַחֶדֶר שֶׁאוֹרְחָיו הֵם פּוֹל סַיְמוֹן)

וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן שֶׁבּוֹ אֲנִי עֲדַיִן גַּם לִיאַת (הַיְּשָׁנָה),

עִם הִתְפּוֹקְקוּת הַמָּחוֹג לִקְרַאת -

שֶׁקֶט תְּהוֹם. תּוֹדָה לְךָ, פּוֹל סַיְמוֹן.

בְּקִדָּה עֲמֻקָּה אֲנִי הַיְּשָׁנָה מְבָרֶכֶת אֶת פּוֹל,

לוֹחֶצֶת אֶת יָדוֹ לְחִיצָה אַמִּיצָה, עֲתִירַת רֶגֶשׁ.

וְהַחֲצוֹצְרוֹת מַתְחִילוֹת לְהִשָּׁמַע בִּי!

הוֹ, דָּבָר גָּדוֹל מַגִּיעַ!

פה־תת־בטן

מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?

לֹא הָיוּ לִי שֵׁמוֹת בִּשְׁבִילָהּ, לַוָּאגִינָה שֶׁלִּי,

פָּנִיתִי אֵלֶיהָ בְּגוּף שְׁלִישִׁי שֶׁל נִימוּס.

עִם הָאֶצְבַּע הָיִיתִי מַצְבִּיעָה, בְּאָזְלַת הַמִּלִּים.

הָיִינוּ צֶמֶד שֶׁל הֵעָדֵר, מְסַמֶּנֶת וּמְסֻמֶּנֶת מְאַיֶּנֶת,

מְדַבְּרוֹת עַל הַדָּבָר הַהוּא.

עַל הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן יָשְׁבָה לִי הַוָּאגִינָה כְּמוֹ שְׁקוּפִית בְּתוֹךְ מַקְרֵן.

הֶחֱלִיקָה לִי הַחוּצָה מִן הַמִּשְׁפָּט,

הִפְלִיגָה לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין לִי נְגִיעָה בָּהֶם.

וְאָמְנָם, קָאנְט אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לָדַעַת אֶת הַדְּבָרִים כְּשֶׁלְּעַצְמָם.

גַּם אֶצְלִי זֶה כָּכָה, אִי אֶפְשָׁר לִי לֶאֱחֹז בַּדָּבָר

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת שְׁמָהּ. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

פְּנִינָה שֶׁנֶּחְבֶּצֶת בְּצֶדֶף לֹא־לָהּ, אוֹגֶמֶת מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

בִּשְׂפַת הַבַּיִת, בְּלָשׁוֹן יְלִידִית, הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ

כְּאִלּוּ הָיִינוּ זָכָר לְזָכָר:

פֶּה־תַּת־בֶּטֶן, הָיִיתִי קוֹרֵאת לָהּ,

אַתָּה, הַפֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַבֶּטֶן,

הַפֶּה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל,

תִּזָּהֵר, הַבֶּטֶן מַשִּׂיגָה אוֹתְךָ, לוֹקַחַת לְךָ!

מדוע צריכה הוואגינה לשון נקייה

הִיא זְקוּקָה לְלָשׁוֹן נְקִיָּה שֶׁתְּפַנֶּה בָּהּ מָקוֹם לְשֵׁם חָדָשׁ. תְּלַקֵּק וּתְקַעֵר בָּהּ חָלָל צָחוֹר לֶחָדָשׁ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ.

גַּם אֲנִי מִתְכּוֹנֶנֶת לְלֵדַת הֶחָדָשׁ שֶׁבִּי וְרוֹשֶׁמֶת שֵׁמוֹת לְמָה שֶׁיָּבוֹא, בֵּן אוֹ בַּת:

בַּעַל־פְּעוֹר; פַּעֲרוּר; הֶבֶל־רֶסֶק מַתִּיזָן; בַּרְוָזָן; אֲבַזְבְּזָן; זַמְזְמָן; אַרְזָמָן; אֵין לִי זְמַן; אֵין לִי מָקוֹם; אֵין לִי אֵיבָרִים וְקֻפְסָאוֹת בִּשְׁבִיל זֶה; אֲנִי סוֹחֶבֶת אֶת זֶה אִתִּי, בְּתוֹכִי, כְּמוֹ לוּלָאָה פְּרוּצָה, כְּמוֹ חֹר, כְּמוֹ רֹאשׁ בּוֹקֵעַ, כְּמוֹ חַסְרַת בַּיִת; לוּ הָיָה לִי בַּיִת הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ קֻפְסָה; הָיִיתִי בּוֹנָה לָהּ בֵּית בֻּבּוֹת; וּבְכֵן, זֶהוּ, אֶבְנֶה לַוָּאגִינָה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי בֵּית בֻּבּוֹת וּבוֹ הַכֹּל מִשֶּׁלָּה בִּזְעֵיר־אַנְפִּין. הִיא זְקוּקָה לִדְבָרִים מִשֶּׁלָּהּ, כִּי מִשֶּׁלִּי לֹא אֶתֵּן לָהּ. אֶתְפֹּר לָהּ שְׂמָלוֹת יָפוֹת וְאָכִין לָהּ סְפָרִים זְעִירִים, סִפְרֵי תְּפִלָּה וָחֹל; וְחַלּוֹנוֹת לְהַבִּיט מֵהֶם אֶל הַחוּץ וְלָדַעַת כָּךְ מָה הִיא, הִיא שֶׁכְּנֶגֶד, הִיא שֶׁאֵינָהּ הָאַחֵר. הָבוּ לִי עֵץ וְגַפְרוּרִים וְדֶבֶק פְּלַסְטִי. הָבוּ לִי לֶבֶד וּצְבָעִים וּגְזִירֵי נְיָר צִבְעוֹנִי. הָבוּ לִי מַעְגָּלִים חַשְׁמַלִּיִּים קְטַנִּים, מַעְגָּלִים סְגוּרִים, נִסְגָּרִים, מְחֻבָּרִים לְבָּטֵרִיּוֹת, מַדְלִיקִים נוּרוֹת זְעִירוֹת שֶׁל חַג.