תשוקה לעם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תשוקה לעם
הוספה למועדפים

תשוקה לעם

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

ספרו של אברהם אינפלד לוקח את הקורא למסע בעמיות יהודית, רעיון רב - עוצמה ועם זאת מעורפל, אשר מחבר את כל היהודים יחד, ללא קשר לשאלת היכן הם גרים או כיצד הם חיים הלכה למעשה.

הספר פותח ברכיבי הליבה של עמיות , מסתיים ברעיונותיו אודות עתיד העם היהודי ובאמצעות מסריו הנגישים מציג כיצד אחדות ללא אחידות בעולם הגלובאלי בן - זמננו.

באמצעות סיפוריו, שהפכו לסמלו המסחרי, מציע אינפלד למנהיגים ולמחנכים יהודים – למעשה לכל יהודי בעל עניין – הזדמנות לעסוק ברעיונות שיכולים לשנות את העולם היהודי.

פרק ראשון

1
העתיד היהודי והעבר היהודי

באופן פרדוקסלי להפליא המילה העברית ״קָדימה״, שמשמעותה היא לנוע לפנים, באה מאותו השורש של המילה ״קודם״, שמשמעותה היא מאחור או לפני כן. מכאן אנו למדים שהיכולת לנוע קדימה קשורה בקשר בל יינתק למה שעברנו: אין אנו יכולים לנוע בכיוון הנכון לעבר העתיד, אלא אם כן אנו מכירים בעברנו ומבינים את משמעותו.

העבר שלי הוא העבר שלנו, העבר היהודי הקולקטיבי. נולדתי לעם יהודי שבניו היו עבדים במצרים, חנו בהר סיני, התיישבו בארץ ישראל שבה בנינו מקדש וקהילה. הוגלינו וחזרנו מהגלות והוגלינו שוב כעונש על התנהגותנו, אך עם הבטחה שבעתיד נשוב. דור אחרי דור חיכו בני עמי שהאל ישלח להם משיח. בעוד הם מצפים, יצרו קהילות משגשגות ופיתחו תרבות המבוססת על ספרות עשירה שביטאה ערכים וזיכרונות משותפים. המשיח לא בא, המשיח גם לא מטלפן, נכון לכתיבת שורות אלה. במקום זאת, הם ניצבו אל מול המודרנה שהפציעה ושינתה את הכל.

המודרנה שהביאה לאמנציפציה הפוליטית של היהודים באירופה, גרמה לזעזוע עמוק בחיים היהודיים. בעולם הקדם־מודרני, שבו היו תמיד ויכוחים באשר לשאלה כיצד לקיים את היהדות, היתה לפחות תמימות דעים אודות המשמעות של להיות יהודי. כלומר, יהודי הוא חבר בעם שבניו נולדים לאמהות יהודיות וחולקים זיכרונות משותפים, לרבות יחסים מיוחדים עם אל אוניברסלי. להיות יהודי משמעותו היתה גם להיות שותף לתפיסה של עבר ועתיד, שכולל חזרה לארץ ישראל וציפייה לגאולה.

המפגש עם המודרנה ניפץ את האחידות הזאת. עצם תפיסתנו באשר לשאלה מה המשמעות של להיות יהודי השתבשה לחלוטין, והיהודים פנו לכיוונים חדשים בתגובה להלם שגרמה האמנציפציה. היו שבחרו להתבולל ולהיטמע מחוץ לחיים יהודיים בתרבויות הסובבות, והם הצליחו בכך עד אשר האנטישמיות אילצה אותם לבחור באופציות אחרות, בין השאר נסיגה לגטו וסגירת השערים מאחוריהם. אחרים בחרו להגדיר את היהדות מחדש — לא כעם, אלא כדת. אופציה נוספת, שהרחיקה לכת עוד יותר, הפכה ללאומיות מודרנית בלבוש יהודי, והובילה לבסוף לכינונה של מדינת ישראל.

יהודים שיצאו מן הגטו אל החברה הסובבת אותם, התקבלו בברכה כקבוצה דתית בחברות המכבדות מיעוטים דתיים. זה היה נכון במיוחד לגבי יהודי ארצות הברית, אשר בהגדירם את היהדות כדת ולא כעם, נחלו הצלחה עצומה באמריקה, המבוססת על עקרון חופש הדת.

תגובות אלה לאמנציפציה אמנם התחילו מנקודת זינוק משותפת, אולם בעולם שלאחר האמנציפציה לא היו עוד היהודים אחידים, לא בהתנהגותם ולא בהגדרה בסיסית מה הפירוש להיות יהודי. אין אנו חולקים עוד תפיסה משותפת אודות מיהו יהודי, או מה עושה יהודי. אין אנו מכירים עוד אחד את השני כחברים בעלי ערך במשפחה. התפצלנו לתת־שבטים, כל אחד והגדרתו מה פירוש להיות יהודי. יש המגדיר עצמו במושגים לאומיים ויש במושגים דתיים, יש השואף להישאר בגטו ויש המתבולל, יש הפעיל בקהילתו ויש האדיש ליהדותו. השאלה אם כן היא: כיצד נוכל להיות מאוחדים כאשר איננו אחידים? לדעתי, העם היהודי אינו יכול לשרוד כעם מבלי להיות מאוחד.

עלינו אפוא לעצב תפיסה לחיים יהודיים החותרת לאחדות, אך ללא האחידות של העידן הקדם־מודרני. איננו יכולים להשיב את השעון לאחור, גם אם נרצה בכך. המודרנה היא מציאות שאליה נולדנו. סבא רבא שלי ציפה בגטו לבואו של משיח; סבי פסח על שני הסעיפים — הוא לא ידע באיזו דרך ללכת — ונסע מפולין לוינה. אבי החליט שהמשיח לא מגיע בסופו של דבר וסבר שעלינו לקחת את גורלנו בידינו ולכונן את מדינת ישראל. אני נולדתי לאחר כל ההתרחשויות הללו, ואיני מוכן לקבל העדר אחדות כתוצאה בלתי נמנעת של מה שעברנו.

בהמשך אתאר ביתר פירוט כיצד התעשרה באופן מתמיד ההבנה שלי מהו להיות יהודי היום במפגשים שלי עם מיגוון הזהויות היהודיות המודרניות.

להשקפתי הציונית החילונית צירפתי מרכיב דתי; לפרספקטיבה האורתודוקסית שלי הוספתי הערכה כלפי יהדות ליברלית; את תחושתי בדבר העם היהודי כאומת רוב שילבתי עם מודעות ליהודים כמיעוט דתי. בכל עת, במקום להוציא ישן מפני חדש בגירסה משופרת, הוספתי נדבך אחר נדבך של משמעות אודות השקפתי מה פירוש הדבר להיות יהודי. החמין — תבשיל זהותי היהודית — קיבל טעם עשיר ומשובח יותר עם הזמן. ההנחה מאחורי זה חשובה מאוד — לא יכול להיות ביטוי יחיד או אמת אחת באשר למשמעות הדבר להיות יהודי. כל שיש הוא רק מיגוון של נקודות מבט על אותה אמת אחת. יש הבוחרים להיות יהודים דתיים, אחרים הם יהודים לאומיים (לעיתים אנו מכנים אותם ציונים), ואחרים בוחרים בדרך החרדית. ובעוד שכל יחיד נושא באחריות למצוא את האופן המתאים לו לתת ביטוי ליהדותו, חיוני עם זאת שניצור מסד שעליו נוכל להתאחד. זה גורם מכריע בעולם הפוסט־מודרני שלאחר האמנציפציה.

עם זאת, יש סיכונים בגישה זו. ראשית, אמנם היא מאפשרת נגישות לאנשים רבים, אך היא טומנת בחובה סיכון של יצירת גירסאות כה רבות של זהות יהודית, התפורות לפי מידה, עד כי נמצא את עצמנו ללא כל מכנה משותף. במקום שכולנו נאכל מאותו סיר חמין, כל אחד יהיה עסוק בבישול לעצמו וכך לא נחלוק לעולם. שנית, גישה זו אינה מציבה שום גבולות אודות מה נחשב מקובל כמעשה וכביטוי ליהדות. האם כל דבר אכן מקובל? אינני סבור כך. אני מאמין שיש גבולות למה שצריך להיות חלק מהביטוי היהודי ומהעשייה היהודית.

בעוד שאני יכול להתפלל כל בוקר, ללמוד את הדף היומי בגמרא ולאכול רק בשר כשר — זה מתאים לי, אך לא בהכרח מתאים לך. אם כך, כיצד אתה קובע מה נכון בשבילך? אני מציע אמות מידה כדי לבחון האם חידושים בחיים יהודיים ראויים להיחשב לחלק מהנורמות ומהזיכרון הקיבוצי של המשפחה היהודית.

1. האם פעילות זו או רעיון זה חותרים לאחדות ולמטרה משותפת? האם הם בונים משהו חדש מהלבנים של הבניין — הזיכרונות, המנהגים והערכים — שיהודים נהגו לפיהם מאות בשנים? האם נהיה מאוחדים ונשתבח יותר כמשפחה מכוח רעיונות חדשים אלה?

2. האם פעילות זו או רעיון זה הם אכן בעלי משמעות? במה משמעותם ניכרת? מהם השפה, התרבות והמנהגים הקבועים אשר יקיימו אותם וישמרו שמשמעותם תישאר בת קיימא? כיצד הם יונחלו הלאה?

אני מאמין שכדי לעסוק באופן משמעותי בסוגיות אלה חייבת להיות הבנה והערכה לאבני בניין המהוות מרכיבים מכוננים של העמיות (Peoplehood) היהודית במשך דורות: לשוננו, יחסינו הייחודיים עם האל, ארץ המולדת שלנו, ועוד.

בחלק הראשון של ספר זה מובא תיאור כיצד חוויותיי עיצבו את גישתי אודות העמיות היהודית וכיצד אני מבין את המרכיבים המגוונים שלה ואת היסודות המעניקים לעם זה את צביונו וזהותו, את הגיוון שקיים בו ואת המסר שלו לעולם.

עוד על הספר

נושאים

תשוקה לעם אברהם אינפלד

1
העתיד היהודי והעבר היהודי

באופן פרדוקסלי להפליא המילה העברית ״קָדימה״, שמשמעותה היא לנוע לפנים, באה מאותו השורש של המילה ״קודם״, שמשמעותה היא מאחור או לפני כן. מכאן אנו למדים שהיכולת לנוע קדימה קשורה בקשר בל יינתק למה שעברנו: אין אנו יכולים לנוע בכיוון הנכון לעבר העתיד, אלא אם כן אנו מכירים בעברנו ומבינים את משמעותו.

העבר שלי הוא העבר שלנו, העבר היהודי הקולקטיבי. נולדתי לעם יהודי שבניו היו עבדים במצרים, חנו בהר סיני, התיישבו בארץ ישראל שבה בנינו מקדש וקהילה. הוגלינו וחזרנו מהגלות והוגלינו שוב כעונש על התנהגותנו, אך עם הבטחה שבעתיד נשוב. דור אחרי דור חיכו בני עמי שהאל ישלח להם משיח. בעוד הם מצפים, יצרו קהילות משגשגות ופיתחו תרבות המבוססת על ספרות עשירה שביטאה ערכים וזיכרונות משותפים. המשיח לא בא, המשיח גם לא מטלפן, נכון לכתיבת שורות אלה. במקום זאת, הם ניצבו אל מול המודרנה שהפציעה ושינתה את הכל.

המודרנה שהביאה לאמנציפציה הפוליטית של היהודים באירופה, גרמה לזעזוע עמוק בחיים היהודיים. בעולם הקדם־מודרני, שבו היו תמיד ויכוחים באשר לשאלה כיצד לקיים את היהדות, היתה לפחות תמימות דעים אודות המשמעות של להיות יהודי. כלומר, יהודי הוא חבר בעם שבניו נולדים לאמהות יהודיות וחולקים זיכרונות משותפים, לרבות יחסים מיוחדים עם אל אוניברסלי. להיות יהודי משמעותו היתה גם להיות שותף לתפיסה של עבר ועתיד, שכולל חזרה לארץ ישראל וציפייה לגאולה.

המפגש עם המודרנה ניפץ את האחידות הזאת. עצם תפיסתנו באשר לשאלה מה המשמעות של להיות יהודי השתבשה לחלוטין, והיהודים פנו לכיוונים חדשים בתגובה להלם שגרמה האמנציפציה. היו שבחרו להתבולל ולהיטמע מחוץ לחיים יהודיים בתרבויות הסובבות, והם הצליחו בכך עד אשר האנטישמיות אילצה אותם לבחור באופציות אחרות, בין השאר נסיגה לגטו וסגירת השערים מאחוריהם. אחרים בחרו להגדיר את היהדות מחדש — לא כעם, אלא כדת. אופציה נוספת, שהרחיקה לכת עוד יותר, הפכה ללאומיות מודרנית בלבוש יהודי, והובילה לבסוף לכינונה של מדינת ישראל.

יהודים שיצאו מן הגטו אל החברה הסובבת אותם, התקבלו בברכה כקבוצה דתית בחברות המכבדות מיעוטים דתיים. זה היה נכון במיוחד לגבי יהודי ארצות הברית, אשר בהגדירם את היהדות כדת ולא כעם, נחלו הצלחה עצומה באמריקה, המבוססת על עקרון חופש הדת.

תגובות אלה לאמנציפציה אמנם התחילו מנקודת זינוק משותפת, אולם בעולם שלאחר האמנציפציה לא היו עוד היהודים אחידים, לא בהתנהגותם ולא בהגדרה בסיסית מה הפירוש להיות יהודי. אין אנו חולקים עוד תפיסה משותפת אודות מיהו יהודי, או מה עושה יהודי. אין אנו מכירים עוד אחד את השני כחברים בעלי ערך במשפחה. התפצלנו לתת־שבטים, כל אחד והגדרתו מה פירוש להיות יהודי. יש המגדיר עצמו במושגים לאומיים ויש במושגים דתיים, יש השואף להישאר בגטו ויש המתבולל, יש הפעיל בקהילתו ויש האדיש ליהדותו. השאלה אם כן היא: כיצד נוכל להיות מאוחדים כאשר איננו אחידים? לדעתי, העם היהודי אינו יכול לשרוד כעם מבלי להיות מאוחד.

עלינו אפוא לעצב תפיסה לחיים יהודיים החותרת לאחדות, אך ללא האחידות של העידן הקדם־מודרני. איננו יכולים להשיב את השעון לאחור, גם אם נרצה בכך. המודרנה היא מציאות שאליה נולדנו. סבא רבא שלי ציפה בגטו לבואו של משיח; סבי פסח על שני הסעיפים — הוא לא ידע באיזו דרך ללכת — ונסע מפולין לוינה. אבי החליט שהמשיח לא מגיע בסופו של דבר וסבר שעלינו לקחת את גורלנו בידינו ולכונן את מדינת ישראל. אני נולדתי לאחר כל ההתרחשויות הללו, ואיני מוכן לקבל העדר אחדות כתוצאה בלתי נמנעת של מה שעברנו.

בהמשך אתאר ביתר פירוט כיצד התעשרה באופן מתמיד ההבנה שלי מהו להיות יהודי היום במפגשים שלי עם מיגוון הזהויות היהודיות המודרניות.

להשקפתי הציונית החילונית צירפתי מרכיב דתי; לפרספקטיבה האורתודוקסית שלי הוספתי הערכה כלפי יהדות ליברלית; את תחושתי בדבר העם היהודי כאומת רוב שילבתי עם מודעות ליהודים כמיעוט דתי. בכל עת, במקום להוציא ישן מפני חדש בגירסה משופרת, הוספתי נדבך אחר נדבך של משמעות אודות השקפתי מה פירוש הדבר להיות יהודי. החמין — תבשיל זהותי היהודית — קיבל טעם עשיר ומשובח יותר עם הזמן. ההנחה מאחורי זה חשובה מאוד — לא יכול להיות ביטוי יחיד או אמת אחת באשר למשמעות הדבר להיות יהודי. כל שיש הוא רק מיגוון של נקודות מבט על אותה אמת אחת. יש הבוחרים להיות יהודים דתיים, אחרים הם יהודים לאומיים (לעיתים אנו מכנים אותם ציונים), ואחרים בוחרים בדרך החרדית. ובעוד שכל יחיד נושא באחריות למצוא את האופן המתאים לו לתת ביטוי ליהדותו, חיוני עם זאת שניצור מסד שעליו נוכל להתאחד. זה גורם מכריע בעולם הפוסט־מודרני שלאחר האמנציפציה.

עם זאת, יש סיכונים בגישה זו. ראשית, אמנם היא מאפשרת נגישות לאנשים רבים, אך היא טומנת בחובה סיכון של יצירת גירסאות כה רבות של זהות יהודית, התפורות לפי מידה, עד כי נמצא את עצמנו ללא כל מכנה משותף. במקום שכולנו נאכל מאותו סיר חמין, כל אחד יהיה עסוק בבישול לעצמו וכך לא נחלוק לעולם. שנית, גישה זו אינה מציבה שום גבולות אודות מה נחשב מקובל כמעשה וכביטוי ליהדות. האם כל דבר אכן מקובל? אינני סבור כך. אני מאמין שיש גבולות למה שצריך להיות חלק מהביטוי היהודי ומהעשייה היהודית.

בעוד שאני יכול להתפלל כל בוקר, ללמוד את הדף היומי בגמרא ולאכול רק בשר כשר — זה מתאים לי, אך לא בהכרח מתאים לך. אם כך, כיצד אתה קובע מה נכון בשבילך? אני מציע אמות מידה כדי לבחון האם חידושים בחיים יהודיים ראויים להיחשב לחלק מהנורמות ומהזיכרון הקיבוצי של המשפחה היהודית.

1. האם פעילות זו או רעיון זה חותרים לאחדות ולמטרה משותפת? האם הם בונים משהו חדש מהלבנים של הבניין — הזיכרונות, המנהגים והערכים — שיהודים נהגו לפיהם מאות בשנים? האם נהיה מאוחדים ונשתבח יותר כמשפחה מכוח רעיונות חדשים אלה?

2. האם פעילות זו או רעיון זה הם אכן בעלי משמעות? במה משמעותם ניכרת? מהם השפה, התרבות והמנהגים הקבועים אשר יקיימו אותם וישמרו שמשמעותם תישאר בת קיימא? כיצד הם יונחלו הלאה?

אני מאמין שכדי לעסוק באופן משמעותי בסוגיות אלה חייבת להיות הבנה והערכה לאבני בניין המהוות מרכיבים מכוננים של העמיות (Peoplehood) היהודית במשך דורות: לשוננו, יחסינו הייחודיים עם האל, ארץ המולדת שלנו, ועוד.

בחלק הראשון של ספר זה מובא תיאור כיצד חוויותיי עיצבו את גישתי אודות העמיות היהודית וכיצד אני מבין את המרכיבים המגוונים שלה ואת היסודות המעניקים לעם זה את צביונו וזהותו, את הגיוון שקיים בו ואת המסר שלו לעולם.