הו! 22
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הו! 22
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דורי מנור

דורי מנור הוא חתן פרס יהודה עמיחי למשוררים עבריים (2015), פרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול (2007), פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2008), והפרס לעריכה ספרותית מטעם משרד התרבות (2008).
 
ספרו האחרון של מנור, "נפש אחת אחריך", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 
מנור הוא מחברם של הספרים: "אמצע הבשר: שירים 1991-2011" (הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק 2012) בעריכת פרופ' דן מירון, שאף צירף לספר אחרית דבר נרחבת על יצירתו של מנור; "בריטון: שירים" (אחוזת בית 2005), "אלפא ואומגה", ליברית לאופרה בשיתוף עם אנה הרמן (הקיבוץ המאוחד 2001). "מעוט: שירים" (הקיבוץ המאוחד 2000). כמו כן, פרסם ספרי תרגום, ביניהם מיצירות שארל בודלר, מולייר, סטפאן מלארמה, פול ואלרי, וולטר, דקארט, פרנסואז סגאן ואחרים.

סיון בסקין

סיון בסקין (נולדה ב-31 באוגוסט 1976) היא משוררת ומתרגמת ישראלית.

בתחילה פרסמה את שירתה באתר "במה חדשה" ובכתב העת האינטרנטי "דג אנונימי?". בהמשך התפרסמו שיריה ותרגומיה בכתבי העת "הו!", "שבו" ו"הליקון". שיריה של בסקין זכו לתהודה רבה ולשבחי המבקרים אלי אשד, מנחם בן וניסים קלדרון. אריאל הירשפלד התקומם על כך, ובמאמר ב"הארץ" שפורסם בפברואר 2006 תקף את שירתה של בסקין. במאמר תשובה, שפורסם אף הוא ב"הארץ", כינה דורי מנור, עורך כתב העת "הו!", את בסקין "משוררת עצומה". שני המאמרים לא עסקו בבסקין בלבד, אלא בנטיית יוצרי כתב העת "הו!" כמו גם נטייתה של בסקין לכתוב בחרוז ובמשקל, ולא בחרוז החופשי, המקובל כיום בשירה העברית.
 בסקין משמשת כיום חברת מערכת בכתב העת הספרותי "הו!". בשנת 2006 יצא לאור ספר שיריה הראשון, "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה", בעריכת דורי מנור, ובשנת 2011 יצא לאור ספר שיריה השני, "מסעו של יונה", הכולל לצד שירים מקוריים גם תרגומים לשיריה של מרינה צבטייבה. כמו כן תרגמה יצירות פרוזה ושירה של סרגיי דובלטוב, יוסף ברודסקי, ניקולאי גומילוב, ולימיר חלבניקוב ועוד.

תקציר

כרך 22 החדש של "הו!" ממשיך את מסורת אסופות תרגומי השירה ומהווה אנתולוגיה נרחבת של שירה מתורגמת מאת מיטב המשוררות/ים והמתרגמות/ים.. הוא מדלג מהמזרח הקדום, דרך יוון ורומא, אל התקופה האליזבתנית, אל המאה הי"ט, אל המודרניזם, ומשם – אל האלף השלישי. יש כאן תרגומים חדשים ליצירותיהם של משוררים מרכזיים לתרבויותיהם, כגון שייקספיר, היינה ופושקין, וגם של משוררים מודרניסטים גדולים כגון אליזבת בישופ, אלן גינזברג, ניקולאי גומיליוב, אוסיפ מנדלשטם, אלזה לסקר-ילר, אינגבורג בכמן, צ'סלב מילוש וויליאם באטלר ייטס. 

לצד משוררים מהוללים אלה יפגוש הקורא משוררים רבים מארצות ותקופות שונות, וביניהן משוררים בני זמננו. הפתעת הגיליון היא דווקא אמירה הס, משוררת עברית, כלת פרס עמיחי, שמשתתפת בגיליון המוקדש לתרגום בשירים המתורגמים משפת אמה, ערבית עיראקית.

פרק ראשון

ענת ועשתורת צדו את השֵד

שני שירים מאוגרית העתיקה

מאוגריתית: רועי שניידר

אלה הם שניים מתוך כמה אלפי טקסטים מהעיר אוגרית שבצפון סוריה (ליד לאד'קיה של ימינו), שנתגלו ופוענחו בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. אוגרית הייתה עיר־מדינה וממלכה קטנה ששימרה תיעוד במשך כמאתיים שנה, החל במאה ה-14 לפנה״ס ועד המאה ה-12, שבשליש האחרון שלה נחרבה הממלכה על ידי גויי הים. הטקסטים נכתבו על טין ועל כן השתמרו היטב בעת שרֵפת העיר.

השפה האוגריתית היא שפה שמית צפונית־מערבית וקרובה ביותר לעברית. כבר באמצע המאה הקודמת גילה מ״ד קאסוטו מקבילות רבות ונרחבות בין לשון המקרא (ובעיקר לשון השירה והנבואה) לבין כמה טקסטים מאוגרית. הטקסטים נכתבו בגרסה קדומה של אלפבית כנעני אך באמצעות טכניקה של הטבעת סימני יתד בטין לח, בדומה לכתב היתדות המסופוטמי.

1.15
רָעֵב יָדוֹ מוּשֶׁטֶת

צָמֵא יָדוֹ מוּשֶׁטֶת

תּוֹבְעִים מִנְחָה. הָעֶבֶד

עִם כָּרִית שְׁנָתוֹ,

פָּרָה גּוֹעָה לָעֵגֶל,

וּבֶן חֹרִין לְאִמָּא

בָּאוּ אֲדוֹמִים אֵלֵינוּ

וַיַּדִּירוּ שְׁנַת שׁוֹעִים.

1.114
שָׁחַט אֵל בְּבֵיתוֹ נִצּוֹד

וְצַיִד צַח בְּקֶרֶב הֵיכָלוֹ

וְהָאֵלִים יֹאכֵלוּ. וַיִּשְׁתּוּ אֵלִים,

יַיִן עַד שָׂבְעָה יִשְׁתּוּ,

תִּירוֹשׁ עַד לְשָׁכְרָה.

וְאֶת הַיָּרֵחַ שָׂם עַל גַּב

מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן כְּמוֹ כֶּלֶב

מְכַשְׁכֵּשׁ מִתַּחַת שֻׁלְחָנוֹ.

הַיּוֹדֵעַ — לֶחֶם לוֹ נוֹתֵן

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ — לוֹ נוֹתֵן מַקֵּל

מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן.

עַשְׁתֹּרֶת וַעֲנָת הִגִּיעוּ

עַשְׁתֹּרֶת צֶלַע כֶּבֶשׂ לוֹ הֵבִיאָה

עֲנָת כָּתֵף דְּשֵׁנָה שֶׁל בְּהֵמָה

צוֹעֲקוֹת הֵן מוּל הַשַּׁעַר אֶל בֵּית אֵל

לָמָּה הַצֵּלָע תָּכִין לַכֶּלֶב

הַכָּתֵף לַגּוּר מֵאֵל אָבִיו

וְאֵל אֵינוֹ אוֹכֵל אוֹתָן?

אֵל יָשַׁב בְּמַרְזְחוֹ

וַיֵּשְׁתְּ יֵינוֹ עַד שׂבַע וְתִירוֹשׁ עַד לְשָׁכְרָה.

אָז נָשָׂא רַגְלָיו אֱלֵי בֵּיתוֹ,

הָלַךְ בַּחֲזָרָה לַחֲצֵרוֹ. נִגַּשׁ הַשֵּׁד חַבָּאִי,

קַרְנַיִם וְזָנָב לוֹ, וַיַּשְׁלֵךְ עַל אֵל

שֵׁינוֹ וַחֲרָאוֹ. נָפַל אֵל כְּמוֹ מֵת,

כְּמוֹ נִרְדָּם עַל אָרֶץ. אָז עֲנָת

וְעַשְׁתֹּרֶת צָדוּ אֶת הַשֵּׁד.

 

 

צא אלי קרב, הו אֶרָה העז!

קטע מתוך "האפוס של אֶרָה"

מאכדית: עילי תדמור

"האפוס של אֶרָה" הוא יצירה מיתולוגית בבלית מהאלף הראשון לפני הספירה. הוא עוסק באל המוות והאלימות אֶרָה, ששילוב של אגו נפוח, סדיזם ושיגעון גדלות מניע אותו לצאת למסע הרס המאיים להשמיד את היקום כולו. העולם ניצל בזכות אִישׁוֹם, אל מיטיב ומגן, שמצליח לשחרר את ארה משיגעונו הרצחני ולהרגיע את רוחו. היצירה הועלתה על הכתב על ידי בבלי בשם קבתי־אילני־מרדוק (Kabti-ilani-Marduk), שטען כי היא הוכתבה לו בחלום על ידי אל שזהותו מסתורית. חוקרים טוענים שהאפוס הוא ניסיון לספק הסבר מיתולוגי לאלימות ולכאוס שאפיינו את בבל באמצע המאה השמינית לפני הספירה. בניסיונה לתת פירוש תיאולוגי לאירועים פוליטיים ולאומיים הרי גורל, דומה היצירה לנבואה התנ"כית. אך ארה אינו האלוהים המקראי, אלא אל שמסוגל במופגן לטעות ולשגות באשליות, ומסכֵּן בפעולותיו הפזיזות והאנושיות מאוד את היקום כולו.

בחרנו להביא כאן קטע קצר מתחילת האפוס. הוא נפתח בכך שלִבו של ארה מדבר אל בעליו ומנסה לשכנע אותו לצאת למסע השמדה. ארה עייף מכדי לעשות זאת, אך "השבעה", אֵלֵי מלחמה והרס, מצטרפים אל הלב ומנסים גם הם לשדל אותו לצאת למלחמה.

הלב של ארה
"אֶרָה, עֲמֹד! אִם תַּשְׁמִיד אֲרָצוֹת

אֵיךְ תִּקְרַן נַפְשְׁךָ וְלִבְּךָ יַעֲלֹץ!"

אַךְ יָדָיו שֶׁל הָאֵל עֲיֵפוֹת כִּזְרוֹעוֹת

שֶׁל אָדָם הַנִּכְסָף לְשֵׁנָה בְּלִי מָזוֹר.

הוּא אוֹמֵר לְלִבּוֹ, "שֶׁאָקוּם? שֶׁאִישַׁן?"

הוּא אוֹמֵר לְנִשְׁקוֹ, "בַּפִּנָּה תַּעֲמֹד!"

וּלְשִׁבְעַת הָאֵלִים, גִּבּוֹרִים אַדִּירִים,

"שׁוּבוּ חִישׁ אֶל מְקוֹם מוֹשַׁבְכֶם!" הוּא צִוָּה.

עַד אֲשֶׁר תְּעִירוֹ,1 הוּא שׁוֹכֵב בְּחַדְרוֹ

וְעִם מָאמִי אִשְׁתּוֹ מְתַנֶּה אֲהָבִים

הוֹ אָדוֹן אֶנְגִידוּדוּ2 בַּלֵּיל מִתְהַלֵּךְ,

הַמַּדְרִיךְ נְסִיכִים בִּנְתִיבוֹת עֲלָטָה,

הַמּוֹבִיל כָּל עַלְמָה וּבָחוּר בְּבִטְחָה

בְּעוֹדֶנּוּ מֵאִיר כְּמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם!

אֱלֹהוּת הַשִּׁבְעָה, גִּבּוֹרִים אַדִּירִים,

הִיא שׁוֹנָה, מוֹצָאָם מְשֻׁנֶּה וּמוּזָר.

שִׁבְעָתָם מְלֵאִים בְּאֵימָה מְשַׁתֶּקֶת,

כָּל אָדָם הַחוֹזֶה בִּפְנֵיהֶם מְבֹעָת,

הַנְּשִׁימָה הַיּוֹצֵאת מִקִּרְבָּם — אֲבַדּוֹן,

אֲלֵיהֶם בְּנֵי אֱנוֹשׁ נִשְׁמָרִים מִלָּגֶשֶׁת,

אַךְ אִישׁוֹם — הֵן הוּא שַׁעַר נָעוּל בִּפְנֵיהֶם!

בְּיָמִים רְחוֹקִים, הָאֵל אָנוּ הָרָם

אֱלֹהוּת הַשָּׁמַיִם, שַׁלִּיט הָאֵלִים,

אֶת רַחְמָהּ שֶׁל הָאָרֶץ הִפְרָה בְּזַרְעוֹ.

שִׁבְעָה בְּנֵי אֵלִים הִיא יָלְדָה עֲבוּרוֹ

וְאֶת שְׁמָם שֶׁל בָּנָיו הוּא קָרָא "הַשִּׁבְעָה".

הֵם עָמְדוּ לְפָנָיו, הוּא חָרַץ גּוֹרָלָם —

לָרִאשׁוֹן הוּא קָרָא, וְקָבַע לוֹ עָתִיד:

"בְּכָל אֶרֶץ אֵלֶיהָ תֵּצֵא בְּחֵמָה

לֹא תִּמְצָא כָּל יָרִיב שֶׁיּוּכַל לְעֻזְּךָ!"

לַשֵּׁנִי הוּא הִשְׁמִיעַ: "הֱיֵה לֶהָבָה,

וְהַבְעֵר לְלֹא הֶרֶף כְּאֵל הַשְּׂרֵפָה!"

לַשְּׁלִישִׁי הוּא לָחַשׁ: "פְּנֵי לָבִיא תַּעְטֶה,

כָּל אָדָם שֶׁבְּךָ יֶחֱזֶה, יִתְמוֹסֵס!"

וּבִפְנֵי הָרְבִיעִי הוּא הִכְרִיז בְּגָאוֹן:

"כְּשֶׁתָּנִיף נִשְׁקְךָ, הֶהָרִים יִקְרְסוּ!"

אַחַר כָּךְ הוּא הוֹסִיף וְצִוָּה: "חֲמִישִׁי!

כְּמוֹ הָרוּחַ תִּנְסֹק וְתִצְפֶּה בַּיְקוּם!"

וְעַל בְּנוֹ הַשִּׁשִּׁי הוּא הֵטִיל מְשִׂימָה:

"צֵא, שִׁשִּׁי, וַעֲבֹר בְּתֵבֵל וּמְלוֹאָהּ

אַל תָּחוּס לְעוֹלָם!"

אֶת הַבֵּן הַשְּׁבִיעִי הוּא חִמֵּשׁ כְּנָחָשׁ

בְּחוּט אֶרֶס מֵמִית: "הַאֲבֵד כָּל חַיִּים!" —

אַחֲרֵי שֶׁחָרַץ אֶת גּוֹרַל הַשִּׁבְעָה

נְתָנָם הָאֵל אָנוּ לְאֶרָה הָעַז:

"שִׁבְעַת הָאֵלִים לוּ יֵלְכוּ לְצִדְּךָ!

כַּאֲשֶׁר רַעֲשָׁם שֶׁל עַמֵּי הָעוֹלָם

עַל אָזְנֶיךָ יָעִיק וְלִבְּךָ יוֹבִילְךָ

לְהַשְׁמִיד אֲרָצוֹת, לְכַלּוֹת לְאֻמִּים,

לְהַכְחִיד בְּהֵמוֹת — לוּ יִהְיוּ הֵם נִשְׁקְךָ,

יֵלְכוּ לְצִדְּךָ."

הֵם עַכְשָׁו זוֹעֲמִים וְזָקוּף הוּא נִשְׁקָם,

וְאוֹמְרִים הֵם לְאֶרָה: "קוּם וַעֲמֹד!

מַדּוּעַ בָּעִיר תִּשָּׁאֵר כְּמוֹ זָקֵן?

אֵיךְ תִּשְׁכַּב בְּבֵיתְךָ כְּתִינוֹק בֶּן יוֹמוֹ?

שֶׁמָּא כְּמוֹ יוֹשְׁבֵי־עִיר נֹאכַל לֶחֶם נָשִׁים,

וּכְאִלּוּ אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מִלְחָמָה,

נִפְחַד וְנִרְעַד מִפְּנֵי כָּל מַאֲבָק?

הֵן צֵאתוֹ שֶׁל לוֹחֵם אֱלֵי־קְרָב הִיא יוֹם חַג!

אָדָם יוֹשֵׁב־עִיר לוּ יִהְיֶה לְשַׁלִּיט,

מִשֶּׁפַע לַחְמוֹ לְעוֹלָם לֹא יִשְׂבַּע!

פִּי עַמּוֹ מְנַאֵץ בּוֹ, בָּזִים לוֹ תָּמִיד,

וְאֵיךְ יִתְחָרֶה הוּא עִם אִישׁ מִלְחָמָה?

אָדָם עִירוֹנִי, לוּ כֹּחוֹ מְפֻתָּח,

כֵּיצַד יִשְׁתַּוֶּה לְעָצְמָה שֶׁל חַיָּל?

בָּעִיר הַמָּזוֹן מְשֻׁבָּח וּמְעֻדָּן,

אַךְ מוּל מְנַת קְרָב לֹא שָׁוֶה הוּא דָּבָר!

תְּכוּלַת מֵימֶיהָ הִיא טוֹבָה בְּהַרְבֵּה

מִבִּירָה מֻבְחֶרֶת, מֵיטַב הַשֵּׁכָר!

וַאֲשֶׁר לָאַרְמוֹן, הַמַּשְׁקִיף מִבָּמָה,

הוּא נָחוּת מִמִּשְׁכַּב הָרוֹעֶה בַּשָּׂדֶה!

צֵא אֱלֵי קְרָב, הוֹ אֶרָה הָעַז,

שְׁאַג בְּעָצְמָה וְכָל חַי יִבָּהֵל!

אֵלֵי הַמָּרוֹם, לְמִשְׁמַע שְׁאוֹנְךָ

יְקַלְּסוּ אֶת שִׁמְךָ, יַאְדִּירוּ אוֹנְךָ!

וְיִרְאוּ אֵלֵי הַשְּׁאוֹל אֶת עֻזְּךָ!"

 

דורי מנור

דורי מנור הוא חתן פרס יהודה עמיחי למשוררים עבריים (2015), פרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול (2007), פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2008), והפרס לעריכה ספרותית מטעם משרד התרבות (2008).
 
ספרו האחרון של מנור, "נפש אחת אחריך", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 
מנור הוא מחברם של הספרים: "אמצע הבשר: שירים 1991-2011" (הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק 2012) בעריכת פרופ' דן מירון, שאף צירף לספר אחרית דבר נרחבת על יצירתו של מנור; "בריטון: שירים" (אחוזת בית 2005), "אלפא ואומגה", ליברית לאופרה בשיתוף עם אנה הרמן (הקיבוץ המאוחד 2001). "מעוט: שירים" (הקיבוץ המאוחד 2000). כמו כן, פרסם ספרי תרגום, ביניהם מיצירות שארל בודלר, מולייר, סטפאן מלארמה, פול ואלרי, וולטר, דקארט, פרנסואז סגאן ואחרים.

סיון בסקין

סיון בסקין (נולדה ב-31 באוגוסט 1976) היא משוררת ומתרגמת ישראלית.

בתחילה פרסמה את שירתה באתר "במה חדשה" ובכתב העת האינטרנטי "דג אנונימי?". בהמשך התפרסמו שיריה ותרגומיה בכתבי העת "הו!", "שבו" ו"הליקון". שיריה של בסקין זכו לתהודה רבה ולשבחי המבקרים אלי אשד, מנחם בן וניסים קלדרון. אריאל הירשפלד התקומם על כך, ובמאמר ב"הארץ" שפורסם בפברואר 2006 תקף את שירתה של בסקין. במאמר תשובה, שפורסם אף הוא ב"הארץ", כינה דורי מנור, עורך כתב העת "הו!", את בסקין "משוררת עצומה". שני המאמרים לא עסקו בבסקין בלבד, אלא בנטיית יוצרי כתב העת "הו!" כמו גם נטייתה של בסקין לכתוב בחרוז ובמשקל, ולא בחרוז החופשי, המקובל כיום בשירה העברית.
 בסקין משמשת כיום חברת מערכת בכתב העת הספרותי "הו!". בשנת 2006 יצא לאור ספר שיריה הראשון, "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה", בעריכת דורי מנור, ובשנת 2011 יצא לאור ספר שיריה השני, "מסעו של יונה", הכולל לצד שירים מקוריים גם תרגומים לשיריה של מרינה צבטייבה. כמו כן תרגמה יצירות פרוזה ושירה של סרגיי דובלטוב, יוסף ברודסקי, ניקולאי גומילוב, ולימיר חלבניקוב ועוד.

עוד על הספר

הו! 22 דורי מנור, סיון בסקין

ענת ועשתורת צדו את השֵד

שני שירים מאוגרית העתיקה

מאוגריתית: רועי שניידר

אלה הם שניים מתוך כמה אלפי טקסטים מהעיר אוגרית שבצפון סוריה (ליד לאד'קיה של ימינו), שנתגלו ופוענחו בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. אוגרית הייתה עיר־מדינה וממלכה קטנה ששימרה תיעוד במשך כמאתיים שנה, החל במאה ה-14 לפנה״ס ועד המאה ה-12, שבשליש האחרון שלה נחרבה הממלכה על ידי גויי הים. הטקסטים נכתבו על טין ועל כן השתמרו היטב בעת שרֵפת העיר.

השפה האוגריתית היא שפה שמית צפונית־מערבית וקרובה ביותר לעברית. כבר באמצע המאה הקודמת גילה מ״ד קאסוטו מקבילות רבות ונרחבות בין לשון המקרא (ובעיקר לשון השירה והנבואה) לבין כמה טקסטים מאוגרית. הטקסטים נכתבו בגרסה קדומה של אלפבית כנעני אך באמצעות טכניקה של הטבעת סימני יתד בטין לח, בדומה לכתב היתדות המסופוטמי.

1.15
רָעֵב יָדוֹ מוּשֶׁטֶת

צָמֵא יָדוֹ מוּשֶׁטֶת

תּוֹבְעִים מִנְחָה. הָעֶבֶד

עִם כָּרִית שְׁנָתוֹ,

פָּרָה גּוֹעָה לָעֵגֶל,

וּבֶן חֹרִין לְאִמָּא

בָּאוּ אֲדוֹמִים אֵלֵינוּ

וַיַּדִּירוּ שְׁנַת שׁוֹעִים.

1.114
שָׁחַט אֵל בְּבֵיתוֹ נִצּוֹד

וְצַיִד צַח בְּקֶרֶב הֵיכָלוֹ

וְהָאֵלִים יֹאכֵלוּ. וַיִּשְׁתּוּ אֵלִים,

יַיִן עַד שָׂבְעָה יִשְׁתּוּ,

תִּירוֹשׁ עַד לְשָׁכְרָה.

וְאֶת הַיָּרֵחַ שָׂם עַל גַּב

מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן כְּמוֹ כֶּלֶב

מְכַשְׁכֵּשׁ מִתַּחַת שֻׁלְחָנוֹ.

הַיּוֹדֵעַ — לֶחֶם לוֹ נוֹתֵן

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ — לוֹ נוֹתֵן מַקֵּל

מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן.

עַשְׁתֹּרֶת וַעֲנָת הִגִּיעוּ

עַשְׁתֹּרֶת צֶלַע כֶּבֶשׂ לוֹ הֵבִיאָה

עֲנָת כָּתֵף דְּשֵׁנָה שֶׁל בְּהֵמָה

צוֹעֲקוֹת הֵן מוּל הַשַּׁעַר אֶל בֵּית אֵל

לָמָּה הַצֵּלָע תָּכִין לַכֶּלֶב

הַכָּתֵף לַגּוּר מֵאֵל אָבִיו

וְאֵל אֵינוֹ אוֹכֵל אוֹתָן?

אֵל יָשַׁב בְּמַרְזְחוֹ

וַיֵּשְׁתְּ יֵינוֹ עַד שׂבַע וְתִירוֹשׁ עַד לְשָׁכְרָה.

אָז נָשָׂא רַגְלָיו אֱלֵי בֵּיתוֹ,

הָלַךְ בַּחֲזָרָה לַחֲצֵרוֹ. נִגַּשׁ הַשֵּׁד חַבָּאִי,

קַרְנַיִם וְזָנָב לוֹ, וַיַּשְׁלֵךְ עַל אֵל

שֵׁינוֹ וַחֲרָאוֹ. נָפַל אֵל כְּמוֹ מֵת,

כְּמוֹ נִרְדָּם עַל אָרֶץ. אָז עֲנָת

וְעַשְׁתֹּרֶת צָדוּ אֶת הַשֵּׁד.

 

 

צא אלי קרב, הו אֶרָה העז!

קטע מתוך "האפוס של אֶרָה"

מאכדית: עילי תדמור

"האפוס של אֶרָה" הוא יצירה מיתולוגית בבלית מהאלף הראשון לפני הספירה. הוא עוסק באל המוות והאלימות אֶרָה, ששילוב של אגו נפוח, סדיזם ושיגעון גדלות מניע אותו לצאת למסע הרס המאיים להשמיד את היקום כולו. העולם ניצל בזכות אִישׁוֹם, אל מיטיב ומגן, שמצליח לשחרר את ארה משיגעונו הרצחני ולהרגיע את רוחו. היצירה הועלתה על הכתב על ידי בבלי בשם קבתי־אילני־מרדוק (Kabti-ilani-Marduk), שטען כי היא הוכתבה לו בחלום על ידי אל שזהותו מסתורית. חוקרים טוענים שהאפוס הוא ניסיון לספק הסבר מיתולוגי לאלימות ולכאוס שאפיינו את בבל באמצע המאה השמינית לפני הספירה. בניסיונה לתת פירוש תיאולוגי לאירועים פוליטיים ולאומיים הרי גורל, דומה היצירה לנבואה התנ"כית. אך ארה אינו האלוהים המקראי, אלא אל שמסוגל במופגן לטעות ולשגות באשליות, ומסכֵּן בפעולותיו הפזיזות והאנושיות מאוד את היקום כולו.

בחרנו להביא כאן קטע קצר מתחילת האפוס. הוא נפתח בכך שלִבו של ארה מדבר אל בעליו ומנסה לשכנע אותו לצאת למסע השמדה. ארה עייף מכדי לעשות זאת, אך "השבעה", אֵלֵי מלחמה והרס, מצטרפים אל הלב ומנסים גם הם לשדל אותו לצאת למלחמה.

הלב של ארה
"אֶרָה, עֲמֹד! אִם תַּשְׁמִיד אֲרָצוֹת

אֵיךְ תִּקְרַן נַפְשְׁךָ וְלִבְּךָ יַעֲלֹץ!"

אַךְ יָדָיו שֶׁל הָאֵל עֲיֵפוֹת כִּזְרוֹעוֹת

שֶׁל אָדָם הַנִּכְסָף לְשֵׁנָה בְּלִי מָזוֹר.

הוּא אוֹמֵר לְלִבּוֹ, "שֶׁאָקוּם? שֶׁאִישַׁן?"

הוּא אוֹמֵר לְנִשְׁקוֹ, "בַּפִּנָּה תַּעֲמֹד!"

וּלְשִׁבְעַת הָאֵלִים, גִּבּוֹרִים אַדִּירִים,

"שׁוּבוּ חִישׁ אֶל מְקוֹם מוֹשַׁבְכֶם!" הוּא צִוָּה.

עַד אֲשֶׁר תְּעִירוֹ,1 הוּא שׁוֹכֵב בְּחַדְרוֹ

וְעִם מָאמִי אִשְׁתּוֹ מְתַנֶּה אֲהָבִים

הוֹ אָדוֹן אֶנְגִידוּדוּ2 בַּלֵּיל מִתְהַלֵּךְ,

הַמַּדְרִיךְ נְסִיכִים בִּנְתִיבוֹת עֲלָטָה,

הַמּוֹבִיל כָּל עַלְמָה וּבָחוּר בְּבִטְחָה

בְּעוֹדֶנּוּ מֵאִיר כְּמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם!

אֱלֹהוּת הַשִּׁבְעָה, גִּבּוֹרִים אַדִּירִים,

הִיא שׁוֹנָה, מוֹצָאָם מְשֻׁנֶּה וּמוּזָר.

שִׁבְעָתָם מְלֵאִים בְּאֵימָה מְשַׁתֶּקֶת,

כָּל אָדָם הַחוֹזֶה בִּפְנֵיהֶם מְבֹעָת,

הַנְּשִׁימָה הַיּוֹצֵאת מִקִּרְבָּם — אֲבַדּוֹן,

אֲלֵיהֶם בְּנֵי אֱנוֹשׁ נִשְׁמָרִים מִלָּגֶשֶׁת,

אַךְ אִישׁוֹם — הֵן הוּא שַׁעַר נָעוּל בִּפְנֵיהֶם!

בְּיָמִים רְחוֹקִים, הָאֵל אָנוּ הָרָם

אֱלֹהוּת הַשָּׁמַיִם, שַׁלִּיט הָאֵלִים,

אֶת רַחְמָהּ שֶׁל הָאָרֶץ הִפְרָה בְּזַרְעוֹ.

שִׁבְעָה בְּנֵי אֵלִים הִיא יָלְדָה עֲבוּרוֹ

וְאֶת שְׁמָם שֶׁל בָּנָיו הוּא קָרָא "הַשִּׁבְעָה".

הֵם עָמְדוּ לְפָנָיו, הוּא חָרַץ גּוֹרָלָם —

לָרִאשׁוֹן הוּא קָרָא, וְקָבַע לוֹ עָתִיד:

"בְּכָל אֶרֶץ אֵלֶיהָ תֵּצֵא בְּחֵמָה

לֹא תִּמְצָא כָּל יָרִיב שֶׁיּוּכַל לְעֻזְּךָ!"

לַשֵּׁנִי הוּא הִשְׁמִיעַ: "הֱיֵה לֶהָבָה,

וְהַבְעֵר לְלֹא הֶרֶף כְּאֵל הַשְּׂרֵפָה!"

לַשְּׁלִישִׁי הוּא לָחַשׁ: "פְּנֵי לָבִיא תַּעְטֶה,

כָּל אָדָם שֶׁבְּךָ יֶחֱזֶה, יִתְמוֹסֵס!"

וּבִפְנֵי הָרְבִיעִי הוּא הִכְרִיז בְּגָאוֹן:

"כְּשֶׁתָּנִיף נִשְׁקְךָ, הֶהָרִים יִקְרְסוּ!"

אַחַר כָּךְ הוּא הוֹסִיף וְצִוָּה: "חֲמִישִׁי!

כְּמוֹ הָרוּחַ תִּנְסֹק וְתִצְפֶּה בַּיְקוּם!"

וְעַל בְּנוֹ הַשִּׁשִּׁי הוּא הֵטִיל מְשִׂימָה:

"צֵא, שִׁשִּׁי, וַעֲבֹר בְּתֵבֵל וּמְלוֹאָהּ

אַל תָּחוּס לְעוֹלָם!"

אֶת הַבֵּן הַשְּׁבִיעִי הוּא חִמֵּשׁ כְּנָחָשׁ

בְּחוּט אֶרֶס מֵמִית: "הַאֲבֵד כָּל חַיִּים!" —

אַחֲרֵי שֶׁחָרַץ אֶת גּוֹרַל הַשִּׁבְעָה

נְתָנָם הָאֵל אָנוּ לְאֶרָה הָעַז:

"שִׁבְעַת הָאֵלִים לוּ יֵלְכוּ לְצִדְּךָ!

כַּאֲשֶׁר רַעֲשָׁם שֶׁל עַמֵּי הָעוֹלָם

עַל אָזְנֶיךָ יָעִיק וְלִבְּךָ יוֹבִילְךָ

לְהַשְׁמִיד אֲרָצוֹת, לְכַלּוֹת לְאֻמִּים,

לְהַכְחִיד בְּהֵמוֹת — לוּ יִהְיוּ הֵם נִשְׁקְךָ,

יֵלְכוּ לְצִדְּךָ."

הֵם עַכְשָׁו זוֹעֲמִים וְזָקוּף הוּא נִשְׁקָם,

וְאוֹמְרִים הֵם לְאֶרָה: "קוּם וַעֲמֹד!

מַדּוּעַ בָּעִיר תִּשָּׁאֵר כְּמוֹ זָקֵן?

אֵיךְ תִּשְׁכַּב בְּבֵיתְךָ כְּתִינוֹק בֶּן יוֹמוֹ?

שֶׁמָּא כְּמוֹ יוֹשְׁבֵי־עִיר נֹאכַל לֶחֶם נָשִׁים,

וּכְאִלּוּ אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מִלְחָמָה,

נִפְחַד וְנִרְעַד מִפְּנֵי כָּל מַאֲבָק?

הֵן צֵאתוֹ שֶׁל לוֹחֵם אֱלֵי־קְרָב הִיא יוֹם חַג!

אָדָם יוֹשֵׁב־עִיר לוּ יִהְיֶה לְשַׁלִּיט,

מִשֶּׁפַע לַחְמוֹ לְעוֹלָם לֹא יִשְׂבַּע!

פִּי עַמּוֹ מְנַאֵץ בּוֹ, בָּזִים לוֹ תָּמִיד,

וְאֵיךְ יִתְחָרֶה הוּא עִם אִישׁ מִלְחָמָה?

אָדָם עִירוֹנִי, לוּ כֹּחוֹ מְפֻתָּח,

כֵּיצַד יִשְׁתַּוֶּה לְעָצְמָה שֶׁל חַיָּל?

בָּעִיר הַמָּזוֹן מְשֻׁבָּח וּמְעֻדָּן,

אַךְ מוּל מְנַת קְרָב לֹא שָׁוֶה הוּא דָּבָר!

תְּכוּלַת מֵימֶיהָ הִיא טוֹבָה בְּהַרְבֵּה

מִבִּירָה מֻבְחֶרֶת, מֵיטַב הַשֵּׁכָר!

וַאֲשֶׁר לָאַרְמוֹן, הַמַּשְׁקִיף מִבָּמָה,

הוּא נָחוּת מִמִּשְׁכַּב הָרוֹעֶה בַּשָּׂדֶה!

צֵא אֱלֵי קְרָב, הוֹ אֶרָה הָעַז,

שְׁאַג בְּעָצְמָה וְכָל חַי יִבָּהֵל!

אֵלֵי הַמָּרוֹם, לְמִשְׁמַע שְׁאוֹנְךָ

יְקַלְּסוּ אֶת שִׁמְךָ, יַאְדִּירוּ אוֹנְךָ!

וְיִרְאוּ אֵלֵי הַשְּׁאוֹל אֶת עֻזְּךָ!"