נערות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נערות
מכר
מאות
עותקים
נערות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נערות

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

נערוּת הוא ממואר יוצא דופן המתאר מסע התבגרות אירוטי וספרותי בתל אביב של שנות השמונים. במרכזו עומדת אהבה גדולה ונכזבת לנערה אחרת, אבל הסיפור הזה הוא רק חוט אחד בפקעת של מערכות יחסים והרפתקאות שדרכן המספרת מתוודעת לעצמה, תובעת בעלות על מיניותה וחונכת את עצמה לכתיבה.

עמליה זיו מציעה התבוננות רפלקסיבית מרתקת ב״טלנובלה״ של הנעורים. זהו סיפור חניכה שאיננו מציית לשום דפוס מוכר. גיבורתו היא גם אוהב מיוסר וגם הרפתקנית מינית. היא צוללת לסערות הנפש של הנעורים, ויחד עם זאת עסוקה כל העת בחקירה עצמית מדעית כמעט. ״היום, ממרחק השנים, קשה לי לדמיין את האינטנסיביות הזו, להבין איך יכולתי להכיל אותה. אולי כי החיים עדיין לא היו רתומים לשום תכלית מלבד ההתנסות בכל פרעות הארוס, בכל ספקטרום החוויה הנפשית. כאילו נמסר לידיי כלי נגינה ובחנתי את מנעד הצלילים שהוא יכול להפיק".

נערוּת אינו רק ממואר אישי. זהו גם סיפור על הולדתה של הסצינה הלהט"בית שהפציעה באותם ימים במועדונים ובברים בתל אביב. מתוך הרגע הפרטי והקולקטיבי הזה יצמח בעשורים שיבואו עיסוק פורץ דרך בנזילות מגדרית ומינית.

עמליה זיו היא חוקרת בולטת ומוכרת של מגדר ותיאוריה קווירית. בין השאר היא ייסדה את הכנס המרכזי בלימודי להט״ב בישראל שהתקיים במשך שני עשורים, ערכה עם עמיתים שני קובצי מאמרים: ״מעבר למיניות״ (מגדרים, הקיבוץ המאוחד) ו״סקס אחר״ (רסלינג), ופרסמה את הספר "מחשבות מיניות: תאוריה קווירית, פורנוגרפיה והפוליטיקה של המיניות" (רסלינג). נערוּת הוא ספר הפרוזה הראשון שלה. 

פרק ראשון

אני רוצה לספר סוף־סוף את סיפור הנעורים. אישה חכמה אחת כתבה: "ילדות היא אי במרכז החיים". אבל אצלי הילדות טבועה חלקית בשכחה. על מיטת הטיפולים של הפיזיותרפיסטית, שאליה אני מגיעה מדי פעם כשהגב שלי לא עומד במשא היומיום, אני נדהמת ממידת הפירוט והחיוּת של זיכרונותיה מתקופת בית הספר היסודי שבו למדנו יחד, לעומת הצמצום של זיכרונותיי. עבורי הילדות הייתה במידה רבה זמן של ציפייה, של אינקובציה, שאת רובו ביליתי במחיצת אותן שתי חברות, שגם הן כמוני איישו את השוליים החברתיים - ובמחיצת הספרות. הנעורים הם העלילה הגדולה. מצידם האחד משתרעים מרחבי הילדות כזמן שאין לו סיפור מובהק, ומצידם השני היומיום של חיֵי המבוגרים, כשהזמן נצבר בשנים, יום נערם על גבי יום, וקווי המתאר של היחסים, של האני, של צביון החיים, משתנים בהדרגה ומבלי משים. השינוי רק לעתים נדירות מסומן על־ידי אירוע שניתן להצביע עליו, כמו לידה או מוות, נסיעה או רומן, ולרוב מתגנב מאחורי הקביעוּת, כמו בפריימים עוקבים של אנימציה, שהם כמעט זהים זה לזה, ורק כשמעבירים אותם במהירות מופיעה התנועה. ובעצם, מה שמאפיין את החיים הבוגרים, רוצה לומר חיי האנשים המבוגרים - של נישואים (נכנה זאת כך לשם הפשטות) ונשיאה בעול - הוא היעדר קווי המתאר, המִסמוס של יום לתוך יום, אובדן הסיפור. הסיפור שייך לנעורים.
ומדוע לספר אותו דווקא כעת? אולי כדי לצאת חוצץ כנגד חוסר הצורה, וכי בגיל העמידה (נקרא לדברים בשמם, כל כמה שזה מרגיש פיקטיבי) כבר לא מגוחך לכתוב זיכרונות, שאם אחכה עוד הם עלולים להיטשטש ולהישמט מאחיזתי לגמרי. גרוע מזה, אם אחכה, אולי לא ארגיש עוד צורך לספר את הסיפור הזה שכבר שנים מחכה לפנאי ולמרחק שיאפשרו לו להיכתב. היום אני מבינה שפנאי צריך לקחת בחוזק יד, לנקות חלקה בתוך מצבור אשפת היומיום ולהתוות מעגל של כתיבה־זיכרון באבק.

ניצן - א

אם נתקל מבטו בתצלומה שעל שולחנו, או כאשר באה אליו, היה מתקשה לזהות בין דמות הבשר או הקרטון לבין הטלטלה המענה והמתמדת שקיננה בתוכו. היה אומר לעצמו כמעט משתומם: "זו היא", כאילו היה מישהו מראה לנו פתאום את אחת ממחלותינו תלויה מחוץ לנו ולא היינו מגלים דמיון בינה לבין מה שכואב לנו.

מרסל פרוּסט, בצד של סוואן

ניצן הייתה אהבת חיי במשך שש או שבע שנים. בנעורים פרק זמן כזה הוא נצח. האהבה אליה ליוותה אותי בשנה האחרונה של התיכון, לאורך הצבא והלימודים באוניברסיטה. האהבה הזו הייתה האקלים שבתוכו חייתי במשך חודשים ארוכים, וגם בתקופות שנסוגה מקדמת הבמה היא נשארה שם כמעין צליל רקע תמידי. בשנים הללו התחוללו הרבה מאוד התרחשויות אחרות - הרפתקאות מיניות, התאהבויות ואפילו זוגיות ארוכה אחת - אבל מאחורי הכול הייתה האהבה הזו שנשאתי אותה כמו מחלה כרונית או נכות נסתרת, שמנעה ממני להתאהב באמת, להתמסר באמת, שאיימה לרוקן את כל השאר מממשות. זו הייתה אהבה פרוּסטיאנית לחלוטין, שהִכתה בי שורש בעוצמה דווקא לנוכח אי האפשרות, הדחייה, האמביוולנטיות; אהבה שנצבעה מראשיתה על־ידי חוסר הביטחון והחרדה, ושנחתמה כגורל על־ידי שברון הלב.
אני זוכרת את עצמי באותם חודשים ארוכים של הלימבו שבין סוף התיכון לצבא, שוכבת על הספה במשך ימים שלמים כשהוריי היו בעבודה, מביטה בעץ הרימון בחצר מבעד לדלתות הזכוכית של חדר האורחים וכותבת לה שירים.1 זו תמונה שמתמצתת בשבילי את המלנכוליה של אהבה חסרת סיכוי, אותה "מחלה ענוגה" שהפכה אותי למעין הנס קסטורפ בבית המרפא שעל הספה. אבל גם כמה שנים אחר־כך, כשכבר לא הייתי עטופה כולי בחולי הזה, יכולתי למצוא את עצמי יושבת באוטובוס בדרך חזרה הביתה מהאוניברסיטה וממלמלת את שמה בראשי שוב ושוב ושוב, כמו מנטרה שממלאים בה דקות ריקות.
וכבר משלב מוקדם מאוד הנצה בי התובנה שהאהבה הזו, כל כמה ששמה וצליל קולה וגינוניה ובגדיה וזכר מגעה היו חקוקים בה, שהאהבה הזו היא משהו שהוא יותר ביני לביני מאשר ביני לבינה, עד כדי כך שנוכחותה הממשית יכולה אפילו להפריע לה. כאשר נפגשנו, והכמיהה התמידית המענה עומתה פתאום עם דמותה המוחשית שהתגשמה לצידי, אי ההלימה המבלבל בין השתיים הצריך עבודה מאומצת של התגברות - על הסתמיות של המפגש, על גילויים של חוסר טאקט או אמירות בנאליות, או פשוט על הסתירה בין הפנימיות המוחלטת שלה שבתוכי לבין האטימות שלה כאדם חיצוני לי ובמידה רבה זר ולא מוכּר. אבל על כל אלה הרי כבר כתב פרוּסט את כל מה שיש לומר.
לאורך אותן שנים היו תקופות של ניסיון לנורמליזציה, להסתפקות במועט האפשרי של ידידות כדי לא לאבד אותה לגמרי, כדי שתישאר בחיי; כשביניהן פזורות תקופות של נתק במאמץ להיגמל, לא לגרות שוב ושוב את המקום הדואב, להשתחרר מן המעגל של ציפייה ואכזבה, של התקווה המתגנבת מאחורי ההשלמה רק כדי להתנפץ במפולת של זעם, אומללות ושנאה עצמית.
קוראת את היומן שלי מתקופת הצבא אני מוצאת את עצמי שוב אפופה באותה המיאזמה, נדבקת באותה רִגשה ממאירה, חנוקה למחצה כשאני נכנסת לעורי דאז, ושוב אני ברכבת ההרים המטורפת הזו של תחושות ההתעלות והשקיעה, ההשלמה והעינוי.
אבל אולי צריך לספר את הסיפור מראשיתו, איך נכנסה לתוך חיי. וראשית יש לתאר אותה, כדי שהכאב ילבש דמות מוחשית, ייפרד מהאוניברסליות שלו.
ניצן הייתה נמוכת קומה, עגלגלה, עורה לבן מאוד, שערה חום־ערמוני. לא יפה במובן הרוֹוֵח - לשם כך הייתה צריכה להיות גבוהה יותר, רזה יותר - אבל מלאת חיוּת וחמוקים, תיאטרלית, מסוגננת בלבושה, במחוותיה, באינטונציות שלה, קולעת בניסוחיה. ובשבילי, אז, כשהפציעה בחיי בתחילת כיתה י"ב במכנסי הרמון רכים וחולצות קטיפה, נראתה מתוחכמת להפליא ובעלת ניסיון חיים. בהרבה מובנים היא הייתה ההופכי שלי, אני שהייתי צנומה, נערית ומופנמת, מפותחת אינטלקטואלית ובעלת אמביציה ספרותית, אבל עדיין קמוטת כנפיים בתוך הגולם, ופניי מוסתרות למחצה מאחורי מסך שיער בלונדיני שירד על מצחי וכמעט כיסה את עיניי. היא, לעומת זאת, נראתה לי אז בוהמיינית אמיתית. היא הסתובבה בקהל מתוחכם יותר של תלמידי בית ספר לאמנות, ובזמן שאני וחבריי היינו עוצרים לפיצה בדרך חזרה מהסינמטק, היא כבר ישבה בברים, שהחלו לצוץ בתל אביב של ראשית שנות השמונים (היא תמיד אמרה ברים, לא פאבים, כדי להבחין מאותם מקומות פלבאיים של בירה וצ'יפס). בשפתון אדום עז על רקע פניה החיוורות היא הייתה עבורי התגלמות הבשלות והנשיות, ועוררה בי תערובת של הערצה ויראה.
בתיכון היא למדה בכיתה מקבילה, וישבנו יחד רק בשיעורי הספרות. גם בבית הספר השתייכנו למעגלים חברתיים שונים, על אף ששתינו נמנינו עם מעמד ה"פליטים" שהתקבצו לשם מבתי ספר אחרים בתחילת י"א - להבדיל מהילידים, אלו שהגיעו לשם כבר בחטיבת הביניים מתוקף אזורי הרישום. אני נמלטתי מהתיכון הבורגני בפרבר הצפוני, ניצן נמלטה מבית הספר לאמנות עם שערוריות הסמים התקופתיות. אני לא חושבת שהחלפנו מילה, עד שמתישהו באמצע י"ב היא החלה באורח בלתי מוסבר לגלות עניין באמנון, שלמד איתי בכיתה והיה לי מעין אח רוחני וגם חצי מאהב, אף שהפן הזה של יחסינו היה היולי מאוד. אני זוכרת את התדהמה שלי מכך שאישה מתוחכמת כמוה מתעניינת בו, שכמוני היה עדיין גולמני ולא מהוקצע. היא התחילה איתו, והם נעשו זוג. ופתאום תחושת הבדידות ואובדן האוריינטציה כשהוא היה נעלם איתה בהפסקות. אבל הנטישה החלקית מצידו לוּותה עד מהרה בגישושי התחברות בינה לביני (אין ספק שהיא זו שעשתה את הצעדים הראשונים). מה היא ראתה בי אז? יריבה פוטנציאלית? שלוחה שלו שכדאי ליידד כדי לנטרל מתחים? או שאולי גם היא נמשכה לאחרוּת שלי כפי שאני נמשכתי לשלה? אולי דווקא הדבר התם, הלא מלוטש, אבל העז, שהיא יכלה לחוש שם מתחת לביישנות, סִקרן אותה.
תמונה: יושבות (עם סיגריה?) בקצה הגג שעליו ניצבו המבנים הטרומיים שאִכלסו שתיים מכיתות הי"ב. היא שואלת אותי על ברים - לא, לא הייתי; היא שואלת על נשים - לא, עדיין לא, אבל אני מאמינה בביסקסואליות. היא כבר מנוסה, גם בזה וגם בזה. אני מרגישה טירונית, אבל להוטה לחניכה ומשתדלת להעביר את הרושם של מי שנכונה לכל הרפתקה.
ואז, בליל שישי אחד היא יוזמת יציאה לילית. היעד הנבחר הוא ה-AM, הגיי־בר בקצה רחוב יורדי הסירה, אבל נדמה לי שטיבו של המקום מסתבר לי רק עם ההגעה לשם (בחירה מעניינת לסטרייטית בת שבע־עשרה. האם זה היה הבון־טון של הנוער הבוהמייני, הזיהוי של הסצינה הגיית כאוונגארד? האם היא רצתה להרשים אותנו? האם היו לה מניעים נוספים?). מבהירים לי שאני צריכה לארגן לעצמי בן זוג. אני מגייסת את אריק שלומד קולנוע איתי ועם אמנון. וכך אנחנו מגיעים לשם, ניצן ושלושת הטירונים, והעצבנות שלה משדרת שכדאי שלא נעשה בושות וננסה להתעלות מעל לחנוניות המהותית שלנו ולהשתלב. אנחנו מתיישבים ליד שולחן. כולנו חסרי בקיאות באלכוהול, ולכן כשמגיע רגע הזמנת המשקאות וניצן מזמינה סן פרנסיסקו, כולנו מחקים אותה ומוצאים את עצמנו עם ארבע כוסות גבוהות של הקוקטייל האדמדם והמתוק.
ובאיזשהו רגע זה קורה: רגל נוגעת ברגלי מתחת לשולחן. אני אוספת את רגליי בנימוס, אבל לאחר רגע המגע חוזר על עצמו, עיקש, מכוּון, אם כי לבטח לא אליי. מולי יושבת ניצן, האם היא מחפשת את רגלו של אמנון שיושב לצידה? רגלה מטפסת במעלה השוק שלי. אני קופאת. ומפציעה בי ההכרה שהיא אכן מתכוונת אליי. האם עובר בינינו מבט? מעל לשולחן נמשכת השיחה, מאולצת, מתחכמת, ומתחתיו מתנהלת קונספירציה מתוקה. אני לוחצת את רגלי לזו שלה, כף רגלה שנחלצה מהנעל מגיעה לירכי, אני מלטפת אותה. איך יכולתי לדעת שהפיצול הזה הוא סימן לבאות, ושמא כבר אז היה זה דווקא הפיצול שהעצים את קסמו של הרגע. היא קמה ללכת לשירותים ואני מלווה אותה. בהמתנה ליד דלת התא אנחנו מתגפפות, אחרי הכול כאן מותר. בסוף הערב שני הזוגות נפרדים, ואני נותרת לתהות על פשרו של מה שאירע.
בלילה ההוא נטמן זרע האהבה הזו, שכמו אפון הפלא צמחה במהירות עד שהשתרגה בי לחלוטין. ומה שלה ודאי היה לא הרבה יותר משעשוע, הוליד אצלי כמיהה שהלכה והתעצמה למגעה, לחמוקי גופה, לקונספירציה המתוקה בינינו. כמיהה שאת רשתה טוויתי בחלומות בהקיץ - בכיתה, כשקולה של מורה זו או אחרת מנסר בחלל האוויר (בבית הספר פיתחתי את אמנות החלימה בהקיץ כדי להפיג את שממון השיעורים); בהפסקות, כשהתחממתי בשמש החורף על רצועת הגג שליד הכיתה; בחדרי, יושבת בשיכול רגליים על מיטת הנוער שלי והוזה - עד שנעטפתי בה לחלוטין, מעלה בדמיון שוב ושוב את לובן כתפה שניבטה ממפתח החולצה, את עורפה.
ערב. החבורה מתקבצת בבית הוריי. זה סוף התיכון, ראשית הקיץ, ועוד כמה ימים ניפגש כולנו באילת. נהיה שם באותה דירה שבה נפטרתי מבתוליי בדיוק שנה קודם לכן עם החבר הקבוע, שבינתיים נפטרתי גם ממנו לטובת חיי החופש וההרפתקה. והפעם הרבה סימני שאלה תלויים באוויר, אפשרויות לא מנוסחות ומסעירות. נהיה שם שלושתנו, אמנון, ניצן ואני. איזו צורה תלבש השלישייה שלנו במרחב הזה נטול הפיקוח?
ובינתיים הערב מתקרב לקיצו ובטני מתחילה להתהדק בהתרגשות. כולם נפרדים והולכים. ניצן מלווה את אמנון לדלת. הם משתהים, הוא תולה בה מבט לא מוגדר והולך. אנחנו מפנות את הכלים למטבח ועולות לחדרי. המזרן לאורחים כבר מונח על הרצפה לצד מיטתי, אנחנו מציעות אותו יחד, והאינטימיות החדשה של האקט הביתי הזה מנכיחה את מה שלא דובר בינינו אבל שתינו יודעות שעתיד להתרחש. אני יוצאת מהחדר לומר לילה טוב להורים ויורדת למטבח להביא לנו מים. כשאני עולה שוב במדרגות אני מרגישה את הרתיעה מכבידה את רגליי, כמו המשיכה הפנימית להישאר במוכּר לפני נסיעה לחו"ל כשכל הסידורים כבר נעשו והמזוודה ארוזה. הטיפוס האִטי במעלה המדרגות, כשכל צעד מקרב אותי לרגע הגורלי. בכניסה לחדר אני סוגרת את הדלת מאחוריי אבל נותרת לעמוד על הסף, מביטה בה. היא קוראת את ההיסוס מבלי להבין את טיבו, ואומרת משהו חסר טקט כמו "את לא רוצה שאני אישאר?" או "אם את פוחדת אז לא צריך", משהו שלא מותיר לי ברֵרה אלא לחצות את המרחק בינינו, להטיל את עצמי לזרועותיה ולצלול. הגורליות של הרגע הזה הייתה שונה מזו של איבוד הבתולים שנה קודם לכן. מה שהוטל על הכף אז היה שינוי הסטטוס המיוחל (במשך שנים האמנתי שהאקט המיני הזה הוא מה שמפריד ביני לבין עולם המבוגרים). עכשיו זו הייתה הגורליות של מימוש האהבה על החרדה שהתלוותה לו, כמין תחושה מוקדמת של הפער שהבשר לא יוכל למלא.
מה אני זוכרת מן הלילה הזה? את ההנאה הבעלתנית שבלחדור אליה, את הסיפוק המשכר מהעונג שלה, את ריחה על אצבעותיי, ואת זה שבשום אופן לא יכולתי להביא את עצמי לסגת חזרה לתוך עצמי כדי לגמור, ועל מנת שלא להעליב ולא להיאלץ להסביר זייפתי אורגזמה. ואני זוכרת את ה"היה לך נעים?" שלה אחר־כך, כששום דבר שיכולתי לומר בתשובה לא היה בו קירוב מינימלי למה שזה היה בשבילי. ובבוקר איזה ריחוק נבוך. אנחנו שותות קפה בחצר, לא מדברות על מה שהיה. אני מיישרת קו לפי המרחק שלה, לא מנסה לתבוע ביום את מה ששייך ללילה, מכבדת גבול בלתי נראה שהיא התוותה ללא מילים. היא הולכת ליומה, אני נשארת ליומי. "ניפגש באילת". ריח קלוש על אצבעותיי נותר כעדות היחידה.
כמה קרעי זיכרונות מהשבועות הקודמים. במרכזו של אחד מהם הטבעת שלה, טבעת פנטסטית עם ציור של ציפור צבעונית על האבן המוארכת. לזמן מה היא הייתה ברשותי, זוהרת על השידה שליד המיטה כמו תכשיטי המלכה בתיבת הזכוכית במוזיאון, או מוחזקת בכף ידי כמו חפץ מאגי. ברשותי, ובמובהק לא שלי. לא מתאימה לאצבעותיי הגרומות, כסוסות הציפורניים, נטולות התכשיטים. שייכת בבירור לידה הקטנה הלבנה. היא הסירה אותה כששכבה לנוח. למדנו יחד לבגרות בספרות (נדמה לי שזה קרה רק פעם אחת). היינו עוד די זרות, לא ממש חברות, למרות המגע הגנוב בבר. הנוכחות שלה בחדרי הייתה בה בעת יקרה וסתמית. בזמן הימצאותה שם לא הייתה לי שהות להתענג עליה - הייתי עסוקה בנרמול האירוע, בהסתגלות לחולין הזה של יום וישיבה משותפת לשולחן בין דפי הסיכומים. אחרי לכתה ראיתי שטבעת הציפור נשארה על השידה. הרמתי אותה, בוחנת מקרוב את החלק הזה מהווייתה שהשאירה אצלי, הגילום הזה של מסתורין נשי. לבד עם הטבעת יכולתי לתת דרור לכמיהה שהושתקה בנוכחותה.
ערב אחר. הוריי יצאו ורק שתינו בבית, זו לצד זו על הספה בסלון. אנחנו משוחחות (זכור לי דיבור על אורגזמות), אולי שמתי תקליט. ודאי היה מתח, זכרו הלא מאוזכר של האירוע ב-AM. באיזשהו רגע אני שולחת יד (הרגע הזה של חציית הגבול ששוב ושוב ירתק אותי - המרחק בין שני בני אדם שנצלח בהרף של נגיעה. הטעינוּת העצומה שנלווית למחווה הזו, המתח של השנייה שלפני, הזינוק מעל לתהום שביני לאחר - זו עבורי תמצית האירוטיקה), אצבעותיי מרפרפות על ידה, עוברות לזרוע. אנחנו מתלטפות, אני מקרבת את פניי לשלה ושפתינו נפגשות בנשיקות קטנות ושטוחות. היא מתרפקת עליי. אני טועמת את המגע, את חלקות לחייה, את התחושה של גווה בין זרועותיי. אני מעיזה ומלטפת את שדיה, תחילה מעל לחולצה ואחר־כך מתחתיה. היא מציעה שנעלה למעלה, לחדרי, אבל אני מתחמקת, חוששת מהרושם המחשיד שייווצר כשהוריי יחזרו - ואולי גם לא רוצה להרחיק לכת יותר, לא הפעם. והוריי אכן חוזרים - חריקת השער, צעדיהם על שביל הכניסה, קרקוש המפתח במנעול. אנחנו מתרחקות זו מזו, מיישרות את בגדינו, אבל משהו בדממה שלנו, במבוכה, מסגיר, ואבי שואל "מה, מה קורה פה?" לא בעוינות, אלא כמי שמרגיש שהפריע, מרגיש שנפל דבר.
הזיכרון האחרון הוא משפט: באיזו הזדמנות, לא זכור לי מה היה האירוע, מישהו מחברינו מפקיד אותי בידי ניצן ומבקש ממנה לשמור עליי. "לתת לי לשמור על עמליה זה כמו לתת לחתול לשמור על החלב," היא אומרת. שנים נשאתי בקרבי את מתיקות ההבטחה של המילים הללו. אבל היא הרי לא התכוונה לכך באמת, ודאי אהבה את הצליל של המשפט.
באילת התגלתה לי הבדידות מול הריק של הים וההרים. מחלון הדירה בלילה אפשר היה לראות את אורות הנמל, וביום הפציעה בצד הבית צלע ההר הוורודה. שכבתי על המזרן בסלון מול טפט הנוף השווייצרי. לצידי, על מזרן זוגי, ישנו דניאלה ושי שלא יכלו להושיע כי הבינו רק באהבות פשוטות.
הבדידות הייתה מוחלטת ומלאה והיא עטפה אותי כמו שפעת. בבוקר התכנסנו כולנו במטבח לארוחת הבוקר, אחר־כך ירדנו ברחובות מסונוורי השמש לים. כולם היו מסודרים זוגות־זוגות: דניאלה ושי, דנה ועומר, ניצן ואמנון. מהלילה עם ניצן רק ארבעה ימים קודם לכן, מקרבת הנפש עם אמנון, לא נותר דבר. הם הפכו להיות זוג - יחידה סגורה. והרי גם קודם היו זוג, ואיזו טענה יכולה להיות כאן. מבחוץ דבר לא השתנה, אבל הבטחה גדולה של חירות שערורייתית נגוזה, מרחבים מסחררים נסגרו בהנף אחד, יחד עם דלת חדר השינה.
לפני כמה שבועות עוד הסתובבנו שלושתנו בחצר בית הספר חבוקים, נבחרים, מתענגים על השערורייה שעוררנו, על הגינוי האילם במבטי בני הכיתה. שלושה נגד ההמון, שלושה נגד המוסר הבורגני. לעונג של הסגת הגבול הצטרפה תחושת הכוח המשולש, ומעבר לכל זה התשוקה החדשה לקימורי גופה של ניצן, לחיוורון עורה, לבדים הרכים שלבשה, לזרות המרתקת של הנשיות. עד מהרה כשצעדנו חבוקים עברה היא למרכז, ואמנון ואני פיתחנו את הרוך המסוכן של יריבים. "איך אופרת הסבון הזו תיגמר?" תהינו בינינו לבינינו בציניות העייפה של הנעורים, במקום לומר: "אני שונאת אותךָ", "אני פוחדת ממֵך", "אני אקריב אותךְ ללא היסוס".
אילת, עיר מקלט של קיץ, מולדת הסקס. את קווי המתאר של חירותנו שם לא העזתי לדמיין במדויק, אבל פחות מכול יכולתי לחזות את קיר הזכוכית שקם ביני לבינם כמעט מייד עם הירידה מן האוטובוס. התכנסתי לשתיקתם של המגורשים. לא יכולתי לתבוע את עלבוני או אפילו לנסח שאלה פשוטה: "מה קרה?" הגירוש היה פתאומי, בלתי מובן וגורלי, והבדידות סגרה עליי מרגע לרגע. יכולתי רק לשלח עקיצות באמנון מעבר לשולחן ארוחת הבוקר ובמחווה אולטימטיבית של ייאוש להזמין אותו לתחרות היאבקות על המיטה הזוגית, בעוד ניצן מבקשת בדכדוך שנפסיק ויוצאת במחאה מהחדר. התחרות נגמרה כשאמנון רוכן מעליי, מרתק אותי למיטה ושואל אם זה מספיק. זה הספיק כדי לאשר את התבוסה וכדי לחתום בינינו ברית של שנאת עולמים. את ניצן לא הרשיתי לעצמי לשנוא. יכולתי לתעב אותה כשרקדה עם דנה בתחתונים וטישרט לצלילי הפרטנדרז או כשהן הסתגרו יחד, מצחקקות בחדר האמבטיה. לא יכולתי לשנוא אותה כי אל מול התנכרותה הפתאומית רק הלכה והשתרשה בי הוודאות הנואשת של האהבה. אמביוולנטיות אפשרית רק לנוכח מה שיש; ההיעדר, האובדן, נושאים עמם את חותם הוודאות.
הכאב הקפיא אותי על מקומי. לא יכולתי לברוח משם. חזרה הביתה הייתה בלתי אפשרית עוד יותר מן ההישארות. על המזרן בסלון, מרחק פסיעות אחדות מדלת חדר השינה הסגורה, התעטפתי בסיגוף והנחתי לכאב לצרוף אותי למעין טוהר מאלחש. ביום האחרון אמנון וניצן הושיטו לי יד במחווה קלושה של פיוס. הבטתי בהם מעבר לקיר הזכוכית, וזרועי נותרה שמוטה.

סקירות וביקורות

כשהזמן נצרב בגוף קרן דותן ישראל היום 12/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
עמליה זיו: "57 שנים חייתי כאישה. היום יש לי צורך להנכיח את החוויה הטרנסית" גילי איזיקוביץ הארץ 10/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

כשהזמן נצרב בגוף קרן דותן ישראל היום 12/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
עמליה זיו: "57 שנים חייתי כאישה. היום יש לי צורך להנכיח את החוויה הטרנסית" גילי איזיקוביץ הארץ 10/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
נערות עמליה זיו

אני רוצה לספר סוף־סוף את סיפור הנעורים. אישה חכמה אחת כתבה: "ילדות היא אי במרכז החיים". אבל אצלי הילדות טבועה חלקית בשכחה. על מיטת הטיפולים של הפיזיותרפיסטית, שאליה אני מגיעה מדי פעם כשהגב שלי לא עומד במשא היומיום, אני נדהמת ממידת הפירוט והחיוּת של זיכרונותיה מתקופת בית הספר היסודי שבו למדנו יחד, לעומת הצמצום של זיכרונותיי. עבורי הילדות הייתה במידה רבה זמן של ציפייה, של אינקובציה, שאת רובו ביליתי במחיצת אותן שתי חברות, שגם הן כמוני איישו את השוליים החברתיים - ובמחיצת הספרות. הנעורים הם העלילה הגדולה. מצידם האחד משתרעים מרחבי הילדות כזמן שאין לו סיפור מובהק, ומצידם השני היומיום של חיֵי המבוגרים, כשהזמן נצבר בשנים, יום נערם על גבי יום, וקווי המתאר של היחסים, של האני, של צביון החיים, משתנים בהדרגה ומבלי משים. השינוי רק לעתים נדירות מסומן על־ידי אירוע שניתן להצביע עליו, כמו לידה או מוות, נסיעה או רומן, ולרוב מתגנב מאחורי הקביעוּת, כמו בפריימים עוקבים של אנימציה, שהם כמעט זהים זה לזה, ורק כשמעבירים אותם במהירות מופיעה התנועה. ובעצם, מה שמאפיין את החיים הבוגרים, רוצה לומר חיי האנשים המבוגרים - של נישואים (נכנה זאת כך לשם הפשטות) ונשיאה בעול - הוא היעדר קווי המתאר, המִסמוס של יום לתוך יום, אובדן הסיפור. הסיפור שייך לנעורים.
ומדוע לספר אותו דווקא כעת? אולי כדי לצאת חוצץ כנגד חוסר הצורה, וכי בגיל העמידה (נקרא לדברים בשמם, כל כמה שזה מרגיש פיקטיבי) כבר לא מגוחך לכתוב זיכרונות, שאם אחכה עוד הם עלולים להיטשטש ולהישמט מאחיזתי לגמרי. גרוע מזה, אם אחכה, אולי לא ארגיש עוד צורך לספר את הסיפור הזה שכבר שנים מחכה לפנאי ולמרחק שיאפשרו לו להיכתב. היום אני מבינה שפנאי צריך לקחת בחוזק יד, לנקות חלקה בתוך מצבור אשפת היומיום ולהתוות מעגל של כתיבה־זיכרון באבק.

ניצן - א

אם נתקל מבטו בתצלומה שעל שולחנו, או כאשר באה אליו, היה מתקשה לזהות בין דמות הבשר או הקרטון לבין הטלטלה המענה והמתמדת שקיננה בתוכו. היה אומר לעצמו כמעט משתומם: "זו היא", כאילו היה מישהו מראה לנו פתאום את אחת ממחלותינו תלויה מחוץ לנו ולא היינו מגלים דמיון בינה לבין מה שכואב לנו.

מרסל פרוּסט, בצד של סוואן

ניצן הייתה אהבת חיי במשך שש או שבע שנים. בנעורים פרק זמן כזה הוא נצח. האהבה אליה ליוותה אותי בשנה האחרונה של התיכון, לאורך הצבא והלימודים באוניברסיטה. האהבה הזו הייתה האקלים שבתוכו חייתי במשך חודשים ארוכים, וגם בתקופות שנסוגה מקדמת הבמה היא נשארה שם כמעין צליל רקע תמידי. בשנים הללו התחוללו הרבה מאוד התרחשויות אחרות - הרפתקאות מיניות, התאהבויות ואפילו זוגיות ארוכה אחת - אבל מאחורי הכול הייתה האהבה הזו שנשאתי אותה כמו מחלה כרונית או נכות נסתרת, שמנעה ממני להתאהב באמת, להתמסר באמת, שאיימה לרוקן את כל השאר מממשות. זו הייתה אהבה פרוּסטיאנית לחלוטין, שהִכתה בי שורש בעוצמה דווקא לנוכח אי האפשרות, הדחייה, האמביוולנטיות; אהבה שנצבעה מראשיתה על־ידי חוסר הביטחון והחרדה, ושנחתמה כגורל על־ידי שברון הלב.
אני זוכרת את עצמי באותם חודשים ארוכים של הלימבו שבין סוף התיכון לצבא, שוכבת על הספה במשך ימים שלמים כשהוריי היו בעבודה, מביטה בעץ הרימון בחצר מבעד לדלתות הזכוכית של חדר האורחים וכותבת לה שירים.1 זו תמונה שמתמצתת בשבילי את המלנכוליה של אהבה חסרת סיכוי, אותה "מחלה ענוגה" שהפכה אותי למעין הנס קסטורפ בבית המרפא שעל הספה. אבל גם כמה שנים אחר־כך, כשכבר לא הייתי עטופה כולי בחולי הזה, יכולתי למצוא את עצמי יושבת באוטובוס בדרך חזרה הביתה מהאוניברסיטה וממלמלת את שמה בראשי שוב ושוב ושוב, כמו מנטרה שממלאים בה דקות ריקות.
וכבר משלב מוקדם מאוד הנצה בי התובנה שהאהבה הזו, כל כמה ששמה וצליל קולה וגינוניה ובגדיה וזכר מגעה היו חקוקים בה, שהאהבה הזו היא משהו שהוא יותר ביני לביני מאשר ביני לבינה, עד כדי כך שנוכחותה הממשית יכולה אפילו להפריע לה. כאשר נפגשנו, והכמיהה התמידית המענה עומתה פתאום עם דמותה המוחשית שהתגשמה לצידי, אי ההלימה המבלבל בין השתיים הצריך עבודה מאומצת של התגברות - על הסתמיות של המפגש, על גילויים של חוסר טאקט או אמירות בנאליות, או פשוט על הסתירה בין הפנימיות המוחלטת שלה שבתוכי לבין האטימות שלה כאדם חיצוני לי ובמידה רבה זר ולא מוכּר. אבל על כל אלה הרי כבר כתב פרוּסט את כל מה שיש לומר.
לאורך אותן שנים היו תקופות של ניסיון לנורמליזציה, להסתפקות במועט האפשרי של ידידות כדי לא לאבד אותה לגמרי, כדי שתישאר בחיי; כשביניהן פזורות תקופות של נתק במאמץ להיגמל, לא לגרות שוב ושוב את המקום הדואב, להשתחרר מן המעגל של ציפייה ואכזבה, של התקווה המתגנבת מאחורי ההשלמה רק כדי להתנפץ במפולת של זעם, אומללות ושנאה עצמית.
קוראת את היומן שלי מתקופת הצבא אני מוצאת את עצמי שוב אפופה באותה המיאזמה, נדבקת באותה רִגשה ממאירה, חנוקה למחצה כשאני נכנסת לעורי דאז, ושוב אני ברכבת ההרים המטורפת הזו של תחושות ההתעלות והשקיעה, ההשלמה והעינוי.
אבל אולי צריך לספר את הסיפור מראשיתו, איך נכנסה לתוך חיי. וראשית יש לתאר אותה, כדי שהכאב ילבש דמות מוחשית, ייפרד מהאוניברסליות שלו.
ניצן הייתה נמוכת קומה, עגלגלה, עורה לבן מאוד, שערה חום־ערמוני. לא יפה במובן הרוֹוֵח - לשם כך הייתה צריכה להיות גבוהה יותר, רזה יותר - אבל מלאת חיוּת וחמוקים, תיאטרלית, מסוגננת בלבושה, במחוותיה, באינטונציות שלה, קולעת בניסוחיה. ובשבילי, אז, כשהפציעה בחיי בתחילת כיתה י"ב במכנסי הרמון רכים וחולצות קטיפה, נראתה מתוחכמת להפליא ובעלת ניסיון חיים. בהרבה מובנים היא הייתה ההופכי שלי, אני שהייתי צנומה, נערית ומופנמת, מפותחת אינטלקטואלית ובעלת אמביציה ספרותית, אבל עדיין קמוטת כנפיים בתוך הגולם, ופניי מוסתרות למחצה מאחורי מסך שיער בלונדיני שירד על מצחי וכמעט כיסה את עיניי. היא, לעומת זאת, נראתה לי אז בוהמיינית אמיתית. היא הסתובבה בקהל מתוחכם יותר של תלמידי בית ספר לאמנות, ובזמן שאני וחבריי היינו עוצרים לפיצה בדרך חזרה מהסינמטק, היא כבר ישבה בברים, שהחלו לצוץ בתל אביב של ראשית שנות השמונים (היא תמיד אמרה ברים, לא פאבים, כדי להבחין מאותם מקומות פלבאיים של בירה וצ'יפס). בשפתון אדום עז על רקע פניה החיוורות היא הייתה עבורי התגלמות הבשלות והנשיות, ועוררה בי תערובת של הערצה ויראה.
בתיכון היא למדה בכיתה מקבילה, וישבנו יחד רק בשיעורי הספרות. גם בבית הספר השתייכנו למעגלים חברתיים שונים, על אף ששתינו נמנינו עם מעמד ה"פליטים" שהתקבצו לשם מבתי ספר אחרים בתחילת י"א - להבדיל מהילידים, אלו שהגיעו לשם כבר בחטיבת הביניים מתוקף אזורי הרישום. אני נמלטתי מהתיכון הבורגני בפרבר הצפוני, ניצן נמלטה מבית הספר לאמנות עם שערוריות הסמים התקופתיות. אני לא חושבת שהחלפנו מילה, עד שמתישהו באמצע י"ב היא החלה באורח בלתי מוסבר לגלות עניין באמנון, שלמד איתי בכיתה והיה לי מעין אח רוחני וגם חצי מאהב, אף שהפן הזה של יחסינו היה היולי מאוד. אני זוכרת את התדהמה שלי מכך שאישה מתוחכמת כמוה מתעניינת בו, שכמוני היה עדיין גולמני ולא מהוקצע. היא התחילה איתו, והם נעשו זוג. ופתאום תחושת הבדידות ואובדן האוריינטציה כשהוא היה נעלם איתה בהפסקות. אבל הנטישה החלקית מצידו לוּותה עד מהרה בגישושי התחברות בינה לביני (אין ספק שהיא זו שעשתה את הצעדים הראשונים). מה היא ראתה בי אז? יריבה פוטנציאלית? שלוחה שלו שכדאי ליידד כדי לנטרל מתחים? או שאולי גם היא נמשכה לאחרוּת שלי כפי שאני נמשכתי לשלה? אולי דווקא הדבר התם, הלא מלוטש, אבל העז, שהיא יכלה לחוש שם מתחת לביישנות, סִקרן אותה.
תמונה: יושבות (עם סיגריה?) בקצה הגג שעליו ניצבו המבנים הטרומיים שאִכלסו שתיים מכיתות הי"ב. היא שואלת אותי על ברים - לא, לא הייתי; היא שואלת על נשים - לא, עדיין לא, אבל אני מאמינה בביסקסואליות. היא כבר מנוסה, גם בזה וגם בזה. אני מרגישה טירונית, אבל להוטה לחניכה ומשתדלת להעביר את הרושם של מי שנכונה לכל הרפתקה.
ואז, בליל שישי אחד היא יוזמת יציאה לילית. היעד הנבחר הוא ה-AM, הגיי־בר בקצה רחוב יורדי הסירה, אבל נדמה לי שטיבו של המקום מסתבר לי רק עם ההגעה לשם (בחירה מעניינת לסטרייטית בת שבע־עשרה. האם זה היה הבון־טון של הנוער הבוהמייני, הזיהוי של הסצינה הגיית כאוונגארד? האם היא רצתה להרשים אותנו? האם היו לה מניעים נוספים?). מבהירים לי שאני צריכה לארגן לעצמי בן זוג. אני מגייסת את אריק שלומד קולנוע איתי ועם אמנון. וכך אנחנו מגיעים לשם, ניצן ושלושת הטירונים, והעצבנות שלה משדרת שכדאי שלא נעשה בושות וננסה להתעלות מעל לחנוניות המהותית שלנו ולהשתלב. אנחנו מתיישבים ליד שולחן. כולנו חסרי בקיאות באלכוהול, ולכן כשמגיע רגע הזמנת המשקאות וניצן מזמינה סן פרנסיסקו, כולנו מחקים אותה ומוצאים את עצמנו עם ארבע כוסות גבוהות של הקוקטייל האדמדם והמתוק.
ובאיזשהו רגע זה קורה: רגל נוגעת ברגלי מתחת לשולחן. אני אוספת את רגליי בנימוס, אבל לאחר רגע המגע חוזר על עצמו, עיקש, מכוּון, אם כי לבטח לא אליי. מולי יושבת ניצן, האם היא מחפשת את רגלו של אמנון שיושב לצידה? רגלה מטפסת במעלה השוק שלי. אני קופאת. ומפציעה בי ההכרה שהיא אכן מתכוונת אליי. האם עובר בינינו מבט? מעל לשולחן נמשכת השיחה, מאולצת, מתחכמת, ומתחתיו מתנהלת קונספירציה מתוקה. אני לוחצת את רגלי לזו שלה, כף רגלה שנחלצה מהנעל מגיעה לירכי, אני מלטפת אותה. איך יכולתי לדעת שהפיצול הזה הוא סימן לבאות, ושמא כבר אז היה זה דווקא הפיצול שהעצים את קסמו של הרגע. היא קמה ללכת לשירותים ואני מלווה אותה. בהמתנה ליד דלת התא אנחנו מתגפפות, אחרי הכול כאן מותר. בסוף הערב שני הזוגות נפרדים, ואני נותרת לתהות על פשרו של מה שאירע.
בלילה ההוא נטמן זרע האהבה הזו, שכמו אפון הפלא צמחה במהירות עד שהשתרגה בי לחלוטין. ומה שלה ודאי היה לא הרבה יותר משעשוע, הוליד אצלי כמיהה שהלכה והתעצמה למגעה, לחמוקי גופה, לקונספירציה המתוקה בינינו. כמיהה שאת רשתה טוויתי בחלומות בהקיץ - בכיתה, כשקולה של מורה זו או אחרת מנסר בחלל האוויר (בבית הספר פיתחתי את אמנות החלימה בהקיץ כדי להפיג את שממון השיעורים); בהפסקות, כשהתחממתי בשמש החורף על רצועת הגג שליד הכיתה; בחדרי, יושבת בשיכול רגליים על מיטת הנוער שלי והוזה - עד שנעטפתי בה לחלוטין, מעלה בדמיון שוב ושוב את לובן כתפה שניבטה ממפתח החולצה, את עורפה.
ערב. החבורה מתקבצת בבית הוריי. זה סוף התיכון, ראשית הקיץ, ועוד כמה ימים ניפגש כולנו באילת. נהיה שם באותה דירה שבה נפטרתי מבתוליי בדיוק שנה קודם לכן עם החבר הקבוע, שבינתיים נפטרתי גם ממנו לטובת חיי החופש וההרפתקה. והפעם הרבה סימני שאלה תלויים באוויר, אפשרויות לא מנוסחות ומסעירות. נהיה שם שלושתנו, אמנון, ניצן ואני. איזו צורה תלבש השלישייה שלנו במרחב הזה נטול הפיקוח?
ובינתיים הערב מתקרב לקיצו ובטני מתחילה להתהדק בהתרגשות. כולם נפרדים והולכים. ניצן מלווה את אמנון לדלת. הם משתהים, הוא תולה בה מבט לא מוגדר והולך. אנחנו מפנות את הכלים למטבח ועולות לחדרי. המזרן לאורחים כבר מונח על הרצפה לצד מיטתי, אנחנו מציעות אותו יחד, והאינטימיות החדשה של האקט הביתי הזה מנכיחה את מה שלא דובר בינינו אבל שתינו יודעות שעתיד להתרחש. אני יוצאת מהחדר לומר לילה טוב להורים ויורדת למטבח להביא לנו מים. כשאני עולה שוב במדרגות אני מרגישה את הרתיעה מכבידה את רגליי, כמו המשיכה הפנימית להישאר במוכּר לפני נסיעה לחו"ל כשכל הסידורים כבר נעשו והמזוודה ארוזה. הטיפוס האִטי במעלה המדרגות, כשכל צעד מקרב אותי לרגע הגורלי. בכניסה לחדר אני סוגרת את הדלת מאחוריי אבל נותרת לעמוד על הסף, מביטה בה. היא קוראת את ההיסוס מבלי להבין את טיבו, ואומרת משהו חסר טקט כמו "את לא רוצה שאני אישאר?" או "אם את פוחדת אז לא צריך", משהו שלא מותיר לי ברֵרה אלא לחצות את המרחק בינינו, להטיל את עצמי לזרועותיה ולצלול. הגורליות של הרגע הזה הייתה שונה מזו של איבוד הבתולים שנה קודם לכן. מה שהוטל על הכף אז היה שינוי הסטטוס המיוחל (במשך שנים האמנתי שהאקט המיני הזה הוא מה שמפריד ביני לבין עולם המבוגרים). עכשיו זו הייתה הגורליות של מימוש האהבה על החרדה שהתלוותה לו, כמין תחושה מוקדמת של הפער שהבשר לא יוכל למלא.
מה אני זוכרת מן הלילה הזה? את ההנאה הבעלתנית שבלחדור אליה, את הסיפוק המשכר מהעונג שלה, את ריחה על אצבעותיי, ואת זה שבשום אופן לא יכולתי להביא את עצמי לסגת חזרה לתוך עצמי כדי לגמור, ועל מנת שלא להעליב ולא להיאלץ להסביר זייפתי אורגזמה. ואני זוכרת את ה"היה לך נעים?" שלה אחר־כך, כששום דבר שיכולתי לומר בתשובה לא היה בו קירוב מינימלי למה שזה היה בשבילי. ובבוקר איזה ריחוק נבוך. אנחנו שותות קפה בחצר, לא מדברות על מה שהיה. אני מיישרת קו לפי המרחק שלה, לא מנסה לתבוע ביום את מה ששייך ללילה, מכבדת גבול בלתי נראה שהיא התוותה ללא מילים. היא הולכת ליומה, אני נשארת ליומי. "ניפגש באילת". ריח קלוש על אצבעותיי נותר כעדות היחידה.
כמה קרעי זיכרונות מהשבועות הקודמים. במרכזו של אחד מהם הטבעת שלה, טבעת פנטסטית עם ציור של ציפור צבעונית על האבן המוארכת. לזמן מה היא הייתה ברשותי, זוהרת על השידה שליד המיטה כמו תכשיטי המלכה בתיבת הזכוכית במוזיאון, או מוחזקת בכף ידי כמו חפץ מאגי. ברשותי, ובמובהק לא שלי. לא מתאימה לאצבעותיי הגרומות, כסוסות הציפורניים, נטולות התכשיטים. שייכת בבירור לידה הקטנה הלבנה. היא הסירה אותה כששכבה לנוח. למדנו יחד לבגרות בספרות (נדמה לי שזה קרה רק פעם אחת). היינו עוד די זרות, לא ממש חברות, למרות המגע הגנוב בבר. הנוכחות שלה בחדרי הייתה בה בעת יקרה וסתמית. בזמן הימצאותה שם לא הייתה לי שהות להתענג עליה - הייתי עסוקה בנרמול האירוע, בהסתגלות לחולין הזה של יום וישיבה משותפת לשולחן בין דפי הסיכומים. אחרי לכתה ראיתי שטבעת הציפור נשארה על השידה. הרמתי אותה, בוחנת מקרוב את החלק הזה מהווייתה שהשאירה אצלי, הגילום הזה של מסתורין נשי. לבד עם הטבעת יכולתי לתת דרור לכמיהה שהושתקה בנוכחותה.
ערב אחר. הוריי יצאו ורק שתינו בבית, זו לצד זו על הספה בסלון. אנחנו משוחחות (זכור לי דיבור על אורגזמות), אולי שמתי תקליט. ודאי היה מתח, זכרו הלא מאוזכר של האירוע ב-AM. באיזשהו רגע אני שולחת יד (הרגע הזה של חציית הגבול ששוב ושוב ירתק אותי - המרחק בין שני בני אדם שנצלח בהרף של נגיעה. הטעינוּת העצומה שנלווית למחווה הזו, המתח של השנייה שלפני, הזינוק מעל לתהום שביני לאחר - זו עבורי תמצית האירוטיקה), אצבעותיי מרפרפות על ידה, עוברות לזרוע. אנחנו מתלטפות, אני מקרבת את פניי לשלה ושפתינו נפגשות בנשיקות קטנות ושטוחות. היא מתרפקת עליי. אני טועמת את המגע, את חלקות לחייה, את התחושה של גווה בין זרועותיי. אני מעיזה ומלטפת את שדיה, תחילה מעל לחולצה ואחר־כך מתחתיה. היא מציעה שנעלה למעלה, לחדרי, אבל אני מתחמקת, חוששת מהרושם המחשיד שייווצר כשהוריי יחזרו - ואולי גם לא רוצה להרחיק לכת יותר, לא הפעם. והוריי אכן חוזרים - חריקת השער, צעדיהם על שביל הכניסה, קרקוש המפתח במנעול. אנחנו מתרחקות זו מזו, מיישרות את בגדינו, אבל משהו בדממה שלנו, במבוכה, מסגיר, ואבי שואל "מה, מה קורה פה?" לא בעוינות, אלא כמי שמרגיש שהפריע, מרגיש שנפל דבר.
הזיכרון האחרון הוא משפט: באיזו הזדמנות, לא זכור לי מה היה האירוע, מישהו מחברינו מפקיד אותי בידי ניצן ומבקש ממנה לשמור עליי. "לתת לי לשמור על עמליה זה כמו לתת לחתול לשמור על החלב," היא אומרת. שנים נשאתי בקרבי את מתיקות ההבטחה של המילים הללו. אבל היא הרי לא התכוונה לכך באמת, ודאי אהבה את הצליל של המשפט.
באילת התגלתה לי הבדידות מול הריק של הים וההרים. מחלון הדירה בלילה אפשר היה לראות את אורות הנמל, וביום הפציעה בצד הבית צלע ההר הוורודה. שכבתי על המזרן בסלון מול טפט הנוף השווייצרי. לצידי, על מזרן זוגי, ישנו דניאלה ושי שלא יכלו להושיע כי הבינו רק באהבות פשוטות.
הבדידות הייתה מוחלטת ומלאה והיא עטפה אותי כמו שפעת. בבוקר התכנסנו כולנו במטבח לארוחת הבוקר, אחר־כך ירדנו ברחובות מסונוורי השמש לים. כולם היו מסודרים זוגות־זוגות: דניאלה ושי, דנה ועומר, ניצן ואמנון. מהלילה עם ניצן רק ארבעה ימים קודם לכן, מקרבת הנפש עם אמנון, לא נותר דבר. הם הפכו להיות זוג - יחידה סגורה. והרי גם קודם היו זוג, ואיזו טענה יכולה להיות כאן. מבחוץ דבר לא השתנה, אבל הבטחה גדולה של חירות שערורייתית נגוזה, מרחבים מסחררים נסגרו בהנף אחד, יחד עם דלת חדר השינה.
לפני כמה שבועות עוד הסתובבנו שלושתנו בחצר בית הספר חבוקים, נבחרים, מתענגים על השערורייה שעוררנו, על הגינוי האילם במבטי בני הכיתה. שלושה נגד ההמון, שלושה נגד המוסר הבורגני. לעונג של הסגת הגבול הצטרפה תחושת הכוח המשולש, ומעבר לכל זה התשוקה החדשה לקימורי גופה של ניצן, לחיוורון עורה, לבדים הרכים שלבשה, לזרות המרתקת של הנשיות. עד מהרה כשצעדנו חבוקים עברה היא למרכז, ואמנון ואני פיתחנו את הרוך המסוכן של יריבים. "איך אופרת הסבון הזו תיגמר?" תהינו בינינו לבינינו בציניות העייפה של הנעורים, במקום לומר: "אני שונאת אותךָ", "אני פוחדת ממֵך", "אני אקריב אותךְ ללא היסוס".
אילת, עיר מקלט של קיץ, מולדת הסקס. את קווי המתאר של חירותנו שם לא העזתי לדמיין במדויק, אבל פחות מכול יכולתי לחזות את קיר הזכוכית שקם ביני לבינם כמעט מייד עם הירידה מן האוטובוס. התכנסתי לשתיקתם של המגורשים. לא יכולתי לתבוע את עלבוני או אפילו לנסח שאלה פשוטה: "מה קרה?" הגירוש היה פתאומי, בלתי מובן וגורלי, והבדידות סגרה עליי מרגע לרגע. יכולתי רק לשלח עקיצות באמנון מעבר לשולחן ארוחת הבוקר ובמחווה אולטימטיבית של ייאוש להזמין אותו לתחרות היאבקות על המיטה הזוגית, בעוד ניצן מבקשת בדכדוך שנפסיק ויוצאת במחאה מהחדר. התחרות נגמרה כשאמנון רוכן מעליי, מרתק אותי למיטה ושואל אם זה מספיק. זה הספיק כדי לאשר את התבוסה וכדי לחתום בינינו ברית של שנאת עולמים. את ניצן לא הרשיתי לעצמי לשנוא. יכולתי לתעב אותה כשרקדה עם דנה בתחתונים וטישרט לצלילי הפרטנדרז או כשהן הסתגרו יחד, מצחקקות בחדר האמבטיה. לא יכולתי לשנוא אותה כי אל מול התנכרותה הפתאומית רק הלכה והשתרשה בי הוודאות הנואשת של האהבה. אמביוולנטיות אפשרית רק לנוכח מה שיש; ההיעדר, האובדן, נושאים עמם את חותם הוודאות.
הכאב הקפיא אותי על מקומי. לא יכולתי לברוח משם. חזרה הביתה הייתה בלתי אפשרית עוד יותר מן ההישארות. על המזרן בסלון, מרחק פסיעות אחדות מדלת חדר השינה הסגורה, התעטפתי בסיגוף והנחתי לכאב לצרוף אותי למעין טוהר מאלחש. ביום האחרון אמנון וניצן הושיטו לי יד במחווה קלושה של פיוס. הבטתי בהם מעבר לקיר הזכוכית, וזרועי נותרה שמוטה.