הסדנה של מינה סקסשטיין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסדנה של מינה סקסשטיין
מכר
מאות
עותקים
הסדנה של מינה סקסשטיין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הסדנה של מינה סקסשטיין

3.9 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.

שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

 

תלמה, רווקה בתחילת שנות הארבעים לחייה, משתתפת ב"תשוקה להיות", סדנת פיתוח המיניות של דינה אקשטיין, המכונה מינה סקסשטיין. תוך כדי התנסויות מיניות מסעירות עם חבריה לקבוצה, משילה מעצמה תלמה קליפות ומגננות, ועוברת תהליך, שבסופו היא בשלה לקשר אמיתי, כזה שתמיד ייחלה לו – אם כי לא עם בן הזוג שאותו דמיינה. במשך ארבעה ימים נמתחות המילים "ארוטיקה", "תשוקה" ו"תעוזה" אל מעבר לקצה הגבולות. המשימות המיניות שמטילה המנחה הכריזמטית כדבר של שגרה הופכות לוהטות יותר ויותר, ומתנסים בהן נשים וגברים, סטרייטים והומוסקסואלים, צעירים ומבוגרים, נשואים ופנויים. רמת השחרור עולה מיום ליום, ואִתה מידת החשק; אלו, כך נדמה, מבטלות בהדרגה כל עכבה וכל מחסום. בתום ארבעה ימים של התרחשויות מסעירות, מזקיפות ומרטיבות, אף אחד מבין שנים-עשר משתתפי הסדנה לא יֵצא ממנה כפי שנכנס.

הסדנה של מינה סקשטיין היא נובלה פרועה, מצחיקה, נבונה ורוויית יצר, שבשל סצנות הסקס הלוהטות הגודשות אותה, מומלצת לבני שמונה-עשרה ומעלה. עם זאת, מדובר בהרבה יותר מספר ארוטי. הסדנה של מינה סקסשטיין הוא ספר מסע מיני ונפשי הפורע את חוקי המשחק של פוליטיקת הזהויות המוכרת והידועה, טורף אותם שוב ושוב, ומכיל מידה מסוימת של ביקורת חברתית, לצד מנה הגונה של  הומור, ומעל הכול – של חמלה.

ליבי דותן, בת חמישים ושתיים, החלה להתמרד לפני חמש שנים. זהו ספרה הראשון. 

פרק ראשון

היום הראשון

"התשוקה להיות", סדנת פיתוח המיניות של ד"ר דינה אקשטיין, הייתה לשם דבר. אמרו שמי שמגיע לסדנה של דינה לא יוצא ממנה כפי שנכנס. אמרו שהסדנה משפיעה לא רק על ההתפתחות המינית, אלא גם על הדימוי העצמי, על תפיסת הגוף, על פתיחות להתנסויות ואפילו על אהבת החיים.
שלא בפניה קראו לה כולם ד"ר מינה סקסשטיין. שמה הלך לפניה, והרבה סיפורים נרקמו סביב חוויות שהיו או לא היו פרי המפגשים אִתה. בכל שנה נרשמו לסדנה האינטנסיבית שלה, שנמשכה ארבעה ימים, פי עשרה ממספר המשתתפים. דינה עצמה ראיינה אותם בטלפון. בקול רך וללא מבוכה חקרה על ההיסטוריה המינית, בדקה עמדות בנוגע לזוגיות ולנישואין, לגבולות המותר והאסור במין, לנטיות מיניות ולפורנוגרפיה, וביקשה לתאר פנטזיות ארוטיות. בסיום השיחה ביררה ציפיות מהסדנה, ולעתים אמרה כממתיקת סוד כי הסדנה עולה על הציפיות. במקרים אחדים ביקשה גם משימות כתובות בהמשך לשיחה, כדי להתרשם מרמת המודעות, הבשלות ויכולת שיתוף הפעולה. כך קרה שהיו מי שכתבו חיבור על אוננות או על התנסות הומוסקסואלית. בסיום המיון הקפדני בחרה שנים־עשר משתתפים.
במפגש הראשון המבוכה שלנו הייתה גדולה; היינו שנים־עשר זרים בחדר מרווח במלון יוקרתי בתל אביב עם שטיח מקיר לקיר וכמה כריות פזורות. זרים אמנם, אך משערים שבקרוב, בקרוב ממש, תהיה בינינו אינטימיות רבה. שעוד מעט, דרך ההיכרות עם דינה ושיטותיה, נהפוך למקשת התנסות אחת ונדריך זה את זה, האחד את האחר, בנפתולי המיניות שבנו.
דינה נכנסה לחדר הסדנה בצעד בטוח. היא נראתה כמו דיילת בטיסת וי־איי־פי. שערה הבהיר היה מתוח ואסוף בפקעת עגולה. על שפתיה היה משוח שפתון בצבע ארגמני, ועיניה הגדולות סרקו את החדר במבט ער ונלהב. היא לבשה חצאית שחורה וצמודה עד מתחת לברכיים, גרביונים בצבע עור וחולצת כפתורים בגוון אפרסק, שחבקה את חזהּ השופע ואת מותניה הצרות. מטפחת משי בצבעי פסטל נכרכה סביב צווארה. היא היחידה שישבה על כיסא מרופד בקטיפה כחולה עם רגלי מתכת, בעוד אנחנו תפסנו את מקומנו בישיבה במעגל על השטיח, נשענים על כריות.
דינה דיברה בקול לוחש, אולי כמו חווה בגן עדן כשהציעה את התפוח לאדם. ברגע אחד השתרר שקט, כל המבטים הופנו אליה ובלענו את מילותיה.
היא אמרה לנו שזו קבוצה הטרוגנית, שנבחרה בקפידה. "יש כאן מכל המינים, המוצאים, ההעדפות המיניות, המצבים המשפחתיים והיקפי הניסיון." ועם זאת הוסיפה שמצאה שכולנו, לאחר סינון קפדני, נמצאנו בשלים לתהליך הצפוי לנו. היא תיתן את משנתה, תדריך אותנו בדרך, ובתמורה עלינו לגלות מחויבות והתמדה בביצוע המשימות.
דינה רכנה קדימה ואמרה בקול עמוק: "במהלך ימי הסדנה עליכם לשים לב, תשומת לב מלאה, למספר דברים. הראשון הוא הקול. דברו בקול לוחש, חושני, מצאו את הקול הזה שלכם, נסו לדבר בו בימים אלה כמה שיותר, בדקו מה זה עושה לכם, היכן בגוף אתם מרגישים רטט וריגוש, שימו לב מה הקול עושה לסובבים, מה הוא עושה לאווירה בשיחה שאתם מנהלים, מה קורה לאינטימיות." ומיד ביקשה שנדבר עם חבר לסדנה בקול כזה על החוויה המינית הראשונה שלנו.
היא הציעה ליצור זוגות מעורבים, זכר ונקבה, והנחתה לעבור בזחילה "על הברכיים" לכיוון בן או בת זוג. נוצרו שישה זוגות, והשיחות הלוחשות התחילו.
יעל זחלה אל דובי. יעל נראתה כנערת פרחים, שחזהּ רק התחיל להבשיל. שערה המתולתל עיטר פנים חייכניות ומבוישות מעט. דובי היה מבוגר ממנה בעשור בערך, שמנמן ונע בחוסר שקט, ייתכן שבגלל הישיבה על השטיח, וייתכן שבגלל התוכן שהתרגיל עורר בו.
יעל התחילה. בהתחלה צחקקה בחיפוש אחרי הקול הסקסי שלה. בניגוד למראה הענוג שלה, החוויה הראשונה שלה נשמעה לדובי נועזת. היא סיפרה על ערב שבועות בקיבוץ. היא הייתה כמעט בת שתים־עשרה, בשמלה לבנה וזר לראשה. נער שמצא חן בעיניה לקח אותה לערמות החציר במתבן ואמר לה שעכשיו הם יראו אחד לשני. היא הייתה סקרנית ולא רצתה להתווכח, ופשוט הרימה את השמלה וחשפה תחתונים וניצני שדיים, ואחר כך הוא הפשיל את מכנסיו, שלף את הבולבול שלו ואמר: "נעים מאוד."
יעל התאפקה ולא הוסיפה שבהזדמנויות אחרות אותו נער עשה אִתה דברים נוספים, והייתה גם הפעם ההיא שחברו הטוב הצטרף לחגיגה... זה היה רק המפגש הראשון בסדנה, וכבר הייתה נלהבת. אולי זה בזכות הקול שבו דיברה, ואולי בגלל איך שדובי, הדובון הזה, טרף בעיניו כל מילה ובלע רוק פעמיים במהלך הסיפור.
הגיע תורו של דובי לדבר. מסביב נשמעו לחישות של הזוגות האחרים. אחר כך תספר לי יעל כי שמה לב שאיבר מינו הזדקר כנגד בד התחתונים. האווירה בחדר הייתה מחרמנת מאוד. דובי התחיל לספר ליעל על שכנה בדירה ממול, בשיכון שבו גר בילדותו. חלון חדר האמבטיה שלהם היה ממוקם מול חלון האמבטיה שלה. הוא היה בן אחת־עשרה. היא הייתה אישה מלאת גוף. הוא זכר את הפעם הראשונה שבה ראה אותה יוצאת מהמקלחת. היא התנגבה בתנועות אטיות, התכופפה לנגב את הרגליים, אחר כך הרימה יד אחת לנגב בבית השחי ואחר כך את היד השנייה, ניגבה את האחוריים הדשנים שלה ואת חזהּ השופע, התעכבה בפופיק וחייכה לעצמה. הוא הביט והתרגש, נפעם מנפלאות הגוף הנשי הערום, ואמר לעצמו שזה הדבר הכי יפה שראה.
המראה הזה והריגוש שחש בזמן שהציץ חזרו אליו פעמים רבות בחלומות ובמחשבות בהקיץ. היה זה זיכרון שנהנה להתרפק עליו, והוא הרגיש בר מזל שהייתה לו שכנה כזו וחלון הצצה נגיש כל כך.
בחדר שוקק הלחישות המשיך דובי לספר ליעל שלפני כמה חודשים עזב את הבית, נפרד מאשתו והשאיר אותה עם שתי הבנות. הוא שכר דירה בשיכון אפרורי, עם קירות מתקלפים, כדי לעמוד בשכר הדירה. צחוק הגורל, חדר השינה שלו משקיף לחדר השינה של שכנה שמנה מאוד. "אני אוהב נשים שמנות ממש, כמה שיותר שמנות — יותר טוב," לחש והעביר לשון על שפתיו, כמתענג על טעם מתוק בפיו.
כמה ימים לפני הסדנה התכוון ללכת לישון, ולפני שכיבה את מנורת הקריאה בצד המיטה הבחין בתנועות בחדר השינה של השכנה. הוא כיבה את המנורה בסקרנות וניגש לחלון. האור בחדרה היה דלוק, היא לבשה חלוק רחצה לבן, שערה היה רטוב. היא נשכבה במיטה על הגב, פתחה את החלוק והחלה מעבירה ידיה על גופה, לאט, מהחזה לירכיים, אל פנים הירכיים וחזרה לחזה. לאחר כמה דקות גופה החל לנוע בגלים, ודובי הרגיש שוב את הריגוש של בן האחת־עשרה, אבל גם ריגוש של גבר, שחודשים לא היה עם אישה. יעל רותקה לסיפור, אך לא פחות לכנות החיננית של דובי. על רקע רחש השיתופים המשיך דובי לתאר איך צפה בה מאוננת, משפשפת את הדגדגן, נאנחת, מחדירה אצבעות, נאנחת, מתפתלת, ולבסוף מכניסה לפיה את האצבעות שחדרו קודם לנרתיק, וצועקת כשבאה האורגזמה החזקה. לבסוף סיכם: "הייתי מופתע, גמרתי בלי לגעת בעצמי, רק מההסתכלות בה. מאז היא לא יוצאת לי מהראש. איך אגרום לה להיות אִתי? איך אחזר אחריה? איך אפתה אותה כדי שאוכל לחזות בגוף המרהיב הזה מקרוב?"
כל משתתפי הסדנה היו שקועים במחשבות ובזיכרונות עם תום השיחות. היה אפשר להרגיש את תנודות החשק באוויר. הקשבתי לקצב דפיקות הלב המוגבר שלי אחרי התרגיל, ובלי משים הנחתי יד על החזה. בינתיים התבוננתי סביב — היו שהעלו סומק בלחיים, היו שהעלו חיוך נוסטלגי על פניהם ויש מי ששפשף מעל אוזנו כמו כדי להיזכר בשם של אדם או מקום.
דינה הודיעה שבין מפגש למפגש יהיו שיעורי בית, או נכון יותר — שעשועי מלון. בפעם הזאת התבקשנו לשים לב לאגן שלנו, להזיז אותו קדימה ואחורה ובתנועות סיבוביות מול המראה, עדיף בעירום. התבקשנו להיות כל הזמן במודעות למנח של איברי המין שלנו, לחוש את שפתי הפות, את פתח הנרתיק, את הפטמות, את פי הטבעת, את האשכים, את עטרת הפין.
כמו כן, במהלך ההפסקה, לאחר ארוחת הצהריים, התבקשנו לאונן ביחידות למשך עשר דקות בלי לגמור. ההיתר לגמור ניתן רק למי שיבחר לבצע את האוננות בזוג, עם גבר או אישה, לא משנה. הלומים יצאנו מהחדר בזה אחר זה.

***

בכל שנה, בראשית הקיץ, התקיים "כנס האקדמאים השנתי לפיתוח אישי ומקצועי". מאות אנשים מכל רחבי הארץ נרשמו מראש לסדנה שאותה בחרו ממגוון סדנאות. ההיצע היה רחב, מסדנאות עיוניות בנושאים כמו חינוך פיננסי או מודלים של משא ומתן ועד סדנאות חווייתיות על הורות, עיבוד אֶבֶל, מיומנויות חברתיות ועוד. המלון אז היה בתפוסה מלאה, והאווירה פעילה ותוססת. היכרויות רבות נוצרו עם השנים בין המשתתפים הקבועים. לפעמים הכנס היה המקום היחיד שבו נפגשו בכל שנה, ולעתים הקשרים זלגו ליחסים שמעבר לכנס.
את הכנס ארגנה חברה חיצונית בשם "מגדלור כנסים". כבר שנים שהסדנאות "רצו", ורק אם נוצר אילוץ חיפשה החברה מנחה חדש ועדכנה בסדנה חדשה.
כך קרה שמתחת לאפם התתרן הפכה הסדנה של מינה ליותר ויותר נועזת וחסרת גבולות. המשובים שהתקבלו היו תמיד חיוביים, ואנשי "מגדלור" לא ביררו ובדקו לעומק, ולא פיקחו בשום צורה על התכנים והשיטות. סיפרו פעם, ואולי הייתה זו רק אגדה אורבנית, שאחד ממשתתפי הכנס ניגש למיכל ולדני, הזוג שהוא הבעלים של "מגדלור כנסים", ואמר להם משהו על טיבה של העבודה בקבוצה של דינה. ואומרים שמיכל הסתכלה עליו ואמרה לו: "אתה יודע מה?" והוא שאל: "מה?" ומיכל ענתה: "שיהיה להם לבריאות!"

***

ברגע שניסיתי להיכנס לחדר בעזרת הכרטיס פתחה טלי, שותפתי לחדר, את הדלת מבפנים. טלי הסבירה שהיא ממהרת לצאת למסאז' שהזמינה. "תלמה, זה לא סתם מסאז', אלא כזה עם אבנים חמות." איחלתי לה שתיהנה, ואמרתי שאלך לנוח קצת. באמת התכוונתי לנוח בזמן הזה, אחרי ארוחת הצהריים ולפני שהסדנה תתחדש בארבע.
לפתע צלצל הנייד. זה היה ירון, בן הזוג שלי מתרגיל הבוקר. סימנתי אותו מהרגע הראשון כשותף ראוי. כשזחלתי אליו ראיתי תחילה את ראשו המקריח מולי, ואז הוא הרים את פניו, ועיניו הטובות ניבטו אליי מבעד למשקפיו דקי המסגרת. הוא הביט בי דקה ארוכה לפני שהתחיל להציג את עצמו ואת ההתנסות המינית הראשונה שלו, כך שהייתה לי שהות לבחון את הקמטים העדינים במצחו, את הלחיים השקועות, ואת שפתיו הצרות שחייכו אליי במבוכה. השקט בינינו היה לי נעים ובטוח.
בסדנה סיפר לי שהוא רווק בן ארבעים ושלוש, שעדיין לא מצא "עם מי להתיישב". כשאמרתי שגם אני כמוהו, צעירה ממנו בשנה, החמיא לי שאני נראית צעירה יותר ומחוזרת עוד יותר. זו לא הייתה מחמאה מיוחדת, אבל דגדוג נעים עבר לי במעלה הגב. ידעתי שאני נראית טוב — הקפדתי לעשות ספורט, לאכול נכון, להתלבש בטעם. גם היו לא מעט שחיזרו אחריי והחמיאו לי בעבר, אבל בשלוש השנים האחרונות די התייאשתי משוק הפנויים והפנויות והפכתי את עצמי למישהי שבחרה להיות לבד. היה לי מעניין עם עצמי והשארתי פחות ופחות מקום לאפשרות שמישהו יחלוק אתי את חיי.
בסוף הסשן נתתי לו, לבקשתו, את מספר הטלפון שלי, כדי שישלח לי קישור לשיר של נינה סימון, שנשמע ברקע בזמן שחווה את החוויה המינית הראשונה שלו. שיר שנצרב בלבו ומחזיר אותו מיד לאותו רגע שבו איבד את בתוליו. הרגשתי שהפקיד בידיי זיכרון אישי מאוד, והרצון שלו להמשיך את השיתוף מעבר למפגש בסדנה ריגש אותי מסיבה שעוד לא ממש הבנתי.
בטלפון קולו היה מהוסס מעט: "את שומעת, תלמה? לא הולך לי עם שיעורי הבית של 'מינה'." חייכתי כשנזכרתי שאכן קיבלנו שיעורי בית מעוררי תמיהה בסוף המפגש. אמרתי לירון שהשותפה שלי לחדר בדיוק הלכה למסאז', ושהוא יכול לבוא לרגע לחדר 454 ונחשוב על השיעורים יחד.
השיחה התנתקה, ותהיתי אם ירון נבהל מהישירות שלי או שהניתוק נגרם מתקלה טכנית או משיבוש אחר. לרגע נעצרתי במקומי וחשבתי על כך שהישירות הזו אמורה להפתיע או להבהיל גם אותי. משום מה זה קרה לי עם ירון — נהניתי לאתגר אותו, קצת פלרטטתי אִתו, ראיתי אותו נבוך ואז מוצא תנופה בעצמו ומעז עד כדי כך שבסוף המפגש כבר יצא עם מספר הטלפון שלי. לא עברה דקה ונשמעה דפיקה בדלת. פתחתי וירון נכנס, מסדיר נשימה במאמץ להסתיר את התנשפותו.
"עם איזה שיעורי בית אתה לא מסתדר? לא לגמור אחרי עשר דקות של לעשות ביד?" הקנטתי אותו, מופתעת מהפתיחות שמיד הרגשתי במחיצתו.
ירון הסמיק. "לא, לא, מה פתאום?! זה עם תנועות האגן מול המראה, לא מבין מה היא רוצה, זה לא ממש זז לי, אני לא איזה רקדנית בטן..."
פרצתי בצחוק. הסרתי את העליונית ונשארתי בגופייה בצבע תכלת ובג'ינס צמוד. "בוא תראה לי," לקחתי את ידו. "הנה, יש פה מראה ענקית בחדר, תראה לי תנועות אגן..."
מהר מאוד התברר שירון דייק, הייתה בעיה — הוא נע כמו לולב בגב נוקשה ישר קדימה ואחורה, והפיתול המתבקש נעדר מן התנועה. בזמן שהיה מרוכז במראָה ובניסיונות להיות תלמיד ממושמע, בחנתי את גופו. אכן ראיתי שם איזה סרבול, ועם זאת התקשיתי להסיר את מבטי ממנו. הוא היה גבוה ורזה, פלג גופו העליון היה מפותח ומלא ורגליו דקות. הייתה בו איזו תמירות, ובהליכתו משהו כובש — כמי שהולך עם איזו ידיעה עמוקה.
טוב, עליי לאזור מעט אומץ ולסייע לו, חשבתי בזמן שירדתי על ברכיי, הנחתי את כפות ידיי זו מול זו, הרחקתי ביניהן והתקדמתי לעברו, עד שכף יד אחת הייתה ממוקמת במרחק קטן מול מפשעתו והשנייה מאחוריו, כמעט צמודה. כרעתי על ברכיי אנכית אליו, הבטתי אִתו במראה, ואז תחבתי קלות אצבע בין לחיי עכוזו, וכיוונתי למקום המשוער של פי הטבעת. ירון נרתע בזינוק, והזיז בתנופה את האגן קדימה עד שמבושיו נתקלו בכף היד שהמתינה מלפנים. בכף היד הזו חפנתי את אשכיו מבעד לבד המכנסיים הדק והתחתונים. ירון בתגובה הניע בחטף את האגן לאחור ופגש באצבע שהושטה למפגש עם חריץ עכוזו. וכך, בתחילה במבט המום ואחר כך בצחוק הולך ומשתחרר, השתחרר גם האגן, ותנועה שהייתה שם וכמו נשכחה חזרה והופיעה, נלהבת ושובבה. ירון ואני צחקנו בזמן שהזדקפתי מישיבתי, נעמדתי קרוב אליו, לפרופיל גופו ולפניו המביטות במראה, והתחלתי גם אני להניע את האגן קדימה ואחורה ואף בצורה מעגלית לשני הכיוונים. כך המשכנו כמה דקות, בלי לדבר, רק תנועה וצחוק ומבטים מצטלבים במראה. לפני הרחקת כפות הידיים הרגשתי את זקפתו עולה בו ויוצרת בֶּלֶט מרשים במכנסיו.
לאחר כמה דקות אמר ירון: "לא רק שעשיתי את שיעורי הבית האלה, תודה, בזכותך, לא רק זה, אלא שאני מוכן גם למטלה השנייה..."
שמחתי שהוא מרגיש נוח לדבר אתי כך, וגם שהוא כבר חושב על המטלה השנייה. לא היה לי ברור אם הוא מציע לעשות את משימת האוננות ביחד או לחוד ולא רציתי לקפוץ מהר מדי, ולכן שאלתי בלחש ובפרצוף מיתמם: "תרצה להשתמש בחדר האמבטיה ואני אעשה את המשימה פה במיטה שלי?"
לימים יספר לי שתחילה הוכה בתדהמה. אני שומע נכון? היא הסכימה? אלה השאלות שהתרוצצו בראשו. היא לא זרקה אותי ואת הזקפה שלי מהחדר?
מובן שבגילו היה לו ניסיון עם נשים — שש, עד אותו יום, למען האמת — אך לעתים קרובות מצא עצמו בקשר ידידותי אִתן, והתקשה להעביר את הקשר לפסים של אינטימיות זוגית. מעולם לא חווה קשר שבו כרטיס הכניסה שלו היה בערוץ המיני. ירון שאף אוויר מלוא ריאותיו. מה קורה פה? עדיין התקשה להאמין, איך הדברים זורמים להם ככה בין שנינו? הוא סידר את התורן בתוך התחתונים בניסיון לרסנו. "השותפה לא חוזרת בקרוב, נכון?" שאל בחשש. אישרתי בהנהון. "אז מה, נכוון שעון?" גיחך.
כיוונתי את שעון העצר בטלפון הנייד, ובדילוגים נכנסתי סקרנית למיטה, כשאני פורעת את המצעים המתוחים. ירון פנה בצעד נמרץ לחדר האמבטיה והשאיר את הדלת חצי פתוחה. אחרי רגע של שקט שאל: "התחלת? את נוגעת?" עניתי, עדיין רגועה: "כן, באיזי, ואתה?" הוא השיב: "כן, התחלתי, זה עושה לי את זה שאת בחדר השני, את יודעת?"
אחרי שתי דקות התחממתי. "אתה זוכר שאסור לנו לגמור, אני חושבת — בעצם, אני לא יודעת, אולי זה נחשב שאנחנו עושים את זה יחד ואז מותר?" נאנחתי פתאום. ירון דיבר בקול שקט שבקושי הגיע לאוזניי: "זה מרגיש ביחד למרות שאני לא רואה אותך, אבל אני מרגיש, אני מלווה אותך."
המילים שלו ונימת קולו ליטפו אותי, העבירו בי פסים של חום כמשיכות מכחול. הרגשתי את שפתי הפות שלי מתנפחות, והדגדגן ביקש להיאסף כמו פרי בשל אל בין אצבעותיי. חלפו שתיים־שלוש דקות של שקט, קצב התנועה עלה, ומדי פעם הכרחתי את עצמי להסיר את אצבעותיי ולהניחן בצד הגוף, על הסדין, ולקחת כמה נשימות להרגעה.
"כמה נשאר? זה קשה..." קרא ירון וצחק, "תרתי משמע..."
"עוד שתיים וחצי דקות, גם אני מאוד חמה, מאוד..." אמרתי והרגשתי שאני משתוקקת לראות אותו. ניסיתי לחשוב רגע ולא הצלחתי לעצור, אז הזמנתי אותו בקול שקט: "אולי תבוא לפה לרגע ונגמור ביחד?" לפני שהספקתי לסיים את המשפט, בעפעוף קל של עיניי העצומות, ראיתי שהוא נע לכיווני, חשוף בחלקו התחתון, איבר מינו שלוף לפנים, לפות בידו השמאלית, כן, מסתבר שהוא שמאלי, עוד הספקתי לחייך לעצמי, ושנינו נענו והתפתלנו והעזנו גם לשחרר אנחות חנוקות, אני במיטה תחת הסדין, והוא בצד המיטה מעליי, כשהפין שלו מרוחק כעשרים סנטימטר מראשי. שנינו היינו אפופים בתוך ערפול התשוקה, נענו ונאנחנו, ואחזנו ברגע הגולמי, עד שהשעון צלצל ושנינו יחד שחררנו אנחה מטלטלת. נוזל הזרע ניגר מהפין המפוסל של ירון, וקילוחו הגיע אל חולצתו, וכשניסה למנוע זאת ניתז הקילוח אל הסדין. תחתיו רטטתי ברגע של אושר מזוקק. הפצתי עסיס ריחני, ירכיי נשטפו בו וגופי נפרע בכמה גלים עוקבים של פריקת חשמל עוצמתית. רק הפטרתי: "תודה, נס אחד," וירון ירד אל המיטה, חיבק את גופי מבעד לסדין, נישק אותי קלות על לחיִי ואמר: "תודה, פרא אציל."

***

הסדנה התחדשה בשעה ארבע. הגענו בזמן. דריכות הורגשה באוויר. כולם חיכו לפגוש שוב את דינה, כמהים לשמוע כל מילה שיצאה מפיה, להביט בה מתנהלת במרחב הצר של הכיסא כשהיא באחדות מושלמת עם גופה ועם כל תנועה וצליל שהוא מפיק. יעל ודובי ישבו זה מול זה. יצא שגם שאר הזוגות מהתרגיל הקודם בחרו לשבת זה מול זה במעגל, כשהם שומרים על קשר עין. ירון זמזם לעצמו בעליזות והשתתק כשהתיישב מולי, כמו הבין שאנחנו עוסקים פה בעניין רציני ועליו לעטות את הבעתו הרצינית. המבטים שלנו נפגשו בחיבה. כמה מבטי מבוכה נשלחו בין חברינו, חיוך של סקרנות, הרכנת ראש על אשמה שצפה מול החשק המחפש כתובת, כמה לחשושים, ואז נכנסה דינה אקשטיין בצעד בטוח, התלהבות על פניה.
נראה שדינה הפיקה הנאה מיוחדת מההשתהות שלנו. היא רוותה שמחה מן המבטים של הקבוצה וחגגה את האווירה שהצליחה ליצור בחדר. היא ביקשה מאתנו לתעד בכתב, כל אחד לעצמו ובאופן אישי, את ההתנסויות בשיעורי הבית שעשינו בהפסקה. כל אחד תפס איזו פינה וכתב בקצב שלו את חוויות הצהריים. שקענו, נזכרנו, חייכנו, לפעמים היינו נבוכים, אך לכתוב זאת ככה בצד לעצמנו — זה היה אפשרי ומשחרר.
דינה אמרה לנו שהיא מרוצה מן ההיענות, "איזו קבוצה! עוד לא היה לי דבר כזה! כולם הכינו וענו על שיעורי הבית." היא חייכה אלינו כמו גננת מרוצה, ספקה כפיים ושאלה, "האם אני מזהה נכון? שיש פה קבוצה מסורה ועובדת? האם ניתן להסיק מזה שתהיו נינוחים אם אאסוף את הדפים ואתענג על חריצותכם בסוף היום?"
היא לא הפסיקה להפתיע אותנו. הרי כתבנו את הדברים החשופים הללו לעצמנו, לעינינו בלבד, אך מי יעז לומר משהו עכשיו? מי יעז לאכזב את דינה, ששביעות הרצון שלה נשפכה עלינו כמים זכים? כמה משתתפים כבר הושיטו אליה את הדף. ליאת, למשל, הושיטה את הדף ביד רועדת. החלפתי מבט מבוהל עם ירון, שנינו היינו בטוחים שאף אחד לא הלך עם שיעורי הבית כל כך רחוק. מצד שני, היינו זוג רווקים, בוגרים, הטרוסקסואלים, ואולי זה הכי לגיטימי שקרה לנו מה שקרה. חשתי התכווצות בבטן, משהו אמר לי שדבר לא נכון קורה פה. הרגשתי נאלצת, מופעלת מבחוץ ולא מבפנים. התלבטתי אם למחות, להיות נאמנה לעצמי או דווקא לנסות הפעם, בקבוצה הזו, להיות פחות דומיננטית ודעתנית.
בכל זאת לא יכולתי שלא להסתייג. "רגע," אמרתי, "רגע, חייבים?" דינה הפנתה אליי את ראשה בחדות: "לא, לא חייבים, אבל... נשאלת השאלה, מה את מסתירה? אם את חלק מהאורגניזם המיני שנוצר כאן בארבעת ימי הסדנה — נגיד שאת היד או הרגל או הלב, או נגיד שבגלל שדיברת עכשיו, היחידה שדיברה עכשיו, אז את הפה של האורגניזם המיני שלנו — אז איך נראה לך יכול אורגניזם כזה להתקיים בלי פה? או עם פה שיוצר מעצורים? איך הפה הזה תורם לגוף שלו? איך הוא מקדם את הזרימה המינית שלו?" דינה דיברה במתיקות, אבל אני הרגשתי שנקלעתי למערבולת שעדיף להיכנע לה, להסתחרר ולקוות לטוב. נתתי לה את הדף, שהיה כתוב משני צדדיו. ירון אמר לי בתנועות שפתיים, בלי קול: "זה בסדר, טוב עשינו, עשינו טוב."
רחשים עברו בינינו, בזמן שדינה אספה את שאר הדפים, אך אף אחד לא העז לומר משהו אחרי שהושתקתי כך. ימים אחר כך התברר שרבים בקבוצה חשבו, ברגע ההוא, כי אכן אולי אני הפה שלנו, אך הפה הזה חונך עכשיו לקדם אך ורק את מיניות הקבוצה ולא את אמירתו האישית.
דינה חזרה לכיסאה עם חיוך שבע רצון התלוי על צדו. היא תחבה את צרור הדפים לתיק מזוודה קטן ואמרה: "אל דאגה, רק לי יש גישה לדפים, מה שעומד לנגד עיניי הוא טובתכם בלבד, קידום יכולת התנועה המינית שלכם לעבר יעדים שקשה לכם כרגע לדמיין. עוד נכונו לנו חוויות יחד, שנבצר מכם להבין. עליכם לסמוך עליי, כמו שסומכים על מנהיג שמחזיק בתמונה השלמה." היא השתתקה, סקרה את החדר במבטה והמשיכה, "ואת, תלמה, אני מעריכה מאוד את זה שאמרת את דברך, שהקשבת לעצמך ולגופך אל מול הבקשה המפתיעה שלי. תנוח דעתך, מחר בבוקר אחזיר לך ולמי שיחפוץ את הדף."
דינה זיהתה שהסער התת־קרקעי בחדר נרגע, וביקשה מכל משתתף לזחול אל בן הזוג שנמצא מולו וללחוש באוזנו "סוד שמור הקשור במיניות. חפשו סוד שלא חלקתם עם אף אחד בעבר." היא חייכה אלינו, הוסיפה קריצה ואמרה: "תתפלאו, אבל לכל אחד יש סוד כזה."
ליאת, המשתתפת הצעירה ביותר, בת עשרים ושבע בסך הכול, מצאה חן בעיניי. היא הייתה אמא לתאומים אנרגטיים בני שלוש ולתינוק בן עשרה חודשים שלא אוהב לישון, שמהם נפרדה לראשונה בהזדמנות הזו של הכנס. בהסעה לכנס, שאורגן על ידי המחוז הצפוני, גילינו שאנחנו בדרך לאותה סדנה, עברנו לשבת יחד והשיחה זרמה. היא סיפרה לי שהציפייה לכנס החזיקה אותה שפויה. שהקטנים סחטו ממנה את כוחותיה יום ולילה, שהחלה להרגיש ניכור כלפי הגוף שלה אחרי הריונות ולידות והנקות, ושהיא חייבת איזו חוויה מתקנת שתחזיר לה את החיבור לאישה שבה.
ליאת אהבה לשיר ושמעו זאת בקולה כשדיברה ומשכה את המילים בניגון עדין. היא התקרבה על ברכיה וידיה אל בוריס, לבושה מכנסי יוטה מתרחבים. שיניה בלטו, בעיקר כשחייכה, מבנה גופה היה רזה, ושערה הבהיר והחלק הגיע בתנוחה זו עד הרצפה. חזהּ היה מלא ופטמותיה הזדקרו מבעד לבד חולצת הטריקו הירוקה כשהתיישבה על ברכיה מולו. בוריס, גבר שרירי עם הבעה מעט נרגנת, התמהמה ונשאר ישוב, שעון אל הכרית. היא העבירה את שערהּ בתנועת יד אטית מעבר לכתפה ולחשה באוזנו: "הייתי רוצה לבחון גבולות. מעולם לא בגדתי בבעלי, אפילו לא נשיקה, אפילו לא חיבוק או ליטוף. אני רוצה להרגיש מגע של גבר אחר על עורי. הגוף שלי מבקש את הריגוש, את החידוש... מבין?" היא כחכחה קלות.
בוריס, נבוך ומסמיק, ענה: "כן, נו, מבין, אבל תגידי על זה עוד משהו, אני לרצות עוד להבין." ליאת ענתה: "כמו הרגע הדק הזה שיש גבול ואז אין גבול, כמו שתי כפות ידיים שפונות זו אל זו, וכל יד לעצמה ויש מתח ויש התרגשות שם ברגע הזה, ומיד אחר כך האצבעות משתלבות, זו הפנטזיה." בוריס הפנה את ראשו בשביל לומר משהו בתגובה או כדי לחלוק את הסוד שלו. הייתי מרותקת אליהם. כנראה חשב שתורו עכשיו, אך ליאת הייתה עדיין באותה הטיית ראש אל אוזנו. פניהם נפגשו ומגע קל נוצר בין האפים שלהם. הם השתהו וחיפשו שוב את האף האחר לליטוף נוסף.
בוריס לא ממש הבין את מה שליאת ניסתה להסביר, אך אהב את ניגון דיבורה ואת הרטט שהעביר בגופו. הוא אמר בלחש לליאת: "אני חושב שהפסקתי להיות, נו, איך להגיד, איש מיני. א־מיני קוראים לזה, חשק שלי בשפל, אשתי ואני כבר בקושי לעשות מין, וגם אז זה לא עם תשוקה, זה פושר, זה עייף." ליאת סטתה מהתרגיל ולחשה על אוזנו: "תרקוד אתי הלילה בדיסקו?" היא הצמידה את לחיה אל לחיו המחוספסת בעקצוצי זיפים. בוריס ענה: "לא, אני לא רוקד, מצטער."
"מה?" השתוממה ליאת. "אתה לא אוהב מוזיקה? אתה לא יכול לזוז קצת לפי הקצב?" הוא כיווץ כתפיים: "אוהב, יכול, אבל... נו, יש לי כנראה עוד אינהיביציה מול כל אנשים, מעדיף לבוא לראות אַת רוקדת..."
בהסעה חזרה הביתה סיפרה לי ליאת שבאותו רגע ידעה שהיא רוצה אותו, רוצה אִתו את ריגוש שבירת הגבול. הוא אמר "אינהיביציה" וזה פתח בה חשק. היא רצתה לשחרר אותו, לגרום לו להרגיש שוב מיני, גבר שיכול ורוצה להתנועע בחושניות גם על רחבת הריקודים. הוא גבר בעיניה, הבוריס הזה, אמרה לי, גבר ששכח שהוא גבר, והיא אישה שלא הרגישה מעולם ממש אישה, כמו פסחה על שלב והפכה מיד לאמא. ביחד משהו ינוע בשניהם, וזה שיעור חשוב, חשבה בזמן שהתרגשות זחלה בגבה.
***

פייר, גבר נאה, גבוה ושעיר בסוף שנות הארבעים לחייו, עלה לארץ לפני שני עשורים, אך המבטא הצרפתי ליווה את מילותיו כניחוח רענן שלא מש מבגד. פייר התחתן שמונה שנים קודם לכן עם בן זוגו. הם אימצו ברומניה ילדה כשהייתה תינוקת, ובקרוב ימלאו לה שש. לפייר ולבעלו טום היה הסכם של יחסים פתוחים מחוץ לשגרה — הם נאמנים ובלעדיים ביום־יום, אך ביציאה מהשגרה, כשיש לאחד מהם כנס בן כמה ימים או נסיעה לחו"ל, הם רשאים לחוות ולהתנסות עם גברים אחרים, ובלבד שיקיימו מין בטוח. את ההרפתקאות האלה התחייבו לשמור שם ושלא יזלגו למציאות חייהם. כך זה עבד כמה שנים לשביעות רצונם. טום נשלח לחו"ל כמה פעמים בשנה במסגרת עבודתו, ולפייר היו מדי פעם כנסים מקצועיים.
לפעמים פייר זיהה אצל טום איזו התחדשות בפנים כשחזר מנסיעת עבודה קצרה, והיה נדמה לו שיש בעיניו איזה סער ששייך להיכרות או מגע חדשים. אחרי כמה ימים הברק פג, ופניו העגולות שידרו לו תודה שלֵווה.
פייר זחל אל הילי, שזחלה אליו בתרגיל הקודם כשעוד לא הבין מה הייתה בדיוק ההוראה. הילי נראתה לו בהתחלה ציפורית — אף מחודד, עיניים צרות, שיער שחור עד הכתפיים, חסר ברק ופרוע, כאילו הייתה עורב מבוהל. בעקבות השיחה הקודמת הוא קלט איזה פער בין החזות חסרת החן לבין האנרגיה שקרנה ממנה.
גופה היה גמיש והיא ישבה מולו בישיבת לוטוס בנוחות רבה. היא העבירה יד מעבר לכתפו כשהיה עדיין בעמדת הזחילה על הברכיים מולה. היא לחשה את סודה בצמוד לאוזנו, כששפתיה מרפרפות על תנוך אוזנו. פייר הופתע מיכולת הניסוח שלה, ישירה ואמיתית, בלתי מתנצלת וחפה ממעצורים.
הילי סיפרה לו את הסוד שלה, "קטע מוגזם עם כלב," כך הגדירה אותו. היא הייתה בת ארבע־עשרה, אולי חמש־עשרה, ועשתה בייביסיטר לשני ילדים של השכנים במושב. לשכנים היה כלב מעורב, שחור ולבן, די גדול. הילדים נרדמו אחרי שהשתובבו לא מעט, והיא נחתה על הספה בסלון ל"מנוחת הלוחמת". אחרי כמה זמן השתעממה, לא הייתה טלוויזיה ולא היה מה לעשות. צפויות היו עוד שעתיים לפחות עד שהורי הילדים ישובו מהבילוי. לפתע ראתה שהכלב יושב בפינת הספה השנייה ומלקק את הבולבול שלו. האיבר הזדקר ויצא ממנו מעין איבר יותר צר וורוד. פייר לחש באוזנה: "ווי, אני מכיר זה."
הילי חייכה והמשיכה לספר שהכלב היה נלהב, הביט בה ואז בין רגליו, וליקק שוב את עצמו. היא הסתקרנה וניגשה אליו צעד אחר צעד. הכלב הכיר אותה כבר ולא נרתע. היא התקרבה עד למצב שישבה לידו. הכלב הפסיק להתלקק והביט בה ונבח בשקט. היא הושיטה יד מהוססת וליטפה אותו, תחילה בגב ואז בצוואר. הוא נענה לה והתקרב, והתיישב בצמוד אליה עם זקפה מפוארת. היא שלחה יד אל הזקפה, לא זו הוורודה, שם נראה לה רגיש לגעת. הכלב, שמו היה בונו, החל ללקק אותה בפניה, באוזן, בצוואר, והיא החזיקה בו, בין רגליו, והרגישה את ההתלהבות שלו. היא הרגישה פרפור בין רגליה, הורידה את המכנסיים הקצרים, בונו רחרח אותה שם, הנשימות הכבדות שלו ולשונו הרטובה המשתרבבת מעל תחתוניה הרעידו אותה. היא ניגשה למקרר, הוציאה משם גבינה לבנה, הורידה את תחתוניה, העמיסה חופן גבינה על היד ומרחה את הגבינה הקרירה בין רגליה. היא החזיקה בכף ידה השמאלית את הגבינה במקומה, שלא תטפטף, וחזרה לשבת ליד בונו על מגבת מטבח שלקחה מהשיש. בונו רחרח אותה במפשעה, שלח את לשונו וליקק את הגבינה ואת הפיפי שלה, שרק לאחרונה צימח שיער דק. זה היה נעים ומצחיק, היא הרגישה שהכלב כולו מגורה, היא התהפכה וכיוונה את עכוזה לעברו, והוא נענה בקפיצה שהרגישה היטב כשכפותיו ניחתו על גבה. הוא הזיז את האגן בתנועות חדות והחדיר את האיבר החזק שלו. צעקה נפלטה מפיה, זה כאב, ובונו התקשה להתנתק ממנה, המשיך לנוע בחוזקה בקצב מהיר ולדפוק אותה בכוח, עד שברגע אחד הפסיק וקפץ ממנה ואז מהספה. היא ראתה דם נוזל בין רגליה ונבהלה. אולי תהיה בהיריון? אולי נפצעה? מי בכלל שוכב עם כלב? מה עבר עליה? בזמן שנותר לה עד שחזרו השכנים הספיגה את הדם מעליה ושטפה את מגבת המטבח שהוכתמה גם היא. כשחזרו לא הבחינו שמשהו אירע. פייר הנהן בחמלה.
למחרת נמשכו הכאבים והיא פנתה לאחותה הגדולה, שהייתה בחופשה מהצבא. לזכותה ייאמר שמיתנה את הזעזוע שלה והלכה אִתה לרופא הנשים במושב. הרופא בדק אותה והרגיע, "בחורה לא יכולה להיכנס מכלב להיריון, ראית פעם יצור שהוא חצי כלב חצי בן אדם?" הוא הסביר שלכלב יש זיז באיבר המין שלו, ומזל שלא נתפס בה חזק יותר, אז היה קורע אותה. הוא עמד על כך שתעבור טיפול בכלבת, זריקות כואבות בבטן. עד היום היא חושבת שלא היה בזה הכרח וכי הרופא רק רצה לוודא שאת הלקח שלה היא למדה.
פייר נשבה בסיפור. יפה ידעה הילי להתנסח, לשחק בקולה, ליצור את המתח בסיפור ואת ההפוגות של הצחוק. מחשבה עברה במוחו, שבנסיבות אחרות ודאי היה מתחלחל מסיפור שכזה, אבל באיזה אופן שקשה להסביר קיבל את הדברים בשיא הטבעיות. הדרך שהילי סיפרה, הנימה, ההומור העצמי, הסלחנות שלה כלפי עצמה, טשטשו את הפחד, הבושה והכאב שוודאי היו אז. מעניין לחשוב שרק לפני דקות אחדות הילי הגדירה את העניין כסוד וכבר, בתוך האווירה שיצרנו בקבוצה ובתוך האינטימיות שלה עם פייר, הוא הפך לאנקדוטה משעשעת ממרחק הזמן.
פייר הביט בה מקרוב בעיניו הירוקות, והודה לה על השיתוף בסוד. היא צחקה אליו ואמרה, "אני לא ביסקסואלית, אפשר להגיד טריסקסואלית — נשים, גברים, חיות מחמד." הם צחקו, והצחוק שלהם התמזג עם הלחישות שלנו בקבוצה, וכל הסודות נמזגו יחד כאילו היו יין טעים מזן מיוחד שנהנים ללגום אחרי תקופת יישון ארוכה.

***

בסוף התרגיל דינה ביקשה שבטרם נחזור למקומות במעגל נבדוק רגע עם עצמנו כיצד חשנו בתרגיל. האם היה לנו נוח, נוח באמת, לחלוק את סודנו עם בן המין השני? האם עברה במוחנו המחשבה להתנסות ולבחון את סודנו עם אותו אדם או שלמעשה אנו חשים סקרנות או משיכה לבחון את הדברים עם בן אותו המין? כשסיימה לדבר פשט בחדר שקט מתוח. חילופי מבטים מהירים. שלושה זוגות, ירון ואני, ליאת ובוריס ודובי עם יעל, סימנו בגופנו ובהבעות פנינו את הרצון לשמר את מצב הדברים. דינה פרשה ידיים לפנים ואז לצדדים ואחר אמרה: "בראיונות המקדימים רובכם הזדהיתם כהטרוסקסואלים, ולכן גם ביקשתי תחילה שתתחלקו לזוגות מעורבים. עם זאת אני סבורה שיש כאן שני אנשים, גבר אחד ואישה אחת, שלא היו כנים לגמרי עם עצמם ואִתי. זו הזדמנות חד־פעמית ואינטנסיבית עבורכם להתבטא בנטייה הטבעית לכם. אין בכך יציאה מהארון. ההתנסות תישאר פה בסדנה, בימי הכנס. מה שתגלו ומה שתעשו אחר כך תלוי בכם בלבד." היא נשמה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה הגדולות לשניות אחדות והמשיכה בקול מתוק: "מי שמבין שדיברתי עליו או עליה יעבור עכשיו לבן זוג מתאים, שמחכה לו. פה לא ישפטו אתכם, פה לא שופטים אף אחד."
השקט נמשך דקות אחדות. אל ירון ואליי ואל שני הזוגות הנוספים, שבלטו בקשר הנינוח שלהם, הצטרפו גם בתיה ומאיר, זוג מבוגר יותר, בעלי שיער מאפיר, שנראו כזוג נשוי שהשנים הפכו אותם דומים זה לזה. השתיקה והצורך להתחייב מול הקבוצה בנטייתם המינית פעלו עליהם כמגנט, ובלי משים הם התקרבו זה לזה. מאיר מגודל הגוף חיבק אותה מאחור, ובתיה — אישה נוגה, נטולת איפור, הגיל ניכר על פניה המעוטרות קמטי הבעה סביב העיניים והפה — התיישבה לצדו, הניחה ראשה על כתפו והביטה לכיוון שלי.
נותרו ארבעה. שניים מהם היו נבוכים, שתיקתם התפרשה כהודאה, ההתקרבות בין ארבעת הזוגות המעורבים הותירה אותם חשופים במעגל. השקט התחיל לכאוב. לא היה ברור לאף אחד מה עושים עכשיו. דינה קמה ממקומה, על פניה חיוך של אור. לרגע עמדה בלי תנועה, רק חיוך ומבט אוהד בארבעה. באטיות הסירה את מטפחת המשי מצווארה והתחילה לשחרר את כפתורי חולצתה. חוסר האונים בחדר התחלף בהפתעה. חלקנו פערנו פה. דינה המשיכה עם החולצה, התעכבה על כל כפתור וכפתור, עד שנחשף פלג גופה העליון. שדיה הגדולים היו ארוזים בכפות חזיית תחרה בצבע בורדו, טבורה שקוע בבטן רכה. עורה היה חלק, ונקודת חן יחידה בלטה במורד הבטן בצד ימין. היא ניגשה אל הארבעה, ואמרה: "אתם חשופים, גם אני חשופה, יש במקום האותנטי משהו אמיץ. בואו, קומו." היא חיבקה כל אחד ואחת מהם, והטתה בנגיעת אצבע את הילי אל חמוטל ואת חנן אל פייר. חנן רעד בכל גופו, כולנו בקבוצה הצטמררנו. פייר הניח בעדינות יד על כתפו של חנן ואמר לו במבטאו המלטף: "הכול טוב, אני אתך."
חמוטל הניחה יד על חזהּ כמי שמנסה לגרום לדופק להפסיק לדהור. הילי שלחה זרועותיה והן התחבקו דקה ארוכה.
דינה, עדיין ללא חולצה, בלי רמז לבושה או למבוכה, חזרה במתינות אל מושבה ואמרה: "שימו לב, אנחנו הופכים מישויות פרטיות לישות קבוצתית, מעצמי מיני לעצמי מיני קבוצתי. תחילה יצא מתוכנו הסוד האישי, ועתה אנחנו שותפים לסוד הקבוצתי. כל הקבוצה עשתה כאן תהליך של הוצאה וקבלה של הסוד. שימו לב לשלבים, אתם מטפסים בשלבים." היא הניעה בעדינות שתי אצבעות בתנועת טיפוס. "כדי להגיע לשלב הוצאת הסוד היינו צריכים לעבור את השלב של ההתמודדות עם הבושה והמבוכה. לכן אספתי את הדפים עם שיעורי הבית, ועכשיו אני מחזירה לכם אותם בלי לקרוא בהם. המשימה הייתה למסור אותם ועמדתם בזה למרות הקושי. אני גאה בכם, עשיתם עבודה מצוינת.
"נצא להפסקה עד מחר בתשע. אבקש מכם לבדוק הערב והלילה משהו הקשור בסוד. כמו כן, אתם מתבקשים לשכב במיטה בלילה ערומים. הסירו הכול — טבעות, שעונים, הכול. עצרו לחשוב לפני השינה על חברי הקבוצה. נסו להתכוונן ולבקש לחלום חלום מיני בהשתתפות חברי הקבוצה, אחד או יותר. אל תשכחו שגם עליי אתם יכולים לחלום. אני ודאי אחלום עליכם." ובעודה מדברת קמה לאט מכיסאה, נטלה את החולצה, לבשה אותה ותחבה לחצאית ההדוקה. את המטפחת הלילכית הניחה בעדינות על צווארה הארוך ויצאה מהחדר. נשארנו לשבת על השטיח עוד זמן מה בשקט טבול במחשבות לפני שקמנו והתפזרנו בלי אומר והחדר התרוקן.

***

ליד המעלית התעכבתי עם ירון. שאר המשתתפים ירדו במדרגות או נדחסו למעלית, ונותרנו היחידים בקומה. הבטתי בתמונה התלויה במסדרון. זיהיתי שזו עבודתו של הונדרטוואסר וחייכתי. הייתי במוזיאון שלו בווינה לפני שנתיים, בטיול הראשון בחו"ל שעשיתי בגפי, נזכרתי ועקבתי במבטי אחר הקווים שהתעקלו בצבעים שונים ובפרצופים שניבטו מהם ודרכם. ירון נעמד לידי, התקרב, הריח הנעים שלו הגיע לאפי. הוא בחן את התמונה ושאל: "אז מה את אומרת?"
השתהיתי בתשובה ועניתי לבסוף: "על התמונה או על הסדנה?"
הוא הביט בי ואמר: "בואי נתחיל מהתמונה, את הסדנה צריך עוד לעכל."
"אני אוהבת את הצבעוניות שלה, צבעים חמים, הצהוב והכתום, זה ישר משמח אותי," חייכתי אליו.
"כן, זה עושה שמח, גם כי יש פה מלודיה, הוא מנגן עם הקווים, אפשר כמעט לשמוע אותה," החזיר חיוך.
הבטתי בו ושוב בתמונה. "תראה כמה פרצופים יש פה, פנים בכל החלונות וגם כאן ובפינה הזאת," הצבעתי, וירון הוסיף: "ולדמות הזאת יש כמה פרצופים," ושנינו כמעט יחד ציינו: "כמו לדינה," ושחררנו בצחוק את המתח שהיה אצור בנו.
"מצטער שלא עזרתי לך מולה, אולי הייתי צריך להגיד משהו," הוא העביר אחת מקווצות השיער שלי אל מאחורי אוזני. קירבתי את פניי אל ידו והשענתי בהתפנקות לחי כנגדה. "תראה, בהתחלה זה היה לי קשה ולא התאים לי שהיא אוספת את הדפים בלי שידענו על זה מראש." הוא הנהן לפני שהמשכתי, "אבל בהמשך המפגש הבנתי. אפשר להתווכח עם השיטות שלה, אבל נראה לי שזה עובד." ירון הרהר וציין: "עליי זה עובד, משהו נפתח. תראי אותנו למשל, עוד לא עבר יום, כל הערוצים בינינו פתוחים."
לרגע נזכרתי ברועי, בן הזוג האחרון שלי, קשר שהסתיים ארבע שנים קודם לכן וכמעט הגיע לחופה. רועי לא היה אומר משפט כזה. הוא היה גבר אלפא, נראה מצוין, אתלטי, הפגין ביטחון גם בעניינים שפחות הבין בהם ונתן מונולוגים מתובלים בפרטי טריוויה רבים בזמן שמתח את החזה כטווס והעביר בסיפוק עצמי יד לרוחבו. הוא היה כלכלן מצליח ומרשים, אדם פרקטי ויעיל, ידע לארגן בילויים מפנקים ובלט בכל מפגש חברתי. אבל משהו היה חסר, וככל שחשבנו יותר על עתיד משותף כך הרגשתי יותר ויותר רחוקה ובודדה. לא יכולנו לנהל שיח על רגשות או על עניינים שברוח, ודאי שלא להראות חולשה או פגיעוּת. כשהבנתי שאינני יכולה להיות מי שאני במחיצתו וליצור את התקשורת הזוגית שאותה ביקשתי, עזבתי בצורה מכוערת, נחרצת, אחרי שאמרתי לו כל מה שאני חושבת על הנכות הרגשית שלו.
חזרתי להתמקד בירון, ברוֹך שבו. נשכתי את שפתי התחתונה ושחררתי את השפה באטיות למקומה. "כן, משהו נפתח. אתה מאוד שונה מהגברים שבחרתי עד היום, אתה יודע?" ירון צחק, "ואת הכי ההפך מהאקסיות שלי, ודווקא אתך זה מרגיש נכון."
"ותראה," צחקתי, "תראה, בקושי דיברנו, מה אני יודעת עליך? אפילו לא איפה אתה גר. אבל כבר ידענו חוויה מינית מטורפת בצהריים." ירון התכופף, אחז בברכיו, טלטל את ראשו בפנים מכווצות ואמר: "תקשיבי, התמונות מהצהריים לא יוצאות לי מהראש. מה זה משנה איפה גרים? משנה שאנחנו באותו עמוד, באותו ספר, שאני משתוקק להמשיך לקרוא אתך." העברתי אצבע על שפתו התחתונה ורכנתי אליו, "הערב קבעתי עם החברות מהעבודה, אבל מבטיחה לחשוב עליך."
פנינו חזרה למעלית. ירון לחץ על הכפתור, וכשהגיעה נדחקנו אליה. לפני שהתפצלנו לחשתי על אוזנו: "נראה לי שאשתה הרבה הלילה, זה כבר יסדר לי את הראש," והוא הפטיר, "תלמה, אל תיעלמי, השמיעי קול."

***

חזרתי לחדר בשעת לילה מאוחרת. טלי לא הייתה שם. פשטתי את בגדיי ונכנסתי להתקלח. סיימתי ויצאתי מחדר האמבטיה, כששובל ריחני של נרקיסים מלווה אותי. הגעתי למיטה, ניתקתי את הידוק המגבת, שנשרה לרצפה, ועמדתי להיכנס ערומה למיטה הזוגית, כפי שהורתה המנחה. לא הבחנתי בטלי, שהגיעה כשהייתי בחדר האמבטיה, וכעת ישבה מול המראה. שערה הערמוני השופע היה מסופר בתסרוקת אופנתית, לא סימטרית, כשבצד הקצר נחשפה אוזן מנוקדת בעגילי זהב לכל אורכה, נוסף לעגיל בגבה. טלי הסירה בריכוז את האיפור מפניה בעזרת צמר גפן עד שקלטה אותי משתקפת במראה.
היא הסתובבה אליי, שזפה עיניה בקימורי הגוף שלי, בעור האדמומי מחום ובשיער הרטוב. ממבטה הבנתי שהיא מוצאת אותי סקסית מאוד. כשהתעשתה שאלה: "מה את עושה?" ואני עניתי: "מצטערת, לא ראיתי שחזרת, קיבלתי משימה ללכת לישון בעירום מלא, מקווה שזה לא מפריע, אני כבר משתחלת בין המצעים."
אחר כך היא סיפרה לי שהרגישה את הלמות לבה הדופק באזור הטבור. היא לא חשבה לפני שדיברה, זה פרץ ממנה: "בא לי עלייך, את מגרה אותי, אסור כמובן שהבת זוג שלי תדע מזה, אבל אם תיתני לי אענג אותך כמו שאף גבר לא יודע."
הבטתי בה במבט מבולבל. לא ידעתי שטלי לסבית, ופתאום הייתי ערה לכך שפישקתי את רגליי פישוק רחב בטרם שמתי עליי את השמיכה. מבטה של טלי הלך ישירות לשם, למפתח בין רגליי. "מצטערת," אמרתי והצמדתי את רגליי תחת השמיכה, "אני בעניין של גברים, אני לא יודעת בכלל איך להיות עם אישה, זה לא מושך אותי, אל תיעלבי, סליחה שהסתובבתי ככה בחדר..." הבנתי שאני סתם מלהגת מתוך מבוכה. הייתי עייפה, שתויה, מלאת חוויות מהיום הראשון, ולא הבנתי מה היא רוצה ממני.
טלי קמה ממקומה וניגשה אליי, כשאני שכובה עטופה. היא לחשה לי ברוך: "את לא צריכה להיות לסבית, הגוף שלך יגיב גם למגע של אישה, תרגישי חופשי לדמיין מה שבא לך תוך כדי. אני יכולה לענג אותך כי אני אישה שיודעת איך אישה אוהבת שעושים לה. אני יודעת בדיוק את המיקום ואת הקצב." שלחנו מבטים אחת לתוך עיני רעותה. "אם אני אתן לך, מה יקרה?" העזתי. נזכרתי בהנחיה של דינה, לשים לב מה קורה לנו בגוף למשמע הקול הלוחש. הקשבתי מתוך יער של שיכרון וערפול; הגעתי לקרחת יער, שם הייתה הזמנה להתרווח ולשחרר שליטה עד הסוף.
טלי דמתה לזאבה שמצאה ציד, ושנייה אחת לפני הזינוק נכנסה לתנוחה מכווצת. "אם תיתני לי, אתחיל בזה שאמשוך את השמיכה הזו ממך," לפתה את השמיכה. "תישארי לשכב ערומה ואני אפנק אותך. אתחיל מאצבעות הרגליים, אלקק את הכפות, אלקק לאורך הרגליים, קרסול, ברכיים, ירך, ואז את הבטן, אנק מהשדיים שלך, אנשק את הצוואר שלך, ואז אחזור למטה, אל הכוס היפה שלך, אפשק את שער הערווה, אלקק ואמצוץ את הדגדגן בזמן שאעסה את השדיים שלך, אשמע אותך נאנחת, וככה עד שתגמרי."
בראשי המחשבות התערבלו, והיה בהן מן ההיסוס, אך הגוף כבר נענה. נעתי בין הסדינים בתנועה עדינה, מתפתלת, גופי היה כנחש המגיב לניגון החליל של אדונו, אדון היצר. שמעתי את עצמי אומרת לטלי שאני קצת שתויה, שתיתי בירה ואז וודקה ואז עוד בירה ברחבת הריקודים. חברי הסדנה כיכבו שם בריקוד ובמגע עם חברים לסדנה ועם אחרים. הסדנה הכתה גלים בכל באי הכנס. הנחתי לטלי למשוך קלות את השמיכה הדקה, שעד אותו רגע אחזה בה, כשתיארה מה תעשה לי. הייתי מסוחררת, ניסיתי לשוב לאחיזת המציאות, ומבעד למיסוך עלה בי רצון חד וברור: "רגע, לפני שאת מתחילה, אני רוצה לצרף מישהו מהסדנה, אם הוא ער ואם יסכים..."
האינסטינקט הראשוני של טלי היה לסרב. גוף של גבר הרתיע אותה, סיפרה לי ימים אחר כך, אפילו מבט של גבר. אבל היא חשקה בי וחשבה שאם תסכים שתינו נהיה מרוצות, וגם ההוא, שייהנה, למה לא? הרי ראתה אותי עם ירון בלובי, הוא לא נראה כאחד שעלול לתקוף מישהי. נראה דווקא עדין ומתחשב. טלי אספה את מחשבותיה ואמרה בהחלטיות: "טוב, אבל רק שלא ייגע בי. הוא יכול להסתכל, הוא יכול לגעת בך, אבל זהו."
התקשרתי לירון, וכשדיברתי אליו העברתי לשון רטובה בסיבוב על שפתיי. השעה הייתה כמעט אחת בלילה, הוא ענה מנומנם: "היי תלמה, איזה קול נעים לסוף היום..." רגע של שקט ואז שאלתי: "אתה ערום במיטה?" והוא ענה: "כן..." ואני לחשתי: "גם אני..." ירון שאל: "הזמנת כבר חלום כחול?" וצחק בנועם, "הא, אולי עכשיו אני חולם את החלום הכחול שלי?" עניתי: "לא הספקתי להזמין חלום, אבל קורה פה משהו במציאות, אשמח אם תצטרף, זאת אומרת, יש לך חשק וכוח?" עדיין היססתי, אבל היענות מצד ירון תהפוך את העניין למפתה הרבה יותר.
"מה, מה קורה, תלמה?" ירון, כך התברר, הזדקף במיטה לחצי ישיבה. השבתי שקשה לי למצוא את המילים ולתאר בטלפון, אמרתי רק שזה כולל את השותפה לחדר, ושכדאי שימהר כי היא כבר החלה להסיר את השמיכה ממני. ירון מצא את עצמו לפתע ערני ונלהב מן התמונה שעלתה בראשו, שבה אני ערומה במיטה ושותפתי לחדר מסירה ממני את השמיכה, ואילו אני ברגע הזה חשבתי עליו והזמנתי אותו להתנסות. זכרתי היטב את הסוד שחלק אתי על הפנטזיה הכה שכיחה על מין בשלישייה. הנה, רק שחרר את סוד תשוקתו וכבר קיבל הזמנה פתוחה לממש אותה.
מרוב התלהבות לבש את מכנסיו הפוך ולא הבין איפה לעזאזל הרוכסן. צחק לעצמו, מתלהב כנער מתבגר, הפך את המכנסיים, לבש גופייה שחורה וויתר על חולצה, השאיר את שותפו ישן, נוחר קלות, ומיהר אל המעלית. בהיסח הדעת כמעט דפק על הדלת הסמוכה לחדר שלי ושל טלי.
טלי פתחה את הדלת בשיער סתור, לחיים אדומות ומבט לוהט. לא אמרה שלום, רק הפטירה ישירות: "בי אתה לא נוגע," וסימנה לו בהטיית ראש להיכנס.
עם כניסתו לחדר מילא את נחיריו ריח רענן ולח, כמו חורשה אחרי הגשם. הוא ראה אותי במיטה, תאורת מנורת השידה סימנה את גופי, שחלקו התחתון היה מכוסה. נראיתי קצת שתויה ונרגשת, בעיניו הייתי נשית — לימים כך סיפר לי, נשית וחושקת. הוא רצה אותי כרוכה סביבו, אך הבין שעליו להמתין. טלי כבר התחילה במסעה, ולא היה בכוונתה להציע לו את המקום בזמן הקרוב. היא הנחתה אותו לשבת, להתבונן. חייכתי וסימנתי לו בהנהון — כן, שיסתכל, נעים וטוב לי שיצפה.
עזבתי את הסדין. חיכיתי לירון שיגיע, ואז שחררתי. מכאן הלכתי ואבדתי בתוך הרגע. טלי השתהתה, נתנה בי מבט מעריץ, עוד התעכבה מעט ואז נגעה בקרסול, ובחלק הפנימי של הירך, ובבית השחי. היא משכה בעדינות בשער הערווה שלי, סירקה אותו באצבעותיה. נאנחתי וקימרתי את גופי. ירון הסתכל, שפתיו פשוקות, ומבלי משים צבט את זרועו הימנית.
טלי שלחה מבט אל ירון והפטירה: "עכשיו תור הלשון." היא זכתה ממנו לחיוך מאשר והתחילה. רכנה אל כפות הרגליים, לשונה התפתלה בין האצבעות, טבלה את הבהונות בעומק פיה, הרטיטה בלשונה את כף הרגל עד לעקב. אומרים שכל העצבים מחוברים לכף הרגל, הרהרתי מתוך התענגות וניסיתי לשלוט על הקצב. הגירוי עבר לכל הגוף, שלח גלי חום ועקצוצים והרטיב בין הרגליים במיץ של חשק. טלי עלתה בלשונה מן הקרסוליים אל המקום הלהוט שלי, נמשכת אל הריח המשכר. לשונה הייתה שלוחה, עיניה עצומות. זעתי ברכות, לרגע נדרכתי ושוב הרפיתי. טלי ליקקה אותי מפי הטבעת לכיוון הדגדגן, כשמדי פעם נאנקתי כמי שלא מאמינה שאפשר לחוש תענוג שכזה. הרגשתי נשטפת בגל חשק גדול, גל ים ללא קצף. רכבתי עליו, התמסרתי לסחף והשתוקקתי שירון יהיה שם אִתי.
ירון התקשה להישאר במקומו. הוא ראה איך אני נפתחת, כמעט מעופפת בהתמסרות מוחלטת, והוא רצה, כל כך רצה, לגעת בפרח הנרתיק שלי.
ירון קם מהוסס, מחכה לאישור הצטרפות מטלי, וטלי, ללא התלהבות יתרה, נעה בזחילה לכיוון החזה שלי וסימנה לו את המקום במפתח הירכיים. ירון, נלהב ושמח, כמעט מזיל ריר, הזדרז לכרוע על ברכיו ליד המיטה.
הוא סקר במבטו את גופי לכל אורכו, עצם עיניים ופקח, הביט בטלי שהמשיכה להרוות אותי, ואז הניח יד על ירך ימין, בחלק הפנימי, חש ברכות הבשר, התאווה לנעוץ את שיניו וללעוס, אך חיכה וקירב את כף ידו אל סבך השיער השחור, הצמיד שתי אצבעות זו לזו והחדיר אותן בהחלקה קלה לתוך הנרתיק החם. "אההה," נרעדתי, ונעתי מעלה מטה בתואם עם תנועת אצבעותיו. מיציי עטפו את ידו והוא קירב את פניו כדי לספוג את הריחות.
טלי שרטטה בלשונה, ינקה משדיי, הפטמות היו זקורות ובשר השד רך ומלא. ידה האחת חפנה שד, והשנייה העבירה אצבעות בשער ראשי הרטוב ושרטה קלות את הקרקפת. שכבתי עתה באלכסון במיטה הגדולה, שמצעיה פרועים. טלי התהפכה באטיות, נעמדה רכונה לצד המיטה למראשותיי, שדיה היו מונחים עתה מעל פי, בעוד היא ממשיכה לינוק ולעסות את השד. ניסיתי להסיר את הערפול שעטף אותי, קלטתי את השד לפי והוא נמס לתוכי. ירון הפשיל ביד הפנויה את מכנסיו, מאושש מהמרחב שטלי פינתה. המכנסיים נתקעו בנעליים, ויד אחת שלו עמוק בתוכי, איך ימשיך?
הוא התעשת, ובתנועה חזקה שלף את הנעליים מבלי לפרום את השרוכים. הפין שלו היה זקור ופועם. הוא התרומם והעביר רגל מעליי. כשהוא מעליי, שלף את האצבעות מהנרתיק שלי, אחז את כלי זינו ביד הספוגה ושאל בקול מרוסק: "אפשר להיכנס אלייך?" לא עניתי. פי טיפל בשד של טלי, וגם לא היה ברור עד כמה אני מסוגלת לענות על שאלות. ירון הרגיש שהוא עומד להתפוצץ. הוא שאל בשארית כוח האיפוק: "להכניס?" ואני, שפניי היו עכשיו בחריץ בין השדיים, מלטפות, חמות ומזיעות, עניתי ביפחה: "כןןןן, כןןןן," והאגן שלי הצטרף לקריאה בהתרוממות לעברו. ירון החדיר את הפין המתוח שלו לתוכי, בזמן שטלי אוננה מן הצד השני כשהיא גוהרת מעליי. היא שפשפה את הדגדגן שלה בקצב מהיר, הנשימות והנשיפות שלה התחזקו. האנחות שהשמיעה היו חזקות יותר מהגניחות שלי, אך התמזגו אִתן ועם הגניחות הקצובות של ירון. ואז, ברגע אחד, בשרשרת זעקות, טלי השפריצה את מיציה, וכולנו גמרנו ונפלנו, מוטלים זה על זה, מחבקים ומחובקים.
שקט מתוק השתרר. טלי הסבה את ראשה מעל החזה שלי אל פניו של ירון ונשקה לו נשיקה דביקה על הלחי, מתנשפת: "וואו, היה גדול," ואחרי שקיבלה לטיפה עדינה ממנו על לחיה שינתה מעט את תנוחתה לכיוון שלי, נישקה אותי קלות בפה ולחשה: "אין כמוך." התמתחתי בקול מתפנק, הנחתי יד על גבו של ירון, ואחרי רגע ארוך של שלווה מתוקה אמרתי: "מחר, מאמי, נצטרך לדווח על זה לקבוצה." צחקתי וירון הצטרף אליי.

הסדנה של מינה סקסשטיין ליבי דותן

היום הראשון

"התשוקה להיות", סדנת פיתוח המיניות של ד"ר דינה אקשטיין, הייתה לשם דבר. אמרו שמי שמגיע לסדנה של דינה לא יוצא ממנה כפי שנכנס. אמרו שהסדנה משפיעה לא רק על ההתפתחות המינית, אלא גם על הדימוי העצמי, על תפיסת הגוף, על פתיחות להתנסויות ואפילו על אהבת החיים.
שלא בפניה קראו לה כולם ד"ר מינה סקסשטיין. שמה הלך לפניה, והרבה סיפורים נרקמו סביב חוויות שהיו או לא היו פרי המפגשים אִתה. בכל שנה נרשמו לסדנה האינטנסיבית שלה, שנמשכה ארבעה ימים, פי עשרה ממספר המשתתפים. דינה עצמה ראיינה אותם בטלפון. בקול רך וללא מבוכה חקרה על ההיסטוריה המינית, בדקה עמדות בנוגע לזוגיות ולנישואין, לגבולות המותר והאסור במין, לנטיות מיניות ולפורנוגרפיה, וביקשה לתאר פנטזיות ארוטיות. בסיום השיחה ביררה ציפיות מהסדנה, ולעתים אמרה כממתיקת סוד כי הסדנה עולה על הציפיות. במקרים אחדים ביקשה גם משימות כתובות בהמשך לשיחה, כדי להתרשם מרמת המודעות, הבשלות ויכולת שיתוף הפעולה. כך קרה שהיו מי שכתבו חיבור על אוננות או על התנסות הומוסקסואלית. בסיום המיון הקפדני בחרה שנים־עשר משתתפים.
במפגש הראשון המבוכה שלנו הייתה גדולה; היינו שנים־עשר זרים בחדר מרווח במלון יוקרתי בתל אביב עם שטיח מקיר לקיר וכמה כריות פזורות. זרים אמנם, אך משערים שבקרוב, בקרוב ממש, תהיה בינינו אינטימיות רבה. שעוד מעט, דרך ההיכרות עם דינה ושיטותיה, נהפוך למקשת התנסות אחת ונדריך זה את זה, האחד את האחר, בנפתולי המיניות שבנו.
דינה נכנסה לחדר הסדנה בצעד בטוח. היא נראתה כמו דיילת בטיסת וי־איי־פי. שערה הבהיר היה מתוח ואסוף בפקעת עגולה. על שפתיה היה משוח שפתון בצבע ארגמני, ועיניה הגדולות סרקו את החדר במבט ער ונלהב. היא לבשה חצאית שחורה וצמודה עד מתחת לברכיים, גרביונים בצבע עור וחולצת כפתורים בגוון אפרסק, שחבקה את חזהּ השופע ואת מותניה הצרות. מטפחת משי בצבעי פסטל נכרכה סביב צווארה. היא היחידה שישבה על כיסא מרופד בקטיפה כחולה עם רגלי מתכת, בעוד אנחנו תפסנו את מקומנו בישיבה במעגל על השטיח, נשענים על כריות.
דינה דיברה בקול לוחש, אולי כמו חווה בגן עדן כשהציעה את התפוח לאדם. ברגע אחד השתרר שקט, כל המבטים הופנו אליה ובלענו את מילותיה.
היא אמרה לנו שזו קבוצה הטרוגנית, שנבחרה בקפידה. "יש כאן מכל המינים, המוצאים, ההעדפות המיניות, המצבים המשפחתיים והיקפי הניסיון." ועם זאת הוסיפה שמצאה שכולנו, לאחר סינון קפדני, נמצאנו בשלים לתהליך הצפוי לנו. היא תיתן את משנתה, תדריך אותנו בדרך, ובתמורה עלינו לגלות מחויבות והתמדה בביצוע המשימות.
דינה רכנה קדימה ואמרה בקול עמוק: "במהלך ימי הסדנה עליכם לשים לב, תשומת לב מלאה, למספר דברים. הראשון הוא הקול. דברו בקול לוחש, חושני, מצאו את הקול הזה שלכם, נסו לדבר בו בימים אלה כמה שיותר, בדקו מה זה עושה לכם, היכן בגוף אתם מרגישים רטט וריגוש, שימו לב מה הקול עושה לסובבים, מה הוא עושה לאווירה בשיחה שאתם מנהלים, מה קורה לאינטימיות." ומיד ביקשה שנדבר עם חבר לסדנה בקול כזה על החוויה המינית הראשונה שלנו.
היא הציעה ליצור זוגות מעורבים, זכר ונקבה, והנחתה לעבור בזחילה "על הברכיים" לכיוון בן או בת זוג. נוצרו שישה זוגות, והשיחות הלוחשות התחילו.
יעל זחלה אל דובי. יעל נראתה כנערת פרחים, שחזהּ רק התחיל להבשיל. שערה המתולתל עיטר פנים חייכניות ומבוישות מעט. דובי היה מבוגר ממנה בעשור בערך, שמנמן ונע בחוסר שקט, ייתכן שבגלל הישיבה על השטיח, וייתכן שבגלל התוכן שהתרגיל עורר בו.
יעל התחילה. בהתחלה צחקקה בחיפוש אחרי הקול הסקסי שלה. בניגוד למראה הענוג שלה, החוויה הראשונה שלה נשמעה לדובי נועזת. היא סיפרה על ערב שבועות בקיבוץ. היא הייתה כמעט בת שתים־עשרה, בשמלה לבנה וזר לראשה. נער שמצא חן בעיניה לקח אותה לערמות החציר במתבן ואמר לה שעכשיו הם יראו אחד לשני. היא הייתה סקרנית ולא רצתה להתווכח, ופשוט הרימה את השמלה וחשפה תחתונים וניצני שדיים, ואחר כך הוא הפשיל את מכנסיו, שלף את הבולבול שלו ואמר: "נעים מאוד."
יעל התאפקה ולא הוסיפה שבהזדמנויות אחרות אותו נער עשה אִתה דברים נוספים, והייתה גם הפעם ההיא שחברו הטוב הצטרף לחגיגה... זה היה רק המפגש הראשון בסדנה, וכבר הייתה נלהבת. אולי זה בזכות הקול שבו דיברה, ואולי בגלל איך שדובי, הדובון הזה, טרף בעיניו כל מילה ובלע רוק פעמיים במהלך הסיפור.
הגיע תורו של דובי לדבר. מסביב נשמעו לחישות של הזוגות האחרים. אחר כך תספר לי יעל כי שמה לב שאיבר מינו הזדקר כנגד בד התחתונים. האווירה בחדר הייתה מחרמנת מאוד. דובי התחיל לספר ליעל על שכנה בדירה ממול, בשיכון שבו גר בילדותו. חלון חדר האמבטיה שלהם היה ממוקם מול חלון האמבטיה שלה. הוא היה בן אחת־עשרה. היא הייתה אישה מלאת גוף. הוא זכר את הפעם הראשונה שבה ראה אותה יוצאת מהמקלחת. היא התנגבה בתנועות אטיות, התכופפה לנגב את הרגליים, אחר כך הרימה יד אחת לנגב בבית השחי ואחר כך את היד השנייה, ניגבה את האחוריים הדשנים שלה ואת חזהּ השופע, התעכבה בפופיק וחייכה לעצמה. הוא הביט והתרגש, נפעם מנפלאות הגוף הנשי הערום, ואמר לעצמו שזה הדבר הכי יפה שראה.
המראה הזה והריגוש שחש בזמן שהציץ חזרו אליו פעמים רבות בחלומות ובמחשבות בהקיץ. היה זה זיכרון שנהנה להתרפק עליו, והוא הרגיש בר מזל שהייתה לו שכנה כזו וחלון הצצה נגיש כל כך.
בחדר שוקק הלחישות המשיך דובי לספר ליעל שלפני כמה חודשים עזב את הבית, נפרד מאשתו והשאיר אותה עם שתי הבנות. הוא שכר דירה בשיכון אפרורי, עם קירות מתקלפים, כדי לעמוד בשכר הדירה. צחוק הגורל, חדר השינה שלו משקיף לחדר השינה של שכנה שמנה מאוד. "אני אוהב נשים שמנות ממש, כמה שיותר שמנות — יותר טוב," לחש והעביר לשון על שפתיו, כמתענג על טעם מתוק בפיו.
כמה ימים לפני הסדנה התכוון ללכת לישון, ולפני שכיבה את מנורת הקריאה בצד המיטה הבחין בתנועות בחדר השינה של השכנה. הוא כיבה את המנורה בסקרנות וניגש לחלון. האור בחדרה היה דלוק, היא לבשה חלוק רחצה לבן, שערה היה רטוב. היא נשכבה במיטה על הגב, פתחה את החלוק והחלה מעבירה ידיה על גופה, לאט, מהחזה לירכיים, אל פנים הירכיים וחזרה לחזה. לאחר כמה דקות גופה החל לנוע בגלים, ודובי הרגיש שוב את הריגוש של בן האחת־עשרה, אבל גם ריגוש של גבר, שחודשים לא היה עם אישה. יעל רותקה לסיפור, אך לא פחות לכנות החיננית של דובי. על רקע רחש השיתופים המשיך דובי לתאר איך צפה בה מאוננת, משפשפת את הדגדגן, נאנחת, מחדירה אצבעות, נאנחת, מתפתלת, ולבסוף מכניסה לפיה את האצבעות שחדרו קודם לנרתיק, וצועקת כשבאה האורגזמה החזקה. לבסוף סיכם: "הייתי מופתע, גמרתי בלי לגעת בעצמי, רק מההסתכלות בה. מאז היא לא יוצאת לי מהראש. איך אגרום לה להיות אִתי? איך אחזר אחריה? איך אפתה אותה כדי שאוכל לחזות בגוף המרהיב הזה מקרוב?"
כל משתתפי הסדנה היו שקועים במחשבות ובזיכרונות עם תום השיחות. היה אפשר להרגיש את תנודות החשק באוויר. הקשבתי לקצב דפיקות הלב המוגבר שלי אחרי התרגיל, ובלי משים הנחתי יד על החזה. בינתיים התבוננתי סביב — היו שהעלו סומק בלחיים, היו שהעלו חיוך נוסטלגי על פניהם ויש מי ששפשף מעל אוזנו כמו כדי להיזכר בשם של אדם או מקום.
דינה הודיעה שבין מפגש למפגש יהיו שיעורי בית, או נכון יותר — שעשועי מלון. בפעם הזאת התבקשנו לשים לב לאגן שלנו, להזיז אותו קדימה ואחורה ובתנועות סיבוביות מול המראה, עדיף בעירום. התבקשנו להיות כל הזמן במודעות למנח של איברי המין שלנו, לחוש את שפתי הפות, את פתח הנרתיק, את הפטמות, את פי הטבעת, את האשכים, את עטרת הפין.
כמו כן, במהלך ההפסקה, לאחר ארוחת הצהריים, התבקשנו לאונן ביחידות למשך עשר דקות בלי לגמור. ההיתר לגמור ניתן רק למי שיבחר לבצע את האוננות בזוג, עם גבר או אישה, לא משנה. הלומים יצאנו מהחדר בזה אחר זה.

***

בכל שנה, בראשית הקיץ, התקיים "כנס האקדמאים השנתי לפיתוח אישי ומקצועי". מאות אנשים מכל רחבי הארץ נרשמו מראש לסדנה שאותה בחרו ממגוון סדנאות. ההיצע היה רחב, מסדנאות עיוניות בנושאים כמו חינוך פיננסי או מודלים של משא ומתן ועד סדנאות חווייתיות על הורות, עיבוד אֶבֶל, מיומנויות חברתיות ועוד. המלון אז היה בתפוסה מלאה, והאווירה פעילה ותוססת. היכרויות רבות נוצרו עם השנים בין המשתתפים הקבועים. לפעמים הכנס היה המקום היחיד שבו נפגשו בכל שנה, ולעתים הקשרים זלגו ליחסים שמעבר לכנס.
את הכנס ארגנה חברה חיצונית בשם "מגדלור כנסים". כבר שנים שהסדנאות "רצו", ורק אם נוצר אילוץ חיפשה החברה מנחה חדש ועדכנה בסדנה חדשה.
כך קרה שמתחת לאפם התתרן הפכה הסדנה של מינה ליותר ויותר נועזת וחסרת גבולות. המשובים שהתקבלו היו תמיד חיוביים, ואנשי "מגדלור" לא ביררו ובדקו לעומק, ולא פיקחו בשום צורה על התכנים והשיטות. סיפרו פעם, ואולי הייתה זו רק אגדה אורבנית, שאחד ממשתתפי הכנס ניגש למיכל ולדני, הזוג שהוא הבעלים של "מגדלור כנסים", ואמר להם משהו על טיבה של העבודה בקבוצה של דינה. ואומרים שמיכל הסתכלה עליו ואמרה לו: "אתה יודע מה?" והוא שאל: "מה?" ומיכל ענתה: "שיהיה להם לבריאות!"

***

ברגע שניסיתי להיכנס לחדר בעזרת הכרטיס פתחה טלי, שותפתי לחדר, את הדלת מבפנים. טלי הסבירה שהיא ממהרת לצאת למסאז' שהזמינה. "תלמה, זה לא סתם מסאז', אלא כזה עם אבנים חמות." איחלתי לה שתיהנה, ואמרתי שאלך לנוח קצת. באמת התכוונתי לנוח בזמן הזה, אחרי ארוחת הצהריים ולפני שהסדנה תתחדש בארבע.
לפתע צלצל הנייד. זה היה ירון, בן הזוג שלי מתרגיל הבוקר. סימנתי אותו מהרגע הראשון כשותף ראוי. כשזחלתי אליו ראיתי תחילה את ראשו המקריח מולי, ואז הוא הרים את פניו, ועיניו הטובות ניבטו אליי מבעד למשקפיו דקי המסגרת. הוא הביט בי דקה ארוכה לפני שהתחיל להציג את עצמו ואת ההתנסות המינית הראשונה שלו, כך שהייתה לי שהות לבחון את הקמטים העדינים במצחו, את הלחיים השקועות, ואת שפתיו הצרות שחייכו אליי במבוכה. השקט בינינו היה לי נעים ובטוח.
בסדנה סיפר לי שהוא רווק בן ארבעים ושלוש, שעדיין לא מצא "עם מי להתיישב". כשאמרתי שגם אני כמוהו, צעירה ממנו בשנה, החמיא לי שאני נראית צעירה יותר ומחוזרת עוד יותר. זו לא הייתה מחמאה מיוחדת, אבל דגדוג נעים עבר לי במעלה הגב. ידעתי שאני נראית טוב — הקפדתי לעשות ספורט, לאכול נכון, להתלבש בטעם. גם היו לא מעט שחיזרו אחריי והחמיאו לי בעבר, אבל בשלוש השנים האחרונות די התייאשתי משוק הפנויים והפנויות והפכתי את עצמי למישהי שבחרה להיות לבד. היה לי מעניין עם עצמי והשארתי פחות ופחות מקום לאפשרות שמישהו יחלוק אתי את חיי.
בסוף הסשן נתתי לו, לבקשתו, את מספר הטלפון שלי, כדי שישלח לי קישור לשיר של נינה סימון, שנשמע ברקע בזמן שחווה את החוויה המינית הראשונה שלו. שיר שנצרב בלבו ומחזיר אותו מיד לאותו רגע שבו איבד את בתוליו. הרגשתי שהפקיד בידיי זיכרון אישי מאוד, והרצון שלו להמשיך את השיתוף מעבר למפגש בסדנה ריגש אותי מסיבה שעוד לא ממש הבנתי.
בטלפון קולו היה מהוסס מעט: "את שומעת, תלמה? לא הולך לי עם שיעורי הבית של 'מינה'." חייכתי כשנזכרתי שאכן קיבלנו שיעורי בית מעוררי תמיהה בסוף המפגש. אמרתי לירון שהשותפה שלי לחדר בדיוק הלכה למסאז', ושהוא יכול לבוא לרגע לחדר 454 ונחשוב על השיעורים יחד.
השיחה התנתקה, ותהיתי אם ירון נבהל מהישירות שלי או שהניתוק נגרם מתקלה טכנית או משיבוש אחר. לרגע נעצרתי במקומי וחשבתי על כך שהישירות הזו אמורה להפתיע או להבהיל גם אותי. משום מה זה קרה לי עם ירון — נהניתי לאתגר אותו, קצת פלרטטתי אִתו, ראיתי אותו נבוך ואז מוצא תנופה בעצמו ומעז עד כדי כך שבסוף המפגש כבר יצא עם מספר הטלפון שלי. לא עברה דקה ונשמעה דפיקה בדלת. פתחתי וירון נכנס, מסדיר נשימה במאמץ להסתיר את התנשפותו.
"עם איזה שיעורי בית אתה לא מסתדר? לא לגמור אחרי עשר דקות של לעשות ביד?" הקנטתי אותו, מופתעת מהפתיחות שמיד הרגשתי במחיצתו.
ירון הסמיק. "לא, לא, מה פתאום?! זה עם תנועות האגן מול המראה, לא מבין מה היא רוצה, זה לא ממש זז לי, אני לא איזה רקדנית בטן..."
פרצתי בצחוק. הסרתי את העליונית ונשארתי בגופייה בצבע תכלת ובג'ינס צמוד. "בוא תראה לי," לקחתי את ידו. "הנה, יש פה מראה ענקית בחדר, תראה לי תנועות אגן..."
מהר מאוד התברר שירון דייק, הייתה בעיה — הוא נע כמו לולב בגב נוקשה ישר קדימה ואחורה, והפיתול המתבקש נעדר מן התנועה. בזמן שהיה מרוכז במראָה ובניסיונות להיות תלמיד ממושמע, בחנתי את גופו. אכן ראיתי שם איזה סרבול, ועם זאת התקשיתי להסיר את מבטי ממנו. הוא היה גבוה ורזה, פלג גופו העליון היה מפותח ומלא ורגליו דקות. הייתה בו איזו תמירות, ובהליכתו משהו כובש — כמי שהולך עם איזו ידיעה עמוקה.
טוב, עליי לאזור מעט אומץ ולסייע לו, חשבתי בזמן שירדתי על ברכיי, הנחתי את כפות ידיי זו מול זו, הרחקתי ביניהן והתקדמתי לעברו, עד שכף יד אחת הייתה ממוקמת במרחק קטן מול מפשעתו והשנייה מאחוריו, כמעט צמודה. כרעתי על ברכיי אנכית אליו, הבטתי אִתו במראה, ואז תחבתי קלות אצבע בין לחיי עכוזו, וכיוונתי למקום המשוער של פי הטבעת. ירון נרתע בזינוק, והזיז בתנופה את האגן קדימה עד שמבושיו נתקלו בכף היד שהמתינה מלפנים. בכף היד הזו חפנתי את אשכיו מבעד לבד המכנסיים הדק והתחתונים. ירון בתגובה הניע בחטף את האגן לאחור ופגש באצבע שהושטה למפגש עם חריץ עכוזו. וכך, בתחילה במבט המום ואחר כך בצחוק הולך ומשתחרר, השתחרר גם האגן, ותנועה שהייתה שם וכמו נשכחה חזרה והופיעה, נלהבת ושובבה. ירון ואני צחקנו בזמן שהזדקפתי מישיבתי, נעמדתי קרוב אליו, לפרופיל גופו ולפניו המביטות במראה, והתחלתי גם אני להניע את האגן קדימה ואחורה ואף בצורה מעגלית לשני הכיוונים. כך המשכנו כמה דקות, בלי לדבר, רק תנועה וצחוק ומבטים מצטלבים במראה. לפני הרחקת כפות הידיים הרגשתי את זקפתו עולה בו ויוצרת בֶּלֶט מרשים במכנסיו.
לאחר כמה דקות אמר ירון: "לא רק שעשיתי את שיעורי הבית האלה, תודה, בזכותך, לא רק זה, אלא שאני מוכן גם למטלה השנייה..."
שמחתי שהוא מרגיש נוח לדבר אתי כך, וגם שהוא כבר חושב על המטלה השנייה. לא היה לי ברור אם הוא מציע לעשות את משימת האוננות ביחד או לחוד ולא רציתי לקפוץ מהר מדי, ולכן שאלתי בלחש ובפרצוף מיתמם: "תרצה להשתמש בחדר האמבטיה ואני אעשה את המשימה פה במיטה שלי?"
לימים יספר לי שתחילה הוכה בתדהמה. אני שומע נכון? היא הסכימה? אלה השאלות שהתרוצצו בראשו. היא לא זרקה אותי ואת הזקפה שלי מהחדר?
מובן שבגילו היה לו ניסיון עם נשים — שש, עד אותו יום, למען האמת — אך לעתים קרובות מצא עצמו בקשר ידידותי אִתן, והתקשה להעביר את הקשר לפסים של אינטימיות זוגית. מעולם לא חווה קשר שבו כרטיס הכניסה שלו היה בערוץ המיני. ירון שאף אוויר מלוא ריאותיו. מה קורה פה? עדיין התקשה להאמין, איך הדברים זורמים להם ככה בין שנינו? הוא סידר את התורן בתוך התחתונים בניסיון לרסנו. "השותפה לא חוזרת בקרוב, נכון?" שאל בחשש. אישרתי בהנהון. "אז מה, נכוון שעון?" גיחך.
כיוונתי את שעון העצר בטלפון הנייד, ובדילוגים נכנסתי סקרנית למיטה, כשאני פורעת את המצעים המתוחים. ירון פנה בצעד נמרץ לחדר האמבטיה והשאיר את הדלת חצי פתוחה. אחרי רגע של שקט שאל: "התחלת? את נוגעת?" עניתי, עדיין רגועה: "כן, באיזי, ואתה?" הוא השיב: "כן, התחלתי, זה עושה לי את זה שאת בחדר השני, את יודעת?"
אחרי שתי דקות התחממתי. "אתה זוכר שאסור לנו לגמור, אני חושבת — בעצם, אני לא יודעת, אולי זה נחשב שאנחנו עושים את זה יחד ואז מותר?" נאנחתי פתאום. ירון דיבר בקול שקט שבקושי הגיע לאוזניי: "זה מרגיש ביחד למרות שאני לא רואה אותך, אבל אני מרגיש, אני מלווה אותך."
המילים שלו ונימת קולו ליטפו אותי, העבירו בי פסים של חום כמשיכות מכחול. הרגשתי את שפתי הפות שלי מתנפחות, והדגדגן ביקש להיאסף כמו פרי בשל אל בין אצבעותיי. חלפו שתיים־שלוש דקות של שקט, קצב התנועה עלה, ומדי פעם הכרחתי את עצמי להסיר את אצבעותיי ולהניחן בצד הגוף, על הסדין, ולקחת כמה נשימות להרגעה.
"כמה נשאר? זה קשה..." קרא ירון וצחק, "תרתי משמע..."
"עוד שתיים וחצי דקות, גם אני מאוד חמה, מאוד..." אמרתי והרגשתי שאני משתוקקת לראות אותו. ניסיתי לחשוב רגע ולא הצלחתי לעצור, אז הזמנתי אותו בקול שקט: "אולי תבוא לפה לרגע ונגמור ביחד?" לפני שהספקתי לסיים את המשפט, בעפעוף קל של עיניי העצומות, ראיתי שהוא נע לכיווני, חשוף בחלקו התחתון, איבר מינו שלוף לפנים, לפות בידו השמאלית, כן, מסתבר שהוא שמאלי, עוד הספקתי לחייך לעצמי, ושנינו נענו והתפתלנו והעזנו גם לשחרר אנחות חנוקות, אני במיטה תחת הסדין, והוא בצד המיטה מעליי, כשהפין שלו מרוחק כעשרים סנטימטר מראשי. שנינו היינו אפופים בתוך ערפול התשוקה, נענו ונאנחנו, ואחזנו ברגע הגולמי, עד שהשעון צלצל ושנינו יחד שחררנו אנחה מטלטלת. נוזל הזרע ניגר מהפין המפוסל של ירון, וקילוחו הגיע אל חולצתו, וכשניסה למנוע זאת ניתז הקילוח אל הסדין. תחתיו רטטתי ברגע של אושר מזוקק. הפצתי עסיס ריחני, ירכיי נשטפו בו וגופי נפרע בכמה גלים עוקבים של פריקת חשמל עוצמתית. רק הפטרתי: "תודה, נס אחד," וירון ירד אל המיטה, חיבק את גופי מבעד לסדין, נישק אותי קלות על לחיִי ואמר: "תודה, פרא אציל."

***

הסדנה התחדשה בשעה ארבע. הגענו בזמן. דריכות הורגשה באוויר. כולם חיכו לפגוש שוב את דינה, כמהים לשמוע כל מילה שיצאה מפיה, להביט בה מתנהלת במרחב הצר של הכיסא כשהיא באחדות מושלמת עם גופה ועם כל תנועה וצליל שהוא מפיק. יעל ודובי ישבו זה מול זה. יצא שגם שאר הזוגות מהתרגיל הקודם בחרו לשבת זה מול זה במעגל, כשהם שומרים על קשר עין. ירון זמזם לעצמו בעליזות והשתתק כשהתיישב מולי, כמו הבין שאנחנו עוסקים פה בעניין רציני ועליו לעטות את הבעתו הרצינית. המבטים שלנו נפגשו בחיבה. כמה מבטי מבוכה נשלחו בין חברינו, חיוך של סקרנות, הרכנת ראש על אשמה שצפה מול החשק המחפש כתובת, כמה לחשושים, ואז נכנסה דינה אקשטיין בצעד בטוח, התלהבות על פניה.
נראה שדינה הפיקה הנאה מיוחדת מההשתהות שלנו. היא רוותה שמחה מן המבטים של הקבוצה וחגגה את האווירה שהצליחה ליצור בחדר. היא ביקשה מאתנו לתעד בכתב, כל אחד לעצמו ובאופן אישי, את ההתנסויות בשיעורי הבית שעשינו בהפסקה. כל אחד תפס איזו פינה וכתב בקצב שלו את חוויות הצהריים. שקענו, נזכרנו, חייכנו, לפעמים היינו נבוכים, אך לכתוב זאת ככה בצד לעצמנו — זה היה אפשרי ומשחרר.
דינה אמרה לנו שהיא מרוצה מן ההיענות, "איזו קבוצה! עוד לא היה לי דבר כזה! כולם הכינו וענו על שיעורי הבית." היא חייכה אלינו כמו גננת מרוצה, ספקה כפיים ושאלה, "האם אני מזהה נכון? שיש פה קבוצה מסורה ועובדת? האם ניתן להסיק מזה שתהיו נינוחים אם אאסוף את הדפים ואתענג על חריצותכם בסוף היום?"
היא לא הפסיקה להפתיע אותנו. הרי כתבנו את הדברים החשופים הללו לעצמנו, לעינינו בלבד, אך מי יעז לומר משהו עכשיו? מי יעז לאכזב את דינה, ששביעות הרצון שלה נשפכה עלינו כמים זכים? כמה משתתפים כבר הושיטו אליה את הדף. ליאת, למשל, הושיטה את הדף ביד רועדת. החלפתי מבט מבוהל עם ירון, שנינו היינו בטוחים שאף אחד לא הלך עם שיעורי הבית כל כך רחוק. מצד שני, היינו זוג רווקים, בוגרים, הטרוסקסואלים, ואולי זה הכי לגיטימי שקרה לנו מה שקרה. חשתי התכווצות בבטן, משהו אמר לי שדבר לא נכון קורה פה. הרגשתי נאלצת, מופעלת מבחוץ ולא מבפנים. התלבטתי אם למחות, להיות נאמנה לעצמי או דווקא לנסות הפעם, בקבוצה הזו, להיות פחות דומיננטית ודעתנית.
בכל זאת לא יכולתי שלא להסתייג. "רגע," אמרתי, "רגע, חייבים?" דינה הפנתה אליי את ראשה בחדות: "לא, לא חייבים, אבל... נשאלת השאלה, מה את מסתירה? אם את חלק מהאורגניזם המיני שנוצר כאן בארבעת ימי הסדנה — נגיד שאת היד או הרגל או הלב, או נגיד שבגלל שדיברת עכשיו, היחידה שדיברה עכשיו, אז את הפה של האורגניזם המיני שלנו — אז איך נראה לך יכול אורגניזם כזה להתקיים בלי פה? או עם פה שיוצר מעצורים? איך הפה הזה תורם לגוף שלו? איך הוא מקדם את הזרימה המינית שלו?" דינה דיברה במתיקות, אבל אני הרגשתי שנקלעתי למערבולת שעדיף להיכנע לה, להסתחרר ולקוות לטוב. נתתי לה את הדף, שהיה כתוב משני צדדיו. ירון אמר לי בתנועות שפתיים, בלי קול: "זה בסדר, טוב עשינו, עשינו טוב."
רחשים עברו בינינו, בזמן שדינה אספה את שאר הדפים, אך אף אחד לא העז לומר משהו אחרי שהושתקתי כך. ימים אחר כך התברר שרבים בקבוצה חשבו, ברגע ההוא, כי אכן אולי אני הפה שלנו, אך הפה הזה חונך עכשיו לקדם אך ורק את מיניות הקבוצה ולא את אמירתו האישית.
דינה חזרה לכיסאה עם חיוך שבע רצון התלוי על צדו. היא תחבה את צרור הדפים לתיק מזוודה קטן ואמרה: "אל דאגה, רק לי יש גישה לדפים, מה שעומד לנגד עיניי הוא טובתכם בלבד, קידום יכולת התנועה המינית שלכם לעבר יעדים שקשה לכם כרגע לדמיין. עוד נכונו לנו חוויות יחד, שנבצר מכם להבין. עליכם לסמוך עליי, כמו שסומכים על מנהיג שמחזיק בתמונה השלמה." היא השתתקה, סקרה את החדר במבטה והמשיכה, "ואת, תלמה, אני מעריכה מאוד את זה שאמרת את דברך, שהקשבת לעצמך ולגופך אל מול הבקשה המפתיעה שלי. תנוח דעתך, מחר בבוקר אחזיר לך ולמי שיחפוץ את הדף."
דינה זיהתה שהסער התת־קרקעי בחדר נרגע, וביקשה מכל משתתף לזחול אל בן הזוג שנמצא מולו וללחוש באוזנו "סוד שמור הקשור במיניות. חפשו סוד שלא חלקתם עם אף אחד בעבר." היא חייכה אלינו, הוסיפה קריצה ואמרה: "תתפלאו, אבל לכל אחד יש סוד כזה."
ליאת, המשתתפת הצעירה ביותר, בת עשרים ושבע בסך הכול, מצאה חן בעיניי. היא הייתה אמא לתאומים אנרגטיים בני שלוש ולתינוק בן עשרה חודשים שלא אוהב לישון, שמהם נפרדה לראשונה בהזדמנות הזו של הכנס. בהסעה לכנס, שאורגן על ידי המחוז הצפוני, גילינו שאנחנו בדרך לאותה סדנה, עברנו לשבת יחד והשיחה זרמה. היא סיפרה לי שהציפייה לכנס החזיקה אותה שפויה. שהקטנים סחטו ממנה את כוחותיה יום ולילה, שהחלה להרגיש ניכור כלפי הגוף שלה אחרי הריונות ולידות והנקות, ושהיא חייבת איזו חוויה מתקנת שתחזיר לה את החיבור לאישה שבה.
ליאת אהבה לשיר ושמעו זאת בקולה כשדיברה ומשכה את המילים בניגון עדין. היא התקרבה על ברכיה וידיה אל בוריס, לבושה מכנסי יוטה מתרחבים. שיניה בלטו, בעיקר כשחייכה, מבנה גופה היה רזה, ושערה הבהיר והחלק הגיע בתנוחה זו עד הרצפה. חזהּ היה מלא ופטמותיה הזדקרו מבעד לבד חולצת הטריקו הירוקה כשהתיישבה על ברכיה מולו. בוריס, גבר שרירי עם הבעה מעט נרגנת, התמהמה ונשאר ישוב, שעון אל הכרית. היא העבירה את שערהּ בתנועת יד אטית מעבר לכתפה ולחשה באוזנו: "הייתי רוצה לבחון גבולות. מעולם לא בגדתי בבעלי, אפילו לא נשיקה, אפילו לא חיבוק או ליטוף. אני רוצה להרגיש מגע של גבר אחר על עורי. הגוף שלי מבקש את הריגוש, את החידוש... מבין?" היא כחכחה קלות.
בוריס, נבוך ומסמיק, ענה: "כן, נו, מבין, אבל תגידי על זה עוד משהו, אני לרצות עוד להבין." ליאת ענתה: "כמו הרגע הדק הזה שיש גבול ואז אין גבול, כמו שתי כפות ידיים שפונות זו אל זו, וכל יד לעצמה ויש מתח ויש התרגשות שם ברגע הזה, ומיד אחר כך האצבעות משתלבות, זו הפנטזיה." בוריס הפנה את ראשו בשביל לומר משהו בתגובה או כדי לחלוק את הסוד שלו. הייתי מרותקת אליהם. כנראה חשב שתורו עכשיו, אך ליאת הייתה עדיין באותה הטיית ראש אל אוזנו. פניהם נפגשו ומגע קל נוצר בין האפים שלהם. הם השתהו וחיפשו שוב את האף האחר לליטוף נוסף.
בוריס לא ממש הבין את מה שליאת ניסתה להסביר, אך אהב את ניגון דיבורה ואת הרטט שהעביר בגופו. הוא אמר בלחש לליאת: "אני חושב שהפסקתי להיות, נו, איך להגיד, איש מיני. א־מיני קוראים לזה, חשק שלי בשפל, אשתי ואני כבר בקושי לעשות מין, וגם אז זה לא עם תשוקה, זה פושר, זה עייף." ליאת סטתה מהתרגיל ולחשה על אוזנו: "תרקוד אתי הלילה בדיסקו?" היא הצמידה את לחיה אל לחיו המחוספסת בעקצוצי זיפים. בוריס ענה: "לא, אני לא רוקד, מצטער."
"מה?" השתוממה ליאת. "אתה לא אוהב מוזיקה? אתה לא יכול לזוז קצת לפי הקצב?" הוא כיווץ כתפיים: "אוהב, יכול, אבל... נו, יש לי כנראה עוד אינהיביציה מול כל אנשים, מעדיף לבוא לראות אַת רוקדת..."
בהסעה חזרה הביתה סיפרה לי ליאת שבאותו רגע ידעה שהיא רוצה אותו, רוצה אִתו את ריגוש שבירת הגבול. הוא אמר "אינהיביציה" וזה פתח בה חשק. היא רצתה לשחרר אותו, לגרום לו להרגיש שוב מיני, גבר שיכול ורוצה להתנועע בחושניות גם על רחבת הריקודים. הוא גבר בעיניה, הבוריס הזה, אמרה לי, גבר ששכח שהוא גבר, והיא אישה שלא הרגישה מעולם ממש אישה, כמו פסחה על שלב והפכה מיד לאמא. ביחד משהו ינוע בשניהם, וזה שיעור חשוב, חשבה בזמן שהתרגשות זחלה בגבה.
***

פייר, גבר נאה, גבוה ושעיר בסוף שנות הארבעים לחייו, עלה לארץ לפני שני עשורים, אך המבטא הצרפתי ליווה את מילותיו כניחוח רענן שלא מש מבגד. פייר התחתן שמונה שנים קודם לכן עם בן זוגו. הם אימצו ברומניה ילדה כשהייתה תינוקת, ובקרוב ימלאו לה שש. לפייר ולבעלו טום היה הסכם של יחסים פתוחים מחוץ לשגרה — הם נאמנים ובלעדיים ביום־יום, אך ביציאה מהשגרה, כשיש לאחד מהם כנס בן כמה ימים או נסיעה לחו"ל, הם רשאים לחוות ולהתנסות עם גברים אחרים, ובלבד שיקיימו מין בטוח. את ההרפתקאות האלה התחייבו לשמור שם ושלא יזלגו למציאות חייהם. כך זה עבד כמה שנים לשביעות רצונם. טום נשלח לחו"ל כמה פעמים בשנה במסגרת עבודתו, ולפייר היו מדי פעם כנסים מקצועיים.
לפעמים פייר זיהה אצל טום איזו התחדשות בפנים כשחזר מנסיעת עבודה קצרה, והיה נדמה לו שיש בעיניו איזה סער ששייך להיכרות או מגע חדשים. אחרי כמה ימים הברק פג, ופניו העגולות שידרו לו תודה שלֵווה.
פייר זחל אל הילי, שזחלה אליו בתרגיל הקודם כשעוד לא הבין מה הייתה בדיוק ההוראה. הילי נראתה לו בהתחלה ציפורית — אף מחודד, עיניים צרות, שיער שחור עד הכתפיים, חסר ברק ופרוע, כאילו הייתה עורב מבוהל. בעקבות השיחה הקודמת הוא קלט איזה פער בין החזות חסרת החן לבין האנרגיה שקרנה ממנה.
גופה היה גמיש והיא ישבה מולו בישיבת לוטוס בנוחות רבה. היא העבירה יד מעבר לכתפו כשהיה עדיין בעמדת הזחילה על הברכיים מולה. היא לחשה את סודה בצמוד לאוזנו, כששפתיה מרפרפות על תנוך אוזנו. פייר הופתע מיכולת הניסוח שלה, ישירה ואמיתית, בלתי מתנצלת וחפה ממעצורים.
הילי סיפרה לו את הסוד שלה, "קטע מוגזם עם כלב," כך הגדירה אותו. היא הייתה בת ארבע־עשרה, אולי חמש־עשרה, ועשתה בייביסיטר לשני ילדים של השכנים במושב. לשכנים היה כלב מעורב, שחור ולבן, די גדול. הילדים נרדמו אחרי שהשתובבו לא מעט, והיא נחתה על הספה בסלון ל"מנוחת הלוחמת". אחרי כמה זמן השתעממה, לא הייתה טלוויזיה ולא היה מה לעשות. צפויות היו עוד שעתיים לפחות עד שהורי הילדים ישובו מהבילוי. לפתע ראתה שהכלב יושב בפינת הספה השנייה ומלקק את הבולבול שלו. האיבר הזדקר ויצא ממנו מעין איבר יותר צר וורוד. פייר לחש באוזנה: "ווי, אני מכיר זה."
הילי חייכה והמשיכה לספר שהכלב היה נלהב, הביט בה ואז בין רגליו, וליקק שוב את עצמו. היא הסתקרנה וניגשה אליו צעד אחר צעד. הכלב הכיר אותה כבר ולא נרתע. היא התקרבה עד למצב שישבה לידו. הכלב הפסיק להתלקק והביט בה ונבח בשקט. היא הושיטה יד מהוססת וליטפה אותו, תחילה בגב ואז בצוואר. הוא נענה לה והתקרב, והתיישב בצמוד אליה עם זקפה מפוארת. היא שלחה יד אל הזקפה, לא זו הוורודה, שם נראה לה רגיש לגעת. הכלב, שמו היה בונו, החל ללקק אותה בפניה, באוזן, בצוואר, והיא החזיקה בו, בין רגליו, והרגישה את ההתלהבות שלו. היא הרגישה פרפור בין רגליה, הורידה את המכנסיים הקצרים, בונו רחרח אותה שם, הנשימות הכבדות שלו ולשונו הרטובה המשתרבבת מעל תחתוניה הרעידו אותה. היא ניגשה למקרר, הוציאה משם גבינה לבנה, הורידה את תחתוניה, העמיסה חופן גבינה על היד ומרחה את הגבינה הקרירה בין רגליה. היא החזיקה בכף ידה השמאלית את הגבינה במקומה, שלא תטפטף, וחזרה לשבת ליד בונו על מגבת מטבח שלקחה מהשיש. בונו רחרח אותה במפשעה, שלח את לשונו וליקק את הגבינה ואת הפיפי שלה, שרק לאחרונה צימח שיער דק. זה היה נעים ומצחיק, היא הרגישה שהכלב כולו מגורה, היא התהפכה וכיוונה את עכוזה לעברו, והוא נענה בקפיצה שהרגישה היטב כשכפותיו ניחתו על גבה. הוא הזיז את האגן בתנועות חדות והחדיר את האיבר החזק שלו. צעקה נפלטה מפיה, זה כאב, ובונו התקשה להתנתק ממנה, המשיך לנוע בחוזקה בקצב מהיר ולדפוק אותה בכוח, עד שברגע אחד הפסיק וקפץ ממנה ואז מהספה. היא ראתה דם נוזל בין רגליה ונבהלה. אולי תהיה בהיריון? אולי נפצעה? מי בכלל שוכב עם כלב? מה עבר עליה? בזמן שנותר לה עד שחזרו השכנים הספיגה את הדם מעליה ושטפה את מגבת המטבח שהוכתמה גם היא. כשחזרו לא הבחינו שמשהו אירע. פייר הנהן בחמלה.
למחרת נמשכו הכאבים והיא פנתה לאחותה הגדולה, שהייתה בחופשה מהצבא. לזכותה ייאמר שמיתנה את הזעזוע שלה והלכה אִתה לרופא הנשים במושב. הרופא בדק אותה והרגיע, "בחורה לא יכולה להיכנס מכלב להיריון, ראית פעם יצור שהוא חצי כלב חצי בן אדם?" הוא הסביר שלכלב יש זיז באיבר המין שלו, ומזל שלא נתפס בה חזק יותר, אז היה קורע אותה. הוא עמד על כך שתעבור טיפול בכלבת, זריקות כואבות בבטן. עד היום היא חושבת שלא היה בזה הכרח וכי הרופא רק רצה לוודא שאת הלקח שלה היא למדה.
פייר נשבה בסיפור. יפה ידעה הילי להתנסח, לשחק בקולה, ליצור את המתח בסיפור ואת ההפוגות של הצחוק. מחשבה עברה במוחו, שבנסיבות אחרות ודאי היה מתחלחל מסיפור שכזה, אבל באיזה אופן שקשה להסביר קיבל את הדברים בשיא הטבעיות. הדרך שהילי סיפרה, הנימה, ההומור העצמי, הסלחנות שלה כלפי עצמה, טשטשו את הפחד, הבושה והכאב שוודאי היו אז. מעניין לחשוב שרק לפני דקות אחדות הילי הגדירה את העניין כסוד וכבר, בתוך האווירה שיצרנו בקבוצה ובתוך האינטימיות שלה עם פייר, הוא הפך לאנקדוטה משעשעת ממרחק הזמן.
פייר הביט בה מקרוב בעיניו הירוקות, והודה לה על השיתוף בסוד. היא צחקה אליו ואמרה, "אני לא ביסקסואלית, אפשר להגיד טריסקסואלית — נשים, גברים, חיות מחמד." הם צחקו, והצחוק שלהם התמזג עם הלחישות שלנו בקבוצה, וכל הסודות נמזגו יחד כאילו היו יין טעים מזן מיוחד שנהנים ללגום אחרי תקופת יישון ארוכה.

***

בסוף התרגיל דינה ביקשה שבטרם נחזור למקומות במעגל נבדוק רגע עם עצמנו כיצד חשנו בתרגיל. האם היה לנו נוח, נוח באמת, לחלוק את סודנו עם בן המין השני? האם עברה במוחנו המחשבה להתנסות ולבחון את סודנו עם אותו אדם או שלמעשה אנו חשים סקרנות או משיכה לבחון את הדברים עם בן אותו המין? כשסיימה לדבר פשט בחדר שקט מתוח. חילופי מבטים מהירים. שלושה זוגות, ירון ואני, ליאת ובוריס ודובי עם יעל, סימנו בגופנו ובהבעות פנינו את הרצון לשמר את מצב הדברים. דינה פרשה ידיים לפנים ואז לצדדים ואחר אמרה: "בראיונות המקדימים רובכם הזדהיתם כהטרוסקסואלים, ולכן גם ביקשתי תחילה שתתחלקו לזוגות מעורבים. עם זאת אני סבורה שיש כאן שני אנשים, גבר אחד ואישה אחת, שלא היו כנים לגמרי עם עצמם ואִתי. זו הזדמנות חד־פעמית ואינטנסיבית עבורכם להתבטא בנטייה הטבעית לכם. אין בכך יציאה מהארון. ההתנסות תישאר פה בסדנה, בימי הכנס. מה שתגלו ומה שתעשו אחר כך תלוי בכם בלבד." היא נשמה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה הגדולות לשניות אחדות והמשיכה בקול מתוק: "מי שמבין שדיברתי עליו או עליה יעבור עכשיו לבן זוג מתאים, שמחכה לו. פה לא ישפטו אתכם, פה לא שופטים אף אחד."
השקט נמשך דקות אחדות. אל ירון ואליי ואל שני הזוגות הנוספים, שבלטו בקשר הנינוח שלהם, הצטרפו גם בתיה ומאיר, זוג מבוגר יותר, בעלי שיער מאפיר, שנראו כזוג נשוי שהשנים הפכו אותם דומים זה לזה. השתיקה והצורך להתחייב מול הקבוצה בנטייתם המינית פעלו עליהם כמגנט, ובלי משים הם התקרבו זה לזה. מאיר מגודל הגוף חיבק אותה מאחור, ובתיה — אישה נוגה, נטולת איפור, הגיל ניכר על פניה המעוטרות קמטי הבעה סביב העיניים והפה — התיישבה לצדו, הניחה ראשה על כתפו והביטה לכיוון שלי.
נותרו ארבעה. שניים מהם היו נבוכים, שתיקתם התפרשה כהודאה, ההתקרבות בין ארבעת הזוגות המעורבים הותירה אותם חשופים במעגל. השקט התחיל לכאוב. לא היה ברור לאף אחד מה עושים עכשיו. דינה קמה ממקומה, על פניה חיוך של אור. לרגע עמדה בלי תנועה, רק חיוך ומבט אוהד בארבעה. באטיות הסירה את מטפחת המשי מצווארה והתחילה לשחרר את כפתורי חולצתה. חוסר האונים בחדר התחלף בהפתעה. חלקנו פערנו פה. דינה המשיכה עם החולצה, התעכבה על כל כפתור וכפתור, עד שנחשף פלג גופה העליון. שדיה הגדולים היו ארוזים בכפות חזיית תחרה בצבע בורדו, טבורה שקוע בבטן רכה. עורה היה חלק, ונקודת חן יחידה בלטה במורד הבטן בצד ימין. היא ניגשה אל הארבעה, ואמרה: "אתם חשופים, גם אני חשופה, יש במקום האותנטי משהו אמיץ. בואו, קומו." היא חיבקה כל אחד ואחת מהם, והטתה בנגיעת אצבע את הילי אל חמוטל ואת חנן אל פייר. חנן רעד בכל גופו, כולנו בקבוצה הצטמררנו. פייר הניח בעדינות יד על כתפו של חנן ואמר לו במבטאו המלטף: "הכול טוב, אני אתך."
חמוטל הניחה יד על חזהּ כמי שמנסה לגרום לדופק להפסיק לדהור. הילי שלחה זרועותיה והן התחבקו דקה ארוכה.
דינה, עדיין ללא חולצה, בלי רמז לבושה או למבוכה, חזרה במתינות אל מושבה ואמרה: "שימו לב, אנחנו הופכים מישויות פרטיות לישות קבוצתית, מעצמי מיני לעצמי מיני קבוצתי. תחילה יצא מתוכנו הסוד האישי, ועתה אנחנו שותפים לסוד הקבוצתי. כל הקבוצה עשתה כאן תהליך של הוצאה וקבלה של הסוד. שימו לב לשלבים, אתם מטפסים בשלבים." היא הניעה בעדינות שתי אצבעות בתנועת טיפוס. "כדי להגיע לשלב הוצאת הסוד היינו צריכים לעבור את השלב של ההתמודדות עם הבושה והמבוכה. לכן אספתי את הדפים עם שיעורי הבית, ועכשיו אני מחזירה לכם אותם בלי לקרוא בהם. המשימה הייתה למסור אותם ועמדתם בזה למרות הקושי. אני גאה בכם, עשיתם עבודה מצוינת.
"נצא להפסקה עד מחר בתשע. אבקש מכם לבדוק הערב והלילה משהו הקשור בסוד. כמו כן, אתם מתבקשים לשכב במיטה בלילה ערומים. הסירו הכול — טבעות, שעונים, הכול. עצרו לחשוב לפני השינה על חברי הקבוצה. נסו להתכוונן ולבקש לחלום חלום מיני בהשתתפות חברי הקבוצה, אחד או יותר. אל תשכחו שגם עליי אתם יכולים לחלום. אני ודאי אחלום עליכם." ובעודה מדברת קמה לאט מכיסאה, נטלה את החולצה, לבשה אותה ותחבה לחצאית ההדוקה. את המטפחת הלילכית הניחה בעדינות על צווארה הארוך ויצאה מהחדר. נשארנו לשבת על השטיח עוד זמן מה בשקט טבול במחשבות לפני שקמנו והתפזרנו בלי אומר והחדר התרוקן.

***

ליד המעלית התעכבתי עם ירון. שאר המשתתפים ירדו במדרגות או נדחסו למעלית, ונותרנו היחידים בקומה. הבטתי בתמונה התלויה במסדרון. זיהיתי שזו עבודתו של הונדרטוואסר וחייכתי. הייתי במוזיאון שלו בווינה לפני שנתיים, בטיול הראשון בחו"ל שעשיתי בגפי, נזכרתי ועקבתי במבטי אחר הקווים שהתעקלו בצבעים שונים ובפרצופים שניבטו מהם ודרכם. ירון נעמד לידי, התקרב, הריח הנעים שלו הגיע לאפי. הוא בחן את התמונה ושאל: "אז מה את אומרת?"
השתהיתי בתשובה ועניתי לבסוף: "על התמונה או על הסדנה?"
הוא הביט בי ואמר: "בואי נתחיל מהתמונה, את הסדנה צריך עוד לעכל."
"אני אוהבת את הצבעוניות שלה, צבעים חמים, הצהוב והכתום, זה ישר משמח אותי," חייכתי אליו.
"כן, זה עושה שמח, גם כי יש פה מלודיה, הוא מנגן עם הקווים, אפשר כמעט לשמוע אותה," החזיר חיוך.
הבטתי בו ושוב בתמונה. "תראה כמה פרצופים יש פה, פנים בכל החלונות וגם כאן ובפינה הזאת," הצבעתי, וירון הוסיף: "ולדמות הזאת יש כמה פרצופים," ושנינו כמעט יחד ציינו: "כמו לדינה," ושחררנו בצחוק את המתח שהיה אצור בנו.
"מצטער שלא עזרתי לך מולה, אולי הייתי צריך להגיד משהו," הוא העביר אחת מקווצות השיער שלי אל מאחורי אוזני. קירבתי את פניי אל ידו והשענתי בהתפנקות לחי כנגדה. "תראה, בהתחלה זה היה לי קשה ולא התאים לי שהיא אוספת את הדפים בלי שידענו על זה מראש." הוא הנהן לפני שהמשכתי, "אבל בהמשך המפגש הבנתי. אפשר להתווכח עם השיטות שלה, אבל נראה לי שזה עובד." ירון הרהר וציין: "עליי זה עובד, משהו נפתח. תראי אותנו למשל, עוד לא עבר יום, כל הערוצים בינינו פתוחים."
לרגע נזכרתי ברועי, בן הזוג האחרון שלי, קשר שהסתיים ארבע שנים קודם לכן וכמעט הגיע לחופה. רועי לא היה אומר משפט כזה. הוא היה גבר אלפא, נראה מצוין, אתלטי, הפגין ביטחון גם בעניינים שפחות הבין בהם ונתן מונולוגים מתובלים בפרטי טריוויה רבים בזמן שמתח את החזה כטווס והעביר בסיפוק עצמי יד לרוחבו. הוא היה כלכלן מצליח ומרשים, אדם פרקטי ויעיל, ידע לארגן בילויים מפנקים ובלט בכל מפגש חברתי. אבל משהו היה חסר, וככל שחשבנו יותר על עתיד משותף כך הרגשתי יותר ויותר רחוקה ובודדה. לא יכולנו לנהל שיח על רגשות או על עניינים שברוח, ודאי שלא להראות חולשה או פגיעוּת. כשהבנתי שאינני יכולה להיות מי שאני במחיצתו וליצור את התקשורת הזוגית שאותה ביקשתי, עזבתי בצורה מכוערת, נחרצת, אחרי שאמרתי לו כל מה שאני חושבת על הנכות הרגשית שלו.
חזרתי להתמקד בירון, ברוֹך שבו. נשכתי את שפתי התחתונה ושחררתי את השפה באטיות למקומה. "כן, משהו נפתח. אתה מאוד שונה מהגברים שבחרתי עד היום, אתה יודע?" ירון צחק, "ואת הכי ההפך מהאקסיות שלי, ודווקא אתך זה מרגיש נכון."
"ותראה," צחקתי, "תראה, בקושי דיברנו, מה אני יודעת עליך? אפילו לא איפה אתה גר. אבל כבר ידענו חוויה מינית מטורפת בצהריים." ירון התכופף, אחז בברכיו, טלטל את ראשו בפנים מכווצות ואמר: "תקשיבי, התמונות מהצהריים לא יוצאות לי מהראש. מה זה משנה איפה גרים? משנה שאנחנו באותו עמוד, באותו ספר, שאני משתוקק להמשיך לקרוא אתך." העברתי אצבע על שפתו התחתונה ורכנתי אליו, "הערב קבעתי עם החברות מהעבודה, אבל מבטיחה לחשוב עליך."
פנינו חזרה למעלית. ירון לחץ על הכפתור, וכשהגיעה נדחקנו אליה. לפני שהתפצלנו לחשתי על אוזנו: "נראה לי שאשתה הרבה הלילה, זה כבר יסדר לי את הראש," והוא הפטיר, "תלמה, אל תיעלמי, השמיעי קול."

***

חזרתי לחדר בשעת לילה מאוחרת. טלי לא הייתה שם. פשטתי את בגדיי ונכנסתי להתקלח. סיימתי ויצאתי מחדר האמבטיה, כששובל ריחני של נרקיסים מלווה אותי. הגעתי למיטה, ניתקתי את הידוק המגבת, שנשרה לרצפה, ועמדתי להיכנס ערומה למיטה הזוגית, כפי שהורתה המנחה. לא הבחנתי בטלי, שהגיעה כשהייתי בחדר האמבטיה, וכעת ישבה מול המראה. שערה הערמוני השופע היה מסופר בתסרוקת אופנתית, לא סימטרית, כשבצד הקצר נחשפה אוזן מנוקדת בעגילי זהב לכל אורכה, נוסף לעגיל בגבה. טלי הסירה בריכוז את האיפור מפניה בעזרת צמר גפן עד שקלטה אותי משתקפת במראה.
היא הסתובבה אליי, שזפה עיניה בקימורי הגוף שלי, בעור האדמומי מחום ובשיער הרטוב. ממבטה הבנתי שהיא מוצאת אותי סקסית מאוד. כשהתעשתה שאלה: "מה את עושה?" ואני עניתי: "מצטערת, לא ראיתי שחזרת, קיבלתי משימה ללכת לישון בעירום מלא, מקווה שזה לא מפריע, אני כבר משתחלת בין המצעים."
אחר כך היא סיפרה לי שהרגישה את הלמות לבה הדופק באזור הטבור. היא לא חשבה לפני שדיברה, זה פרץ ממנה: "בא לי עלייך, את מגרה אותי, אסור כמובן שהבת זוג שלי תדע מזה, אבל אם תיתני לי אענג אותך כמו שאף גבר לא יודע."
הבטתי בה במבט מבולבל. לא ידעתי שטלי לסבית, ופתאום הייתי ערה לכך שפישקתי את רגליי פישוק רחב בטרם שמתי עליי את השמיכה. מבטה של טלי הלך ישירות לשם, למפתח בין רגליי. "מצטערת," אמרתי והצמדתי את רגליי תחת השמיכה, "אני בעניין של גברים, אני לא יודעת בכלל איך להיות עם אישה, זה לא מושך אותי, אל תיעלבי, סליחה שהסתובבתי ככה בחדר..." הבנתי שאני סתם מלהגת מתוך מבוכה. הייתי עייפה, שתויה, מלאת חוויות מהיום הראשון, ולא הבנתי מה היא רוצה ממני.
טלי קמה ממקומה וניגשה אליי, כשאני שכובה עטופה. היא לחשה לי ברוך: "את לא צריכה להיות לסבית, הגוף שלך יגיב גם למגע של אישה, תרגישי חופשי לדמיין מה שבא לך תוך כדי. אני יכולה לענג אותך כי אני אישה שיודעת איך אישה אוהבת שעושים לה. אני יודעת בדיוק את המיקום ואת הקצב." שלחנו מבטים אחת לתוך עיני רעותה. "אם אני אתן לך, מה יקרה?" העזתי. נזכרתי בהנחיה של דינה, לשים לב מה קורה לנו בגוף למשמע הקול הלוחש. הקשבתי מתוך יער של שיכרון וערפול; הגעתי לקרחת יער, שם הייתה הזמנה להתרווח ולשחרר שליטה עד הסוף.
טלי דמתה לזאבה שמצאה ציד, ושנייה אחת לפני הזינוק נכנסה לתנוחה מכווצת. "אם תיתני לי, אתחיל בזה שאמשוך את השמיכה הזו ממך," לפתה את השמיכה. "תישארי לשכב ערומה ואני אפנק אותך. אתחיל מאצבעות הרגליים, אלקק את הכפות, אלקק לאורך הרגליים, קרסול, ברכיים, ירך, ואז את הבטן, אנק מהשדיים שלך, אנשק את הצוואר שלך, ואז אחזור למטה, אל הכוס היפה שלך, אפשק את שער הערווה, אלקק ואמצוץ את הדגדגן בזמן שאעסה את השדיים שלך, אשמע אותך נאנחת, וככה עד שתגמרי."
בראשי המחשבות התערבלו, והיה בהן מן ההיסוס, אך הגוף כבר נענה. נעתי בין הסדינים בתנועה עדינה, מתפתלת, גופי היה כנחש המגיב לניגון החליל של אדונו, אדון היצר. שמעתי את עצמי אומרת לטלי שאני קצת שתויה, שתיתי בירה ואז וודקה ואז עוד בירה ברחבת הריקודים. חברי הסדנה כיכבו שם בריקוד ובמגע עם חברים לסדנה ועם אחרים. הסדנה הכתה גלים בכל באי הכנס. הנחתי לטלי למשוך קלות את השמיכה הדקה, שעד אותו רגע אחזה בה, כשתיארה מה תעשה לי. הייתי מסוחררת, ניסיתי לשוב לאחיזת המציאות, ומבעד למיסוך עלה בי רצון חד וברור: "רגע, לפני שאת מתחילה, אני רוצה לצרף מישהו מהסדנה, אם הוא ער ואם יסכים..."
האינסטינקט הראשוני של טלי היה לסרב. גוף של גבר הרתיע אותה, סיפרה לי ימים אחר כך, אפילו מבט של גבר. אבל היא חשקה בי וחשבה שאם תסכים שתינו נהיה מרוצות, וגם ההוא, שייהנה, למה לא? הרי ראתה אותי עם ירון בלובי, הוא לא נראה כאחד שעלול לתקוף מישהי. נראה דווקא עדין ומתחשב. טלי אספה את מחשבותיה ואמרה בהחלטיות: "טוב, אבל רק שלא ייגע בי. הוא יכול להסתכל, הוא יכול לגעת בך, אבל זהו."
התקשרתי לירון, וכשדיברתי אליו העברתי לשון רטובה בסיבוב על שפתיי. השעה הייתה כמעט אחת בלילה, הוא ענה מנומנם: "היי תלמה, איזה קול נעים לסוף היום..." רגע של שקט ואז שאלתי: "אתה ערום במיטה?" והוא ענה: "כן..." ואני לחשתי: "גם אני..." ירון שאל: "הזמנת כבר חלום כחול?" וצחק בנועם, "הא, אולי עכשיו אני חולם את החלום הכחול שלי?" עניתי: "לא הספקתי להזמין חלום, אבל קורה פה משהו במציאות, אשמח אם תצטרף, זאת אומרת, יש לך חשק וכוח?" עדיין היססתי, אבל היענות מצד ירון תהפוך את העניין למפתה הרבה יותר.
"מה, מה קורה, תלמה?" ירון, כך התברר, הזדקף במיטה לחצי ישיבה. השבתי שקשה לי למצוא את המילים ולתאר בטלפון, אמרתי רק שזה כולל את השותפה לחדר, ושכדאי שימהר כי היא כבר החלה להסיר את השמיכה ממני. ירון מצא את עצמו לפתע ערני ונלהב מן התמונה שעלתה בראשו, שבה אני ערומה במיטה ושותפתי לחדר מסירה ממני את השמיכה, ואילו אני ברגע הזה חשבתי עליו והזמנתי אותו להתנסות. זכרתי היטב את הסוד שחלק אתי על הפנטזיה הכה שכיחה על מין בשלישייה. הנה, רק שחרר את סוד תשוקתו וכבר קיבל הזמנה פתוחה לממש אותה.
מרוב התלהבות לבש את מכנסיו הפוך ולא הבין איפה לעזאזל הרוכסן. צחק לעצמו, מתלהב כנער מתבגר, הפך את המכנסיים, לבש גופייה שחורה וויתר על חולצה, השאיר את שותפו ישן, נוחר קלות, ומיהר אל המעלית. בהיסח הדעת כמעט דפק על הדלת הסמוכה לחדר שלי ושל טלי.
טלי פתחה את הדלת בשיער סתור, לחיים אדומות ומבט לוהט. לא אמרה שלום, רק הפטירה ישירות: "בי אתה לא נוגע," וסימנה לו בהטיית ראש להיכנס.
עם כניסתו לחדר מילא את נחיריו ריח רענן ולח, כמו חורשה אחרי הגשם. הוא ראה אותי במיטה, תאורת מנורת השידה סימנה את גופי, שחלקו התחתון היה מכוסה. נראיתי קצת שתויה ונרגשת, בעיניו הייתי נשית — לימים כך סיפר לי, נשית וחושקת. הוא רצה אותי כרוכה סביבו, אך הבין שעליו להמתין. טלי כבר התחילה במסעה, ולא היה בכוונתה להציע לו את המקום בזמן הקרוב. היא הנחתה אותו לשבת, להתבונן. חייכתי וסימנתי לו בהנהון — כן, שיסתכל, נעים וטוב לי שיצפה.
עזבתי את הסדין. חיכיתי לירון שיגיע, ואז שחררתי. מכאן הלכתי ואבדתי בתוך הרגע. טלי השתהתה, נתנה בי מבט מעריץ, עוד התעכבה מעט ואז נגעה בקרסול, ובחלק הפנימי של הירך, ובבית השחי. היא משכה בעדינות בשער הערווה שלי, סירקה אותו באצבעותיה. נאנחתי וקימרתי את גופי. ירון הסתכל, שפתיו פשוקות, ומבלי משים צבט את זרועו הימנית.
טלי שלחה מבט אל ירון והפטירה: "עכשיו תור הלשון." היא זכתה ממנו לחיוך מאשר והתחילה. רכנה אל כפות הרגליים, לשונה התפתלה בין האצבעות, טבלה את הבהונות בעומק פיה, הרטיטה בלשונה את כף הרגל עד לעקב. אומרים שכל העצבים מחוברים לכף הרגל, הרהרתי מתוך התענגות וניסיתי לשלוט על הקצב. הגירוי עבר לכל הגוף, שלח גלי חום ועקצוצים והרטיב בין הרגליים במיץ של חשק. טלי עלתה בלשונה מן הקרסוליים אל המקום הלהוט שלי, נמשכת אל הריח המשכר. לשונה הייתה שלוחה, עיניה עצומות. זעתי ברכות, לרגע נדרכתי ושוב הרפיתי. טלי ליקקה אותי מפי הטבעת לכיוון הדגדגן, כשמדי פעם נאנקתי כמי שלא מאמינה שאפשר לחוש תענוג שכזה. הרגשתי נשטפת בגל חשק גדול, גל ים ללא קצף. רכבתי עליו, התמסרתי לסחף והשתוקקתי שירון יהיה שם אִתי.
ירון התקשה להישאר במקומו. הוא ראה איך אני נפתחת, כמעט מעופפת בהתמסרות מוחלטת, והוא רצה, כל כך רצה, לגעת בפרח הנרתיק שלי.
ירון קם מהוסס, מחכה לאישור הצטרפות מטלי, וטלי, ללא התלהבות יתרה, נעה בזחילה לכיוון החזה שלי וסימנה לו את המקום במפתח הירכיים. ירון, נלהב ושמח, כמעט מזיל ריר, הזדרז לכרוע על ברכיו ליד המיטה.
הוא סקר במבטו את גופי לכל אורכו, עצם עיניים ופקח, הביט בטלי שהמשיכה להרוות אותי, ואז הניח יד על ירך ימין, בחלק הפנימי, חש ברכות הבשר, התאווה לנעוץ את שיניו וללעוס, אך חיכה וקירב את כף ידו אל סבך השיער השחור, הצמיד שתי אצבעות זו לזו והחדיר אותן בהחלקה קלה לתוך הנרתיק החם. "אההה," נרעדתי, ונעתי מעלה מטה בתואם עם תנועת אצבעותיו. מיציי עטפו את ידו והוא קירב את פניו כדי לספוג את הריחות.
טלי שרטטה בלשונה, ינקה משדיי, הפטמות היו זקורות ובשר השד רך ומלא. ידה האחת חפנה שד, והשנייה העבירה אצבעות בשער ראשי הרטוב ושרטה קלות את הקרקפת. שכבתי עתה באלכסון במיטה הגדולה, שמצעיה פרועים. טלי התהפכה באטיות, נעמדה רכונה לצד המיטה למראשותיי, שדיה היו מונחים עתה מעל פי, בעוד היא ממשיכה לינוק ולעסות את השד. ניסיתי להסיר את הערפול שעטף אותי, קלטתי את השד לפי והוא נמס לתוכי. ירון הפשיל ביד הפנויה את מכנסיו, מאושש מהמרחב שטלי פינתה. המכנסיים נתקעו בנעליים, ויד אחת שלו עמוק בתוכי, איך ימשיך?
הוא התעשת, ובתנועה חזקה שלף את הנעליים מבלי לפרום את השרוכים. הפין שלו היה זקור ופועם. הוא התרומם והעביר רגל מעליי. כשהוא מעליי, שלף את האצבעות מהנרתיק שלי, אחז את כלי זינו ביד הספוגה ושאל בקול מרוסק: "אפשר להיכנס אלייך?" לא עניתי. פי טיפל בשד של טלי, וגם לא היה ברור עד כמה אני מסוגלת לענות על שאלות. ירון הרגיש שהוא עומד להתפוצץ. הוא שאל בשארית כוח האיפוק: "להכניס?" ואני, שפניי היו עכשיו בחריץ בין השדיים, מלטפות, חמות ומזיעות, עניתי ביפחה: "כןןןן, כןןןן," והאגן שלי הצטרף לקריאה בהתרוממות לעברו. ירון החדיר את הפין המתוח שלו לתוכי, בזמן שטלי אוננה מן הצד השני כשהיא גוהרת מעליי. היא שפשפה את הדגדגן שלה בקצב מהיר, הנשימות והנשיפות שלה התחזקו. האנחות שהשמיעה היו חזקות יותר מהגניחות שלי, אך התמזגו אִתן ועם הגניחות הקצובות של ירון. ואז, ברגע אחד, בשרשרת זעקות, טלי השפריצה את מיציה, וכולנו גמרנו ונפלנו, מוטלים זה על זה, מחבקים ומחובקים.
שקט מתוק השתרר. טלי הסבה את ראשה מעל החזה שלי אל פניו של ירון ונשקה לו נשיקה דביקה על הלחי, מתנשפת: "וואו, היה גדול," ואחרי שקיבלה לטיפה עדינה ממנו על לחיה שינתה מעט את תנוחתה לכיוון שלי, נישקה אותי קלות בפה ולחשה: "אין כמוך." התמתחתי בקול מתפנק, הנחתי יד על גבו של ירון, ואחרי רגע ארוך של שלווה מתוקה אמרתי: "מחר, מאמי, נצטרך לדווח על זה לקבוצה." צחקתי וירון הצטרף אליי.