הארות מהצל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הארות מהצל
הוספה למועדפים

הארות מהצל

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מאיר עמור

מאיר עמור, פעיל שמאל ישראלי, מתגורר במונטריאול, קנדה ומלמד באוניברסיטת קונקורדיה.

נושאים

תקציר

האבחנות של פרופ' עמור יוצרות מסכת שלמה של תובנות על מצב החברה בישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת, ובמיוחד על האפלייה העדתית שעדיין קיימת בה בצורת פריבילגיה אשכנזית.

קובץ מאמרים זה הוא חלק חשוב מהבנה חדשה של החברה הישראלית המתהווה בימים אלה על ידי אליטה אינטלקטואלית שמוצאה בארצות המזרח.

מהי פריבילגיה אשכנזית? פריבילגיה אשכנזית היא בראש וראשונה פרוצדורה חברתית. היא מציאות יומיומית שבה סוג מסויים של שמות והתנהגויות נתפס כדפוס הכרחי, מחוייב המציאות ונכון; מציאות שבה דפוס התנהגות מסויים נתפס כנורמלי, נייטרלי ושיגרתי. ההכרחיות והנורמליות שבדפוס זה נובעת גם מהעובדה שכל שם או דפוס התנהגות אחר נאלץ או מצריך "הסבר" ו"התנצלות". דפוסים אחרים נתפסים כ"שגויים" כל עוד לא הוכח אחרת. השגרתיות של האחד מתעבה ככל שהסברים וההתנצלות מופיעים אצל האחר.

פרק ראשון

המשבר של מופז: השבר הישראלי פורסם ב"העוקץ" -20 לספטמבר 2008

מדוע לקח שאול מופז חופשה או פסק זמן מהמירוץ אחר המשרה הפוליטית מספר אחת בפוליטיקה הישראלית? מדוע נטש שאול מופז את המירוץ אחר הכוח הפוליטי? זוהי השאלה המנקרת בראשי מאז היוודע תוצאות הבחירות בקדימה ומאז ששאול מופז הכריז על העדרות פוליטית מהפוליטיקה.

כמובן שעשויות להיות סיבות רבות לצעד שכזה. לבטח ישנן הרבה אפשרויות העשויות להסביר התנהלות נמהרת שכזו. על כן, אני רוצה להימנע מנקיטת עמדה לפחות בשני מובנים: ראשית, אינני רוצה לזלזל בשאול מופז ובצעדו. שנית, אינני רוצה לשפוט או לדון במניעיו הפסיכולוגיים או הטקטיים-פוליטיים של מופז האיש והפוליטיקאי. יש שאומרים כי פוליטיקאי הנוקט צעד שכזה חושף את הצדדים הילדותיים של אישיותו. אחרים טוענים כי אסור לפוליטיקאי לעשות צעד שכזה כאדם, ולבטח לא כפוליטיקאי. כל אחד, כך אומרים, חייב להיות מוכן גם לאופציה של הפסד בתחרות. מי שאינו מסוגל לעמוד בחום הבישול שלא יכנס למטבח - אומרים רבים ורבות.

לדעתי, הצגת העדרותו הפוליטית של שאול מופז באור שכזה הינן פרשנויות מזלזלות ו/או שופטות. אני נמנע מהן. מבלי שאני מכיר את האיש שאול מופז, אני מעריך אותו מספיק על מנת להימנע מלזלזל בו או לשפוט אותו באופן נמהר ולא אחראי. אבל אני בהחלט רוצה לשקול ולהבין את הצעד שנקט.

מהן, אם כן, האופציות הנוספות שנותרו פתוחות בפני לדון בצעד פוליטי של העדרות פוליטית שנקט בו שאול מופז?

ברצוני להציג בפניכם שתי השערות. אני מניח, מראש דרך אגב, כי הראשון אשר יפסול את ההשערות שלי יהיה לא אחר משאול מופז עצמו. כמובן, אני אומר זאת בהנחה כי הוא (או עוזריו הרבים) שמעו את שימעו של ה"עוקץ" ושהוא יקדיש תשומת לב למאמר זה ויקרא אותו (יומרה חוצפנית מצידי, אבל היי, למה לא?) למרות כל זאת ברצוני להציג שתי מערכות הסברים מדוע שאול מופז החליט על העדרות פוליטית (כנראה זמנית) מהפוליטיקה הישראלית.

השערה ראשונה היא כי המשבר של שאול מופז נובע מהתחוורות עצמתו של הפער בין דימויו העצמי של מופז אודות עצמו, והמציאות הנוקשה של מבנה הכוח של החברה הישראלית. בקיצור רב ובאורח ציורי: שאול מופז נתקל באופן, מפתיע, חד משמעי, ללא עוררין, ושלא ניתן להתחמקות או להתעמלות פסיכולוגיסטית כזו או אחרת, בקיר הזכוכית השקוף והעבה של המציאות החברתית הישראלית התוך יהודית. והפתעה זו היא קשה ולא נעימה. והחבלה כואבת. יסורי ההבנה קשים וחדים הם מתער. שאול מופז עדיין מותש מעוצמת ההתקלות בקיר הזכוכית, החבלה הכואבת וההבנה המייסרת.

ההשערה השניה היא כי התברר לשאול מופז כי להתעלמות והכחשה פוליטית ממערך ציפיות חברתי יש מחיר פסיכולוגי קשה: כעס עצמי. עוצמת הכעס של שאול מופז אינה נובעת מכך שהוא לא נבחר למקום הראשון בקדימה. הכאב הפסיכולוגי העמוק של שאול מופז נובע מהעובדה כי התחוורה לו עצמתה המייסרת של הכחשה עצמית של חוויות יסוד מחייו. אינני יודע אם שאול מופז חווה דחייה חברתית בחייו. אני מניח שכן. כמו כל ישראלי ממוצע ממוצא 'מזרחי' אני מניח שמופז נתקל במושגים של עליונות ונחיתות, תרבות מערבית ומוכרי חמוצים, של קבוצות קב"א ושל נוער איכותי וכיוצא בזה מושגים שגורים בישראל ולבטח בצה"ל. על כן אני מניח שמופז יודע במה אמורים הדברים ושבימי חלדו כאזרח ישראלי וכחייל בצה"ל נתקל מופז באחת מפניה הרבות של ה'בעיה החברתית'.

עכשו להסברים קצרים אותם אני מציע על מנת להנהיר את שתי ההשערות שלי.

ראשית אל ההתקלות הכואבת בקיר הזכוכית. שאול מופז טען כי הוא מעולם לא נתקל בפער העדתי או בבעייה החברתית או ביחסי עדות. אלה היו הטענות ששאול מופז השמיע בכל פעם שהנושא עלה לדיון בסביבתו או כניסיון לתאר את ההיסטוריה האישית שלו. שאול מופז הכחיש את קיומו של קשר בין מוצא ומעמד בחברה הישראלית. רבים נוקטים בעמדה שכזו. זוהי עמדה מקובלת על כל מי שמעוניין להגיע "לאן שהוא" בחברה הישראלית. אימוצה של עמדה זו הוא (כמעט) מחויב המציאות על כל צעיר או צעירה שהוריהם או הורי הוריהם הגיעו לישראל כעולים ממדינה ערבית כלשהי. לשם קיצור היום קוראים לאנשים שכאלה 'מזרחים'. שאול מופז היה ועודנו מישהו שרוצה להגיע "לאן שהוא" בחברה הישראלית. למעשה, שאול מופז הוא סיפור הצלחה. מופז הוא הסיפור של אלה שרצו והגיעו "לאן שהוא" בחברה הישראלית. במיוחד על אלה, מוטלת החובה והציפייה החברתית שהם יאמרו, השכם והערב, כי מוצא אינו מכתיב מעמד בחברה הישראלית. כי הרצון והמאמץ הם הכרטיסים היחידים להצלחה. על כן, מופז הוא לבטח סיפור הצלחה של 'מזרחי' שהגיע "לאן שהוא" בחברה הישראלית. שאול מופז הגיע כמעט הכי רחוק שאפשר. וזו בדיוק הסיבה שההתקלות של שאול מופז בקיר הזכוכית הנוקשה, הבלתי מתפשר, ושאיננו יודע פשרות או חוכמות של המציאות החברתית הישראלית השאיר עליו רושם כל כך עז, שהביא אותו לנקוט בעמדה של העדרות פוליטית מהפוליטיקה הישראלית (באופן זמני).

שנית אל כעס ההכחשה העצמית. כפי שאמרתי שאול מופז אינו הממוצע. מופז הגיע רחוק. הכעס של שאול מופז הוא כעס עצמי. מופז כועס על הונאתו העצמית את עצמו. כעס עצמי זה הוא ללא מוצא. כעס ההונאה העצמית נע במהירות עולה ומתעצמת ובמעגלים ספירליים בתוך ובין קירות התודעה העצמית. במקרה של שאול מופז הוא הועמד מול עברו, מול מעשה ההונאה העצמית, בציבור. בנוסף הוא הפך למטרה ללעג. הלעג היה ציבורי. עלבו בו בפרהסיה. אל נוכח פני האומה. על כן הכעס הוא עצמי. כעס ההונאה העצמית הוא מייסר. אך, תחושת ההקלה, הנחמה היחידה שיכולה להיות לשאול מופז היא כי העלבון אינו שלו. העלבון הוא ציבורי. הכעס הוא כעסו של שאול. זהו הכעס האישי הנובע מההונאה שבהתכחשות העצמית. אך העלבון הוא ציבורי. העלבון הוא פוליטי. שאול מופז כועס על עצמו על כי לא ראה, עד היום, את עליבותה התרבותית של החברה הישראלית ועד כמה שעלבון זה אינו עלבונו שלו אלא של החברה שהמציאה את מבנה הציפיות הסכיזופרני הזה. שאנשים כמו שאול מופז נידונים כלא ראויים למלוכה אלא רק לאתונות. אין זה עלבונו של שאול מופז. זהו עלבונה של החברה הישראלית על עליבותה התרבותית. על כן, כך נראה לי, נקט שאול מופז העדרות פוליטית מהפוליטיקה.

מאיר עמור

מאיר עמור, פעיל שמאל ישראלי, מתגורר במונטריאול, קנדה ומלמד באוניברסיטת קונקורדיה.

עוד על הספר

נושאים

הארות מהצל מאיר עמור

המשבר של מופז: השבר הישראלי פורסם ב"העוקץ" -20 לספטמבר 2008

מדוע לקח שאול מופז חופשה או פסק זמן מהמירוץ אחר המשרה הפוליטית מספר אחת בפוליטיקה הישראלית? מדוע נטש שאול מופז את המירוץ אחר הכוח הפוליטי? זוהי השאלה המנקרת בראשי מאז היוודע תוצאות הבחירות בקדימה ומאז ששאול מופז הכריז על העדרות פוליטית מהפוליטיקה.

כמובן שעשויות להיות סיבות רבות לצעד שכזה. לבטח ישנן הרבה אפשרויות העשויות להסביר התנהלות נמהרת שכזו. על כן, אני רוצה להימנע מנקיטת עמדה לפחות בשני מובנים: ראשית, אינני רוצה לזלזל בשאול מופז ובצעדו. שנית, אינני רוצה לשפוט או לדון במניעיו הפסיכולוגיים או הטקטיים-פוליטיים של מופז האיש והפוליטיקאי. יש שאומרים כי פוליטיקאי הנוקט צעד שכזה חושף את הצדדים הילדותיים של אישיותו. אחרים טוענים כי אסור לפוליטיקאי לעשות צעד שכזה כאדם, ולבטח לא כפוליטיקאי. כל אחד, כך אומרים, חייב להיות מוכן גם לאופציה של הפסד בתחרות. מי שאינו מסוגל לעמוד בחום הבישול שלא יכנס למטבח - אומרים רבים ורבות.

לדעתי, הצגת העדרותו הפוליטית של שאול מופז באור שכזה הינן פרשנויות מזלזלות ו/או שופטות. אני נמנע מהן. מבלי שאני מכיר את האיש שאול מופז, אני מעריך אותו מספיק על מנת להימנע מלזלזל בו או לשפוט אותו באופן נמהר ולא אחראי. אבל אני בהחלט רוצה לשקול ולהבין את הצעד שנקט.

מהן, אם כן, האופציות הנוספות שנותרו פתוחות בפני לדון בצעד פוליטי של העדרות פוליטית שנקט בו שאול מופז?

ברצוני להציג בפניכם שתי השערות. אני מניח, מראש דרך אגב, כי הראשון אשר יפסול את ההשערות שלי יהיה לא אחר משאול מופז עצמו. כמובן, אני אומר זאת בהנחה כי הוא (או עוזריו הרבים) שמעו את שימעו של ה"עוקץ" ושהוא יקדיש תשומת לב למאמר זה ויקרא אותו (יומרה חוצפנית מצידי, אבל היי, למה לא?) למרות כל זאת ברצוני להציג שתי מערכות הסברים מדוע שאול מופז החליט על העדרות פוליטית (כנראה זמנית) מהפוליטיקה הישראלית.

השערה ראשונה היא כי המשבר של שאול מופז נובע מהתחוורות עצמתו של הפער בין דימויו העצמי של מופז אודות עצמו, והמציאות הנוקשה של מבנה הכוח של החברה הישראלית. בקיצור רב ובאורח ציורי: שאול מופז נתקל באופן, מפתיע, חד משמעי, ללא עוררין, ושלא ניתן להתחמקות או להתעמלות פסיכולוגיסטית כזו או אחרת, בקיר הזכוכית השקוף והעבה של המציאות החברתית הישראלית התוך יהודית. והפתעה זו היא קשה ולא נעימה. והחבלה כואבת. יסורי ההבנה קשים וחדים הם מתער. שאול מופז עדיין מותש מעוצמת ההתקלות בקיר הזכוכית, החבלה הכואבת וההבנה המייסרת.

ההשערה השניה היא כי התברר לשאול מופז כי להתעלמות והכחשה פוליטית ממערך ציפיות חברתי יש מחיר פסיכולוגי קשה: כעס עצמי. עוצמת הכעס של שאול מופז אינה נובעת מכך שהוא לא נבחר למקום הראשון בקדימה. הכאב הפסיכולוגי העמוק של שאול מופז נובע מהעובדה כי התחוורה לו עצמתה המייסרת של הכחשה עצמית של חוויות יסוד מחייו. אינני יודע אם שאול מופז חווה דחייה חברתית בחייו. אני מניח שכן. כמו כל ישראלי ממוצע ממוצא 'מזרחי' אני מניח שמופז נתקל במושגים של עליונות ונחיתות, תרבות מערבית ומוכרי חמוצים, של קבוצות קב"א ושל נוער איכותי וכיוצא בזה מושגים שגורים בישראל ולבטח בצה"ל. על כן אני מניח שמופז יודע במה אמורים הדברים ושבימי חלדו כאזרח ישראלי וכחייל בצה"ל נתקל מופז באחת מפניה הרבות של ה'בעיה החברתית'.

עכשו להסברים קצרים אותם אני מציע על מנת להנהיר את שתי ההשערות שלי.

ראשית אל ההתקלות הכואבת בקיר הזכוכית. שאול מופז טען כי הוא מעולם לא נתקל בפער העדתי או בבעייה החברתית או ביחסי עדות. אלה היו הטענות ששאול מופז השמיע בכל פעם שהנושא עלה לדיון בסביבתו או כניסיון לתאר את ההיסטוריה האישית שלו. שאול מופז הכחיש את קיומו של קשר בין מוצא ומעמד בחברה הישראלית. רבים נוקטים בעמדה שכזו. זוהי עמדה מקובלת על כל מי שמעוניין להגיע "לאן שהוא" בחברה הישראלית. אימוצה של עמדה זו הוא (כמעט) מחויב המציאות על כל צעיר או צעירה שהוריהם או הורי הוריהם הגיעו לישראל כעולים ממדינה ערבית כלשהי. לשם קיצור היום קוראים לאנשים שכאלה 'מזרחים'. שאול מופז היה ועודנו מישהו שרוצה להגיע "לאן שהוא" בחברה הישראלית. למעשה, שאול מופז הוא סיפור הצלחה. מופז הוא הסיפור של אלה שרצו והגיעו "לאן שהוא" בחברה הישראלית. במיוחד על אלה, מוטלת החובה והציפייה החברתית שהם יאמרו, השכם והערב, כי מוצא אינו מכתיב מעמד בחברה הישראלית. כי הרצון והמאמץ הם הכרטיסים היחידים להצלחה. על כן, מופז הוא לבטח סיפור הצלחה של 'מזרחי' שהגיע "לאן שהוא" בחברה הישראלית. שאול מופז הגיע כמעט הכי רחוק שאפשר. וזו בדיוק הסיבה שההתקלות של שאול מופז בקיר הזכוכית הנוקשה, הבלתי מתפשר, ושאיננו יודע פשרות או חוכמות של המציאות החברתית הישראלית השאיר עליו רושם כל כך עז, שהביא אותו לנקוט בעמדה של העדרות פוליטית מהפוליטיקה הישראלית (באופן זמני).

שנית אל כעס ההכחשה העצמית. כפי שאמרתי שאול מופז אינו הממוצע. מופז הגיע רחוק. הכעס של שאול מופז הוא כעס עצמי. מופז כועס על הונאתו העצמית את עצמו. כעס עצמי זה הוא ללא מוצא. כעס ההונאה העצמית נע במהירות עולה ומתעצמת ובמעגלים ספירליים בתוך ובין קירות התודעה העצמית. במקרה של שאול מופז הוא הועמד מול עברו, מול מעשה ההונאה העצמית, בציבור. בנוסף הוא הפך למטרה ללעג. הלעג היה ציבורי. עלבו בו בפרהסיה. אל נוכח פני האומה. על כן הכעס הוא עצמי. כעס ההונאה העצמית הוא מייסר. אך, תחושת ההקלה, הנחמה היחידה שיכולה להיות לשאול מופז היא כי העלבון אינו שלו. העלבון הוא ציבורי. הכעס הוא כעסו של שאול. זהו הכעס האישי הנובע מההונאה שבהתכחשות העצמית. אך העלבון הוא ציבורי. העלבון הוא פוליטי. שאול מופז כועס על עצמו על כי לא ראה, עד היום, את עליבותה התרבותית של החברה הישראלית ועד כמה שעלבון זה אינו עלבונו שלו אלא של החברה שהמציאה את מבנה הציפיות הסכיזופרני הזה. שאנשים כמו שאול מופז נידונים כלא ראויים למלוכה אלא רק לאתונות. אין זה עלבונו של שאול מופז. זהו עלבונה של החברה הישראלית על עליבותה התרבותית. על כן, כך נראה לי, נקט שאול מופז העדרות פוליטית מהפוליטיקה.