נפש כנועה

יהודון
"ספר לנו אתה משהו, אלוף־משנה", אמרנו לבסוף לניקוֹלַאי אילְאיץ'.

אלוף־המשנה חייך, השיב בקילוח דק של עשן טבק מבעד לשפמו, העביר את כף ידו על שערו הלבן, הביט בנו, ושקע במחשבות. כולנו אהבנו וכיבדנו את ניקולאי אילאיץ' עד־בלי־די בזכות טוּב־ליבו, שִׂכלו הישר ויחסו הסלחני אלינו, בני עדת הצעירים. גבה־קומה היה, רחב־כתפיים ודשן. פניו השחומות, "מהפנים הרוסיות ההן, נעימות הסבר",[17] מבטו הישיר והנבון, חיוכו הפייסני והרך, קולו הגברי והצלול – הכול בו נשא חן ומשך את הלב.

"אם כן, הקשיבו," פתח ואמר, "הדבר קרה ב־1813, בסביבותיה של דנציג. שֵירתי אז בגדוד של חיל פרשים כבד. זכור לי שהועליתי לא מכבר לדרגת קוֹרנֶט.[18] קרבות הם עניין שמח, ומסעות מלחמה הם דבר טוב, אבל בחיל מצור היה משעמם מאוד. היינו יושבים יום תמים באיזו חפירה מתחת לאוהל, בבוץ או על מצע קש, ומשחקים קלפים מהבוקר עד הערב. לפעמים מרוב שיעמום הלכנו לראות כיצד עפים פצצות או כדורי קֶלע מלובנים.[19] התנחמנו תחילה בפשיטות של הצרפתים, אבל הם חדלו מהן עד־מהרה. מאסנו גם בנסיעות הצטיידות במזון ובמספוא לסוסים. קיצורו של דבר, מגודל השיממון שתקף אותנו התחשק לנו ליילל. הייתי אז בשנתי התשע־עשרה בסך־הכול: בחור בריא, סמוק־לחיים. דם בעבע בעורקיי, וחשבתי להשתעשע בכל הנוגע לצרפתים ובכלל... נו, אתם מבינים... אך יצא דבר אחר בתכלית. מרוב בטלה התמכרתי למשחקי קלפים. פעם אחת, אחרי הפסד נורא ואיום, שיחק לי מזלי ולפנות בוקר (שיחקנו כל הלילה) הצטבר בידי סכום זכייה ניכר. מותש ומנומנם, יצאתי לאוויר הצח, והתיישבתי בקצה הסוללה. היה בוקר יפה ושקט, קווי הביצורים הארוכים שלנו טבלו בערפל. התפעלתי מן המראה, ואחר־כך התנמנמתי בישיבה. כחכוח זהיר העיר אותי משנתי. פקחתי את עיניי וראיתי לפניי ז'יד כבן ארבעים, בקַפטָן אפור ארוך־שוליים, בנעליים ובכיפה שחורה. הז'יד הזה, המכונה הירשֶׁל, גרר שוב ושוב את רגליו אל המחנה שלנו, ביקש שנשתמש בשירותיו כמתווך, השיג לנו וודקה, מצרכי מזון ושאר דברים בטלים. קומתו לא הייתה גבוהה. צנום היה, מחוטט ואדמוני ועִפעף בלי־הרף בעיניו הזעירות, שהיו גם הן בגוֹן החלודה. אפו היה עקום וארוך, והוא כחכח שוב ושוב בגרונו.

הוא התפתל והשתחווה לפניי בשפלות רוח.

"נו, מה רצונך?" שאלתי אותו לבסוף.

"אה, באתי לברר אם אוכל אולי להועיל להוד־מעלתו במשהו..."

"אין לי צורך בךָ. לֵך".

"כמו שתצווה, כרצונך... ואני חשבתי שאולי... במשהו..."

"נמאסת עליי. לֵך, אומרים לךָ".

"כרצונך, כרצונך. אך הרשה לי לברך את הוד־מעלתו עם הזכייה..."

"מניין לך לדעת?"

"וכי איך לא אדע... זכייה גדולה... גדולה... אוּ, כזאת גדולה..."

הירשל פישׂק את אצבעותיו ונענע בראשו.

"אבל מה הטעם," אמרתי במורת־רוח, "גם הכסף, מה התועלת בו כאן, לעזאזל?"

"הו! אל תגיד, הוד־מעלתך. אַיי איי, אל תגיד דברים כאלה. כסף הוא דבר טוב, הוא נחוץ תמיד. הכול אפשר להשיג בכסף, הוד־מעלתך, הכול! רק תבקש מהמתווך, והוא ישיג לך הכול, הוד־מעלתך, הכול, הכול!"

"די לשקר, ז'יד".

"איי! איי!" חזר וקרא הירשל וטלטל את פאותיו, "הוד־מעלתו אינו מאמין לי... איי... איי... איי".

הז'יד עצם את עיניו ונענע בראשו באיטיות ימינה ושמאלה:

"ואני יודע מה נחוץ לאדוני הקצין... יודע... תאמין לי!"

פניו של הז'יד לבשו ארשת נכלולית.

"האומנם?"

הז'יד הציץ בי בחשש, אחר־כך נרכן אליי.

"יפהפייה שכזאת, הוד־מעלתך, יפהפייה!" עָצם שוב הירשל את עיניו ושרבב את שפתיו. "הוד־מעלתך, צווה עליי... כבר תראה בעצמך... מה שאני אגיד עכשיו, אתה תקשיב... אתה לא תאמין לי... יותר טוב תצווה עליי להראות... זהו זה, זה הדבר!"

שתקתי והבטתי בז'יד.

"נו, אז טוב, נו טוב, טוב, הינה, אראה לך...", הירשל הצטחק וטפח קלות על שכמי, אך מייד קפץ הצידה כאילו נכווה ברותחין.

"ומה עם המקדמה, הוד־מעלתך?"

"בטח תרמה אותי או תראה לי איזה דחליל".

"איי וַואי, מה אתה מדבר?" אמר הז'יד בלהט עצום ונופף בידיו, "איך אפשר? במקרה כזה... צווה, הוד־מעלתך, לתת לי חמש מאות... ארבע מאות מלקות", הוסיף בבהילות. "במקרה כזה צווה..."

באותו רגע הסיט אחד מחבריי את קצה האוהל וקרא בשמי. קמתי בחיפזון וזרקתי לז'יד מטבע זהב.

"בערררב, בערררב", מלמל הלה בעקבותיי.

עליי להודות בפניכם, רבותיי, שחיכיתי לבוא הערב בקוצר־רוח מסוים. בו־ביום נערכה פשיטה של הצרפתים. הגדוד שלנו יצא למתקפה. ערב ירד. התיישבנו כולנו סביב המדורות... החיילים בישלו דייסה. החלו להשׂיח זה עם זה. שכבתי על מעיל כבשים, שתיתי תה, והאזנתי לסיפורים של חבריי. הציעו לי לשחק קלפים. סירבתי. הייתי אחוז־התרגשות. מעט־מעט התפזרו הקצינים בין האוהלים. המדורות החלו לדעוך. גם החיילים התפזרו או נרדמו בו־במקום. הכול שָׁקֵט. לא קמתי. השרת שלי ישב בכריעה לפני המדורה ו"ניקר", כמו שאומרים. גירשתי אותו. עד־מהרה שָׁקט המחנה כולו. נערכה בדיקת משמר. הוחלפו הזקיפים. ואני עדיין שכבתי וחיכיתי למשהו. בצבצו כוכבים. לילה ירד. זמן רב התבוננתי באש השוככת... ניצוץ אחרון כבה לבסוף. רימה אותי הז'יד הארור, חשבתי במורת־רוח וכבר רציתי להתרומם...

"הוד־מעלתך...", מלמל קול רוטט מעל לאוזנִי.

סובבתי את הראש: הירשל. הוא היה חיוור מאוד, גמגם ולחשש:

"כבודו, היכנס לאוהל שלך".

קמתי והלכתי אחריו. הז'יד היה מכווץ כולו ופסע בזהירות בעשב הלח הנמוך. הבחנתי בצד בדמות דוממת, עטופה כל־כולה. הז'יד נופף לה בידו – היא ניגשה אליו. הוא התלחש איתה, נפנה אליי, הנהן כמה פעמים, ושלושתנו נכנסנו לתוך האוהל. מגוחך לומר, אבל התקשיתי לנשום.

"הינה, הוד־מעלתך," לחש הז'יד במאמץ־מה, "הינה. היא קצת מפחדת עכשיו, היא מפחדת, אבל אמרתי לה שאדוני הקצין הוא אדם טוב, אדם נפלא. אל תפחדי, אל תפחדי," המשיך, "אל תפחדי...".

הדמות העטופה לא זעה. אני עצמי הייתי שרוי במבוכה נוראה ולא ידעתי מה לומר. גם הירשל העביר שוב ושוב משקל מרגל לרגל, פרשׂ בתנועות משונות את ידיו לצדדים...

"ואולם," אמרתי לו, "צא החוצה...".

הירשל ציית, כמדומה, בעל־כורחו. ניגשתי אל הדמות העטופה והסרתי לאט מראשה את הברדס הכהה. דנציג בערה: לאור זהרוריה האדמדמים, המתפרצים והעמומים של הדלֵקה הרחוקה ראיתי את פניה החיוורות של היהודונת הצעירה. יופייה הדהים אותי. עמדתי לפניה והבטתי בה בשתיקה. היא לא הרימה את עיניה. רחש קל גרם לי לסובב את ראשי. הירשל שרבב בזהירות את ראשו אל מתחת לקצה האוהל. נופפתי לו בידי במורת־רוח... הוא נעלם.

"מה שמך?" שׂחתי לבסוף.

"שׂרה", ענתה וכהרף־עין בהקו בעלטה לובן עיניה הגדולות והמוארכות ושיניה הקטנות, הישרות והנוצצות.

חטפתי שתי כריות עור, זרקתי אותן אל הארץ וביקשתי ממנה לשבת. היא השליכה את מעיל הגשם מכתפיה והתיישבה. לבושה הייתה קַפטן בעל שרוולים רחבים, פתוח מלפנים, ועליו כפתורי כסף עגולים מגולפים. צמה עבה ושחורה הקיפה פעמיים את ראשה הלא גדול. התיישבתי לידה ואחזתי בידה השחומה הדקיקה. היא לא התנגדה במיוחד, אך נדמה שפחדה להביט בי, ונשימתה נחטפה. התפעלתי מצדודיתה המזרחית – ומיששתי בחששנות את אצבעותיה הקרות הרועדות.

"את יודעת לדבר רוסית?"

"יודעת... קצת".

"אוהבת רוסים?"

"כן, אוהבת".

"אם כן, גם אותי את אוהבת?"

"גם אותך אני אוהבת".

רציתי לחבק אותה, אבל היא הזדרזה לזוז הצידה...

"לא, לא, בבקשה אדון, בבקשה".

"נו, אז הביטי בי לפחות".

היא נשאה אליי את עיניה השחורות שמבטן נוקב, ומייד סובבה ממני את פניה בחיוך והסמיקה.

נשקתי בלהט את ידה. היא הביטה בי בקימוט מצח והצטחקה חרש.

"מה מצחיק אותך?"

היא הסתירה את פניה בשרוולה, צחוקה גָבר.

הירשל הופיע בפתח האוהל ואיים עליה באצבעו. היא השתתקה.

"הסתלק מפה!" סיננתי בלחש מבעד לשיניי, "נמאסת עליי".

הירשל לא יצא.

הוצאתי מכיסי חופן מטבעות, תחבתי אותם לידו, והדפתי אותו החוצה.

"אדוני, תן גם לי...", שׂחה.

זרקתי כמה מטבעות אל ברכיה. היא תפסה אותם בזריזות, כמו חתולה.

"נו, ועכשיו אנשק אותך".

"לא, בבקשה, בבקשה", מלמלה בקול מבוהל ומתחנן.

"אבל ממה את מפחדת?"

"מפחדת".

"די לָך..."

"לא, בבקשה".

היא הביטה בי בביישנות, הרכינה קלות את ראשה הצידה ושׂיכלה את זרועותיה. הנחתי לה.

"אם אתה רוצה... הינה", אמרה אחרי שתיקת־מה, והגישה את ידה אל שפתיי.

נישקתי אותה באי־רצון מסוים. שרה הצטחקה שוב.

דמי חנק אותי. התמרמרתי כנגד עצמי, ולא ידעתי מה לעשות. ואולם, חשבתי לבסוף, איזה מין טיפש אני?

נפניתי אליה שוב.

"שרה, הקשיבי, אני מאוהב בך".

"אני יודעת".

"יודעת? ואינך כועסת? ואת בעצמך אוהבת אותי?"

שרה נענעה בראשה.

"לא, עני לי תשובה אמיתית".

"הראה לי את עצמך", אמרה.

נרכנתי אליה. שרה הניחה את ידיה על כתפיי, בחנה את פניי, קימטה את מצחה, חייכה... לא התאפקתי ונשקתי לה בזריזות על לחְייהּ. היא קפצה על רגליה והגיעה בניתור אחד עד לפתח האוהל.

"את פרא אדם ממש!"

היא שתקה ולא זזה ממקומה.

"גשי נא אליי..."

"לא, אדוני, שלום לך. עד לפעם הבאה".

הירשל שרבב שוב את ראשו המתולתל הקטן, אמר לה כמה מילים. היא התכופפה, וחמקה כמו נחש.

יצאתי בריצה מהאוהל בעקבותיה, אך לא ראיתי לא אותה ולא את הירשל.

כל הלילה לא הצלחתי להירדם.

למוחרת בבוקר ישבנו באוהל של מפקד הפלוגה שלנו. שיחקתי קלפים, אבל בלי חשק. נכנס השרת שלי.

"רוצים לראות אותך, הוד־מעלתך".

"מי רוצה לראות אותי?"

"יהודון רוצה לראות אותך".

האומנם זה הירשל! חשבתי. המתנתי לסוף הסבב, קמתי ויצאתי. ובאמת ראיתי את הירשל.

"ובכן," שאל אותי בחיוך חביב, "אתה מרוצה, הוד־מעלתך?"

"היי אתה! (פלט אלוף־המשנה קללה, וסובב את ראשו לצדדים). נדמה לי שאין כאן גברות... ואולם אין זה משנה. היי חביבי," עניתי לו, "אתה צוחק עליי או מה?"

"למה?"

"מה למה? אתה עוד שואל!"

"אַיי איי, אדוני הקצין, איזה מין בן־אדם אתה", שׂח הירשל בנימה של תוכחה, אך הוסיף לחייך. "הבחורה צעירה, צנועה... הבהלת אותה, הבהלת, בחיי".

"זה נקרא צניעות! ובשביל מה היא לקחה את הכסף?"

"איך אפשר שלא? אם נותנים לך כסף, איך לא תיקח?"

"שמע, הירשל, שהיא תבוא שוב, לא אחסוך במעות... אבל אל תראה בבקשה את פרצופך המטופש באוהל שלי ועזוב אותנו במנוחה, אתה שומע?"

עיניו של הירשל נצצו.

"ומה? היא מוצאת חן בעיניך?"

"כן, נו".

"יפהפייה! לא תמצא יפהפייה כזאת בשום מקום. ואת הכסף תיתן לי עכשיו, בטובך?"

"קח ושמע: טובה הסכמה מכסף. תביא אותה ותסתלק לעזאזל. אלווה אותה הביתה בעצמי".

"אבל אי־אפשר, אי־אפשר, אי־אפשר בשום אופן," נחפז הז'יד לא להסכים עם דבריי, "איי איי, אי־אפשר בשום אופן. כנראה אלך סביב האוהל, הוד־מעלתך, אולי אתרחק מעט, הוד־מעלתך... אני מוכן לשרת אותך, הוד־מעלתך, אולי אתרחק מעט... למה לא? אתרחק".

"טוב, ראה הוזהרת... אבל תביא אותה, אתה שומע?"

"והרי היא יפהפייה? אה, אדוני הקצין? הוד־מעלתך? יפהפייה, אה?"

הירשל נרכן והציץ לתוך עיניי.

"נאה היא".

"נו, אז תן לי עוד עשירייה...".

זרקתי לו מטבע של עשרה רובלים. פנינו איש־איש לדרכו.

היום חלף לבסוף. לילה ירד. שעה ארוכה ישבתי באוהל לבדי. היה מזג אוויר סגרירי. השעון בעיר צלצל שתיים בלילה. כבר קיללתי את הז'יד בליבי... פתאום נכנסה שרה, בגפה. קפצתי על רגליי וחיבקתי אותה... נגעתי בשפתיי בפניה... הן היו קרות כקרח. בקושי יכולתי להבחין בתוויהן... הושבתי אותה, כרעתי לפניה על ברכיי, לקחתי את ידיה בידיי, נגעתי בגווה... היא שתקה ונשארה דוממת, ואז החלה פתאום להתייפח בקול, התייפחויות עוויתיות. לשווא ניסיתי להרגיעהּ, לשדל אותה... היא מיררה בבכי... ליטפתי אותה, מחיתי את דמעותיה. היא לא התנגדה, אך לא ענתה על שאלותיי, ובכתה, ממש געתה בבכי. ליבי התהפך בקרבי. קמתי ויצאתי מן האוהל.

הירשל צץ לפניי, כאילו הגיח מבטן האדמה.

"הירשל," אמרתי לו, "הינה לך הכסף המובטח. קח מפה את שרה".

הז'יד זינק אליה מייד. היא חדלה לבכות ונאחזה בו.

"שלום לך, שרה", אמרתי לה. "שלום לך, ישמור עלייך האל. נתראה פעם, בהזדמנות אחרת".

הירשל שתק והשתחווה. שרה התכופפה, לקחה את ידי והצמידה אותה אל שפתיה. סובבתי ממנה את פניי.

חמישה או שישה ימים, רבותיי, לא הפסקתי לחשוב על היהודונת שלי. הירשל לא הופיע, איש לא ראה אותו במחנה. בלילות הייתה שנתי די רעה: כל הזמן דימיתי לראות לנגדי את עיניה השחורות הלחות, את ריסיה הארוכים. שפתיי לא יכלו לשכוח את מגע לֶחְייהּ, חלקה ורעננה כקליפת שזיף. נשלחתי עם המחלקה להצטייד במזון ובמספוא בכפר מרוחק. בזמן שחייליי פשפשו בבתים, נשארתי בחוץ בלי לרדת מגב סוסי. פתאום תפס אותי מישהו ברגלִי...

"אלוהים אדירים, שרה!"

היא הייתה חיוורת ונרגשת.

"אדוני הקצין, אדוני... עזור לנו, הצל אותנו: החיילים פוגעים בנו... אדוני הקצין..."

היא זיהתה אותי והתאדמה כולה.

"מה, פה את גרה?"

"פה".

"איפה?"

שרה הצביעה בפניי על בית קטן ישן. נעצתי את הדורבנות בצלעות סוסי ורכבתי לכיוונו. בחצר הבית התאמצה יהודייה מכוערת ופרועת־שיער לחלץ מידיו של הוואכְטְמיסטר[20] המגודל שלי, סיליאבקָה, שלוש תרנגולות וברווז. הוא הרים את שללו מעל ראשו וצחק. התרנגולות קרקרו, הברווז געגע... שני פרשים אחרים העמיסו על סוסיהם תבן, קש, שקי קמח. בתוך הבית נשמעו קריאות וקללות באוקראינית... הרמתי קול על אנשיי והוריתי להם להניח לז'ידים, לא לקחת מהם דבר. החיילים צייתו, הוואכטמיסטר איכף את סוסתו האדמונית פְּרוֹסֶרפּינָה,[21] או פּרוֹזֶ'רפּילָה, כפי שהוא קרא לה, ורכב החוצה בעקבותיי.

"ובכן," שאלתי את שרה, "האם את מרוצה ממני?"

היא הביטה בי בחיוך.

"לאן נעלמתְ לכל הזמן הזה?"

היא השפילה את עיניה.

"אבוא אליך מחר".

"בערב?"

"לא, אדוני, בבוקר".

"שלא תרמי אותי, ראי הוזהרת".

"לא... לא, לא ארמה".

התבוננתי בה בשקיקה. לאור היום נראתה בעיניי יפה אף יותר. זכורני, הדהימו אותי במיוחד עור פניה הענברי העמום וגונם הכחלחל של שערותיה השחורות... נרכנתי קדימה מגב הסוס ולחצתי בחוזקה את ידה הקטנה בידי.

"שלום לך, שרה... אז אנא, בואי".

"אבוא".

היא הלכה לביתה. ציוויתי על הוואכטמיסטר להשיגני עם אנשיו – ופתחתי בדהרה.

למוחרת השכמתי קום, התלבשתי ויצאתי מהאוהל. היה בוקר יפה: השמש החלה זה עתה לטפס במעלה הרקיע, וכל גבעול התנוצץ בארגמן לחלוחי. טיפסתי על סוללת העפר הגבוהה והתיישבתי מול חרך הירי. תותח עבה מברזל יציקה שרבב מתחתיי את לועו השחור לכיוון השדה. התבוננתי בפיזור־דעת לכל הצדדים... ופתאום ראיתי במרחק מאה צעדים ממני דמות מכווצת בקַפטן אפור. זיהיתי את הירשל. זמן רב עמד במקום בלי לזוז, אחר־כך התרחק פתאום מעט הצידה בריצה, סובב את ראשו בבהילות ובחשש... פלט צעקה, השתופף, שרבב בזהירות את צווארו, והחל לסובב שוב את ראשו לצדדים ולהאזין. ראיתי את כל תנועותיו בבהירות רבה. הוא שלח את ידו אל חיקו, הוציא פיסת נייר ועיפרון והחל לכתוב או לשרטט משהו. הירשל חדל מעיסוקו שוב ושוב, נרעד כמו שפן, סקר בתשׂוּמת־לב את הסביבה, ושרטט כמדומה את תוכנית המחנה שלנו. שוב ושוב החביא את פיסת הנייר שלו, צמצם את עיניו, רחרח את האוויר, וניגש מחדש למלאכה. לבסוף השתופף היהודון בתוך העשב, הסיר את נעלו ותחב לשם את פיסת הנייר. אולם בטרם יספיק להזדקף, צץ פתאום במרחק עשרה צעדים ממנו, מאחורי שיפוע הסוללה, ראשו המשופם של הוואכטמיסטר סיליאבקה. מעט־מעט התרומם כל גופו הארוך והגמלוני מעל פני האדמה. היהודון עמד בגבו אליו. סיליאבקה ניגש אליו בזריזות, והניח את כפתו הכבדה על שכמו. הירשל התעוות בכל גופו. הוא רעד כמו עלה נידף ופלט צעקה דואבת כשל שפן. סיליאבקה דיבר איתו בנימה מאיימת, ותפס אותו בצווארונו. לא יכולתי לשמוע את שיחתם, אך למראה מחווֹת־הגוף הנואשות של היהודון וארשתו המתחננת, התחלתי לנחש במה מדובר. היהודון השליך את עצמו פעמיים לרגלי הוואכטמיסטר, תחב את ידו אל כיסו, שלף משם ממחטה משובצת קרועה, פרם את הקשר, הוציא מטבע של עשרה רובלים... סיליאבקה קיבל את המתנה ברוב חשיבות, אך לא חדל למשוך את היהודון בצווארונו. בתנועה חדה נחלץ הירשל מאחיזתו וזינק הצידה. הוואכטמיסטר פתח במרדף אחריו. היהודון רץ בזריזות רבה להפליא. רגליו הגרובות בגרביים כחולים ריצדו מהר מאוד, אך אחרי שניים או שלושה ניסיונות, תפס סיליאבקה את היהודון שהשתופף, הרימו ונשא אותו בזרועותיו – היישר אל המחנה. קמתי והלכתי לקראתו.

"אה! הוד־מעלתו!" צעק סיליאבקה, "אני מביא לך מרגל, מרגל!"

זיעה ניגרה מהאוקראיני הגברתן.

"תפסיק כבר להסתובב, ז'יד, שייקח אותך השד! נו, בחיי... איזה יצור! עוד אחנוק אותך, היזהר!"

הירשל האומלל השעין חלושות את מרפקיו אל חזהו של סיליאבקה, נדנד חלושות ברגליו... עיניו התגלגלו, מתעוותות בחוריהן...

"מה קרה?" שאלתי את סיליאבקה.

"זה מה שקרה, הוד־מעלתך: הואל נא להסיר את הנעל מרגלו הימנית, לא נוח לי".

הוא הוסיף להחזיק את היהודון בזרועותיו.

הסרתי את הנעל, שלפתי את פיסת הנייר המקופלת בקפידה, פרשתי אותה וראיתי שרטוט מפורט של המחנה שלנו. בשולי הנייר סומנו הערות רבות, שנכתבו בכתב־יד זעיר בשפת הז'ידים.

בינתיים הציב סיליאבקה את הירשל על רגליו. היהודון פקח את עיניו, ראה אותי והשליך את עצמו לפניי על ברכיו.

הראיתי לו ללא אומר ודברים את פיסת הנייר.

"מה זה?"

"זה – סתם ככה, אדוני הקצין. זה אני סתם. סתם...", קולו נקטע.

"אתה מרגל?"

הוא לא הבין אותי, מלמל מילים חסרות פשר וקשר, נגע ברטט בברכיי...

"אתה שְׁפִּיוֹן?"

"איי!" הוא פלט צעקה חלושה וטלטל את ראשו, "איך אפשר? אני – אף פעם, בכלל לא. לא אפשר, לא אפשרי. אני מוכן. אני – תכף. אתן כסף... אני אשלם", לחש ועצם את עיניו.

הכיפה הוסטה אל עורפו. שערותיו האדמוניות, הרטובות מזיעה קרה, נתלו קווצות־קווצות, שפתיו הכחילו והתעוותו, גביניו התכווצו בכאב, לחייו שקעו...

חיילים הקיפו אותנו. רציתי תחילה רק לאיים כהוגן על הירשל, ולפקוד על סיליאבקה לשמור על שתיקה, אבל כעת דלף העניין החוצה ולא היה יכול לחמוק עוד מ"ידיעת המפקדים".

"קח אותו לגנרל", אמרתי לוואכטמיסטר.

"אדוני הקצין, כבודו!" צעק היהודון בקול נואש, "איני אשם, איני אשם... הורה לשחרר אותי, הורה...".

"הוד־מעלתו ישפוט," הפטיר סיליאבקה, "בוא".

"כבודו!" צעק היהודון בעקבותיי, "צווה עליו! רחם עליי!"

צעקתו ייסרה אותי. הכפלתי את קצב צעדיי.

הגנרל שלנו היה ממוצא גרמני, אדם הגון וטוב־לב, אך קפדן גדול בענייני השירות הצבאי. נכנסתי אל ביתו הקטן שנבנה כלאחר־יד, והסברתי לו במילים ספורות את סיבת ביקורי. ידעתי את מלוא חומרתן של תקנות המלחמה, ולכן אפילו לא ביטאתי את המילה "מרגל", אלא ניסיתי להציג את הפרשה כעניין זניח, שאין לתת עליו את הדעת. אך לאסונו של הירשל, הציב הגנרל את מילוי חובותיו מעל לחמלה.

"איש צעיר," אמר לי, "חסר ניסיון הינך. עודך מחוסר ניסיון באומנות המלחמה. העניין אשר (המילה "אשר" הייתה חביבה על הגנרל עד־מאוד) דיווחת לי עליו הינו חשוב, חשוב עד־מאוד... ואיפה הבן־אדם שנתפס? היהודי ההוא. איפה הוא?"

יצאתי מהאוהל ופקדתי להכניס את היהודון.

הִכניסו את היהודון. האומלל בקושי עמד על רגליו.

"כן," שׂח הגנרל ופנה אליי, "ואיפה התוכנית שנמצאה על גופו של אדם זה?"

מסרתי לידיו את פיסת הנייר. הגנרל פרש אותה, נסוג לאחור, צמצם את עיניו, כיווץ את גביניו.

"זה לא יי־א־מן...", הפטיר לאט, מדגיש כל הברה, "מי עצר אותו?"

"אני, הוד־מעלתך!" הרעים סיליאבקה בקול צורמני.

"אה! טוב! טוב! נו, חביבי, מה יש לך לומר להצדקתך?"

"הו... הו... הוד־מעלתך", מלמל הירשל, "איני... רחם עליי... אינני אשם... שְאל, הוד־מעלתך, את האדון־הקצין... אני מתווך, הוד־מעלתך, מתווך ישר".

"יש לחקור אותו," שׂח הגנרל בקול עמום, ונענע את ראשו ברוב חשיבות, "כיצד יכולת, אחי?"|

"איני אשם, הוד־מעלתך, איני אשם".

"ואולם הדבר הינו בל־ייאמן. נתפסת בדין, כמו שאומרים ברוסית, בעצם המעשה!"

"הרשה לי להגיד, הוד־מעלתך: איני אשם".

"ציירת את התוכנית? האם הינך שְׁפּיון של האויב?"

"לא אני!" צעק פתאום הירשל, "לא אני, הוד־מעלתך!"

הגנרל הביט בסיליאבקה.

"אבל הוא משקר, הוד־מעלתך. האדון־הקצין הוציא את הדיווח מהנעל שלו במו־ידיו".

הגנרל הביט בי. לא נותר לי אלא להנהן.

"חביבי, הינך מרגל של האויב... חביבי...".

"לא אני... לא אני...", לחש היהודון אובד־העצות.

"כבר סיפקת קודם לכן מידע מעין זה לאויב? הודֵה...!"

"איך אפשר!"

"חביבי, אותי לא תרמה. אתה מרגל?"

היהודון עצם את עיניו, טלטל את ראשו והרים את שולי הקַפטן שלו.

"לתלות אותו", שׂח הגנרל בנימה רבת־משמעות אחרי שתיקת־מה, "על־פי הדין. איפה האדון פיודור שׁליקלמן?"

רצו לקרוא לשליקלמן, השרת של הגנרל. הירשל הוריק, פתח את פיו, פער את עיניו. הופיע השרת. הגנרל נתן לו הוראות, כמקובל במקרים כאלה. הלבלר הראה לרגע את פניו הכחושות המחוטטות. שניים או שלושה קצינים הציצו בסקרנות לתוך החדר.

"חוס עליו, הוד־מעלתך", אמרתי לגנרל בגרמנית המשובשת שבפי, "שחרר אותו...".

"איש צעיר," השיב לי ברוסית, "חסר ניסיון הינך, כבר אמרתי לך, ולכן אבקש ממך לשתוק ולא להטריח אותי עוד".

הירשל פלט צעקה וצנח לרגלי הגנרל.

"הוד־מעלתך, חוס עליי, לא אעשה את זה יותר, הוד־מעלתך, יש לי אישה... הוד־מעלתך, בת יש לי... חוס עליי...".

"מה לעשות!"

"אשם אני, הוד־מעלתך, כן, הינני אשם... בפעם הראשונה, הוד־מעלתך, בפעם הראשונה, תאמין לי!"

"ניירות אחרים לא סיפקת?"

"בפעם הראשונה, הוד־מעלתך... האישה... הילדים... חוס עליי..."

"אולם הינך מרגל".

"האישה... הוד־מעלתך... הילדים..."

הגנרל הצטמרר כולו, אבל לא היה מוצא.

"לתלות את היהודי על־פי דין", משך בקולו, ומראהו כשל אדם שנאלץ בלב כבד להקריב את רגשותיו הנעלים ביותר על מזבח החובה שאין לסגת ממנה, "לתלות! פיוֹדוֹר קַרליץ', אבקש ממך לחבר על המאורע הנ"ל דיווח אשר..."

שינוי נורא חל בהירשל בבת־אחת. במקום הבהלה התמידית המעורה בחרדה – הבעה אופיינית לטבעו הז'ידי – הצטייר על פניו יגון נורא, יגון של טרם מוות. הוא החל להתרוצץ כמו חיה קטנה שניצודה, פער את פיו, חרחר חרחורים עמומים, אפילו ניתר במקום ונופף במרפקיו בתנועה עוויתית. נעול היה נעל אחת; את האחרת שכחו לנעול לרגלו... הקַפטן שלו נפתח לרווחה... הכיפה צנחה מראשו...

רעד עבר בכולנו. הגנרל השתתק.

"הוד־מעלתך," אמרתי שוב, "סלח לאומלל הזה".

"אי־אפשר. החוק מצַווה", התנגד הגנרל בקול נקטע ולא בלי התרגשות, "שישמש דוגמה לאחרים".

"למען האל..."

"אדוני הקוֹרנֶט, אבקש ממך ללכת לעמדתך", אמר הגנרל, והורה לי בידו על הדלת במחווה מצווה.

קדתי ויצאתי. אך כיוון שבעצם לא הייתה לי עמדה, נעצרתי במרחק לא רב מביתו של הגנרל.

כעבור שני רגעים בערך הופיע הירשל בליווי סיליאבקה ושלושה חיילים. היהודון המסכן היה מאובן, ובקושי הניע את רגליו. סיליאבקה עבר על פניי לכיוון המחנה וחזר עד־מהרה, חבל בידיו. פניו הגסות אך נטולות הרוע הביעו חמלה משונה, קשוחה. למראה החבל נופף היהודון בידיו, השתופף ופרץ בבכי. החיילים עמדו לידו בשתיקה, והשפילו מבטים אל הארץ בהבעה קודרת. התקרבתי להירשל וניסיתי לפנות אליו בדברים. הוא התייפח כמו ילד ואפילו לא הביט בי. נופפתי בידיי בייאוש, הלכתי לאוהלי, צנחתי על השטיח – ועצמתי את עיניי...

פתאום פרץ מישהו ברעש, בריצה נחפזת, לתוך האוהל. הרמתי את הראש וראיתי את שרה. פניה היו לבנות כסיד. היא מיהרה אליי ולפתה את ידיי.

"בוא נלך, בוא, בוא", חזרה ואמרה בקול נעתק.

"לאן? לשם מה? בואי נישאר פה".

"לאבי, לאבי, מהר... תציל אותו... תציל!"

"למי? מי זה אביך?"

"לאבי. רוצים לתלות אותו..."

"מה פירוש! האם הירשל..."

"אבי... אבאר לך הכול אחר־כך," הוסיפה, ופכרה את ידיה, "רק בוא נלך... בוא..."

יצאנו בריצה מהאוהל. בשדה, בדרך ללִבנֶה יחידי, נראתה קבוצת חיילים... שרה הצביעה עליה ללא אומר ודברים...

"חכי," אמרתי פתאום, "אבל לאן אנחנו רצים? החיילים לא ישמעו בקולי".

שרה הוסיפה למשוך אותי אחריה. אני מוכרח להודות שראשי הסתחרר.

"אבל הקשיבי, שרה," אמרתי לה, "מה הטעם לרוץ לשם? מוטב שאלך שוב לגנרל. בואי נלך יחד. מי יודע, אולי ישמע להפצרותינו".

שרה נעצרה באחת והביטה בי כמי שדעתה נטרפה עליה.

"הביני אותי, שרה, בשם אלוהים. איני יכול לחון את אביך, והגנרל יכול. בואי נלך אליו".

"יתלו אותו בינתיים", נאנקה.

הבטתי סביבי. הלבלר עמד במרחק מה מאיתנו.

"איבנוב," צעקתי לו, "רוץ אליהם, בבקשה: פקוד עליהם להמתין, תגיד שהלכתי לבקש מהגנרל".

"כן, המפקד".

איבנוב רץ.

לא הכניסו אותנו לגנרל. לשווא ביקשתי, הפצרתי, אפילו קיללתי סוף כל סוף... לשווא תלשה שרה המסכנה את שערותיה והסתערה על הזקיפים. לא הכניסו אותנו.

שרה הביטה סביבה במבט מטורף, תפסה את ראשה בשתי ידיה, ורצה מהר, כחץ שלוח, לשָדֶה, אל אביה. זינקתי בעקבותיה. הביטו בנו בתמיהה...

קרבנו בריצה אל החיילים. הם נעמדו במעגל ותארו לכם, רבותיי! צחקו, צחקו מהירשל המסכן! התרתחתי והרמתי עליהם את קולי. היהודון ראה אותנו וזינק על צווארה של בתו. שרה נאחזה בו בעוויתיות.

האומלל דמיין לעצמו שסלחו לו... וכבר התחיל להודות לי... הסבתי את פניי ממנו.

"הוד־מעלתך," צעק וקמץ את כפות ידיו, "לא מחלו לי?"

שתקתי.

"לא?"

"לא".

"הוד־מעלתך", מלמל, "הבט, הוד־מעלתך, הבט... הרי היא, הנערה הזאת, היא בתי, אתה יודע".

"יודע", השבתי, ושוב הסבתי את פניי.

"הוד־מעלתך", צעק, "לא התרחקתי מהאוהל! בשום אופן לא...", הוא פסק מדיבורו ועצם לרגע את עיניו. "רציתי את כספך, הוד־מעלתך, מעות רציתי, כן, הוד־מעלתך, עליי להודות... אבל בשום אופן..."

שתקתי. סלדתי מהירשל וגם ממנה, שותפתו לדבר עבֵרה.

"אבל עכשיו, אם תציל אותי," מלמל היהודון בלחש, "אצווה... אתה מבין? עד הסוף... כבר אהיה מוכן לכל דבר..."

הוא רעד כמו עלה נידף וסובב בבהילות את ראשו לצדדים. שרה חיבקה אותו בלהט, ללא אומר ודברים.

שלישו של הגנרל ניגש אלינו.

"אדוני הקורנט," אמר לי, "הוד־מעלתו פקד עליי לעצור אותך. ואתם...," הצביע בפני החיילים על הז'יד ללא אומר ודברים, "עשו מייד..."

סיליאבקה ניגש ליהודון.

"פיודור קרליץ'," אמרתי לשליש (איתו באו כחמישה חיילים), "צווה לפחות להרחיק מכאן את הנערה המסכנה...".

"מובן מאליו. אני מסכים".

האומללה בקושי נשמה. הירשל מלמל על אוזנה בלשון הז'ידים...

בדי־עמל הצליחו החיילים לחלץ את שרה מחיבוקו של אביה, ונשאו אותה בעדינות ובזהירות למרחק של כעשרים צעדים משם. אך לפתע פתאום היא נחלצה מידיהם וזינקה לעברו של הירשל... סיליאבקה עצר בעדה. שרה הדפה אותו מעליה, פניה התכסו אדמומית קלה, עיניה ברקו, היא הושיטה את ידיה.

"ארורים תהיו," צעקה בגרמנית, "קללה משולשת על ראשכם, עליכם ועל כל זרעכם השנוא, קללת דָּתָן ואבירם,[22] קללת עוני מרוד, עקרוּת ומוות אלים ומחפיר! שתפער האדמה את פיה תחת רגליכם, כופרים, כלבים צמאי־דם, חסרי־רחמים...".

ראשה הופשל לאחור... היא צנחה ארצה... הרימו ונשאו אותה משם.

החיילים אחזו את הירשל מתחת לזרועותיו. ואז הבנתי מדוע לעגו ליהודון כששׂרה ואני באנו בריצה מן המחנה. למרות כל הזוועה שבמצבו, הוא באמת היה נלעג. היגון המייסר של פרֵדה מן החיים, מבתו, ממשפחתו, התבטא אצל היהודון האומלל במחוות גוף, בצעקות ובניתורים מוזרים ומכוערים כל־כך, עד שכולנו חייכנו בלי משׂים, אף שתקפה אותנו אימה, אימה נוראה. האומלל קפא מפחד...

"אוי, אוי, אוי!" צעק, "אוי... חכו! אני אספר, יש לי הרבה מה לספר. אדוני האוּנטר־ואכטמיסטר,[23] אתה מכיר אותי. אני מתווך, מתווך ישר. אל תתפסו אותי. חכו עוד רגע, רגע, רגע קט, המתינו! שחררו אותי: אני יהודי מסכן, שרה... איפה שרה? הו, אני יודע, היא אצל האדון הקוַורְטיר־פּוֹרוּצ'יק[24] (אלוהים יודע מדוע העניק לי דרגה כזאת, שלא הייתה ולא נבראה). אדוני הקוורטיר־פורוצ'יק! איני מתרחק מהאוהל (החיילים כבר אחזו בהירשל... הוא פלט צווחה מחרישת־אוזניים וחמק מידיהם). הוד־מעלתו, רחם על אבי המשפחה האומלל! אתן לך עשרה רובלים, אתן חמישה־עשר, כבודו! (גררו אותו לכיוון הלִבנה). חוס עליי! רחם עליי! אדוני הקוורטיר־פורוצ'יק! הוד זיווך! אדוני האוֹבֶּר־גנרל והמפקד הראשי!"

חבל הושחל על צווארו של היהודון... עצמתי את עיניי ורצתי משם כל עוד נפשי בי.

שבועיים ישבתי במעצר. אמרו לי שאלמנתו של הירשל האומלל באה לקחת את בגדי המנוח. הגנרל פקד למסור לידיה מאה רובלים. את שרה לא ראיתי עוד. נפצעתי. שלחו אותי לבית חולים צבאי, וכשהבראתי דנציג כבר נכנעה. השגתי את הגדוד שלי על גדות הריין.

1846

[17] מתוך הפואמה של מיכאיל לרמונטוב, "אשת הגזבר" (1837–1838).
[18] דרגת הקצונה הנמוכה ביותר בחיל הפרשים בצבא רוסיה הצארית.
[19] שימוש בכדורי קלע שלובנו בתנורים מיוחדים ונורו מתותחים, היה נפוץ בחילות מצור עד מחצית המאה ה־19.
[20] דרגת פיקוד נמוכה בחיל הפרשים בצבא הצארי.
[21] אלת עולם הדוּמה במיתולוגיה הרומית, מקבילה לפֶּרסֶפוֹנֶה במיתולוגיה היוונית.
[22] דמויות מקראיות מתקופת דור המדבר, שהתנגדו למנהיגותו של משה, והאדמה בלעה אותם יחד עם קֹרח ועדתו (במדבר טז, א-יח, לב).
[23] הכלאה של "אוּנטֶר־אופיצר" (שם כללי לדרגות הפיקוד הנמוכות בצבא הצאר) ו"ואכטמיסטר" (ראו לעיל הערה 4).
[24] פורוצ'יק – דרגת קצונה נמוכה בצבא הצאר, המקבילה לדרגת לוּטֶנֶנְט (סגן).