צ'כוב

אנטון צ'כוב נולד ב־17 בינואר 1860 בטאגאנרוׂג, עיירה קטנה בדרום רוסיה, על שפת ים אָזוׂב. עד אמצע המאה התשע־עשרה הייתה טאגאנרוג מרכז סחר שוקק חיים ומשגשג, אבל מסיבות שונות, כמו תפקוד הנמל והתחרות עם העיר רוׂסטוׂב על נהר הדוׂן, איבדה את מעמדה משכבר הימים. כאשר נולד שם צ'כוב הייתה העיר בשקיעה זה תקופה ארוכה. צ'כוב יזכור אותה ככפר מנומנם המאוכלס באנשים יגעים: לילות חשוכים ושוממים, סמטאות בוציות, אבק וזבובים בקיץ, מים מזוהמים במשורה, לחם גרוע.

כשנולד, היה אחיו הבכור, אלכסנדר, בן חמש; האח ניקולאי היה בן שנתיים. אחריו בא לעולם איוַון בשנת 1861, ואז אחותו מריה, בשנת 1863, ולבסוף מיכאיל, בשנת 1865. הסבים משני הצדדים, של האב ושל האם, היו צמיתים. סבו מצד אביו שוחרר בשנת 1841. אביו, פּאבל יֵגוׂרוׂביץ', היה שנים רבות מנהל חשבונות, ולימים, במאמצים מרובים, הצליח לפתוח חנות קטנה. הוא מכר סוכר, דגנים, קמח ותבלינים, ובשטח החנות פעלה גם מסבאה קטנה. החנות הקטנה שכנה במרכז טאגאנרוג. הבית שצ'כוב נולד בו היה צמוד אליה.

דעיכתה של טאגאנרוג, וללא ספק גם חוסר המיומנות והיכולת של האב, הביאו להידרדרות החנות מדחי אל דחי. המקום היה מטונף, שורץ עכברים וקפוא בחורף. אנטון נאלץ להכין שם את שיעורי הבית, ובה בעת להשגיח על שני המוכרים, להגיש ללקוחות וודקה ולספור את הכסף. אולי בגלל כל המשימות המעיקות הללו היה תלמיד גרוע בילדותו. כשטעה בחשבון בקופה, היה אביו מצליף בו בחגורה.

האב היה עריץ, רגזן, הפכפך, קמצן ורודף בצע. הקמצנות נולדה גם מהקשיים הכלכליים וגם מהדבקות החולנית בכסף המועט שהרוויח במסחר. הוא היה מסור לכנסייה. הכסף והאדיקות הדתית הכתיבו את דעותיו ואת סדר יומו. האֵם הייתה צייתנית, מאופקת וכבויה, מותשת מהלידות המרובות והתכופות ושחוקה מדאגות. היא חישבה בראשה כל הזמן את הכסף המועט שעמד לרשותה לצורכי המשפחה, לא בדבקות החולנית של האב אלא בחרדה של ארנבת נרדפת. האב והאם מופיעים לעיתים קרובות בסיפוריו של צ'כוב: הרתחנות והעריצות שלו, האיפוק הכנוע שלה, החדרים שהפחד שלט בהם. האם ניסתה להגן על הילדים מזעמו ומחגורתו של האב, אך הייתה זאת הגנה חלושה, קלושה ומבוהלת, שרק הרעה את מצבם. זאת הייתה המסגרת המשפחתית שבה בילה צ'כוב את ילדותו ונעוריו, והיא עוררה בו סלידה עזה כלפי כל אדיקות דתית, שהשתמרה אצלו כל חייו. היא עיצבה גם את גישתו לכסף, שלא הפכה לרדיפת בצע קמצנית וחמדנית כמו אצל אביו, אלא לצורך לוחץ ומטריד כמו אצל אמו. עם זאת, מכיוון שהטבע האנושי מלא סתירות וניגודים מוזרים, לצד אותה דאגה מתמדת הייתה באופיו גם אדישות עמוקה ומוחלטת לכסף, והיא דחקה בו לחלק את כספו לכולם, ברגע שהיה ברשותו.

הוא מעולם לא השתחרר מהמשפחה שנולד בה. הוא היחיד מששת הילדים שכבר בילדותו קיבל על עצמו את האחריות ואת ההנהגה, ונשא בעול הזה עד יומו האחרון.

האב, שאהב אמנות במידת מה, תכונה משונה לנוכח הצדקנות והדורסנות שלו, ניגן בכינור לאחר שלמד נגינה בכוחות עצמו, וצייר איקונות. צ'כוב נהג לספר שהאחים קיבלו את כישרונם האמנותי מאביהם, ואת נשמתם מאמם.

מהקרובים, הדוד מיטרוׂפָן, מצד האב, היה אהוב במיוחד במשפחה. הוא גר בטאגאנרוג, וילדי משפחת צ'כוב ביקרו בביתו לעיתים קרובות.

האב, מאוכזב מכישלונו במסחר, רצה שילדיו ילמדו. אבל לעיתים קרובות הם לא יכלו ללכת לבית הספר, מפני ששכר הלימוד לא שולם או משום שלא היו להם בגדים או נעליים ראויים. נראה שלאלכסנדר היה כישרון למתמטיקה, וניקולאי אהב לצייר. בשלב מסוים החליט אנטון שהוא רוצה ללמוד רפואה. כשהיה בן חמש־עשרה חלה בדלקת הצפק והיה על סף מוות ורופא סבלן ומסור הציל את חייו. ייתכן שאז עלה בדעתו להיות לרופא. אך נדרשו לשם כך שנות לימוד ארוכות והוצאות כבדות. עם זאת, הוא לא זנח את התוכנית. בילדותו היה עצלן ומפוזר, אך בתיכון למד ברצינות.

דלקת הצפק הביאה עימה בעיות מעיים וטחורים שעינו אותו עד סוף ימיו.

אביו בנה בית על מגרש שיָרש, והמשפחה עברה להתגורר בו. הבית היה גדול, ואחד מאגפיו הושכר לאדם ששמו סֵליוָונוׂב, פקיד בבית המשפט. כל החסכונות הושקעו בבניית הבית, ובשל החובות נעשה האב רגזן עוד יותר. שני הבנים הגדולים עזבו את טאגאנרוג, הם לא סבלו את האווירה ששררה במשפחה. הם השתקעו במוסקבה.

אלכסנדר מצא עבודה כמחנך פרטי בבית משפחה, ובד בבד עבד כלבלר. הוא תמך באחיו ניקולאי, שייחל להתקבל לבית ספר לאמנות.

אביהם זעם על עזיבתם. אך כעבור זמן קצר נאלץ להצטרף אליהם במוסקבה ולבקש אצלם מחסה. הוכרזה פשיטת רגל של החנות, והוא חשש שיישלח לכלא. הוא עזב את טאגאנרוג עם שחר, ברגל, ועלה על הרכבת בתחנה הבאה כדי שאיש לא יראה אותו. במוסקבה עבד זמן מה כפועל באתר בנייה, אחר כך כפקיד במחסן. האֵם העמידה את הבית למכירה, והדייר סליוונוב קנה אותו. גם היא נסעה למוסקבה עם מריה ומיכאיל והתארחה אצל קרוביה. איוון נשאר בטאגאנרוג אצל אחת הדודות, וגם אנטון נשאר בעיירה. סליוונוב הציע לו צלחת על שולחנו ולינה בקרן זווית בתמורה לשיעורים פרטיים לאחד מאחייניו.

וכך התגורר כעת כעובד בבית שלפנים היה שייך למשפחתו.

אמו הטילה עליו למכור את החפצים המעטים שניצלו מ"הספינה הטובעת": כלי בית, כמה כיסאות שבורים, סירים. הוא הסתובב וחיפש עוד קונים ותלמידים לשיעורים פרטיים, כדי שיוכל לשלוח קצת כסף לאמו. הוא היה בן שש־עשרה. לימים אמר שהעוני באותן שנים היה מבחינתו כמו שן כואבת, מיחוש עמום ומתמשך, שלא הרפה ממנו לרגע.

כעבור שלוש שנים קיבל את תעודת הסיום של לימודיו בתיכון וזכה גם במלגה — עשרים וחמישה רובל בחודש. הוא נסע למוסקבה. המשפחה התאחדה והצטופפה יחד במרתף. אחר כך עזב האב, מצא מיטה במחסן שעבד בו, השֹתכר שלושים רובל בחודש, אבל נתן למשפחתו מעט מאוד כסף מכיוון שהחל לשתות. ובכל זאת, מעברו למקום אחר הקל על כולם, הוא הופיע רק בימי ראשון. גם אלכסנדר עזב. היה צפוף תמיד במרתף המחניק, אבל אנטון שכנע את אמו להכניס שלושה סטודנטים בשכירות, ואמו עשתה כדבריו.

רודנות האב התפוגגה במסבאות, ולאם שהתרגלה לציית לא היו הכוחות והיכולת לנהל את הקהילה המשפחתית חסרת הסדר וחסרת הכיוון. אלכסנדר, הבן הבכור, התרחק מהמשפחה כפי שעשה אביו וחשב רק על עצמו, היה מוכשר ותוסס אך מבולבל, מגלומן ויומרני. אלכסנדר נהג לשלוח את כתביו לעיתונים שהדפיסו אותם מדי פעם, חלם על הצלחות גדולות, ובינתיים שתה לשוכרה ונעשה בלתי נסבל ואלים. עד מהרה מצא אישה שעזבה את בעלה למענו: נולדו להם ילדים. כמו אחיו ואביו, גם ניקולאי, הבן השני, התמכר לטיפה המרה. הוא היה טוב לב, אבל עצלן וחלש אופי. שאיפות הציור שהיו לו בעבר התמוססו בוודקה ובשינה. הוא קם בצהריים, צייר מעט, לעיתים נדירות הצליח למכור כמה רישומים קטנים תמורת קופיקות ספורות. אשר לאחרים, איוון למד הוראה, בשקידה אך עם מעט אמון בעתיד, מריה עזרה לאמה בעבודות הבית וסרגה צעיפים למכירה, ומיכאיל היה עדיין ילד. אנטון פסק שמריה ומיכאיל צריכים להמשיך ללמוד. הוא פסק שצריך לעבור למקום מגורים קצת יותר טוב, וכך הם עזבו את המרתף הצר והלח ומצאו דירה מעט גדולה יותר בקומה שנייה באותו רחוב עלוב וידוע לשמצה.

אנטון היה בן תשע־עשרה כשהפך לראש המשפחה. מכולם, היה היחיד שהחזיק בדעות מוצקות. והאב, שהרגיש שהשליטה בבית חומקת ממנו, התקדר בביקוריו השבועיים ועדיין רצה להטיל משמעת, אדיקות דתית, ולוחות זמנים שאיש לא ציית להם: אבל היה שיכור תמיד וכמעט תמיד נעדר.

בשנת 1881 מת דוסטוייבסקי בסנקט פטרבורג. כעבור שנתיים מת טורגנייב.

בשנת 1881 נרצח הצאר אלכסנדר השני בידי מתנקש. את מקומו ירש בנו אלכסנדר השלישי. משטרו היה דכּאָני אף יותר מהקודם לו. הפיקוח המשטרתי התגבר. הוכפלו הרדיפות והמעצרים. הצנזורה נעשתה מחמירה יותר. בשנות לימודיו באוניברסיטה השתתף צ'כוב באספות סטודנטים שבהן דנו ברעיונות מהפכניים. אבל הוא השתתף רק כצופה. הוא האמין בקדמה הנובעת מהמדע, והאמין שיש בכוח המדע להכחיד מהעולם את העוני ואת אי־הצדק החברתי.

לכן רצה להיות רופא, ולא היו לו שום תוכניות אחרות. כשהחל לשלוח סיפורים קצרים לעיתונים הומוריסטיים, כפי שעשה אחיו אלכסנדר, רצה רק להרוויח כמה קופיקות. זמן רב נדחו סיפוריו; אך לבסוף, יום אחד, קרא בכתב־העת "הצרצר", במדור "תיבת הדואר", בין ההודעות המיועדות לסופרים מתחילים, את ההערה הבאה ביחס לאחד מסיפוריו הקצרים: "לא רע בכלל. אנו נפרסם את מה ששלחת אלינו. ברכותינו לעבודתך העתידית." הסיפור התפרסם כעבור חודשיים, והוא חתם עליו "ו'". באותה שנה, 1880, הודפסו תשעה סיפורים קצרים שלו בכתב־העת, ושלושה־עשר בשנה שלאחר מכן. שילמו לו חמש קופיקות לשורה. בעת הכתיבה היה עליו לזכור היטב שני דברים: את החובה לקצר, לעולם לא לחרוג ממספר השורות המוקצב, ואת מגבלות הצנזורה. היו לו כמה שמות עט, הנפוץ ביותר היה אַנטוׂשָה צֵ'כוׂנטֶה. לפעמים פיגרו בתשלום, או ששילמו לו תמורת הסיפורים בכרטיסים לתיאטרון.

האחים צ'כוב אהבו תיאטרון בלהט. בנעוריהם בטאגאנרוג ביצעו את המחזות שכתב אנטון לפני קהל חברים וקרובים. גם הוא שיחק בהם ועורר צחוק ותשואות. כשהיה בן שלוש־עשרה, בטאגאנרוג, צפה באופרטה "הֵלֵנָה היפה" מאת אופנבך, והוקסם ממנה. בהמשך צפה בהתפעמות ב"הַמלט" וב"רֵביזוׂר" מאת גוׂגוׂל.

כשהיה במוסקבה בשנת 1880, כתב מחזה ללא שם בארבע מערכות. היה בו גודש דמויות מבלבל מאוד. הוא התרחש בווילה כפרית, ובה חבורת בטלנים שחולמים על חיים טובים יותר בעודם מפהקים. טפיל חסר פרוטה וציני ששמו פּלָטוׂנוׂב מפעיל את קסמיו על הנשים כדי לנצל אותן. בסוף, ברגע של חרטה, הוא מצהיר בקול רם בפני כולם כמה הוא בז לעצמו. המקום והדמויות יופיעו שוב במחזותיו של צ'כוב. הוא הטיל על אחיו מיכאיל להעתיק את המחזה לגרסה נקייה. מיכאיל עצמו הוא שהביא אותו מאוחר יותר לתיאטרון "מָאלי", כדי למסור אותו לשחקנית המפורסמת מריה יֶרמוׂלוׂבָה. המחזה נדחה. אנטון נעלב עמוקות והשמיד אותו. אך הטיוטה הראשונה נמצאה כעבור שנים רבות, לאחר מותו. המחזה נקרא "פלטונוב". הוא הוצג על הבמה בפריז לאחר קיצוץ; אילולא הקיצוץ היה נמשך המחזה יותר משבע שעות.

לאחר שקרע לגזרים את המחזה, חזר צ'כוב לסיפורים ההיתוליים הקצרים שלו. הוא ניתק את קשריו עם "הצרצר". הוא שלח את הסיפורים לעיתונים אחרים, ל"שעון המעורר" ול"משקיף", ואלה שילמו לו קצת יותר: שש קופיקות לשורה. יום אחד, בסתיו 1882, בעת שהלך עם אחיו ניקולאי ברחוב במוסקבה, עצרה מולם כרכרה. יצא ממנה המשורר פַּלמין, שצ'כוב הכיר, ולצידו אדון כבד גוף בעל זקן עבות שחור: לייקין, העורך של "רסיסים", כתב־עת הומוריסטי מסנקט פטרבורג. פלמין אמר ללייקין: "הנה שני האחים ברוכי הכישרונות, האחד מצייר והאחר כותב." לייקין חיפש כותבים לכתב־העת שלו. כל הארבעה נכנסו לבית בירה: לייקין הזמין להם נקניקיות ובירה. הוא הציע לאנטון לשלוח סיפורים ולניקולאי לאייר אותם. על הסיפורים להיות קצרים, קלילים והיתוליים, וחובה עליהם להתחשב בצנזורה: להימנע מכל אזכור של צוק העיתים. השכר קבוע: שמונה קופיקות לשורה. אנטון הבטיח לשלוח לסנקט פטרבורג חבילה של כתבי יד ובה איורים של ניקולאי.

הוא כתב בזמנו הפנוי. הבית היה רועש, האח אלכסנדר היה בא שיכור ומעליב את אחותו ואת אמו, ניקולאי היה בא שיכור גם הוא אחרי ימים של היעדרות שבהם לא ידע איש היכן היה, ובאו גם קרובי משפחה עם ילדים קטנים. לא הייתה לו פינה שקטה לעצמו.

כמה מסיפוריו הידועים ביותר ראו אור באותן שנים ראשונות שבהן פרסם בעיתונים: "מותו של פקיד", "השמן והרזה", "שם משפחה סוסי". "מותו של פקיד": אמרכל מתעטש בתיאטרון על קודקודו של פקיד גבוה, בעקבות התנצלותו הוא נשלח לכל הרוחות, ומת; "השמן והרזה": מפגש בתחנת הרכבת בין שני חברים ותיקים מבית הספר, העליצות הפטפטנית והדביקה של האחד, והכבדות החמקמקה והחשדנית של האחר; "שם משפחה סוסי": הגנרל מתייסר בכאבי שיניים וקרובי המשפחה והמשרתים שוקעים בחיפוש תזזיתי אחר שם משפחה, שם משפחתו של מרפא שיניים, משהו שמזכיר סוסים. לצ'כוב כבר הייתה באותה תקופה דרך יוצאת דופן לפתוח סיפור, דרך מפתיעה וקלילה, מהירה ומיידית, כמו פתיחה פתאומית של חלון או דלת: הוא הציג בפני הקוראים תכונות של דמות או של קבוצת דמויות, השמיע לקוראים את קולן, נתן להם לנחש את מצב הרוח שלהן, את הכניעות או ההתנשאות, הסבלנות או היהירות, ואז טרק פתאום שוב את הדלת או החלון בפני הקוראים המעורבים, המשועשעים והנדהמים. כבר אז, מאחורי האמרכל המעונה או מאחורי אותה כוונה כללית לרפא את השן "בגוש טבק, קוניאק, ונפט", היה אפשר לראות ציבור של אנשים מתנועעים ורוחשים, אדונים ומשרתים, כורעים תחת עול הניצול והדלות, וצמרמורת קלה התגנבה לתיאור ההיתולי.

צ'כוב ביקש מלייקין שני דברים: אפשרות לכתוב סיפורים קצת יותר ארוכים, והבקשה נענתה בחיוב, וכן אפשרות לכתוב לא רק סיפורים היתוליים, וגם בקשה זאת נענתה בחיוב, אף שלייקין הביע תמיהה קלה. אבל הקוראים אהבו את הסיפורים הללו וקיבלו אותם בשמחה כמות שהם. וכך היה צ'כוב חופשי סוף־סוף לשזור לעיתים הומור ועצב, ומדי פעם לעורר צחוק שמעורבים בו התרגשות, חמלה וכאב. וסוף כל סוף היה חופשי לעזוב את המקור היחיד שממנו נדרש לשאוב את נושאיו כשרק החל לכתוב: הומור, וזווית ראייה מוגבלת וקומית של הקיום. אבל אם בסיפורים ההיתוליים נולד הצחוק עם הצמרמורת, בסיפורים שכבר לא היו היתוליים נולדו הרגש והכאב באוויר חמוץ, המקפיא את הנשימה כמו האוויר בשלג. ואף שהקוראים הזילו כמה דמעות, עין הכותב נשארה יבשה תמיד. יתר על כן, הדמויות בסיפוריו חיווּ בלי סוף הערות, השקפות, הבחנות ודעות. הכותב לא העיר הערות. הוא לא פסל ולא הצדיק אף אחד. כזה היה צ'כוב בסיפוריו המוקדמים וכזה היה גם באחרונים. סופר שמעולם לא העיר.

אחד מסיפוריו היפים, "נערת המקהלה", נכתב בשנת 1886. זהו סיפור בן חמישה עמודים. פָּאשָה, נערת מקהלה צעירה, זוכה יום אחד לביקור מאשתו של אחד ה"מעריצים" או המאהבים שלה, גברת מכובדת, רזה, גבוהה וחיוורת. הגברת עושה סצנת קנאה ודורשת לקבל בחזרה את כל חפצי הערך שבעלה העניק לפאשה, מפני שהיא והילדים במצב כלכלי קשה. "פאשה הרגישה שהיא מעוררת בגברת הזאת בשחור, כעוסת העיניים, שאצבעותיה לבנות ודקות, רושם של משהו מבחיל, דוחה; ותקפה אותה בושה בשל לחייה היפות הדשנות, הנמשים של אפה והתלתלים שעל מצחה, שבשום אופן לא ניתן לסרקם מעלה."1 אחוזת בושה וזעם היא מוסרת לגברת את כל רכושה. בעלה של הגברת נתן לה רק שני חפצים זולים, את השאר קיבלה "ממבקרים אחרים", היא צעקה על הגברת בשעה שבכתה והשליכה הכול לחיקה. כשהגברת יוצאת, בעלה, שהסתתר בחדר הסמוך, יוצא מדוכא, מפני שאשתו השפילה את עצמה לעיני פאשה, ומסתלק בסלידה. כשנשארה לבד, "פאשה נשכבה והתחילה למרר בבכי. כבר צר היה לה על תכשיטיה, שברוב התרגשות מסרה, וחשה עלבון. היא נזכרה איך לפני שלוש שנים, על לא דבר ועוול, הכה אותה סוחר אחד, ובכייה עוד גבר." עוד סיפור משנת 1886 הוא "גבר מוּכּר", על בחורה שמוצאת את עצמה "ללא מחסה וללא אגורה", בלי לבוש או כובע הגון, ונזכרת שהכירה רופא שיניים, ואולי תוכל לבקש ממנו הלוואה. אבל במרפאה היא לא מעיזה לבקש כלום מרופא השיניים, ואומרת בביישנות שיש לה כאב בשן. רופא השיניים עוקר את השן ורוצה שתשלם לו. הנערה נותנת לו את הרובל היחיד בכיסה, שקיבלה בעבור טבעת שמסרה בבית העבוט. היא יוצאת יורקת דם. "היא הלכה ברחוב, ירקה דם, וכל אחת מאותן יריקות אדומות סיפרה לה על חייה הרעים והמיוסרים, על העלבונות שספגה ותמשיך לספוג מחר... — אוי כמה נורא! מלמלה — כמה נורא, אלוהים!" עם זאת, למחרת היא רוקדת במועדון מהודר. "היא חבשה כובע אדום ענקי וחדש, חולצה אופנתית חדשה ונעליים בצבע ברונזה. ולארוחת ערב הזמין אותה סוחר צעיר, שהגיע לאחרונה מקזאן." הצחוק והחמלה שזורים זה בזה, מהודקים כל כך עד שהפכו לאחד.

לפעמים נעלם הצחוק ונותר רק מתווה כואב של הקיום. כך גם בסיפור "יגון" משנת 1886, הסיפור על עגלון בכיכר ששכל את בנו הצעיר. הוא היה רוצה לשתף את לקוחותיו באסונו, בעת שהוא מסיע אותם בכרכרה, אבל איש אינו רוצה להקשיב לו, ולבסוף לא נותר לו אלא לשפוך את ליבו באוזני סוסתו. "כן, כן, קשישי, לא עוד עימנו קוּזמָה יוׂניץ'… שבק חיים לכל חי… מת לו סתם כך וחסל… "2 העיר מכוסה שלג ובוץ, הלילה קפוא, האוויר בתחנה מחניק ושאר העגלונים באים והולכים באדישות. הסוסה נושפת על ידיו של בעליה, אוכלת שיבולת שועל ומקשיבה. העגלון מספר לה הכול.

אלכסנדר קיבל עבודה במכס וחזר לטאגאנרוג. איוון, הבן הרביעי, קיבל הסמכה כמוׂרה. הייתה לו משרה בבית הספר הקהילתי בכפר ווׂסקרֵסֶנקס. הוא קיבל בית גדול למדי והמשפחה בילתה שם את חודשי הקיץ. סביב הבית היו אגמים שבהם דגו, ויערות שופעי פטריות. כולם נהנו מקיץ שלֵו.

בשנת 1884 פרסם צ'כוב על חשבונו קובץ קטן של סיפורים שלדעתו היו טובים יותר. שמו היה "מעשיות מֶלפּוׂמֵנֶה" והוא חתם עליו בשם העט צֵ'כוׂנטֶה. אלכסנדר איבד את עבודתו, חזר למוסקבה, וקיבל על עצמו את משימת הפצת הספר. בשל אי־הבנה הגיע הספר למדפים של ספרי הילדים. זה היה כישלון מוחלט. "רוסיה עוד תשמע עליך, אַנטוׂשָה," כתב אלכסנדר לאחיו, שלא היה באותה עת במוסקבה, "מוּת במהרה, כדי שיבַכו אותך גם מעבר לים. תהילתך תגדל. אך לפי שעה קונים הבריות את ספרך בחוסר להיטות מובהק."

חבילות של ספרים שלא נמכרו הוחזרו אליהם. צ'כוב התנחם במהירות. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה. הוא היה רופא. על דלת הבית קבע לוחית: "א. צ'כוב, דוקטור לרפואה".

זמן מה עבד כרופא־מטפל בבית חולים ליד ווסקרסנקס ואחר כך בבית חולים אחר בזבֵניגוׂרוׂד. באותו בית החולים היה עליו לנתח ילד. הניתוח היה קטן, אבל הראשון בחייו. הילד התפתל וצרח. צ'כוב נבהל והזעיק עוד רופא לעזרתו.

באותו חורף של שנת 1884 הייתה לו גניחת דם. הוא לא ייחס לה חשיבות. הוא אמר לעצמו ולאחרים שיש לו קרע בכלי דם קטן בגרון.

בהדרגה נעשה רופא טוב. היו לו מטופלים רבים, ובעניים טיפל חינם.

נראה שמצב המשפחה השתפר מעט. הם קנו רהיטים ואפילו פסנתר. איוון קיבל משרה בבית ספר במוסקבה ועזב את ווסקרסנקס. הם שכרו וילה קטנה בבַּבְּקינוׂ לחופשה בכפר, וילה יפה טובלת בירק. כל בני משפחת צ'כוב ייחסו חשיבות רבה לחופשה, וכולם אהבו את הכפר, לעומת הבוץ והאבק בטאגאנרוג שהיו שנואים עליהם.

הצייר יצחק לֵויתָן גר סמוך לבבקינו. הוא היה אז צעיר בשנות העשרים לחייו. היו לו אף ארוך, עיניים שחורות ובלורית שחורה וסמיכה. עצביו היו רופפים והוא שקל להתאבד. באותו קיץ היה צ'כוב לחברו הקרוב, ולעיתים קרובות הביא אותו אליו הביתה. לויתן התאהב במריה, אחותו של צ'כוב. יש לציין שהוא התאהב תמיד בכל הנשים. הוא ביקש ממריה להינשא לו. מריה התייפחה ארוכות, מתוך רחמים ומתוך היסוס. אנטון הניא אותה מזה. היא תהיה אומללה. מריה סירבה ללויתן. היא לא נישאה מעולם.

הווילה בבבקינו הייתה יקרה. בסוף אותו קיץ היה צ'כוב שקוע בחובות. הוא לא ידע כיצד לשלם אפילו עבור חזרת המשפחה לעיר. הוא נאלץ לבקש כסף מהעיתונים. לבסוף הם הצליחו לעזוב את בבקינו.

במוסקבה עברו דירה. כעת גרו בשכונה על שפת נהר המוסקבה. צ'כוב כתב ללייקין שהיא "זולה, נקייה, מטופשת ושלווה".

לייקין הזמין את צ'כוב לבלות שבועיים בסנקט פטרבורג, על חשבונו. צ'כוב נענה. זה היה בחודש דצמבר שנת 1885. בסנקט פטרבורג פגש את אלכסיי סוּבוׂרין.

סובורין היה העורך של עיתון יומי גדול: "העת החדשה". לא היו לו מוניטין טובים. אמרו שסובורין הוא ממולח, ציני ואופורטוניסט חסר מצפון, והעיתון שלו ריאקציונרי. אבל הוא עורר בצ'כוב חיבה. בצעירותו היה סובורין עני מאוד, מוצאו היה ממשפחת צמיתים. אשתו, כפי שאהב לספר שוב ושוב, הלכה יחפה. כעת היו עשירים מופלגים. צ'כוב חשב שהוא מגוחך, כיוון שהתרברב והתפאר בעושרו. ובכל זאת העריץ בו את האינטליגנציה, את האירוניה ואת התרבות. סובורין ביקש ממנו לכתוב ב"העת החדשה". הוא הציע לו שתים־עשרה קופיקות לשורה. התרקמה ביניהם חברות; חברות שנמשכה שנים רבות.

כשחזר למוסקבה שלח צ'כוב לסובורין סיפור קצר, "תפילת האשכבה", וסובורין פרסם אותו מייד.

הוא התכוון לפרסם קובץ חדש של סיפורים קצרים ששמו "סיפורים ססגוניים". סובורין ואחרים לחצו עליו להוציא אותו בשמו. הוא לא רצה. הוא נהג לומר שלמען האמת הוא רופא, ובקרוב יפסיק לכתוב. הרפואה היא אשתו החוקית, מלאכת הכתיבה היא המאהבת. הוא אמר שבקרוב יעזוב את המאהבת.

אבל בפברואר 1886 קיבל מכתב מדמיטרי גריגוׂרוׂביץ', והתרגש עד מאוד. גריגורוביץ' היה סופר בן שישים וחמש, מפורסם מאוד: צ'כוב כבר פגש אותו בסנקט פטרבורג, אך הם כמעט לא דיברו זה עם זה. גריגורוביץ' הביע במכתבו הערצה עצומה לצ'כוב. ארבעים שנה קודם לכן קידם גריגורוביץ' בברכה את גילויו של סופר דגול אחר: דוסטוייבסקי. גריגורוביץ' כתב לצ'כוב בהתלהבות שקרא את כל הכתבים שפרסם "צ'כונטה" בעיתונים. "יש לך כישרון אמיתי, כישרון שמציב אותך מעל כל סופרי הדור הצעיר." הוא השיא לו כמה עצות: אל תכתוב יותר מדי או מהר מדי, אל תשתמש בפרטים גסים מדי: ציפורניים פגומות, כפות רגליים מזוהמות. חתום בשמך האמיתי. צ'כוב לא שעה לעצות הללו. עם זאת, מכתבו של גריגורוביץ' שימח אותו עד כדי כך שלא עייף מלקרוא אותו שוב ושוב, ולהראות אותו לקרובי משפחה ולחברים. הקובץ "סיפורים ססגוניים" התפרסם וזכה לקבלת פנים מרושעת מצד המבקרים. "הזיה של מטורף", כתב מישהו. אחר כתב שהוא "כמו לימון סחוט שנרקב למרגלות גדר". למרות הידיעה שגריגורוביץ' וסובורין מעריכים אותו, המשפטים הללו העליבו אותו, והוא חש מושפל בעיני גריגורוביץ' וסובורין.

שוב רצה לעבור דירה. הפעם לא שכר דירה אלא בית שלם של שתי קומות במרכז מוסקבה. המרפאה שלו הייתה בקומת הקרקע. שכר הדירה היה גבוה, והוא נאלץ למשכן את שעונו. נוסף על כך נאלץ לבקש הלוואה מלייקין.

הבית היה מלא תמיד אנשים. אביו היה בא לבקר, שתלטן, שחצן ופטפטן כהרגלו. באו חברותיה של מריה, המשורר פַּלמין והסופר קוׂרוׂלֶנקוׂ, וציירים, חברים של לויתן וניקולאי. אבל ניקולאי צייר פחות ופחות, ולפעמים, בלילות, היה צריך ללכת להביא אותו הביתה אחרי שנרדם שיכור במסבאה.

אלכסנדר היה עכשיו בסנקט פטרבורג: סובורין העסיק אותו במערכת העיתון. באביב 1887 פרצה בסנקט פטרבורג מגפת טיפוס: אלכסנדר כתב לאנטון שחלה בטיפוס והפציר בו לבוא מייד. אנטון נסע. למען האמת לא היה לאלכסנדר כלום: הוא היה בדיכאון ודמיין שחלה. אבל האישה שחייתה עימו אכן חלתה בטיפוס, ואנטון טיפל בה עד שהחלימה. הוא פגש את סובורין והם שוחחו ארוכות. סובורין הציע לו להדפיס מבחר חדש מסיפוריו, והוא נענה. סובורין נתן לו מקדמה בסך שלוש מאות רובל.

בבית המשיך לחשוב על הטיפוס, נזכר בסנקט פטרבורג העגומה שנפגעה מהמגפה, באנשים שבכו והתפללו בכנסיות, בבגדי האבל ובהלוויות בכל פינה. הוא כתב את הסיפור "טיפוס" וכלל אותו בקובץ המיועד לסובורין.