טנגו המוות

1

כולנו כאין וכאפס בשחר ימינו. אפילו הגאונים הדגולים מכול, אשר רק עתידים עוד לזכות להכרה ולהערכה, באים לעולם הזה ללא הסתגלות של ממש לחיים בו, על כן אין פלא שלאחר הנישואין מעמידים אנו את עצמנו במבחנים לא מבוטלים, שמסתיימים בכי טוב רק לעיתים רחוקות, ולעיתים קרובות יותר סופם בכל זאת גירושין. בדיוק בפח הזה נפל מִירקוׂ יארוׂשׁ הצעיר, שנשא את רוׂמָה החמימה והמתוקה לאחר סיום חוק לימודיו באוניברסיטה. הוא היה מקריא לה את שירי המשוררים הדגולים, והיא העמידה פני מקשיבה ואפילו הייתה מצמצמת את עיניה ומותחת את שפתיה, ופניה היו לובשות ארשת כזאת של שאר רוח, שהוא התאהב בה יותר ויותר, וחשב שהיא־היא שנבראה לו כדי שתקשיב כמוקסמת לכל מוצא פיו, לכל שפע המילים שבהן נטה להתאהב ובהן היה שוקע, כמו בְּבִיצה טובענית, כשבלעה אוויר בצמא ונצמדה אליו בזמן הקריאות הללו ודגדגה את אוזנו בשאיפה לוהטת. הוא חשב שהאידיליה הזו תימשך לנצח ושנגזר על שניהם שיבואו בברית הנישואין. הרגש הלך וגבר על השכל הישר, ועל כן, כשהתחתנו והשתכנו בבית הוריה של רומה, הייתה זאת תחילת הסוף.

שתי שנות עבודה כמורה, ולאחר מכן לימודי התואר השלישי¹ מרחוק, לא בישרו כל טובה, כי פרנסה לא הייתה כשם שלא הייתה קודם לכן, והורי רוׂמָה לא מנעו מעצמם שום הזדמנות להזכיר פעם נוספת שבני הזוג נופלים למעמסה על שכמם. בערב, לאחר שהשכיב את בנו הקט לישון, היה יארוש מתחפר בערימת הספרים במטבח וכותב דוקטורט על ספרות מצרים העתיקה, בבל, אשור, שוּמֵר, אַרקאנוּם, והאימפריה החתית, אך ככל שהעמיק לשקוע בנושא ודלה עוד ועוד טקסטים, כן הלכה העבודה ונראתה לו חסרת טעם ותכלית, כי כל מקור היה מוביל אל מקורות אחרים, ואלה — אל מקורות נוספים, וכך ללא סוף, והוא נאלץ לתעות במבוך השערות וסברות ולהסיק מסקנות בגישוש. והרי כל מי שעסק בנושא הזה — לא עבד נוכח תמונה רחבה ומלאה של חיי הספרות דאז, אלא אך ורק שבריהם שהגיעו אלינו באורח פלא, פוענחו ונקראו באורח פלא, ואף לא כולם, מאחר ששפת ארקאנוּם טרם פוענחה, והמסקנות על אודות ספרותה הוסקו על פי המקורות החתיים והחוּריים. ובעיה אחרונה זו העסיקה את יארוש עד כדי כך, שהוא זנח את כל השאר וניגש לפענוח כתבי ארקאנום. חוקרים רבים לפניו ניסו לעשות זאת, אך לא עלה הדבר בידם, כי לא דמה כתב היתדות של ארקאנום לשום כתב אחר.

כיוון שמצא זמן לעבודתו המחקרית רק למקוטעין, החל יארוש לחשוב בכובד ראש על תכלית חיי המשפחה שלו. שגרת העבודה המטופשת בבית הספר העיקה עליו ועינתה אותו כל כך, עד שהוא עצמו תמה כיצד קרה שנעשה מורה, אף ששנא את המקצוע הזה עוד בבית הספר. הוא היה חוזר הביתה תשוש, והדבר היחיד שהיה בו כדי לעודד אותו לעבודה מחקרית היה יין. הכוס הראשונה הייתה מפיגה את מתח היום שחלף, השנייה הייתה משחררת את המחשבות ופורקת מהן את השלשלאות, ואז — היה עטו מתחיל להתרוצץ על הנייר כאחוז בולמוס. אומנם לא נמשך הדבר יותר משעתיים, ואחר כך הייתה עייפותו גוברת עליו בכל זאת, והוא היה הולך לישון כשראשו מלא בכתבי חרטומים קדומים, בלוחיות חרס ובפפירוסים, ועל כל אלה התווסף הזלזול שרחשו אשתו והוריה לעבודתו המחקרית, כי חשבו את העניין המעסיק אותו לשיגיון גמור ולבזבוז זמן חסר תכלית; הרי הוא לא ישלים את עבודתו המחקרית לעולם, ועל כן נגזר עליו שיכלה את ימיו כמורה צנוע בבית ספר. כבר השתגר כמעין חובה ההרגל לקטוע את עבודתו ולשולחו לחנות לקנות לחם, להביא מים מהמכל הנגרר כשהיו מפסיקים את אספקת המים, להעיר אותו לפנות בוקר למען ירוץ לעמוד בתור כדי לקנות חלב, נקניק, גבינה או קמח — לא משנה מה, כי רק הוא לבדו הוכרח לרוץ ולקנות את כל אלה בתקופה ההיא בשנות השמונים, כשהיה מחסור בכל הסחורות ואנשים הפכו לציידי קניות, המתרוצצים בעיר ותופסים מקום בכמה תורים במקביל, כדי שיספיקו לקנות בכל אחד מהם קילו סוכר או חבילת אבקת כביסה, כי לא נתנו יותר מפריט אחד לכל קונה, והוא אף נאלץ לשים עין על חנויות הספרים, שאליהן היו מביאים ספרים חדשים מדי שבוע ורק חוג אנשים מצומצם קיבל עליהם מידע מוקדם, כדי לתפוס שם תור כבר שעה לפני פתיחת החנות אחרי קליטת הסחורה, להסתער בראש המון האדם ולהיות ראשון שיחטוף את קפקא או קאמי, אָקוּטָגָאוּוָה, קורטאסר או מארקֶס או בורחֶס — רבים מני ספור. לשם המטרה הקדושה הזו אף פצח יארוש ברומן אפלטוני עם מוכרת ספרים אחת, לא היה מסוגל לשום דבר משמעותי יותר, כי זו נמנתה עם זן הבתולות המזדקנות, שברבות שנות חיי הבדידות נעשות גחמניות, טרחניות, טרדניות ובלתי סבלניות. לאחר שהזמין אותה לכוס קפה נאלץ יארוש להקשיב לעקרונות החיים שלה, לכל ערימת המצוות המתוחכמות שבהן הקיפה את עצמה מכל עבר כמו בדגלוני איתות, ובעצם כל לבושה הנועד להסתיר את כל חמוקי גופה כמו גלימת נזירה היה דגלון איתות כזה, מאחר שהיא "ציפתה ליחסים רציניים", "איננה מעוניינת בסטוצים", אבל "אדון מירקו הוא אדם חביב מאוד", "אפשר לסמוך עליו", "לפעמים נדמה לי שאנו מכירים זה את זו כבר מזמן" — וחיוך מבטיח וצופן־עתידות, עוד דגלון שנשקף באופק, אף כי עם התראה רבת משמעות: "לאף אחד — רק לו בלבד." יארוש הביט בידיה הלבנות, המכוסות שערות אדמוניות דקות ותיאר לעצמו את רגליה, מן הסתם שעירות כמוהן, וזה אפילו עורר בו רצון לחקור את היבשת הזו, שאותה לא חקר איש לפניו, על כל פינות הסתר הטמירות שבה, ומהמחקר הזה הצילה אותו רק העובדה שבקושי היה לו זמן פנוי, מה גם שהמפגשים על כוס קפה הספיקו בהחלט כדי לשמור על יחסי ידידות ולהשיג מידע על אספקת הספרים החדשים.

לילה אחד הלך יארוש לישון זמן רב לאחר חצות והשאיר את ניירותיו על השולחן במטבח ששימש לו תחליף לחדר העבודה בשעות הערב המאוחרות, ובבוקר, כשמצא עליהם מחבת חמה מגואלת בשומן חזיר, ואת חמִיו, הזולל ממנה חביתה מכוסה ביד רחבה בצל ירוק, ועיתון משמש לו חומה בינו ובין שאר העולם, הייתה זו בעיניו הטיפה האחרונה בכוס המרורים שלו. בתעוזה חצופה שכמותה לא הרשה לעצמו קודם לכן, אף כי תוך שימוש מתחייב במילה "סליחה", הוא חילץ את הניירות מתחת למחבת, ניער אותם מעל השולחן לנגד עיניו ההמומות והמשתוממות של החם — ויצא. עתה הבין שהוא ניצב בפני בעיה בלתי נמנעת — עליו להקריב משהו: או את חיי המשפחה, או את המחקר. הוא בחר באפשרות הראשונה. בוקר אחד, לבל יעורר כל חשד, יצא מביתו לעבודה בדיוק כמו בכל יום אחר — עם חובותיו הקבועות נמנה גם ליווי בנו לפעוטון. הפרידה מהקטן הייתה מכאיבה במיוחד מבחינתו; הוא ידע שיפסיד הרבה מאוד רגעים נעימים, שהרי הצעד שתכנן יחריב כליל את אורח החיים שהשתגר עד כה, אולם לא ראה מוצא אחר, ולכן חיכה שהבית יתרוקן ואז חזר ולאט־לאט, ללא חופזה, אסף את כל חפציו, ארז ספרים וניירות, וכתב את המכתב שבו הודיע שהוא עוזב לתמיד, לבלי שוב. ישלח מזונות בתחילת כל חודש. לאחר מכן חייג לבית הספר והודיע למנהלת שהוא נאלץ לעזוב את העבודה מכוח נסיבות שונות.

"אינך יכול לעזוב את בית הספר ככה סתם באמצע שנת הלימודים!" התרעמה המנהלת, בצדק.

"יש לי סיבות רציניות מאוד."

"אפשר לדעת מהן?"

"המחלה."

"המחלה?" הרצינה המנהלת, "האומנם עד כדי כך?"

"למרבה הצער, האבחנה חסרת תקווה." חזר מירקו על משפט ששמע באיזשהו סרט ונאנח.

"טוב, זאת אומרת, אז כל עוד אתה בטיפולים, מִשׂרתך תישמר לך."

"לא־לא, הטיפולים מיותרים, המחלה חשׂוכת מרפא, את מבינה? אין טעם."

"אז לאן אתה הולך? יש לך עבודה חדשה?"

"לא, אני פשוט רוצה לחיות את שארית ימיי להנאתי. את מבינה על מה אני מדבר?"

"בוודאי. זה נכון מאוד. באמת מה הטעם לשבור את הגב. אבל את פנקס העובד שלך תוכל להשאיר אצלנו, שלא ייקטע הוותק... אוי, מה ותק, איזה ותק! אבל בכל זאת, כדי שלא יהיו לך טרחות מיותרות... מה אם פתאום יעכבו אותך השוטרים ויתעניינו מה מקום העבודה שלך. עוד יאשימו אותך בהשתמטות מעבודה. ככה יותר בטוח."

"כמובן. תודה לך על הדאגה לי."

"אין בעד מה. וזכור שכל צוות ההוראה שלנו היה גאה בך תמיד. והילדים אהבו אותך. יהיה להם קשה בלעדיך."

אחר כך הזמין יארוש מונית והגיע למַָיוׂריבְקָה, השוכנת בקצה השני של לְבִיב. מבעוד מועד מצא מקום מגורים בדמי שכירות צנועים אצל זוג גמלאים. החדר היה קטן ויארוש אפילו לא הצליח לסדר בו את כל ספריו, אך מנגד, איש לא הפריע לו עוד. מדי בוקר היה יוצא לספרייה האקדמית ועובד שם עד חמש לפנות ערב, אז היה חוזר הביתה, קונה בדרך כמה מאפי שמרים במילוי קרבַיִם בארבע קופיקות שאותם נהג לטגן קלות על המחבת ולאכול עם תה. הוא התרגל להסתפק במועט. לעומת זאת, עתה התאפשר לו להתמסר כליל למחקר. למימון צורכי היומיום ותשלום המזונות, היה מפרסם תרגומים ומאמרי ביקורת אקדמיים. די היה בשניים־שלושה פרסומים כאלה לחודש כדי להתקיים — אומנם לא בעושר מופלג, אך לא בחרפת עוני. והעיקר — אף אחד לא עושה לך חור בראש.

במשפחתו של יארוש עוד חיה האחות הבכורה של אמו, דודה לוּצִיָה, גברת זקנה שארוסה נעדר מאז המלחמה, והיא הוסיפה לחכות לו אפילו לאחר הכרזת העצמאות, כשכל מי ששרדו בפינות הנידחות של סיביר חזרו לבתיהם. היה לה בית מרווח בקריבצ'יצי² ולא אחת הזמינה את אחיינה שיבוא לגור אצלה, אך הוא התחמק בכל מיני תירוצים, כי ידע שהדודה לא תיתן לו לחיות בשקט; היא תזדקק לבן שיח, לתשומת לב, ובסוף יגבר עליה הרצון לטפל בו, אך יארוש לא היה זקוק לשום חסות, ושאף רק להתבודד. לעומת זאת, נהג לבקר את דודתו לעיתים קרובות, היה מביא לה מוצרי מזון, סיפק לה ספרים מעניינים, ואפילו הקשיב בסבלנות לסיפורים שלה. דודתו הייתה אישה עבת בשר, בעלת קפל שומן נפול מתחת לסנטרה, רגליה היו עבות והיא הלכה בצעדים מתנדנדים כמו ברווזה והדיפה ריח וָלידוׂל,³ אף על פי שבנעוריה הייתה נאה מאוד. את ההנאה הגדולה ביותר הפיקה כשהייתה מצליחה להושיב את אחיינה אל השולחן ולהאכיל אותו, אז הייתה מתיישבת מולו ומביטה בו בעיניים אוהבות, שמחה שהמאכל או העוגה טעימים לו. מדי אוגוסט הייתה ניגשת לבישול ריבּות מכל מיני פירות ופירות יער, אף שהיא עצמה טעמה מהן מעט מאוד ולעיתים נדירות, וגם יארוש לא היה לקקן גדול; לכן לא עבר זמן רב וצנצנות ריבה תפסו את כל המדפים במזווה עד אפס מקום, אך מדי אוגוסט חזר ונשנה אותו הטקס — בישול פירות היער ובחישה בכף עץ גדולה בתוך אגן נחושת ענקי — ואז דמתה הדודה למכשפֶת הרוקחת איזה סם אהבה, מרוכזת ורצינית מאוד, וכל זבוב שהעז לחדור למטבח ברגעים המקודשים הללו היה נקלע מייד לשדה ראייתה ומוצא את עצמו על כף הגומי של מחבט היתושים. ריחם המשכר של פירות היער המרוככים והממוסמסים היה חודר לכל הרהיטים והקירות בעוצמה כזאת, שביתה דמה לבית סוכר, וכל החפצים שבו — כאילו נעשו ממרציפן. כל הניסיונות להשיב את הדודה לעשתונותיה כדי שלא תטרח עוד על הריבות לא הועילו. לא היה ביכולתה, ואף לא ברצונה, להתגבר על ההרגל הזה; הרי אהובהּ נורא אהב ממתקים והיא הייתה נזכרת בגעגוע כיצד לא אחת האכילה אותו ריבה מהכפית, והוא היה מתלקק וטיפות ריבה צהובה או אדומה נצצו על לשונו ועל שפתיו, וכך הייתה טועמת את הטיפות הללו בעצמה, והתמונות הללו היו עולות בזיכרונה ברגע שניגשה לבשל ריבה, ונשארו בנפשה לכל אורך ההכנה, ואחר כך היו כבות ונמוגות אט־אט, עד אוגוסט הבא.

בקיץ אחד כזה, כשהנשימה מתקצרת מהשרב והאוויר מתערפל על פני העצים, ישבה דודה לוציה בכורסה ליד התנור, מעולפת מהחום, ונמנמה כשהיא שוכחת לסגור את הגז מתחת לאגן הריבה הלוהטת. להבות אש עליזות המשיכו ללחוך את המתכת, הפירות רתחו, פעפעו, בעבעו, ועלו על גדות הקלחת, גלשו על התנור וכיבו את האש, אך הגז הוסיף לזרום ולמלא את המטבח בסירחונו החמוץ. חייכה דודה לוציה מתוך חלום, נשאה את ידיה לקראת פלוני ולחשה: "סוף־סוף... חזרת..."

בערב ביקר אותה יארוש, אך ביתה לא הדיף עוד ריח מרציפן. תכף ומייד פתח את כל החלונות והדלתות לרווחה, סגר את הגז, והזעיק אמבולנס. אבל — כבר היה מאוחר; בסוף הרגו אותה הריבות.

כפי שהבטיחה, הורישה הדודה את ביתה לאחיינהּ, ויארוש עקר לקריבצ'יצי זמן קצר לאחר ההלוויה. הבית היה מוקף גן ישן, עדיין פורה. לאורך הגדרות הידבללו שיחים משונני עלים של פירות יער, הבהיקו דומדמניות אדומות, שחורות וצהובות, ענפי גפן עם אשכולות ענבים לבנים ושחורים השתרגו על שלדות ברזל, ומתחת לחלונות השתרעו ערוגות פרחים, ובהן, בין כל השאר, עמדו בגאון על המשמר חמניות, חלמיות ודליות. בקומה הראשונה היו שני חדרים מרווחים ומטבח, בקומה השנייה — עליית גג גדולה רחבת חלונות, שבה סידר את חדר העבודה שלו. בבית שרר אי־סדר מרוב חפצי הדודה, כל מיני גרוטאות שכנראה היו בעלות ערך רב בעיניה. בפרט הוא נתקל במדים מלאים של שוטר פולני, ארוזים בקפידה בתוך שק בד קל, אך לאחר שפרש את המדים, ראה חור מחדירת כדור וכתמי דם קרוש. מה יכול להיות פירוש הדבר? הרי לא קיבלו אוקראינים למשטרה — שמא היה ארוסהּ פולני? שנפצע, נמלט והסתתר אצל לוציה? ואז החליף בגדים ועבר ללבוש אזרחי? מה קרה לו בהמשך?

כמה ימים עסק יארוש בפינוי סביבת החיים — שרף משהו, זרק משהו, אומנם לא תכף ומייד, כי מציאוׂת אחדות דרשו תשומת לב קפדנית יותר, כמו למשל תיבה מלאה שעונים ישנים — שעוני יד ושעונים מעוררים כאחד — שבתיקונם עסק הסבא, וכל המנגנונים המתים האלה — אין לדעת מאילו תקופות — עוררו ביארוש פליאה רבה, כך שהשליך לזבל רק חלק מהם, והציב שעונים ישנים אחדים על המדפים. הדודה שעברה בשלום כמה מלחמות ותקופות פורענות, נשארה נאמנה לדרכה גם בעיתות שלום: ממלאי הגריסים, הסוכר והמלח, הקמח, הסבון, הגפרורים, והשימורים הביתיים למיניהם ניתן היה להתקיים במשך שנים מספר.

על המדפים במזווה ניצבו בהוד ובהדר צנצנות רבות מספור: ריבות, שביניהן הייתה ריבת ורדים בגדר חובה, היו ערוכות לפי סדר הבשלת הפירות והגרגרים, אך לא נסגרו במכסי מתכת, אלא כוסו בנייר מיוחד מסיבי זכוכית, שאותו הייתה הדודה מרטיבה ומצמידה אל פי הצנצנת, והנייר היה מתקשה ויוצר כיסוי אטום. גם על הריבה עצמה היה מונח עיגול נייר מאותו סוג, ספוּג כוהל, לבל תעלה עובש; פירות מסוכרים — קליפות תפוזים, לימונים ומנדרינות, וכמו כן — חבושים ותפוחים גמדיים, מבושלים בסירופ סוכר; פטריות מיובשות ופירות יבשים — תפוחים, שזיפים, ואגסים; צנצנות כבושים — פטריות, שזיפים, מלפפונים גמדיים וירקות מעורבים. על כל צנצנת רשומים בקפידה תאריך הסגירה ושם המוצר. מיצי פירות האדימו והצהיבו בבקבוקים אטומים בפקק מצופה בשעווה אדומה. במרתף הבירה נשתמרו עד עתה עצים ופחם, אף על פי שהבית היה מחובר לתשתיות גז כבר מזמן; לדודה היו השקפות משלה על החיים. יארוש אפילו לא התפלא כשגילה מתחת לתקרת מרתף הבירה כמה קותלי חזיר מעושנים שנחו בתוך גרביונים, וכשהוציא וטעם אותם — נוכח לגלות שלא חסר להם דבר, רק התייבשו במקצת, אך פרוסים לרצועות דקות, הם התאימו יפה להכנת כריכים. על קירות מרתף הבירה היו תלויים צרורות רבים של שום, בצל, פלפל אדום חריף, שום וכמון יבשים; שקיות אגוזים, תפוחים, ואגסים נחו על המדפים בקופסאות מלאות קש. באמצע מרתף הבירה עמד ארגז לביד גדול עם חול ובתוכו גזר ופטרוזיליה, כרפס וסלק. כל זה יוכל להתאים גם לו — מלבד הריבות שהיו רבות יתר על המידה, ויארוש נהג לעשות מהן יין ולהוסיף אותן לענבים במקום סוכר.

עוד דבר מסורבל אחד שנשאר לאחר מות דודתו — פסנתר אוסטרי ישן — היה בעל מראה מרשים ושימש ליארוש בתור כספת שבה שמר כסף ומסמכים. על הפסנתר היה מונח אלבום קטן שעל פי המסורת נקרא במשפחות לביב הוותיקות "ספר זיכרונות" או "Stammbuch". בו היו אורחי הבית רושמים למזכרת כל מיני ברכות, איחולים, שירים, היו מציירים משהו; כל גברת צעירה יכלה להתרברב באלבום כזה, ולפעמים בכמה אלבומים כאלה. הפך יארוש כמה דפים, ובין עיטורים מגוונים — בעיקר פרפרים, ציפורים, פרחים וגבעולים מסולסלים — התנוססו רשומות בכתב קליגרפי — שירים או הערות שנונות כגון "מי שיותר ממני רוחש לך אהבה חמה, שנמוך יותר ממני כאן ישאיר חתימה". שתי הרשומות האחרונות היו חתומות בשם "יַאס":

על ההר סיגליות, ובגן ורדים פורחים,

זה את זו נאהב לעד, כמו שני מלאכים. 

בכל עת שתאכלי זְרַאזִי⁴ ובצל בם יימצא,

תמיד תיזכרי בי, אם נרצה או לא נרצה.

1 במדינות ברית־המועצות לשעבר ובמדינות מסוימות במזרח אירופה נחשב תואר דוקטור לתואר אקדמי רביעי, וקיים תואר אקדמי נוסף, שמו "מועמד למדעים" (קנדידאט), הנרכש בין סיום לימודי תואר שני לדוקטורט. (כל הערות השוליים הן מאת המתרגם והעורך, אלא אם כן צוין אחרת).

2 בעבר כפר נפרד, וכיום שכונה בתוך העיר לביב.

3 תרופה נפוצה בברית־המועצות לשעבר ובקרב המהגרים ממנה בארצות אחרות, כדורים בעלי ריח מנטה עז ועמיד, המשמשת עד היום להרגעה ולטיפול בתעוקת לב.

4 מאכל פולני: תפוחי אדמה ממולאים בשר.