אנחנו כאן, בחיים!
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנחנו כאן, בחיים!
הוספה למועדפים

אנחנו כאן, בחיים!

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

תרגום מאיטלקית לסיפורו של אלפרדו סָרָאנוֹ, מזכיר הקהילה היהודית במילאנו בימי מלחמת העולם השנייה. הסיפור מבוסס על יומנו, משמיע את קולו ומביא עדויות אודות ההתרחשויות ההיסטוריות של יהדות איטליה,שאותן הוא חי יום אחרי יום...
הודות לתחכומו, לאומץ ליבו ולמסירותו בניהול רשימות הקהילה במילאנו ניצלו כ 13,500- יהודים.

רוברטו מאצוֹלי, מחבר הספר "לפני שנים הנזירים הפרנצ'יסקנים במנזר סַן גּ'וֹבַאנִי בָּטִיסְטָה שבעיר פֵּזָארוֹ העניקו לי מתנה בלתי צפויה: ספרון ששמו "שובו של הקצין אֵרִיךְ אֶדֶר". במשך חודשים חיפשתי שמות ומידע נוסף בעניין זה, אך ללא הועיל. בשנת 2012 אף שלחתי מכתב לאותו חייל גרמני, לכתובת האחרונה שהשאירו בידי הנזירים עשורים רבים לפני כן. המעטפה חזרה אלי בלי שאיש פתח אותה.
חיפוש מאוחר יותר באתר ישראלי הוביל אותי לשמות האחיות מתילדה, ויטוריה ומרים סָרָאנוֹ — עדות חיה לאותם מאורעות רחוקים; אך מי שנתן את קולו לסיפורן היה, באורח לא צפוי, אביהן אלפרדו סראנו."
מדברי ד"ר ליליאנה סֶגרֶה, סנטורית לכל החיים "בעת שקראתי את זיכרונותיו של אלפרדו סראנו חשתי עניין רב מוסרית והיסטורית. באופן מפתיע היתה לי גם הרגשה של אינטימיות ומשפחתיות. כשקראתי על פזארו ומוֹמְבָּארוֹצ'וֹ הקריאה היתה ממש שובת-לב; זיהיתי את המקומות והאנשים. לא הופתעתי מטוב-הלב ומהנדיבות של אותם נוצרים בני מחוז מָרְקֶה שעזרו ליהודים תוך סיכון עצמם ובלי לדרוש דבר בתמורה! לא יכולתי שלא להשוות זאת לאיטלקים אחרים שהלשינו על סבא וסבתא שלי תמורת 5,000 לירטות! יהודים זקנים שנשלחו לטבח.
בסיום הקריאה אני מודה למשפחת סראנו על שהעניקו לנו יומן משפחתי עשיר בערכים הראויים להיחשב כנעלים."
אלון אלטרס, סופר משורר מרצה ומתרגם מוערך. בשנים האחרונות נודע אלון גם בשל תרגומיו לספריה של הלנה פרנטה. אלון נשלח אלינו מספירות גבוהות. למן ההתחלה הכיר בחשיבות פרסום היומן והאירועים ההיסטוריים והגשים משאלת-לב של המשפחה.

פרק ראשון

קהילת יהודי מילאנו והציונות

אלפרדו סראנו נולד באיידין שבטורקיה בשנת 1906, למשה ואַלֶגְּרָה סראנו. בשנת 1911 הגלו את משפחתו לנַאפּוֹלִי, בגין האזרחות האיטלקית שבה הם החזיקו, משום שאיטליה היתה במלחמה עם טורקיה. רבים מהיהודים “הספרדים” שחיו בטורקיה היו בעלי אזרחות איטלקית, או משום שמוצאם היה מאיטליה, ברובם הגדול מלִיבוֹרְנוֹ, או משום ההסכמים של מדינות אירופיות עם האימפריה העות’מאנית שעל פיהם יישמרו זכויותיהם של אזרחי הארצות הנוצריות החיים ברחבי האימפריה. כשטורקיה נכנסה לעימות צבאי עם איטליה היהודים נאלצו להחליט: או להיות טורקים, או להישאר אזרחים איטלקיים ולעזוב את האימפריה. החלטה ברוח זו קיבלה משפחת סראנו שבשנת 1912 עברה להתגורר ברודוס, שבאותם ימים היתה בשליטה איטלקית, כמו כל שאר האיים הדודקאנסיים. משה מצא עבודה ברשויות המכס וכן שימש כמתורגמן בבית הכלא של האי הזה. אלפרדו הקטן למד אצל הנזירים הצרפתיים ולאחר מכן גם אצל האיטלקיים.

בגיל עשרים, בשנת 1926, הוא עזב את האי השוכן בים האגאי ונסע למילאנו, שם הוא נרשם ללימודים בפקולטה לכלכלה ומסחר של אוניברסיטת בּוֹקוֹנִי.

זה היה אחרי הצהריים, היום היה אפל. גשם קל ירד, דקיק-דקיק, כאילו היה תלוי באוויר, והיה מעורבב בערפל קר, והכל היה כה אופייני למילאנו. מזג האוויר המעיק והעצוב היה לדידי, שבאתי מרודוס, אי בים האגאי, שהאוויר שלו צלול והוא שטוף שמש כל השנה, מדכא ובלתי נסבל.

הגעתי לאיטליה לקראת סוף אוקטובר 1926, ירדתי בנמל בְּרִינְדִּיזִי, מספינה של חברת “סַן-מַרְקוֹ”, ששטה בין נמלי איטליה ואלה של מזרח הים-התיכון. לקחתי רכבת, שאחרי נסיעה של עשרים שעות הביאה אותי לתחנת הרכבת הישנה של מילאנו. היו בכיסי מכתבי המלצה רבים מאת אנשים להם קרובי-משפחה במילאנו. בחרתי אחד מהם, זה שנתן לי פְרַטֵל אַנְגְּ'לִינוֹ, שהיה מורי במכון הטכנולוגי- מסחרי ברודוס. המכתב יועד לפְרַטֵל אַפְרוֹדִיסְיוֹ, במכון “גּוֹנְזָאגָה” במילאנו. המכתב נכתב בפנקס שלי וכך נאמר בו: “אפרודיסיו היקר, הנני מציג בפניך את הבחור הצעיר, אלפרדו סראנו, שכעת בא ללמוד במילאנו. כל מה שתוכל לעשות למענו כאילו עשית אותו למעני. בברכות לבביות, אנג’לינו”.

עליתי לכרכרה ואמרתי את הכתובת ברחוב וְיִטְרוּבְיוֹ. פְרַטֵל אַפְרוֹדִיסְיוֹ קיבל את פניי בלבביות רבה. הוא המתין שאתאושש קצת אחרי הנסיעה, ולאחר שהציע לי ארוחת בוקר קלה, טלפן לאכסנייה הנוצרית “קַרְדִּינָל פֵרָארִי”, כדי לשאול אם הם יכולים לארח אותי אצלם. אחרי שבירר שהם מקבלים גם כאלה שאינם קתולים, העלה אותי למונית ונתן להם את הכתובת ברחוב סַנְטָה סוֹפִיָּה. שם היתה הכניסה לנשים ואילו הכניסה לגברים היתה ברחוב מֶרְקָאלִי. רחוב סַנְטָה סוֹפִיָּה נחלק לשניים: החלק הראשון היה רחוב לכל דבר, מרוצף אבנים ולוחות גרניט ובלי שום הגבהה לעבר המדרכה, ואילו החלק השני היה באזור הנָווִילְיוֹ, שבו גררו את גלילי הנייר כדי להביא אותם למעגן שברחוב סן-מרקו ולספק אותם לעיתון “קוֹרִיֶּירֶה דֶּלָּה סֶרָה”. חיכיתי כמה דקות בכניסת מגורי הנשים של הפנסיון עד שלוּאִיגִ'י מֶלְכִּיוֹר, שהיה אחראי על כוח האדם במקום, בא לאסוף אותי, והוביל אותי אל משרדי הנהלת מגורי הגברים של הפנסיון, ושם אַרְתּוּרוֹ קוּצָ'אטִי, שהיה אז המנהל, הקצה לי מקום בחדר של שלוש מיטות.

בהמשך נתנו לי חדר ליחיד ב”קרדינל פרארי” ושאלו אותי, ברוח ליברלית, אם רצוני שיורידו מעל הקיר את הצלב. אמרתי להם, שאין לי כל התנגדות שהוא יישאר במקומו. וכך אירע שידידי סְפָּאטִינִי, היה נכנס בבוקר לחדרי וכורע מול הצלב ואומר את תפילותיו ואילו אני, בצידו השני של החדר, הייתי שר זמירות אחדות, מתפלל את תפילות הבוקר ואומר ‘שמע ישראל’.

למרות המרחק מהבית והקשיים הכלכליים של הסטודנט הצעיר, אלפרדו סראנו השתלב עד מהרה בחיים האוניברסיטאיים וזכה בזמן קצר להערכתם של חבריו הסטודנטים, ובעצמו גילה גישה פרגמטית שפתחה בפניו את השערים לקהילה היהודית של מילאנו. כבר בשנים בהם למד במכון המסחרי-כלכלי של רודוס ניתן היה לעמוד על ערכו כתלמיד מצטיין; הוא קיבל שם את הדיפלומה כמנהל חשבונות ונבחר “לתלמיד הטוב ביותר בכיתה”. שני לו היה ג'וֹרְג'וֹ פָּאפָּאנִיקִיטַס, בנו של כומר יווני-אורתודוקסי מהאי סְקַרְפָּנְטוֹ.

מדוע, אם כן, לעבור מרודוס למילאנו? כמובן משום שצפון איטליה היה אזור מאוד מבוקש מבחינה מקצועית וחברתית. בנוסף לכך, ממש באותם שנים הקהילה היהודית של מילאנו הגיעה לשיא מעמדה הבינלאומי. היתה זו תקופה של צמיחה בלתי פוסקת שהחלה כבר ב-28 בספטמבר 1892 עם פתיחתו של בית-הכנסת הגדול ברחוב גוּאָסְטָלָה שנגדעה בשנות הפשיזם והרדיפות הגזעניות.

אביו של ג'וֹרְג'וֹ פָּאפָּאנִיקִיטַס רצה שניסע לוונציה שבה היה בית ספר גבוה לכלכלה, ואילו אני טענתי שמוטב ללמוד ב”בּוֹקוֹנִי”, שממוקם במרכז מסחרי ותעשייתי כמילאנו. זו היתה עיר שבה החיים, על כל היבטיהם, פעמו בקצב מוגבר, והעיר עצמה היתה אחת המפותחות ביותר באירופה ובה יכולנו ליישם בעבודתנו את כל מה שנכיר במשך הלימודים.

עמדתו של סראנו היא זו שהתקבלה והוא יצא ראשון ל”בוקוני” ואילו ג’ורג’ו הצטרף אליו חודשיים לאחר מכן הביא עימו מכתב המלצה לבנקאי אנטוניו רוֹטָה. כתב-היד של אלפרדו סראנו מאפשר לנו להתוודע לקבלת הפנים הנדיבה שהפגינו משפחות מהבורגנות האיטלקית כלפי השניים ואת האווירה הנוחה שאפשרה השתלבות חברתית בתרבות היהודית של התקופה ההיא.

לבני הזוג רוֹטֶָה היו שני בנים ובת אחת. גִּ'ילְדּוֹ, שלימים היה לרופא ופְּיֶירלוּאִיגִ'י, שסיים את לימודי התואר הראשון בכלכלה ומסחר. הם היו מאוד אדיבים כלפינו, והזמינו אותנו לארוחת הערב של חג המולד וגם לראש השנה הקתולי.

אחרי חודשים מעטים סראנו מצליח ליצור קשרים הדוקים עם אישים מרכזיים של הציונות האיטלקית והשתתף גם בהתהוותם של ארגונים יהודיים באיטליה וגם ארגונים בינלאומיים חשובים. השאלה היא: כיצד התארגנה הקהילה היהודית של מילאנו בסוף שנות העשרים של המאה שעברה? סראנו עצמו הצביע על שלושה מרכזים שסביבם התנהלו חייהם של 5,000 היהודים.

המרכז הראשון היה ברחוב גוּאָסְטָלָה 19, שם שכן בית-הכנסת הגדול, שנחנך בשנת 1892 ובו התגורר הרב הראשי אָלֵסַנְדְּרוֹ דָּה פָאנוֹ ובו היה גם משרדו של הקונסורציום היהודי של מילאנו, שדאג לצרכים הדתיים והרוחניים של הקהילה.

המרכז השני היה ברחוב דִּישִׁפְּלִינִי 11 ובו פעל גן ילדים וכמה כיתות של בית-ספר יסודי.

המרכז השלישי היה “בית-המפגש היהודי של מילאנו”, הוא עבר באותה התקופה מרחוב דֶּלְאוֹרְסוֹ 1 לרחוב אַמֵדֶאי 3, ועסק בעיקר בפעילות תרבותית ובידורית ואירח את ארגון הנשים היהודיות של איטליה, את מערכת העיתון היהודי “ישראל”, את האגודה הציונית של מילאנו, את משרדי הקרן הקיימת וקרן-היסוד ואת אגודת הסטודנטים היהודים.

לסראנו ניתנה אז ההזדמנות להתרועע עם בני דורו ועם חברים לספסל הלימודים שהיו בעלי שיעור-קומה בינלאומי. גּוּאִידוֹ יָארָאק, נשיא אגודת הסטודנטים היהודיים בשנים בהם סראנו יהיה למזכירה של האגודה הזאת. לאחר המלחמה יָארָאק התמנה לנשיא הקהילה היהודית של מילאנו וגם לנשיא-כבוד של איחוד הקהילות היהודיות של איטליה; אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן, היה אחד השמות הבולטים בציונות האיטלקית ובתרבות היהודית של ארץ המגף. גם הוא הותיר לימים חותם בל-יימחה בתרבות היהודית האיטלקית, ואיתו קשר סראנו יחסי ידידות אמיצים; ואחרון הוא אַסְטוֹרֶה מָאיֵּיר, שלימים יהיה גם קונסול הכבוד של ישראל במילאנו ונשיא הפדרציה הציונית האיטלקית. לאחר המלחמה מאייר יכונן קשרים הדוקים עם האפיפיור יוחנן פאולוס ה-23 וכן עם הארכיבישוף של מילאנו, גּ'וֹבַאנִי בָּטִיסְטָה מוֹנְטִינִי, עוד לפני שהלה היה לאפיפיור פאולוס השישי.

הודות למפגש עם דמויות אלה, אלפרדו סראנו הצעיר אימץ את האידיאולוגיה הציונית של אותה תקופה.

בחדר האוכל של אכסניית “קרדינל פרארי”, היכרתי את רוֹלֶה. הוא היה אז אדם מבוגר, ששירת במלחמת העולם הראשונה בחיל-הפרשים ומוצאו היה ממשפחה דלת-אמצעים. הוא עלה בכוחות עצמו את כל שלבי ההיררכיה התעשייתית החל מפועל פשוט ועד לכך שנרשם ללימודי הנדסה. הוא היה האיש שאמר לי יותר מפעם אחת: “כדאי שתכיר את אַסְטוֹרֶה מָאיֵּיר, הוא בן עמך ודתך, איש מאוד עשיר, בן-אדם טוב, מצטיין, אינטליגנטי וחרוץ”.

עד אז לא הכרתי את אסטורה מאייר; הראו לי במי מדובר, כמה שנים לאחר מכן, בבית-הכנסת הגדול שברחוב גוּאָסְטָלָה, כשהוא הגיע לשם עם אביו סַאלִי מאייר, הם נהגו לשבת בשורה השלישית מצד שמאל, ליד הסבא, אַסְטוֹרֶה וִיטָה.

אך את כניסתו הממשית לעולם הציונות האיטלקית התחייב אלפרדו לרב דָוִוידֶה פְּרַתוֹ, שהיה מנהל הישיבה ברודוס ופעיל ציוני חשוב באיטליה. ויקטור טָארִיקָה, חברו של סראנו עוד מימי רודוס כתב לצִ'ירוֹ גְּלָאס, שהיה אדם שקירב צעירים רבים לאידיאולוגיה הציונית. אלפרדו סראנו תיאר בחיבורו את דמותו של גְּלָאס, ולכך נודעת כיום חשיבות מיוחדת, משום שזו עדות נדירה לפועלו של אדם ייחודי ומבריק ביותר, שמת בגיל 27 והצליח עד אז לחולל רבות.

צִ'ירוֹ הגיע לרודוס בירח-הדבש שלו. ויקטור טָארִיקָה הכיר אותו בהזדמנות הזאת. במשך ביקורו באי יצר צִ'ירוֹ קשר עם הצעירים היהודים ודיבר איתם על התנועה הציונית ועל הישגיה. אחד מהמפגשים האלה נערך בישיבה הרבנית של רודוס. בעקבות הזמנתו של ויקטור טָארִיקָה, גם אני נטלתי חלק במפגש הזה. באותה תקופה ידעתי מעט מאוד על הדברים שהתנועה הציונית עושה בארץ ישראל. גם הוריי, שפקדו את בתי הספר של הנזירים הנוצריים וגם תלמידי בית-הספר היהודי אליאנס היו רחוקים מאוד מהתנועה הציונית, ומרביתם בחרו להגר לכל מיני מקומות: אירופה, קונגו הבלגית, רודזיה או לארצות אמריקה. הם ראו את פלשתינה כמקום מקלט ליהודי רוסיה, פולניה והמדינות הגובלות בהן, שם היהודים נרדפו. שתי הסיבות שבגללן התנועה הציונית לא היכתה שורש ברודוס ואף לא בארצות המזרח התיכון, לא היו הרווחה הכלכלית היחסית ולא הסובלנות שהפגינו האוכלוסיות שבקרבן חיו הקהילות היהודיות, אלא החינוך היהודי שעמד על טהרת החינוך הדתי והיה חסר כל סממנים לאומניים. בנוסף לכך, היו מי שראו בפלשתינה חבל ארץ של קולוניאליזם חקלאי, שהחיים בו קשים ואנשים שעסקו במסחר רוב ימיהם, התקשו להסתגל לחיים כאלה, אלא אם היו חדורי אידיאלים ובעלי רוח הקרבה גדולה ביותר.

צִ'ירוֹ גְּלָאס היה צעיר בעל קסם מיוחד ולא רק משום חזותו הנאה, אלא משום שידע לעניין את האנשים והיה מלהיב את המאזינים לו ברוחב השכלתו וברגשות העזים שהפגין כלפי המסורת היהודית. הנאומים של צִ'ירוֹ גְּלָאס עוררו עניין רב בקרב היהודים הצעירים של רודוס והם, גם אחרי שהיגרו למקומות אחרים, הוסיפו להתעניין במפעלותיה של התנועה הציונית, והעניקו את תמיכתם ליהודים שהיגרו לפלשתינה וביניהם היה גם אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן, שביקר בקונגו הבלגית בכל הפעמים שארגנו מבצעי התרמה למען ארץ ישראל.

צִ'ירוֹ גְּלָאס עדכן את הרב פרופסור דָוִוידֶה פְּרַתוֹ על הגעתי למילאנו וזה האחרון ביקש שאבוא לבקרו. באותה עת פרופסור פְּרַתוֹ פעל למען קרן היסוד והתגורר ברחוב גָאֶטַנוֹ נִיגְרָה מספר 8.

הוא קיבל את פניי בלבביות, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסויות של “בית-המפגש של מילאנו”, ששכן ברחוב דֶּלְאוֹרְסוֹ 1, פינת רחוב ג'וּזֶפֶּה וֶרְדִּי, שם הוא הרצה מדי יום ראשון בבוקר הרצאות מאוד מעניינות והציע את פרשנותו לפרשת השבוע. הוא הציג אותי בפני דוקטור אִיבוֹ לֵוִי, שביקר אצלו ואמר לי, שבקרב הסטודנטים העומדים לסיים את לימודיהם, ובאוניברסיטת בּוֹקוֹנִי יש סטודנט בשם אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן, שאליו אני יכול לפנות, בתחילת לימודיי, כדי לקבל ממנו מידע ואף תמיכה.

המפגש עם אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן היה בנובמבר 1926, והוא מייצג תפנית אמיתית בחייו של סראנו. נכון היה אחד הכוכבים העולים בשמי הציונות האיטלקית, הוא היה חברו ללימודים ב”בוקוני”: “הוא היה בשנה האחרונה ואני הייתי בראשונה”. זו היתה הסיבה שבזכותה הם נותרו חברים בלב ובנפש. סראנו חב לנָכוֹן את משרתו בקהילה היהודית של מילאנו, שהוצעה לו בשנת 1931. וכך הוא תיאר את פגישתם הראשונה:

בסוף הטרימסטר הראשון התקיימו מבחנים ואת הציונים פרסמו בלוח-המודעות של האוניברסיטה. אני זכיתי בציון עשר בהצטיינות יתרה הן בצרפתית והן באנגלית. שני הציונים הגבוהים הללו לא היו פרי לימודים מאומצים, אלא באו לי בצורה ספונטנית משום שהצרפתית היתה שפת האם שלי יחד עם הלאדינו, ואילו אנגלית למדתי במשך שש שנים בחטיבת הביניים. אחרי שהתפרסמו הציונים הללו, ובשעה שעמדתי ושוחחתי עם כמה חברים לספסל הלימודים באולם הגדול ששימש גם כחדר המתנה, התקרבה אלי קבוצה של תלמידי השנה האחרונה, שחבריה הביעו את פליאתם על שני הציונים המעולים שקיבלתי במבחנים. שאלתי אותם מה סיבת פליאתם והם הסבירו לי, כי כבר שמונה שנים פרופסור מריו חָסוֹן, המרצה לאנגלית, ופרופסור וָנְדֶאי המרצה לצרפתית, לא העניקו לאיש את הציון עשר בהצטיינות יתרה. הם בירכו אותי על הציונים המעולים ושאלו אותי מאין אני בא. הסברתי להם את הסיבות לכך שאני מיטיב להכיר את שתי השפות הללו, זכיתי למחמאות מכל הסטודנטים שנכחו במקום, ומעמדי השתפר מאוד בעיניהם, משום שהם בדרך כלל הביטו בהתנשאות על תלמידי השנה הראשונה, “הטירונים”. בין תלמידי השנה הרביעית היה גם אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן, שאף הוא היטיב לדעת צרפתית ואנגלית.

בתהליך הצמיחה הבולט לעין של הקהילה היהודית של מילאנו סראנו נוכח תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא נוכח גם ברגע ההכרזה של בֶּרְטָה בֶּרְנְשְׁטֵיְן קָאמֶאוֹ, בשנת 1927, על הקמת אגודת הנשים היהודיות האיטלקיות, ובהזדמנות זו הכיר את וִיטוֹרְיָה קַאנְטוֹנִי-פִּיזָה, שהיתה הנשיאה הראשונה של הארגון, תפקיד שאותו מילאה עד 1939, השנה בה היגרה לפלשתינה.

בחודש מארס, שנת 1927, קצת לפני או קצת אחרי חג הפורים, בבית-המפגש היהודי של מילאנו, שהתארח בהזדמנות זו אצל ה”לִיצֶ'אוּם”, התקיים חוג תרבות, שמקום מושבו היה ברחוב דֶּלְאוֹרְסוֹ 1. האולם בו נערכו הישיבות נחלק לשניים באמצעות מסך גדול ושחור. מאחורי המסך הזה, בעזרת כמה אנשים, העניקו חיוניות וקול לבובות ואילו איש תיאטרון הבובות הניע את הדמויות של מגילת אסתר.

בהפסקה בין חלקי המופע, כשהדליקו את האור, בֶּרְטָה בֶּרְנְשְׁטֵיין קָאמֶאוֹ, שהיתה אז בגיל מתקדם, עמדה והכריזה, שדמעות בעיניה מרוב התרגשות, על כך שנוסדה אגודה של נשים יהודיות איטלקיות שמטרתה לפעול בתחום התרבות, לסייע לאנשים במצוקה ולהעניק תמיכה לארגונים הציונים השונים ובעיקר לקרן הקיימת לישראל. בין האנשים שנכחו בערב ההוא היתה גם וִיטוֹרְיָה קַאנְטוֹנִי-פִּיזָה, שהיתה הנשיאה הראשונה של המוסד האמור.

ביוני 1927, ברחוב דֶּלְאוֹרְסוֹ 1, סראנו נטל חלק בכנס הגופים הציוניים של איטליה שבמסגרתו נשא דברים, כשליח הסוכנות היהודית, דוקטור ויקטור יעקובסון, ששימש כנציג הקבוע של הסוכנות היהודית בחבר האומות שמקום מושבו היה בז’נווה.

בכנס הזה השתתפו, אם אני אכן זוכר היטב, דָוִוידֶה פְּרַתוֹ, אַלְפוֹנְסוֹ פָּצִ'יפִיצִ'י, דָּנְטֶה לָאטֶס, גָ'אקוֹמוֹ לֵוִי מִינְצִ'י, שהיה הנאמן של קרן היסוד באיטליה, אַנְגְּ'לוֹ סַצֶ'רְדוֹטִי, הרב הראשי של רומא, לֵאוֹנֶה קָרְפִּי, מנהיג הרוויזיוניסטים, ארגון שרק נוסד אז באיטליה, ושחולל ויכוחים ארוכים ולוהטים במשך הכנס, אֶנְצוֹ סֶרֶנִי, שאך אז השלים את עלייתו ארצה, ודוקטור מרקו רומנו, מחברו של ספר על התנועה הציונית, אחד ממנהיגי יהדות בולגריה ודוד של האחים לאונה וסימון בְּזֶ'רָנוֹ, שגרו במילאנו ואחר כך השתקעו בארץ ישראל, ותרמו תרומה נכבדה לפיתוח התעשיות בארץ.

אומברטו נכון, שהיה אחד ממארגני הכנס הזה, מונה במהלכו למזכיר הפדרציה הציונית האיטלקית. מאוחר יותר, בית-המפגש היהודי, שהוקם בעזרתו ובמימונו של עורך-הדין לֵאוֹנֶה קָרְפִּי, וזכה לסיוע נאה מאת אומברטו נכון, עבר לרחוב אַמֵדֶאי 3.

עוד על הספר

אנחנו כאן, בחיים! רוברטו מאצולי

קהילת יהודי מילאנו והציונות

אלפרדו סראנו נולד באיידין שבטורקיה בשנת 1906, למשה ואַלֶגְּרָה סראנו. בשנת 1911 הגלו את משפחתו לנַאפּוֹלִי, בגין האזרחות האיטלקית שבה הם החזיקו, משום שאיטליה היתה במלחמה עם טורקיה. רבים מהיהודים “הספרדים” שחיו בטורקיה היו בעלי אזרחות איטלקית, או משום שמוצאם היה מאיטליה, ברובם הגדול מלִיבוֹרְנוֹ, או משום ההסכמים של מדינות אירופיות עם האימפריה העות’מאנית שעל פיהם יישמרו זכויותיהם של אזרחי הארצות הנוצריות החיים ברחבי האימפריה. כשטורקיה נכנסה לעימות צבאי עם איטליה היהודים נאלצו להחליט: או להיות טורקים, או להישאר אזרחים איטלקיים ולעזוב את האימפריה. החלטה ברוח זו קיבלה משפחת סראנו שבשנת 1912 עברה להתגורר ברודוס, שבאותם ימים היתה בשליטה איטלקית, כמו כל שאר האיים הדודקאנסיים. משה מצא עבודה ברשויות המכס וכן שימש כמתורגמן בבית הכלא של האי הזה. אלפרדו הקטן למד אצל הנזירים הצרפתיים ולאחר מכן גם אצל האיטלקיים.

בגיל עשרים, בשנת 1926, הוא עזב את האי השוכן בים האגאי ונסע למילאנו, שם הוא נרשם ללימודים בפקולטה לכלכלה ומסחר של אוניברסיטת בּוֹקוֹנִי.

זה היה אחרי הצהריים, היום היה אפל. גשם קל ירד, דקיק-דקיק, כאילו היה תלוי באוויר, והיה מעורבב בערפל קר, והכל היה כה אופייני למילאנו. מזג האוויר המעיק והעצוב היה לדידי, שבאתי מרודוס, אי בים האגאי, שהאוויר שלו צלול והוא שטוף שמש כל השנה, מדכא ובלתי נסבל.

הגעתי לאיטליה לקראת סוף אוקטובר 1926, ירדתי בנמל בְּרִינְדִּיזִי, מספינה של חברת “סַן-מַרְקוֹ”, ששטה בין נמלי איטליה ואלה של מזרח הים-התיכון. לקחתי רכבת, שאחרי נסיעה של עשרים שעות הביאה אותי לתחנת הרכבת הישנה של מילאנו. היו בכיסי מכתבי המלצה רבים מאת אנשים להם קרובי-משפחה במילאנו. בחרתי אחד מהם, זה שנתן לי פְרַטֵל אַנְגְּ'לִינוֹ, שהיה מורי במכון הטכנולוגי- מסחרי ברודוס. המכתב יועד לפְרַטֵל אַפְרוֹדִיסְיוֹ, במכון “גּוֹנְזָאגָה” במילאנו. המכתב נכתב בפנקס שלי וכך נאמר בו: “אפרודיסיו היקר, הנני מציג בפניך את הבחור הצעיר, אלפרדו סראנו, שכעת בא ללמוד במילאנו. כל מה שתוכל לעשות למענו כאילו עשית אותו למעני. בברכות לבביות, אנג’לינו”.

עליתי לכרכרה ואמרתי את הכתובת ברחוב וְיִטְרוּבְיוֹ. פְרַטֵל אַפְרוֹדִיסְיוֹ קיבל את פניי בלבביות רבה. הוא המתין שאתאושש קצת אחרי הנסיעה, ולאחר שהציע לי ארוחת בוקר קלה, טלפן לאכסנייה הנוצרית “קַרְדִּינָל פֵרָארִי”, כדי לשאול אם הם יכולים לארח אותי אצלם. אחרי שבירר שהם מקבלים גם כאלה שאינם קתולים, העלה אותי למונית ונתן להם את הכתובת ברחוב סַנְטָה סוֹפִיָּה. שם היתה הכניסה לנשים ואילו הכניסה לגברים היתה ברחוב מֶרְקָאלִי. רחוב סַנְטָה סוֹפִיָּה נחלק לשניים: החלק הראשון היה רחוב לכל דבר, מרוצף אבנים ולוחות גרניט ובלי שום הגבהה לעבר המדרכה, ואילו החלק השני היה באזור הנָווִילְיוֹ, שבו גררו את גלילי הנייר כדי להביא אותם למעגן שברחוב סן-מרקו ולספק אותם לעיתון “קוֹרִיֶּירֶה דֶּלָּה סֶרָה”. חיכיתי כמה דקות בכניסת מגורי הנשים של הפנסיון עד שלוּאִיגִ'י מֶלְכִּיוֹר, שהיה אחראי על כוח האדם במקום, בא לאסוף אותי, והוביל אותי אל משרדי הנהלת מגורי הגברים של הפנסיון, ושם אַרְתּוּרוֹ קוּצָ'אטִי, שהיה אז המנהל, הקצה לי מקום בחדר של שלוש מיטות.

בהמשך נתנו לי חדר ליחיד ב”קרדינל פרארי” ושאלו אותי, ברוח ליברלית, אם רצוני שיורידו מעל הקיר את הצלב. אמרתי להם, שאין לי כל התנגדות שהוא יישאר במקומו. וכך אירע שידידי סְפָּאטִינִי, היה נכנס בבוקר לחדרי וכורע מול הצלב ואומר את תפילותיו ואילו אני, בצידו השני של החדר, הייתי שר זמירות אחדות, מתפלל את תפילות הבוקר ואומר ‘שמע ישראל’.

למרות המרחק מהבית והקשיים הכלכליים של הסטודנט הצעיר, אלפרדו סראנו השתלב עד מהרה בחיים האוניברסיטאיים וזכה בזמן קצר להערכתם של חבריו הסטודנטים, ובעצמו גילה גישה פרגמטית שפתחה בפניו את השערים לקהילה היהודית של מילאנו. כבר בשנים בהם למד במכון המסחרי-כלכלי של רודוס ניתן היה לעמוד על ערכו כתלמיד מצטיין; הוא קיבל שם את הדיפלומה כמנהל חשבונות ונבחר “לתלמיד הטוב ביותר בכיתה”. שני לו היה ג'וֹרְג'וֹ פָּאפָּאנִיקִיטַס, בנו של כומר יווני-אורתודוקסי מהאי סְקַרְפָּנְטוֹ.

מדוע, אם כן, לעבור מרודוס למילאנו? כמובן משום שצפון איטליה היה אזור מאוד מבוקש מבחינה מקצועית וחברתית. בנוסף לכך, ממש באותם שנים הקהילה היהודית של מילאנו הגיעה לשיא מעמדה הבינלאומי. היתה זו תקופה של צמיחה בלתי פוסקת שהחלה כבר ב-28 בספטמבר 1892 עם פתיחתו של בית-הכנסת הגדול ברחוב גוּאָסְטָלָה שנגדעה בשנות הפשיזם והרדיפות הגזעניות.

אביו של ג'וֹרְג'וֹ פָּאפָּאנִיקִיטַס רצה שניסע לוונציה שבה היה בית ספר גבוה לכלכלה, ואילו אני טענתי שמוטב ללמוד ב”בּוֹקוֹנִי”, שממוקם במרכז מסחרי ותעשייתי כמילאנו. זו היתה עיר שבה החיים, על כל היבטיהם, פעמו בקצב מוגבר, והעיר עצמה היתה אחת המפותחות ביותר באירופה ובה יכולנו ליישם בעבודתנו את כל מה שנכיר במשך הלימודים.

עמדתו של סראנו היא זו שהתקבלה והוא יצא ראשון ל”בוקוני” ואילו ג’ורג’ו הצטרף אליו חודשיים לאחר מכן הביא עימו מכתב המלצה לבנקאי אנטוניו רוֹטָה. כתב-היד של אלפרדו סראנו מאפשר לנו להתוודע לקבלת הפנים הנדיבה שהפגינו משפחות מהבורגנות האיטלקית כלפי השניים ואת האווירה הנוחה שאפשרה השתלבות חברתית בתרבות היהודית של התקופה ההיא.

לבני הזוג רוֹטֶָה היו שני בנים ובת אחת. גִּ'ילְדּוֹ, שלימים היה לרופא ופְּיֶירלוּאִיגִ'י, שסיים את לימודי התואר הראשון בכלכלה ומסחר. הם היו מאוד אדיבים כלפינו, והזמינו אותנו לארוחת הערב של חג המולד וגם לראש השנה הקתולי.

אחרי חודשים מעטים סראנו מצליח ליצור קשרים הדוקים עם אישים מרכזיים של הציונות האיטלקית והשתתף גם בהתהוותם של ארגונים יהודיים באיטליה וגם ארגונים בינלאומיים חשובים. השאלה היא: כיצד התארגנה הקהילה היהודית של מילאנו בסוף שנות העשרים של המאה שעברה? סראנו עצמו הצביע על שלושה מרכזים שסביבם התנהלו חייהם של 5,000 היהודים.

המרכז הראשון היה ברחוב גוּאָסְטָלָה 19, שם שכן בית-הכנסת הגדול, שנחנך בשנת 1892 ובו התגורר הרב הראשי אָלֵסַנְדְּרוֹ דָּה פָאנוֹ ובו היה גם משרדו של הקונסורציום היהודי של מילאנו, שדאג לצרכים הדתיים והרוחניים של הקהילה.

המרכז השני היה ברחוב דִּישִׁפְּלִינִי 11 ובו פעל גן ילדים וכמה כיתות של בית-ספר יסודי.

המרכז השלישי היה “בית-המפגש היהודי של מילאנו”, הוא עבר באותה התקופה מרחוב דֶּלְאוֹרְסוֹ 1 לרחוב אַמֵדֶאי 3, ועסק בעיקר בפעילות תרבותית ובידורית ואירח את ארגון הנשים היהודיות של איטליה, את מערכת העיתון היהודי “ישראל”, את האגודה הציונית של מילאנו, את משרדי הקרן הקיימת וקרן-היסוד ואת אגודת הסטודנטים היהודים.

לסראנו ניתנה אז ההזדמנות להתרועע עם בני דורו ועם חברים לספסל הלימודים שהיו בעלי שיעור-קומה בינלאומי. גּוּאִידוֹ יָארָאק, נשיא אגודת הסטודנטים היהודיים בשנים בהם סראנו יהיה למזכירה של האגודה הזאת. לאחר המלחמה יָארָאק התמנה לנשיא הקהילה היהודית של מילאנו וגם לנשיא-כבוד של איחוד הקהילות היהודיות של איטליה; אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן, היה אחד השמות הבולטים בציונות האיטלקית ובתרבות היהודית של ארץ המגף. גם הוא הותיר לימים חותם בל-יימחה בתרבות היהודית האיטלקית, ואיתו קשר סראנו יחסי ידידות אמיצים; ואחרון הוא אַסְטוֹרֶה מָאיֵּיר, שלימים יהיה גם קונסול הכבוד של ישראל במילאנו ונשיא הפדרציה הציונית האיטלקית. לאחר המלחמה מאייר יכונן קשרים הדוקים עם האפיפיור יוחנן פאולוס ה-23 וכן עם הארכיבישוף של מילאנו, גּ'וֹבַאנִי בָּטִיסְטָה מוֹנְטִינִי, עוד לפני שהלה היה לאפיפיור פאולוס השישי.

הודות למפגש עם דמויות אלה, אלפרדו סראנו הצעיר אימץ את האידיאולוגיה הציונית של אותה תקופה.

בחדר האוכל של אכסניית “קרדינל פרארי”, היכרתי את רוֹלֶה. הוא היה אז אדם מבוגר, ששירת במלחמת העולם הראשונה בחיל-הפרשים ומוצאו היה ממשפחה דלת-אמצעים. הוא עלה בכוחות עצמו את כל שלבי ההיררכיה התעשייתית החל מפועל פשוט ועד לכך שנרשם ללימודי הנדסה. הוא היה האיש שאמר לי יותר מפעם אחת: “כדאי שתכיר את אַסְטוֹרֶה מָאיֵּיר, הוא בן עמך ודתך, איש מאוד עשיר, בן-אדם טוב, מצטיין, אינטליגנטי וחרוץ”.

עד אז לא הכרתי את אסטורה מאייר; הראו לי במי מדובר, כמה שנים לאחר מכן, בבית-הכנסת הגדול שברחוב גוּאָסְטָלָה, כשהוא הגיע לשם עם אביו סַאלִי מאייר, הם נהגו לשבת בשורה השלישית מצד שמאל, ליד הסבא, אַסְטוֹרֶה וִיטָה.

אך את כניסתו הממשית לעולם הציונות האיטלקית התחייב אלפרדו לרב דָוִוידֶה פְּרַתוֹ, שהיה מנהל הישיבה ברודוס ופעיל ציוני חשוב באיטליה. ויקטור טָארִיקָה, חברו של סראנו עוד מימי רודוס כתב לצִ'ירוֹ גְּלָאס, שהיה אדם שקירב צעירים רבים לאידיאולוגיה הציונית. אלפרדו סראנו תיאר בחיבורו את דמותו של גְּלָאס, ולכך נודעת כיום חשיבות מיוחדת, משום שזו עדות נדירה לפועלו של אדם ייחודי ומבריק ביותר, שמת בגיל 27 והצליח עד אז לחולל רבות.

צִ'ירוֹ הגיע לרודוס בירח-הדבש שלו. ויקטור טָארִיקָה הכיר אותו בהזדמנות הזאת. במשך ביקורו באי יצר צִ'ירוֹ קשר עם הצעירים היהודים ודיבר איתם על התנועה הציונית ועל הישגיה. אחד מהמפגשים האלה נערך בישיבה הרבנית של רודוס. בעקבות הזמנתו של ויקטור טָארִיקָה, גם אני נטלתי חלק במפגש הזה. באותה תקופה ידעתי מעט מאוד על הדברים שהתנועה הציונית עושה בארץ ישראל. גם הוריי, שפקדו את בתי הספר של הנזירים הנוצריים וגם תלמידי בית-הספר היהודי אליאנס היו רחוקים מאוד מהתנועה הציונית, ומרביתם בחרו להגר לכל מיני מקומות: אירופה, קונגו הבלגית, רודזיה או לארצות אמריקה. הם ראו את פלשתינה כמקום מקלט ליהודי רוסיה, פולניה והמדינות הגובלות בהן, שם היהודים נרדפו. שתי הסיבות שבגללן התנועה הציונית לא היכתה שורש ברודוס ואף לא בארצות המזרח התיכון, לא היו הרווחה הכלכלית היחסית ולא הסובלנות שהפגינו האוכלוסיות שבקרבן חיו הקהילות היהודיות, אלא החינוך היהודי שעמד על טהרת החינוך הדתי והיה חסר כל סממנים לאומניים. בנוסף לכך, היו מי שראו בפלשתינה חבל ארץ של קולוניאליזם חקלאי, שהחיים בו קשים ואנשים שעסקו במסחר רוב ימיהם, התקשו להסתגל לחיים כאלה, אלא אם היו חדורי אידיאלים ובעלי רוח הקרבה גדולה ביותר.

צִ'ירוֹ גְּלָאס היה צעיר בעל קסם מיוחד ולא רק משום חזותו הנאה, אלא משום שידע לעניין את האנשים והיה מלהיב את המאזינים לו ברוחב השכלתו וברגשות העזים שהפגין כלפי המסורת היהודית. הנאומים של צִ'ירוֹ גְּלָאס עוררו עניין רב בקרב היהודים הצעירים של רודוס והם, גם אחרי שהיגרו למקומות אחרים, הוסיפו להתעניין במפעלותיה של התנועה הציונית, והעניקו את תמיכתם ליהודים שהיגרו לפלשתינה וביניהם היה גם אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן, שביקר בקונגו הבלגית בכל הפעמים שארגנו מבצעי התרמה למען ארץ ישראל.

צִ'ירוֹ גְּלָאס עדכן את הרב פרופסור דָוִוידֶה פְּרַתוֹ על הגעתי למילאנו וזה האחרון ביקש שאבוא לבקרו. באותה עת פרופסור פְּרַתוֹ פעל למען קרן היסוד והתגורר ברחוב גָאֶטַנוֹ נִיגְרָה מספר 8.

הוא קיבל את פניי בלבביות, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסויות של “בית-המפגש של מילאנו”, ששכן ברחוב דֶּלְאוֹרְסוֹ 1, פינת רחוב ג'וּזֶפֶּה וֶרְדִּי, שם הוא הרצה מדי יום ראשון בבוקר הרצאות מאוד מעניינות והציע את פרשנותו לפרשת השבוע. הוא הציג אותי בפני דוקטור אִיבוֹ לֵוִי, שביקר אצלו ואמר לי, שבקרב הסטודנטים העומדים לסיים את לימודיהם, ובאוניברסיטת בּוֹקוֹנִי יש סטודנט בשם אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן, שאליו אני יכול לפנות, בתחילת לימודיי, כדי לקבל ממנו מידע ואף תמיכה.

המפגש עם אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן היה בנובמבר 1926, והוא מייצג תפנית אמיתית בחייו של סראנו. נכון היה אחד הכוכבים העולים בשמי הציונות האיטלקית, הוא היה חברו ללימודים ב”בוקוני”: “הוא היה בשנה האחרונה ואני הייתי בראשונה”. זו היתה הסיבה שבזכותה הם נותרו חברים בלב ובנפש. סראנו חב לנָכוֹן את משרתו בקהילה היהודית של מילאנו, שהוצעה לו בשנת 1931. וכך הוא תיאר את פגישתם הראשונה:

בסוף הטרימסטר הראשון התקיימו מבחנים ואת הציונים פרסמו בלוח-המודעות של האוניברסיטה. אני זכיתי בציון עשר בהצטיינות יתרה הן בצרפתית והן באנגלית. שני הציונים הגבוהים הללו לא היו פרי לימודים מאומצים, אלא באו לי בצורה ספונטנית משום שהצרפתית היתה שפת האם שלי יחד עם הלאדינו, ואילו אנגלית למדתי במשך שש שנים בחטיבת הביניים. אחרי שהתפרסמו הציונים הללו, ובשעה שעמדתי ושוחחתי עם כמה חברים לספסל הלימודים באולם הגדול ששימש גם כחדר המתנה, התקרבה אלי קבוצה של תלמידי השנה האחרונה, שחבריה הביעו את פליאתם על שני הציונים המעולים שקיבלתי במבחנים. שאלתי אותם מה סיבת פליאתם והם הסבירו לי, כי כבר שמונה שנים פרופסור מריו חָסוֹן, המרצה לאנגלית, ופרופסור וָנְדֶאי המרצה לצרפתית, לא העניקו לאיש את הציון עשר בהצטיינות יתרה. הם בירכו אותי על הציונים המעולים ושאלו אותי מאין אני בא. הסברתי להם את הסיבות לכך שאני מיטיב להכיר את שתי השפות הללו, זכיתי למחמאות מכל הסטודנטים שנכחו במקום, ומעמדי השתפר מאוד בעיניהם, משום שהם בדרך כלל הביטו בהתנשאות על תלמידי השנה הראשונה, “הטירונים”. בין תלמידי השנה הרביעית היה גם אוּמְבֶּרְטוֹ נָכוֹן, שאף הוא היטיב לדעת צרפתית ואנגלית.

בתהליך הצמיחה הבולט לעין של הקהילה היהודית של מילאנו סראנו נוכח תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא נוכח גם ברגע ההכרזה של בֶּרְטָה בֶּרְנְשְׁטֵיְן קָאמֶאוֹ, בשנת 1927, על הקמת אגודת הנשים היהודיות האיטלקיות, ובהזדמנות זו הכיר את וִיטוֹרְיָה קַאנְטוֹנִי-פִּיזָה, שהיתה הנשיאה הראשונה של הארגון, תפקיד שאותו מילאה עד 1939, השנה בה היגרה לפלשתינה.

בחודש מארס, שנת 1927, קצת לפני או קצת אחרי חג הפורים, בבית-המפגש היהודי של מילאנו, שהתארח בהזדמנות זו אצל ה”לִיצֶ'אוּם”, התקיים חוג תרבות, שמקום מושבו היה ברחוב דֶּלְאוֹרְסוֹ 1. האולם בו נערכו הישיבות נחלק לשניים באמצעות מסך גדול ושחור. מאחורי המסך הזה, בעזרת כמה אנשים, העניקו חיוניות וקול לבובות ואילו איש תיאטרון הבובות הניע את הדמויות של מגילת אסתר.

בהפסקה בין חלקי המופע, כשהדליקו את האור, בֶּרְטָה בֶּרְנְשְׁטֵיין קָאמֶאוֹ, שהיתה אז בגיל מתקדם, עמדה והכריזה, שדמעות בעיניה מרוב התרגשות, על כך שנוסדה אגודה של נשים יהודיות איטלקיות שמטרתה לפעול בתחום התרבות, לסייע לאנשים במצוקה ולהעניק תמיכה לארגונים הציונים השונים ובעיקר לקרן הקיימת לישראל. בין האנשים שנכחו בערב ההוא היתה גם וִיטוֹרְיָה קַאנְטוֹנִי-פִּיזָה, שהיתה הנשיאה הראשונה של המוסד האמור.

ביוני 1927, ברחוב דֶּלְאוֹרְסוֹ 1, סראנו נטל חלק בכנס הגופים הציוניים של איטליה שבמסגרתו נשא דברים, כשליח הסוכנות היהודית, דוקטור ויקטור יעקובסון, ששימש כנציג הקבוע של הסוכנות היהודית בחבר האומות שמקום מושבו היה בז’נווה.

בכנס הזה השתתפו, אם אני אכן זוכר היטב, דָוִוידֶה פְּרַתוֹ, אַלְפוֹנְסוֹ פָּצִ'יפִיצִ'י, דָּנְטֶה לָאטֶס, גָ'אקוֹמוֹ לֵוִי מִינְצִ'י, שהיה הנאמן של קרן היסוד באיטליה, אַנְגְּ'לוֹ סַצֶ'רְדוֹטִי, הרב הראשי של רומא, לֵאוֹנֶה קָרְפִּי, מנהיג הרוויזיוניסטים, ארגון שרק נוסד אז באיטליה, ושחולל ויכוחים ארוכים ולוהטים במשך הכנס, אֶנְצוֹ סֶרֶנִי, שאך אז השלים את עלייתו ארצה, ודוקטור מרקו רומנו, מחברו של ספר על התנועה הציונית, אחד ממנהיגי יהדות בולגריה ודוד של האחים לאונה וסימון בְּזֶ'רָנוֹ, שגרו במילאנו ואחר כך השתקעו בארץ ישראל, ותרמו תרומה נכבדה לפיתוח התעשיות בארץ.

אומברטו נכון, שהיה אחד ממארגני הכנס הזה, מונה במהלכו למזכיר הפדרציה הציונית האיטלקית. מאוחר יותר, בית-המפגש היהודי, שהוקם בעזרתו ובמימונו של עורך-הדין לֵאוֹנֶה קָרְפִּי, וזכה לסיוע נאה מאת אומברטו נכון, עבר לרחוב אַמֵדֶאי 3.