האישה בלבן - זיכרונות מאלכסנדריה

1
לא לשווא

באפריל 1927, ליוותה אותי דודתי רוזה לבניין "קהילת האחיות היהודיות" בפרנקפורט על נהר מיין, ברחוב בורנהיימר. מקום זה הפך להיות ביתי לחמש השנים הבאות. בשנתיים הראשונות הייתי אמורה לשמש כאחות-תלמידה, ולאחר שאעמוד במבחנים הממשלתיים הגרמניים - כאחות מוסמכת.
     באותן הדקות שהיה עליי לחכות לפני שהתקבלתי על-ידי המנהלת שלנו, האחות שרה אדלסהיימר, ישבתי שם וחשתי במעין שקט של מקדש. היא בירכה אותי לשלום והציגה אותי בפני האחות דורה, שהייתה ממונה על מעון האחיות. דורה לקחה אותי אל חדרי בקומה השלישית, שבו אגור במשך השנתיים הבאות עם עוד שתי אחיות-תלמידות.
 כשניתן האות לארוחת הצהריים, שהוגשה בחדר האוכל הגדול בקומת הקרקע, הוצגתי בפני המנהלת הקודמת, מינה, שייסדה את "התאחדות האחיות היהודיות" בגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, וכן בפני צוות האחיות הראשיות, שענדו סיכות זהב כאות לעשרים וחמש שנות שירות. הן עשו עליי רושם רב באישיותן. מצאתי את מקומי – המפית עם מספרי הייתה כבר מונחת על השולחן. המספר היה 181. סימן קטן זה של תשומת לב גרם לי מייד להרגיש מקובלת ורצויה. הייתי חלק מהמשפחה.
 "זוהי תאה וולף, האחות-התלמידה החדשה שבאה אלינו מאסן," אמרה האחות דורה, ומצמצה בעיניה הכחולות. בראותי שכולן מביטות בי הסמקתי, אבל כשנוכחתי לדעת כי האחיות מחייכות אליי חיוך של קבלת פנים, ישבתי במקומי בהקלה ובשמחה. לא הייתי עוד זרה. בארוחת הערב עשו האחיות שליד שולחני מאמץ שארגיש בבית. השיחה הייתה ערה ומעניינת, והרגשתי שאני עומדת להיכנס ל"ארץ חדשה", לעולם חדש, מרגש ותוסס, שבו בחרתי מבין כל האחרים האפשריים כמתאים ביותר לשאיפותיי.
 עלינו לחדרינו ב-22:00, שעת כיבוי האורות, כי בחמש בבוקר היה על כולנו לקום כדי להתייצב בשש לעבודה בבית-החולים של הקהילה היהודית ברחוב גאגרן. היה עלינו לחצות גן יפה, מטופח ופורח, ולפתוח את הדלת המובילה לשטח בית-החולים.
 לא יכולתי לישון בלילה ראשון זה, שהיה עבורי בעל חשיבות מיוחדת. גם לא רציתי לישון. מה שרציתי היה להביט לאחור ולהיזכר כיצד כל זה התחיל, כיצד החלטתי להיות אחות, אף שהוריי התנגדו לכך בתחילה. רציתי לשכנע את עצמי שהחלטתי הייתה נכונה. בעיני הוריי היה הדבר כאילו החלטתי להיות מעין נזירה. הם היו מעדיפים שאנהג כשאר הנערות, שאלמד בפנימייה לבנות במשך שנה-שנתיים נימוסים טובים, ריקוד, מעט בישול, ולאחר מכן אנשא לגבר יהודי מכובד. זה מה שנראה להוריי ולכל השאר "חיים נורמליים". אבל אני רציתי לעשות יותר בחיי. העולם היה מלא כאב, מחלות ואסונות, רציתי לעזור. והיכן יכולתי לעזור יותר מאשר בבית-חולים? כיצד יכולתי להתמסר לריקודים ולבישול בלבד? 
 "נערה יפה וכישרונית כמוך תבוזבז בבית-חולים," אמרה אמי הבוכייה.
 אבל אני הלכתי לפי שאיפותיי למרות הכול. עם זאת, אני יודעת היום שאף-על-פי שלא הסכמתי אז לדעותיהם של הוריי, עליי להכיר להם תודה עמוקה, שכן ראשית התפתחותי כאישיות בעלת ערכים והשקפת עולם משלי הייתה בבית הוריי. 
      זיכרונותיי הראשונים הם ממלחמת העולם הראשונה. אבי נאלץ לשרת את "המולדת" הגרמנית מתחילת מלחמת העולם הראשונה ב-1914 ועד סיומה ב-1918. הוא שירת בצרפת, אחרי-כן ברוסיה ולבסוף שוב בצרפת. "המולדת" הגרמנית "הודתה" לו על נאמנותו זו בכך שגירשה אותו בתקופת מלחמת העולם השנייה, יחד עם אמי, עם אחותי ועם בנה בן הארבע, לגטו לודז'. מאז לא ראיתי עוד אף אחד מהם. שישים אנשים נוספים מבני משפחתנו גורשו אף הם למחנות ריכוז שונים, וכמעט כולם נספו בשואה.
 שנים רבות לאחר מכן ראיתי את תמונת אבי בגטו לודז'. כיצד הגיעה תמונה זו לידיי? בשנים 1964-1954 הייתי באסן, שם היה לבעלי המנוח, ד"ר יוסף לוינזון, משרד לעריכת דין, בייחוד בשביל תביעות פיצויים של יהודים שהיו במחנות ריכוז נאציים. יום אחד הראה לי אחד מלקוחותינו, מר כהן, תמונה, ושאל אם אוכל לעזור לו במציאת קרוביו של אחד האנשים בתמונה. הוא הצביע על איש שחבש כובע מיוחד במינו.
 "איפה צולמה התמונה, ומה שם האיש הזה?" שאלתי בהתרגשות.
 "היא צולמה בגטו לודז', לשם גורשתי מברלין, אבל מקום הולדתי הוא אסן. איש זה אף הוא מאסן, ושמו מוריץ וולף."
 "זה שם אבי!" קראתי בהתרגשות גדולה. מר כהן הביט בי כמי שאינו מאמין לדבריי.
 עובדי המשרד, שידעו על גורל הוריי, הפסיקו לעבוד והרכינו ראשיהם, בהקשיבם לשיחה מכאיבה זו. פקיד הארכיון הוציא את ממחטתו, ניגב את עיניו ועזב את החדר בחיפזון. במשך שניות אחדות נעתקה נשימתי והרגשתי כאילו אני נחנקת.
 "האם הייתה לאיש הזה שבתצלום אישה?" שאלתי בנשימה עצורה.
 "כן, בוודאי," אמר, "שמה היה ג'ני. היא דיברה ללא הרף על בתה תאה, העובדת כאחות במצרים, והאמינה שיום אחד תצליח תאה להציל את אביה ואת אמה."
 "אני תאה, הבת שלהם!" הזדעקתי ואחזתי מלאת כאב בגרוני.
 מר כהן הביט בי ברחמים, כאשר הבין שאני מדברת אמת.
 הבטתי בתמונת אבי, ומעיניי זלגו דמעות.
 לבסוף שאלתי, "באיזו עבודה עוסקים האנשים שבתמונה?"
 "כנראה בבניית כבישים," ענה מר כהן.
 "אבל מה קרה להם?" שאלתי.
 מר כהן לא יכול היה לספר לי יותר, כי הוא גורש אחר-כך לאושוויץ, שם מונה כאחראי לתחנות הטלגרף, וכך נשאר בחיים.
 מעולם לא נודע לי אופן מותם של אבי ואמי, אבל באותו הלילה הראשון ב"ארץ החדשה", לא ידעתי מאומה על התקופה הנוראה שלפנינו. הייתי אז אך ורק נערה רצינית ונמרצת, העומדת כאילו לגלות יבשת הומנית חדשה, ולמטרה זו הייתי מוכנה להקדיש את כל חיי.