הפוליטיקה של הפרטיות

פרק ראשון

פרטיות: הוויה, משפט ופוליטיקה

פרטיות היא מושג רחב. פרשנותו תלויה במידה רבה בהקשרים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים, ובאופן בולט יותר ויותר גם בהקשרים טכנולוגיים.⁶ המושג מצביע בין השאר על תופעה בעולם, על זכות מוסרית או משפטית, או על אינטרס פוליטי. בפרק זה אבהיר מהי פרטיות ועל מה מגינה הזכות לפרטיות. נוסף על כך אציג את תוכנו הפוליטי של מושג הפרטיות ואנמק את הטענה הכללית שלפיה להגנת הפרטיות יש חשיבות פוליטית הן בהיבט האינדיבידואלי הן בהיבט הפומבי־ציבורי. כפי שאראה בעמודים הבאים, לפרטיות יש אופי פוליטי המתבטא לפחות בשני אופנים הקשורים זה לזה, וההגנה עליה חיונית לעצם קיומם של חיים פוליטיים. הראשון הוא האופן שבו הפרטיות מאפשרת את קיומם של תהליכי עיצוב וגיבוש של זהות אישית, לרבות זהות פוליטית, ומגינה עליהם. השני הוא האופן שבו הגנת הפרטיות מגינה לא רק על זכות אינדיבידואלית, אלא גם על ערכים ציבוריים פוליטיים. בפרקים הבאים טענות אלה תשמשנה נקודת מוצא לניתוח פעולות התנגדות למעקב שמטרתן הגנה על פרטיות.

על פי הגישה שאני מאמצת כאן, הפרטיות היא מנגנון שמטרתו לווסת את הגבולות בין העצמי שלנו ובין העולם. ויסות הגבולות הזה מאפשר לנו ליצור ולפתח זהות אינדיבידואלית. כותבים אחדים טענו שבעוד מרב תשומת הלב הוקדשה לתיאור חשיבותה של הפרטיות במישור האינדיבידואלי, הוזנח ההיבט החברתי והוזנח ההיבט הפומבי־ציבורי של הפרטיות. בביקורות מסוג זה מובלעת ההנחה שהפרטיות מובחנת בחדות מן האינדיבידואליות ולכן ניתן לדון בהן בנפרד, וכן ההנחה שהאינדיבידואלי והפומבי־ציבורי אינם קשורים זה לזה בקשר הכרחי. בפרק זה אחלוק על שתי הנחות אלה, ואטען כאמור הן שהפרטיות היא המנגנון היוצר והמשמר את האינדיבידואליות הן שאין קיום לָפומבי־ציבורי בהיעדר האינדיבידואלי. בבואנו לברר מהי חשיבותה של הפרטיות לחברה או לפוליטיקה, עלינו לדייק ולשאול מהי חשיבותה של האינדיבידואליות לחברה או לפוליטיקה. מסורתית, האינדיבידואליות קשורה ליכולתו הפוליטית של היחיד להפגין את מעלותיו ואת ייחודו בפומבי. אלא שלָרוב הניסיון להצדיק את הגנת הפרטיות במישור הציבורי הוא אפולוגטי מיסודו, משום שהנחת המוצא היא שהגנת הפרטיות היא הגנה על בידול, בידוד, חוסר השתתפות, ובאופן כללי — על אינטרסים פרטיים. בשונה מכך, הטענה שתפורט בעמודים הבאים היא שהגנת הפרטיות חיונית לקיומה של ספֶרה פוליטית בכלל, ולקיומה של אזרחות דמוקרטית בפרט.

במבט ראשון דומה שהפוליטי והאינדיבידואלי הם מושגים שאינם חולקים נקודת מפגש. מכאן האתגר התיאורטי שבהבהרת טבעה הפוליטי של זכות שתפקידה להגן על האינדיבידואליות. הפרטיות מגוננת על הזהות האישית לרבות היבטיה הפוליטיים; אך נוסף על כך היא גם מגוננת על הפוטנציאל העתידי של הפרט, המאפשר את חירות הפעולה של היחיד. מתוך האיומים האפשריים על הפרטיות, אני סבורה שהחריף ביותר הוא האיום לפגוע באפשרויות החיים העתידיות של היחיד, שכן בהיעדר אופק עתידי פתוח לאפשרויות קיום חדשות, מושג החירות ועימו האפשרות לפעולה פוליטית, הופכים לחסרי משמעות.

הפרק פותח בהגדרת הפרטיות ובהגדרת המושג "פוליטי", המשמשים בספר בהצגת ההבחנה בין התחום הפרטי לפומבי־ציבורי, ובהסבר טבעה של זהות פוליטית. אלה יניחו מצע לדיון בחלקו השני של הפרק, בהיבט האינדיבידואלי של הפרטיות. דיון זה יפתח בהצגת המושגים אינדיבידואליות וזהות, יראה את מרכזיותם בחשיבה המודרנית, ויעבור לניתוח ההגנה המשפטית על ההיבט האינדיבידואלי של הפרטיות. חלקו השלישי של הפרק יוקדש להיבט הפומבי־ציבורי של הפרטיות, ולחשיבותה של הפרטיות לקידום ערכים של חירות ואוטונומיה. החלק הרביעי יעסוק בהיבט החברתי של הפרטיות, ובטשטוש הגבול העיוני והמעשי בינו ובין ההיבט האינדיבידואלי וההיבט הפומבי־ציבורי של הפרטיות. הסיכום יקשור את חשיבות מסקנות הפרק לטענות המרכזיות שבספר.

1. פרטיות, זהות וזהות פוליטית

א. הגדרת הפרטיות

מבחינה מילולית המושג "פרט" מציין את היחידה הקטנה ביותר, שאינה ניתנת לחלוקה, בקטגוריה או בקבוצה מסוימת. במילון אבן שושן הוגדר "פְּרָט" כך: "דבר בודד, יחידה אחת מרבות, חלק מדבר מורכב, בניגוד אל 'כלל'".⁷ בדומה לכך, אחת האטימולוגיות של המילה privacy היא המילה privus הלטינית, שמשמעותה "זה שאינו ניתן לחלוקה" (״in-dividuate״) או בניסוח אחר: אינדיבידואל. המשקל הלשוני של המילה "פרטיות" מצביע על דבר מה, X, הפרט במקרה זה, שמסך מאפייניו נגזר שמהּ של תכונה (property) שהיא "היות X" או ה"Xיוּת" שלו. במובן זה מושג הפרטיות נועד להסביר מה משמעות הדבר "להיות פרט", ובמילים אחרות, מהו הדבר שהופך אותו לפרט.

הגדרת הפרט כאיבר אחד בקבוצת איברים מלמדת על הכרחיותה של הקבוצה להגדרת הפרט. למעשה, ללא הקבוצה אין כל משמעות לפרט; דבר מה הופך לפרט אם ורק אם הוא יחידת החלוקה הקטנה ביותר של קבוצה מסוימת. לטענת הסוציולוג והפילוסוף גיאורג זימל (Simmel) התנאים שמאפשרים להבחין באינדיבידואליות כלשהי, נוצרים רק כשיחידים מתגבשים לקבוצות.⁸ מבחינה לשונית הפרטיות היא מה שמבחין ומזהה את הפרט כיחידה הקטנה ביותר המשתייכת לקבוצה, וכאשר פרט זה הוא היחיד האנושי, הפרטיות מצביעה על הגבולות המפרידים בינו ובין החברה, הן מנקודת מבטו הן מנקודת המבט החיצונית, החברתית.

את הצורך של הפרט לבדל ולהבחין את עצמו מחברי הקבוצה שאליה הוא גם מנסה להתאים את עצמו כדי להשתייך, תיאר זימל בצירוף המילים "קיום כפול" או "קיום חצוי" של בני האדם: פעם אחת כפרט בתוך מעגל חברתי מסוים, המנסה להפריד את עצמו משאר חברי המעגל, ופעם שנייה כחבר באותו מעגל, המנסה להדגיש את חוסר ההסכמה עם מי שאינו שייך לאותו מעגל. זימל טען שהמתח המובנה ביחסי פרט־חברה בהקשר זה מתבטא בכך שככל שהאינדיבידואליות של פרטים בקבוצה מובחנת יותר, כך הקבוצה עצמה מובחנת פחות כקבוצה.⁹ החִברוּת מכניס את הפרט לעמדה שבה הוא לכוד ועימה הוא גם מתעמת. הפרט הוא "איבר מאיברי האורגניזם שלה [של החברה] ובו־זמנית גם שלם אורגני עצמאי, הקיים עבורה ועבור עצמו [...] 'החוץ' ו'הפנים' שבין היחיד לחברה אינן שתי הגדרות הניצבות זו מול זו — אלא מאפיינות את העמדה ההומוגנית של האדם כיצור חברתי".¹⁰

תפיסתו של זימל, המדגישה את אופיים הדיאלקטי של קשרי הגומלין החברתיים, רואה בקיומו של האדם סינתזה של שני אפיונים הסותרים זה את זה — תפקודו כחבר בחברה, כתוצר ומרכיב שלה, ומנגד תפקודו כישות אוטונומית המתבוננת בחייה מתוך המרכז שלה ולמען עצמה. מתוך עמדה זו נגזרת תפיסת הפרטיות כמנגנון השואף לאיזון בין מצבים נבדלים, בזמנים שונים, של פתיחות וסגירות של הפרט כלפי יחידת ההתייחסות החברתית. הפסיכולוג החברתי ארווין אלטמן (Altman) אימץ ופיתח בעקבות זימל גישה דיאלקטית המניחה שיש גבול גמיש בין מה שהוא "עצמי" למה שאינו עצמי, ורואה בפרטיות את התהליך הדינמי של רגולציית גבולות בין־אישית.¹¹ תהליך זה כולל התאמה והתאמה מחדש של הגבול לנוכח מצבי חיים משתנים, לנוכח שינוי במוטיבציות אישיות או קבוצתיות, ולנוכח רמות התאמה שונות בין מידת הפרטיות הרצויה ליחיד ובין מידת הפרטיות שהוא מצליח להשיג בפועל. מידה "אידיאלית" של פרטיות היא נקודה על רצף של אינטראקציות, שבה סטייה בכל כיוון, בין לעבר סגירות יתר ובין לעבר פתיחות יתר, אינה רצויה לפרט. עם זאת, כפי שהדגיש אלטמן, חשוב לשים לב לכך שפעולות ההכללה או ההדרה של אינטראקציות, כשלעצמן, אינן החלק המרכזי בתהליך רגולציית הגבולות של העצמי; עצם היכולת לשלוט ברגולציית הגבולות היא החיונית להגדרה עצמית.¹² מושג השליטה נמצא במרכז הכובד של מנגנון הפרטיות האחראי לוויסות המגע בין היחיד לעולם.

אלטמן ציין שלושה היבטים מרכזיים של פרטיות המוגדרת באופן המתואר לעיל: ויסות הגבול בין עצמי ובין לא עצמי, הערכה עצמית והגדרה עצמית. ההיבט הראשון הוא היחסים שבין היחיד או קבוצת יחידים ובין האחרים, והוא עוסק בוויסות קשרי הגומלין של הפרט עם הסביבה החברתית. בהיבט זה של הפרטיות נכללים תהליכי קביעת הגבול בין העצמי למה שאינו עצמי, וכן הניסיון להשיג איזון סביר בין פתיחות ושיתוף ובין שמירת מידע בנוגע לעצמי. ההיבט השני שציין אלטמן הוא הממשק בין העצמי ובין העולם החברתי, שבו מתקיים תהליך שחוקר הפרטיות הוותיק אלן וסטין (Westin) החשיב לאחת ממטרותיה של הפרטיות: תהליך ההערכה העצמית.¹³ בתהליך זה אנו מהרהרים בחוויותינו ובניסיונותינו, במטרה להגיע לאינטגרציה של חוויות וניסיונות אלה, ומתוך כך לנסח את שאיפותינו ותוכניותינו לעתיד. ההיבט השלישי הוא של הגדרה עצמית וזהות עצמית של היחיד. עלינו להבין ולהבין מחדש מהם המאפיינים המבחינים אותנו משאר הקבוצה, ומהם המאפיינים המשייכים אותנו אל קבוצה מסוימת או המזהים אותנו עימה. לטענתו של אלטמן, זהות אישית היא המטרה האולטימטיבית של מנגנון הפרטיות.

ב. זהות אישית

זהוּת אישית היא מבנה נרטיבי. הפילוסוף פול ריקר (Ricoeur) תיאר את שני הרכיבים העיקריים של הזהות הנרטיבית: עצמיות וזהות.¹⁴ הרכיב הראשון, העצמיות, היא הכשירות האנושית לרפלקסיה עצמית: לבני אנוש יש יכולת התבוננות "פנימית" המלווה לעיתים ביכולת בחינה עצמית. התבוננות פנימית ובחינה עצמית מאפשרות את יצירת הרכיב השני: הזהות. הזהות הנרטיבית, המורכבת מעצמיות ומזהות, היא היוצרת מובן של זהות עצמית (self-sameness), המשכיות ואישיות בעלילת הסיפור שאדם מספר על אודות עצמו.¹⁵ זהות נרטיבית אינה סופית או מקובעת, והיא נוצרת, ונוצרת מחדש, בתהליך מתמשך.

התיאוריה הנרטיבית של הזהות האישית מנסה לבטא את החשיבות ההיסטורית של קישוריות בחיי אדם. באמצעות קונבנציה לשונית הזהוּת יכולה להיקרא, במונחים נרטיביים, "זהות של דמוּת".¹⁶ הדמות (character) היא מערכת הסימנים (characters) המבחינים, המאפשרים זיהוי מחדש של אדם כאותו אחד. הפרט מבנה את זהותו כחלק מתהליך של רפלקסיה עצמית, אך גם תוך הישענות על ה"שיקוף" שהוא מקבל מפרטים אחרים המשתתפים במעגל הבין־אישי שאליו הוא משתייך. במידה רבה זהות של אדם או של קהילה נבנית מהזדהויות עם ערכים, נורמות, אידיאלים וגיבורים שבהם האדם או הקהילה מזהים את עצמם. מובחנותה של הדמות נוצרת על רקע אחדותם של החיים, שנחשבים ליחידת זמן ייחודית ושלמה. אך לא פחות חשוב מכך — שלמות זו מאוימת תמיד מהיתכנות התרחשותם של אירועים לא צפויים ומהאפקט המשסע שלהם. הזהות הנרטיבית נתונה לשינויים בהתאם להתרחשויות הפנימיות והחיצוניות בחיי הפרט, והנרטיב מבנה את זהותה של הדמות מתוך המתח התמידי שבין שלמות לקטיעה.

לטענת הסוציולוג ארווינג גופמן (Goffman), העצמי האנושי נתון בתהליך דינמי תמידי של גדילה והתפתחות, ובני אדם ממלאים שלל תפקידים ועוטים "מסכות" למיניהן בהתאם לתנאי החיים ולדרישות של סיטואציות המשתנות תדיר, או בלשונו של גופמן: בני האדם עסוקים ב"ניהול רושם". ניהול הרושם מושפע מסכמות נרטיביות של דמויות ומצבים, שהאדם מנסה להתאים אליהן את סיפורו כדי למלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר.¹⁷ הגדרת הזהות במונחים נרטיביים מאפשרת להכיל מגוון גדול של תפקודים אנושיים בסיטואציות משתנות, ולראות בהם חלק מזהותו של אדם יחיד. הנרטיב מתווך בין הפומבי לפרטי בכך שהוא כולל מחשבות, רגשות וכוונות, כלומר את דמות הפרט "מאחורי הקלעים", וגם פעולות בעולם החברתי או הציבורי, כלומר את פעולותיו של הפרט "בקדמת הבמה". זהות נרטיבית אינה דבר מה הטמון במרכז עמוק וסודי של אישיותנו, אלא היא נשענת על כך שהיא מוכרת על ידי האחרים כאותו "אני" ואותו אדם. הגדרת הזהות שלנו נבנית ומוסיפה להיבנות מתוך דיאלוג, ואפילו מאבק, עם מה שאחרים, בעיקר אלה המשמעותיים לנו, רוצים להכיר או שלא להכיר בנוגע לנו.¹⁸

במושגי זירת המידע, כל פעולה של הפרט מייצרת מידע, וניתן "ללקט" את מגוון פרטי המידע על אודותיו כדי ליצור "פרופיל" שעשוי לשחזר במידה לא מבוטלת של הצלחה את דמותו.¹⁹ פרטי המידע הנפרדים על אודות הפרט הם הפרגמנטים של זהותו, כלומר הרכיבים שמהם הוא "יוצר" באופן דינמי את זהותו, ומהם יוצרים את זהותו האחרים. נרטיב אינו מצבור של פרטי מידע אקראיים, אלא הוא שואף לבסס קשר סיבתי בין פרטי מידע רבים ככל האפשר, וכן הוא שואף להגיע למובן פרשני רחב ככל האפשר של הנרטיב כולו, מובן שיעניק משמעות לדמות ולסיפורה. זהות נרטיבית היא מבנה דינמי, המשתנה תדיר בהתאם לשינויים במציאות הפנימית והחיצונית של היחיד. משום כך לפעמים מופיעים נרטיבים מבולבלים או כאוטיים, או חלקי מידע שטרם הצלחנו "להתאים" לסיפור שלנו באופן שיהיה קוהרנטי. זאת גם בגלל הטבע ההפכפך והבלתי סדיר של החיים עצמם, אבל גם מכיוון שלעולם איננו יודעים "כיצד יסתיים הסיפור".

אבל חשוב לזכור שתמיד יישאר חלק מסוים של העצמי שאותו לא נוכל לתאר במלואו. במידה רבה חלק ממי שאנחנו, נשאר נסתר מעינינו. למשל, לא תמיד נוכל לדעת מדוע פעלנו באופן מסוים דווקא, ולרוב לא נדע איך נפעל בעתיד. האטימות הזו לעצמנו מעידה לא רק על האופן שבו איננו יכולים לספק סיבות מוגדרות לפעולותינו, אלא גם על האופן שבו במידה רבה איננו היוצרים של פעולות אלה, משום שהן נולדות בתוך "לימבו" של העצמי שאליו אין לנו גישה. בספרו "מעבר לטוב ולרע" ביקר ניטשה את תשוקתם והתעקשותם הטיפשית של בני דורו "לראות דרך כל דבר".²⁰ לטענת הפילוסופית והפסיכואנליטיקנית ג'ואן קופג'ק (Copjec), התופעה שתיאר ניטשה רווחת היום בכול ומתבטאת בתשוקה להסיט כל מסך, להסיג כל גבול, ולחדור דרך כל משטח כדי להניח את ידינו על "הדבר האמיתי" השוכן "מעבר". התשוקה לחצות גבולות אסורים נובעת מהאמונה ש"מה שאנחנו רוצים בעולם הזה תמיד נמצא מעבר לגבול המונע את גישתנו אליו".²¹ הדבר ש"מעבר" הוא אפשרויותיו העתידיות של הפרט, הפוטנציאל הלא ממומש שלו, שלרוב עדיין אינו ידוע לו. לטענת קופג'ק, אחרוּת זו ביחס לעצמנו היא למעשה הפנימיות היחידה שיש לנו, ובמושגיה — זו הפרטיות שלנו. במושגים מחמירים פחות, הפנימיות שקופג'ק מתארת היא ליבת הפרטיות; היא מסמנת את הפוטנציאל של הפרט.

מושג הזהות הנרטיבית מתייחס לממדים שונים של הזהות. נרטיבים ממקמים את הזהות בזמן ובמערכות יחסים; הם משפיעים על פעילויות, הכרה ואמונות, אבל הם בו בזמן גם מושפעים מהן.²² כאמור, הפרט מבנה את זהותו כחלק מתהליך של רפלקסיה עצמית, אך גם תוך הישענות על יחסיו עם פרטים וקהילות שאליהם יש לו זיקה, וכן מתחושת ההזדהות שלו עם נרטיבים תרבותיים, אזרחיים או לאומיים. זהות פוליטית היא אחד מרכיביה של זהות אישית. בטרם ארחיב את הדיון בזהות הפוליטית, אבהיר את האופן שבו המושג "פוליטי" משמש בספר.

ג. מהו הפוליטי

חלק לא מבוטל מהדיון הפוליטי התיאורטי בספר נשען על כתיבתה של חנה ארנדט, ששאלות בדבר היחסים בין פעולה פוליטית ובין התחום הפומבי־ציבורי, החברתי והפרטי, והקשר של כל אלה למשטר דמוקרטי, הם בלב הגותה. ארנדט דאגה לגורל הספֶרה הפוליטית ולגורלה של הפעולה הפוליטית במציאות של חברת ההמונים, והקדישה אפוא תשומת לב פחותה לדיון שיטתי בפרטִי, אולם קריאה בכתביה מגלה תפיסה עקיבה בנוגע לפרטִי ולחשיבותו הן לקיומה של ספֶרה פוליטית הן להיתכנותה של פעולה אותנטית בספֶרה הפוליטית.

מושג "הפוליטי", כפי שציין הפילוסוף עדי אופיר, הוא "המונח הכללי ביותר בפילוסופיה הפוליטית".²³ בספר זה המושג מצביע, בעקבות ארנדט, על היכולת של פעולות המתבצעות בפומבי להוליד אפשרויות חדשות בעולם, יכולת שלטענתה היא מובנה של החירות. כמעט בכל כתביה של ארנדט תפיסת הפוליטי מנוסחת "כצורת הקיום־יחד של בני אדם שמאפשרת להם לפעול מתוך ריבוי".²⁴ התחום הפומבי הוא התחום המשותף לבני אדם, והפונקציה החשובה הראשונה שלו היא לכונן ולאשרר מציאות; דברים הנראים והנשמעים על ידי האחרים, מעניקים לנו ביטחון בעצם קיומם בעולם, ובעצם קיומנו שלנו בעולם.²⁵ תחושת המציאות של הפרט תלויה בקיומו של תחום כזה שבו האחרים מאשרים את קיומה של מציאות משותפת שאינה רק פנימית וסובייקטיבית. נוסף על כך, המונח "פומבי" מסמן את העולם המשותף לכולנו, והמובחן מהמקום בעולם השייך לכל אחד אישית. המציאות הפומבית צומחת מצירוף עמדות אישיות של רבים, וכל אחד מהם שומע ורואה את המציאות מעמדה אחרת. במילותיה של ארנדט, "רק במקום שבו יכולים רבים לראות את הדברים בהיבטים מגוונים מבלי לשנות את זהותם, כך שאלה שנקהלו סביבם יודעים שהם רואים את אותו הדבר בשלל גוונים, יכולה המציאות של מה ששייך לעולם להופיע באמת ובמהימנות".²⁶

לעומת הפומבי, שהוא מה שיש לבני האדם במשותף, בתחום הפרטי נמצא מה שבבעלותו הפרטית של האדם. ארנדט הדגישה את העובדה שנכסיו הפרטיים של האדם, שבהם הוא משתמש ושאותם הוא צורך מדי יום ביומו, נחוצים לו בדחיפות ומיד יותר מכל חלק של העולם המשותף, והיא הזכירה את דברי לוק שלפיהם ללא רכוש פרטי, "המשותף הוא חסר תועלת".²⁷ קירות הבית הפרטי תוחמים מקום בטוח, שבלעדיו אף יצור אנושי לא יוכל לצמוח ולשגשג.²⁸ בין קירות ביתו הפרטי יכול היחיד למצוא מקום מסתור מפני העולם הפומבי, המשותף. מסתור כזה הוא הכרחי. בלשונה של ארנדט, "כל דבר חי, ולא הצומח בלבד, בוקע מן האפילה; ובכל זאת, למרות נטייתו הטבעית החזקה לפרוץ אל האור, הוא זקוק לביטחון של החשיכה כדי לגדול מלכתחילה".²⁹ למעשה, ארנדט הציבה את החיים הפרטיים כתנאי ראשוני לריבוי האנושי, שהוא כאמור התנאי ההכרחי המאפשר את קיום הפוליטי. יתר על כן, בעיני ארנדט הפעולה (action), כלומר הפעילות היחידה המתרחשת בין אנשים ללא תיווך של דבר או חומר, היא הפעילות הפוליטית המובהקת.³⁰ הפעולה היא היכולת להתחיל ספונטנית משהו חדש בעולם, והיא תלויה בקיומו של תחום פרטי המאפשר שונות וייחודיות של פרטים, שלכל אחד מהם פוטנציאל רב ומגוון להיפתח אל העולם.

נקודת המוצא להבחנה של ארנדט בין התחום הפומבי לתחום הפרטי הייתה ההבחנה היוונית הקלסית, שלפיה בפוליס היוונית הוגבלה הספֶרה הפרטית למתחם משק הבית, ולחיי הכורח והנחיצות היומיומיים שלו. משק הבית היה נתון לשלטון יחיד של אדון, ולו היו כפופים בעיקר עבדים ונשים. בזכות עבודתם של כפופים אלה היה האדון יכול להתגבר על ההכרח והצורך של חיי היומיום, ו"להיכנס" אל הספֶרה הפוליטית, ספֶרת היחסים בין שווים. כפי שהדגישה ארנדט, שוויון זה של התחום הפוליטי ביוון העתיקה רחוק מאוד ממושג השוויון המודרני, ואינו קשור לצדק; הוא מניח שישנם גם "לא שווים", ואלה תמיד היוו את רוב אוכלוסיית הפוליס.³¹ ארנדט לא סברה שמוטב לאדם לשוב לצורת הקיום שבה ההשתתפות הפוליטית הייתה כרוכה בשימור מעמד שלם של מי שאינם שווים — בעיקר עבדים ונשים שעל כתפי עבדותם נשענה הספֶרה הפוליטית, והיא גם לא סברה שחזרה כזו היא בכלל אפשרית. היא עצמה הדגישה את תבונתו הפוליטית המפותחת של העם הרומי, שבשונה מהיוונים מעולם לא הקריב את הפרטי לטובת הפומבי, אלא הבין "ששני התחומים יכולים להתקיים רק בצורה של קיום־משותף".³²

מניסוח הפרטיות בתת־הפרק הקודם, כמנגנון הפעולה של יכולת אנושית, נגזרת מסקנה חשובה ולפיה הפרטיות אינה "תחום" או ספֶרה מובחנים הנמצאים במרחב ממשי או מטפורי. הפרטיות אינה תלויה בקיומו של חלל פיזי כלשהו, פרט לגופו עצמו של אדם ולכשריו המנטליים, כדי "לפעול". הבנה זו מסייעת להתגבר על הקושי שבשימור הבחנה דיכוטומית בין הספֶרה הפרטית לפומבית במציאות טכנולוגית משתנה, כפי שאסביר בסמוך. הבנה זו גם מאתגרת את עמדתה של ארנדט, הקושרת את היעלמות הספֶרה הפרטית לסוגיית הרכוש הפרטי. לטענת ארנדט, לא הכבוד המודרני לקניין הפרטי הוא שהביא לידי כך שהפוליס היוונית קידשה את הגבולות המקיפים את הנחלות הפרטיות של אזרחיה, אלא ההכרה בכך שללא מיקום בעולם שהוא באמת שלו, שום אדם אינו יכול להשתתף בענייני העולם.³³ אלא שהבית הפרטי, שנחשב תמיד ל"מבצרו" של האדם, אינו מטפורה הולמת לדיון העכשווי בפרטיות: אם בעבר קירות הבית יצרו תיחום פיזי וסמלי מובחן בין "פנים" ל"חוץ", מצב העניינים בעידן המידע הדיגיטלי שונה מכך לחלוטין.

הטעם הראשון לכך שארבעת קירותיו של הבית אינם מספיקים כמטפורה לפרטיות, ומסיבות מובנות לא יכלה ארנדט להתייחס אליו, הוא טעם טכנולוגי. שינויים טכנולוגיים מהירים בעשורים האחרונים, ובעיקר המִחשוב והתבססות רשתות התקשורת המקוונות, מעוררים קשיים תיאורטיים ומעשיים בנוגע לחלק מטיעוניה של ארנדט. עם זאת, חזונה של ארנדט דווקא תואם את התמוטטותם העכשווית של הסדרים מבוססי גבולות, הנובעת בין השאר מהזמינות של רשתות מחשב ותקשורת.³⁴ פיתוחם של ממשקים אלקטרוניים, ובהם מחשב אישי המרחיב את חלל הבית המסורתי והופך אותו לחלל שאינו פרטי מובהק אלא הוא גם חלל מעין חברתי ומעין פומבי־ציבורי, מעמיק את תהליכי התפוררות הגבולות בין התחומים שעליהם כבר עמדה ארנדט. ממשקים רדיקליים אף יותר בהקשר זה, כגון מחשבים נישאים, טלפונים חכמים ומחשבי לוח (טאבלט) למיניהם, מלווים את הפרט בכל עת ובכל מקום ומהווים מעין שלוחה ניידת שלו. האינטרנט של הדברים מאפשר לציוד השגרתי שבין כותלי ביתו הפרטי של היחיד, למשל המקרר, מדיח הכלים, מכונת הקפה או הטוסטר, לתעד ולאגור מידע על משתמשיו. כל אלה הפכו את ההבחנה, המבוססת על מרחב, בין הפרטי לציבורי לאנכרוניסטית ואפילו לחסרת תועלת בהקשרים רבים.

על טעם נוסף שבשלו ארבעת קירותיו של הבית אינם מספיקים עוד כמטפורה לפרטיות הצביעה בצדק ארנדט עצמה, כשהדגישה את העובדה המודרנית שלפיה לאנשים רבים אין בית משלהם, לרבים אין מקום מגורים קבוע, ומספר הולך וגדל של בני אדם הופכים לנטולי אזרחות של מדינת לאום כלשהי. אכן, משמעות הדברים היא שחיקת הספֶרה הפרטית, ויתר על כן, משמעותם היא פגיעה חמורה בפרטיותם של חסרי מגורי הקבע וחסרי המגורים בכלל. עם זאת, בהנחה שהפרטיות היא המנגנון המאפשר ליחיד לווסת את מידת פתיחותו לעולם וסגירותו מפניו, אין מוטלת מגבלה אנליטית של "מיקום" על פעולת המנגנון, גם אם סביר להניח שבתנאים מסוימים הוא יפעל טוב יותר מאשר בתנאים אחרים.

הבנת הפרטיות כמנגנון פעולה של היכולת האנושית מצליחה להסביר מדוע למרות טשטוש הגבולות המרחביים, ואפילו היעלמותם, הפרטיות כתופעה לא נעלמה. הפרטיות אינה מתחילה ואינה מסתיימת בכניסה לחלל מגוריו הפרטיים של האדם או ביציאה ממנו. הפרטיות אינה מקום, אלא היא יכולת להפעיל מנגנון של ויסות אינטראקציות, והיכולת לשלוט במנגנון זה; היא קשורה לפרט ולא למקום.³⁵ הבנה כזו של הפרטיות מאפשרת לראות בה תפקוד אישי ש"הולך עם האדם" ואינו "נוטש" אותו כאשר, לדוגמה, הוא עוזב את מקום מגוריו או אפילו מנושל ממנו כליל.

בדומה לכך, גם מה שמאופיין כפוליטי אינו קשור רק לתחום הפומבי־ציבורי. טשטוש הגבולות המודרני בין מה שיוחס מסורתית לספֶרה הפומבית ובין מה שיוחס לספֶרה הפרטית מקשה את ייחוס הפעולה "הפוליטית" לתחום מובחן אחד מן השניים, ולפיכך הגדרות עכשוויות המתמודדות עם קושי זה מציעות לראות ב"פוליטי" תכונה. לדוגמה, לטענת אופיר, הפוליטי אינו "תחום" שבו עוסקים בפומבי במה שמשותף לבני אדם או במה שזקוק לאישור הרבים; הפוליטי גם אינו הפוליטיקה, שהיא ספֶרת פעולה מוסדרת שבה נאבקים על תפיסת השלטון או על עיצובו. הפוליטי הוא "תכונה שאירועים, מעשים, חפצים ויחסים מגלמים או עוטים אותה כשהם מעורבים בהצגה פומבית של השלטון [...] כבעייתי". לכן כל דבר, בתנאים הנכונים, עשוי להיות או שלא להיות פוליטי.³⁶ הגדרה כזו של הפוליטי מתגברת על ייחוסו של הפוליטי לתחום או לספֶרה מובחנים של פעילות שמחוץ להם לא מתקיים, או לא יכול להתקיים, הפוליטי. מרחב ההופעה ברבים, שהוא המרחב שבו נוצרת הפעולה הפוליטית המובהקת, אינו תלוי במיקום נייח במרחב, בחלוקה גיאוגרפית קשיחה. מרחב ההופעה המאפשר את הפעולה, המרחב שבו מופיע הפרט בפני האחרים כשם שמופיעים האחרים בפניו, עשוי "למצוא את המיקום המתאים לו כמעט בכל זמן ובכל מקום".³⁷ מרחב זה לא תמיד מתקיים, מרבית בני האדם אינם חיים בו כלל, ואף אחד אינו יכול לחיות בו כל הזמן.³⁸

הבנת הפוליטי כתכונה מצטרפת להבנת הפרטיות כיכולת אנושית, ומסייעת להתגבר על הקושי שבחיבור בין תכונות ובין הימצאות בתחום נייח מסוים, בעידן שבו זולגים התחומים ומפעפעים זה לתוך זה, ועל היחיד מוטל לנווט את מהלך חייו במציאות שלרוב היא נזילה ולא קבועה.³⁹ תפיסה זו של הפוליטי חיונית למשימתו של ספר זה, המבקש לאתר את הפוליטי בפעולות הנעשות בזירת המידע, שהיא זירה שאינה נענית בקלות להגדרות מסורתיות של זירות פעולה פוליטיות.

ד. פרטיות וזהות פוליטית

מנגנון הפרטיות אחראי לוויסות גבולות האני, בין השאר כדי לאפשר את התהליך הדינמי המתמשך של הבניית זהותו האישית של היחיד. זהות זו מורכבת מהשתייכויות ומהזדהויות מסוגים שונים: חברתיות, תרבותיות, דתיות, מגדריות או פוליטיות. באופן הפשוט והיומיומי ביותר, זהותו הפוליטית של היחיד היא סך הזדהויותיו עם עמדות ועם דעות מוסריות ופוליטיות, והיא עשויה להתבטא בין השאר בהזדהות פעילה או סבילה עם קבוצה המייצגת עמדות פוליטיות מסוימות, מבטאת אותן ופועלת למען קידומן.

לזהות פוליטית יש גם מובן ראשוני יותר; עצם הרצון והיכולת להתבונן במציאות, להרהר בה ולבקר אותה, היא אבן היסוד של חשיבה פוליטית. ארנדט ראתה ביכולת לראות את העולם מעמדת התצפית של האחֵר את התובנה הפוליטית "בהא הידיעה".⁴⁰ מנגנון ויסות הגבולות של העצמי מאפשר ליחיד את השיג והשיח הפנימי שבו הוא מהרהר בעמדות ובדעות שונות, בוחר הזדהויות ודוחה אחרות, או מתנסה בבחינת נקודות תצפית שונות על אותה מציאות. נוסף על כך בליבת הפרטיות נמצא אותו פוטנציאל עתידי של חיי הפרט, הנושא בחובו אפשרויות לשינוי הזדהויות ועמדות, או פוטנציאל לביקורת חדשה על מציאות שהשתנתה.

לתיאוריה הנרטיבית של הזהות יש ממד פוליטי. הפעולה, שהיא הפעילות הפוליטית המובהקת, היא היוצרת סיפורים.⁴¹ בלשונה של ארנדט, "בפעולה ובדיבור בני אדם מראים מי הם, מגלים באופן פעיל את הזהויות האישיות והייחודיות שלהם וכך יוצרים (make) את הופעתם בעולם האנושי...".⁴² יכולתנו לספר כל מהלך חיים כסיפור שיש לו התחלה וסוף היא, לטענת ארנדט, "התנאי הקדם־פוליטי והקדם־היסטורי של ההיסטוריה...", והסיבה לכך שההיסטוריה נעשית בסופו של דבר "ספר הסיפורים של האנושות" היא שגם החיים וגם ההיסטוריה הם תוצאה של פעולה.⁴³ מכיוון שמשמעותו של כל סיפור יכולה להתגלות במלואה רק לאחר שהוא מגיע לסיומו, הפעולה מתגלה במלואה רק למי שמשקיף אחורה, כלומר למספר הסיפור או להיסטוריון: מה שמספר הסיפורים מגולל, בהכרח סמוי מן הפועֵל עצמו, לפחות כל עוד הוא נמצא בעיצומה של הפעולה או נתון להשפעותיה. כך, אף על פי שסיפורים הם התוצאות הבלתי נמנעות של פעולה, מספר הסיפורים, ולא השחקן הפועל, הוא שתופס את הסיפור ו"עושה" אותו.⁴⁴

כפי שיתברר יותר ויותר במהלך הפרקים הבאים, כוחו של מספר הסיפור לעצב את סיפור המעשה מבהיר חלק מהשפעותיו האפשריות של חוסר סימטרייה בנוגע לתפוצת מידע, הנוצר בעקבות השימוש בפרקטיקות מעקב עכשוויות. משמעותו של חוסר סימטרייה זה היא שבעלי השליטה במידע זוכים בפריבילגיה ובכוח לעצב את סיפורי המעשה, או את ההיסטוריה, של בני האדם הפועלים. עיצוב הסיפור נעשה לעיתים קרובות באופן מעודן הסמוי מעיני הפרט מושא הסיפור, והופך את מעצבי הסיפור ל"יד הנעלמה" המתווה למושאי המידע את סדר היום החברתי והפוליטי שלהם.

***

בתמצית, הפרטיות היא מנגנון שתפקידו לווסת את מצבי הפתיחות של העצמי כלפי העולם. מנגנון הפרטיות מאפשר את תהליכי ההבניה של זהות אישית, וכחלק מכך — את הבנייתה של זהות פוליטית. הקשר בין פרטיות ובין זהותו הפוליטית של היחיד, וכן קשרי הגומלין ההכרחיים בין הפרטי לפומבי־ציבורי, הם הבסיס לדיון בחלקיו הבאים של הפרק, שבהם ייבחנו שלושה היבטים של הפרטיות: האינדיבידואלי, החברתי והפומבי־ציבורי.