השתיקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השתיקה
מכר
מאות
עותקים
השתיקה
מכר
מאות
עותקים
2 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה עמית
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 227 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 47 דק'

יאן קוסטין ואגנר

הסופר הגרמני יאן קוסטין וגנר (יליד 1972) מתגורר כיום בפינלנד עם משפחתו. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים בינלאומיים.

תקציר

ילדה נעלמת בעיר טורקו שבפינלנד ורק אופניה נמצאים נטושים בצד הדרך. חקירת המשטרה מגלה כי בדיוק במקום שבו נמצאו האופניים נעלמה בשנת 1974 ילדה אחרת, וזמן קצר לאחר מכן נמצאה גופתה.

האם יש קשר בין שני המקרים והאם הרוצח מן העבר, שלא נתפס מעולם, שב לפעול?

השתיקה הוא השני בסדרת הרומנים הבלשיים שבמרכזם הבלש הפיני קימו יואנטה, והוא מצליח להתעלות על הרומן הראשון בסדרה, "יירח קפוא", בזכות העלילה המפתיעה ושיאו הדרמטי. יואנטה, הבלש הרדוף על ידי מות אשתו האהובה, מתעמת הפעם עם אנשים שבדיוק כמוהו לא יכולים להשתחרר מעברם - ומוכנים להרחיק לכת כדי לעורר אותו לחיים.

הסופר הגרמני יאן קוסטין וגנר (יליד 1972) מתגורר כיום בפינלנד עם משפחתו. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים בינלאומיים. בזכות הצלחת הרומן ירח קפוא ברחבי העולם הוכר מחברו, יאן קוסטין וגנר, כאחד הקולות המקוריים בספרות המתח האירופית העכשווית. השתיקה ראה אור לראשונה בגרמנית ב-2007, תורגם מאז לשפות רבות ועובד לסרט קולנוע מצליח.

פרק ראשון

ינואר

 

1

 

 

שלושים ושלוש שנים לאחר מכן

 

ביום פרישתו קם קֶטוֹלָה בשעה שש.

הוא התקלח במים קרים ולבש את הבגדים שהכין ערב קודם לכן ליד מיטתו. מקטורן ירוק כהה ומכנסיים שחורים תואמים.

הוא אכל שתי פרוסות לחם עם מעט חמאה, קרא את מאמר המערכת בעיתון היומי, שתה ספל קפה, לגימה של וודקה וכוס מים, לשטוף את טעם האלכוהול.

הוא שטף את הכוס ואת הספל, החזיר את שניהם לארון הכלים, קיפל את העיתון, ישב חמש דקות ליד השולחן והביט מבעד לאפלה שמאחורי חלון המטבח בעצים המושלגים בחצר הסמוכה.

בתום חמש הדקות קם, לקח את מעילו מן המתלה, לבש אותו והלך למכוניתו. הרכב חנה מתחת לסככה אך הלילה החולף היה קר מאוד, השמשות היו מכוסות בקרח.

הוא גירד את הקרח מן החלונות, נכנס, הפעיל את האיוורור וחיכה עד שהראות הצטללה דיה בעיניו. הוא נהג את הרכב בשלג הסמיך אל הכביש הבין עירוני המוליך לטוּרקוֹ.

החום התפשט אט אט במכונית וקטולה החל לחוש בעייפות. בלילה שכב ער. מדי פעם קם וניסה להעסיק את עצמו. זמן מה קרא בספר, הגיע לסופו של עמוד ולא ידע מה כתוב בו, הדליק וכיבה את הטלוויזיה, ואת השעות האחרונות העביר בבהייה בתקרה ובהמתנה לצלצול הצורם של השעון המעורר.

כעת הפעיל את נגן התקליטורים כדי לשמור על עירנות ובחר בקטע שהיה מקשיב לו מפעם לפעם בזמן האחרון בעת הנסיעה לעבודה, הוא לא הבין הרבה במוזיקה, אבל הקטע מצא חן בעיניו, דואט של שני חלילי צד, הוא לא הכיר את המלחין. את התקליטור קיבל מבנו טאפּאני, מתנה שנתן לו ליום הולדתו לפני שנים אחדות.

טאפאני נתן לו את התקליטור בלי העטיפה המספקת מידע על מקורה של המוזיקה.

אופייני לטאפאני. קטולה שמח במתנה, אבל זה היה אופייני שהגיעה בלי עטיפה, ועכשיו היה מאוחר מדי - כך לפחות הניח - לשאול את טאפאני מי הלחין את המוזיקה, הגם שכעת החליט לנסות בהזדמנות הקרובה.

הקטע מצא חן בעיניו, העצבות של המוזיקה הייתה ממש יוצאת דופן, מובהקת הייתה עד כדי כך, שבכל פעם שקטולה האזין לה בשבועות האחרונים, הרגשתו השתפרה.

הוא אילץ את עצמו להחזיק את עיניו פקוחות, צחק פעמיים בתוך שניות מעטות כי בזה אחר זה חלפו בראשו שתי מחשבות ששעשעו אותו או לפחות הביאו אותו לידי צחוק.

מחשבה אחת הייתה שחבל יהיה אם ימות דווקא ביום העבודה האחרון, ועוד בתאונה שהוא עצמו יהיה אשם בה. והשנייה, שאולי יֵרדם סוף סוף כשנוּרְמֶלָה יפצח בנאום שכולם מצפים לו בדריכות. נורמלה לא יוכל לכעוס עליו בשל כך... לא ביום הזה...

קטולה צחקק עוד זמן מה ואחר כך, כשהמוזיקה החלה להעציב אותו, כיבה את נגן התקליטורים.

הרחש של האיוורור מילא את החלל. נעשה חם מאוד במכונית, קטולה חש בחום ודימה לעצמו שזו הפעם הראשונה שהוא חש ישירות בהבדל שבין החום במכונית לבין האפלה הקרה שמעבר לשמשות.

עיניו נעצמו שוב ושוב, הוא התקשה לשלוט בעייפות, אבל הרי מיד יגיע, הוא כבר היה תקוע בתנועה הזוחלת במרכז העיר. הוא ידע שהיא נראית גרוע משהיא באמת, עוד כמה דקות יגיע.

השלג התערבב בגזי הפליטה, באורות הקדמיים הצהובים ובאורות הבלימה האדומים, והיה לתמונה מוזרה, נדמה היה לו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה, לפחות באופן הזה. זאת הייתה שטות, כמובן, והוא החל לעשות בדיוק את הדבר שממנו השתדל להימנע, הוא החל לחפש את הייחוד שביום החורף הזה, יום שהיה בעצם ככל שאר הימים.

לבסוף פנה שמאלה ונסע בכביש צר, עמוס פחות, עד לבניין הגדול שהיה מקום העבודה שלו.

כמו בכל אותן שנים נדד מבטו אל הקומה השלישית, לעבר החלון שמאחוריו היה משרדו. עדיין לא דלק בו אור, היום יגיע ראשון, וכך יאה, שהרי במשך עשרות שנים היה הראשון.

רק בשנתיים האחרונות, מאז איבד קימו יואנטה את אשתו, כבר דלק לא אחת אור במשרד וקימו כבר ישב אל שולחנו לפני המחשב המזמזם כשקטולה נכנס. היום יצא קטולה בכוונה מעט מוקדם מן הרגיל כדי לזכות בתחרות הקטנה והמטופשת הזאת, הוא הניח, בעצם היה בטוח למדי, שקימו אינו מודע כלל לתחרות הזאת אלא פשוט מגיע למשרד מוקדם כשאינו יכול לשאת עוד את השהייה בבית.

על כל פנים, קטולה הבין מדוע הקדים קימו לבוא למשרד טוב משהבין את סיבותיו שלו־עצמו. בשנות השירות הראשונות הייתה זו בוודאי שאפתנות, רצון להצטיין, מה שגם עלה יפה בסופו של דבר. אך אחר כך לא היה עוד צורך בכך כי קטולה קיבל את התפקיד הנחשק, המוביל, ומדוע המשיך גם אז להגיע מדי יום ביומו ראשון למשרד, זאת לא יכול להסביר.

כך או כך... היום יקפיד בוודאי קימו שלא להקדים. כן, כמו שהוא מכיר את קימו, היום יגיע ממש מאוחר, ולו רק כדי להשאיר את החדר לקטולה ביום העבודה האחרון שלו, להניח לו לעשות כרצונו, להירגע, להתכנס בעצמו.

קטולה צחקק בשקט שעה שהלך בשלג ההולך גובר. הוא מחבב את קימו, היושרה של האיש הזה, או כל שם אחר שיעניקו לתכונה הזו, היא חודרנית משהו, נטייתו לקחת כל דבר ברצינות רבה כל כך... אבל הוא באמת מחבב אותו, ושנתיים תמימות הגה ברעיון למצוא הזדמנות לדבר אתו באריכות על מות אשתו, כי לא הצליח לנער מעליו את ההרגשה שהאיש, שקט ככל שהיה, הולך ומשתגע בגין מותה, ומשוגעים, בעיקר בצעירותם, הם נושא שקטולה מבין בו דבר או שניים.

גם הבוקר, כבכל בוקר, בירך את האיש בכניסה. הוא בירכו בניד ראש והאיש מאחורי שמשת הזכוכית השיב לו בניד ראש. אם אינו טועה, הוא והאיש מאחורי שמשת הזכוכית מברכים זה את זה באותה צורה כל יום בלי להחליף ביניהם ולו מלה אחת. הוא יחשוב על כך שוב אחר כך, אבל כרגע באמת לא עולה בדעתו ולו שיחה אחת שניהלו.

קטולה עלה במעלית לקומה השלישית והלך במסדרון האפל אל משרדו. הוא הדליק את האור, התיישב אל שולחנו והפעיל את המחשב. מכשיר חדש לגמרי, הכי עדכני שיש, אף על פי שגם המחשב הקודם פעל היטב וחשוב מכול, לאחר תרגול ממושך שלט קטולה במערכת ההפעלה.

אבל ההנהלה הייתה גאה כל כך בהשקעה שלה, שדאגה להכניס מאמר גדול בנושא לעיתון היומי. נורמלה הצטלם בשמחה ובאורח משכנע למדי לפני אחד המכשירים, אף על פי שמבין חברי הצוות היה הוא היחיד שהבין בטכנולוגיה מודרנית עוד פחות מקטולה עצמו. וטוּאוֹמָס הָיינוֹנֶן הדגים לכתבת המתפעלת מה אפשר לעשות במחשבים ובמערכת המרושתת להפליא הזאת, שכן היינונן התמצא היטב בעניינים האלה. לעתים קרובות עזר לקטולה כשהצג שלו השחיר או כשהופיעה עליו הודעת שגיאה, והוא עשה זאת בסבלנות ראויה לציון.

קטולה השתתף בהשתלמויות שהעבירו המומחים שופעי החשיבות העצמית לטכנולוגיית מידע, אף על פי שהכול ידעו שנותרו לו רק כמה שבועות לעבוד במחשבים החדשים. הוא עשה זאת כדי לרצות את נורמלה. שוב צחקק כשנזכר בימי ההשתלמות האלה כי שם הרשה לעצמו להשתחרר קצת, להתלוצץ פה ושם כמו תלמיד בית ספר, פעם אחת אפילו התנדנד על כיסאו זמן רב כל כך עד שלבסוף נחת נחיתה קשה למדי על הרצפה.

היינונן, שישב לידו, זינק מכיסאו, פֶּטְרִי גרוֹנהוֹלם געה בצחוק, אפילו קימו הרציני תמיד גיחך, והמדריך סתם סוף סוף את פיו לשתי שניות ונעץ בו מבט כאילו צנח מכוכב אחר.

אדם בגילו יכול להרשות לעצמו לפעמים שטויות קטנות כאלה, חשב קטולה. בסופו של דבר הרי לא רצה לדעת כלל - המחשבה לבדה גרמה לו סחרחורת - מה אומרים עליו במסדרונות הבניין.

על הצג הופיעו בינתיים כל האייקונים הקטנים על רקע כחול עז. הרקע הסטנדרטי של היצרן. כל האחרים התקינו להם תמונות רקע שונות על הצגים החדשים, היינונן חוף בשמש, גרונהולם את כוכב ההוקי־קרח הפיני ששיחק בהצלחה בליגה המקצוענית בצפון אמריקה, וקימו יואנטה תמונה של כנסייה אדומה על רקע מים כחולים.

בכל פעם שראה את התמונה הזאת חש קטולה דקירה באזור הקיבה, ואם לומר בגלוי, הכורח לצפות בתמונה הזאת מדי יום ביומו היה בעיניו מעין עונש. בבית הקברות שבין הכנסייה האדומה לים נחה אשתו של קימו בקברה, קטולה היה שם ביום הלוויה. העובדה שקימו בחר להציג את הכנסייה הזאת על הצג עוררה כמה שאלות. למשל, מה בעצם התרחש בנפשו של האיש? איך אמור מישהו להתגבר על חוויה כזאת אם הוא יושב מולה מדי יום ביומו? קטולה לא הצליח להבין את העניין.

הוא ישב זמן מה, נשען לאחור והביט החוצה מבעד לחלון. החושך לא נסוג, על השמשה הצטברו פתותי שלג והתמזגו לנגד עיניו למסה לבנה.

אם קטולה רואה את פני הדברים נכוחה, לא נותר לו עוד מה לחפש כאן. את שולחן הכתיבה כבר רוקן בשבוע שעבר, לקח מה שרצה לשמור והשליך את השאר. הוא רצה להימנע מן הצורך לעשות זאת בבהילות ביום האחרון ומי יודע, אולי גם במצב רוח קדורני או עצבני. ממילא לא היה שם הרבה, למען האמת רק קופסת נעליים אחת מלאה בחפצים שחשיבותם הייתה מסופקת בעיניו.

היה ברור שקטולה לא יעבוד ביום הזה. בשבועות האחרונים ליווה רוב הזמן את יורשו, פָּאבוֹ סוּנדְסְטְרוֹם, עמית מהלסינקי, וסייע לו להיכנס לתפקיד; בתוך כך למד שהאיש קשה ממש אבל לא בלתי נעים, אדם שיכולותיו, יש לקוות, עוד תתגלנה. לו היה לפחות אחד מאותם קרייריסטים שאפתנים, אבל לא, סונדסטרום היה צעיר ממנו בעשר שנים בלבד, ותכונתו הבולטת הייתה חוש הומור מוזר, גובל בציניות לעתים, שהרחיק מדי פעם לכת אפילו לטעמו של קטולה. סונדסטרום היה גבר גבה קומה שעצמותיו בולטות, בעל שיער מידלל ברקות והופעה חיצונית מרשימה, וקטולה שיער שבורים ועמי ארצות מסוימים רואים בה כישרון להנהגה. קטולה נאלץ עם זאת להודות שעל פי תוצאות עבודתו באותם שבועות ראשונים נראה היה כי סונדסטרום משקיע מידה מסוימת של מאמץ. ויש לומר כי זה היה רק הרושם הראשוני של קטולה, שהיה נגוע אולי במקצת בדעות קדומות.

קטולה קם ממקומו, קפץ בעצם, לא היה לו מושג מדוע. כדי לנער מעליו את המחשבה על סונדסטרום או משום שחש עצמו אובד עצות במקצת. אולי הייתה זו שגיאה לבוא מוקדם מן הרגיל דווקא ביום הזה. מוטב היה לו בא לקראת צהריים או אפילו נכנס לחדר רק עם תחילת נאומו של נורמלה. הוא היה מקשיב לו רבע שעה, אומר להתראות, מסתובב והולך.

הוא התלבט אם זה מה שעליו לעשות, היה לו די זמן לנסוע הביתה, להיכנס למיטה, כי כעת היה באמת עייף, ואחר כך, הרבה יותר מאוחר, כשכל העניין כבר יתקרב לסיומו, הוא יודה לנורמלה על נאומו וייפרד לשלום בקצרה ככל האפשר.

ובכל זאת החליט אחרת, והסיבה הייתה מחשבה שלבשה צורה בתוך שנייה אחת. אחר כך, הרבה יותר מאוחר, יתהה קטולה שוב ושוב מנין צצה לה המחשבה המרוחקת הזאת באותו רגע, בוודאי הייתה קשורה לקופסת הנעליים ולדברים שהכילה, או לשמשת החלון הכהה, המכוסה בשלג, שבה בהה ברגע שעלתה המחשבה במוחו. זו הייתה מחשבה על משהו ששכח מזמן, וזה היה הרגע שבו נכנס קימו יואנטה למשרד.

"שלום," שמע אותו קטולה אומר.

הוא הניף את זרועו, בחן את פניו השואלות של קימו ואמר: "אני צריך לחפש משהו."

הוא החל ללכת והשאיר את קימו מאחוריו.

"אני יכול לעזור?" קרא קימו. תחילה לא רצה קטולה לענות כלל, אבל אחר כך נפנה לאחור ואמר: "כן, אולי. בוא אתי. אני מחפש משהו."

שותקים ירדו במדרגות בצעד מהיר, וקטולה מלמל יותר לעצמו מאשר לקימו: "זה היה לפני זמנך, המון זמן עבר..."

בזווית עינו ראה את קימו מהנהן, הוא האיץ את צעדיו כי כעת רצה לסיים את העניין, להשאירו מאחוריו, אם כבר חשב על זה, דבר ש... שהיה צריך לבררו לפני שלושים שנה פחות או יותר.

"זה היה לפני שלושים שנה..." מלמל. "לא... שלושים ושתיים... שלושים ושלוש שנים."

קימו הנהן.

"טירוף..." אמר קטולה.

הארכיון הראשי של המחלקה שכן בקומה הראשונה ותפש שלושה חדרים גדולים, מחוברים זה לזה, מרוהטים בסטריליות רבה. ליד שולחן הכתיבה הלבן בחדר הראשון ישב איש צעיר שקטולה מעולם עוד לא ראה, בוודאי עובד זמני.

"אנחנו מחפשים משהו," אמר קטולה ונדמה היה שהוא מחכה שהאיש יגיש לו את המשהו הזה.

"כן... מה?" שאל הארכיבר הצעיר.

"משהו כמו... דגם."

האיש הצעיר הנהן עמומות.

"דגם. המקרה אירע לפני שלושים ושלוש שנים."

האיש הצעיר הנהן.

"1974. באותה שנה התקיימה אליפות העולם בכדורגל, לכן זה צריך להיות ב־1974."

"כן... זה היה... די מזמן..." אמר האיש הצעיר.

"תגיד, אתה עובד כאן?" שאל קטולה.

"אני..."

"אני מתכוון, אם אתה זמני, אולי לא תדע כלל איך למצוא את מה שאנחנו מחפשים..."

"לא, לא, אני עובד כאן... הגעתי בדיוק לפני שלושה שבועות... אני בתקופת ניסיון."

"ככה," מלמל קטולה. "ואיפה פֵּייוִוי? היא כאן בדרך כלל..."

"כן, זה בדיוק העניין... היא בחופשה, וזה השבוע הראשון שלי לבד..."

"הבנתי," אמר קטולה. "בסדר. תשמע. העניין הזה היה לפני שלושים ושלוש שנים והמחלקה הטכנית בנתה אז דגם... כמו... משטח של דגמי רכבות בלי מסילה ובלי רכבת." קטולה נשם לרווחה כי ההסבר שלו עלה יפה, אבל האיש הצעיר לא יכול לעזור להם, הוא לא הבין מה שאמרו לו.

"אתה מבין? אנחנו מחפשים דגם, משהו מרובע עשוי מפלסטיק... איפה יכול להיות משהו כזה?"

כעת ניכר היה לפחות שהאיש הצעיר חושב.

"יש לך מושג?" שאל קטולה.

"שלושים ושלוש שנים... זה די..."

"מזמן?" עזר קטולה.

"כן... פה למעלה אין לנו בעצם שום דבר ובטח לא דגם או משהו כזה. אולי למטה, שם יש לנו..."

"כן?"

"שם יש מין חדר כזה מלא בכל מיני דברים, בשביל פייווי זה סיוט, משהו כמו מחסן הגרוטאות שלנו..."

"כך?"

"כן, כי הכול שם מגובב בלי סדר וחסר כל מובן."

"אז בוא נלך לשם ונראה."

"כן... אבל אני לא יכול וללכת לעזוב את העמדה כאן."

"מה שמך?"

"אה, אנטי. אַנְטִי לַפִּינְרָאנְטָה."

מצב רוחו של קטולה השתפר לפתע, רוח לצון נחה עליו. הוא שלף את תג השוטר הרשמי שלו - אולי בפעם האחרונה, חלפה מחשבה בראשו - הציג אותו לפני אפו של הצעיר והודיע: "אנטי לפינראנטה, אני עוצר אותך על חשד לא־חשוב־במה. מה שלא יהיה, אתה עצור. בוא אתי." אחר כך הלך בראש ושלח מבט לאחור, לוודא שקימו והצעיר ההמום באים בעקבותיו.

הם ירדו למרתף במעלית, לא הייתה כל דרך אחרת להגיע אליו כי המדרגות הסתיימו בדלת שלאיש לא היה המפתח שלה.

"בבקשה," אמר קטולה כשהגיעו למטה, והארכיבר הצעיר הוביל אותם לחדר נידח באמת אפילו בקומת המרתף הזאת, חדר גדול מאוד, אך קטן יחסית לכמות הדברים שהכיל.

קטולה השתומם למראה, וקימו אמר: "המממ..."

"אכן כך," אישר האיש הצעיר.

החדר היה מלא בקרטונים מגובבים, חלקם פתוחים, חושפים לעין המתבונן אוגדני מסמכים מלוכלכים, מי פחות מי יותר, בצבעים דהויים שונים. אוגדנים דומים עמדו ושכבו גם על מדפים, ליד הקירות נדחסו כל מיני מכשירים, מכונות צילום, מדפסות, זרקורי תקרה. את האבק שכיסה את כל אלה יכול קטולה להריח ממש, וכיוון שעדיין היה במצב רוח של בדיחות הדעת, הציע: "פייווי יכולה לסדר פה בהזדמנות."

"הממ... כן, זה רק זמני, אנחנו... הארכיון... אז עוד לא הייתי פה, אבל פייווי סיפרה לי שהיה צריך לפנות מקום, לכן שמו כאן דברים שכבר לא היו כל כך נחוצים... בקרוב יפנו הרבה ממה שנמצא כאן..."

"בוודאי... נו ואיפה הדגם שלי?"

"אה... כן, אם הוא ישנו בכלל, אז כאן."

קימו כבר פילס לו דרך בין הקרטונים, נעצר באמצע החדר ושאל: "מה הגודל שלו? מה האורך ומה הרוחב?"

קטולה חשב. "אני מעריך שגודלו כגודל שולחן קטן, והוא עומד על גלגלים."

"על גלגלים?" שאל הארכיבר הצעיר.

"כן, אנחנו הבאנו אותו תמיד מן המשרד אל חדר הישיבות ובחזרה. שולחן על גלגלים."

קימו ניגש אל המכשירים שניצבו ליד הקיר, כמה מהם היו מכוסים ביריעות בד לבן. קטולה בא בעקבותיו ומעד על קרטון ברגע כשקימו קרא: "הנה!"

"מה?"

"אני חושב שזה זה." קימו זז הצדה לאפשר לקטולה לראות אם זה הדגם המבוקש. קטולה, שעדיין עמד על הקרטון המום משהו, הזדקף וראה את המרובע מפלסטיק. הוא גנח למראה שנגלה לעיניו, שמע רק את הקול, ובעצמו לא ידע מנין בא הצליל שבקע מתוכו ומה פשרו.

"כן, זהו זה," אמר והתקרב. זמן מה עמד, ניסה לעכל את הפרטים אחד לאחד. עדיין לא הבין מדוע חשב על העניין הזה. מדוע התעקש לפתע למצוא את הדגם, והרי כבר מזמן שכח מכל זה.

"זהו זה," אמר שוב, בינתיים הצטרף אליהם גם הארכיבר הצעיר. זמן מה התבוננו בדגם בלי לומר דבר; היה שם, בדגם, שדה צהוב ושדרה של עצים שהודבקו עליו בקפידה, מצידה האחד שביל אופניים אפור, ומצידה האחר כביש דו־מסלולי, אפור גם הוא. כל אלה היו עשויים מקרטון ומפלסטיק, אפילו שולי הכביש היו מסומנים, ואף שלא הייתה שם שמש, אפשר היה להבחין בניסיון להציג רגע ביום קיץ. בשדה הפלסטיק היה מונח זוג אופניים מפלסטיק ובשולי הכביש עמדה מכונית אדומה. הדגם הכיל את כל הפרטים שקטולה זכר.

"מה זה?" שאל הארכיבר.

"דגם," אמר קטולה בלי לשאת אליו את עיניו.

בזווית עינו ראה קטולה את האיש הצעיר מהנהן קלות, קימו עמד בלי נוע.

"מדובר ברצח של ילדה," אמר קטולה. "בדיוק התחלתי לעבוד פה כשזה קרה. התעללו בה מינית בשדה הזה ורצחו אותה קרוב מאוד לבית הוריה. לא הצלחנו לתפוס את הרוצח."

האיש הצעיר חזר והנהן, קימו הוסיף לעמוד בלי נוע.

הילדה לא הופיעה בתמונה. הם מצאו אותה הרבה יותר מאוחר, כשכבר לא הייתה ילדה.

"בעצם שכחתי מכל זה, אני לא יודע מדוע נזכרתי דווקא היום... ראש צוות החקירה דרש אז, אחרי כמה חודשים, זמן מה אחרי שמצאנו סוף סוף את הילדה, לבנות את הדגם הזה. הוא חשב שאנחנו צריכים לצייר לנו תמונה... הוא השתגע כמעט כי לא הייתה כל התקדמות."

"אז המקרה מעולם לא פוענח..." אמר הארכיבר.

קטולה הנהן. "ראש צוות החקירה מת בינתיים," אמר.

"איזו מין מכונית זו?" שאל הארכיבר והצביע על הרכב הקטן.

"המממ... " אמר קטולה. המכונית האדומה הקטנה, שמעולם לא נמצאה. הפרט הכי חשוב בתמונה. בולט לעין. בינתיים, יש לשער, הפך הרכב הקטן הזה לגרוטאה, לגוש קטן ואף פחות מזה. ללא ספק.

אולי מעולם לא היה רכב כזה, כי העד שטען כי ראה את הרכב, היה ילד קטן שרכב על אופניו בשעת צהריים באותו יום לפני שלושים ושלוש שנים בשביל האופניים בצדו האחר של הכביש.

את המכונית האדומה הקטנה לא מצאו. את הילדה מצאו גם מצאו. הם משו אותה מן האגם, אחד הצוללנים הקיא את נשמתו מיד אחר כך וקטולה הלך עם שוטר אחר להודיע לאם.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדיבר עם קרובים של קורבנות, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שראה את החיים כבים בעיניו של אדם. קטולה, ככל האחרים הביא קטולה בחשבון אפשרות שהילדה המתה תימצא ביום מן הימים, גם האם חשבה בוודאי על אפשרות כזאת, אבל בשניות שבהן הגה עמיתו המבוגר ממנו, זה שמת בינתיים, את המלים, באותן שניות ראה קטולה את חייה של האישה הזאת נגמרים בצורה שלא היה מסוגל לתארה באוזני אחרים.

"כן..." אמר הארכיבר, משהתארכה שתיקתו של קטולה.

"כן... אני רוצה לקחת את זה אתי," אמר קטולה. "תעזרו לי?"

הם נשאו את הדגם, הלכו דרך המרתף אל המעלית, עלו קומה, חלפו על פניו של השוער הנטרד ויצאו את השלג. נדרש מאמץ כדי להכניס את הדגם לתא המטען במכוניתו של קטולה. בשובם לבניין נזכר קטולה שלא ענה על שאלתו של הארכיבר בדבר המכונית האדומה, אבל כיוון שזה לא התעקש, השאיר את העניין פתוח. לא היה לו חשק להמשיך לדבר על כך. הדגם מקרטון ומפלסטיק היה מונח עתה בתא המטען של מכוניתו, זה מה שחשוב, ועל הסיבה למעשה יהיה לו שפע של זמן לחשוב אחרי שהיום יגיע אל קצו.

"אם כך, אז..." אמר הארכיבר כשדלת המעלית נפתחה בקומה הראשונה.

"תודה על העזרה," אמר קטולה.

"ברצון," אמר הארכיבר, נופף נפנוף מגושם של פרידה וחזר לפינתו. קטולה ויואנטה המשיכו לקומה השלישית.

קטולה התיישב אל שולחנו, הביט לסירוגין בכחול הבהיר של הצג שלו, שהיה עדיף בעיניו מכל תמונת רקע אחרת, ובשמשה המכוסה בשלג. קימו ישב מולו ושתק שתיקה עקשנית, אולי מתוך התחשבות ואולי משום שתהה מה, לעזאזל, קורה לו, לקטולה.

"שופע דיבורים היום, מה?" אמר קטולה. בשום יום עבודה אחר לא חש עצמו כה רגוע וחדור הומור כמו ביום הזה, יומו האחרון.

"שמתי לב שלא ענית על השאלה בדבר המכונית האדומה, לכן חשבתי שאולי אתה לא רוצה לדבר על העניין."

אלא מה. לדחוף את האצבע ישר לתוך הפצע. ועוד בהתחשבות מלאה. קימו יחסר לו.

"מעולם לא מצאנו את המכונית. עד ראה אותה, ילד קטן. אז, כמובן, היום הוא... בן ארבעים בערך... מצחיק איכשהו. אבל לכל העניין אין בעצם חשיבות... אני לא יודע מה פשר הדבר, שנים שלא חשבתי על הילדה... ועל האמא..."

"האמא של הילדה שנרצחה?"

"כן, כן... זו הייתה חוויה מיוחדת, אפשר לומר... להודיע לאישה את ההודעה הזאת, הרי התחלתי לעבוד כאן רק כמה חודשים לפני כן."

קימו הנהן וקטולה סיים את השיחה במחוות ביטול, להפוך לפטפטן ברגע האחרון לא בא בחשבון.

"אגב, אתה יודע מה עומד להתרחש כאן היום?" אמר במקום.

קימו נתן בו במבט שואל.

"אני מתכוון לפרידה. הרי זה יומי האחרון כאן." אולי ההומור שלו יוצא מכלל שליטה, חשב לעצמו. אולי.

"הכנו כמה... דברים," אמר קימו.

"נו תגיד כבר."

"זו הפתעה." אמר קימו ואפילו חייך.

אחר כך המשיכו לשבת שותקים, קימו טיפל במסמכים שכבר לא נגעו לקטולה, קטולה הביט מבעד לחלון אחרי שניקה את השלג מן השמשה. כעת הביט בשלג שחזר וכיסה את השמשה וחיפש פעם נוספת ואחרונה דרך לדבר עם קימו על מות אשתו ולשאול אותו איך הוא מרגיש, אבל מובן שזנח את הניסיון, הרי יהיה פשוט מגוחך להעלות את הנושא, ואז גם בלאו הכי נכנס תואומס היינונן לחדר וביקש מקימו לבוא אתו כי עדיין יש להם משהו להכין. בקריצת עין. גם היינונן יצא מדעתו, כך נראה.

הוא ישב לו אפוא בכיסאו בלי לחשוב על משהו מסוים, ענה מדי פעם לטלפון, שיחות שהתבררו כלא חשובות, ולקראת צהריים הקיש נורמלה על הדלת ונכנס, כובע טבחים על ראשו, סינר קשור למותניו, והוא מאזן מגש ענק בידיו.

אחריו בא הצוות כולו, כולם היו שם, אפילו פטרי גרונהולם בא למסיבת הפרידה של קטולה, אף על פי שנעדר זה כמה ימים בשל שפעת.

הוגשו נקניקיות ברוטב עגבניות, המאכל האהוב על קטולה. נורמלה הגיש אוכל במצב רוח מרומם, קארי ניימי, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, מזג יין נתזים, גם הוא במצב רוח מרומם, אבל אצלו זה לא היה משהו יוצא דופן. סונדסטרום, יורשו של קטולה, הבריק עם כמה בדיחות תפלות במיוחד וכל הצוות שר להיט פיני שקטולה זמזם לעתים קרובות בשנים האחרונות - "תמיד, יקירי, שוב ושוב," התעקש נורמלה - בשעה שהרהר או עשה רושם של מי שמהרהר.

השירה הייתה מוצלחת מאוד, ניכר היה שהחברים עשו חזרות, ובדיוק כשקטולה תהה בליבו מתי היה להם זמן, פצח נורמלה בנאום שהכול ציפו לו בדריכות, ובמקום להירדם, מה שהתכוון תחילה לעשות, עמד קטולה וחש שהמלים לובשות צורה לנגד עיניו, מיטשטשות ומתגבשות לכלל הרגשה, ההרגשה שנורמלה הכין היטב את נאומו, העתיר עליו שבחים לבביים, ואם להיות כן עם עצמו, הנאום ריגש אותו מאוד, אך לא הייתה זו אלא הרגשה, כי אחרי משפט הסיום, לא היה קטולה מסוגל לחזור ולו על מלה אחת ממנו. בנסיבות אלה לא נותר לו אלא לומר: "תודה." וכיוון שכולם המשיכו לעמוד, ציפו שימשיך, אמר שוב, הפעם בפנייה ישירה: "אני מודה לכולכם."

זמן מה אחר כך הלך קטולה לדרכו. קימו, ניימי וטואומס היינונן נסעו לחקור את מותה של אישה מבוגרת שגופתה נמצאה על המדרגות היורדות למרתף ביתה. קטולה הלך עם גרונהולם, שעמד לשוב לביתו, למיטת חוליו.

"יפה שבאת," אמר קטולה. ראשו היה סחרחר. השלג לא נחלש.

"הרי זה מובן מאליו," אמר פטרי גרונהולם. וכשעמדו ליד מכוניתו של קטולה הוסיף: "אנחנו מצפים שתבוא לבקר אותנו בקביעות."

קטולה הנהן. "החלמה מהירה," אמר, נכנס למכונית והתניע. ראשו אכן היה סחרחר עליו, מה הפלא, הרי שתה כמות לא מבוטלת של יין נתזים והיה שיכור במקצת. הדבר הפתיע אותו כי וודקה וויסקי כבר מזמן לא פעלו עליו כך.

קטולה נסע הביתה בדרך ארוכה מן הרגיל. להפתעתו הצליח להיזכר בדיוק בקטע הדרך, קטע שרק מכוניות מעטות נסעו בו גם באותו יום, קטע שכבר מזמן לא נסע בו. במקום שבו נמצאו אז אופניה של הילדה עמד צלב. הוא עמד שם שלושים ושתיים שנים בערך.

קטולה יצא מן המכונית והלך אל הצלב ובתוך כך ניסה להיזכר באותו יום, לשחזר לו אותו, לראות בעיני רוחו את האישה שבעיניה כבה משהו ולפתע יצאה לדרכה עם הצלב שעמד בפינה ליד ארון המעילים, מוכן כמו מטרייה. הוא והבוס הלכו אחרי אמה של הילדה, וכעבור רגע קצר היא החלה לרוץ עד שהגיעה בדיוק למקום הזה, מרחק של פחות מחמש דקות מן הבית שבו התגוררה עם בתה ובעלה. את הבעל כמעט לא ראו. קטולה זכר רק שעזב את אשתו חודשים אחדים אחרי שמצאו את הבת.

הצלב עדיין במקומו אפוא. קטולה הסיר ממנו את השלג בזהירות וקרא את השם החרוט עליו: פִּיָה לֶהְטִינֶן. זהו, זה היה שמה. במכונית חשב ונזכר רק בשם משפחתה. אף על פי ששמה הפרטי היה פשוט וקל, שם נפוץ באותה עת. מפליא שהצליח להדחיק אותו. פיה להטינן, נרצחה ב־1974, זה מה שהיה חרוט על הצלב.

וחמש דקות מכאן, במרחק של חמש דקות מן המקום שבו נמצאו אז האופניים, מתגוררת אמה של הילדה. או, ליתר דיוק, גרה בעבר, כי יש מקום להניח שכיום אינה גרה שם עוד, איך אפשר להישאר לגור שם אחרי אותו... אבל כעת נזכר קטולה גם שניהל איתה שיחה קצרה בעניין, בחודשים שבהם עדיין התנהלה החקירה במלוא הקצב והם ציפו שתניב תוצאות. האישה אמרה לו שאין לה שום כוונה לעבור משם, היא תעזוב את הבית רק כשיתפשו את הרוצח. דבר שלא קרה ולכן ייתכן שהיא עדיין גרה שם. לרגע שקל קטולה ללכת לבקר אותה, לומר לה שזה יומו האחרון בעבודה וכי מסיבות שאינן מובנות לו חשב דווקא היום עליה ועל הבת שלה.

הוא דחה כמובן את הרעיון ושב ישירות אל מכוניתו. אם האישה עדיין גרה כאן, אין הוא רוצה שתראה אותו.

הוא נסע הביתה. עדיין הייתה שעת אחר צהריים אבל החשכה כבר ירדה. השלג הלך ופחת.

הוא החנה את המכונית מתחת לסככה, לקח את האת החדש מבין השניים ופינה את השלג מדרך הגישה.

בקול רם וברור בירך לשלום את הזוג שגר בבית הסמוך וזה עתה עברו על פניו. השניים נראו מופתעים, אולי כי קטולה שכח לפעמים לברכם. בתם של בני הזוג הייתה, להערכתו, בת גילה של הילדה שנרצחה לפני שלושים ושלוש שנים.

כשגמר לפנות את השלג החזיר קטולה את האת למקומו והלך אל הבית. הוא פתח את הדלת במפתח, ניער את השלג מנעליו ונכנס. הלך הישר למטבח, הכין קפה והוסיף מעט קוניאק.

אחר כך התיישב על הספה בסלון, הדליק את הטלוויזיה, העמיד את הספל על השולחן ופרץ בבכי בפעם הראשונה זה זמן רב מאוד, בכי מלווה בתחושה עזה של הקלה.

יאן קוסטין ואגנר

הסופר הגרמני יאן קוסטין וגנר (יליד 1972) מתגורר כיום בפינלנד עם משפחתו. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים בינלאומיים.

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה עמית
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 227 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 47 דק'
השתיקה יאן קוסטין ואגנר

ינואר

 

1

 

 

שלושים ושלוש שנים לאחר מכן

 

ביום פרישתו קם קֶטוֹלָה בשעה שש.

הוא התקלח במים קרים ולבש את הבגדים שהכין ערב קודם לכן ליד מיטתו. מקטורן ירוק כהה ומכנסיים שחורים תואמים.

הוא אכל שתי פרוסות לחם עם מעט חמאה, קרא את מאמר המערכת בעיתון היומי, שתה ספל קפה, לגימה של וודקה וכוס מים, לשטוף את טעם האלכוהול.

הוא שטף את הכוס ואת הספל, החזיר את שניהם לארון הכלים, קיפל את העיתון, ישב חמש דקות ליד השולחן והביט מבעד לאפלה שמאחורי חלון המטבח בעצים המושלגים בחצר הסמוכה.

בתום חמש הדקות קם, לקח את מעילו מן המתלה, לבש אותו והלך למכוניתו. הרכב חנה מתחת לסככה אך הלילה החולף היה קר מאוד, השמשות היו מכוסות בקרח.

הוא גירד את הקרח מן החלונות, נכנס, הפעיל את האיוורור וחיכה עד שהראות הצטללה דיה בעיניו. הוא נהג את הרכב בשלג הסמיך אל הכביש הבין עירוני המוליך לטוּרקוֹ.

החום התפשט אט אט במכונית וקטולה החל לחוש בעייפות. בלילה שכב ער. מדי פעם קם וניסה להעסיק את עצמו. זמן מה קרא בספר, הגיע לסופו של עמוד ולא ידע מה כתוב בו, הדליק וכיבה את הטלוויזיה, ואת השעות האחרונות העביר בבהייה בתקרה ובהמתנה לצלצול הצורם של השעון המעורר.

כעת הפעיל את נגן התקליטורים כדי לשמור על עירנות ובחר בקטע שהיה מקשיב לו מפעם לפעם בזמן האחרון בעת הנסיעה לעבודה, הוא לא הבין הרבה במוזיקה, אבל הקטע מצא חן בעיניו, דואט של שני חלילי צד, הוא לא הכיר את המלחין. את התקליטור קיבל מבנו טאפּאני, מתנה שנתן לו ליום הולדתו לפני שנים אחדות.

טאפאני נתן לו את התקליטור בלי העטיפה המספקת מידע על מקורה של המוזיקה.

אופייני לטאפאני. קטולה שמח במתנה, אבל זה היה אופייני שהגיעה בלי עטיפה, ועכשיו היה מאוחר מדי - כך לפחות הניח - לשאול את טאפאני מי הלחין את המוזיקה, הגם שכעת החליט לנסות בהזדמנות הקרובה.

הקטע מצא חן בעיניו, העצבות של המוזיקה הייתה ממש יוצאת דופן, מובהקת הייתה עד כדי כך, שבכל פעם שקטולה האזין לה בשבועות האחרונים, הרגשתו השתפרה.

הוא אילץ את עצמו להחזיק את עיניו פקוחות, צחק פעמיים בתוך שניות מעטות כי בזה אחר זה חלפו בראשו שתי מחשבות ששעשעו אותו או לפחות הביאו אותו לידי צחוק.

מחשבה אחת הייתה שחבל יהיה אם ימות דווקא ביום העבודה האחרון, ועוד בתאונה שהוא עצמו יהיה אשם בה. והשנייה, שאולי יֵרדם סוף סוף כשנוּרְמֶלָה יפצח בנאום שכולם מצפים לו בדריכות. נורמלה לא יוכל לכעוס עליו בשל כך... לא ביום הזה...

קטולה צחקק עוד זמן מה ואחר כך, כשהמוזיקה החלה להעציב אותו, כיבה את נגן התקליטורים.

הרחש של האיוורור מילא את החלל. נעשה חם מאוד במכונית, קטולה חש בחום ודימה לעצמו שזו הפעם הראשונה שהוא חש ישירות בהבדל שבין החום במכונית לבין האפלה הקרה שמעבר לשמשות.

עיניו נעצמו שוב ושוב, הוא התקשה לשלוט בעייפות, אבל הרי מיד יגיע, הוא כבר היה תקוע בתנועה הזוחלת במרכז העיר. הוא ידע שהיא נראית גרוע משהיא באמת, עוד כמה דקות יגיע.

השלג התערבב בגזי הפליטה, באורות הקדמיים הצהובים ובאורות הבלימה האדומים, והיה לתמונה מוזרה, נדמה היה לו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה, לפחות באופן הזה. זאת הייתה שטות, כמובן, והוא החל לעשות בדיוק את הדבר שממנו השתדל להימנע, הוא החל לחפש את הייחוד שביום החורף הזה, יום שהיה בעצם ככל שאר הימים.

לבסוף פנה שמאלה ונסע בכביש צר, עמוס פחות, עד לבניין הגדול שהיה מקום העבודה שלו.

כמו בכל אותן שנים נדד מבטו אל הקומה השלישית, לעבר החלון שמאחוריו היה משרדו. עדיין לא דלק בו אור, היום יגיע ראשון, וכך יאה, שהרי במשך עשרות שנים היה הראשון.

רק בשנתיים האחרונות, מאז איבד קימו יואנטה את אשתו, כבר דלק לא אחת אור במשרד וקימו כבר ישב אל שולחנו לפני המחשב המזמזם כשקטולה נכנס. היום יצא קטולה בכוונה מעט מוקדם מן הרגיל כדי לזכות בתחרות הקטנה והמטופשת הזאת, הוא הניח, בעצם היה בטוח למדי, שקימו אינו מודע כלל לתחרות הזאת אלא פשוט מגיע למשרד מוקדם כשאינו יכול לשאת עוד את השהייה בבית.

על כל פנים, קטולה הבין מדוע הקדים קימו לבוא למשרד טוב משהבין את סיבותיו שלו־עצמו. בשנות השירות הראשונות הייתה זו בוודאי שאפתנות, רצון להצטיין, מה שגם עלה יפה בסופו של דבר. אך אחר כך לא היה עוד צורך בכך כי קטולה קיבל את התפקיד הנחשק, המוביל, ומדוע המשיך גם אז להגיע מדי יום ביומו ראשון למשרד, זאת לא יכול להסביר.

כך או כך... היום יקפיד בוודאי קימו שלא להקדים. כן, כמו שהוא מכיר את קימו, היום יגיע ממש מאוחר, ולו רק כדי להשאיר את החדר לקטולה ביום העבודה האחרון שלו, להניח לו לעשות כרצונו, להירגע, להתכנס בעצמו.

קטולה צחקק בשקט שעה שהלך בשלג ההולך גובר. הוא מחבב את קימו, היושרה של האיש הזה, או כל שם אחר שיעניקו לתכונה הזו, היא חודרנית משהו, נטייתו לקחת כל דבר ברצינות רבה כל כך... אבל הוא באמת מחבב אותו, ושנתיים תמימות הגה ברעיון למצוא הזדמנות לדבר אתו באריכות על מות אשתו, כי לא הצליח לנער מעליו את ההרגשה שהאיש, שקט ככל שהיה, הולך ומשתגע בגין מותה, ומשוגעים, בעיקר בצעירותם, הם נושא שקטולה מבין בו דבר או שניים.

גם הבוקר, כבכל בוקר, בירך את האיש בכניסה. הוא בירכו בניד ראש והאיש מאחורי שמשת הזכוכית השיב לו בניד ראש. אם אינו טועה, הוא והאיש מאחורי שמשת הזכוכית מברכים זה את זה באותה צורה כל יום בלי להחליף ביניהם ולו מלה אחת. הוא יחשוב על כך שוב אחר כך, אבל כרגע באמת לא עולה בדעתו ולו שיחה אחת שניהלו.

קטולה עלה במעלית לקומה השלישית והלך במסדרון האפל אל משרדו. הוא הדליק את האור, התיישב אל שולחנו והפעיל את המחשב. מכשיר חדש לגמרי, הכי עדכני שיש, אף על פי שגם המחשב הקודם פעל היטב וחשוב מכול, לאחר תרגול ממושך שלט קטולה במערכת ההפעלה.

אבל ההנהלה הייתה גאה כל כך בהשקעה שלה, שדאגה להכניס מאמר גדול בנושא לעיתון היומי. נורמלה הצטלם בשמחה ובאורח משכנע למדי לפני אחד המכשירים, אף על פי שמבין חברי הצוות היה הוא היחיד שהבין בטכנולוגיה מודרנית עוד פחות מקטולה עצמו. וטוּאוֹמָס הָיינוֹנֶן הדגים לכתבת המתפעלת מה אפשר לעשות במחשבים ובמערכת המרושתת להפליא הזאת, שכן היינונן התמצא היטב בעניינים האלה. לעתים קרובות עזר לקטולה כשהצג שלו השחיר או כשהופיעה עליו הודעת שגיאה, והוא עשה זאת בסבלנות ראויה לציון.

קטולה השתתף בהשתלמויות שהעבירו המומחים שופעי החשיבות העצמית לטכנולוגיית מידע, אף על פי שהכול ידעו שנותרו לו רק כמה שבועות לעבוד במחשבים החדשים. הוא עשה זאת כדי לרצות את נורמלה. שוב צחקק כשנזכר בימי ההשתלמות האלה כי שם הרשה לעצמו להשתחרר קצת, להתלוצץ פה ושם כמו תלמיד בית ספר, פעם אחת אפילו התנדנד על כיסאו זמן רב כל כך עד שלבסוף נחת נחיתה קשה למדי על הרצפה.

היינונן, שישב לידו, זינק מכיסאו, פֶּטְרִי גרוֹנהוֹלם געה בצחוק, אפילו קימו הרציני תמיד גיחך, והמדריך סתם סוף סוף את פיו לשתי שניות ונעץ בו מבט כאילו צנח מכוכב אחר.

אדם בגילו יכול להרשות לעצמו לפעמים שטויות קטנות כאלה, חשב קטולה. בסופו של דבר הרי לא רצה לדעת כלל - המחשבה לבדה גרמה לו סחרחורת - מה אומרים עליו במסדרונות הבניין.

על הצג הופיעו בינתיים כל האייקונים הקטנים על רקע כחול עז. הרקע הסטנדרטי של היצרן. כל האחרים התקינו להם תמונות רקע שונות על הצגים החדשים, היינונן חוף בשמש, גרונהולם את כוכב ההוקי־קרח הפיני ששיחק בהצלחה בליגה המקצוענית בצפון אמריקה, וקימו יואנטה תמונה של כנסייה אדומה על רקע מים כחולים.

בכל פעם שראה את התמונה הזאת חש קטולה דקירה באזור הקיבה, ואם לומר בגלוי, הכורח לצפות בתמונה הזאת מדי יום ביומו היה בעיניו מעין עונש. בבית הקברות שבין הכנסייה האדומה לים נחה אשתו של קימו בקברה, קטולה היה שם ביום הלוויה. העובדה שקימו בחר להציג את הכנסייה הזאת על הצג עוררה כמה שאלות. למשל, מה בעצם התרחש בנפשו של האיש? איך אמור מישהו להתגבר על חוויה כזאת אם הוא יושב מולה מדי יום ביומו? קטולה לא הצליח להבין את העניין.

הוא ישב זמן מה, נשען לאחור והביט החוצה מבעד לחלון. החושך לא נסוג, על השמשה הצטברו פתותי שלג והתמזגו לנגד עיניו למסה לבנה.

אם קטולה רואה את פני הדברים נכוחה, לא נותר לו עוד מה לחפש כאן. את שולחן הכתיבה כבר רוקן בשבוע שעבר, לקח מה שרצה לשמור והשליך את השאר. הוא רצה להימנע מן הצורך לעשות זאת בבהילות ביום האחרון ומי יודע, אולי גם במצב רוח קדורני או עצבני. ממילא לא היה שם הרבה, למען האמת רק קופסת נעליים אחת מלאה בחפצים שחשיבותם הייתה מסופקת בעיניו.

היה ברור שקטולה לא יעבוד ביום הזה. בשבועות האחרונים ליווה רוב הזמן את יורשו, פָּאבוֹ סוּנדְסְטְרוֹם, עמית מהלסינקי, וסייע לו להיכנס לתפקיד; בתוך כך למד שהאיש קשה ממש אבל לא בלתי נעים, אדם שיכולותיו, יש לקוות, עוד תתגלנה. לו היה לפחות אחד מאותם קרייריסטים שאפתנים, אבל לא, סונדסטרום היה צעיר ממנו בעשר שנים בלבד, ותכונתו הבולטת הייתה חוש הומור מוזר, גובל בציניות לעתים, שהרחיק מדי פעם לכת אפילו לטעמו של קטולה. סונדסטרום היה גבר גבה קומה שעצמותיו בולטות, בעל שיער מידלל ברקות והופעה חיצונית מרשימה, וקטולה שיער שבורים ועמי ארצות מסוימים רואים בה כישרון להנהגה. קטולה נאלץ עם זאת להודות שעל פי תוצאות עבודתו באותם שבועות ראשונים נראה היה כי סונדסטרום משקיע מידה מסוימת של מאמץ. ויש לומר כי זה היה רק הרושם הראשוני של קטולה, שהיה נגוע אולי במקצת בדעות קדומות.

קטולה קם ממקומו, קפץ בעצם, לא היה לו מושג מדוע. כדי לנער מעליו את המחשבה על סונדסטרום או משום שחש עצמו אובד עצות במקצת. אולי הייתה זו שגיאה לבוא מוקדם מן הרגיל דווקא ביום הזה. מוטב היה לו בא לקראת צהריים או אפילו נכנס לחדר רק עם תחילת נאומו של נורמלה. הוא היה מקשיב לו רבע שעה, אומר להתראות, מסתובב והולך.

הוא התלבט אם זה מה שעליו לעשות, היה לו די זמן לנסוע הביתה, להיכנס למיטה, כי כעת היה באמת עייף, ואחר כך, הרבה יותר מאוחר, כשכל העניין כבר יתקרב לסיומו, הוא יודה לנורמלה על נאומו וייפרד לשלום בקצרה ככל האפשר.

ובכל זאת החליט אחרת, והסיבה הייתה מחשבה שלבשה צורה בתוך שנייה אחת. אחר כך, הרבה יותר מאוחר, יתהה קטולה שוב ושוב מנין צצה לה המחשבה המרוחקת הזאת באותו רגע, בוודאי הייתה קשורה לקופסת הנעליים ולדברים שהכילה, או לשמשת החלון הכהה, המכוסה בשלג, שבה בהה ברגע שעלתה המחשבה במוחו. זו הייתה מחשבה על משהו ששכח מזמן, וזה היה הרגע שבו נכנס קימו יואנטה למשרד.

"שלום," שמע אותו קטולה אומר.

הוא הניף את זרועו, בחן את פניו השואלות של קימו ואמר: "אני צריך לחפש משהו."

הוא החל ללכת והשאיר את קימו מאחוריו.

"אני יכול לעזור?" קרא קימו. תחילה לא רצה קטולה לענות כלל, אבל אחר כך נפנה לאחור ואמר: "כן, אולי. בוא אתי. אני מחפש משהו."

שותקים ירדו במדרגות בצעד מהיר, וקטולה מלמל יותר לעצמו מאשר לקימו: "זה היה לפני זמנך, המון זמן עבר..."

בזווית עינו ראה את קימו מהנהן, הוא האיץ את צעדיו כי כעת רצה לסיים את העניין, להשאירו מאחוריו, אם כבר חשב על זה, דבר ש... שהיה צריך לבררו לפני שלושים שנה פחות או יותר.

"זה היה לפני שלושים שנה..." מלמל. "לא... שלושים ושתיים... שלושים ושלוש שנים."

קימו הנהן.

"טירוף..." אמר קטולה.

הארכיון הראשי של המחלקה שכן בקומה הראשונה ותפש שלושה חדרים גדולים, מחוברים זה לזה, מרוהטים בסטריליות רבה. ליד שולחן הכתיבה הלבן בחדר הראשון ישב איש צעיר שקטולה מעולם עוד לא ראה, בוודאי עובד זמני.

"אנחנו מחפשים משהו," אמר קטולה ונדמה היה שהוא מחכה שהאיש יגיש לו את המשהו הזה.

"כן... מה?" שאל הארכיבר הצעיר.

"משהו כמו... דגם."

האיש הצעיר הנהן עמומות.

"דגם. המקרה אירע לפני שלושים ושלוש שנים."

האיש הצעיר הנהן.

"1974. באותה שנה התקיימה אליפות העולם בכדורגל, לכן זה צריך להיות ב־1974."

"כן... זה היה... די מזמן..." אמר האיש הצעיר.

"תגיד, אתה עובד כאן?" שאל קטולה.

"אני..."

"אני מתכוון, אם אתה זמני, אולי לא תדע כלל איך למצוא את מה שאנחנו מחפשים..."

"לא, לא, אני עובד כאן... הגעתי בדיוק לפני שלושה שבועות... אני בתקופת ניסיון."

"ככה," מלמל קטולה. "ואיפה פֵּייוִוי? היא כאן בדרך כלל..."

"כן, זה בדיוק העניין... היא בחופשה, וזה השבוע הראשון שלי לבד..."

"הבנתי," אמר קטולה. "בסדר. תשמע. העניין הזה היה לפני שלושים ושלוש שנים והמחלקה הטכנית בנתה אז דגם... כמו... משטח של דגמי רכבות בלי מסילה ובלי רכבת." קטולה נשם לרווחה כי ההסבר שלו עלה יפה, אבל האיש הצעיר לא יכול לעזור להם, הוא לא הבין מה שאמרו לו.

"אתה מבין? אנחנו מחפשים דגם, משהו מרובע עשוי מפלסטיק... איפה יכול להיות משהו כזה?"

כעת ניכר היה לפחות שהאיש הצעיר חושב.

"יש לך מושג?" שאל קטולה.

"שלושים ושלוש שנים... זה די..."

"מזמן?" עזר קטולה.

"כן... פה למעלה אין לנו בעצם שום דבר ובטח לא דגם או משהו כזה. אולי למטה, שם יש לנו..."

"כן?"

"שם יש מין חדר כזה מלא בכל מיני דברים, בשביל פייווי זה סיוט, משהו כמו מחסן הגרוטאות שלנו..."

"כך?"

"כן, כי הכול שם מגובב בלי סדר וחסר כל מובן."

"אז בוא נלך לשם ונראה."

"כן... אבל אני לא יכול וללכת לעזוב את העמדה כאן."

"מה שמך?"

"אה, אנטי. אַנְטִי לַפִּינְרָאנְטָה."

מצב רוחו של קטולה השתפר לפתע, רוח לצון נחה עליו. הוא שלף את תג השוטר הרשמי שלו - אולי בפעם האחרונה, חלפה מחשבה בראשו - הציג אותו לפני אפו של הצעיר והודיע: "אנטי לפינראנטה, אני עוצר אותך על חשד לא־חשוב־במה. מה שלא יהיה, אתה עצור. בוא אתי." אחר כך הלך בראש ושלח מבט לאחור, לוודא שקימו והצעיר ההמום באים בעקבותיו.

הם ירדו למרתף במעלית, לא הייתה כל דרך אחרת להגיע אליו כי המדרגות הסתיימו בדלת שלאיש לא היה המפתח שלה.

"בבקשה," אמר קטולה כשהגיעו למטה, והארכיבר הצעיר הוביל אותם לחדר נידח באמת אפילו בקומת המרתף הזאת, חדר גדול מאוד, אך קטן יחסית לכמות הדברים שהכיל.

קטולה השתומם למראה, וקימו אמר: "המממ..."

"אכן כך," אישר האיש הצעיר.

החדר היה מלא בקרטונים מגובבים, חלקם פתוחים, חושפים לעין המתבונן אוגדני מסמכים מלוכלכים, מי פחות מי יותר, בצבעים דהויים שונים. אוגדנים דומים עמדו ושכבו גם על מדפים, ליד הקירות נדחסו כל מיני מכשירים, מכונות צילום, מדפסות, זרקורי תקרה. את האבק שכיסה את כל אלה יכול קטולה להריח ממש, וכיוון שעדיין היה במצב רוח של בדיחות הדעת, הציע: "פייווי יכולה לסדר פה בהזדמנות."

"הממ... כן, זה רק זמני, אנחנו... הארכיון... אז עוד לא הייתי פה, אבל פייווי סיפרה לי שהיה צריך לפנות מקום, לכן שמו כאן דברים שכבר לא היו כל כך נחוצים... בקרוב יפנו הרבה ממה שנמצא כאן..."

"בוודאי... נו ואיפה הדגם שלי?"

"אה... כן, אם הוא ישנו בכלל, אז כאן."

קימו כבר פילס לו דרך בין הקרטונים, נעצר באמצע החדר ושאל: "מה הגודל שלו? מה האורך ומה הרוחב?"

קטולה חשב. "אני מעריך שגודלו כגודל שולחן קטן, והוא עומד על גלגלים."

"על גלגלים?" שאל הארכיבר הצעיר.

"כן, אנחנו הבאנו אותו תמיד מן המשרד אל חדר הישיבות ובחזרה. שולחן על גלגלים."

קימו ניגש אל המכשירים שניצבו ליד הקיר, כמה מהם היו מכוסים ביריעות בד לבן. קטולה בא בעקבותיו ומעד על קרטון ברגע כשקימו קרא: "הנה!"

"מה?"

"אני חושב שזה זה." קימו זז הצדה לאפשר לקטולה לראות אם זה הדגם המבוקש. קטולה, שעדיין עמד על הקרטון המום משהו, הזדקף וראה את המרובע מפלסטיק. הוא גנח למראה שנגלה לעיניו, שמע רק את הקול, ובעצמו לא ידע מנין בא הצליל שבקע מתוכו ומה פשרו.

"כן, זהו זה," אמר והתקרב. זמן מה עמד, ניסה לעכל את הפרטים אחד לאחד. עדיין לא הבין מדוע חשב על העניין הזה. מדוע התעקש לפתע למצוא את הדגם, והרי כבר מזמן שכח מכל זה.

"זהו זה," אמר שוב, בינתיים הצטרף אליהם גם הארכיבר הצעיר. זמן מה התבוננו בדגם בלי לומר דבר; היה שם, בדגם, שדה צהוב ושדרה של עצים שהודבקו עליו בקפידה, מצידה האחד שביל אופניים אפור, ומצידה האחר כביש דו־מסלולי, אפור גם הוא. כל אלה היו עשויים מקרטון ומפלסטיק, אפילו שולי הכביש היו מסומנים, ואף שלא הייתה שם שמש, אפשר היה להבחין בניסיון להציג רגע ביום קיץ. בשדה הפלסטיק היה מונח זוג אופניים מפלסטיק ובשולי הכביש עמדה מכונית אדומה. הדגם הכיל את כל הפרטים שקטולה זכר.

"מה זה?" שאל הארכיבר.

"דגם," אמר קטולה בלי לשאת אליו את עיניו.

בזווית עינו ראה קטולה את האיש הצעיר מהנהן קלות, קימו עמד בלי נוע.

"מדובר ברצח של ילדה," אמר קטולה. "בדיוק התחלתי לעבוד פה כשזה קרה. התעללו בה מינית בשדה הזה ורצחו אותה קרוב מאוד לבית הוריה. לא הצלחנו לתפוס את הרוצח."

האיש הצעיר חזר והנהן, קימו הוסיף לעמוד בלי נוע.

הילדה לא הופיעה בתמונה. הם מצאו אותה הרבה יותר מאוחר, כשכבר לא הייתה ילדה.

"בעצם שכחתי מכל זה, אני לא יודע מדוע נזכרתי דווקא היום... ראש צוות החקירה דרש אז, אחרי כמה חודשים, זמן מה אחרי שמצאנו סוף סוף את הילדה, לבנות את הדגם הזה. הוא חשב שאנחנו צריכים לצייר לנו תמונה... הוא השתגע כמעט כי לא הייתה כל התקדמות."

"אז המקרה מעולם לא פוענח..." אמר הארכיבר.

קטולה הנהן. "ראש צוות החקירה מת בינתיים," אמר.

"איזו מין מכונית זו?" שאל הארכיבר והצביע על הרכב הקטן.

"המממ... " אמר קטולה. המכונית האדומה הקטנה, שמעולם לא נמצאה. הפרט הכי חשוב בתמונה. בולט לעין. בינתיים, יש לשער, הפך הרכב הקטן הזה לגרוטאה, לגוש קטן ואף פחות מזה. ללא ספק.

אולי מעולם לא היה רכב כזה, כי העד שטען כי ראה את הרכב, היה ילד קטן שרכב על אופניו בשעת צהריים באותו יום לפני שלושים ושלוש שנים בשביל האופניים בצדו האחר של הכביש.

את המכונית האדומה הקטנה לא מצאו. את הילדה מצאו גם מצאו. הם משו אותה מן האגם, אחד הצוללנים הקיא את נשמתו מיד אחר כך וקטולה הלך עם שוטר אחר להודיע לאם.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדיבר עם קרובים של קורבנות, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שראה את החיים כבים בעיניו של אדם. קטולה, ככל האחרים הביא קטולה בחשבון אפשרות שהילדה המתה תימצא ביום מן הימים, גם האם חשבה בוודאי על אפשרות כזאת, אבל בשניות שבהן הגה עמיתו המבוגר ממנו, זה שמת בינתיים, את המלים, באותן שניות ראה קטולה את חייה של האישה הזאת נגמרים בצורה שלא היה מסוגל לתארה באוזני אחרים.

"כן..." אמר הארכיבר, משהתארכה שתיקתו של קטולה.

"כן... אני רוצה לקחת את זה אתי," אמר קטולה. "תעזרו לי?"

הם נשאו את הדגם, הלכו דרך המרתף אל המעלית, עלו קומה, חלפו על פניו של השוער הנטרד ויצאו את השלג. נדרש מאמץ כדי להכניס את הדגם לתא המטען במכוניתו של קטולה. בשובם לבניין נזכר קטולה שלא ענה על שאלתו של הארכיבר בדבר המכונית האדומה, אבל כיוון שזה לא התעקש, השאיר את העניין פתוח. לא היה לו חשק להמשיך לדבר על כך. הדגם מקרטון ומפלסטיק היה מונח עתה בתא המטען של מכוניתו, זה מה שחשוב, ועל הסיבה למעשה יהיה לו שפע של זמן לחשוב אחרי שהיום יגיע אל קצו.

"אם כך, אז..." אמר הארכיבר כשדלת המעלית נפתחה בקומה הראשונה.

"תודה על העזרה," אמר קטולה.

"ברצון," אמר הארכיבר, נופף נפנוף מגושם של פרידה וחזר לפינתו. קטולה ויואנטה המשיכו לקומה השלישית.

קטולה התיישב אל שולחנו, הביט לסירוגין בכחול הבהיר של הצג שלו, שהיה עדיף בעיניו מכל תמונת רקע אחרת, ובשמשה המכוסה בשלג. קימו ישב מולו ושתק שתיקה עקשנית, אולי מתוך התחשבות ואולי משום שתהה מה, לעזאזל, קורה לו, לקטולה.

"שופע דיבורים היום, מה?" אמר קטולה. בשום יום עבודה אחר לא חש עצמו כה רגוע וחדור הומור כמו ביום הזה, יומו האחרון.

"שמתי לב שלא ענית על השאלה בדבר המכונית האדומה, לכן חשבתי שאולי אתה לא רוצה לדבר על העניין."

אלא מה. לדחוף את האצבע ישר לתוך הפצע. ועוד בהתחשבות מלאה. קימו יחסר לו.

"מעולם לא מצאנו את המכונית. עד ראה אותה, ילד קטן. אז, כמובן, היום הוא... בן ארבעים בערך... מצחיק איכשהו. אבל לכל העניין אין בעצם חשיבות... אני לא יודע מה פשר הדבר, שנים שלא חשבתי על הילדה... ועל האמא..."

"האמא של הילדה שנרצחה?"

"כן, כן... זו הייתה חוויה מיוחדת, אפשר לומר... להודיע לאישה את ההודעה הזאת, הרי התחלתי לעבוד כאן רק כמה חודשים לפני כן."

קימו הנהן וקטולה סיים את השיחה במחוות ביטול, להפוך לפטפטן ברגע האחרון לא בא בחשבון.

"אגב, אתה יודע מה עומד להתרחש כאן היום?" אמר במקום.

קימו נתן בו במבט שואל.

"אני מתכוון לפרידה. הרי זה יומי האחרון כאן." אולי ההומור שלו יוצא מכלל שליטה, חשב לעצמו. אולי.

"הכנו כמה... דברים," אמר קימו.

"נו תגיד כבר."

"זו הפתעה." אמר קימו ואפילו חייך.

אחר כך המשיכו לשבת שותקים, קימו טיפל במסמכים שכבר לא נגעו לקטולה, קטולה הביט מבעד לחלון אחרי שניקה את השלג מן השמשה. כעת הביט בשלג שחזר וכיסה את השמשה וחיפש פעם נוספת ואחרונה דרך לדבר עם קימו על מות אשתו ולשאול אותו איך הוא מרגיש, אבל מובן שזנח את הניסיון, הרי יהיה פשוט מגוחך להעלות את הנושא, ואז גם בלאו הכי נכנס תואומס היינונן לחדר וביקש מקימו לבוא אתו כי עדיין יש להם משהו להכין. בקריצת עין. גם היינונן יצא מדעתו, כך נראה.

הוא ישב לו אפוא בכיסאו בלי לחשוב על משהו מסוים, ענה מדי פעם לטלפון, שיחות שהתבררו כלא חשובות, ולקראת צהריים הקיש נורמלה על הדלת ונכנס, כובע טבחים על ראשו, סינר קשור למותניו, והוא מאזן מגש ענק בידיו.

אחריו בא הצוות כולו, כולם היו שם, אפילו פטרי גרונהולם בא למסיבת הפרידה של קטולה, אף על פי שנעדר זה כמה ימים בשל שפעת.

הוגשו נקניקיות ברוטב עגבניות, המאכל האהוב על קטולה. נורמלה הגיש אוכל במצב רוח מרומם, קארי ניימי, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, מזג יין נתזים, גם הוא במצב רוח מרומם, אבל אצלו זה לא היה משהו יוצא דופן. סונדסטרום, יורשו של קטולה, הבריק עם כמה בדיחות תפלות במיוחד וכל הצוות שר להיט פיני שקטולה זמזם לעתים קרובות בשנים האחרונות - "תמיד, יקירי, שוב ושוב," התעקש נורמלה - בשעה שהרהר או עשה רושם של מי שמהרהר.

השירה הייתה מוצלחת מאוד, ניכר היה שהחברים עשו חזרות, ובדיוק כשקטולה תהה בליבו מתי היה להם זמן, פצח נורמלה בנאום שהכול ציפו לו בדריכות, ובמקום להירדם, מה שהתכוון תחילה לעשות, עמד קטולה וחש שהמלים לובשות צורה לנגד עיניו, מיטשטשות ומתגבשות לכלל הרגשה, ההרגשה שנורמלה הכין היטב את נאומו, העתיר עליו שבחים לבביים, ואם להיות כן עם עצמו, הנאום ריגש אותו מאוד, אך לא הייתה זו אלא הרגשה, כי אחרי משפט הסיום, לא היה קטולה מסוגל לחזור ולו על מלה אחת ממנו. בנסיבות אלה לא נותר לו אלא לומר: "תודה." וכיוון שכולם המשיכו לעמוד, ציפו שימשיך, אמר שוב, הפעם בפנייה ישירה: "אני מודה לכולכם."

זמן מה אחר כך הלך קטולה לדרכו. קימו, ניימי וטואומס היינונן נסעו לחקור את מותה של אישה מבוגרת שגופתה נמצאה על המדרגות היורדות למרתף ביתה. קטולה הלך עם גרונהולם, שעמד לשוב לביתו, למיטת חוליו.

"יפה שבאת," אמר קטולה. ראשו היה סחרחר. השלג לא נחלש.

"הרי זה מובן מאליו," אמר פטרי גרונהולם. וכשעמדו ליד מכוניתו של קטולה הוסיף: "אנחנו מצפים שתבוא לבקר אותנו בקביעות."

קטולה הנהן. "החלמה מהירה," אמר, נכנס למכונית והתניע. ראשו אכן היה סחרחר עליו, מה הפלא, הרי שתה כמות לא מבוטלת של יין נתזים והיה שיכור במקצת. הדבר הפתיע אותו כי וודקה וויסקי כבר מזמן לא פעלו עליו כך.

קטולה נסע הביתה בדרך ארוכה מן הרגיל. להפתעתו הצליח להיזכר בדיוק בקטע הדרך, קטע שרק מכוניות מעטות נסעו בו גם באותו יום, קטע שכבר מזמן לא נסע בו. במקום שבו נמצאו אז אופניה של הילדה עמד צלב. הוא עמד שם שלושים ושתיים שנים בערך.

קטולה יצא מן המכונית והלך אל הצלב ובתוך כך ניסה להיזכר באותו יום, לשחזר לו אותו, לראות בעיני רוחו את האישה שבעיניה כבה משהו ולפתע יצאה לדרכה עם הצלב שעמד בפינה ליד ארון המעילים, מוכן כמו מטרייה. הוא והבוס הלכו אחרי אמה של הילדה, וכעבור רגע קצר היא החלה לרוץ עד שהגיעה בדיוק למקום הזה, מרחק של פחות מחמש דקות מן הבית שבו התגוררה עם בתה ובעלה. את הבעל כמעט לא ראו. קטולה זכר רק שעזב את אשתו חודשים אחדים אחרי שמצאו את הבת.

הצלב עדיין במקומו אפוא. קטולה הסיר ממנו את השלג בזהירות וקרא את השם החרוט עליו: פִּיָה לֶהְטִינֶן. זהו, זה היה שמה. במכונית חשב ונזכר רק בשם משפחתה. אף על פי ששמה הפרטי היה פשוט וקל, שם נפוץ באותה עת. מפליא שהצליח להדחיק אותו. פיה להטינן, נרצחה ב־1974, זה מה שהיה חרוט על הצלב.

וחמש דקות מכאן, במרחק של חמש דקות מן המקום שבו נמצאו אז האופניים, מתגוררת אמה של הילדה. או, ליתר דיוק, גרה בעבר, כי יש מקום להניח שכיום אינה גרה שם עוד, איך אפשר להישאר לגור שם אחרי אותו... אבל כעת נזכר קטולה גם שניהל איתה שיחה קצרה בעניין, בחודשים שבהם עדיין התנהלה החקירה במלוא הקצב והם ציפו שתניב תוצאות. האישה אמרה לו שאין לה שום כוונה לעבור משם, היא תעזוב את הבית רק כשיתפשו את הרוצח. דבר שלא קרה ולכן ייתכן שהיא עדיין גרה שם. לרגע שקל קטולה ללכת לבקר אותה, לומר לה שזה יומו האחרון בעבודה וכי מסיבות שאינן מובנות לו חשב דווקא היום עליה ועל הבת שלה.

הוא דחה כמובן את הרעיון ושב ישירות אל מכוניתו. אם האישה עדיין גרה כאן, אין הוא רוצה שתראה אותו.

הוא נסע הביתה. עדיין הייתה שעת אחר צהריים אבל החשכה כבר ירדה. השלג הלך ופחת.

הוא החנה את המכונית מתחת לסככה, לקח את האת החדש מבין השניים ופינה את השלג מדרך הגישה.

בקול רם וברור בירך לשלום את הזוג שגר בבית הסמוך וזה עתה עברו על פניו. השניים נראו מופתעים, אולי כי קטולה שכח לפעמים לברכם. בתם של בני הזוג הייתה, להערכתו, בת גילה של הילדה שנרצחה לפני שלושים ושלוש שנים.

כשגמר לפנות את השלג החזיר קטולה את האת למקומו והלך אל הבית. הוא פתח את הדלת במפתח, ניער את השלג מנעליו ונכנס. הלך הישר למטבח, הכין קפה והוסיף מעט קוניאק.

אחר כך התיישב על הספה בסלון, הדליק את הטלוויזיה, העמיד את הספל על השולחן ופרץ בבכי בפעם הראשונה זה זמן רב מאוד, בכי מלווה בתחושה עזה של הקלה.