שלוש נשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש נשים
הוספה למועדפים

שלוש נשים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

גיאולוג, המלווה משלחת חפירות בכפר איטלקי נחשל, מסתבך בפרשת אהבה הרת אסון; אביר גרמני בן ימי הביניים נישא לאצילה פורטוגזית המעמידה בסימן שאלה את כל הערכים שבשמם הוא חי; מדען צעיר נכנס לקשר ממושך וכאוב עם זבנית קטנה, ונאלץ לבחון מחדש, בדרך הקשה ביותר, את כל מושגי הנאמנות והערבות ההדדית.
שלוש נשים הנקרות בחייהם של שלושה גברים בנקודות של צומת ומשבר, מוצגות במחזור של שלוש נובלות מופתיות, מיצירותיו המוקדמות של רוברט מוסיל (1942-1880), מענקי הספרות האוסטרית ומגדולי המודרניזם.
יצירה קלאסית המופיעה בתרגום עברי חדש משל גבריאל צורן ומלווה באחרית דבר מפרי עטו.

פרק ראשון

גריג'ה
היה להומו בן קטן וחולה; הדבר נמשך כשנה בלי להשתפר אך גם ללא סכנה, הרופא דרש שהייה ממושכת במקום מרפא, והומו לא היה מסוגל לגמור בדעתו להצטרף. נדמה היה לו שעל ידי כך יופרד לזמן רב מדי מעצמו, מספריו, מתוכניותיו ומחייו. הוא חש שיש בהתנגדותו אנוכיות גדולה, אבל אולי היה בה יותר משום התפוגגות האני, כי קודם לכן מעולם לא נפרד מאשתו ולו ליום אחד; הוא אהב אותה מאוד בעבר ועדיין אהב אותה מאוד, אלא שאהבה זו הפכה באמצעות הילד לבת־פירוד, כמו אבן שֶׁמַּים מחלחלים אל תוכה עד שחלקיה הולכים וניתקים אלה מאלה. הומו תמה מאוד על תכונה חדשה זו של פרידוּת, בעוד שככל הידוע לו וככל שרצה בכך, לא היה דבר שהתמעט באהבתו, וכל זמן שנמשכו פעילויות ההכנה למסע לא הצליח להעלות בדעתו כיצד יבלה לבדו את הקיץ הקרב ובא. הוא חש רק סלידה עזה מאתרי רחצה והרים. הוא נשאר לבדו, וביום השני קיבל מכתב שהזמין אותו להצטרף כשותף לחברה המבקשת לחשוף מחדש את מכרות הזהב הוונציאנים העתיקים בעמק פֶרסִינָה. המכתב היה מפלוני, מר מוצרט אמדיאו הוֺפינגוֺט, שלפני שנים מספר הכירו בעת מסע, והם התיידדו לימים ספורים.

אף על פי כן לא עלה בו פקפוק קל שבקלים כי מדובר במשהו רציני והגון. הוא שיגר שני מברקים; באחד הודיע לאשתו שכבר עכשיו הוא יוצא למסע, ועוד יודיע לה את מקום הימצאו; בשני קיבל את ההצעה להצטרף אל עבודות החשיפה כגיאולוג, ואולי גם להשתתף בהשקעה כספית נאותה.

בפ', עיירה איטלקית פרושה מן העולם ומשגשגת מגידול גפנים ופירות יער,[1] נפגש עם הופינגוט, אדם בן גילו, שחרחר, גבה־קומה ונאה למראה, שהיה שרוי בתנועה מתמדת. החברה, כך למד לדעת, הייתה בעלת אמצעים מרובים שמקורם באמריקה, והעבודה הייתה צפויה להיעשות מתוך רווחה. לצורך ההכנות יצאה בינתיים משלחת אל העמק, שמנתה את שניהם ועוד שלושה שותפים, סוסים נקנו, מכונות היו צפויות להגיע וכוחות עזר נשכרו.

הומו לא התגורר באכסניה, אלא – הוא עצמו בעצם לא ידע מדוע – אצל מכר איטלקי של הופינגוט. היו שם שלושה דברים שעוררו את תשומת לבו. מיטות בעלות רכות צוננת שלא תתואר בתוך מעטפת נאה של עץ מהגוני. טפט עם דוגמה שקשה להביע את מידת הבלבול שבה, סרת טעם, אבל מוזרה וחסרת שיעור לחלוטין. והיה שם כיסא נדנדה מקני במבוק; כאשר אתה מתערסל בו ונועץ עיניים בטפט, אתה הופך לסבך עולה ויורד של קנוקנות, שבתוך שתי שניות צומחות מן האין אל מלוא גודלן ושבות ומתכווצות אל תוך עצמן.

ברחובות היה האוויר תערובת של דרום ושל שלג. היה אמצע מאי. בערבים האירו אותם מנורות קשת גדולות, שהיו תלויות לרוחבם על חבלים מתוחים בגובה כזה שהרחובות שתחתיהן היו שרועים כערוצים של כחול כהה, ועל קרקעיתם האפלה צריך היה ללכת, בעוד שלמעלה, בחלל העולם, סבבו שמשות לבנות ורוחשות. במהלך היום ניתן היה לראות כרמים ויערות. הם שרדו את החורף אדומים, צהובים וירוקים; הואיל והעצים לא היו נשירים, נשזרו עלים כמושים ורעננים יחדיו כמו בזרי אבלות, וּוילות קטנות, אדומות, כחולות וּורודות ניצבו ביניהם, עדיין גלויות מאוד לעין, כקוביות שהוטלו באופנים שונים, ומתוך אדישות הן מציגות בפני הסובב אותן חוק צורני ייחודי ולא מוכר אף להן עצמן. אבל למעלה היה היער אפל, ושם ההר היה סֶלווֺט. מעל היערות היו כרי מרעה מושלגים שנעו בגלים רחבים ואחידים מעל גבי ההרים השכנים, וליוו את העמק הצר והתלול שלצידם, שאליו הייתה המשלחת אמורה לחדור. כאשר הגיעו גברים מן ההרים הללו כדי למכור חלב ולקנות קמח תירס, הם הביאו עימם לעיתים גושים גדולים של גבישי הרים או אחלמה, שבבקיעים רבים, כך אמרו, היו גדלים בשפע כזה, כמו שבמקומות אחרים פרחו פרחים באחו. יצירי אגדה יפים להפליא שחיזקו עוד יותר את הרושם שמתחת למראית העין של הסביבה הזאת, שריצדה מתוך קרבה זרה כל כך כהבהובם של כוכבים בלילות מסוימים, חבוי משהו שמצפים לו בכיליון עיניים. כאשר רכבו אל תוך גיא ההרים וחלפו בשעה שש על פני כנסיית סנט אורסולה, המריא לצד גשר אבנים קטן המתוח מעל ערוץ הרים סבוך להק של זמירים – אם לא מאה במספר, כי אז לפחות שני תריסרים; אור היום היה במלואו.

כאשר היו בפנים מצאו את עצמם במקום מוזר. הוא השתפל על שוליה של גבעה; נתיב הפרדות שהוליכם לשם הסתיים עכשיו בדילוג אנכי מאבן שטוחה אחת לשנייה, ובמורד ההר התפצלו ממנו, נפתלים כפלגים, כמה שבילים קצרים ותלולים אל האחו. מן הדרך נגלו רק כמה בתי איכרים עלובים ומוזנחים, אך במבט מן האחו כלפי מעלה נדמה היה שרואים בתי כלונסאות משחר־הימים, כי בצד העמק ניצבו כל הבתים על גבי קורות גבוהות, ומעל התהום, מעט לצידם, ריחפו המחראות שלהם כאפריונים של גונדולות על גבי ארבע רגליים דקות וגבוהות כעצים. גם הנוף שסביב הכפר הזה לא היה נטול מוזרויות: הייתה זו סוללת הרים גבוהים, למעלה מחצי גורן גודלה, ראשיהם עטויי סלעים, והם משתפלים בתלילות סביב חרוט מיוער קטן יותר הניצב במרכזם, מה ששיווה לכול מראית של עולם חלול דמוי עוגה, שחלק קטן נחתך ממנה על ידי הפלג החותר במעמקים. כך שהמדרון שעון שם, פעור כלפי מעלה, אל גדתו השנייה, הגבוהה יותר, של הנהר המתפתל יחד עימו אל העמק, ושאליה צמוד הכפר. סביב־סביב, למטה מקו השלג, היו ערוצים עם סבכי שיחים וכמה איילים פזורים; בכיפת היער שבמרכז כבר הזדווגו תרנגולי הבר, ועל הדשאים בצד השמש לבלבו הפרחים בתפרחות צהובות, כחולות ולבנות, גדולות כל כך כאילו שפך שם מישהו מטבעות של טאלֶר מלוא השק. אבל אם היית מטפס מאחורי הכפר עוד כמאה רגל, היית מגיע לרמה מישורית שרוחבה אינו רב מדי, המכוסה אפרים, שדות, מתבנים ובתים פזורים, כאשר מכֵּף המזדקר אל העמק ניבטת כנסייה קטנה אל העולם, שבימים יפים נראה כמשתרע הרחק בקצה העמק, כמו ים מאחורי שפך נהר; רק בקושי אפשר היה להבחין עד לאן מגיע הצהוב הזהוב של קצווי הארץ הברוכה, והיכן מתחילה כבר קרקעיתם הרופפת של ענני השמים.

יפים היו החיים שהחלו אז. לאורך היום על ההרים, ליד פתחי נקבות עתיקות אטומות בעפר וניסיונות חפירות חדשים, או בדרכים היוצאות מן העמק, במקום שבו אמור היה להיסלל כביש חדש; בחלל עצום ורב, שכבר היה ענוג והרה את הפשרת השלגים הקרובה. הם פיזרו כסף בין האנשים ונהגו כבני אלים. הם העסיקו את הכול, גברים כנשים. מן הגברים יצרו צוותי עבודה וחילקו אותם בין ההרים, שם היה עליהם להישאר למשך השבוע, מן הנשים יצרו שרשרות הובלה, שהעבירו אליהם חלקי חילוף ומזון מעל גבי מתלולים בלתי־עבירים כמעט. מבנה האבן של בית הספר הוסב למחסן שבו נפרקו הסחורות ונשמרו; שם היה קול אדנותי וחד קורא בזו אחר זו לנשים המחכות ומפטפטות, והסל הגדול והריק שעל הגב היה מוטען שעה ארוכה כל כך, עד שהתעקמו הברכיים והתנפחו שרירי הצוואר. כאשר אישה צעירה ונאה כזאת הייתה עמוסה, היו עיניה יוצאות מחוריהן ושפתיה נפשקות לרווחה; היא הצטרפה לטור, ועם הישמע האות החלו חיות מושתקות אלו בזו אחר זו לצעוד עקב בצד אגודל במשעולים ארוכים ונפתלים. אבל הן נשאו מטען יקר ונדיר, לחם, בשר ויין, וגם בכלי הברזל לא נדרשו לטפל בזהירות, כך שמלבד שכר העבודה היו לא מעט מצרכים חיוניים מועברים למשקי הבית שלהן, ועל כן היו נושאות אותם ברצון, ועוד הכירו תודה לגברים שהביאו את הברכה הזאת אל ההרים. וזו הייתה הרגשה נהדרת; שלא כמו בכל מקום אחר בעולם, לא היית עומד כאן למבחן על איכותך – אם אתה אמין, אם אתה חזק ומטיל־אימה או עדין ונעים למראה – אלא מה שלא יהיה טיבך כאדם ומה שלא תהיינה השקפותיך על החיים, היית מוצא אהבה כי הבאת ברכה; האהבה הייתה יוצאת מכל מקום כרץ מבשר, בכל מקום הייתה מוצעת כערש רעננה, העיניים היו מקדמות אותך במתות אורח. הנשים היו רשאיות להביע זאת בחופשיות, אבל לעיתים, כשהיית עובר ליד שדה, יכול היה לעמוד שם גם איכר זקן, ולנפנף בקלשון שלו כמלאך המוות.

ושוכני העמק הזה היו, אגב, אנשים מוזרים ביותר. בעת שלטונו של הבישוף מטריינט[2] הגיעו אבות אבותיהם מגרמניה ככורים, וגם היום עדיין ישבו פזורים בין האיטלקים כאבן גרמנית מפוררת. את מנהגי חייהם הישנים שמרו למחצה ושכחו למחצה, ומה ששמרו מהם, כבר היה בלתי־מובן גם להם עצמם. סחף מי ההרים היה גוזל מהם את הקרקע באביב וכמה מבתיהם, שניצבו בעבר על גבעה, היו עתה על סף התהום, והם לא נקפו אצבע, ומן הצד השני הציפו הזמנים החדשים את בתיהם בירודים שבמיני הפסולת. היו שם ארונות זולים מצופים לכה, גלויות נלעגות והדפסות של תמונות שמן, אבל לעיתים נמצאה שם מערכת כלי אוכל, שמן הסתם אכלו ממנה עוד בימיו של מרטין לותר. כי הם היו פרוטסטנטים; אבל אף על פי שמלבד אותה אחיזה עיקשת באמונתם לא היה דבר שהגן עליהם מפני התבוללות באיטלקים, בכל זאת לא היו נוצרים טובים. מכיוון שהיו עניים היו כמעט כל הגברים עוזבים את נשותיהם זמן קצר לאחר החתונה ויוצאים למשך שנים לאמריקה; כאשר חזרו היו מביאים איתם מעט חסכונות, הרגלים של בתי בושת עירוניים וחוסר אמונה, אבל לא את רוחה החריפה של הציוויליזציה.

כבר בראשית שהותו שמע הומו סיפור שהעסיק אותו במידה לא מצויה. לפני זמן לא רב – אולי אירע הדבר בחמש־עשרה השנים האחרונות – חזר מאמריקה איכר, ששהה שם זמן ממושך, ושב אל קיטונה של אשתו. הם שמחו לזמן מה מפני שהיו שוב מאוחדים, וראו טוב בחייהם, עד שכלו כספי החיסכון האחרונים. מכיוון שהחסכונות החדשים, שאמורים היו להגיע מאמריקה, לא הגיעו, נאלץ האיש לעזוב את הכפר ולהשיג את מחייתו ברוכלות – כפי שנהגו לעשות כל איכרי הסביבה – בעוד שהאישה חזרה לנהל את משק הבית זעום ההכנסות. אבל הוא לא חזר. לעומת זאת, כמה ימים לאחר מכן הגיע אל אחד מאותם בתים מבודדים בסביבה איכר מאמריקה, סיפר לאשתו כמה ימים בדיוק עברו מצאתו, דרש לאכול את מה שאכלו בשעתו ביום שעזב, גילה בקיאות גם בענייניה של הפרה, שכבר מזמן לא הייתה בין החיים, ומצא שפה משותפת נאה עם הילדים, שאותם העניקו לו שמים אחרים מהללו שהיו פרושים בינתיים מעל ראשו. לאחר תקופה של הנאה וחיים טובים יצא גם האיכר הזה לנדודים עם מרכולתו ולא חזר. הדבר חזר על עצמו בסביבה עוד פעם שלישית ורביעית, עד שהתברר כי מדובר ברמאי, שעבד בנכר עם הבעלים ותחקר אותם. במקום כלשהו נתפס בידי הרשויות ונאסר, ואף אחת מהנשים לא ראתה אותו עוד. מספרים שהדבר גרם צער לכולן, כי כל אחת הייתה מחזיקה בו ברצון עוד כמה ימים ומשווה אותו לזיכרונותיה, כדי שלא תהיה לצחוק; כי כל אחת מהן טענה שחשה מיד באי־תואם כלשהו עם מה שהיה זכור לה, אבל אף אחת לא הייתה בטוחה בכך במידה כזאת שתעמוד על כך, ותציב קשיים בפני האדם המבקש להשיב לעצמו את זכויותיו.

כך היו הנשים הללו. רגליהן בצבצו מתוך חלוקי צמר חומים ששוליהם רחבים ככף יד וצבעם אדום, כחול או כתום, ועל המטפחות, שהיו כרוכות לראשיהן ומצולבות על חזן, היו הדפסי כותנה זולים עם דוגמאות מודרניות מתועשות, אבל בצבעים או בחלוקתם היה משהו שרמז הרחק לאחור אל ימיהם של אבות ראשונים. זה היה קדום בהרבה מבגדי איכרים בדרך כלל, כי זה היה רק מבט שהתגלגל בין כל הזמנים והגיע באיחור, עגמומי וקלוש, ועם זאת ניתן היה לחוש בבהירות כיצד הוא נח עליך כאשר היית מתבונן בהן. הן נעלו נעליים שהיו מגולפות מגזיר עץ אחד, כסירות, ובגלל הדרכים הגרועות היו מחוברות לסוליותיהן שתי רצועות ברזל דמויות סכין, שעל גביהן היו הולכות כיפניות בגרביהן הכחולים והחומים. כשהיה עליהן לחכות לא התיישבו בשולי הדרך, אלא על הקרקע השטוחה של השביל ואת ברכיהן זקרו כלפי מעלה כדרך הכושים. וכאשר היו רוכבות על חמורים, מה שאירע לפעמים, לא היו יושבות על שמלותיהן, אלא כגברים, עם שוקיים מחוספסים על שולי העץ החדים של המרדעת, והרגליים שוב מורמות באורח לא מהוגן, ובתנועה חרישית של פלג גופן העליון היו מניחות לחמור לשאת אותן.

אבל הייתה גם חירות מביכה בביטויי החביבות והידידות שלהן. "ייכנס בבקשה", נהגו לומר בזקיפות קומה של רוזנות כאשר היקשת על דלת בקתתן, או, אם עמדת איתן שעה קלה בחוץ ופטפטת, יכולה הייתה אחת מהן לשאול לפתע במירב הנימוס וההתאפקות: "האם יורשה לי להחזיק את מעילך?". כאשר אמר פעם דוקטור הומו לבת ארבע־עשרה מקסימה, "בואי למתבן" – כך סתם, כי המתבן נראה לו פתאום טבעי כל כך כמו המזון לבעלי חיים – כלל וכלל לא נבהלה אותה ילדונת במטפחת הראש המזדקרת של אבות אבותיה; היא רק נשפה בעליצות מאפה ועיניה, חודי סירות נעליה הקטנות התנודדו מעל לעקבים, ובעוד המעדר על שכמה, כמעט ונפלה על ישבנה המזדקר לאחור, אלא שכל זה לא היה אמור להיות אלא ביטוי חביב ומגושם, בסגנון האופרה הקומית, לתדהמתה על תאוותנותו של הגבר. בפעם אחרת שאל איכרה גדולת קומה, שנראתה כדמות של אלמנה מהתיאטרון הגרמני, "תגידי לי, את עוד בתולה?!" ונגע בסנטרה – ושוב, רק כדי שיהיה להלצה ריח גברי כלשהו; אבל זו השאירה בשלווה את סנטרה על כף ידו והשיבה ברצינות: "כן, כמובן". הומו כמעט ואיבד אז את שליטתו; "את עדיין בתולה?!" תמה מיד ופרץ בצחוק. היא הצטרפה וצחקקה עימו. "תגידי!?" נדחק קרוב יותר אליה וטלטל את סנטרה כמשתעשע. היא נשפה אל פניו וצחקה: "הייתי!"

"ואם אבוא אלייך, מה תתני לי?"

"מה שתרצה".

"כל מה שאני רוצה?"

"הכול".

"באמת הכול?!"

"הכול! הכול!" ומופע התשוקה היה מעולה ומלא תשוקה כל כך, שאותה ממשות תיאטרונית בגובה של אלף ושש מאות מטרים סחררה את ראשו לחלוטין. הוא לא יכול היה להשתחרר עוד מן המחשבה שהחיים האלה, שהיו בהירים ומתובלים יותר מכל חיים שהכיר, לא היו עוד ממשות, אלא משחק מרחף באוויר.

בינתיים החל הקיץ. כאשר ראה לראשונה, במכתב שהגיע, את כתב היד של ילדו החולה, חלפה בהלת האושר והקניין החשאי מן העיניים ועד לכפות רגליו; העובדה שידעו עכשיו על מקום הימצאו נראתה לו כעידוד עצום. איזה יופי! הוא פה, עכשיו יודעים עליו הכול, והוא פטור מהסברים נוספים. לבנים וסגולים, ירוקים וחומים היו כרי הדשא. הוא אינו רוח רפאים. יער אגדי של גזעי לֶגֶש עתיקים בכשות ירוקה ועדינה כיסה את שיפולי האזמרגד. מתחת לאזוב חיים מן הסתם גבישים סגולים ולבנים. מדי פעם היה הפלג ניגר מעל גבי סלע בלב היער, כך שנראה כמסרקת כסף גדולה. הוא לא השיב עוד למכתביה של אשתו. ההשתייכות ההדדית הייתה גם היא אחד מרזיו של הטבע הזה. היה שם פרח עדין וארגמני, בעולמו של איש מלבדו לא היה פרח כזה, רק בעולמו שלו, כך ציווה האל, והדבר מופלא מכל מופלא. היה מקום בגוף, שהוא מוצנע, ואיש לא יראנו וחי, זולת אחד. באותו רגע נראה לו הדבר חסר־שחר ונטול־מעשיוּת באורח מופלא כל כך, כשם שיכולה להיות רק דת עמוקה מאוד. ורק עכשיו התחוור לו מה עשה, כאשר יצא בקיץ הזה להתבודד והניח לעצמו להיסחף בזרמיו שלו שלכדו אותו. הוא כרע על ברכיו בין העצים שזקנם ירוק־רעיל, פרש את ידיו, מה שלא עשה מעודו, והרגיש כאילו בו ברגע מישהו נוטל אותו עצמו מידיו שלו. הוא חש את יד אהובתו בידו, את קולה באוזנו, כאילו כל נקודה שבגופו חשה זו הפעם הראשונה בנגיעה, כאילו הוא צורה שעוצבה בידי גוף אחר. אבל הוא שם את חייו לְאַל. ליבו היה שפל־רוח אל מול האהובה ועני כמחזר על הפתחים, דמעות ונדרים כמעט והציפו את נפשו. אף על פי כן היה נחוש שאינו חוזר בו, ובאורח מוזר התקשרה סערת נפשו לתמונת כרי הדשא הפורחים שסביב היער, ועל אף הכמיהה לבאות חש כי שם, בין כלניות, זכריות, סחלבים, פרחי ערבז וחמציצים מופלאים בצבעי חום וירוק, עתיד הוא לשכב מת. הוא השתרע על גבי האזוב. "איך אעביר אותך אל מעבר מזה?" שאל את עצמו הומו. וגופו חש לאות מוזרה, כפנים קפואות שהופשרו באמצעות חיוך. והרי תמיד היה סבור כי הוא חי בממשות, אבל היש דבר ממשי פחות מכך, שאדם אחד הוא בשבילו דבר שונה משהוא בשביל כל האחרים? שבין אינספור הגופים קיים אחד שישותו הפנימית תלויה בו כמו בגופו שלו? שרעבונו ועייפותו, שמיעתו וראייתו, קשורים בשלו? כשגדל הילד, צמחו גם הדברים הללו, כסודות הקרקע המחלחלים אל תוך אילן צעיר, והיו לתחושה ארצית של דאגה ונחת. הוא אהב את ילדו, אך הואיל והילד עתיד היה לחיות אחריהם, הרי שהקדים והמית בכך את החלק שמעבר מזה. ודאות חדשה הציפה אותו לפתע בלהט. הוא לא היה אדם הנוטה לאמונה, אבל באותו רגע הוארה פנימיותו. בבהירות הגדולה של תחושתו היה אורן של המחשבות מועט כאורם של נרות עשנים; זה היה רק צירוף מילים נהדר, מוצף נעורים: להתאחד מחדש שם מעבר. מאז ומתמיד נשא אותו עימו אל כל הנצחים, ומרגע שהתמסר לאותה מחשבה הוסרו כל העיוותים הקטנים שהוסיפו לאהובה השנים החולפות; הכול היה נצחי כביום הראשון. כל שיקול דעת המבוסס על דרכו של עולם היה כלא היה, כל אפשרות של מיאוס ושל בגידה, כי מי יקריב את הנצח בעבור קלות־דעת של רבע שעה, וזו הפעם הראשונה שחווה את האהבה בלא כל פקפוק כעבודת קודש שמימית. הוא זיהה את ההשגחה הפרטית שהובילה את חייו אל הבדידות הזו, והרגיש כי הקרקע שלרגליו זרועה זהב ואבני חן כאוצר, שאינו עוד ארצי בלבד, אלא כמוהו כעולם מכושף שנועד רק לו.

למן אותו יום היה משוחרר מאחד מכבליו, כמי שהשתחרר מברך נוקשה או מתרמיל גב כבד: מן הכבילות אל רצון החיים, מפחד המוות. מה שהאמין תמיד כי הוא מנת חלקם של אנשים המדמים לראות את סופם קרב כשהם במלוא אונם והם דבקים אל הנאות החיים ביתר צמא וטירוף – דבר זה לא אירע לו; הוא רק הרגיש כי הותר מסבך, כי קלילות מופלאה ממלאת אותו, ועושה אותו לשולטן של קיומו.

ההתקדמות במלאכת הקידוח הייתה אמנם זעומה, אבל אורח החיים שנרקם סביבה היה כשל כורי זהב. אחד הבחורים גנב יין, היה זה פשע כנגד העניין המשותף וניתן היה לצפות שענישתו תזכה להסכמת הכלל. הוא הובא כבול ידיים ומוצרט אמדיאו הופינגוט הורה להעמידו למשך יממה תמימה כבול לעץ, למען יראו אחרים וייראו. אבל כאשר הגיע מנהל העבודה עם החבל, טלטל אותו משועשע לכאן ולכאן ולבסוף הצמיד אותו ברוב עסק למסמר, החל הבחור לרעוד בכל גופו, כי לא היה לו ספק שהוא אמור להיתלות. מקרה דומה היה – אם כי הדמיון קשה לאישוש – כאשר הובאו סוסים, בין אם כאספקה חדשה מן החוץ או מן ההרים לטיפול של ימים מספר: הם עמדו אז קבוצות־קבוצות בכרי הדשא או שכרעו לארץ, אבל היו מקובצים תמיד במדרון, לכאורה בלי סדר, כאילו נדברו לציית לחוק אסתטי סמוי, ממש כזיכרון הבתים הקטנים הירוקים, כחולים וורודים שלמרגלות הסֶלווֺט. אבל כאשר היו למעלה ובילו את הלילה בבקעה הררית כלשהי, קשורים בשלושה או ארבעה לגזע עץ כרות, והיית יוצא בשלוש לפנות בוקר לאור הירח ובארבע וחצי עובר על פניהם, היו כולם מפנים מבטם אל עובר האורח, ובאור השחר חסר הממשות היית מרגיש עצמך כהגיג במהלך איטי מאוד של חשיבה. מכיוון שהיו כמה וכמה מקרים של גנבות ופריעת חוק, נקנו כל הכלבים שבסביבה כדי לשמש כשומרים. הפטרול הביא אותם בלהקות גדולות, קשורים בזוגות או בשלשות בחבלים וללא קולר. היו פה לפתע כלבים בכמות זהה לזו של האנשים, והיה מקום לתהות איזו משתי הקבוצות זכאית בעצם לראות בעצמה בעל הבית על האדמה הזאת, ואיזו מהן רק דייר מזדמן. היו ביניהם כלבי ציד אצילים, כלבי רועים ונציאנים מסוג שהיו מחזיקים פה בסביבה מפעם לפעם, וכלבי שמירה נשכניים כקופים קטנים ומרושעים. הם התאגדו בקבוצות שאין יודע למה התחברו זו עם זו, ושמרו על קשר אמיץ, אבל מעת לעת היו בני הקבוצה מתנפלים זה על זה בחמה שפוכה. כמה מהם היו מורעבים למחצה, כמה סירבו לאכול; אחד מהם, קטן ולבן, תפס את ידו של הטבח כשזה ביקש להעמיד לו קדירה של מרק עם בשר, וקטע לו אצבע בנשיכה. –

בשלוש וחצי לפנות בוקר היה כבר אור מלא, אבל השמש טרם נראתה. כאשר היית עובר למעלה ליד כרי המרעה, היו בני הבקר רובצים בעשב בקרבת מקום נים ולא נים. הם שכבו על רגליהם המכונסות בתבניות של אבנים גדולות, לבנות חיוורות, כשפלג גופם האחורי משתפל מעט הצידה; הם לא הביטו אל העובר על פניהם ולא עקבו אחר תנועותיו, אלא הפנו את פניהם בלי נוע אל מול האור הצפוי, ולועותיהם הלועסים באיטיות ובקצב אחיד נדמו כמתפללים. היית עובר בחוגם כבתוך קיום ערפילי ונעלה, וכשהיית מפנה את מבטך לאחור מלמעלה, הם נראו כתפזורת לבנה ואילמת של סימני מפתח־ סול, שנוצרו מן הקו של עמוד השדרה, הרגליים האחוריות והזנב. בכלל היו תמורות רבות. למשל מישהו שבר את רגלו ושני אנשים עברו על פניך כשהם נושאים אותו בזרועותיהם. או שלפתע נשמעה קריאה "פי... צוץ!" וכולם רצו לחפש מחסה, כי לצורך סלילת הדרך פוצצו סלע גדול. והנה גשם שהרטיב את העשב במטחיו הראשונים. מתחת לשיח בגדה השנייה של הפלג הייתה אש מבוערת שנשכחה בשל האירוע החדש, אף על פי שעד אז הייתה לה חשיבות רבה; העד היחיד שנותר לכך היה עץ לִבנה צעיר שעמד בסמוך. ללבנה זה היה עקוד עדיין החזיר השחור, שרגלו האחת מזדקרת למעלה; האש, הלבנה והחזיר היו עכשיו לבדם. החזיר הזה צרח כבר כשמישהו הוליכו בחבל וניסה לשדלו בנעימים שימשיך ללכת. אחר כך הגביר את צרחותיו כשראה שני גברים צוהלים רצים לקראתו. הוא היה מעורר רחמים כשנתפס באוזניו ונגרר לפנים בלא גינונים יתרים. הוא נטע את רגליו בקרקע, אך הכאב באוזניים משך אותו בניתורים קלים לפנים. בצד השני של הגשר כבר אחז מישהו במעדר וחבט על מצחו. למן אותו רגע התנהלו הדברים הרבה יותר בשקט. שתי הרגליים הקדמיות קרסו בעת ובעונה אחת, והחזרזיר שב לצרוח רק כשהסכין כבר ננעצה בצווארו; זו הייתה אמנם תקיעה צורמת ומקוטעת, אבל היא שקעה מיד לכדי חרחור, שהיה רק עוד מעין נחרה פתטית. בכל אלה הבחין הומו לראשונה בחייו.

כשירד הערב התאספו כולם בביתו הקטן של הכומר, שם שכרו חדר כמועדון. הבשר, שהובא רק פעמיים בשבוע בדרך הארוכה למעלה, היה כמובן מקולקל מעט לעיתים תכופות, ולא פעם היו סובלים מקלקול קיבה קל. אף על פי כן מיד עם רדת החשכה היו הכול מגיעים לשם, הולכים הלוך ומעוד בשבילים הנסתרים מהעין לאור פנסיהם הקטנים. כי יותר מקלקול הקיבה סבלו מדכדוך ושיממון, אף על פי שהמקום היה יפה כל כך. הם שטפו זאת ביין. לאחר שעה אחת הייתה שרויה בחדר הכומר עננה של עצבות וריקוד. הגרמופון הסתובב לו כקרונית־פח מוזהבת, המתגלגלת מעל גבי אחו רך וזרוע כוכבים מופלאים. הם לא דיברו עוד זה עם זה, הם פשוט דיברו. מה היו אמורים לומר זה לזה, מלומד פרטי, יזם, סוהר לשעבר, מהנדס מכרות, מיור בדימוס? הם דיברו בסימנים – אף אם היו אלה בכל זאת מילים – של אי נוחות, של שביעות רצון יחסית, של געגועים – שפת חיות. לעיתים תכופות התקוטטו בעוררות שלא לצורך על אודות שאלה כלשהי שאינה נוגעת לאיש, אפילו עלבו זה בזה, וביום המחרת היו אנשי ביניים אצים הלוך ושוב בין הצדדים. אחר כך התברר שבעצם איש לא היה נוכח בשעת מעשה. הם לא עשו זאת אלא כדי להרוג את הזמן, ואף על פי שאיש מהם מעודו לא חי את הזמן באמת, הם נראו בעיני עצמם מחוספסים כקצבים, והם נטרו איבה זה אל זה.

בכל מקום שרר בנפש משקל סגולי זהה: אירופה. חוסר עניין עמום, ממש כשם שבעבר היא הייתה מוקד לכל התעניינותם. געגועים לאישה, לילד, לנוחיות. ובתוך כך שוב ושוב הגרמופון. רוזה, בואי ניסע ללודז', לודז', לודז'... ובואי אל סוכת אהבתי... ריח כוכבי של פודרה ומלמלה, ערפל של בימת ורייטה מרוחקת ושל עסקי מין אירופיים. בדיחות גסות התנפצו לכדי צחוק רועם, וכולן נפתחו שוב ושוב במילים: יהודי אחד נוסע ברכבת... רק פעם אחת מישהו שאל: כמה זנבות של עכברושים צריך מן הארץ לירח? ואז אפילו השתרר שקט, המיור הניח תקליט של טוסקה, ובעוד הגרמופון מכין עצמו להתחיל אמר בנימה מלנכולית: "פעם רציתי להתחתן עם ג'רלדין פארָר", ואז בקע מן האפרכסת הגדולה אל תוך החדר אותו קול נשי אפוף במבטי גברים שיכורים, נכנס למעלית, וזו כבר עלתה עימו בדהרה לגבהים, לא הגיעה לשום מטרה, שבה ושקעה, ריחפה באוויר כנוצה. בגדיה תפחו מן התנועה, אותם מעלות ומורדות, אותה השתהות לזמן מה על צליל אחד, ואחר כך שוב התרוממות ושקיעה, ועם כל אלה הזרימה הזאת הנמוגה והולכת והרטט האוחז בך שוב ושוב ומחדש את זרימתה: זו הייתה תאווה. הומו הרגיש כי זוהי אותה תאווה גרידא המתחלקת בין כל מה שבערים, שאין עוד להבחין בינה לבין מכת מוות, קנאה, עסקים, דהרת מכוניות – אהה, זו לא הייתה עוד תאווה סתם, זו הייתה תאוות הרפתקאות – לא, לא תאוות הרפתקאות אלא סכין שלופה מן השמים, מלאך־חבלה, טירוף־מלאכי, המלחמה?

מאחד מגלילי הדבק המרובים והארוכים המשתלשלים מן התקרה צנח לעיניו זבוב מורעל, והיה שרוע על גבו באמצע אחת מאותן שלוליות שבקפליה הבלתי־נראים כמעט של מפת השעווה, שאליהן ניגר אורה של עששית הנפט; עצבות של טרם אביב הייתה שרויה עליהם במידה כזו, כרוח עזה וגורפת כול אחרי הגשם. הזבוב עשה כמה מאמצים הולכים ונחלשים להקים את עצמו, וזבוב אחר, שהיה מלחך על מפת השולחן, הלך לשם מעת לעת כדי להיווכח במצב העניינים. גם הומו עקב אחריו במדויק, כי הזבובים היוו פה מטרד גדול. אך כשהגיע רגע המוות, קיפל הגווע את רגליו הזעירות וזקר אותן כלפי מעלה, אחר כך נפח את נפשו בכתם האור החיווריין שלו על מפת השעווה כמו בבית עלמין של דממה, שאינו נמדד בסנטימטרים ואינו נשמע באוזן, ועם זאת הוא קיים ועומד. מישהו בדיוק סיפר: "אומרים שבאמת חישבו את זה, שבכל משפחת רוטשילד כולה אין מספיק כסף כדי לשלם כרטיס מחלקה שלישית לירח". הומו אמר לעצמו בלחש: "להמית ואף על פי כן לחוש באלוהים; לחוש באלוהים ואף על פי כן להמית?" ובמטח של אצבע צרדה ירה את הזבוב הישר אל פניו של המיור שישב מולו, מה שסיפק עילה לתקרית נוספת, שנמשכה עד לערב הבא.

אז כבר הכיר את גריג'ה מזמן, ואולי הכיר אותה גם המיור. שמה היה לֶנָה מריה לֶנצי; זה נשמע כשמות פרחים או גבישי אחלמה: סֶלווֺט וגרונלייט או מָלְגָה מֶנדָאנָה, אבל הוא העדיף לכנותה גריג'ה, עם י' ארוכה ו־ג'ה מונשפת, על שם הפרה שברשותה, שקראה לה גריג'ה, האפורה. היא ישבה אז בשמלתה החומה־סגולה ומטפחת הראש הנקודה על שולי האחו שלה, קצות נעליה ההולנדיות מוטים אל האוויר, ידיה שלובות על סינרה הצבעוני, וכאשר הייתה חולקת מעת לעת הוראות לפרה הרועה במדרון, נראתה כה טבעית וחביבה, כמו פטריונת רעילה ודקת גזרה. הוראותיה התמצו בעצם בארבע המילים "תלכי פה!" "תלכי שם!", שנראה היה כי מובנן הוא "בואי" ו"תעלי" כאשר הפרה התרחקה יותר מדי; אבל כאשר הכזיבו מאמצי האילוף הצטרפה לכך גם קריאה נרגזת: "נו כבר, נבלה, שתבואי!", וכערכאה אחרונה הייתה מתדרדרת בעצמה אל האחו כחלוק אבן קטן, תופסת בגזיר העץ הראשון שהזדמן לה, ומן הטווח הנאות משליכה אותו לעבר האפורה. אך הואיל וגריג'ה גילתה נטייה מובהקת לחזור ולהרחיק במורד העמק, הייתה ההתרחשות על כל חלקיה חוזרת ונשנית כמטולטלת העולה ויורדת בקצב קבוע. הדבר היה גן עדני כל כך בחוסר השחר שלו, ועל כן נהג להתגרות בה כשקרא לה עצמה גריג'ה. הוא לא יכול היה להעלים מעצמו שליבו פעם ביתר חיות כאשר התקרב מן המרחק אל היושבת לה כך; כך הוא פועם כאשר אתה נכנס לפתע אל ניחוח האורנים, או אל האוויר המבושם העולה מקרקעית היער השופעת פטריות. בהתרשמות זו נשארה כל הזמן אימה כלשהי מפני הטבע, ובל נשלה את עצמנו שהטבע הוא אכן טבעי; בכל מקום שבו אין האדם כופה עליו את הכורח שלו, הוא ארצי, משונן, רעיל ובלתי־אנושי. ככל הנראה היה בדיוק זה מה שקשר אותו אל האיכרה, ומן הצד השני הייתה זו תמיהה ללא שיעור על כך שהיא במידה כזאת אישה. והרי יכול היה לתמוה גם אילו ראה בלב היער גברת ישובה עם ספל תה.

יבוא, בבקשה, כך אמרה גם היא כאשר הקיש על דלתה בפעם הראשונה. היא עמדה ליד הכירה וסיר אחד היה על האש; מכיוון שלא יכלה להתרחק משם, הורתה בנימוס על ספסל המטבח, ורק מאוחר יותר ניגבה את ידיה בסינר והושיטה אותן למבקרים; זו הייתה יד חטובה עם חספוס קטיפתי כשל נייר לטש מן הסוג העדין ביותר, או זרזיף של אדמת גינה. והפנים התואמות לה, היה בהן לגלוג כבוש וקו עצמות לחי עדין ורב חן כשהיה ניבט מן הצד, ופה שמשך מאוד את שימת הלב. הפה הזה היה קמור כקשתו של קופידון, אך מלבד זאת היה קפוץ כשל מי שבולע את רוקו, מה ששיווה לו, עם כל עדינותו, קשיחות החלטית כלשהי, ואותה קשיחות מצידה שיוותה לו שוב תו קטן של עליצות, מה שהלם באורח יוצא מן הכלל לנעליים, שמתוכן צמחה הדמות הקטנה כמתוך שורשי פרא.

היה עליהם לדון בעניין עסקי כלשהו, וכאשר פרשו היה שוב החיוך נוכח, וידה שהתה בתוך שלו אולי הרף עין אחד יותר מאשר בעת הכניסה. ההתרשמות הזאת, שלו התרחשה בעיר הייתה חסרת משמעות כל כך, הייתה פה בבדידות בגדר של זעזוע, כאילו החל אחד העצים להניע את ענפיו שלא מכוחם של הרוח או של ציפור שזה עתה התעופפה ממנו.

זמן קצר לאחר מכן היה למאהבה של אשת איכרים; השינוי הזה שחל בו הרבה להעסיקו, כי מה שאירע, אירע בלי ספק לא באמצעותו, אלא בו עצמו. כאשר בא בפעם השנייה הצטרפה אליו גריג'ה מיד אל הספסל, וכשבחן עד כמה יוכל להרחיק לכת, הניח את ידו בחיקה ואמר לה, "את פה היפה ביותר", התירה היא לידו להישאר על ירכה, רק הניחה עליה את ידה שלה, וכך הובטחו זה לזו. ועכשיו גם נשק לה כחתימה, ולאחר מכן מצמצו שפתיה מפויסות, כאילו ניתקו זה עתה מקנקן שלשוליו היו צמודות קודם לכן בשקיקה. תחילה אפילו נבהל מעט מן הסגנון הגס, וכלל לא כעס כאשר דחתה את המשך חיזוריו; הוא לא ידע למה, הוא לא הבין לחלוטין את מנהגי המקום ואת הסכנות האורבות, והתנחם בציפייה סקרנית לפעם הבאה. "במתבן", אמרה גריג'ה, וכאשר עמד בדלת וכבר אמר להתראות, היא אמרה "להתראות כמה שהכי מהר", וחייכה אליו.

עוד בדרכו חזרה כבר נתמלא אושר במה שהיה; כמו משקה חם שפעולתו ניכרת פתאום אחרי השתייה. הרעיון על ההליכה המשותפת למתבן – פותחים דלת עץ כבדה, גוררים אותה עד שהיא נסגרת, ובכל מעלה שהיא סבה על ציריה מתגבר החושך, עד שכורעים על קרקעיתה של אפלה חומה המזדקרת אנכית כלפי מעלה – רעיון זה שימח אותו כתעלול ילדים. הוא נזכר בנשיקות והרגיש כי הן ממצמצות כאילו עיטרו את ראשו בטבעת קסמים. הוא דימה לעצמו את העתיד לבוא ושוב ראה לנגד עיניו את צורת האכילה של האיכרים; הם לועסים לאיטם, מוצצים ביראת כבוד כל נגיסה, כך הם גם רוקדים, צעד אחר צעד, וככל הנראה כך הוא גם בכל העניינים האחרים; הדימויים הללו גרמו להתקשות כזו ברגליו כאילו נעליו כבר נטועות איכשהו בקרקע. הנשים סוגרות את שמורותיהן ומעמידות פנים נוקשות כמסכות הגנה, כדי שלא תפריע להן הסקרנות שהן מעוררות; אפילו אנחה אינן פולטות, בחוסר תנועה של חיפושית המעמידה פני מת הן מרכזות את מלוא שימת הלב במה שמתרחש בתוכן. וכך גם היה; גריג'ה גרפה בקצות נעליה את מעט השחת שעוד נשארה מן החורף, ערמה אותה לתלולית קטנה, וחייכה בפעם האחרונה כאשר רכנה אל שולי שמלתה כגברת המתקינה את הבירית.

כל זה היה פשוט וקסום ממש כמו הסוסים, הפרות והחזיר המת. כאשר היו מאחורי הקורות, ומבחוץ נשמעו נעליים כבדות מהדסות לעברם בשביל האבנים, עוברות על פניהם בשאון ושוב נדמות, היה הדם מזנק עד לצווארו, אבל נראה שגריג'ה ניחשה כבר מן הצעד השלישי אם מחוז חפצן של הנעליים הוא פה או במקום אחר. והיו לה מילות קסם. היא נהגה לומר משהו מעין אוֺף במקום אף, ואֶגֶל במקום רגל. צינור היה סינר. נורא כידאי! הייתה מתפעלת, ומה שאכי אני אואבת זה שאני שוכבת לי במיטה וקצת יושנת, הייתה אומרת בעיניים דבוקות. כאשר איים עליה פעם שלא יבוא יותר, צחקה: "אז אני יבוא ויצלצל אצלך בדלת!" והוא לא ידע אם הדבר הסב לו בהלה או אושר, ובכך כנראה הבחינה, כי שאלה "אז אתה מצטער? נורא מצטער?" המילים הללו היו כמו הדוגמאות שעל הסינרים והמטפחות והשוליים הצבעוניים למעלה על הגרב, מתדמות מעט לחיי ההווה, כבר משום עצם המרחק והנדודים, ואף על פי כן – אורחות צופנות סוד. פיה היה מלא בהן, וכאשר נשק לו לא ידע מעולם אם הוא אוהב את האישה הזאת או שמא אירע לו נס, וגריג'ה אינה אלא חלק משליחות שנועדה לקשר אותו לנצח עם אהובתו. פעם אמרה לו גריג'ה ישירות: "לחשוב אתה חושב על דברים אחרים לגמרי. אני רואה עליך בדיוק", וכאשר ניסה להתחמק אמרה רק, "אה, זה גם כן סקוּז". הוא שאל אותה מה פשר הדבר, אבל היא לא הצליחה להבהיר את דבריה, והוא נאלץ להתחבט בכך ארוכות בעצמו, עד שהצליח להוציא ממנה די כדי לנחש שלפני מאתיים שנה התגוררו פה גם עוזרי כורים מצרפת, ושייתכן כי מילה זו הייתה פעם excuse. אבל ייתכן גם שיש פה משהו מוזר אף יותר.

אפשר לחוש בכך בעוצמה ואפשר שלא. אם האדם הוא בעל עקרונות, כי אז אין זו אלא מהתלה אסתטית שנוטלים בה חלק. אם האדם חסר עקרונות, או שהללו אולי התרופפו מעט, כבמקרהו של הומו כאשר יצא למסעו, כי אז יש ותופעות חיים זרות אלו משתלטות על מה שנותר ללא אדונים. אבל הן לא העניקו לו אני חדש, שואף לגדולות, מאושר ומוצק כאדמה, אלא רק השתכנו להן ככתמי צבע פזורים בין קווי המתאר של גופו. היה דבר מה שגרם להומו להרגיש כי הוא עומד למות, הוא רק לא ידע איך ומתי. חייו הישנים נהיו נטולי כוח; הם היו כפרפר ההולך ונחלש לקראת הסתיו.

לעיתים דיבר על כך עם גריג'ה; הייתה לה דרך משלה להתעניין בכך: מלאה יראת כבוד כמו כלפי דבר שהופקד בידיה, ונטולת פניות לחלוטין. נראה היה כי אינה מוצאת פסול בכך שמעבר להרים יש אנשים שאותם הוא אוהב יותר ממנה, שאותם הוא אוהב בכל נפשו. והוא לא הרגיש כי אהבה זו נחלשת, היא התחזקה והתחדשה; היא לא החווירה, אך ככל שהיו עזים צבעיה, היא איבדה את היכולת לצוות עליו משהו או למנוע ממנו משהו במציאות. היא הייתה נטולת משקל וחופשיה מכל דבר ארצי באותו אורח מוזר שמוכר רק למי שנפרד מחייו ורשאי לצפות למותו; אם עוד קודם לכן היה בריא, הרי עכשיו היה חדור תחושה של זקיפות קומה כנכה המשליך את קביו ומתחיל לנוע.

הדבר הגיע לשיאו עם בוא עונת הקציר. השחת כבר נקצרה ויובשה, צריך היה רק לאגדה באלומות ולהעלותה אל שדות המרעה שבהרים. הומו השקיף מגבעה סמוכה שהתנשאה לגובה ולרוחק כמושב של נדנדה. לבדה באחו, בובונת קטנה ומנומרת אי שם מתחת לכיפת הזכוכית העצומה של השמים, קושרת הנערה את השחת לאלומה ענקית ככל שלאל ידיה. כורעת ברך ומושכת אליה את השחת בשתי זרועותיה. משתרעת בחושניות יתרה על בטנה מעל לאלומה ושולחת את ידיה לפנים אל מתחת לה. נשכבת לגמרי על צידה ושולחת רק זרוע אחת ככל שניתן. זוחלת עליה בברך אחת, בשתי הברכיים. הומו מרגיש כי יש בה משהו מאותה חיפושית המייצרת כדורי זבל. לבסוף היא תוחבת את מלוא גופה מתחת לצרור הקשור בחבל ומתרוממת איתו לאט־לאט. הצרור גדול בהרבה מן הברִיוֺנֶת דקת הגו והצבעונית הנושאת אותו – או שמא זוהי גריג'ה?

כאשר צעד הומו לחפשה לאורך השורה הארוכה של ערמות השחת שאותה יצרו האיכרות על המדרגה המישורית של המורד, הן היו בדיוק בשעת מנוחה; הוא לא ידע את נפשו, כי הן שכבו על ערמות השחת כפסליו של מיכלאנג'לו בקפלה מדיצ'י בפירנצה, זרוע אחת נתמכת בראש והגוף נח כבתוך פלג מים. וכאשר דיברו איתו ונאלצו לירוק, הן עשו זאת במיומנות רבה; הן תלשו בשלוש אצבעות אניץ של קש מן הערימה, ירקו אל תוך המשפך שנוצר ושוב תחבו בו את הקש: זה יכול היה לעורר צחוק; אבל אם השתייכת אליהן, כמו הומו שחיפש את גריג'ה, היית יכול להיבהל פתאום מאותה הדרת כבוד מחוספסת. אבל גריג'ה הייתה ביניהן לעיתים נדירות, וכאשר מצא אותה לבסוף, כרעה בתוך שדה תפוחי אדמה וקידמה אותו בצחוק. הוא ידע שאין היא לבושה אלא בשתי חצאיות, האדמה היבשה, שניגרה מבעד לאצבעותיה הדקות והמחוספסות, נגעה בגופה. אבל בדימוי זה לא היה עוד עבורו כל דבר יוצא דופן, בפנימיותו כבר הסכין באופן מוזר למגעה של האדמה, ואולי גם לא הייתה זו כלל תקופת הקציר כאשר פגש אותה בשדה זה, החוויות התערבבו כל כך זו בזו.

המתבנים התמלאו. מן החריצים שבין הקורות הסתנן פנימה אור כסוף. השחת הקרינה אור ירוק. מתחת לשער שטוחים שולי תחרה זהובים.

לשחת היה ריח חמצמץ. כמו משקאות הכושים, שנרקחים מעיסת פירות ורוק אדם. צריך רק להיזכר שחיים פה בין פראים, וכבר עולה ריח השיכר בחומו של החלל הצר הדחוס בשחת תוססת.

השחת נושאת אותך בכל תנוחותיך. אתה עומד בה עד לשוקיים, חסר ביטחון ועם זאת נתמך יתר על המידה. אתה שוכב בה כמו בידיו של האל, רוצה להתפלש בידו ככלבלב או חזרזיר. אתה שוכב באלכסון, וכמעט במאונך, כמו קדוש הנוסק לשמים בענן ירוק.

אלה היו ימים של כלולות ועליות שמיימה.

אבל פעם אחת הסבירה גריג'ה: זה לא הולך יותר. הוא לא יכול היה להביאה לכך שתאמר מדוע. החריפות שסביב הפה והקמט האנכי הקטן שבין העיניים, שהיו מאומצים עד כה רק לנוכח השאלה באיזו ממגורה עדיף לקיים את הפגישה הבאה, הצביעו עכשיו על ימי סגריר הולכים וקרבים. האם דיברו עליהם? אבל השכנות, שאולי הרגישו במשהו, היו חייכניות תמיד, כמו לגבי עניין ששמחים לראותו. מגריג'ה אי־אפשר היה להוציא דבר. היא תירצה תירוצים, מיעטה בפגישות; אבל בדבריה הייתה נזהרת כאיכר חשדן.

פעם נתקל הומו בסימן מבשר רעות. הקרסוליות שלו נפתחו והוא עמד ליד גדר כדי לכרוך אותן מחדש כאשר עברה על פניו איכרה ואמרה בחביבות: "תעזוב את הגרביים, הרי עוד מעט לילה". זה היה ליד חצרה של גריג'ה. כאשר סיפר זאת לגריג'ה העמידה פנים יהירות ואמרה: "לפטפוט האנשים ולשטף הנחל צריך להניח"; אבל היא בלעה את רוקה ובמחשבותיה הייתה במקום אחר. ואז נזכר לפתע באיכרה מוזרה, שהייתה לה גולגולת כשל אצטקית והיא נהגה תמיד לשבת לפני פתח ביתה, שערה השחור שגלש מעל לכתפיה היה פזור, והיא הייתה מוקפת בשלושה ילדים בריאים ותפוחי לחיים. גריג'ה והוא היו עוברים על פניה כל הימים ללא חשש, זו הייתה האיכרה היחידה שלא הכיר, ובאורח מוזר גם לא שאל עליה מעולם, אף על פי שמראה עורר את תשומת ליבו; נדמה היה כמעט כאילו הרושם שעוררו חייהם הבריאים של הילדים וקלסתר פניה המעוות קיזזו אלה את אלה והיו לאפס. אבל במצב הדברים הנוכחי נראה לו לפתע ודאי שרק זה יכול להיות מקור האי־שקט. הוא שאל מי היא, אבל גריג'ה רק משכה נרגזות בכתפיה ופלטה: "זאתי לא יודעת מה היא מדברת בכלל! מילה פה ומילה מעבר להרים!" היא ליוותה זאת בתנועה עזה של היד לאורך מצחה, כאילו עליה להפריך מיד את עדותה של אישה זו.

מכיוון שלא ניתן היה לשכנע את גריג'ה לבוא עימו שוב לאחד המתבנים המרובים שבכפר, הציע לה הומו לעלות איתו גבוה יותר אל ההר. היא לא רצתה, וכאשר נענתה סוף סוף אמרה בנימה, שמאוחר יותר נראתה להומו דו־משמעית: "טוב, אז אם באמת מוכרחים ללכת מפה". זה היה בוקר יפה שאפף שוב את הכול; הרחק משם השתרע ים של העננים ובני האדם. גריג'ה חמקה נפחדת מכל הבקתות, וגם בשדה הפתוח הייתה חרדה מפני עיניים בולשות, היא, שבדרך כלל גילתה שוויון נפש מקסים בניהולם של כל תחבולי האהבים שלה. הוא נעשה קצר רוח, ונזכר שזה עתה עברו ליד פתחה של נקבה עתיקה, שגם אנשיו שלו נואשו חיש מהר מלעבוד בה. הוא דחק בגריג'ה להיכנס. כאשר פנה בפעם האחרונה לאחור, היה אחד מראשי ההרים מכוסה בשלג ומתחתיו הזהיב בשמש שדה קטן מכוסה אלומות קשורות, ומעל לשניהם הרקיע התכול לבן. גריג'ה העירה שוב הערה שהייתה כרמיזה טעונה, היא הבחינה במבטו ואמרה ברוך: "את הכחול שבשמים בוא נשאיר למעלה, כדי שיישאר יפה"; אבל למה בעצם התכוונה, זאת שכח לשאול, כי הם גיששו את דרכם בזהירות רבה בחשכה גוברת והולכת. גריג'ה הלכה לפנים, ולאחר זמן מה, כאשר התרחבה הנקבה לכדי חדרון קטן, עצרו וחבקו זה את זו. הקרקע שתחת רגליהם נראתה יבשה וטובה, הם שכבו תחתיהם בלא שהומו חש בצורך התרבותי לבדוק אותה לאורו של גפרור בוער. שוב ניגרה גריג'ה דרכו כאדמה תחוחה ויבשה, והוא חש בה קופאת בחשכה וקשויה מעונג, אחר כך שכבו זה לצד זו, ובלי רצון לדבר הביטו אל הריבוע הקטן והמרוחק, שמאחוריו קרן לובנו של היום. בהומו שב ועלה זיכרון העפלתו לשם, הוא ראה את עצמו נפגש עם גריג'ה מאחורי הכפר, ואחר כך עולה עימה, מסתובב ועולה, הוא ראה את גרביה הכחולים עד לאמרה הכתומה שמתחת לברכיים, הילוכה המתנודד על הנעליים העליזות, הוא ראה אותה עוצרת לפני הנקבה, ראה את הנוף עם השדה הזהוב והקטן, ולפתע הבחין בבוהק הכניסה בדמות בעלה.

מעולם לא חשב על איש זה, ששימש בעבודות; עכשיו ראה את קלסתרו החד של הצייד הבלתי־חוקי עם עורמת הצייד בעיניו הכהות, וגם נזכר לפתע בפעם היחידה שבה שמע אותו מדבר; זה היה לאחר שהזדחל לנקבה עתיקה שאיש מלבדו לא העז להיכנס אליה, ואלו היו המילים: "ליכנס, כבר זה היה סיפור; אבל לצאת – מה זה קשה!" הומו אחז במהירות באקדחו, אבל בו ברגע נעלם בעלה של לנה מריה לנצי, והחשכה סביב הייתה סמיכה כחומה. הוא גישש את דרכו החוצה, גריג'ה נאחזה בבגדיו. אבל הוא נוכח מיד שהסלע שנגלל לפני הפתח, משקלו רב בהרבה מכוחו להניע אותו; הוא גם ידע מדוע השאיר להם בעלה זמן רב כל כך, הוא עצמו היה זקוק לו כדי לרקום את תוכניתו ולהביא גזע עץ כמנוף.

גריג'ה הייתה מוטלת על ברכיה לפני האבן, מתחננת ומשתוללת; זה היה דוחה וללא הועיל. היא נשבעה שמעודה לא עשתה דבר לא מהוגן ולעולם לא תעשה דבר כזה בשנית, בתוך כך צרחה כחזיר והתנפלה על הסלע בלי תוחלת, כסוס מבוהל. הומו הרגיש לבסוף כי הכול מתנהל כך על פי סדרו של הטבע, אבל בתחילה לא היה הוא, האיש המשכיל, מסוגל להתגבר על חוסר האמונה שלו, שבאמת אירע דבר שאין להשיבו. הוא נשען אל הקיר, ידיו בכיסים, והאזין לגריג'ה. מאוחר יותר הכיר בגורלו; כמתוך חלום חש בו עוד פעם אחת כשהוא שוקע עליו ממעל, לאורך ימים, שבועות, חודשים, ממש כשינה ממושכת מאוד האמורה לרדת עליו. הוא הניח את זרועו ברוך על גריג'ה ומשך אותה אליו. הוא נשכב לצדה וציפה למשהו. בעבר היה אולי נוטה לחשוב כי במאסר כזה, שאין להימלט ממנו, האהבה צריכה להיות מן הסתם חריפה כנשיכה, אבל הוא שכח לחלוטין לחשוב על גריג'ה. היא ניתקה ממנו או שהוא ממנה, אף על פי שעדיין חש בכתפה; חייו כולם ניתקו ממנו למרחק כזה שידע כי עודם בנמצא, אך לא יכול היה עוד להניח עליהם את ידו. למשך שעות לא נעו, אפשר שעברו ימים ולילות, רעב וצמא היו מהם והלאה ככברת דרך רוגשת, הם הלכו ונחלשו, נעשו קלים ומסוגרים יותר; הם דמדמו מרחבי ים וניעורו איים קטנים. פעם אחת נפל מוכה סנוורים אל תוך יקיצה קטנה כזאת: גריג'ה נעלמה; הכרה ודאית אמרה לו שהדבר אירע מן הסתם זה עתה. הוא חייך; היא לא אמרה לו דבר על דרך המוצא; רצתה להפקיר אותו שם כהוכחה לבעלה...! הוא הרים עצמו והסתכל סביבו; והנה גילה גם הוא הבהוב קלוש וצר. הוא קרב מעט בזחילה, העמיק יותר אל תוך הנקבה – כל הזמן היו עיניהם נשואות אל העבר השני. הוא זיהה שם סדק צר שכפי הנראה הוליך הצידה אל החוץ. גריג'ה הייתה דקת איברים, אבל גם הוא, בכוח רב, יכול היה אולי להידחק החוצה. זה היה מוצא. אבל באותו רגע אולי כבר היה חלש מכדי לחזור לחיים, אולי לא רצה, או אולי התעלף.

באותה שעה עצמה הורה מוצרט אמדיאו הופינגוט למטה שתיפסקנה העבודות, לאור זאת שכל המאמצים לא נשאו פרי והמפעל כולו הוכח כחסר תוחלת.

[1] המדובר בעיר פרג'ינה שמצפון לטרנטו. 
[2] שמה הגרמני של טרנטו. 

עוד על הספר

שלוש נשים רוברט מוסיל

גריג'ה
היה להומו בן קטן וחולה; הדבר נמשך כשנה בלי להשתפר אך גם ללא סכנה, הרופא דרש שהייה ממושכת במקום מרפא, והומו לא היה מסוגל לגמור בדעתו להצטרף. נדמה היה לו שעל ידי כך יופרד לזמן רב מדי מעצמו, מספריו, מתוכניותיו ומחייו. הוא חש שיש בהתנגדותו אנוכיות גדולה, אבל אולי היה בה יותר משום התפוגגות האני, כי קודם לכן מעולם לא נפרד מאשתו ולו ליום אחד; הוא אהב אותה מאוד בעבר ועדיין אהב אותה מאוד, אלא שאהבה זו הפכה באמצעות הילד לבת־פירוד, כמו אבן שֶׁמַּים מחלחלים אל תוכה עד שחלקיה הולכים וניתקים אלה מאלה. הומו תמה מאוד על תכונה חדשה זו של פרידוּת, בעוד שככל הידוע לו וככל שרצה בכך, לא היה דבר שהתמעט באהבתו, וכל זמן שנמשכו פעילויות ההכנה למסע לא הצליח להעלות בדעתו כיצד יבלה לבדו את הקיץ הקרב ובא. הוא חש רק סלידה עזה מאתרי רחצה והרים. הוא נשאר לבדו, וביום השני קיבל מכתב שהזמין אותו להצטרף כשותף לחברה המבקשת לחשוף מחדש את מכרות הזהב הוונציאנים העתיקים בעמק פֶרסִינָה. המכתב היה מפלוני, מר מוצרט אמדיאו הוֺפינגוֺט, שלפני שנים מספר הכירו בעת מסע, והם התיידדו לימים ספורים.

אף על פי כן לא עלה בו פקפוק קל שבקלים כי מדובר במשהו רציני והגון. הוא שיגר שני מברקים; באחד הודיע לאשתו שכבר עכשיו הוא יוצא למסע, ועוד יודיע לה את מקום הימצאו; בשני קיבל את ההצעה להצטרף אל עבודות החשיפה כגיאולוג, ואולי גם להשתתף בהשקעה כספית נאותה.

בפ', עיירה איטלקית פרושה מן העולם ומשגשגת מגידול גפנים ופירות יער,[1] נפגש עם הופינגוט, אדם בן גילו, שחרחר, גבה־קומה ונאה למראה, שהיה שרוי בתנועה מתמדת. החברה, כך למד לדעת, הייתה בעלת אמצעים מרובים שמקורם באמריקה, והעבודה הייתה צפויה להיעשות מתוך רווחה. לצורך ההכנות יצאה בינתיים משלחת אל העמק, שמנתה את שניהם ועוד שלושה שותפים, סוסים נקנו, מכונות היו צפויות להגיע וכוחות עזר נשכרו.

הומו לא התגורר באכסניה, אלא – הוא עצמו בעצם לא ידע מדוע – אצל מכר איטלקי של הופינגוט. היו שם שלושה דברים שעוררו את תשומת לבו. מיטות בעלות רכות צוננת שלא תתואר בתוך מעטפת נאה של עץ מהגוני. טפט עם דוגמה שקשה להביע את מידת הבלבול שבה, סרת טעם, אבל מוזרה וחסרת שיעור לחלוטין. והיה שם כיסא נדנדה מקני במבוק; כאשר אתה מתערסל בו ונועץ עיניים בטפט, אתה הופך לסבך עולה ויורד של קנוקנות, שבתוך שתי שניות צומחות מן האין אל מלוא גודלן ושבות ומתכווצות אל תוך עצמן.

ברחובות היה האוויר תערובת של דרום ושל שלג. היה אמצע מאי. בערבים האירו אותם מנורות קשת גדולות, שהיו תלויות לרוחבם על חבלים מתוחים בגובה כזה שהרחובות שתחתיהן היו שרועים כערוצים של כחול כהה, ועל קרקעיתם האפלה צריך היה ללכת, בעוד שלמעלה, בחלל העולם, סבבו שמשות לבנות ורוחשות. במהלך היום ניתן היה לראות כרמים ויערות. הם שרדו את החורף אדומים, צהובים וירוקים; הואיל והעצים לא היו נשירים, נשזרו עלים כמושים ורעננים יחדיו כמו בזרי אבלות, וּוילות קטנות, אדומות, כחולות וּורודות ניצבו ביניהם, עדיין גלויות מאוד לעין, כקוביות שהוטלו באופנים שונים, ומתוך אדישות הן מציגות בפני הסובב אותן חוק צורני ייחודי ולא מוכר אף להן עצמן. אבל למעלה היה היער אפל, ושם ההר היה סֶלווֺט. מעל היערות היו כרי מרעה מושלגים שנעו בגלים רחבים ואחידים מעל גבי ההרים השכנים, וליוו את העמק הצר והתלול שלצידם, שאליו הייתה המשלחת אמורה לחדור. כאשר הגיעו גברים מן ההרים הללו כדי למכור חלב ולקנות קמח תירס, הם הביאו עימם לעיתים גושים גדולים של גבישי הרים או אחלמה, שבבקיעים רבים, כך אמרו, היו גדלים בשפע כזה, כמו שבמקומות אחרים פרחו פרחים באחו. יצירי אגדה יפים להפליא שחיזקו עוד יותר את הרושם שמתחת למראית העין של הסביבה הזאת, שריצדה מתוך קרבה זרה כל כך כהבהובם של כוכבים בלילות מסוימים, חבוי משהו שמצפים לו בכיליון עיניים. כאשר רכבו אל תוך גיא ההרים וחלפו בשעה שש על פני כנסיית סנט אורסולה, המריא לצד גשר אבנים קטן המתוח מעל ערוץ הרים סבוך להק של זמירים – אם לא מאה במספר, כי אז לפחות שני תריסרים; אור היום היה במלואו.

כאשר היו בפנים מצאו את עצמם במקום מוזר. הוא השתפל על שוליה של גבעה; נתיב הפרדות שהוליכם לשם הסתיים עכשיו בדילוג אנכי מאבן שטוחה אחת לשנייה, ובמורד ההר התפצלו ממנו, נפתלים כפלגים, כמה שבילים קצרים ותלולים אל האחו. מן הדרך נגלו רק כמה בתי איכרים עלובים ומוזנחים, אך במבט מן האחו כלפי מעלה נדמה היה שרואים בתי כלונסאות משחר־הימים, כי בצד העמק ניצבו כל הבתים על גבי קורות גבוהות, ומעל התהום, מעט לצידם, ריחפו המחראות שלהם כאפריונים של גונדולות על גבי ארבע רגליים דקות וגבוהות כעצים. גם הנוף שסביב הכפר הזה לא היה נטול מוזרויות: הייתה זו סוללת הרים גבוהים, למעלה מחצי גורן גודלה, ראשיהם עטויי סלעים, והם משתפלים בתלילות סביב חרוט מיוער קטן יותר הניצב במרכזם, מה ששיווה לכול מראית של עולם חלול דמוי עוגה, שחלק קטן נחתך ממנה על ידי הפלג החותר במעמקים. כך שהמדרון שעון שם, פעור כלפי מעלה, אל גדתו השנייה, הגבוהה יותר, של הנהר המתפתל יחד עימו אל העמק, ושאליה צמוד הכפר. סביב־סביב, למטה מקו השלג, היו ערוצים עם סבכי שיחים וכמה איילים פזורים; בכיפת היער שבמרכז כבר הזדווגו תרנגולי הבר, ועל הדשאים בצד השמש לבלבו הפרחים בתפרחות צהובות, כחולות ולבנות, גדולות כל כך כאילו שפך שם מישהו מטבעות של טאלֶר מלוא השק. אבל אם היית מטפס מאחורי הכפר עוד כמאה רגל, היית מגיע לרמה מישורית שרוחבה אינו רב מדי, המכוסה אפרים, שדות, מתבנים ובתים פזורים, כאשר מכֵּף המזדקר אל העמק ניבטת כנסייה קטנה אל העולם, שבימים יפים נראה כמשתרע הרחק בקצה העמק, כמו ים מאחורי שפך נהר; רק בקושי אפשר היה להבחין עד לאן מגיע הצהוב הזהוב של קצווי הארץ הברוכה, והיכן מתחילה כבר קרקעיתם הרופפת של ענני השמים.

יפים היו החיים שהחלו אז. לאורך היום על ההרים, ליד פתחי נקבות עתיקות אטומות בעפר וניסיונות חפירות חדשים, או בדרכים היוצאות מן העמק, במקום שבו אמור היה להיסלל כביש חדש; בחלל עצום ורב, שכבר היה ענוג והרה את הפשרת השלגים הקרובה. הם פיזרו כסף בין האנשים ונהגו כבני אלים. הם העסיקו את הכול, גברים כנשים. מן הגברים יצרו צוותי עבודה וחילקו אותם בין ההרים, שם היה עליהם להישאר למשך השבוע, מן הנשים יצרו שרשרות הובלה, שהעבירו אליהם חלקי חילוף ומזון מעל גבי מתלולים בלתי־עבירים כמעט. מבנה האבן של בית הספר הוסב למחסן שבו נפרקו הסחורות ונשמרו; שם היה קול אדנותי וחד קורא בזו אחר זו לנשים המחכות ומפטפטות, והסל הגדול והריק שעל הגב היה מוטען שעה ארוכה כל כך, עד שהתעקמו הברכיים והתנפחו שרירי הצוואר. כאשר אישה צעירה ונאה כזאת הייתה עמוסה, היו עיניה יוצאות מחוריהן ושפתיה נפשקות לרווחה; היא הצטרפה לטור, ועם הישמע האות החלו חיות מושתקות אלו בזו אחר זו לצעוד עקב בצד אגודל במשעולים ארוכים ונפתלים. אבל הן נשאו מטען יקר ונדיר, לחם, בשר ויין, וגם בכלי הברזל לא נדרשו לטפל בזהירות, כך שמלבד שכר העבודה היו לא מעט מצרכים חיוניים מועברים למשקי הבית שלהן, ועל כן היו נושאות אותם ברצון, ועוד הכירו תודה לגברים שהביאו את הברכה הזאת אל ההרים. וזו הייתה הרגשה נהדרת; שלא כמו בכל מקום אחר בעולם, לא היית עומד כאן למבחן על איכותך – אם אתה אמין, אם אתה חזק ומטיל־אימה או עדין ונעים למראה – אלא מה שלא יהיה טיבך כאדם ומה שלא תהיינה השקפותיך על החיים, היית מוצא אהבה כי הבאת ברכה; האהבה הייתה יוצאת מכל מקום כרץ מבשר, בכל מקום הייתה מוצעת כערש רעננה, העיניים היו מקדמות אותך במתות אורח. הנשים היו רשאיות להביע זאת בחופשיות, אבל לעיתים, כשהיית עובר ליד שדה, יכול היה לעמוד שם גם איכר זקן, ולנפנף בקלשון שלו כמלאך המוות.

ושוכני העמק הזה היו, אגב, אנשים מוזרים ביותר. בעת שלטונו של הבישוף מטריינט[2] הגיעו אבות אבותיהם מגרמניה ככורים, וגם היום עדיין ישבו פזורים בין האיטלקים כאבן גרמנית מפוררת. את מנהגי חייהם הישנים שמרו למחצה ושכחו למחצה, ומה ששמרו מהם, כבר היה בלתי־מובן גם להם עצמם. סחף מי ההרים היה גוזל מהם את הקרקע באביב וכמה מבתיהם, שניצבו בעבר על גבעה, היו עתה על סף התהום, והם לא נקפו אצבע, ומן הצד השני הציפו הזמנים החדשים את בתיהם בירודים שבמיני הפסולת. היו שם ארונות זולים מצופים לכה, גלויות נלעגות והדפסות של תמונות שמן, אבל לעיתים נמצאה שם מערכת כלי אוכל, שמן הסתם אכלו ממנה עוד בימיו של מרטין לותר. כי הם היו פרוטסטנטים; אבל אף על פי שמלבד אותה אחיזה עיקשת באמונתם לא היה דבר שהגן עליהם מפני התבוללות באיטלקים, בכל זאת לא היו נוצרים טובים. מכיוון שהיו עניים היו כמעט כל הגברים עוזבים את נשותיהם זמן קצר לאחר החתונה ויוצאים למשך שנים לאמריקה; כאשר חזרו היו מביאים איתם מעט חסכונות, הרגלים של בתי בושת עירוניים וחוסר אמונה, אבל לא את רוחה החריפה של הציוויליזציה.

כבר בראשית שהותו שמע הומו סיפור שהעסיק אותו במידה לא מצויה. לפני זמן לא רב – אולי אירע הדבר בחמש־עשרה השנים האחרונות – חזר מאמריקה איכר, ששהה שם זמן ממושך, ושב אל קיטונה של אשתו. הם שמחו לזמן מה מפני שהיו שוב מאוחדים, וראו טוב בחייהם, עד שכלו כספי החיסכון האחרונים. מכיוון שהחסכונות החדשים, שאמורים היו להגיע מאמריקה, לא הגיעו, נאלץ האיש לעזוב את הכפר ולהשיג את מחייתו ברוכלות – כפי שנהגו לעשות כל איכרי הסביבה – בעוד שהאישה חזרה לנהל את משק הבית זעום ההכנסות. אבל הוא לא חזר. לעומת זאת, כמה ימים לאחר מכן הגיע אל אחד מאותם בתים מבודדים בסביבה איכר מאמריקה, סיפר לאשתו כמה ימים בדיוק עברו מצאתו, דרש לאכול את מה שאכלו בשעתו ביום שעזב, גילה בקיאות גם בענייניה של הפרה, שכבר מזמן לא הייתה בין החיים, ומצא שפה משותפת נאה עם הילדים, שאותם העניקו לו שמים אחרים מהללו שהיו פרושים בינתיים מעל ראשו. לאחר תקופה של הנאה וחיים טובים יצא גם האיכר הזה לנדודים עם מרכולתו ולא חזר. הדבר חזר על עצמו בסביבה עוד פעם שלישית ורביעית, עד שהתברר כי מדובר ברמאי, שעבד בנכר עם הבעלים ותחקר אותם. במקום כלשהו נתפס בידי הרשויות ונאסר, ואף אחת מהנשים לא ראתה אותו עוד. מספרים שהדבר גרם צער לכולן, כי כל אחת הייתה מחזיקה בו ברצון עוד כמה ימים ומשווה אותו לזיכרונותיה, כדי שלא תהיה לצחוק; כי כל אחת מהן טענה שחשה מיד באי־תואם כלשהו עם מה שהיה זכור לה, אבל אף אחת לא הייתה בטוחה בכך במידה כזאת שתעמוד על כך, ותציב קשיים בפני האדם המבקש להשיב לעצמו את זכויותיו.

כך היו הנשים הללו. רגליהן בצבצו מתוך חלוקי צמר חומים ששוליהם רחבים ככף יד וצבעם אדום, כחול או כתום, ועל המטפחות, שהיו כרוכות לראשיהן ומצולבות על חזן, היו הדפסי כותנה זולים עם דוגמאות מודרניות מתועשות, אבל בצבעים או בחלוקתם היה משהו שרמז הרחק לאחור אל ימיהם של אבות ראשונים. זה היה קדום בהרבה מבגדי איכרים בדרך כלל, כי זה היה רק מבט שהתגלגל בין כל הזמנים והגיע באיחור, עגמומי וקלוש, ועם זאת ניתן היה לחוש בבהירות כיצד הוא נח עליך כאשר היית מתבונן בהן. הן נעלו נעליים שהיו מגולפות מגזיר עץ אחד, כסירות, ובגלל הדרכים הגרועות היו מחוברות לסוליותיהן שתי רצועות ברזל דמויות סכין, שעל גביהן היו הולכות כיפניות בגרביהן הכחולים והחומים. כשהיה עליהן לחכות לא התיישבו בשולי הדרך, אלא על הקרקע השטוחה של השביל ואת ברכיהן זקרו כלפי מעלה כדרך הכושים. וכאשר היו רוכבות על חמורים, מה שאירע לפעמים, לא היו יושבות על שמלותיהן, אלא כגברים, עם שוקיים מחוספסים על שולי העץ החדים של המרדעת, והרגליים שוב מורמות באורח לא מהוגן, ובתנועה חרישית של פלג גופן העליון היו מניחות לחמור לשאת אותן.

אבל הייתה גם חירות מביכה בביטויי החביבות והידידות שלהן. "ייכנס בבקשה", נהגו לומר בזקיפות קומה של רוזנות כאשר היקשת על דלת בקתתן, או, אם עמדת איתן שעה קלה בחוץ ופטפטת, יכולה הייתה אחת מהן לשאול לפתע במירב הנימוס וההתאפקות: "האם יורשה לי להחזיק את מעילך?". כאשר אמר פעם דוקטור הומו לבת ארבע־עשרה מקסימה, "בואי למתבן" – כך סתם, כי המתבן נראה לו פתאום טבעי כל כך כמו המזון לבעלי חיים – כלל וכלל לא נבהלה אותה ילדונת במטפחת הראש המזדקרת של אבות אבותיה; היא רק נשפה בעליצות מאפה ועיניה, חודי סירות נעליה הקטנות התנודדו מעל לעקבים, ובעוד המעדר על שכמה, כמעט ונפלה על ישבנה המזדקר לאחור, אלא שכל זה לא היה אמור להיות אלא ביטוי חביב ומגושם, בסגנון האופרה הקומית, לתדהמתה על תאוותנותו של הגבר. בפעם אחרת שאל איכרה גדולת קומה, שנראתה כדמות של אלמנה מהתיאטרון הגרמני, "תגידי לי, את עוד בתולה?!" ונגע בסנטרה – ושוב, רק כדי שיהיה להלצה ריח גברי כלשהו; אבל זו השאירה בשלווה את סנטרה על כף ידו והשיבה ברצינות: "כן, כמובן". הומו כמעט ואיבד אז את שליטתו; "את עדיין בתולה?!" תמה מיד ופרץ בצחוק. היא הצטרפה וצחקקה עימו. "תגידי!?" נדחק קרוב יותר אליה וטלטל את סנטרה כמשתעשע. היא נשפה אל פניו וצחקה: "הייתי!"

"ואם אבוא אלייך, מה תתני לי?"

"מה שתרצה".

"כל מה שאני רוצה?"

"הכול".

"באמת הכול?!"

"הכול! הכול!" ומופע התשוקה היה מעולה ומלא תשוקה כל כך, שאותה ממשות תיאטרונית בגובה של אלף ושש מאות מטרים סחררה את ראשו לחלוטין. הוא לא יכול היה להשתחרר עוד מן המחשבה שהחיים האלה, שהיו בהירים ומתובלים יותר מכל חיים שהכיר, לא היו עוד ממשות, אלא משחק מרחף באוויר.

בינתיים החל הקיץ. כאשר ראה לראשונה, במכתב שהגיע, את כתב היד של ילדו החולה, חלפה בהלת האושר והקניין החשאי מן העיניים ועד לכפות רגליו; העובדה שידעו עכשיו על מקום הימצאו נראתה לו כעידוד עצום. איזה יופי! הוא פה, עכשיו יודעים עליו הכול, והוא פטור מהסברים נוספים. לבנים וסגולים, ירוקים וחומים היו כרי הדשא. הוא אינו רוח רפאים. יער אגדי של גזעי לֶגֶש עתיקים בכשות ירוקה ועדינה כיסה את שיפולי האזמרגד. מתחת לאזוב חיים מן הסתם גבישים סגולים ולבנים. מדי פעם היה הפלג ניגר מעל גבי סלע בלב היער, כך שנראה כמסרקת כסף גדולה. הוא לא השיב עוד למכתביה של אשתו. ההשתייכות ההדדית הייתה גם היא אחד מרזיו של הטבע הזה. היה שם פרח עדין וארגמני, בעולמו של איש מלבדו לא היה פרח כזה, רק בעולמו שלו, כך ציווה האל, והדבר מופלא מכל מופלא. היה מקום בגוף, שהוא מוצנע, ואיש לא יראנו וחי, זולת אחד. באותו רגע נראה לו הדבר חסר־שחר ונטול־מעשיוּת באורח מופלא כל כך, כשם שיכולה להיות רק דת עמוקה מאוד. ורק עכשיו התחוור לו מה עשה, כאשר יצא בקיץ הזה להתבודד והניח לעצמו להיסחף בזרמיו שלו שלכדו אותו. הוא כרע על ברכיו בין העצים שזקנם ירוק־רעיל, פרש את ידיו, מה שלא עשה מעודו, והרגיש כאילו בו ברגע מישהו נוטל אותו עצמו מידיו שלו. הוא חש את יד אהובתו בידו, את קולה באוזנו, כאילו כל נקודה שבגופו חשה זו הפעם הראשונה בנגיעה, כאילו הוא צורה שעוצבה בידי גוף אחר. אבל הוא שם את חייו לְאַל. ליבו היה שפל־רוח אל מול האהובה ועני כמחזר על הפתחים, דמעות ונדרים כמעט והציפו את נפשו. אף על פי כן היה נחוש שאינו חוזר בו, ובאורח מוזר התקשרה סערת נפשו לתמונת כרי הדשא הפורחים שסביב היער, ועל אף הכמיהה לבאות חש כי שם, בין כלניות, זכריות, סחלבים, פרחי ערבז וחמציצים מופלאים בצבעי חום וירוק, עתיד הוא לשכב מת. הוא השתרע על גבי האזוב. "איך אעביר אותך אל מעבר מזה?" שאל את עצמו הומו. וגופו חש לאות מוזרה, כפנים קפואות שהופשרו באמצעות חיוך. והרי תמיד היה סבור כי הוא חי בממשות, אבל היש דבר ממשי פחות מכך, שאדם אחד הוא בשבילו דבר שונה משהוא בשביל כל האחרים? שבין אינספור הגופים קיים אחד שישותו הפנימית תלויה בו כמו בגופו שלו? שרעבונו ועייפותו, שמיעתו וראייתו, קשורים בשלו? כשגדל הילד, צמחו גם הדברים הללו, כסודות הקרקע המחלחלים אל תוך אילן צעיר, והיו לתחושה ארצית של דאגה ונחת. הוא אהב את ילדו, אך הואיל והילד עתיד היה לחיות אחריהם, הרי שהקדים והמית בכך את החלק שמעבר מזה. ודאות חדשה הציפה אותו לפתע בלהט. הוא לא היה אדם הנוטה לאמונה, אבל באותו רגע הוארה פנימיותו. בבהירות הגדולה של תחושתו היה אורן של המחשבות מועט כאורם של נרות עשנים; זה היה רק צירוף מילים נהדר, מוצף נעורים: להתאחד מחדש שם מעבר. מאז ומתמיד נשא אותו עימו אל כל הנצחים, ומרגע שהתמסר לאותה מחשבה הוסרו כל העיוותים הקטנים שהוסיפו לאהובה השנים החולפות; הכול היה נצחי כביום הראשון. כל שיקול דעת המבוסס על דרכו של עולם היה כלא היה, כל אפשרות של מיאוס ושל בגידה, כי מי יקריב את הנצח בעבור קלות־דעת של רבע שעה, וזו הפעם הראשונה שחווה את האהבה בלא כל פקפוק כעבודת קודש שמימית. הוא זיהה את ההשגחה הפרטית שהובילה את חייו אל הבדידות הזו, והרגיש כי הקרקע שלרגליו זרועה זהב ואבני חן כאוצר, שאינו עוד ארצי בלבד, אלא כמוהו כעולם מכושף שנועד רק לו.

למן אותו יום היה משוחרר מאחד מכבליו, כמי שהשתחרר מברך נוקשה או מתרמיל גב כבד: מן הכבילות אל רצון החיים, מפחד המוות. מה שהאמין תמיד כי הוא מנת חלקם של אנשים המדמים לראות את סופם קרב כשהם במלוא אונם והם דבקים אל הנאות החיים ביתר צמא וטירוף – דבר זה לא אירע לו; הוא רק הרגיש כי הותר מסבך, כי קלילות מופלאה ממלאת אותו, ועושה אותו לשולטן של קיומו.

ההתקדמות במלאכת הקידוח הייתה אמנם זעומה, אבל אורח החיים שנרקם סביבה היה כשל כורי זהב. אחד הבחורים גנב יין, היה זה פשע כנגד העניין המשותף וניתן היה לצפות שענישתו תזכה להסכמת הכלל. הוא הובא כבול ידיים ומוצרט אמדיאו הופינגוט הורה להעמידו למשך יממה תמימה כבול לעץ, למען יראו אחרים וייראו. אבל כאשר הגיע מנהל העבודה עם החבל, טלטל אותו משועשע לכאן ולכאן ולבסוף הצמיד אותו ברוב עסק למסמר, החל הבחור לרעוד בכל גופו, כי לא היה לו ספק שהוא אמור להיתלות. מקרה דומה היה – אם כי הדמיון קשה לאישוש – כאשר הובאו סוסים, בין אם כאספקה חדשה מן החוץ או מן ההרים לטיפול של ימים מספר: הם עמדו אז קבוצות־קבוצות בכרי הדשא או שכרעו לארץ, אבל היו מקובצים תמיד במדרון, לכאורה בלי סדר, כאילו נדברו לציית לחוק אסתטי סמוי, ממש כזיכרון הבתים הקטנים הירוקים, כחולים וורודים שלמרגלות הסֶלווֺט. אבל כאשר היו למעלה ובילו את הלילה בבקעה הררית כלשהי, קשורים בשלושה או ארבעה לגזע עץ כרות, והיית יוצא בשלוש לפנות בוקר לאור הירח ובארבע וחצי עובר על פניהם, היו כולם מפנים מבטם אל עובר האורח, ובאור השחר חסר הממשות היית מרגיש עצמך כהגיג במהלך איטי מאוד של חשיבה. מכיוון שהיו כמה וכמה מקרים של גנבות ופריעת חוק, נקנו כל הכלבים שבסביבה כדי לשמש כשומרים. הפטרול הביא אותם בלהקות גדולות, קשורים בזוגות או בשלשות בחבלים וללא קולר. היו פה לפתע כלבים בכמות זהה לזו של האנשים, והיה מקום לתהות איזו משתי הקבוצות זכאית בעצם לראות בעצמה בעל הבית על האדמה הזאת, ואיזו מהן רק דייר מזדמן. היו ביניהם כלבי ציד אצילים, כלבי רועים ונציאנים מסוג שהיו מחזיקים פה בסביבה מפעם לפעם, וכלבי שמירה נשכניים כקופים קטנים ומרושעים. הם התאגדו בקבוצות שאין יודע למה התחברו זו עם זו, ושמרו על קשר אמיץ, אבל מעת לעת היו בני הקבוצה מתנפלים זה על זה בחמה שפוכה. כמה מהם היו מורעבים למחצה, כמה סירבו לאכול; אחד מהם, קטן ולבן, תפס את ידו של הטבח כשזה ביקש להעמיד לו קדירה של מרק עם בשר, וקטע לו אצבע בנשיכה. –

בשלוש וחצי לפנות בוקר היה כבר אור מלא, אבל השמש טרם נראתה. כאשר היית עובר למעלה ליד כרי המרעה, היו בני הבקר רובצים בעשב בקרבת מקום נים ולא נים. הם שכבו על רגליהם המכונסות בתבניות של אבנים גדולות, לבנות חיוורות, כשפלג גופם האחורי משתפל מעט הצידה; הם לא הביטו אל העובר על פניהם ולא עקבו אחר תנועותיו, אלא הפנו את פניהם בלי נוע אל מול האור הצפוי, ולועותיהם הלועסים באיטיות ובקצב אחיד נדמו כמתפללים. היית עובר בחוגם כבתוך קיום ערפילי ונעלה, וכשהיית מפנה את מבטך לאחור מלמעלה, הם נראו כתפזורת לבנה ואילמת של סימני מפתח־ סול, שנוצרו מן הקו של עמוד השדרה, הרגליים האחוריות והזנב. בכלל היו תמורות רבות. למשל מישהו שבר את רגלו ושני אנשים עברו על פניך כשהם נושאים אותו בזרועותיהם. או שלפתע נשמעה קריאה "פי... צוץ!" וכולם רצו לחפש מחסה, כי לצורך סלילת הדרך פוצצו סלע גדול. והנה גשם שהרטיב את העשב במטחיו הראשונים. מתחת לשיח בגדה השנייה של הפלג הייתה אש מבוערת שנשכחה בשל האירוע החדש, אף על פי שעד אז הייתה לה חשיבות רבה; העד היחיד שנותר לכך היה עץ לִבנה צעיר שעמד בסמוך. ללבנה זה היה עקוד עדיין החזיר השחור, שרגלו האחת מזדקרת למעלה; האש, הלבנה והחזיר היו עכשיו לבדם. החזיר הזה צרח כבר כשמישהו הוליכו בחבל וניסה לשדלו בנעימים שימשיך ללכת. אחר כך הגביר את צרחותיו כשראה שני גברים צוהלים רצים לקראתו. הוא היה מעורר רחמים כשנתפס באוזניו ונגרר לפנים בלא גינונים יתרים. הוא נטע את רגליו בקרקע, אך הכאב באוזניים משך אותו בניתורים קלים לפנים. בצד השני של הגשר כבר אחז מישהו במעדר וחבט על מצחו. למן אותו רגע התנהלו הדברים הרבה יותר בשקט. שתי הרגליים הקדמיות קרסו בעת ובעונה אחת, והחזרזיר שב לצרוח רק כשהסכין כבר ננעצה בצווארו; זו הייתה אמנם תקיעה צורמת ומקוטעת, אבל היא שקעה מיד לכדי חרחור, שהיה רק עוד מעין נחרה פתטית. בכל אלה הבחין הומו לראשונה בחייו.

כשירד הערב התאספו כולם בביתו הקטן של הכומר, שם שכרו חדר כמועדון. הבשר, שהובא רק פעמיים בשבוע בדרך הארוכה למעלה, היה כמובן מקולקל מעט לעיתים תכופות, ולא פעם היו סובלים מקלקול קיבה קל. אף על פי כן מיד עם רדת החשכה היו הכול מגיעים לשם, הולכים הלוך ומעוד בשבילים הנסתרים מהעין לאור פנסיהם הקטנים. כי יותר מקלקול הקיבה סבלו מדכדוך ושיממון, אף על פי שהמקום היה יפה כל כך. הם שטפו זאת ביין. לאחר שעה אחת הייתה שרויה בחדר הכומר עננה של עצבות וריקוד. הגרמופון הסתובב לו כקרונית־פח מוזהבת, המתגלגלת מעל גבי אחו רך וזרוע כוכבים מופלאים. הם לא דיברו עוד זה עם זה, הם פשוט דיברו. מה היו אמורים לומר זה לזה, מלומד פרטי, יזם, סוהר לשעבר, מהנדס מכרות, מיור בדימוס? הם דיברו בסימנים – אף אם היו אלה בכל זאת מילים – של אי נוחות, של שביעות רצון יחסית, של געגועים – שפת חיות. לעיתים תכופות התקוטטו בעוררות שלא לצורך על אודות שאלה כלשהי שאינה נוגעת לאיש, אפילו עלבו זה בזה, וביום המחרת היו אנשי ביניים אצים הלוך ושוב בין הצדדים. אחר כך התברר שבעצם איש לא היה נוכח בשעת מעשה. הם לא עשו זאת אלא כדי להרוג את הזמן, ואף על פי שאיש מהם מעודו לא חי את הזמן באמת, הם נראו בעיני עצמם מחוספסים כקצבים, והם נטרו איבה זה אל זה.

בכל מקום שרר בנפש משקל סגולי זהה: אירופה. חוסר עניין עמום, ממש כשם שבעבר היא הייתה מוקד לכל התעניינותם. געגועים לאישה, לילד, לנוחיות. ובתוך כך שוב ושוב הגרמופון. רוזה, בואי ניסע ללודז', לודז', לודז'... ובואי אל סוכת אהבתי... ריח כוכבי של פודרה ומלמלה, ערפל של בימת ורייטה מרוחקת ושל עסקי מין אירופיים. בדיחות גסות התנפצו לכדי צחוק רועם, וכולן נפתחו שוב ושוב במילים: יהודי אחד נוסע ברכבת... רק פעם אחת מישהו שאל: כמה זנבות של עכברושים צריך מן הארץ לירח? ואז אפילו השתרר שקט, המיור הניח תקליט של טוסקה, ובעוד הגרמופון מכין עצמו להתחיל אמר בנימה מלנכולית: "פעם רציתי להתחתן עם ג'רלדין פארָר", ואז בקע מן האפרכסת הגדולה אל תוך החדר אותו קול נשי אפוף במבטי גברים שיכורים, נכנס למעלית, וזו כבר עלתה עימו בדהרה לגבהים, לא הגיעה לשום מטרה, שבה ושקעה, ריחפה באוויר כנוצה. בגדיה תפחו מן התנועה, אותם מעלות ומורדות, אותה השתהות לזמן מה על צליל אחד, ואחר כך שוב התרוממות ושקיעה, ועם כל אלה הזרימה הזאת הנמוגה והולכת והרטט האוחז בך שוב ושוב ומחדש את זרימתה: זו הייתה תאווה. הומו הרגיש כי זוהי אותה תאווה גרידא המתחלקת בין כל מה שבערים, שאין עוד להבחין בינה לבין מכת מוות, קנאה, עסקים, דהרת מכוניות – אהה, זו לא הייתה עוד תאווה סתם, זו הייתה תאוות הרפתקאות – לא, לא תאוות הרפתקאות אלא סכין שלופה מן השמים, מלאך־חבלה, טירוף־מלאכי, המלחמה?

מאחד מגלילי הדבק המרובים והארוכים המשתלשלים מן התקרה צנח לעיניו זבוב מורעל, והיה שרוע על גבו באמצע אחת מאותן שלוליות שבקפליה הבלתי־נראים כמעט של מפת השעווה, שאליהן ניגר אורה של עששית הנפט; עצבות של טרם אביב הייתה שרויה עליהם במידה כזו, כרוח עזה וגורפת כול אחרי הגשם. הזבוב עשה כמה מאמצים הולכים ונחלשים להקים את עצמו, וזבוב אחר, שהיה מלחך על מפת השולחן, הלך לשם מעת לעת כדי להיווכח במצב העניינים. גם הומו עקב אחריו במדויק, כי הזבובים היוו פה מטרד גדול. אך כשהגיע רגע המוות, קיפל הגווע את רגליו הזעירות וזקר אותן כלפי מעלה, אחר כך נפח את נפשו בכתם האור החיווריין שלו על מפת השעווה כמו בבית עלמין של דממה, שאינו נמדד בסנטימטרים ואינו נשמע באוזן, ועם זאת הוא קיים ועומד. מישהו בדיוק סיפר: "אומרים שבאמת חישבו את זה, שבכל משפחת רוטשילד כולה אין מספיק כסף כדי לשלם כרטיס מחלקה שלישית לירח". הומו אמר לעצמו בלחש: "להמית ואף על פי כן לחוש באלוהים; לחוש באלוהים ואף על פי כן להמית?" ובמטח של אצבע צרדה ירה את הזבוב הישר אל פניו של המיור שישב מולו, מה שסיפק עילה לתקרית נוספת, שנמשכה עד לערב הבא.

אז כבר הכיר את גריג'ה מזמן, ואולי הכיר אותה גם המיור. שמה היה לֶנָה מריה לֶנצי; זה נשמע כשמות פרחים או גבישי אחלמה: סֶלווֺט וגרונלייט או מָלְגָה מֶנדָאנָה, אבל הוא העדיף לכנותה גריג'ה, עם י' ארוכה ו־ג'ה מונשפת, על שם הפרה שברשותה, שקראה לה גריג'ה, האפורה. היא ישבה אז בשמלתה החומה־סגולה ומטפחת הראש הנקודה על שולי האחו שלה, קצות נעליה ההולנדיות מוטים אל האוויר, ידיה שלובות על סינרה הצבעוני, וכאשר הייתה חולקת מעת לעת הוראות לפרה הרועה במדרון, נראתה כה טבעית וחביבה, כמו פטריונת רעילה ודקת גזרה. הוראותיה התמצו בעצם בארבע המילים "תלכי פה!" "תלכי שם!", שנראה היה כי מובנן הוא "בואי" ו"תעלי" כאשר הפרה התרחקה יותר מדי; אבל כאשר הכזיבו מאמצי האילוף הצטרפה לכך גם קריאה נרגזת: "נו כבר, נבלה, שתבואי!", וכערכאה אחרונה הייתה מתדרדרת בעצמה אל האחו כחלוק אבן קטן, תופסת בגזיר העץ הראשון שהזדמן לה, ומן הטווח הנאות משליכה אותו לעבר האפורה. אך הואיל וגריג'ה גילתה נטייה מובהקת לחזור ולהרחיק במורד העמק, הייתה ההתרחשות על כל חלקיה חוזרת ונשנית כמטולטלת העולה ויורדת בקצב קבוע. הדבר היה גן עדני כל כך בחוסר השחר שלו, ועל כן נהג להתגרות בה כשקרא לה עצמה גריג'ה. הוא לא יכול היה להעלים מעצמו שליבו פעם ביתר חיות כאשר התקרב מן המרחק אל היושבת לה כך; כך הוא פועם כאשר אתה נכנס לפתע אל ניחוח האורנים, או אל האוויר המבושם העולה מקרקעית היער השופעת פטריות. בהתרשמות זו נשארה כל הזמן אימה כלשהי מפני הטבע, ובל נשלה את עצמנו שהטבע הוא אכן טבעי; בכל מקום שבו אין האדם כופה עליו את הכורח שלו, הוא ארצי, משונן, רעיל ובלתי־אנושי. ככל הנראה היה בדיוק זה מה שקשר אותו אל האיכרה, ומן הצד השני הייתה זו תמיהה ללא שיעור על כך שהיא במידה כזאת אישה. והרי יכול היה לתמוה גם אילו ראה בלב היער גברת ישובה עם ספל תה.

יבוא, בבקשה, כך אמרה גם היא כאשר הקיש על דלתה בפעם הראשונה. היא עמדה ליד הכירה וסיר אחד היה על האש; מכיוון שלא יכלה להתרחק משם, הורתה בנימוס על ספסל המטבח, ורק מאוחר יותר ניגבה את ידיה בסינר והושיטה אותן למבקרים; זו הייתה יד חטובה עם חספוס קטיפתי כשל נייר לטש מן הסוג העדין ביותר, או זרזיף של אדמת גינה. והפנים התואמות לה, היה בהן לגלוג כבוש וקו עצמות לחי עדין ורב חן כשהיה ניבט מן הצד, ופה שמשך מאוד את שימת הלב. הפה הזה היה קמור כקשתו של קופידון, אך מלבד זאת היה קפוץ כשל מי שבולע את רוקו, מה ששיווה לו, עם כל עדינותו, קשיחות החלטית כלשהי, ואותה קשיחות מצידה שיוותה לו שוב תו קטן של עליצות, מה שהלם באורח יוצא מן הכלל לנעליים, שמתוכן צמחה הדמות הקטנה כמתוך שורשי פרא.

היה עליהם לדון בעניין עסקי כלשהו, וכאשר פרשו היה שוב החיוך נוכח, וידה שהתה בתוך שלו אולי הרף עין אחד יותר מאשר בעת הכניסה. ההתרשמות הזאת, שלו התרחשה בעיר הייתה חסרת משמעות כל כך, הייתה פה בבדידות בגדר של זעזוע, כאילו החל אחד העצים להניע את ענפיו שלא מכוחם של הרוח או של ציפור שזה עתה התעופפה ממנו.

זמן קצר לאחר מכן היה למאהבה של אשת איכרים; השינוי הזה שחל בו הרבה להעסיקו, כי מה שאירע, אירע בלי ספק לא באמצעותו, אלא בו עצמו. כאשר בא בפעם השנייה הצטרפה אליו גריג'ה מיד אל הספסל, וכשבחן עד כמה יוכל להרחיק לכת, הניח את ידו בחיקה ואמר לה, "את פה היפה ביותר", התירה היא לידו להישאר על ירכה, רק הניחה עליה את ידה שלה, וכך הובטחו זה לזו. ועכשיו גם נשק לה כחתימה, ולאחר מכן מצמצו שפתיה מפויסות, כאילו ניתקו זה עתה מקנקן שלשוליו היו צמודות קודם לכן בשקיקה. תחילה אפילו נבהל מעט מן הסגנון הגס, וכלל לא כעס כאשר דחתה את המשך חיזוריו; הוא לא ידע למה, הוא לא הבין לחלוטין את מנהגי המקום ואת הסכנות האורבות, והתנחם בציפייה סקרנית לפעם הבאה. "במתבן", אמרה גריג'ה, וכאשר עמד בדלת וכבר אמר להתראות, היא אמרה "להתראות כמה שהכי מהר", וחייכה אליו.

עוד בדרכו חזרה כבר נתמלא אושר במה שהיה; כמו משקה חם שפעולתו ניכרת פתאום אחרי השתייה. הרעיון על ההליכה המשותפת למתבן – פותחים דלת עץ כבדה, גוררים אותה עד שהיא נסגרת, ובכל מעלה שהיא סבה על ציריה מתגבר החושך, עד שכורעים על קרקעיתה של אפלה חומה המזדקרת אנכית כלפי מעלה – רעיון זה שימח אותו כתעלול ילדים. הוא נזכר בנשיקות והרגיש כי הן ממצמצות כאילו עיטרו את ראשו בטבעת קסמים. הוא דימה לעצמו את העתיד לבוא ושוב ראה לנגד עיניו את צורת האכילה של האיכרים; הם לועסים לאיטם, מוצצים ביראת כבוד כל נגיסה, כך הם גם רוקדים, צעד אחר צעד, וככל הנראה כך הוא גם בכל העניינים האחרים; הדימויים הללו גרמו להתקשות כזו ברגליו כאילו נעליו כבר נטועות איכשהו בקרקע. הנשים סוגרות את שמורותיהן ומעמידות פנים נוקשות כמסכות הגנה, כדי שלא תפריע להן הסקרנות שהן מעוררות; אפילו אנחה אינן פולטות, בחוסר תנועה של חיפושית המעמידה פני מת הן מרכזות את מלוא שימת הלב במה שמתרחש בתוכן. וכך גם היה; גריג'ה גרפה בקצות נעליה את מעט השחת שעוד נשארה מן החורף, ערמה אותה לתלולית קטנה, וחייכה בפעם האחרונה כאשר רכנה אל שולי שמלתה כגברת המתקינה את הבירית.

כל זה היה פשוט וקסום ממש כמו הסוסים, הפרות והחזיר המת. כאשר היו מאחורי הקורות, ומבחוץ נשמעו נעליים כבדות מהדסות לעברם בשביל האבנים, עוברות על פניהם בשאון ושוב נדמות, היה הדם מזנק עד לצווארו, אבל נראה שגריג'ה ניחשה כבר מן הצעד השלישי אם מחוז חפצן של הנעליים הוא פה או במקום אחר. והיו לה מילות קסם. היא נהגה לומר משהו מעין אוֺף במקום אף, ואֶגֶל במקום רגל. צינור היה סינר. נורא כידאי! הייתה מתפעלת, ומה שאכי אני אואבת זה שאני שוכבת לי במיטה וקצת יושנת, הייתה אומרת בעיניים דבוקות. כאשר איים עליה פעם שלא יבוא יותר, צחקה: "אז אני יבוא ויצלצל אצלך בדלת!" והוא לא ידע אם הדבר הסב לו בהלה או אושר, ובכך כנראה הבחינה, כי שאלה "אז אתה מצטער? נורא מצטער?" המילים הללו היו כמו הדוגמאות שעל הסינרים והמטפחות והשוליים הצבעוניים למעלה על הגרב, מתדמות מעט לחיי ההווה, כבר משום עצם המרחק והנדודים, ואף על פי כן – אורחות צופנות סוד. פיה היה מלא בהן, וכאשר נשק לו לא ידע מעולם אם הוא אוהב את האישה הזאת או שמא אירע לו נס, וגריג'ה אינה אלא חלק משליחות שנועדה לקשר אותו לנצח עם אהובתו. פעם אמרה לו גריג'ה ישירות: "לחשוב אתה חושב על דברים אחרים לגמרי. אני רואה עליך בדיוק", וכאשר ניסה להתחמק אמרה רק, "אה, זה גם כן סקוּז". הוא שאל אותה מה פשר הדבר, אבל היא לא הצליחה להבהיר את דבריה, והוא נאלץ להתחבט בכך ארוכות בעצמו, עד שהצליח להוציא ממנה די כדי לנחש שלפני מאתיים שנה התגוררו פה גם עוזרי כורים מצרפת, ושייתכן כי מילה זו הייתה פעם excuse. אבל ייתכן גם שיש פה משהו מוזר אף יותר.

אפשר לחוש בכך בעוצמה ואפשר שלא. אם האדם הוא בעל עקרונות, כי אז אין זו אלא מהתלה אסתטית שנוטלים בה חלק. אם האדם חסר עקרונות, או שהללו אולי התרופפו מעט, כבמקרהו של הומו כאשר יצא למסעו, כי אז יש ותופעות חיים זרות אלו משתלטות על מה שנותר ללא אדונים. אבל הן לא העניקו לו אני חדש, שואף לגדולות, מאושר ומוצק כאדמה, אלא רק השתכנו להן ככתמי צבע פזורים בין קווי המתאר של גופו. היה דבר מה שגרם להומו להרגיש כי הוא עומד למות, הוא רק לא ידע איך ומתי. חייו הישנים נהיו נטולי כוח; הם היו כפרפר ההולך ונחלש לקראת הסתיו.

לעיתים דיבר על כך עם גריג'ה; הייתה לה דרך משלה להתעניין בכך: מלאה יראת כבוד כמו כלפי דבר שהופקד בידיה, ונטולת פניות לחלוטין. נראה היה כי אינה מוצאת פסול בכך שמעבר להרים יש אנשים שאותם הוא אוהב יותר ממנה, שאותם הוא אוהב בכל נפשו. והוא לא הרגיש כי אהבה זו נחלשת, היא התחזקה והתחדשה; היא לא החווירה, אך ככל שהיו עזים צבעיה, היא איבדה את היכולת לצוות עליו משהו או למנוע ממנו משהו במציאות. היא הייתה נטולת משקל וחופשיה מכל דבר ארצי באותו אורח מוזר שמוכר רק למי שנפרד מחייו ורשאי לצפות למותו; אם עוד קודם לכן היה בריא, הרי עכשיו היה חדור תחושה של זקיפות קומה כנכה המשליך את קביו ומתחיל לנוע.

הדבר הגיע לשיאו עם בוא עונת הקציר. השחת כבר נקצרה ויובשה, צריך היה רק לאגדה באלומות ולהעלותה אל שדות המרעה שבהרים. הומו השקיף מגבעה סמוכה שהתנשאה לגובה ולרוחק כמושב של נדנדה. לבדה באחו, בובונת קטנה ומנומרת אי שם מתחת לכיפת הזכוכית העצומה של השמים, קושרת הנערה את השחת לאלומה ענקית ככל שלאל ידיה. כורעת ברך ומושכת אליה את השחת בשתי זרועותיה. משתרעת בחושניות יתרה על בטנה מעל לאלומה ושולחת את ידיה לפנים אל מתחת לה. נשכבת לגמרי על צידה ושולחת רק זרוע אחת ככל שניתן. זוחלת עליה בברך אחת, בשתי הברכיים. הומו מרגיש כי יש בה משהו מאותה חיפושית המייצרת כדורי זבל. לבסוף היא תוחבת את מלוא גופה מתחת לצרור הקשור בחבל ומתרוממת איתו לאט־לאט. הצרור גדול בהרבה מן הברִיוֺנֶת דקת הגו והצבעונית הנושאת אותו – או שמא זוהי גריג'ה?

כאשר צעד הומו לחפשה לאורך השורה הארוכה של ערמות השחת שאותה יצרו האיכרות על המדרגה המישורית של המורד, הן היו בדיוק בשעת מנוחה; הוא לא ידע את נפשו, כי הן שכבו על ערמות השחת כפסליו של מיכלאנג'לו בקפלה מדיצ'י בפירנצה, זרוע אחת נתמכת בראש והגוף נח כבתוך פלג מים. וכאשר דיברו איתו ונאלצו לירוק, הן עשו זאת במיומנות רבה; הן תלשו בשלוש אצבעות אניץ של קש מן הערימה, ירקו אל תוך המשפך שנוצר ושוב תחבו בו את הקש: זה יכול היה לעורר צחוק; אבל אם השתייכת אליהן, כמו הומו שחיפש את גריג'ה, היית יכול להיבהל פתאום מאותה הדרת כבוד מחוספסת. אבל גריג'ה הייתה ביניהן לעיתים נדירות, וכאשר מצא אותה לבסוף, כרעה בתוך שדה תפוחי אדמה וקידמה אותו בצחוק. הוא ידע שאין היא לבושה אלא בשתי חצאיות, האדמה היבשה, שניגרה מבעד לאצבעותיה הדקות והמחוספסות, נגעה בגופה. אבל בדימוי זה לא היה עוד עבורו כל דבר יוצא דופן, בפנימיותו כבר הסכין באופן מוזר למגעה של האדמה, ואולי גם לא הייתה זו כלל תקופת הקציר כאשר פגש אותה בשדה זה, החוויות התערבבו כל כך זו בזו.

המתבנים התמלאו. מן החריצים שבין הקורות הסתנן פנימה אור כסוף. השחת הקרינה אור ירוק. מתחת לשער שטוחים שולי תחרה זהובים.

לשחת היה ריח חמצמץ. כמו משקאות הכושים, שנרקחים מעיסת פירות ורוק אדם. צריך רק להיזכר שחיים פה בין פראים, וכבר עולה ריח השיכר בחומו של החלל הצר הדחוס בשחת תוססת.

השחת נושאת אותך בכל תנוחותיך. אתה עומד בה עד לשוקיים, חסר ביטחון ועם זאת נתמך יתר על המידה. אתה שוכב בה כמו בידיו של האל, רוצה להתפלש בידו ככלבלב או חזרזיר. אתה שוכב באלכסון, וכמעט במאונך, כמו קדוש הנוסק לשמים בענן ירוק.

אלה היו ימים של כלולות ועליות שמיימה.

אבל פעם אחת הסבירה גריג'ה: זה לא הולך יותר. הוא לא יכול היה להביאה לכך שתאמר מדוע. החריפות שסביב הפה והקמט האנכי הקטן שבין העיניים, שהיו מאומצים עד כה רק לנוכח השאלה באיזו ממגורה עדיף לקיים את הפגישה הבאה, הצביעו עכשיו על ימי סגריר הולכים וקרבים. האם דיברו עליהם? אבל השכנות, שאולי הרגישו במשהו, היו חייכניות תמיד, כמו לגבי עניין ששמחים לראותו. מגריג'ה אי־אפשר היה להוציא דבר. היא תירצה תירוצים, מיעטה בפגישות; אבל בדבריה הייתה נזהרת כאיכר חשדן.

פעם נתקל הומו בסימן מבשר רעות. הקרסוליות שלו נפתחו והוא עמד ליד גדר כדי לכרוך אותן מחדש כאשר עברה על פניו איכרה ואמרה בחביבות: "תעזוב את הגרביים, הרי עוד מעט לילה". זה היה ליד חצרה של גריג'ה. כאשר סיפר זאת לגריג'ה העמידה פנים יהירות ואמרה: "לפטפוט האנשים ולשטף הנחל צריך להניח"; אבל היא בלעה את רוקה ובמחשבותיה הייתה במקום אחר. ואז נזכר לפתע באיכרה מוזרה, שהייתה לה גולגולת כשל אצטקית והיא נהגה תמיד לשבת לפני פתח ביתה, שערה השחור שגלש מעל לכתפיה היה פזור, והיא הייתה מוקפת בשלושה ילדים בריאים ותפוחי לחיים. גריג'ה והוא היו עוברים על פניה כל הימים ללא חשש, זו הייתה האיכרה היחידה שלא הכיר, ובאורח מוזר גם לא שאל עליה מעולם, אף על פי שמראה עורר את תשומת ליבו; נדמה היה כמעט כאילו הרושם שעוררו חייהם הבריאים של הילדים וקלסתר פניה המעוות קיזזו אלה את אלה והיו לאפס. אבל במצב הדברים הנוכחי נראה לו לפתע ודאי שרק זה יכול להיות מקור האי־שקט. הוא שאל מי היא, אבל גריג'ה רק משכה נרגזות בכתפיה ופלטה: "זאתי לא יודעת מה היא מדברת בכלל! מילה פה ומילה מעבר להרים!" היא ליוותה זאת בתנועה עזה של היד לאורך מצחה, כאילו עליה להפריך מיד את עדותה של אישה זו.

מכיוון שלא ניתן היה לשכנע את גריג'ה לבוא עימו שוב לאחד המתבנים המרובים שבכפר, הציע לה הומו לעלות איתו גבוה יותר אל ההר. היא לא רצתה, וכאשר נענתה סוף סוף אמרה בנימה, שמאוחר יותר נראתה להומו דו־משמעית: "טוב, אז אם באמת מוכרחים ללכת מפה". זה היה בוקר יפה שאפף שוב את הכול; הרחק משם השתרע ים של העננים ובני האדם. גריג'ה חמקה נפחדת מכל הבקתות, וגם בשדה הפתוח הייתה חרדה מפני עיניים בולשות, היא, שבדרך כלל גילתה שוויון נפש מקסים בניהולם של כל תחבולי האהבים שלה. הוא נעשה קצר רוח, ונזכר שזה עתה עברו ליד פתחה של נקבה עתיקה, שגם אנשיו שלו נואשו חיש מהר מלעבוד בה. הוא דחק בגריג'ה להיכנס. כאשר פנה בפעם האחרונה לאחור, היה אחד מראשי ההרים מכוסה בשלג ומתחתיו הזהיב בשמש שדה קטן מכוסה אלומות קשורות, ומעל לשניהם הרקיע התכול לבן. גריג'ה העירה שוב הערה שהייתה כרמיזה טעונה, היא הבחינה במבטו ואמרה ברוך: "את הכחול שבשמים בוא נשאיר למעלה, כדי שיישאר יפה"; אבל למה בעצם התכוונה, זאת שכח לשאול, כי הם גיששו את דרכם בזהירות רבה בחשכה גוברת והולכת. גריג'ה הלכה לפנים, ולאחר זמן מה, כאשר התרחבה הנקבה לכדי חדרון קטן, עצרו וחבקו זה את זו. הקרקע שתחת רגליהם נראתה יבשה וטובה, הם שכבו תחתיהם בלא שהומו חש בצורך התרבותי לבדוק אותה לאורו של גפרור בוער. שוב ניגרה גריג'ה דרכו כאדמה תחוחה ויבשה, והוא חש בה קופאת בחשכה וקשויה מעונג, אחר כך שכבו זה לצד זו, ובלי רצון לדבר הביטו אל הריבוע הקטן והמרוחק, שמאחוריו קרן לובנו של היום. בהומו שב ועלה זיכרון העפלתו לשם, הוא ראה את עצמו נפגש עם גריג'ה מאחורי הכפר, ואחר כך עולה עימה, מסתובב ועולה, הוא ראה את גרביה הכחולים עד לאמרה הכתומה שמתחת לברכיים, הילוכה המתנודד על הנעליים העליזות, הוא ראה אותה עוצרת לפני הנקבה, ראה את הנוף עם השדה הזהוב והקטן, ולפתע הבחין בבוהק הכניסה בדמות בעלה.

מעולם לא חשב על איש זה, ששימש בעבודות; עכשיו ראה את קלסתרו החד של הצייד הבלתי־חוקי עם עורמת הצייד בעיניו הכהות, וגם נזכר לפתע בפעם היחידה שבה שמע אותו מדבר; זה היה לאחר שהזדחל לנקבה עתיקה שאיש מלבדו לא העז להיכנס אליה, ואלו היו המילים: "ליכנס, כבר זה היה סיפור; אבל לצאת – מה זה קשה!" הומו אחז במהירות באקדחו, אבל בו ברגע נעלם בעלה של לנה מריה לנצי, והחשכה סביב הייתה סמיכה כחומה. הוא גישש את דרכו החוצה, גריג'ה נאחזה בבגדיו. אבל הוא נוכח מיד שהסלע שנגלל לפני הפתח, משקלו רב בהרבה מכוחו להניע אותו; הוא גם ידע מדוע השאיר להם בעלה זמן רב כל כך, הוא עצמו היה זקוק לו כדי לרקום את תוכניתו ולהביא גזע עץ כמנוף.

גריג'ה הייתה מוטלת על ברכיה לפני האבן, מתחננת ומשתוללת; זה היה דוחה וללא הועיל. היא נשבעה שמעודה לא עשתה דבר לא מהוגן ולעולם לא תעשה דבר כזה בשנית, בתוך כך צרחה כחזיר והתנפלה על הסלע בלי תוחלת, כסוס מבוהל. הומו הרגיש לבסוף כי הכול מתנהל כך על פי סדרו של הטבע, אבל בתחילה לא היה הוא, האיש המשכיל, מסוגל להתגבר על חוסר האמונה שלו, שבאמת אירע דבר שאין להשיבו. הוא נשען אל הקיר, ידיו בכיסים, והאזין לגריג'ה. מאוחר יותר הכיר בגורלו; כמתוך חלום חש בו עוד פעם אחת כשהוא שוקע עליו ממעל, לאורך ימים, שבועות, חודשים, ממש כשינה ממושכת מאוד האמורה לרדת עליו. הוא הניח את זרועו ברוך על גריג'ה ומשך אותה אליו. הוא נשכב לצדה וציפה למשהו. בעבר היה אולי נוטה לחשוב כי במאסר כזה, שאין להימלט ממנו, האהבה צריכה להיות מן הסתם חריפה כנשיכה, אבל הוא שכח לחלוטין לחשוב על גריג'ה. היא ניתקה ממנו או שהוא ממנה, אף על פי שעדיין חש בכתפה; חייו כולם ניתקו ממנו למרחק כזה שידע כי עודם בנמצא, אך לא יכול היה עוד להניח עליהם את ידו. למשך שעות לא נעו, אפשר שעברו ימים ולילות, רעב וצמא היו מהם והלאה ככברת דרך רוגשת, הם הלכו ונחלשו, נעשו קלים ומסוגרים יותר; הם דמדמו מרחבי ים וניעורו איים קטנים. פעם אחת נפל מוכה סנוורים אל תוך יקיצה קטנה כזאת: גריג'ה נעלמה; הכרה ודאית אמרה לו שהדבר אירע מן הסתם זה עתה. הוא חייך; היא לא אמרה לו דבר על דרך המוצא; רצתה להפקיר אותו שם כהוכחה לבעלה...! הוא הרים עצמו והסתכל סביבו; והנה גילה גם הוא הבהוב קלוש וצר. הוא קרב מעט בזחילה, העמיק יותר אל תוך הנקבה – כל הזמן היו עיניהם נשואות אל העבר השני. הוא זיהה שם סדק צר שכפי הנראה הוליך הצידה אל החוץ. גריג'ה הייתה דקת איברים, אבל גם הוא, בכוח רב, יכול היה אולי להידחק החוצה. זה היה מוצא. אבל באותו רגע אולי כבר היה חלש מכדי לחזור לחיים, אולי לא רצה, או אולי התעלף.

באותה שעה עצמה הורה מוצרט אמדיאו הופינגוט למטה שתיפסקנה העבודות, לאור זאת שכל המאמצים לא נשאו פרי והמפעל כולו הוכח כחסר תוחלת.

[1] המדובר בעיר פרג'ינה שמצפון לטרנטו. 
[2] שמה הגרמני של טרנטו.