ראשיתה של רומא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ראשיתה של רומא
הוספה למועדפים

ראשיתה של רומא

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

טיטוס ליוויוס (לטינית: TITVS LIVIVS;‏ 59 לפנה"ס - 17 לספירה), היה היסטוריון רומאי מהבולטים של תור הזהב בתרבות הרומאית.

תקציר

ארבעים שנה שקד ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס (בן תקופתם של יוליוס קיסר ואוגוסטוס) על ספרו המונומנטלי רב ההיקף מייסודה של העיר (Ab Urbe Condita), שבו תיאר ביד אומן את התפתחותה של רומא בתקופות המלוכנית והרפובליקאית ובחלק מימי אוגוסטוס. הוא הדהים את אנשי דורו וגם את הדורות הבאים, לא רק בהיקף החומר ההיסטורי העצום, המונה 142 ספרים (רק 35 ספרים נשתמרו), אלא גם בראייה חדה המבקשת לגלות את סודות צמיחתה של רומא לכוח העיקרי באיטליה והפיכתה לאימפריה אדירה בכל אגן הים התיכון.

סיפורי הגבורה של הרומאים, המאופיינים בהתלהבות פטריוטית, באומץ לב, בנחישות ובהקרבה ממלאים את דפי ה-opus magnum של ליוויוס, כדי להראות לקהל קוראיו עד כמה נשגב, צודק ומוסרי הוא העם הרומי. אולם לא רק בשדה הקרב ראה ליוויוס את תפארתה של רומא. גם בהתפתחותה הפוליטית מצא סיבה טובה להתגאות ברפובליקה, משום היותה צורת המשטר היחידה השומרת על החירות (libertas) היקרה כל כך לליבו. משילוב נדיר זה בין מלוכה, לאריסטוקרטיה ולדמוקרטיה צמחו רעיונות, כגון "הפרדת הרשויות" ו"הבלמים והאיזונים". כך הפכה הרפובליקה הרומית להיות דוגמה ומופת לרבים מן המשטרים בעולם מאז המאה ה-18 עד לימינו.

מייסודה של העיר של טיטוס ליוויוס הפך לאחד מנכסי צאן ברזל האהובים והמוערכים ביותר של התרבות המערבית.

פרק ראשון

פתיחה
האם אראה ברכה בעמלי כאשר אכתוב את תולדות העם הרומי מאז שנוסדה העיר – זאת לא אדע בבִטחה. גם לוּ ידעתי, לא הייתי מעז לומר את הדבר. לא נעלם ממני שהנושא אינו רק ישן נושן אלא גם נדוש, שכן הסופרים החדשים, המופיעים השכם והערב, סבורים כי יוכלו לדייק בְּסיפור העובדות או להתעלות בסגנון כתיבתם על קודמיהם. מכל מקום יהיה זה לי לעונג לתרום את חלקי כמיטב יכולתי להנצחת מעשֵיה של אומה שהיא הראשונה במעלה בעולם כולו; ואם בחבורה גדולה זו של סופרים יוּעם שמי, אתנחם בכך שחסיתי בצילם של נודעים לתהילה המאפילים עליי.

יתר על כן, הדבר מצריך מאמץ אדיר, שכן עליי לסוב על עקביי ולחזור אחורנית יותר משבע מאות שנה אל ראשית סיפורִי, שהתעצם כל כך מאז התחלותיו הצנועות עד שהוא כורע עתה תחת נטל משאו. עם זאת אין לי ספק כי רוב קוראיי ישמחו פחות להתוודע אל ייסודה של רומא ושנותיה הראשונות – משום שייחפזו להגיע אל הזמנים החדשים, שבהם גדלו זה כבר כוחו ועוצם ידו של העם, והרי הם מכַלים אותו במו ידיהם. ואילו אני אֶראה לעצמי שכר נוסף בכך שאוכל להפנות את מבטי הצידה, לבל תשזוף עיני את העוולות שידע דורנו במשך שנים רבות, בהיותי שקוע כולי בהעלאת זִכרם של אותם ימים שהוד קדומים נסוך עליהם; כך אהיה חופשי מן הדאגה, שגם אם לא תוכל להסיט את הסופר מן האמת, מכל מקום הריהי טורדת אותו ממנוחתו.

אין בכוונתי לאשר או להכחיש כל אותן מסורות מן התקופה שלפני היווסדה של רומא, או שהיו קיימות בעת ייסודה, המעוטרות בסיפורים על דרך הפיוט יותר משהן מהוות עדות נאמנה לְמה שהתרחש בימים עברו. לקדמונים אנו מתירים לשלֵב מעשי אנוש במעשי האֵלים, ובכך להוסיף הדרת כבוד לראשית התהוותן של הערים. אם יש לאומה כלשהי זכות לקדש את מקורותיה ולטעון כי מוצאה מן האֵלים, הרי כה גדולה היא תפארתו של העם הרומי בשדה הקרב, עד שאם יטענו הרומאים כי אביהם או אבי אביהם היה מָרס, יקבלו זאת ברָצון העמים כולם – כפי שהם מרכינים ראש בפני השלטון הרומי.

אני כשלעצמי לא אייחס חשיבות רבה למסורות אלה, תהא אשר תהא ההערכה שלה הן זוכות. הייתי רוצה כי כל קורא ייתן את דעתו על השאלות הבאות: כיצד חיו הבריות בימים עברו? מה הם עקרונות המוסר שעליהם התבססו? הודות לאילו הישגים ובאילו דרכים, בעת שלום ובעת מלחמה, נכון שלטוננו ואף שגשג? הייתי רוצה כי ישים הקורא אל ליבו כיצד התרופפה המשמעת בהדרגה, כיצד נשמר בתחילה טוהר המידות, ואיך שקעו אלה לאיטם עד שקרסו לגמרי בימינו,[3] שבהם אין אנו יכולים להתמודד – לא עם חטאינו ולא עם הדרכים להעלות להם מרפא.

בעיקר יביא לך לימוד ההיסטוריה ברכה ותועלת גם יחד כאשר תביט בהתנסויותיו השונות של האדם אשר נחקקו בבהירות על פני מצבת זיכרון; מֵהן תוכל לבחור לך ולמדינתך את אשר תאמץ ואת מה שתימָנע ממנו, בין שהיה לדיראון בראשיתו או לחרפה באחריתו. אני מקווה שאהבָתי את משימתי אינה מקלקלת את השורה, שהרי מעולם לא הייתה אומה גדולה יותר, צודקת יותר או עתירת אישים ומעשים גדולים יותר מאשר רומא, שלא ידעה תאוַות בצע ומותרות אלא בעת האחרונה, ושבה הוקירו במשך דורות כה רבים את החסכנות ואת ההסתפקות במועט. ככל שמועטים נכסיו של אדם, כן מצטמצמת חמדנותו. רק לאחרונה הביא העושר בעקבותיו את תאוַות הבצע וכן תענוגות ותפנוקים לרוב, והניע אותנו לרדוף אחר תאווֹת ותשוקות שהמיטו עלינו אסון והביאו לחורבננו.

אך תלונות אינן מתקבלות בברכה גם כאשר יש צורך בהן. מוטב שנניח להן כאשר אנו מתחילים במשימת ענקים זו. אם נאמץ לנו את מנהג המשוררים, נפתח באותות מבשרי טוב ובתפילה ובתחנונים לאלים ולאֵלות, שיעניקו לנו כוח להביא מפעל אדירים זה לכלל סיום מוצלח.

[3] ליוויוס חי בין השנים 59 לפנה"ס – 17 לספירה.

ספר ראשון
1. ראשית ברצוני לומר שמקובל על כולם כי כאשר נפלה טרוֹיָה,[4] שפכו האַכיווים[5] את חמת זעמם על שאר הטרוֹיָאנים. רק על שניים מהם, אַינֵיאַס ואַנטֶנוֹר,[6] לא חלו חוקי המלחמה – בזכות נוהג הכנסת האורחים הקדום, וגם משום שתמיד צידדו בשלום ותמכו בהחזרתהּ של הֶלֶנָה.[7] שניהם ידעו את תהפוכות הגורל. אַנטֶנוֹר – מלוּוה בהמוני אנשים מאֶנֶטי,[8] אשר גורשו מפַּפלָגוֹניָה בעקבות המרד ועתה תרו אחרי מנהיג שיובילם למקום שבו יוכלו להתיישב, שכֵּן מלכם פּילַימֶנֶס נהרג בטרוֹיָה – הגיע למפרץ פנימי בים האַדריאָטי. האֶנֶטים והטרוֹיָאנים גירשו את האֶוּגָנֶאים, היושבים בין הים לבין האָלְפּים, והשתלטו על אדמותיהם. המקום שבו נחתו לראשונה נקרא "טרוֹיָה"; האזור כולו מכוּנה "הטרוֹיָאני". בני המקום נקראים כולם וֶנֶטים.[9] גם אַינֵיאַס נס מביתו בנסיבות הדומות לאלה של אותו אסון, אבל לוֹ הועיד הגורל משימות נעלות יותר. בתחילה בא למַקֵדוניה, ובתוּרו אחר מקום להתיישב בו הגיע לסיקיליה. מסיקיליה הפליג בראש ציו לעבר לָאוּרֶנטוּם.[10] גם מקום זה נקרא טרוֹיָה. הטרוֹיָאנים, לאחר שרק נשקם ואוניותיהם נשארו להם מאין־ספור מסעותיהם, נחתו שם ובזזו את הארץ. המלך לָטינוּס והאַבּוֹריגינים[11] שישבו באותה ארץ אחזו בנשק ויצאו מעירם ומשדותיהם כדי להדוף בכוח את הפולשים.

יש שתי מסורות המספרות על מה שאירע. יש הסבורים כי לָטינוס, לאחר שהובס בקרב, כרת ברית שלום עם אַינֵיאַס ואף התחתן בו. אחרים טוענים כי כאשר נערכו שני הצדדים זה מול זה, לפני שנשמעה תרועת החצוצרה,[12] פסע לָטינוּס ועימו מפקדיו הבכירים לעֵבר הזרים וקרא את מפקדם לשיחה. הוא שאל מי הם האנשים האלה, מִנַּיין באו, מהו האסון שהניעם לעזוב את ביתם ולשם מה נחתו בחוף לָאוּרֶנטוּם. נֶאמר לו כי ההמונים הם טרוֹיָאנים וכי מנהיגם, אַינֵיאַס, הוא בנם של אַנכיסֶס ושל האֵלָה וֵנוּס; ומפני שנאלצו לעזוב את עיר הולדתם שעלתה בלהבות, עתה הם פליטים התרים אחר מקום שבו יוכלו לבנות להם עיר. לָטינוּס, אשר עמד משתאה לנוכח גיבורי התהילה ונחישותם, בהיותם מוכנים למלחמה ולשלום גם יחד, הושיט לאַינֵיאַס את יד ימינו והבטיח לו כי בעתיד ישרור שלום ביניהם; ברית נכרתה בין המפקדים, ושני הצבאות בירכו זה את זה. אַינֵיאַס היה אורחו של לָטינוּס. בנוכחות אֵלֵי הבית[13] כרת לָטינוּס ברית משפחות עם אַינֵיאַס ונתן לו את בתו[14] לאישה. מעשה זה חיזק את תקוות הטרויאנים כי נדודיהם הגיעו לקיצם וכי עתה מצאו מקום בטוח ויציב להתיישב בו. הם ייסדו עיר שאַינֵיאַס קרא לה לָוויניוּם על שֵם אשתו לָוויניָה. עד מהרה נולד בן לבני הזוג שזה עתה נישאו; הוריו העניקו לו את השם אַסקָניוּס.

2. לא עבר זמן רב והטרוֹיָאנים והאַבּוֹריגינים נאלצו להילחם שכם אחד: מלך הרוּטוּלים,[15] שלו הובטחה לָוויניָה לפני בואו של אַינֵיאַס, נמלא זעם בהיוודע לו כי איש זר הועדף על פניו והכריז מלחמה על אַינֵיאַס ועל לָטינוּס גם יחד. איש מהם לא יצא מן המערכה וידו על העליונה: הרוּטוּלים נחלו תבוסה, אך האַבּוֹריגינים והטרוֹיָאנים, על אף ניצחונם, שָׁכלוּ את מנהיגם לָטינוּס. טוּרנוּס והרוּטוּלים הנואשים נמלטו אל האֶטרוּסקים אנשי החַיִל ועתירי הממון ואל מלכם מֵזֵנטיוּס וביקשו את עזרתם; מֵזֵנטיוּס היה שליט קַירֶה,[16] שבאותן שנים הייתה עיר רבת נכסים. כבר בתחילה לא נחה דעתו מייסוד העיר החדשה, ועתה, בהיותו משוכנע כי המדינה הטרוֹיָאנית גדֵלה במהירות ועלולה לאיים על ביטחון שכניה, צירף בשמחה את חילותיו לאלה של הרוּטוּלים.

אַינֵיאַס, על מנת לרכוש את ליבם של האַבּוֹריגינים במערכה כה אדירה, לא זו בלבד שהעניק לכולם אותן זכויות אלא גם כינה את שני העמים באותו שם: לָטינים. מאז שירתו אותו האַבּוֹריגינים במסירות ובנאמנות שאינן נופלות מזו של הטרוֹיָאנים. בזכות שיתוף הפעולה האמיץ הזה האמין אַינֵיאַס כי שני העמים יתלכדו ויתחזקו מדי יום. על אף עוצמתה של אֶטרוּריָה, ששמה יצא לתהילה לא רק ביבשה אלא גם בים לכל אורכה של איטליה – מן האָלפּים עד למֵצרֵי סיקיליה – סירב אַינֵיאַס להתגונן מאחורי חומותיו, אף כי היה ביכולתו לעשות זאת, ויצא למלחמה בראש צבאו. הקרב הסתיים בניצחון הלָטינים; היה זה המעשה האחרון שעשה אַינֵיאַס כבן תמותה. הוא קבור, בין שהוא ראוי להיקרא אֵל ובין שהוא ראוי להיקרא אדם, על שפת הנהר נוּמיקוּס. מכַנים אותו "יוּפּיטֶר אינדיגֶס".[17]

3. אַסקָניוּס, בנו של אַינֵיאַס, היה עוּל ימים ונבצר ממנו להחזיק ברסן השלטון. בינתיים נשמר השלטון עבורו עד שיגיע לבגרות בזכות העוצרת לָוויניָה, אישה חזקה במיוחד, אשר שקדה לטַפֵּח עבור בנה את המדינה הלטינית ואת כס המלכות שעליו ישבו סבו ואביו. לא אוכל לפסוק בשאלה הנוגעת לְמה שהתרחש לפני עידן ועידנים – האם היה זה אותו אַסקָניוּס, או אחיו הבכור, שנולד לקרֵאוּסָה[18] כאשר איליוּם[19] עמדה עדיין על תילה וליווה את אביו בשעה שנמלט מהעיר; הוא יוּלוּס, אשר העניק את שמו לאֵלֶּה הנמנים עם בית האב היוּליָאני.[20]

אַסקָניוּס זה, ואין זה משנה מהו המקום שבו נולד או מי הייתה אימו, כולם מודים שהיה בנו של אַינֵיאַס. הוא עזב את לָוויניוּם כאשר אוכלוסיית העיר גדלה דיה, שכן היא שגשגה ופרחה באותם ימים; ולאחר שהשאירהּ לאימו או לאימו החורגת, ייסד עיר חדשה לרגלי הר אַלבָּנוּס. משום ששכנה לאורך הרכס נקראה "אַלבָּה לוֹנגָה".[21] בין ייסוד לָוויניוּם לייסוד המושבה[22] אַלבָּה לוֹנגָה חלפו כשלושים שנה. כה רבה הייתה עוצמתה, במיוחד לאחר מפלת האֶטרוּסקים, עד שגם לאחר מות אַינֵיאַס, כאשר אישה שלטה כעוצרת והנער[23] החל את צעדיו הראשונים כמלך, לא מֵזֵנטיוּס, מלך האֶטרוּסקים, ולא שום אומה שכנה אחרת העזו לתקוף אותם. בתנאֵי השלום שנכרת בין הלָטינים לאֶטרוּסקים נקבע הנהר אַלבּוּלָה, הוא ה'טיבֶּר',[24] כגבול ביניהם.

המלך הבא היה סילוויוּס, בנו של אַסקָניוּס, אשר בדרך מקרה נולד ביער.[25] הוא הוליד את אַינֵיאַס סילוויוּס, ואַינֵיאַס סילוויוּס הוליד את לָטינוּס סילוויוּס. הודות לו נוסדו כמה מושבות שנקראו "מושבות הלָטינים הקדומים".[26] מאז דבק הכינוי "סילוויוּס" בכל אלה שמלכו באַלבָּה.[27] לָטינוּס הוליד את אַלבָּה, אַלבָּה הוליד את אָטיס, אָטיס הוליד את קָפּיס, קָפּיס הוליד את קַפֶּטוּס, וקַפֶּטוּס הוליד את טיבֶּרִינוּס. טיבֶּרִינוּס טבע בנהר אַלבּוּלָה כאשר ניסה לחצותו, ומכאן שמו של הנהר בפי הדורות לעתיד לבוא. אחריו שלט בנו אַגריפָּה, ואחרי אַגריפָּה מָלך רוֹמוּלוּס סילוויוּס, שקיבל את השלטון מאביו. כאשר מת רוֹמוּלוּס מפגיעתו של ברק, עבר השלטון לידי אָוֶונטינוּס. אָוֶונטינוּס נקבר על גבעה שעתה היא חלק מרומא והיא נקראת על שמו.[28] פּרוֹקָה שלט אחריו. הוא הוליד את נוּמיטוֹר ואת אָמוּליוּס; לבנו הבכור הוריש את מלכותו של בית האב סילוויוּס, אך האלימות הייתה חזקה מרצונו של האב או ממתן כבוד לבכורה. אָמוּליוּס גירש את אחיו ומָלך במקומו. עתה הוסיף חטא על פשע: הוא הוציא להורג את יורשיו הזכרים של אחיו. את בת אחיו, רֵאָה סילוויה, מינה לכוהנת וֶסטָלית[29] במסווה של מתן כבוד, אך למעשה גזר עליה כי תהיה בתולה לנצח ומנע ממנה כל תקווה ללדת.

4. דעתי היא כי אֵלות הגורל הן שהחליטו על ייסוד העיר הגדולה הזאת ועל ראשיתה של האדירה בממלכות תבל, שאין שני לה זולת עוצמתם של האֵלים. הכוהנת הוֶוסטָלית נאנסה, וכאשר ילדה תאומים – נָקבה בשם מָרס כאבי צאצאיה, בין שהאמינה שאכן כך קרה ובין שסברה כי ייחוּסו של האֵל מָרס כאָב יקל על חרפתה. אך גם האֵלים וגם בני האדם לא יכלו להציל אותה ואת צאצאיה מאכזריות המלך. אָמוּליוּס ציווה לכלוא את הכוהנת ולהשליך את הילדים אל מימי הנהר. האֵלים רצו אחרת. באותה עת גאה הטיבֶּר על גדותיו ויצר שלוליות רדודות, שלא אִפשרו להגיע אל אפיקו. האנשים שהביאו את התאומים קיוו כי הילדים יטבעו גם בזרם מים איטי; וכך, כדי למלא אחר מצוות המלך, הניחו את התינוקות קרוב ככל האפשר לקצה השלוליות, במקום שבו צומח כיום עץ הפיקוּס רוּמינָליס (יש האומרים כי בעבר קראו לו פיקוּס רוֹמוּלָריס).

באותם ימים היה זה אזור פראי ושומם. המסורת מספרת שכאשר נסחף הסל הקלוע שבו הונחו התינוקות במים הנסוגים לעבר היבשה, ירדה מן ההרים שמסביב זאבה כדי להרוות את צימאונה. לשמע בכי התינוקות פנתה אליהם, וכדי להיניקם הרכינה בעדינות את דדיה לעברם. רועה עדרו של המלך, פָאוּסטוּלוּס שמו, כך מספרים, מצא אותה מלקקת אותם בלשונה. הוא לקח אותם לביתו על מנת שאשתו לָרֶנטיה תגדלם. יש הסבורים כי לָרֶנטיָה, בגלל מעשיה המופקרים, כונתה 'זאבה' בפי הרועים, וזה מקור הסיפור.[30] כך נולדו השניים וגדלו עד היותם לנערים. כאשר בגרו חדלו לרעות את הצאן ולטפל במשק הבית והחלו לנדוד לעבר היערות כדי להשתעשע, מה שחישל את גופם ורוחם. לא זו בלבד שהתעמתו עם חיות פרא אלא גם תקפו שודדים עמוסי ביזה וחלקו את שללם עם הרועים, שאיתם בילו באחו ובמשחקים. חבורת הצעירים גדלה מדי יום.

5. מסַפּרים שכבר באותם ימים נחוג חג הלוּפֶּרקָליָה[31] על הגבעה הפָּלָטינית,[32] וכי שֵם הגבעה פָּלָנטיום נגזר משמה של פַּלָנטֶאוּם, עיר באַרקָדיה, שקודם לכן נקראה פָּלָטיוּם. מספרים כי אֵוַונדֶר,[33] שהגיע מאַרקָדיה לפני שנים רבות, הביא משם את המנהג של צעירים הרצים עירומים, עושים מעשי קונדס ומתחרים זה בזה בשעשועיהם לכבוד פַּן הליקֶאי,[34] שמאוחר יותר כונה בידי הרומאים אִינוּאוּס.[35] בעוד הצעירים חוגגים טמנו להם מארב כמה שודדים, שרגזו על אובדן שללם. רוֹמוּלוּס הגן על עצמו, אך רֶמוּס נתפס ונמסר לידיו של אָמוּליוּס; שוביו אף האשימו אותו בכך שהוא ואחִיו פלשו לתחומו של נוּמיטוֹר, ויחד עם חבורה של צעירים בזזו אותו כִּבזוז אויב פולש. רֶמוּס נמסר לידי נוּמיטוֹר על מנת שיישא בעונשו.

כבר בתחילה טיפח פָאוּסטוּלוּס את התקווה שהוא מגדל בביתו ילדים שמוצאם מבית המלוכה. הוא ידע כי התינוקות הושארו ליד הנהר בפקודת המלך כאשר הביא אותם לביתו, אך מֵיאן לגלות זאת בטרם עת, אלא אם כן תיקָּרֶה לו הזדמנות נאותה וההכרח יאלצוֹ לעשות זאת. ההכרח בא ראשון, וברוב פחדו גילה לרוֹמוּלוּס מה באמת אירע. בדרך מקרה נזכר גם נוּמיטוֹר, כאשר שמע מרֶמוּס השבוי כי יש לו אח תאום, בנכדיו – שבוודאי רחוקים הם מלהיות עבדים. כאשר בחן את גילם ואת מוצאם הלא־נחוּת, הגיע לאותה מסקנה, ועתה הבין כי רֶמוּס הוא נכדו.

המזימה נרקמה נגד המלך, והטבעת התהדקה סביבו. רוֹמוּלוּס לא יצא נגדו בגלוי בראש חבורת לוחמים, משום שכוחו לא הספיק לו לפתוח במעשי אלימות, אך הוא הורה לחבורת הרועים להסתער על בית המלך, אלה מכאן ואלה משם, וכך סגר עליו. מביתו של נוּמיטוֹר הגיע רֶמוּס ועימו קבוצת צעירים, שאותה קיבץ כדי לעזור לאחיו. בדרך זו הרג רוֹמוּלוּס את המלך.[36]

6. בתחילת המהומה צעק נוּמיטוֹר כי אויב פולש לעיר ותוקף את הארמון. הוא הוליך את לוחמי אַלבָּה לעבר המצודה כדי שיהיו לה לחיל משמר ויגוננו עליה, אבל כאשר ראה את הצעירים פונים לעברו (לאחר שהרגו את המלך) כדי לברכו, מיהר לזַמן אסֵפה והעלה בפניה את פשעי אחִיו ואת מוצא נכדיו: כיצד נולדו, מי גידל אותם ואיך זיהה אותם. לבסוף גילה להם את דבר הירצחו של העריץ ושהוא היה הגורם הישיר לכך. שני האחים צעדו בראש אנשיהם למרכז האסֵפה והכתירו את סבם למלך. צעקת הסכמה פה אחד בקעה מפי ההמון כולו ואישרה את תוארו של המלך ואת שלטונו.

עתה, כאשר נמסרה אַלבָּה לידיו של נוּמיטוֹר, נתמלאו רוֹמוּלוּס ורֶמוּס תשוקה לייסד עיר במקום שבו הושארו וגוּדלו. אוכלוסיית הלטינים ואוכלוסייתה של אַלבָּה התרבו; מלבד זאת נמנו עימם גם הרועים. הודות למספרם הכולל יכלו לקוות כי אַלבָּה וגם לָוויניוּם תיראינה כעיירות לעומת העיר שיום אחד תיווסד על ידם. אך תוכניתם לא עלתה יפה בעטיה של התשוקה החולנית שירשו מאביהם – תאוות השלטון. קללת אביהם היא שדרדרה אותם למלחמת אחים מכוערת ובלתי מוצדקת. מכיוון שהאחים היו תאומים לא היה יכול גילם להכריע ביניהם, והוסכם שיש לשאול בעצת האֵלים הפורשׂים את חסותם על מקומות אלה, והאָוּגוּרים יפָרשו את האותות[37] – מי יהיה זה שישלוט בעיר כאשר תיבָּנה ועל שם מי היא תיקָּרא. רוֹמוּלוּס בחר את הגבעה הפָּלָטינית כמקום שממנו יצפו האָוּגוּרים בָּאותות. רֶמוּס – את הגבעה האָוֶונטינית.[38]

7. מסַפּרים כי רֶמוּס היה הראשון שקיבל את האות מהאָוּגוּרים – להקה בת שישה עֵיטים. בעוד האָוּגוּרים מדווחים על כך, הגיעו תריסר עֵיטים אל רוֹמוּלוּס. כל אחד מהאחים זכה שיקראוהו תומכיו בַּשֵּׁם מלך. אלה צידדו באות שהגיע אליו לראשונה, ואלה צידדו במספרם הגדול יותר. אז החליפו האחים גידופים, ומילות הזעם התפתחו לשפיכות דמים, שבמהלכה נהרג רֶמוּס. המסורת מספרת כי רֶמוּס קפץ על החומות החדשות ולעג לאחיו; רוֹמוּלוּס, נזעם כולו, הרג אותו תוך שהוא מאיים: "כך ימות כל מי שיקפוץ על חומותיי". רוֹמוּלוּס הפך אפוא לשליט יחיד, והעיר שנוסדה נקראה על שם מייסדה.

ראשית מעשהו היה לבצר את הגבעה הפָּלָטינית, ששם גדל. לאֵלים האחרים הקריב כמנהג אַלבָּה; בהֵרַקלֶס (הֶרקולֶס) נהג כמנהג היוונים, כפי שקבע אֵוַונדֶר. המסורת מספרת כי לאחר שהרג הֶרקוּלֶס את גֶריוֹן,[39] הוליך את שווריו המופלאים של זה האחרון במקביל לטיבֶּר, ובחצותו בשחייה את הנהר כאשר העדר שוחה לפניו הגיע אל כרי דשא דשֵנים, שבהם הניח לעדרו להחליף כוח. בהיותו מותש ממסעו שכב תחתיו, ולאחר ששתה לרוויה ואכל לשׂובע שקע בשינה עמוקה. רועה מקומי, קָקוּס[40] שמו, שהיה רב כוח ואֱיָל, נִשבָּה בקסמן של החיות וחמד אותן בלבבו. אך הוא ידע כי אם יוליך אותן למערתו, יגלו עקבות רגליהן את הדרך לבעליהן כאשר יחקור בדבר. לכן בחר קָקוּס את השוורים הנאים ביותר, הִפנה אותם לכיוון הנגדי ומשך אותם אחורנית בזנבותיהם אל המערה. עם שחר התעורר הֶרקוּלֶס, ובהביטו בעדרו הבחין כי חלק ממנו חסר. הוא שם את פעמיו אל המערה הקרובה ביותר בתקווה למצוא עקבות שיוליכוהו אל הבהמות הנעדרות. כאשר ראה כי העקבות פונים כלפי חוץ, התבלבל ונבוך; ובעודו מוליך את עדרו מן המערה והלאה החלו כמה שוורים גועים לעבר אחֵיהם שנשארו מאחור, והשוורים הכלואים במערה נענו להם בגעייה. הֶרקוּלֶס פנה אחורנית וצעד לעבר המערה. בראות קָקוּס את הֶרקוּלֶס ניסה לעוצרו בכוח, אך הֶרקוּלֶס הִכָּה בו באלתו. לשווא שיווע קָקוּס לעזרת חבריו הרועים; הוא נפל שדוּד.

באותם ימים שלט במקומות ההם אֵוַונדֶר, שברח מן הפֶּלֶפּוֹנֶסוּס; שלטונו בא לו יותר מתוקף אישיותו מאשר בשל כוחו ועוצמת ידו. נתיניו העריצוהו על שהמציא את אותיות האלפבית[41] המופלאות, שהיו בגדר חידוש למי שאינו בקי בתחום. הם סגדו לו גם בשל התכונות האלוהיות שייחסו לאימו קַרמֶנטָה,[42] שנחשבה בקרב השבטים לנביאה[43] עוד לפני בואה של הסיבּילָה[44] לאיטליה. והינה נודע לאֵוַונדֶר יום אחד כי הרועים הנסערים נקהלו סביב זָר שלכדוּ בשעת מעשה רצח. לאחר ששמע אֵוַונדֶר מה אירע ומהי הסיבה לכך, התבונן בזָר. הוא הבחין בכך שדמותו גדולה ומעוררת כבוד יותר מזו של בן תמותה רגיל, ושאל אותו למוצאו. כאשר הגיד לו הזָר מה שמו, מי היה אביו והיכן נולד, קרא: "ברוך בואך, הֶרקוּלֶס, בנו של יוּפּיטֶר! אימי, הדוברת את רצון האֵלים, ניבאה לי שאתה תצורף אל חבר האֵלים ברקיע, ובמקום הזה יוקם לכבודך מזבח; האומה שיום אחד תהיה לאומה האדירה ביותר עלי אדמות תקרא לו 'המזבח הגדול ביותר'[45] ותקריב עליו קורבנות בהתאם לטקס פולחנך". הֶרקוּלֶס הושיט לו את יד ימינו ואמר כי הוא מסכים לָאות וכי ימלא את צו הגורל כאשר יקים ויחנוך את המזבח. אז הקריבו בפעם הראשונה שור מובחר מן העדר לכבודו של הֶרקוּלֶס.

עם המשפחות הנכבדות ביותר במקום נמנו הפּוֹטיטִיים והפּינָריים,[46] אשר זומנו כדי לקיים את הטקס ואת החגיגה. והינה אירע שלַפּוֹטיטִיים, שהיו נוכחים בשעה שנקבעה מראש, הוגשו הקרביים, ואילו הפּינָריים באו לקראת סוף המשתה, כאשר הקרביים נאכלו כבר. מכאן מקור המנהג שכל זמן שבית האב הפּינָריי קיים אסור לאכול את הקרביים בעת הקרבת הקורבן. הפּוֹטיטיים, שאֵוַונדֶר לימד אותם, שימשו כוהני הפולחן במשך דורות רבים, עד שהעבירו את עבודת הקודש של משפחתם לידי משרתי הציבור; אז חדל בית האב הפּוֹטיטיי להתקיים. זה היה הפולחן הזר היחיד שאומץ על ידי רוֹמוּלוּס. וגם אז, בכַבּדוֹ אותו, ראוי היה לאותה תהילת עולם שמינה לו גורלו.

8. לאחר שביצע את חובותיו הדתיות כדין, זימן אֵוַונדֶר את ההמון לאסֵפה ונתן להם חוקים; רק הודות להם עלה בידו ללכד אותם לקהילה אחת. עם זאת סבר כי הכפריים לא יִראו חובה לעצמם לשמור את החוקים המקודשים אלא אם כן תהיה הופעתו סמכותית ומרשימה והוא ייטול לעצמו סממני שׂררה. לכן הופיע במלוא עוצמתו והקיף את עצמו בשנים עשר ליקטוֹרים.[47] יש הסבורים כי בחר במספר זה משום שהאָוּגוּרים בישׂרו לו כי בזכותם תהיה המלוכה נחלתו. לעניות דעתי שאל את הכֵּס הקוּרוּלי, את הטוֹגָה פּרַיטֶקסטָה,[48] את סוג המלַווים ואת מספרם מן השכנים האֶטרוּסקים – האֶטרוּסקים בחרו במספר זה משום שכל אחת מתריסר הערים שהתאגדו לבחירת המלך שלחה לטקס ליקטור אחד.

בינתיים התרחבה העיר וגדל היקף חומותיה. בזה אחר זה סופחו אליה עוד שטחים מפָּנים לביצוריהן, שכן החומות נבנו מתוך תקווה כי בעתיד תגדל אוכלוסיית העיר פי כמה וכמה. כדי שהעיר הגדולה לא תישאר ריקה נעזר רוֹמוּלוּס בתוכנית קדומה של מייסדי ערים שמצא לפניו; הללו אספו המוני נוודים עלומי שם ממוצא נחות והעמידו פנים שצאצאיהם עלו מן האדמה. הוא בחר לו מקום המוקף בשתי חורשות בעת שיורדים במדרון הגבעה[49] כדי שישמש מעֵין מקום קדוש.[50] המוני אדם מן העמים השכנים נהרו לשם, ללא הבחנה בין בני חורין לעבדים השואפים להשתחרר ולִזכות בחיים חדשים. המונים אלה הניחו את היסוד להתעצמותה של העיר לקראת גדולתה בעתיד. בהיותו מרוצה מהיקף סמכותו מצא לנכון להוסיף גוף מייעץ[51] לשלטונו. הוא מינה אפוא מאה אבות (סֵנָטוֹרים), הן משום שהמספר נראה לו מספיק בהחלט והן משום שלא נמצאו לו יותר ממאה איש שיכלו לנקוב בשמות אבותיהם.[52] בכל מקרה הם זכו להיקָּרא "אבות" הודות למעמדם; צאצאיהם קיבלו את השם "פַּטריקים".[53]

9. רומא הייתה עתה חזקה דיה כדי לנהל מלחמה נגד כל אחת מן הערים שכנותיה, אך בשל מחסור בנשים לא האריכה גדולתה ימים מעבר לדור אחד, שכן לא הייתה תקווה כי ייוולדו בה צאצאים חדשים, ותושביה לא היו רשאים להתחתן בשכניהם. על פי עצת האבות[54] שלח רוֹמוּלוּס שליחים לכל העמים מסביב לחפש בעלי ברית חדשים לקהילה הצעירה, שיבואו איתם בקשרי נישואין. כמו כל דבר אחר, טענו השליחים, עָרים מתחילות את צעדיהן הראשונות בהיותן כנועות ושפופות; עם זאת יש עָרים אשר ברבות הימים קונות לעצמן עוצמה ותהילה בזכות מידותיהן והודות לחסדי האֵלים. העמים השכנים יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי רומא צמחה בראשיתה הודות לחסדי האלים, והיא תשמור על חסדיהם אלה גם בעתיד. אַל לשכנים לסרב להתמזג בגזע הרומאים ובדמם, שכן הרומאים הם באמת אנשים בעלי מידות ראויות.

בשום מקום לא זכו השליחים לתשובה ידידותית. היה ברור כי העמים השכנים בזים להם, אך בד בבד עם כך הם חוששים לעצמם ולצאצאיהם מפני כוח אדיר זה, המתעצם והולך סביבם. לא פעם נשאלו השליחים האם הרומאים פתחו מקום מקלט גם לנשים, שהרי רק בדרך זו יוכלו להשיג נשים הראויות להינשא. הצעירים הרומאים נפגעו קשות, ונראה היה כי המצב בָּשֵל להתנגשות אלימה. בעודו מסתיר את מורת רוחו קבע רוֹמוּלוּס את הזמן והמקום הנוח לקיומם של המשחקים הנקראים "קוֹנסוּאַליה",[55] הנערכים לכבודו של נֶפּטוּן, פטרון הסוסים.[56] אז ציווה להכריז באוזני העמים השכנים על קיומו של מופע ראווה;[57] נתיניו עשו כל מה שביכולתם, בהתאם למשאביהם וידיעותיהם, כדי לפרסם את המופע ברבים, שכן ציפו לו בכיליון עיניים. רבים התקבצו כדי לחזות בעיר החדשה, בעיקר תושבי המקומות הקרובים ביותר אליהם – קַינינָה, קרוּסטוּמיוּם ואַנטֶמֶנַי; הסָבּינים[58] באו בהמוניהם ועימם נשיהם וילדיהם. הם התארחו בבתי הרומאים ויצאו להתרשם מן העיר, חומותיה ובתיה הרבים, ולא הסתירו את התפעלותם מהתרחבותה של רומא בזמן כה קצר.

אז הגיעה עת המופע. בעוד עיני כולם ומחשבותיהם ממוקדים בתחרויות, התבצע המעשה שאותו תכננו מראש: בהינתן האות זינקו הצעירים הרומאים וחטפו את הנערות הסָבּיניות. ברוב המקרים הן נלקחו באקראי, אך אלה שהיו יפות במיוחד נועדו לאבות הנכבדים ביותר ונישאו לבתיהן על ידי כמה מבני ההמון[59] שנבחרו לשם כך. אחת מהן, שעלתה ביופיה ובחינה על האחרות, נחטפה על ידי חבורת אנשים השייכת לפלוני טַלַסיוּס. כאשר נשאלו על ידי עוברי אורח למי הם נושאים אותה, גערו בהם לבל יתערבו, שכן הם נושאים אותה לטַלַסיוּס. זה מקור הקריאה בחתונות.[60]

המִשחקים הופסקו בבהלה. הורי הנערות נמלטו משם, מלאי צער וזעם. הואיל והוליכו אותם שולל במעשה נפשע זה, האשימו את הרומאים בחילול מנהג הכנסת האורחים הקדוש וביקשו את עזרת האֵלים, שלכבודם התכנסו לחגוג. הנערות החטופות, זועמות לא פחות מהוריהן, איבדו כל תקווה. אך רוֹמוּלוּס בכבודו ובעצמו סבב ביניהן והסביר להן כי גאוות הוריהן היא שהביאה למה שקרה, משום שההורים מנעו מהן את זכות החיתון עם שכניהן. עם זאת, הבטיח, הן תינשׂאינה לרומאים בטקס מלא, תהיינה שותפות ברכושם, תקבלנה אזרחות רומית ותלדנה ילדים – הדבר היקר ביותר לכל אדם עלי אדמות. טוב תעשׂינה אם תרַסֵנָּה את כעסן ותתמסרנה לאֵלֶּה שהגורל הועיד אותן להם. בדרך כלל מתחלפת תחושת העוול ברגש חיבה, ולכן יתברר להן כי בעליהן נוהגים בהן באדיבות; כל אחד מהם יעשה כל מה שביכולתו לא רק כדי להיות בעל ראוי אלא גם כדי לנחם את אשתו על אובדן מולדתה והוריה. קריאות הסכמה מצד הרומאים הצדיקו את דבריו כובשי הלב של רוֹמוּלוּס, כי כל מה שעשו נעשה מתוך תשוקה ואהבה, וכי אין כמו פניות כאלה כדי לכבוש לב אישה.

10. זעמן של הכלות החטופות שכך מעט; ממש באותו זמן קראו הוריהן, לבושים בגדי אֵבל ועיניהם דומעות, לשליטי מדינותיהם לעשות מעשה. הם לא הסתפקו בהבעת זעמם בעריהם אלא נהרו מכל עֵבֶר אל טיטוּס טֶטיוּס, מלך הסָבּינים. הואיל ושמו נודע לתהילה בכל האזור, הגיעו אליו משלחות מכל עבר. גם לאנשי קַינינָה, קרוּסטוּמיוּם ואַנטֶמנַי היה קשר למעשה העוול; לבני שלוש הערים הללו נדמה היה כי טֶטיוּס והסָבּינים משתהים בתגובתם. לכן התכנסו קהילותיהן כדי לתכנן פעילות משותפת. גם אז לא נחה דעתם של בני קַינינָה, הזועמים על אנשי קרוּסטוּמיוּם ואַנטֶמנַי האיטיים. הקַינינים פלשו אפוא לבדם אל אדמת הציבור[61] ברומא. אבל בעודם פזורים בשטח וטרודים בביזה הופיע רוֹמוּלוּס ועימו חייליו וזכה בניצחון קל. כך לימד אותם לקח: זעם שאינו מסתייע בכוח הוא חסר תועלת. הוא רדף אחר צבאם הנמלט, הרג בקרב את מלכם והפשיט מעליו את נשקו.[62] לאחר מכן כבש את עירם במתקפה הראשונה ואז החזיר את צבאו; והואיל והיה להוט להציג לראווה את פעולותיו ולא רק לבצע אותן, תלה את השלל שהפשיט ממצביא האויב המת על מסגרת שנבנתה במיוחד למטרה זו, ועלה אל הקָפּיטוֹליוּם.[63] לאחר שהניח את השלל לרגלי עץ האלון, שנחשב לקדוש בקרב הרועים, העלה קורבן, סימן את גבולות מקדשו של יוּפּיטֶר והעניק לו תואר נלווה. "יוּפּיטֶר פֶרֶטריוּס",[64] אמר, "אני, רוֹמוּלוּס, מנצח ומלך, מקדיש לך את השלל בתוך אותם גבולות שסימנתי בעיני רוחי. זה יהיה המִתחם שבו יניחו הרומאים את השלל לכבודך, כפי שעשיתי אני, כאשר יהרגו את מצביאֵי האויב ומלכיו". זה מקורו של המקדש הראשון שהוקם ברומא. לעתיד לבוא יִראו האלים כי דבריו אלה של מייסד המקדש לא היו דיבורים בעלמא וכי צאצאיו אכן יניחו שם את שללם; כבוד זה לא יאַבֵּד מזוהרו גם כאשר ייקחו בו חלק ההמונים. רק שלוש פעמים[65] בתולדות העיר, על אף כל המלחמות והשנים הרבות שחלפו, היו מי שזכו בכבוד להביא שלל מעין זה.

[4] עיר השוכנת לצפון חופה המערבי של אסיה הקטנה.
[5] אכיווים (Achivi), יוונים; בלשון יחיד (Achivus), יווני. השם נגזר מ־Achaia, אזור בצפון הפֶּלֶפּוֹנֶסוּס, בחלקה הדרומי של יוון.
[6] אַינֵיאַס (Aeneas), מגיבורי מלחמת טרויה, היה דמות אגדית, בן לאֵלָה ונוס ולבן־תמותה; אַנטֶנוֹר (Antenor) היה יועצו של מלך טרוֹיָה, שביקש לפשר בין היוונים לטרויָאנים ולהחזיר את הֶלֶנָה (ראו להלן) ליוונים. לאחר נפילת טרוֹיָה ברח אנטנור עם אביו ובנו לתרַקיה שבצפון יוון, ממנה הגיע לצפון איטליה ושם ייסד את העיר פַּדוּאָה.
[7] הֶלֶנָה (פירוש שמה ביוונית "לפיד"), היפה בנשים, הייתה אשתו של מֶנֶלַאוּס מלך ספַּרטָה. היא נחטפה על ידי פַּריס ונלקחה לטרוֹיָה; החזרתה ליוונים הייתה העילה למלחמת טרוֹיָה, שנמשכה עשר שנים והחריבה את העיר עד היסוד.
[8] Eneti הוא מחוז בפַּפלָגוֹניה שבצפון אסיה הקטנה, הגובל בים השחור.
[9] Veneti הוא שבט בחוף הצפון־מערבי של הים האַדריאָטי, שארצו נקראה וֶנֶטיָה. העיר הראשית בה היא פַּדואָה (Padua), על שם הנהר Padus.
[10] Laurentum הוא חבל בלָטיוּם, כ־20 ק"מ מדרום־מערב לרומא.
[11] Aborigines, שבט ילידי־איטלקי שממנו יצאו הלָטינים. (כיום מציין השם את תושביה הקמאיים של כל ארץ שהיא, ובפרט את אלה של יבשת אוסטרליה).
[12] אות לתחילת המתקפה.
[13] Lares et Penates היו אֵלי הבית ברומא; ה־penates היו שומרי המזָווה, וה־Lares מופקדים על שמירת סף הבית.
[14] Lavinia.
[15] ה־Rutuli היו בני שבט בלָטיוּם.
[16] Caere הייתה עיר גדולה ומפוארת בדרום אֶטרוּריה, כ־60 ק"מ מצפון־מערב לרומא.
[17] Jupiter Indiges, יוּפּיטֶר שהוא יליד מקום מסוים, בניגוד ליוּפּיטֶר השליט בעולם כולו, Jupiter Universalis.
[18] Creusa הייתה בתם של פּריאָמוֹס מלך טרוֹיָה ואשתו הֶקוּבָּה, אשר נישאה לאַינֵיאַס.
[19] Illium היה שמה הלטיני של טרוֹיָה.
[20] יוּליוּס קיסר ובנו המאומץ אוֹקטַביָנוס (אוגוסטוּס) השתייכו לבית האב היוּליָאני.
[21] Alba Longa היא "העיר הלבנה הארוכה" אשר שכנה בלָטיוּם, כ־19 ק"מ מדרום־מזרח לרומא.
[22] מושבה (colonia) מציינת כאן מקום נושב.
[23] אַסקָניוּס.
[24] Tiberis הוא נהר הטיבֶּר, שאורכו כ־400 ק"מ; ראשיתו בהרי האָפֵּנינים והוא זורם דרומה דרך רומא ונשפך לים ליד אוֹסטִיָה.
[25] Silva, יער, הוא מקור השם Silvius.
[26] Prisci Latini. ליוויוס ביקש להבחין בין הלָטינים שממוצא אתני קמאי לבין הלטינים המאוחרים, שבהם לא נשמר טוהר המוצא הלטיני.
[27] רשימת מלכי אַלבָּה המובאת כאן נבעה מן הצורך למלא את החלל שנוצר בין חורבן טרוֹיָה (במאה ה־12 לפנה"ס) לבין ייסוד רומא (אמצע המאה השמינית לפנה"ס).
[28] הגבעה האָוֶונטינית לא הייתה אז חלק מרומא, כלומר לא שכנה בתוך "האזור המקודש" (pomerium) של העיר.
[29] שש נערות בתולות (virgines vestalis) שירתו את האלה וֵסטָה (Vesta), אֵלַת האח המבוערת, ושמרו על אש התמיד במקדשה לבל תכבה. אם חוּללו בתוליהן הן הומתו באכזריות.
[30] בלטינית 'זאבה' (lupa) פירושה גם 'פרוצה'. הזאבה והתאומים הפכו לסמלה המפורסם של רומא. מאוחר יותר (במאה השלישית לפנה"ס) הוצב פסל הזאבה המיניקה על הגבעה הפַּלָטינית.
[31] Lupercalia היה טקס פולחני עתיק, שמקורו ברצון להגן על העדרים מפני זאבים.
[32] Collis Palatium הייתה אחת משבע הגבעות שעליהן הוקמה רומא.
[33] אֵוַונדֶר ברח מאַרקָדיָה, לאחר שרצח את אביו כדי להגן על אחיו, והתיישב על גדת נהר הטיבֶּר.
[34] פולחנו של פַּן, אֵל הרועים, התנהל על הר ליקֵאוּס באַרקָדיָה.
[35] Inuus הוא כינויו של פַאוּנוּס (Faunus), אֵל היערות והשדות הרומאי, מקבילו של האֵל פַּן היווני.
[36] אָמוּליוּס.
[37] הרומאים האמינו כי האֵלים מגלים את רצונם על ידי שליחת אותות, כגון מעוף הציפורים בשמיים. האָוּגוּרים (augures) היו הכוהנים אשר פירשו את האותות בטקס הנקרא אָוּספּיקיוּם (auspicium), שנערך לפני כל אירוע ציבורי חשוב, כגון יציאה לקרב.
[38] ברומא היה נהוג לחלק את השמיים לארבעה חלקים על ידי מתיחת שני קווים דמיוניים החותכים זה את זה, ממזרח למערב ומצפון לדרום. רוֹמוּלוּס בחר רבע אחד ורֶמוּס בחר רבע אחר.
[39] המטלה העשירית מתריסר המטלות של הֶרקולֶס: הריגת גֶריוֹן, Geryon, הענק בעל שלושת הראשים, והשתלטות על עדריו.
[40] משמעות השם Cacus היא 'אדם רע'.
[41] האלפבית הרומאי (הלטיני) הושפע מן האלפבית האטרוסקי, ובזה האחרון ניכרו עקבות השפעתו של האלפבית היווני.
[42] מקור שמה הוא Carmen, בלטינית: שירה שיש בה משום קסם שלא מן העולם הזה, נבואה.
[43] בדומה לאוֹרָקוּלוּם בדֶלפי הייתה קַרמֶנטָה משיבה תשובות מעורפלות, ובכך תרמה לעליית בנה לשלטון.
[44] הסיבּילות היו כוהנות־נביאות יווניות. אחת מהן הגיעה לאיטליה והתיישבה בקוּמַי שבקַמפָּניָה, לא הרחק מרומא, שם התנבאה מתוך מערה. היא הביאה איתה תשעה קובצי־נבואות, שאותם הציעה למכירה ללוקיוס טרקוויניוס סוּפֶּרבּוּס, אחרון מלכי רומא, במחיר גבוה להחריד. לאחר שסירב המלך לקנותם, השמידה שלושה מתוכם והציעה את השישה הנותרים באותו מחיר עצמו. גם אז מיאן טרקוויניוס לקנותם, והיא השמידה עוד שלושה. השלושה הנותרים היו לרכושה של רומא. אלה הם "ספרי הסיבּילות" הקדושים, שנשמרו במקדש יופיטר בגבעת הקָפּיטוֹל ושבהם היו עשרה אנשי דת מעיינים רק בעיתות משבר.
[45] ara maxima. הפולחן היה נתון בידי שני בתי־אב אלה ולא בידי המדינה.
[46] Potitii et Pinarii.
[47] ה־lictores היו מעין משמר כבוד של המלך; סמלם היה גרזן דו־צדדי וזרדים שנשאו על כתפיהם: הגרזן ציין את סמכותם להוציא להורג, והזרדים את סמכותם להצליף בעבריינים. לאחר שנכחדה המלוכה מרומא בסוף המאה השישית לפנה"ס, שירתו הליקטוֹרים את המגיסטרָטים הבכירים (הקונסול והפּרַיטור).
[48] sella curulis, כֵּס שנהב ללא ידיות או משענת, שעליו ישבו רק רמי המעלה. נלקח מן המסורת האֶטרוּסקית. ה־toga praetexta הייתה גלימה שפַּס ארגמן נתפר בשוליה, סמל של שׂררה.
[49] הקָפּיטוֹלינית.
[50] asylum, מקום בעל צביון דתי שאין לפגוע בנכנסים אליו מפאת קדושתו.
[51] consilium. הסֵנָט (senatus) הראשון היה גוף מייעץ אך לא מחוקק.
[52] כל אחד מן האבות (Patres familiares) עמד בראש בית אב (gens, ברבים gentes).
[53] ה־Patricii היו צאצאי המשפחות המיוחסות שייסדו את רומא. האבות היו כולם מן המעמד הפַּטריקי. כל מי שלא נמנה על הפטריקים היה פּלֶבֶּאי. הפּלֶבֶּאים היו ההמון (plebs), קבוצה גדולה של אזרחים בעלי מקצועות שונים שהמכנה המשותף ביניהם היה אי היותם פַּטריקים.
[54] הסנטורים. כל הסנטורים־האבות היו פטריקים (patricii), המשפחות המיוחסות.
[55] Consualia היה חג התבואה שנחוג לכבודו של קוֹנסוּס (Consus), אֵל האסמים או משק הבית. לימים נוספו לו מרוצי סוסים או מרוצי פרדות שהוקדשו לאל נֶפּטוּן, מקבילו של האֵל היווני פּוֹסֵידון, אֵל הים, שהוא גם פטרון הסוסים (בימות החג השביתו את בהמות המשא מכל מלאכה).
[56] Neptunus Equestris.
[57] spectaculum.
[58] שבט איטלקי ששכן בהרי האָפֵּנינים, כ־100 ק"מ מצפון־מזרח לרומא. רומא שאלה מהם פולחנים דתיים, מנהגי קבורה וקשרי נישואין. היא לא כבשה את ארצם אלא התמזגה איתה. אך במאה הרביעית לפנה"ס פרצו מלחמות דמים בין הרומאים לבין הסָבּינים.
[59] פּלֶבֶּאים (plebes), המוני העם, הם מי שאינם פטריקים.
[60] Talassio היה אֵל הכלולות הסָבּיני.
[61] ager Romanus. מרחב המדינה הרומאית גדל עם סיפוח השטחים שנכבשו מן העמים סביבה.
[62] במקור spolia opima (השלל הנכבד או המובחר ביותר). היה זה אות הכבוד הגבוה ביותר שהוענק למצביא רומי שהרג את המצביא היריב בקרב פנים אל פנים, הפשיט מעליו את כלי נשקו והקדישם ליוּפּיטֶר.
[63] הקָפּיטוֹליוּם (Capitolium), או "הגבעה הקָפּיטוֹלינית", הייתה אחת משבע הגבעות שעליהן נוסדה רומא.
[64] מקור התואר "פֶרֶטריוּס" (Jupiter Feretrius) הוא ה־feretrum במקדש שהוקם על הקָפּיטוֹליוּם – מסגרת עץ האלון, שעליה תלה המצביא שהכריע את אויבו בקרב את שללו (spolia).
[65] הפעם השנייה הייתה כאשר בשנת 247 לפנה"ס הרג הקונסול הרומי מנהיג גאלי (גאלים – שבטים שישבו ממערב להרי האָלפּים, היום צרפת) בקרב פנים אל פנים, הפשיט מעליו את כל כלי נשקו והקדישם. הפעם השלישית הייתה בשנת 222 לפנה"ס כאשר הקונסול הרומי מַרקֶלוּס, מגדולי המצביאים הרומיים, הרג בשדה הקרב את יריבו, מצביא גאלי, והפשיט מעליו את כלי נשקו.

טיטוס ליוויוס (לטינית: TITVS LIVIVS;‏ 59 לפנה"ס - 17 לספירה), היה היסטוריון רומאי מהבולטים של תור הזהב בתרבות הרומאית.

עוד על הספר

ראשיתה של רומא טיטוס ליוויוס

פתיחה
האם אראה ברכה בעמלי כאשר אכתוב את תולדות העם הרומי מאז שנוסדה העיר – זאת לא אדע בבִטחה. גם לוּ ידעתי, לא הייתי מעז לומר את הדבר. לא נעלם ממני שהנושא אינו רק ישן נושן אלא גם נדוש, שכן הסופרים החדשים, המופיעים השכם והערב, סבורים כי יוכלו לדייק בְּסיפור העובדות או להתעלות בסגנון כתיבתם על קודמיהם. מכל מקום יהיה זה לי לעונג לתרום את חלקי כמיטב יכולתי להנצחת מעשֵיה של אומה שהיא הראשונה במעלה בעולם כולו; ואם בחבורה גדולה זו של סופרים יוּעם שמי, אתנחם בכך שחסיתי בצילם של נודעים לתהילה המאפילים עליי.

יתר על כן, הדבר מצריך מאמץ אדיר, שכן עליי לסוב על עקביי ולחזור אחורנית יותר משבע מאות שנה אל ראשית סיפורִי, שהתעצם כל כך מאז התחלותיו הצנועות עד שהוא כורע עתה תחת נטל משאו. עם זאת אין לי ספק כי רוב קוראיי ישמחו פחות להתוודע אל ייסודה של רומא ושנותיה הראשונות – משום שייחפזו להגיע אל הזמנים החדשים, שבהם גדלו זה כבר כוחו ועוצם ידו של העם, והרי הם מכַלים אותו במו ידיהם. ואילו אני אֶראה לעצמי שכר נוסף בכך שאוכל להפנות את מבטי הצידה, לבל תשזוף עיני את העוולות שידע דורנו במשך שנים רבות, בהיותי שקוע כולי בהעלאת זִכרם של אותם ימים שהוד קדומים נסוך עליהם; כך אהיה חופשי מן הדאגה, שגם אם לא תוכל להסיט את הסופר מן האמת, מכל מקום הריהי טורדת אותו ממנוחתו.

אין בכוונתי לאשר או להכחיש כל אותן מסורות מן התקופה שלפני היווסדה של רומא, או שהיו קיימות בעת ייסודה, המעוטרות בסיפורים על דרך הפיוט יותר משהן מהוות עדות נאמנה לְמה שהתרחש בימים עברו. לקדמונים אנו מתירים לשלֵב מעשי אנוש במעשי האֵלים, ובכך להוסיף הדרת כבוד לראשית התהוותן של הערים. אם יש לאומה כלשהי זכות לקדש את מקורותיה ולטעון כי מוצאה מן האֵלים, הרי כה גדולה היא תפארתו של העם הרומי בשדה הקרב, עד שאם יטענו הרומאים כי אביהם או אבי אביהם היה מָרס, יקבלו זאת ברָצון העמים כולם – כפי שהם מרכינים ראש בפני השלטון הרומי.

אני כשלעצמי לא אייחס חשיבות רבה למסורות אלה, תהא אשר תהא ההערכה שלה הן זוכות. הייתי רוצה כי כל קורא ייתן את דעתו על השאלות הבאות: כיצד חיו הבריות בימים עברו? מה הם עקרונות המוסר שעליהם התבססו? הודות לאילו הישגים ובאילו דרכים, בעת שלום ובעת מלחמה, נכון שלטוננו ואף שגשג? הייתי רוצה כי ישים הקורא אל ליבו כיצד התרופפה המשמעת בהדרגה, כיצד נשמר בתחילה טוהר המידות, ואיך שקעו אלה לאיטם עד שקרסו לגמרי בימינו,[3] שבהם אין אנו יכולים להתמודד – לא עם חטאינו ולא עם הדרכים להעלות להם מרפא.

בעיקר יביא לך לימוד ההיסטוריה ברכה ותועלת גם יחד כאשר תביט בהתנסויותיו השונות של האדם אשר נחקקו בבהירות על פני מצבת זיכרון; מֵהן תוכל לבחור לך ולמדינתך את אשר תאמץ ואת מה שתימָנע ממנו, בין שהיה לדיראון בראשיתו או לחרפה באחריתו. אני מקווה שאהבָתי את משימתי אינה מקלקלת את השורה, שהרי מעולם לא הייתה אומה גדולה יותר, צודקת יותר או עתירת אישים ומעשים גדולים יותר מאשר רומא, שלא ידעה תאוַות בצע ומותרות אלא בעת האחרונה, ושבה הוקירו במשך דורות כה רבים את החסכנות ואת ההסתפקות במועט. ככל שמועטים נכסיו של אדם, כן מצטמצמת חמדנותו. רק לאחרונה הביא העושר בעקבותיו את תאוַות הבצע וכן תענוגות ותפנוקים לרוב, והניע אותנו לרדוף אחר תאווֹת ותשוקות שהמיטו עלינו אסון והביאו לחורבננו.

אך תלונות אינן מתקבלות בברכה גם כאשר יש צורך בהן. מוטב שנניח להן כאשר אנו מתחילים במשימת ענקים זו. אם נאמץ לנו את מנהג המשוררים, נפתח באותות מבשרי טוב ובתפילה ובתחנונים לאלים ולאֵלות, שיעניקו לנו כוח להביא מפעל אדירים זה לכלל סיום מוצלח.

[3] ליוויוס חי בין השנים 59 לפנה"ס – 17 לספירה.

ספר ראשון
1. ראשית ברצוני לומר שמקובל על כולם כי כאשר נפלה טרוֹיָה,[4] שפכו האַכיווים[5] את חמת זעמם על שאר הטרוֹיָאנים. רק על שניים מהם, אַינֵיאַס ואַנטֶנוֹר,[6] לא חלו חוקי המלחמה – בזכות נוהג הכנסת האורחים הקדום, וגם משום שתמיד צידדו בשלום ותמכו בהחזרתהּ של הֶלֶנָה.[7] שניהם ידעו את תהפוכות הגורל. אַנטֶנוֹר – מלוּוה בהמוני אנשים מאֶנֶטי,[8] אשר גורשו מפַּפלָגוֹניָה בעקבות המרד ועתה תרו אחרי מנהיג שיובילם למקום שבו יוכלו להתיישב, שכֵּן מלכם פּילַימֶנֶס נהרג בטרוֹיָה – הגיע למפרץ פנימי בים האַדריאָטי. האֶנֶטים והטרוֹיָאנים גירשו את האֶוּגָנֶאים, היושבים בין הים לבין האָלְפּים, והשתלטו על אדמותיהם. המקום שבו נחתו לראשונה נקרא "טרוֹיָה"; האזור כולו מכוּנה "הטרוֹיָאני". בני המקום נקראים כולם וֶנֶטים.[9] גם אַינֵיאַס נס מביתו בנסיבות הדומות לאלה של אותו אסון, אבל לוֹ הועיד הגורל משימות נעלות יותר. בתחילה בא למַקֵדוניה, ובתוּרו אחר מקום להתיישב בו הגיע לסיקיליה. מסיקיליה הפליג בראש ציו לעבר לָאוּרֶנטוּם.[10] גם מקום זה נקרא טרוֹיָה. הטרוֹיָאנים, לאחר שרק נשקם ואוניותיהם נשארו להם מאין־ספור מסעותיהם, נחתו שם ובזזו את הארץ. המלך לָטינוּס והאַבּוֹריגינים[11] שישבו באותה ארץ אחזו בנשק ויצאו מעירם ומשדותיהם כדי להדוף בכוח את הפולשים.

יש שתי מסורות המספרות על מה שאירע. יש הסבורים כי לָטינוס, לאחר שהובס בקרב, כרת ברית שלום עם אַינֵיאַס ואף התחתן בו. אחרים טוענים כי כאשר נערכו שני הצדדים זה מול זה, לפני שנשמעה תרועת החצוצרה,[12] פסע לָטינוּס ועימו מפקדיו הבכירים לעֵבר הזרים וקרא את מפקדם לשיחה. הוא שאל מי הם האנשים האלה, מִנַּיין באו, מהו האסון שהניעם לעזוב את ביתם ולשם מה נחתו בחוף לָאוּרֶנטוּם. נֶאמר לו כי ההמונים הם טרוֹיָאנים וכי מנהיגם, אַינֵיאַס, הוא בנם של אַנכיסֶס ושל האֵלָה וֵנוּס; ומפני שנאלצו לעזוב את עיר הולדתם שעלתה בלהבות, עתה הם פליטים התרים אחר מקום שבו יוכלו לבנות להם עיר. לָטינוּס, אשר עמד משתאה לנוכח גיבורי התהילה ונחישותם, בהיותם מוכנים למלחמה ולשלום גם יחד, הושיט לאַינֵיאַס את יד ימינו והבטיח לו כי בעתיד ישרור שלום ביניהם; ברית נכרתה בין המפקדים, ושני הצבאות בירכו זה את זה. אַינֵיאַס היה אורחו של לָטינוּס. בנוכחות אֵלֵי הבית[13] כרת לָטינוּס ברית משפחות עם אַינֵיאַס ונתן לו את בתו[14] לאישה. מעשה זה חיזק את תקוות הטרויאנים כי נדודיהם הגיעו לקיצם וכי עתה מצאו מקום בטוח ויציב להתיישב בו. הם ייסדו עיר שאַינֵיאַס קרא לה לָוויניוּם על שֵם אשתו לָוויניָה. עד מהרה נולד בן לבני הזוג שזה עתה נישאו; הוריו העניקו לו את השם אַסקָניוּס.

2. לא עבר זמן רב והטרוֹיָאנים והאַבּוֹריגינים נאלצו להילחם שכם אחד: מלך הרוּטוּלים,[15] שלו הובטחה לָוויניָה לפני בואו של אַינֵיאַס, נמלא זעם בהיוודע לו כי איש זר הועדף על פניו והכריז מלחמה על אַינֵיאַס ועל לָטינוּס גם יחד. איש מהם לא יצא מן המערכה וידו על העליונה: הרוּטוּלים נחלו תבוסה, אך האַבּוֹריגינים והטרוֹיָאנים, על אף ניצחונם, שָׁכלוּ את מנהיגם לָטינוּס. טוּרנוּס והרוּטוּלים הנואשים נמלטו אל האֶטרוּסקים אנשי החַיִל ועתירי הממון ואל מלכם מֵזֵנטיוּס וביקשו את עזרתם; מֵזֵנטיוּס היה שליט קַירֶה,[16] שבאותן שנים הייתה עיר רבת נכסים. כבר בתחילה לא נחה דעתו מייסוד העיר החדשה, ועתה, בהיותו משוכנע כי המדינה הטרוֹיָאנית גדֵלה במהירות ועלולה לאיים על ביטחון שכניה, צירף בשמחה את חילותיו לאלה של הרוּטוּלים.

אַינֵיאַס, על מנת לרכוש את ליבם של האַבּוֹריגינים במערכה כה אדירה, לא זו בלבד שהעניק לכולם אותן זכויות אלא גם כינה את שני העמים באותו שם: לָטינים. מאז שירתו אותו האַבּוֹריגינים במסירות ובנאמנות שאינן נופלות מזו של הטרוֹיָאנים. בזכות שיתוף הפעולה האמיץ הזה האמין אַינֵיאַס כי שני העמים יתלכדו ויתחזקו מדי יום. על אף עוצמתה של אֶטרוּריָה, ששמה יצא לתהילה לא רק ביבשה אלא גם בים לכל אורכה של איטליה – מן האָלפּים עד למֵצרֵי סיקיליה – סירב אַינֵיאַס להתגונן מאחורי חומותיו, אף כי היה ביכולתו לעשות זאת, ויצא למלחמה בראש צבאו. הקרב הסתיים בניצחון הלָטינים; היה זה המעשה האחרון שעשה אַינֵיאַס כבן תמותה. הוא קבור, בין שהוא ראוי להיקרא אֵל ובין שהוא ראוי להיקרא אדם, על שפת הנהר נוּמיקוּס. מכַנים אותו "יוּפּיטֶר אינדיגֶס".[17]

3. אַסקָניוּס, בנו של אַינֵיאַס, היה עוּל ימים ונבצר ממנו להחזיק ברסן השלטון. בינתיים נשמר השלטון עבורו עד שיגיע לבגרות בזכות העוצרת לָוויניָה, אישה חזקה במיוחד, אשר שקדה לטַפֵּח עבור בנה את המדינה הלטינית ואת כס המלכות שעליו ישבו סבו ואביו. לא אוכל לפסוק בשאלה הנוגעת לְמה שהתרחש לפני עידן ועידנים – האם היה זה אותו אַסקָניוּס, או אחיו הבכור, שנולד לקרֵאוּסָה[18] כאשר איליוּם[19] עמדה עדיין על תילה וליווה את אביו בשעה שנמלט מהעיר; הוא יוּלוּס, אשר העניק את שמו לאֵלֶּה הנמנים עם בית האב היוּליָאני.[20]

אַסקָניוּס זה, ואין זה משנה מהו המקום שבו נולד או מי הייתה אימו, כולם מודים שהיה בנו של אַינֵיאַס. הוא עזב את לָוויניוּם כאשר אוכלוסיית העיר גדלה דיה, שכן היא שגשגה ופרחה באותם ימים; ולאחר שהשאירהּ לאימו או לאימו החורגת, ייסד עיר חדשה לרגלי הר אַלבָּנוּס. משום ששכנה לאורך הרכס נקראה "אַלבָּה לוֹנגָה".[21] בין ייסוד לָוויניוּם לייסוד המושבה[22] אַלבָּה לוֹנגָה חלפו כשלושים שנה. כה רבה הייתה עוצמתה, במיוחד לאחר מפלת האֶטרוּסקים, עד שגם לאחר מות אַינֵיאַס, כאשר אישה שלטה כעוצרת והנער[23] החל את צעדיו הראשונים כמלך, לא מֵזֵנטיוּס, מלך האֶטרוּסקים, ולא שום אומה שכנה אחרת העזו לתקוף אותם. בתנאֵי השלום שנכרת בין הלָטינים לאֶטרוּסקים נקבע הנהר אַלבּוּלָה, הוא ה'טיבֶּר',[24] כגבול ביניהם.

המלך הבא היה סילוויוּס, בנו של אַסקָניוּס, אשר בדרך מקרה נולד ביער.[25] הוא הוליד את אַינֵיאַס סילוויוּס, ואַינֵיאַס סילוויוּס הוליד את לָטינוּס סילוויוּס. הודות לו נוסדו כמה מושבות שנקראו "מושבות הלָטינים הקדומים".[26] מאז דבק הכינוי "סילוויוּס" בכל אלה שמלכו באַלבָּה.[27] לָטינוּס הוליד את אַלבָּה, אַלבָּה הוליד את אָטיס, אָטיס הוליד את קָפּיס, קָפּיס הוליד את קַפֶּטוּס, וקַפֶּטוּס הוליד את טיבֶּרִינוּס. טיבֶּרִינוּס טבע בנהר אַלבּוּלָה כאשר ניסה לחצותו, ומכאן שמו של הנהר בפי הדורות לעתיד לבוא. אחריו שלט בנו אַגריפָּה, ואחרי אַגריפָּה מָלך רוֹמוּלוּס סילוויוּס, שקיבל את השלטון מאביו. כאשר מת רוֹמוּלוּס מפגיעתו של ברק, עבר השלטון לידי אָוֶונטינוּס. אָוֶונטינוּס נקבר על גבעה שעתה היא חלק מרומא והיא נקראת על שמו.[28] פּרוֹקָה שלט אחריו. הוא הוליד את נוּמיטוֹר ואת אָמוּליוּס; לבנו הבכור הוריש את מלכותו של בית האב סילוויוּס, אך האלימות הייתה חזקה מרצונו של האב או ממתן כבוד לבכורה. אָמוּליוּס גירש את אחיו ומָלך במקומו. עתה הוסיף חטא על פשע: הוא הוציא להורג את יורשיו הזכרים של אחיו. את בת אחיו, רֵאָה סילוויה, מינה לכוהנת וֶסטָלית[29] במסווה של מתן כבוד, אך למעשה גזר עליה כי תהיה בתולה לנצח ומנע ממנה כל תקווה ללדת.

4. דעתי היא כי אֵלות הגורל הן שהחליטו על ייסוד העיר הגדולה הזאת ועל ראשיתה של האדירה בממלכות תבל, שאין שני לה זולת עוצמתם של האֵלים. הכוהנת הוֶוסטָלית נאנסה, וכאשר ילדה תאומים – נָקבה בשם מָרס כאבי צאצאיה, בין שהאמינה שאכן כך קרה ובין שסברה כי ייחוּסו של האֵל מָרס כאָב יקל על חרפתה. אך גם האֵלים וגם בני האדם לא יכלו להציל אותה ואת צאצאיה מאכזריות המלך. אָמוּליוּס ציווה לכלוא את הכוהנת ולהשליך את הילדים אל מימי הנהר. האֵלים רצו אחרת. באותה עת גאה הטיבֶּר על גדותיו ויצר שלוליות רדודות, שלא אִפשרו להגיע אל אפיקו. האנשים שהביאו את התאומים קיוו כי הילדים יטבעו גם בזרם מים איטי; וכך, כדי למלא אחר מצוות המלך, הניחו את התינוקות קרוב ככל האפשר לקצה השלוליות, במקום שבו צומח כיום עץ הפיקוּס רוּמינָליס (יש האומרים כי בעבר קראו לו פיקוּס רוֹמוּלָריס).

באותם ימים היה זה אזור פראי ושומם. המסורת מספרת שכאשר נסחף הסל הקלוע שבו הונחו התינוקות במים הנסוגים לעבר היבשה, ירדה מן ההרים שמסביב זאבה כדי להרוות את צימאונה. לשמע בכי התינוקות פנתה אליהם, וכדי להיניקם הרכינה בעדינות את דדיה לעברם. רועה עדרו של המלך, פָאוּסטוּלוּס שמו, כך מספרים, מצא אותה מלקקת אותם בלשונה. הוא לקח אותם לביתו על מנת שאשתו לָרֶנטיה תגדלם. יש הסבורים כי לָרֶנטיָה, בגלל מעשיה המופקרים, כונתה 'זאבה' בפי הרועים, וזה מקור הסיפור.[30] כך נולדו השניים וגדלו עד היותם לנערים. כאשר בגרו חדלו לרעות את הצאן ולטפל במשק הבית והחלו לנדוד לעבר היערות כדי להשתעשע, מה שחישל את גופם ורוחם. לא זו בלבד שהתעמתו עם חיות פרא אלא גם תקפו שודדים עמוסי ביזה וחלקו את שללם עם הרועים, שאיתם בילו באחו ובמשחקים. חבורת הצעירים גדלה מדי יום.

5. מסַפּרים שכבר באותם ימים נחוג חג הלוּפֶּרקָליָה[31] על הגבעה הפָּלָטינית,[32] וכי שֵם הגבעה פָּלָנטיום נגזר משמה של פַּלָנטֶאוּם, עיר באַרקָדיה, שקודם לכן נקראה פָּלָטיוּם. מספרים כי אֵוַונדֶר,[33] שהגיע מאַרקָדיה לפני שנים רבות, הביא משם את המנהג של צעירים הרצים עירומים, עושים מעשי קונדס ומתחרים זה בזה בשעשועיהם לכבוד פַּן הליקֶאי,[34] שמאוחר יותר כונה בידי הרומאים אִינוּאוּס.[35] בעוד הצעירים חוגגים טמנו להם מארב כמה שודדים, שרגזו על אובדן שללם. רוֹמוּלוּס הגן על עצמו, אך רֶמוּס נתפס ונמסר לידיו של אָמוּליוּס; שוביו אף האשימו אותו בכך שהוא ואחִיו פלשו לתחומו של נוּמיטוֹר, ויחד עם חבורה של צעירים בזזו אותו כִּבזוז אויב פולש. רֶמוּס נמסר לידי נוּמיטוֹר על מנת שיישא בעונשו.

כבר בתחילה טיפח פָאוּסטוּלוּס את התקווה שהוא מגדל בביתו ילדים שמוצאם מבית המלוכה. הוא ידע כי התינוקות הושארו ליד הנהר בפקודת המלך כאשר הביא אותם לביתו, אך מֵיאן לגלות זאת בטרם עת, אלא אם כן תיקָּרֶה לו הזדמנות נאותה וההכרח יאלצוֹ לעשות זאת. ההכרח בא ראשון, וברוב פחדו גילה לרוֹמוּלוּס מה באמת אירע. בדרך מקרה נזכר גם נוּמיטוֹר, כאשר שמע מרֶמוּס השבוי כי יש לו אח תאום, בנכדיו – שבוודאי רחוקים הם מלהיות עבדים. כאשר בחן את גילם ואת מוצאם הלא־נחוּת, הגיע לאותה מסקנה, ועתה הבין כי רֶמוּס הוא נכדו.

המזימה נרקמה נגד המלך, והטבעת התהדקה סביבו. רוֹמוּלוּס לא יצא נגדו בגלוי בראש חבורת לוחמים, משום שכוחו לא הספיק לו לפתוח במעשי אלימות, אך הוא הורה לחבורת הרועים להסתער על בית המלך, אלה מכאן ואלה משם, וכך סגר עליו. מביתו של נוּמיטוֹר הגיע רֶמוּס ועימו קבוצת צעירים, שאותה קיבץ כדי לעזור לאחיו. בדרך זו הרג רוֹמוּלוּס את המלך.[36]

6. בתחילת המהומה צעק נוּמיטוֹר כי אויב פולש לעיר ותוקף את הארמון. הוא הוליך את לוחמי אַלבָּה לעבר המצודה כדי שיהיו לה לחיל משמר ויגוננו עליה, אבל כאשר ראה את הצעירים פונים לעברו (לאחר שהרגו את המלך) כדי לברכו, מיהר לזַמן אסֵפה והעלה בפניה את פשעי אחִיו ואת מוצא נכדיו: כיצד נולדו, מי גידל אותם ואיך זיהה אותם. לבסוף גילה להם את דבר הירצחו של העריץ ושהוא היה הגורם הישיר לכך. שני האחים צעדו בראש אנשיהם למרכז האסֵפה והכתירו את סבם למלך. צעקת הסכמה פה אחד בקעה מפי ההמון כולו ואישרה את תוארו של המלך ואת שלטונו.

עתה, כאשר נמסרה אַלבָּה לידיו של נוּמיטוֹר, נתמלאו רוֹמוּלוּס ורֶמוּס תשוקה לייסד עיר במקום שבו הושארו וגוּדלו. אוכלוסיית הלטינים ואוכלוסייתה של אַלבָּה התרבו; מלבד זאת נמנו עימם גם הרועים. הודות למספרם הכולל יכלו לקוות כי אַלבָּה וגם לָוויניוּם תיראינה כעיירות לעומת העיר שיום אחד תיווסד על ידם. אך תוכניתם לא עלתה יפה בעטיה של התשוקה החולנית שירשו מאביהם – תאוות השלטון. קללת אביהם היא שדרדרה אותם למלחמת אחים מכוערת ובלתי מוצדקת. מכיוון שהאחים היו תאומים לא היה יכול גילם להכריע ביניהם, והוסכם שיש לשאול בעצת האֵלים הפורשׂים את חסותם על מקומות אלה, והאָוּגוּרים יפָרשו את האותות[37] – מי יהיה זה שישלוט בעיר כאשר תיבָּנה ועל שם מי היא תיקָּרא. רוֹמוּלוּס בחר את הגבעה הפָּלָטינית כמקום שממנו יצפו האָוּגוּרים בָּאותות. רֶמוּס – את הגבעה האָוֶונטינית.[38]

7. מסַפּרים כי רֶמוּס היה הראשון שקיבל את האות מהאָוּגוּרים – להקה בת שישה עֵיטים. בעוד האָוּגוּרים מדווחים על כך, הגיעו תריסר עֵיטים אל רוֹמוּלוּס. כל אחד מהאחים זכה שיקראוהו תומכיו בַּשֵּׁם מלך. אלה צידדו באות שהגיע אליו לראשונה, ואלה צידדו במספרם הגדול יותר. אז החליפו האחים גידופים, ומילות הזעם התפתחו לשפיכות דמים, שבמהלכה נהרג רֶמוּס. המסורת מספרת כי רֶמוּס קפץ על החומות החדשות ולעג לאחיו; רוֹמוּלוּס, נזעם כולו, הרג אותו תוך שהוא מאיים: "כך ימות כל מי שיקפוץ על חומותיי". רוֹמוּלוּס הפך אפוא לשליט יחיד, והעיר שנוסדה נקראה על שם מייסדה.

ראשית מעשהו היה לבצר את הגבעה הפָּלָטינית, ששם גדל. לאֵלים האחרים הקריב כמנהג אַלבָּה; בהֵרַקלֶס (הֶרקולֶס) נהג כמנהג היוונים, כפי שקבע אֵוַונדֶר. המסורת מספרת כי לאחר שהרג הֶרקוּלֶס את גֶריוֹן,[39] הוליך את שווריו המופלאים של זה האחרון במקביל לטיבֶּר, ובחצותו בשחייה את הנהר כאשר העדר שוחה לפניו הגיע אל כרי דשא דשֵנים, שבהם הניח לעדרו להחליף כוח. בהיותו מותש ממסעו שכב תחתיו, ולאחר ששתה לרוויה ואכל לשׂובע שקע בשינה עמוקה. רועה מקומי, קָקוּס[40] שמו, שהיה רב כוח ואֱיָל, נִשבָּה בקסמן של החיות וחמד אותן בלבבו. אך הוא ידע כי אם יוליך אותן למערתו, יגלו עקבות רגליהן את הדרך לבעליהן כאשר יחקור בדבר. לכן בחר קָקוּס את השוורים הנאים ביותר, הִפנה אותם לכיוון הנגדי ומשך אותם אחורנית בזנבותיהם אל המערה. עם שחר התעורר הֶרקוּלֶס, ובהביטו בעדרו הבחין כי חלק ממנו חסר. הוא שם את פעמיו אל המערה הקרובה ביותר בתקווה למצוא עקבות שיוליכוהו אל הבהמות הנעדרות. כאשר ראה כי העקבות פונים כלפי חוץ, התבלבל ונבוך; ובעודו מוליך את עדרו מן המערה והלאה החלו כמה שוורים גועים לעבר אחֵיהם שנשארו מאחור, והשוורים הכלואים במערה נענו להם בגעייה. הֶרקוּלֶס פנה אחורנית וצעד לעבר המערה. בראות קָקוּס את הֶרקוּלֶס ניסה לעוצרו בכוח, אך הֶרקוּלֶס הִכָּה בו באלתו. לשווא שיווע קָקוּס לעזרת חבריו הרועים; הוא נפל שדוּד.

באותם ימים שלט במקומות ההם אֵוַונדֶר, שברח מן הפֶּלֶפּוֹנֶסוּס; שלטונו בא לו יותר מתוקף אישיותו מאשר בשל כוחו ועוצמת ידו. נתיניו העריצוהו על שהמציא את אותיות האלפבית[41] המופלאות, שהיו בגדר חידוש למי שאינו בקי בתחום. הם סגדו לו גם בשל התכונות האלוהיות שייחסו לאימו קַרמֶנטָה,[42] שנחשבה בקרב השבטים לנביאה[43] עוד לפני בואה של הסיבּילָה[44] לאיטליה. והינה נודע לאֵוַונדֶר יום אחד כי הרועים הנסערים נקהלו סביב זָר שלכדוּ בשעת מעשה רצח. לאחר ששמע אֵוַונדֶר מה אירע ומהי הסיבה לכך, התבונן בזָר. הוא הבחין בכך שדמותו גדולה ומעוררת כבוד יותר מזו של בן תמותה רגיל, ושאל אותו למוצאו. כאשר הגיד לו הזָר מה שמו, מי היה אביו והיכן נולד, קרא: "ברוך בואך, הֶרקוּלֶס, בנו של יוּפּיטֶר! אימי, הדוברת את רצון האֵלים, ניבאה לי שאתה תצורף אל חבר האֵלים ברקיע, ובמקום הזה יוקם לכבודך מזבח; האומה שיום אחד תהיה לאומה האדירה ביותר עלי אדמות תקרא לו 'המזבח הגדול ביותר'[45] ותקריב עליו קורבנות בהתאם לטקס פולחנך". הֶרקוּלֶס הושיט לו את יד ימינו ואמר כי הוא מסכים לָאות וכי ימלא את צו הגורל כאשר יקים ויחנוך את המזבח. אז הקריבו בפעם הראשונה שור מובחר מן העדר לכבודו של הֶרקוּלֶס.

עם המשפחות הנכבדות ביותר במקום נמנו הפּוֹטיטִיים והפּינָריים,[46] אשר זומנו כדי לקיים את הטקס ואת החגיגה. והינה אירע שלַפּוֹטיטִיים, שהיו נוכחים בשעה שנקבעה מראש, הוגשו הקרביים, ואילו הפּינָריים באו לקראת סוף המשתה, כאשר הקרביים נאכלו כבר. מכאן מקור המנהג שכל זמן שבית האב הפּינָריי קיים אסור לאכול את הקרביים בעת הקרבת הקורבן. הפּוֹטיטיים, שאֵוַונדֶר לימד אותם, שימשו כוהני הפולחן במשך דורות רבים, עד שהעבירו את עבודת הקודש של משפחתם לידי משרתי הציבור; אז חדל בית האב הפּוֹטיטיי להתקיים. זה היה הפולחן הזר היחיד שאומץ על ידי רוֹמוּלוּס. וגם אז, בכַבּדוֹ אותו, ראוי היה לאותה תהילת עולם שמינה לו גורלו.

8. לאחר שביצע את חובותיו הדתיות כדין, זימן אֵוַונדֶר את ההמון לאסֵפה ונתן להם חוקים; רק הודות להם עלה בידו ללכד אותם לקהילה אחת. עם זאת סבר כי הכפריים לא יִראו חובה לעצמם לשמור את החוקים המקודשים אלא אם כן תהיה הופעתו סמכותית ומרשימה והוא ייטול לעצמו סממני שׂררה. לכן הופיע במלוא עוצמתו והקיף את עצמו בשנים עשר ליקטוֹרים.[47] יש הסבורים כי בחר במספר זה משום שהאָוּגוּרים בישׂרו לו כי בזכותם תהיה המלוכה נחלתו. לעניות דעתי שאל את הכֵּס הקוּרוּלי, את הטוֹגָה פּרַיטֶקסטָה,[48] את סוג המלַווים ואת מספרם מן השכנים האֶטרוּסקים – האֶטרוּסקים בחרו במספר זה משום שכל אחת מתריסר הערים שהתאגדו לבחירת המלך שלחה לטקס ליקטור אחד.

בינתיים התרחבה העיר וגדל היקף חומותיה. בזה אחר זה סופחו אליה עוד שטחים מפָּנים לביצוריהן, שכן החומות נבנו מתוך תקווה כי בעתיד תגדל אוכלוסיית העיר פי כמה וכמה. כדי שהעיר הגדולה לא תישאר ריקה נעזר רוֹמוּלוּס בתוכנית קדומה של מייסדי ערים שמצא לפניו; הללו אספו המוני נוודים עלומי שם ממוצא נחות והעמידו פנים שצאצאיהם עלו מן האדמה. הוא בחר לו מקום המוקף בשתי חורשות בעת שיורדים במדרון הגבעה[49] כדי שישמש מעֵין מקום קדוש.[50] המוני אדם מן העמים השכנים נהרו לשם, ללא הבחנה בין בני חורין לעבדים השואפים להשתחרר ולִזכות בחיים חדשים. המונים אלה הניחו את היסוד להתעצמותה של העיר לקראת גדולתה בעתיד. בהיותו מרוצה מהיקף סמכותו מצא לנכון להוסיף גוף מייעץ[51] לשלטונו. הוא מינה אפוא מאה אבות (סֵנָטוֹרים), הן משום שהמספר נראה לו מספיק בהחלט והן משום שלא נמצאו לו יותר ממאה איש שיכלו לנקוב בשמות אבותיהם.[52] בכל מקרה הם זכו להיקָּרא "אבות" הודות למעמדם; צאצאיהם קיבלו את השם "פַּטריקים".[53]

9. רומא הייתה עתה חזקה דיה כדי לנהל מלחמה נגד כל אחת מן הערים שכנותיה, אך בשל מחסור בנשים לא האריכה גדולתה ימים מעבר לדור אחד, שכן לא הייתה תקווה כי ייוולדו בה צאצאים חדשים, ותושביה לא היו רשאים להתחתן בשכניהם. על פי עצת האבות[54] שלח רוֹמוּלוּס שליחים לכל העמים מסביב לחפש בעלי ברית חדשים לקהילה הצעירה, שיבואו איתם בקשרי נישואין. כמו כל דבר אחר, טענו השליחים, עָרים מתחילות את צעדיהן הראשונות בהיותן כנועות ושפופות; עם זאת יש עָרים אשר ברבות הימים קונות לעצמן עוצמה ותהילה בזכות מידותיהן והודות לחסדי האֵלים. העמים השכנים יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי רומא צמחה בראשיתה הודות לחסדי האלים, והיא תשמור על חסדיהם אלה גם בעתיד. אַל לשכנים לסרב להתמזג בגזע הרומאים ובדמם, שכן הרומאים הם באמת אנשים בעלי מידות ראויות.

בשום מקום לא זכו השליחים לתשובה ידידותית. היה ברור כי העמים השכנים בזים להם, אך בד בבד עם כך הם חוששים לעצמם ולצאצאיהם מפני כוח אדיר זה, המתעצם והולך סביבם. לא פעם נשאלו השליחים האם הרומאים פתחו מקום מקלט גם לנשים, שהרי רק בדרך זו יוכלו להשיג נשים הראויות להינשא. הצעירים הרומאים נפגעו קשות, ונראה היה כי המצב בָּשֵל להתנגשות אלימה. בעודו מסתיר את מורת רוחו קבע רוֹמוּלוּס את הזמן והמקום הנוח לקיומם של המשחקים הנקראים "קוֹנסוּאַליה",[55] הנערכים לכבודו של נֶפּטוּן, פטרון הסוסים.[56] אז ציווה להכריז באוזני העמים השכנים על קיומו של מופע ראווה;[57] נתיניו עשו כל מה שביכולתם, בהתאם למשאביהם וידיעותיהם, כדי לפרסם את המופע ברבים, שכן ציפו לו בכיליון עיניים. רבים התקבצו כדי לחזות בעיר החדשה, בעיקר תושבי המקומות הקרובים ביותר אליהם – קַינינָה, קרוּסטוּמיוּם ואַנטֶמֶנַי; הסָבּינים[58] באו בהמוניהם ועימם נשיהם וילדיהם. הם התארחו בבתי הרומאים ויצאו להתרשם מן העיר, חומותיה ובתיה הרבים, ולא הסתירו את התפעלותם מהתרחבותה של רומא בזמן כה קצר.

אז הגיעה עת המופע. בעוד עיני כולם ומחשבותיהם ממוקדים בתחרויות, התבצע המעשה שאותו תכננו מראש: בהינתן האות זינקו הצעירים הרומאים וחטפו את הנערות הסָבּיניות. ברוב המקרים הן נלקחו באקראי, אך אלה שהיו יפות במיוחד נועדו לאבות הנכבדים ביותר ונישאו לבתיהן על ידי כמה מבני ההמון[59] שנבחרו לשם כך. אחת מהן, שעלתה ביופיה ובחינה על האחרות, נחטפה על ידי חבורת אנשים השייכת לפלוני טַלַסיוּס. כאשר נשאלו על ידי עוברי אורח למי הם נושאים אותה, גערו בהם לבל יתערבו, שכן הם נושאים אותה לטַלַסיוּס. זה מקור הקריאה בחתונות.[60]

המִשחקים הופסקו בבהלה. הורי הנערות נמלטו משם, מלאי צער וזעם. הואיל והוליכו אותם שולל במעשה נפשע זה, האשימו את הרומאים בחילול מנהג הכנסת האורחים הקדוש וביקשו את עזרת האֵלים, שלכבודם התכנסו לחגוג. הנערות החטופות, זועמות לא פחות מהוריהן, איבדו כל תקווה. אך רוֹמוּלוּס בכבודו ובעצמו סבב ביניהן והסביר להן כי גאוות הוריהן היא שהביאה למה שקרה, משום שההורים מנעו מהן את זכות החיתון עם שכניהן. עם זאת, הבטיח, הן תינשׂאינה לרומאים בטקס מלא, תהיינה שותפות ברכושם, תקבלנה אזרחות רומית ותלדנה ילדים – הדבר היקר ביותר לכל אדם עלי אדמות. טוב תעשׂינה אם תרַסֵנָּה את כעסן ותתמסרנה לאֵלֶּה שהגורל הועיד אותן להם. בדרך כלל מתחלפת תחושת העוול ברגש חיבה, ולכן יתברר להן כי בעליהן נוהגים בהן באדיבות; כל אחד מהם יעשה כל מה שביכולתו לא רק כדי להיות בעל ראוי אלא גם כדי לנחם את אשתו על אובדן מולדתה והוריה. קריאות הסכמה מצד הרומאים הצדיקו את דבריו כובשי הלב של רוֹמוּלוּס, כי כל מה שעשו נעשה מתוך תשוקה ואהבה, וכי אין כמו פניות כאלה כדי לכבוש לב אישה.

10. זעמן של הכלות החטופות שכך מעט; ממש באותו זמן קראו הוריהן, לבושים בגדי אֵבל ועיניהם דומעות, לשליטי מדינותיהם לעשות מעשה. הם לא הסתפקו בהבעת זעמם בעריהם אלא נהרו מכל עֵבֶר אל טיטוּס טֶטיוּס, מלך הסָבּינים. הואיל ושמו נודע לתהילה בכל האזור, הגיעו אליו משלחות מכל עבר. גם לאנשי קַינינָה, קרוּסטוּמיוּם ואַנטֶמנַי היה קשר למעשה העוול; לבני שלוש הערים הללו נדמה היה כי טֶטיוּס והסָבּינים משתהים בתגובתם. לכן התכנסו קהילותיהן כדי לתכנן פעילות משותפת. גם אז לא נחה דעתם של בני קַינינָה, הזועמים על אנשי קרוּסטוּמיוּם ואַנטֶמנַי האיטיים. הקַינינים פלשו אפוא לבדם אל אדמת הציבור[61] ברומא. אבל בעודם פזורים בשטח וטרודים בביזה הופיע רוֹמוּלוּס ועימו חייליו וזכה בניצחון קל. כך לימד אותם לקח: זעם שאינו מסתייע בכוח הוא חסר תועלת. הוא רדף אחר צבאם הנמלט, הרג בקרב את מלכם והפשיט מעליו את נשקו.[62] לאחר מכן כבש את עירם במתקפה הראשונה ואז החזיר את צבאו; והואיל והיה להוט להציג לראווה את פעולותיו ולא רק לבצע אותן, תלה את השלל שהפשיט ממצביא האויב המת על מסגרת שנבנתה במיוחד למטרה זו, ועלה אל הקָפּיטוֹליוּם.[63] לאחר שהניח את השלל לרגלי עץ האלון, שנחשב לקדוש בקרב הרועים, העלה קורבן, סימן את גבולות מקדשו של יוּפּיטֶר והעניק לו תואר נלווה. "יוּפּיטֶר פֶרֶטריוּס",[64] אמר, "אני, רוֹמוּלוּס, מנצח ומלך, מקדיש לך את השלל בתוך אותם גבולות שסימנתי בעיני רוחי. זה יהיה המִתחם שבו יניחו הרומאים את השלל לכבודך, כפי שעשיתי אני, כאשר יהרגו את מצביאֵי האויב ומלכיו". זה מקורו של המקדש הראשון שהוקם ברומא. לעתיד לבוא יִראו האלים כי דבריו אלה של מייסד המקדש לא היו דיבורים בעלמא וכי צאצאיו אכן יניחו שם את שללם; כבוד זה לא יאַבֵּד מזוהרו גם כאשר ייקחו בו חלק ההמונים. רק שלוש פעמים[65] בתולדות העיר, על אף כל המלחמות והשנים הרבות שחלפו, היו מי שזכו בכבוד להביא שלל מעין זה.

[4] עיר השוכנת לצפון חופה המערבי של אסיה הקטנה.
[5] אכיווים (Achivi), יוונים; בלשון יחיד (Achivus), יווני. השם נגזר מ־Achaia, אזור בצפון הפֶּלֶפּוֹנֶסוּס, בחלקה הדרומי של יוון.
[6] אַינֵיאַס (Aeneas), מגיבורי מלחמת טרויה, היה דמות אגדית, בן לאֵלָה ונוס ולבן־תמותה; אַנטֶנוֹר (Antenor) היה יועצו של מלך טרוֹיָה, שביקש לפשר בין היוונים לטרויָאנים ולהחזיר את הֶלֶנָה (ראו להלן) ליוונים. לאחר נפילת טרוֹיָה ברח אנטנור עם אביו ובנו לתרַקיה שבצפון יוון, ממנה הגיע לצפון איטליה ושם ייסד את העיר פַּדוּאָה.
[7] הֶלֶנָה (פירוש שמה ביוונית "לפיד"), היפה בנשים, הייתה אשתו של מֶנֶלַאוּס מלך ספַּרטָה. היא נחטפה על ידי פַּריס ונלקחה לטרוֹיָה; החזרתה ליוונים הייתה העילה למלחמת טרוֹיָה, שנמשכה עשר שנים והחריבה את העיר עד היסוד.
[8] Eneti הוא מחוז בפַּפלָגוֹניה שבצפון אסיה הקטנה, הגובל בים השחור.
[9] Veneti הוא שבט בחוף הצפון־מערבי של הים האַדריאָטי, שארצו נקראה וֶנֶטיָה. העיר הראשית בה היא פַּדואָה (Padua), על שם הנהר Padus.
[10] Laurentum הוא חבל בלָטיוּם, כ־20 ק"מ מדרום־מערב לרומא.
[11] Aborigines, שבט ילידי־איטלקי שממנו יצאו הלָטינים. (כיום מציין השם את תושביה הקמאיים של כל ארץ שהיא, ובפרט את אלה של יבשת אוסטרליה).
[12] אות לתחילת המתקפה.
[13] Lares et Penates היו אֵלי הבית ברומא; ה־penates היו שומרי המזָווה, וה־Lares מופקדים על שמירת סף הבית.
[14] Lavinia.
[15] ה־Rutuli היו בני שבט בלָטיוּם.
[16] Caere הייתה עיר גדולה ומפוארת בדרום אֶטרוּריה, כ־60 ק"מ מצפון־מערב לרומא.
[17] Jupiter Indiges, יוּפּיטֶר שהוא יליד מקום מסוים, בניגוד ליוּפּיטֶר השליט בעולם כולו, Jupiter Universalis.
[18] Creusa הייתה בתם של פּריאָמוֹס מלך טרוֹיָה ואשתו הֶקוּבָּה, אשר נישאה לאַינֵיאַס.
[19] Illium היה שמה הלטיני של טרוֹיָה.
[20] יוּליוּס קיסר ובנו המאומץ אוֹקטַביָנוס (אוגוסטוּס) השתייכו לבית האב היוּליָאני.
[21] Alba Longa היא "העיר הלבנה הארוכה" אשר שכנה בלָטיוּם, כ־19 ק"מ מדרום־מזרח לרומא.
[22] מושבה (colonia) מציינת כאן מקום נושב.
[23] אַסקָניוּס.
[24] Tiberis הוא נהר הטיבֶּר, שאורכו כ־400 ק"מ; ראשיתו בהרי האָפֵּנינים והוא זורם דרומה דרך רומא ונשפך לים ליד אוֹסטִיָה.
[25] Silva, יער, הוא מקור השם Silvius.
[26] Prisci Latini. ליוויוס ביקש להבחין בין הלָטינים שממוצא אתני קמאי לבין הלטינים המאוחרים, שבהם לא נשמר טוהר המוצא הלטיני.
[27] רשימת מלכי אַלבָּה המובאת כאן נבעה מן הצורך למלא את החלל שנוצר בין חורבן טרוֹיָה (במאה ה־12 לפנה"ס) לבין ייסוד רומא (אמצע המאה השמינית לפנה"ס).
[28] הגבעה האָוֶונטינית לא הייתה אז חלק מרומא, כלומר לא שכנה בתוך "האזור המקודש" (pomerium) של העיר.
[29] שש נערות בתולות (virgines vestalis) שירתו את האלה וֵסטָה (Vesta), אֵלַת האח המבוערת, ושמרו על אש התמיד במקדשה לבל תכבה. אם חוּללו בתוליהן הן הומתו באכזריות.
[30] בלטינית 'זאבה' (lupa) פירושה גם 'פרוצה'. הזאבה והתאומים הפכו לסמלה המפורסם של רומא. מאוחר יותר (במאה השלישית לפנה"ס) הוצב פסל הזאבה המיניקה על הגבעה הפַּלָטינית.
[31] Lupercalia היה טקס פולחני עתיק, שמקורו ברצון להגן על העדרים מפני זאבים.
[32] Collis Palatium הייתה אחת משבע הגבעות שעליהן הוקמה רומא.
[33] אֵוַונדֶר ברח מאַרקָדיָה, לאחר שרצח את אביו כדי להגן על אחיו, והתיישב על גדת נהר הטיבֶּר.
[34] פולחנו של פַּן, אֵל הרועים, התנהל על הר ליקֵאוּס באַרקָדיָה.
[35] Inuus הוא כינויו של פַאוּנוּס (Faunus), אֵל היערות והשדות הרומאי, מקבילו של האֵל פַּן היווני.
[36] אָמוּליוּס.
[37] הרומאים האמינו כי האֵלים מגלים את רצונם על ידי שליחת אותות, כגון מעוף הציפורים בשמיים. האָוּגוּרים (augures) היו הכוהנים אשר פירשו את האותות בטקס הנקרא אָוּספּיקיוּם (auspicium), שנערך לפני כל אירוע ציבורי חשוב, כגון יציאה לקרב.
[38] ברומא היה נהוג לחלק את השמיים לארבעה חלקים על ידי מתיחת שני קווים דמיוניים החותכים זה את זה, ממזרח למערב ומצפון לדרום. רוֹמוּלוּס בחר רבע אחד ורֶמוּס בחר רבע אחר.
[39] המטלה העשירית מתריסר המטלות של הֶרקולֶס: הריגת גֶריוֹן, Geryon, הענק בעל שלושת הראשים, והשתלטות על עדריו.
[40] משמעות השם Cacus היא 'אדם רע'.
[41] האלפבית הרומאי (הלטיני) הושפע מן האלפבית האטרוסקי, ובזה האחרון ניכרו עקבות השפעתו של האלפבית היווני.
[42] מקור שמה הוא Carmen, בלטינית: שירה שיש בה משום קסם שלא מן העולם הזה, נבואה.
[43] בדומה לאוֹרָקוּלוּם בדֶלפי הייתה קַרמֶנטָה משיבה תשובות מעורפלות, ובכך תרמה לעליית בנה לשלטון.
[44] הסיבּילות היו כוהנות־נביאות יווניות. אחת מהן הגיעה לאיטליה והתיישבה בקוּמַי שבקַמפָּניָה, לא הרחק מרומא, שם התנבאה מתוך מערה. היא הביאה איתה תשעה קובצי־נבואות, שאותם הציעה למכירה ללוקיוס טרקוויניוס סוּפֶּרבּוּס, אחרון מלכי רומא, במחיר גבוה להחריד. לאחר שסירב המלך לקנותם, השמידה שלושה מתוכם והציעה את השישה הנותרים באותו מחיר עצמו. גם אז מיאן טרקוויניוס לקנותם, והיא השמידה עוד שלושה. השלושה הנותרים היו לרכושה של רומא. אלה הם "ספרי הסיבּילות" הקדושים, שנשמרו במקדש יופיטר בגבעת הקָפּיטוֹל ושבהם היו עשרה אנשי דת מעיינים רק בעיתות משבר.
[45] ara maxima. הפולחן היה נתון בידי שני בתי־אב אלה ולא בידי המדינה.
[46] Potitii et Pinarii.
[47] ה־lictores היו מעין משמר כבוד של המלך; סמלם היה גרזן דו־צדדי וזרדים שנשאו על כתפיהם: הגרזן ציין את סמכותם להוציא להורג, והזרדים את סמכותם להצליף בעבריינים. לאחר שנכחדה המלוכה מרומא בסוף המאה השישית לפנה"ס, שירתו הליקטוֹרים את המגיסטרָטים הבכירים (הקונסול והפּרַיטור).
[48] sella curulis, כֵּס שנהב ללא ידיות או משענת, שעליו ישבו רק רמי המעלה. נלקח מן המסורת האֶטרוּסקית. ה־toga praetexta הייתה גלימה שפַּס ארגמן נתפר בשוליה, סמל של שׂררה.
[49] הקָפּיטוֹלינית.
[50] asylum, מקום בעל צביון דתי שאין לפגוע בנכנסים אליו מפאת קדושתו.
[51] consilium. הסֵנָט (senatus) הראשון היה גוף מייעץ אך לא מחוקק.
[52] כל אחד מן האבות (Patres familiares) עמד בראש בית אב (gens, ברבים gentes).
[53] ה־Patricii היו צאצאי המשפחות המיוחסות שייסדו את רומא. האבות היו כולם מן המעמד הפַּטריקי. כל מי שלא נמנה על הפטריקים היה פּלֶבֶּאי. הפּלֶבֶּאים היו ההמון (plebs), קבוצה גדולה של אזרחים בעלי מקצועות שונים שהמכנה המשותף ביניהם היה אי היותם פַּטריקים.
[54] הסנטורים. כל הסנטורים־האבות היו פטריקים (patricii), המשפחות המיוחסות.
[55] Consualia היה חג התבואה שנחוג לכבודו של קוֹנסוּס (Consus), אֵל האסמים או משק הבית. לימים נוספו לו מרוצי סוסים או מרוצי פרדות שהוקדשו לאל נֶפּטוּן, מקבילו של האֵל היווני פּוֹסֵידון, אֵל הים, שהוא גם פטרון הסוסים (בימות החג השביתו את בהמות המשא מכל מלאכה).
[56] Neptunus Equestris.
[57] spectaculum.
[58] שבט איטלקי ששכן בהרי האָפֵּנינים, כ־100 ק"מ מצפון־מזרח לרומא. רומא שאלה מהם פולחנים דתיים, מנהגי קבורה וקשרי נישואין. היא לא כבשה את ארצם אלא התמזגה איתה. אך במאה הרביעית לפנה"ס פרצו מלחמות דמים בין הרומאים לבין הסָבּינים.
[59] פּלֶבֶּאים (plebes), המוני העם, הם מי שאינם פטריקים.
[60] Talassio היה אֵל הכלולות הסָבּיני.
[61] ager Romanus. מרחב המדינה הרומאית גדל עם סיפוח השטחים שנכבשו מן העמים סביבה.
[62] במקור spolia opima (השלל הנכבד או המובחר ביותר). היה זה אות הכבוד הגבוה ביותר שהוענק למצביא רומי שהרג את המצביא היריב בקרב פנים אל פנים, הפשיט מעליו את כלי נשקו והקדישם ליוּפּיטֶר.
[63] הקָפּיטוֹליוּם (Capitolium), או "הגבעה הקָפּיטוֹלינית", הייתה אחת משבע הגבעות שעליהן נוסדה רומא.
[64] מקור התואר "פֶרֶטריוּס" (Jupiter Feretrius) הוא ה־feretrum במקדש שהוקם על הקָפּיטוֹליוּם – מסגרת עץ האלון, שעליה תלה המצביא שהכריע את אויבו בקרב את שללו (spolia).
[65] הפעם השנייה הייתה כאשר בשנת 247 לפנה"ס הרג הקונסול הרומי מנהיג גאלי (גאלים – שבטים שישבו ממערב להרי האָלפּים, היום צרפת) בקרב פנים אל פנים, הפשיט מעליו את כל כלי נשקו והקדישם. הפעם השלישית הייתה בשנת 222 לפנה"ס כאשר הקונסול הרומי מַרקֶלוּס, מגדולי המצביאים הרומיים, הרג בשדה הקרב את יריבו, מצביא גאלי, והפשיט מעליו את כלי נשקו.