חשבון לרצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חשבון לרצח
מכר
מאות
עותקים
חשבון לרצח
מכר
מאות
עותקים

חשבון לרצח

4.7 כוכבים (12 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: מיכאל תבור
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 426 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 6 דק'

תקציר

מה הייתם עושים אילו יום אחד בעת ארוחת צוהריים שגרתית, היה מתיישב מולכם עבריין אלים, שליחו של ראש כנופיית פשע, מכוון אליכם אקדח מתחת לשולחן ואומר לכם: הכסף שלכם — שלי. הבית שלכם — שלי. החיים שלכם — שלי? 
מה הייתם עושים אם לתוך שלוות חייכם המסודרת היו חודרים מעקבים, חטיפות, סכינים, גוויות של חיות מחמד על סף הדלת, פיצוץ מכוניות, מחסלים, ואנשים שמקצועם הוא להיפטר מגופות של נרצחים? 
זה בדיוק מה שקרה ליגאל דוראל, רואה חשבון אפרורי במשרד קטן, אישה, שתי בנות, עץ לימון בחזית הבית. החיים שלו לא הלכו לשום מקום מיוחד. עכשיו הם עמדו ללכת לעזאזל: מישהו אחר חטא. מישהו אחר חב כספים לעולם התחתון. מישהו החליט שיגאל הוא זה צריך לפרוע את החוב. 
ירמי כהן, ראש כנופיית פשע, החליט בלי להקדיש לכך מחשבה מיוחדת, לרמוס אזרח קטן — סתם כי הוא היה יכול וכי ככה זה: יש אנשים שרומסים ויש אנשים שגורלם להירמס.
או שלא. ייתכן שהתרחשה כאן טעות סטטיסטית נדירה — ויש אדם שלא יניח לאף אחד לרמוס את חייו, יהיה מה שיהיה. בלתי צפוי. 

פרק ראשון

חלום 
הלילה שבין 17 ו-18 במאי
הסיוט מוחשי מדי. אני לא יכול להחליט אם הוא חלום או מציאות. 
קילוח הדם מציף את חולצתו של האיש, שולח לשון כהה אל מכנסיו ומתחיל להיקוות בשלולית שחורה באור העמום של החדר. פניו של האיש, שעד לפני רגע עטו הבעה מאיימת, הופכים למסיכת אימה וכאב. גופו מתפתל ומתעוות ואני, כמו רובוט שאינו מודע למעשיו, נועץ את הסכין בחלק העליון של בטנו, מתחת לכלוב הצלעות, בזווית כלפי מעלה. הסכין שבידי — סכין קצבים ארוכה עם בסיס רחב ולהב חד כתער גילוח — מפלחת את רקמת הבשר האנושית ללא התנגדות. 
כל האירוע בוער במוחי, חי וברור כמו סרט היי-דפינישן. כמה מטרים מאיתנו, מעברו האחר של המחסן, אני מבחין בזווית עיני בבחור השני. הוא שרוע על צידו, מכווץ בתנוחה עוברית, כאילו מבקש להירדם. 

• • •

אני מזדקף בבהלה במיטתי. גופי שטוף כולו זיעה, על אף הרחש השקט של המזגן, המעיד שהחדר מצונן. האם הרגתי מישהו?! אני מקרב את כפות ידיי אל פניי ומביט בהן באור פנס הרחוב המסתנן מבעד לשלבי התריסים. הן נקיות. לבנות. אין עליהן כתמי דם. אבל אם זה רק חלום, מדוע הוא כל כך חי וברור? אולי הסיוט הזה הוא רק תוצאה של המתח שבו אני שרוי כבר זמן מה. אני מכחיש, אך בתוך מוחי מתפתלת אימה המגיחה ממקום של ידיעה עמוקה. 
נאוה שרועה לצידי על המיטה. פניה שלוות. נשימתה קצובה. באור פנס הרחוב המתגנב לחדר היא נראית כמו נערה מתבגרת, פגיעה ועדינה. היא אינה שונה בהרבה מבנותינו הצעירות. היא והן — בנות גיל העשרה המוקדם — נראות כאילו נוצקו מאותה תבנית. אותו מבנה פנים, אותו שיער חום שגוונים בהירים שזורים בו, אותן שפתיים מתפנקות. חברים אמרו לה שהיא מזכירה את פנלופה קרוז. היא אוהבת להזכיר זאת. האור העמום מדגיש קווי עור פניה וצווארה החלק. גם כעת, כשהיא בת ארבעים ושתיים, רק קווים עדינים, בלתי מורגשים כמעט, מתווים את סימני גילה המתגנב אל עורה הלבן. דממה בחדר. רק קולו השל המזגן מפר אותה בזמזום חלוש. הכול נראה שליו. היא נראית כה פגיעה. אני מתיישב על קצה המיטה. המתח שעוררו בי האירועים שהיו או לא היו הולך ומתפשט בי. כעת אני ער לגמרי. 
אני מביט שוב בכפות ידיי. לבי הולם ברקותיי ומהדהד באוזניי. אני מחפש סימנים לכתמי דם. התמונות שבות אליי בחיוּת מדהימה. בראשי משתוללת תמונה לא הגיונית — אני נועץ סכין רחבת להב בבטנו של אדם, מניע אותה מעלה ומטה וחותך. האיש רוקד מולי עם תנועת הסכין, מנסה נואשות לחמוק מגורלו. גופו מתפתל. פניו מעוותות. מפיו נפלטות נהמות משונות, ואז גופו הופך רופס. אני משחרר אותו והוא צונח ארצה. אני שומט את הסכין מידי, אבל גם כשהוא שכוב על פניו, וכתם אדום מתפשט והולך מתחת לגופו, אני מרים מוט ברזל מן הרצפה וחובט בראשו באכזריות ובאימה. האדרנלין מציף אותי. אני רוצה לבקע את ראשו במהלומות מתכת. הקול העמום של מפגש המוט עם הגולגולת אינו מותיר ספק: זהו צליל המפגש של חומר פריך עם חומר קשה ממנו והתוצאה ברורה. 
אני יודע בוודאות שאני חייב להרוג אותו. אסור שיישאר בחיים. הוא משמיע אנחה של ויתור ואז משתתק. בכוח של אימה וחשש אני חובט בגופה חבטה אחרונה, רק ליתר ביטחון, והגופה הדוממת מקפצת מעוצמת המכה. אין סימני חיים. אני הופך את הגופה ברגלי. עיניו של האיש קרועות לרווחה, מבטו מזוגג, פיו מעוות כאילו רצה לפרוץ בבכי. זרזיף דם מעורב ברוק מוקצף נוזל מפיו אל סנטרו. המחשבה האחרונה שחלפה במוחו הייתה מן הסתם פחד ורחמים על עצמו. המבט המיוסר שקפא בפניו מנסה לספר סיפור או לבקש בקשה אחרונה. אבל האיש הזה כבר לא יבקש דבר. 
אני מביט סביבי ומבחין בגופו השרוע של הבלונדיני הרזה. אני מתקרב בזהירות, ספוג גועל ופחד. אני מתגבר על תחושת הבחילה ומנסה להפוך את האיש בעזרת רגלי. הוא רזה מאוד, אך כבד מאוד. אי אפשר להזיז אותו כמעט. גם הוא אינו מגלה סימני חיים. אני דורך בשלולית הדם הענקית שליד כתפו ונרתע לאחור. אין לי ספק. שניהם מתים. 
אני פונה לברוח.
אני?! רוצח? קשה להאמין. קשה לתפוש. חלום בלהות או שאולי באמת אני רוצח?! ואולי זו רק הגנה עצמית? אבל לפי התמונה שעלתה במוחי עשיתי הרבה יותר מלהגן על עצמי. מחשבה טורדנית מתגנבת כזרם קר ולא נעים: אולי אני מסוכן לסובבים אותי? אולי אני מסוכן לאנשים שאני אוהב? אולי אם ארגיש שוב צל של איום אשוב וארצח? האם האיומים ממשיים או דמיוניים? האם אני שולט במעשיי?
ואולי רצחתי כבר קודם? האם יש קרבנות נוספים שהדחקתי? נדמה לי שהרגתי בעבר, אבל אני לא מצליח להיזכר — מוחי כמו משותק בחלקו, מסתיר ממני דברים. תת המודע מתעתע בי ושולח רמזים מעורפלים. אני כמעט יודע שרצחתי בעבר, אבל הפרטים מתמסמסים ממני והלאה. תמונות מטושטשות חולפות בראשי, אני מנסה להיאחז בקרעי רמזים המרחפים בהכרתי, אך אינם הופכים ממשיים. רק שבבים של תמונות וערפילי אירועים ללא תוכן ברור. אני מביט באשתי וחש חרדה בלתי מוכרת מטפסת מקרביי אל שיפולי גרוני. אולי אני איזה סוג של פסיכופת או בכלל סכיזופרן אלים? אחד כזה שברגעים מסוימים מנותק מהמציאות ואינו אחראי למעשיו? 

אשתי נאנחת קלות ומסתובבת לצד השני. גרוני יבש ומעקצץ. אני קם מהמיטה ופוסע אל המטבח כדי לשתות משהו. מה השעה? אני מנסה לפענח את הספרות בשעון בעיצוב דיגיטלי משונה שהיא קנתה לפני שנה ביריד מעצבים. ארבע ועשרים לפנות בוקר. אני לא רגיל להיות ער בשעות כאלה. אני חייב לישון עוד שעתיים וחצי לפחות. שעות השינה האלה יחסרו לי מחר. אני חייב לישון שבע שעות. המחקרים החדשים שעליהם מספרים מדורי רפואה הפופולרית קובעים שזהו הזמן האופטימלי המומלץ לאדם. הם כבר 'ויתרו' על דרישת שמונה שעות שינה, אבל דוחים בתוקף שינה של פחות משבע שעות. 
כאילו שזו הבעיה הגדולה ביותר שלי. אשתה כוס חלב ואחזור לישון. אני לא טיפוס של כדורי שינה, אבל מאז שציפי, המורה לתנ"ך, הסבירה לנו את סיפור יעל וסיסרא אני מניח שחלב מרדים. ככה אמרה ציפי, ואני נשארתי עם האמת הזאת. האם יעל הצליחה להירדם לאחר שתקעה לסיסרא יתד לגולגולת? בחורה קטלנית שהרגה לוחם שנמלט משדה הקרב. אומנם מפקד צבאי בכיר, אבל בכל זאת אורח. פליט. האם גם היא שתתה אחר כך כוס חלב כדי להירדם ולישון את שארית הלילה? או שאולי המתינה שטופת אדרנלין לבעלה, חבר הקיני, שישוב מענייניו?
ובכלל מה עשה חבר הקיני בחוץ בשעות כאלו? אף אחד לא סיפר לנו. אולי הייתה לו אישה נוספת באוהל מרוחק? אולי זו הסיבה לאגרסיה של יעל. אולי סיסרא נפל קרבן לסכסוך משפחתי. נו, לפחות הוא נכנס לתנ"ך. 
אגדות עתיקות. אני יוצא מדעתי. מחשבות על רצח כפול. שעון עם ספרות מתעתעות. אני שותה את כוס החלב ושב למיטה.

לבי פועם בקצב מהיר, אך באורח פלא אני מצליח להירגע בעודי שוכב על הצד. רגליי כפופות מעט, יד אחת מחבקת כרית מתחת לראש. היד השנייה כפופה בזווית ישרה כשכף היד שעונה אל המיטה. אשתי סבורה שזו תנוחה מוזרה. לי נוח כך. כך אני נרדם. כעבור זמן קצר, קצר מדי, הטלפון מעיר אותי. אני מעיף מבט בשעון, קצת אחרי שמונה וחצי. מאוחר. אני נלחץ. 
— "קמת?" אומרת אשתי מעברו השני של הקו.
— "כן," אני משיב ונחפז להתרומם מהמיטה.
— "יופי. תתאושש ואז נדבר." היא מנתקת.
אני מנסה לשחזר את חלום הלילה הרע. הפרטים חומקים ממני. זוכר רק דם, מוות, בריחה. אני מנסה להתנער. שוטף את הפנים בחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה שלנו, מנסה להתגלח במהירות, אבל מנסה להימנע מהחתכים הנלווים בדרך כלל לגילוח נחפז. שערה ארוכה ושחורה מבצבצת מהנחיר שלי. מתי היא הספיקה לצמוח לאורך כזה? אני מנסה לתפוס אותה ולתלוש. רגע של כאב ואז אני ממולל אותה בסיפוק בין אצבעותיי ונותן לה לנשור מטה. 
אני יורד למטבח שבקומה התחתונה, מרתיח מים לקפה, מוציא עוגיית פירות יבשה מקופסת פח ואוכל אותה. שוקל אם להוציא נוספת ומוותר. נראה לי שקו המותניים שלי התעבה במקצת לאחרונה. הבית ריק. אשתי יצאה כבר לפני יותר משעה ולקחה איתה את הילדות לבית הספר ומשם המשיכה לעבודתה. את הטלפון הרימה, כנראה, כשכבר חנתה ליד משרדה. קמתי מאוחר, לעזאזל. מה קורה לי? היא בוודאי ראתה שאני ישן שינה עמוקה ולא רצתה להעיר אותי.

ברחוב אני מבחין במכונית הנוסעת לצדי לאט. אני זורק מבט חשדני לעברה ונע לעומק המדרכה, קרוב לכניסה לחנויות. אם יהיה צורך, אזנק פנימה ואתחבא. האם אני מהיר מספיק? בשכונה, בקבוצת הכדורסל שבה אני משחק, אני אחד השחקנים האתלטיים ולכן, בגלל חוסר כישרוני המובהק בקליעה לסל, אני ממונה בדרך כלל על שמירה חזקה על כוכבי היריב. מהיר או לא, אני יודע היטב שרק בסרטים מצליחה מהירות אנוש להתגבר על מהירות קליע שנורה במהירות של ארבע מאות מטרים בשנייה מקנה אקדח סטנדרטי. רק ג'ק ריצ'ר יודע לחשב במדויק לאן לזוז. במציאות, גם לוחמים שהיו לאגדה בחייהם, כמו עמנואל מורנו, פסקל אברהמי או גד מנלה, לא הצליחו לחמוק מקליע ו"מצאו את מותם," כפי שאומר הסלנג התקשורתי. אם לא אזהר, גם אני לא אגיע לסוף הסרט.
עדיף פחדן חי מגיבור מת, מהדהדת בראשי הקלישאה. הפחד שתפס אותי מביך אותי במידה מסוימת. אני לא אוהב לחשוב על עצמי כפחדן. זהיר, כן. פחדן, לא. המכונית מאיצה וממשיכה בדרכה. אין כאן שום דבר. אבל התגובות שלי באחרונה הן של בן אדם נוירוטי — דרוך וקופץ בגלל כל צל של איום.

אני גם מדבר לעצמי בקול רם. אני חייב לשים לב לכך, לפחות כשיש אנשים בסביבה הקרובה. אנשים שומעים ומרימים גבה. ותמהים. אני לא זוכר מתי בדיוק נוצר ההרגל החדש הזה. אולי זו ההוכחה לכך שאני משתגע.
אני לא בטוח ממה עליי לחשוש יותר: אם באמת רצחתי, יש סיכוי שיתפסו אותי ויאשימו אותי ברצח — ואז שלום-שלום לחיים שלי כפי שהכרתי אותם עד היום. או שאולי הסכנה הגדולה ביותר היא שמי ששלחו את שני האנשים שהרגתי יבואו לסגור חשבון ולחסל אותי. או גרוע מזה — בדרך להרוג אותי הם יפגעו בנאווה ובבנות. האם אצטרך להרוג אנשים נוספים עד שהעניין יסתיים? מי אני: רואה חשבון מרובע, נשוי ואב לשתי ילדות, או רוצח מטורף? מה מציאות כאן ומה חלום?

עוד על הספר

  • הוצאה: מיכאל תבור
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 426 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 6 דק'
חשבון לרצח מיכאל תבור

חלום 
הלילה שבין 17 ו-18 במאי
הסיוט מוחשי מדי. אני לא יכול להחליט אם הוא חלום או מציאות. 
קילוח הדם מציף את חולצתו של האיש, שולח לשון כהה אל מכנסיו ומתחיל להיקוות בשלולית שחורה באור העמום של החדר. פניו של האיש, שעד לפני רגע עטו הבעה מאיימת, הופכים למסיכת אימה וכאב. גופו מתפתל ומתעוות ואני, כמו רובוט שאינו מודע למעשיו, נועץ את הסכין בחלק העליון של בטנו, מתחת לכלוב הצלעות, בזווית כלפי מעלה. הסכין שבידי — סכין קצבים ארוכה עם בסיס רחב ולהב חד כתער גילוח — מפלחת את רקמת הבשר האנושית ללא התנגדות. 
כל האירוע בוער במוחי, חי וברור כמו סרט היי-דפינישן. כמה מטרים מאיתנו, מעברו האחר של המחסן, אני מבחין בזווית עיני בבחור השני. הוא שרוע על צידו, מכווץ בתנוחה עוברית, כאילו מבקש להירדם. 

• • •

אני מזדקף בבהלה במיטתי. גופי שטוף כולו זיעה, על אף הרחש השקט של המזגן, המעיד שהחדר מצונן. האם הרגתי מישהו?! אני מקרב את כפות ידיי אל פניי ומביט בהן באור פנס הרחוב המסתנן מבעד לשלבי התריסים. הן נקיות. לבנות. אין עליהן כתמי דם. אבל אם זה רק חלום, מדוע הוא כל כך חי וברור? אולי הסיוט הזה הוא רק תוצאה של המתח שבו אני שרוי כבר זמן מה. אני מכחיש, אך בתוך מוחי מתפתלת אימה המגיחה ממקום של ידיעה עמוקה. 
נאוה שרועה לצידי על המיטה. פניה שלוות. נשימתה קצובה. באור פנס הרחוב המתגנב לחדר היא נראית כמו נערה מתבגרת, פגיעה ועדינה. היא אינה שונה בהרבה מבנותינו הצעירות. היא והן — בנות גיל העשרה המוקדם — נראות כאילו נוצקו מאותה תבנית. אותו מבנה פנים, אותו שיער חום שגוונים בהירים שזורים בו, אותן שפתיים מתפנקות. חברים אמרו לה שהיא מזכירה את פנלופה קרוז. היא אוהבת להזכיר זאת. האור העמום מדגיש קווי עור פניה וצווארה החלק. גם כעת, כשהיא בת ארבעים ושתיים, רק קווים עדינים, בלתי מורגשים כמעט, מתווים את סימני גילה המתגנב אל עורה הלבן. דממה בחדר. רק קולו השל המזגן מפר אותה בזמזום חלוש. הכול נראה שליו. היא נראית כה פגיעה. אני מתיישב על קצה המיטה. המתח שעוררו בי האירועים שהיו או לא היו הולך ומתפשט בי. כעת אני ער לגמרי. 
אני מביט שוב בכפות ידיי. לבי הולם ברקותיי ומהדהד באוזניי. אני מחפש סימנים לכתמי דם. התמונות שבות אליי בחיוּת מדהימה. בראשי משתוללת תמונה לא הגיונית — אני נועץ סכין רחבת להב בבטנו של אדם, מניע אותה מעלה ומטה וחותך. האיש רוקד מולי עם תנועת הסכין, מנסה נואשות לחמוק מגורלו. גופו מתפתל. פניו מעוותות. מפיו נפלטות נהמות משונות, ואז גופו הופך רופס. אני משחרר אותו והוא צונח ארצה. אני שומט את הסכין מידי, אבל גם כשהוא שכוב על פניו, וכתם אדום מתפשט והולך מתחת לגופו, אני מרים מוט ברזל מן הרצפה וחובט בראשו באכזריות ובאימה. האדרנלין מציף אותי. אני רוצה לבקע את ראשו במהלומות מתכת. הקול העמום של מפגש המוט עם הגולגולת אינו מותיר ספק: זהו צליל המפגש של חומר פריך עם חומר קשה ממנו והתוצאה ברורה. 
אני יודע בוודאות שאני חייב להרוג אותו. אסור שיישאר בחיים. הוא משמיע אנחה של ויתור ואז משתתק. בכוח של אימה וחשש אני חובט בגופה חבטה אחרונה, רק ליתר ביטחון, והגופה הדוממת מקפצת מעוצמת המכה. אין סימני חיים. אני הופך את הגופה ברגלי. עיניו של האיש קרועות לרווחה, מבטו מזוגג, פיו מעוות כאילו רצה לפרוץ בבכי. זרזיף דם מעורב ברוק מוקצף נוזל מפיו אל סנטרו. המחשבה האחרונה שחלפה במוחו הייתה מן הסתם פחד ורחמים על עצמו. המבט המיוסר שקפא בפניו מנסה לספר סיפור או לבקש בקשה אחרונה. אבל האיש הזה כבר לא יבקש דבר. 
אני מביט סביבי ומבחין בגופו השרוע של הבלונדיני הרזה. אני מתקרב בזהירות, ספוג גועל ופחד. אני מתגבר על תחושת הבחילה ומנסה להפוך את האיש בעזרת רגלי. הוא רזה מאוד, אך כבד מאוד. אי אפשר להזיז אותו כמעט. גם הוא אינו מגלה סימני חיים. אני דורך בשלולית הדם הענקית שליד כתפו ונרתע לאחור. אין לי ספק. שניהם מתים. 
אני פונה לברוח.
אני?! רוצח? קשה להאמין. קשה לתפוש. חלום בלהות או שאולי באמת אני רוצח?! ואולי זו רק הגנה עצמית? אבל לפי התמונה שעלתה במוחי עשיתי הרבה יותר מלהגן על עצמי. מחשבה טורדנית מתגנבת כזרם קר ולא נעים: אולי אני מסוכן לסובבים אותי? אולי אני מסוכן לאנשים שאני אוהב? אולי אם ארגיש שוב צל של איום אשוב וארצח? האם האיומים ממשיים או דמיוניים? האם אני שולט במעשיי?
ואולי רצחתי כבר קודם? האם יש קרבנות נוספים שהדחקתי? נדמה לי שהרגתי בעבר, אבל אני לא מצליח להיזכר — מוחי כמו משותק בחלקו, מסתיר ממני דברים. תת המודע מתעתע בי ושולח רמזים מעורפלים. אני כמעט יודע שרצחתי בעבר, אבל הפרטים מתמסמסים ממני והלאה. תמונות מטושטשות חולפות בראשי, אני מנסה להיאחז בקרעי רמזים המרחפים בהכרתי, אך אינם הופכים ממשיים. רק שבבים של תמונות וערפילי אירועים ללא תוכן ברור. אני מביט באשתי וחש חרדה בלתי מוכרת מטפסת מקרביי אל שיפולי גרוני. אולי אני איזה סוג של פסיכופת או בכלל סכיזופרן אלים? אחד כזה שברגעים מסוימים מנותק מהמציאות ואינו אחראי למעשיו? 

אשתי נאנחת קלות ומסתובבת לצד השני. גרוני יבש ומעקצץ. אני קם מהמיטה ופוסע אל המטבח כדי לשתות משהו. מה השעה? אני מנסה לפענח את הספרות בשעון בעיצוב דיגיטלי משונה שהיא קנתה לפני שנה ביריד מעצבים. ארבע ועשרים לפנות בוקר. אני לא רגיל להיות ער בשעות כאלה. אני חייב לישון עוד שעתיים וחצי לפחות. שעות השינה האלה יחסרו לי מחר. אני חייב לישון שבע שעות. המחקרים החדשים שעליהם מספרים מדורי רפואה הפופולרית קובעים שזהו הזמן האופטימלי המומלץ לאדם. הם כבר 'ויתרו' על דרישת שמונה שעות שינה, אבל דוחים בתוקף שינה של פחות משבע שעות. 
כאילו שזו הבעיה הגדולה ביותר שלי. אשתה כוס חלב ואחזור לישון. אני לא טיפוס של כדורי שינה, אבל מאז שציפי, המורה לתנ"ך, הסבירה לנו את סיפור יעל וסיסרא אני מניח שחלב מרדים. ככה אמרה ציפי, ואני נשארתי עם האמת הזאת. האם יעל הצליחה להירדם לאחר שתקעה לסיסרא יתד לגולגולת? בחורה קטלנית שהרגה לוחם שנמלט משדה הקרב. אומנם מפקד צבאי בכיר, אבל בכל זאת אורח. פליט. האם גם היא שתתה אחר כך כוס חלב כדי להירדם ולישון את שארית הלילה? או שאולי המתינה שטופת אדרנלין לבעלה, חבר הקיני, שישוב מענייניו?
ובכלל מה עשה חבר הקיני בחוץ בשעות כאלו? אף אחד לא סיפר לנו. אולי הייתה לו אישה נוספת באוהל מרוחק? אולי זו הסיבה לאגרסיה של יעל. אולי סיסרא נפל קרבן לסכסוך משפחתי. נו, לפחות הוא נכנס לתנ"ך. 
אגדות עתיקות. אני יוצא מדעתי. מחשבות על רצח כפול. שעון עם ספרות מתעתעות. אני שותה את כוס החלב ושב למיטה.

לבי פועם בקצב מהיר, אך באורח פלא אני מצליח להירגע בעודי שוכב על הצד. רגליי כפופות מעט, יד אחת מחבקת כרית מתחת לראש. היד השנייה כפופה בזווית ישרה כשכף היד שעונה אל המיטה. אשתי סבורה שזו תנוחה מוזרה. לי נוח כך. כך אני נרדם. כעבור זמן קצר, קצר מדי, הטלפון מעיר אותי. אני מעיף מבט בשעון, קצת אחרי שמונה וחצי. מאוחר. אני נלחץ. 
— "קמת?" אומרת אשתי מעברו השני של הקו.
— "כן," אני משיב ונחפז להתרומם מהמיטה.
— "יופי. תתאושש ואז נדבר." היא מנתקת.
אני מנסה לשחזר את חלום הלילה הרע. הפרטים חומקים ממני. זוכר רק דם, מוות, בריחה. אני מנסה להתנער. שוטף את הפנים בחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה שלנו, מנסה להתגלח במהירות, אבל מנסה להימנע מהחתכים הנלווים בדרך כלל לגילוח נחפז. שערה ארוכה ושחורה מבצבצת מהנחיר שלי. מתי היא הספיקה לצמוח לאורך כזה? אני מנסה לתפוס אותה ולתלוש. רגע של כאב ואז אני ממולל אותה בסיפוק בין אצבעותיי ונותן לה לנשור מטה. 
אני יורד למטבח שבקומה התחתונה, מרתיח מים לקפה, מוציא עוגיית פירות יבשה מקופסת פח ואוכל אותה. שוקל אם להוציא נוספת ומוותר. נראה לי שקו המותניים שלי התעבה במקצת לאחרונה. הבית ריק. אשתי יצאה כבר לפני יותר משעה ולקחה איתה את הילדות לבית הספר ומשם המשיכה לעבודתה. את הטלפון הרימה, כנראה, כשכבר חנתה ליד משרדה. קמתי מאוחר, לעזאזל. מה קורה לי? היא בוודאי ראתה שאני ישן שינה עמוקה ולא רצתה להעיר אותי.

ברחוב אני מבחין במכונית הנוסעת לצדי לאט. אני זורק מבט חשדני לעברה ונע לעומק המדרכה, קרוב לכניסה לחנויות. אם יהיה צורך, אזנק פנימה ואתחבא. האם אני מהיר מספיק? בשכונה, בקבוצת הכדורסל שבה אני משחק, אני אחד השחקנים האתלטיים ולכן, בגלל חוסר כישרוני המובהק בקליעה לסל, אני ממונה בדרך כלל על שמירה חזקה על כוכבי היריב. מהיר או לא, אני יודע היטב שרק בסרטים מצליחה מהירות אנוש להתגבר על מהירות קליע שנורה במהירות של ארבע מאות מטרים בשנייה מקנה אקדח סטנדרטי. רק ג'ק ריצ'ר יודע לחשב במדויק לאן לזוז. במציאות, גם לוחמים שהיו לאגדה בחייהם, כמו עמנואל מורנו, פסקל אברהמי או גד מנלה, לא הצליחו לחמוק מקליע ו"מצאו את מותם," כפי שאומר הסלנג התקשורתי. אם לא אזהר, גם אני לא אגיע לסוף הסרט.
עדיף פחדן חי מגיבור מת, מהדהדת בראשי הקלישאה. הפחד שתפס אותי מביך אותי במידה מסוימת. אני לא אוהב לחשוב על עצמי כפחדן. זהיר, כן. פחדן, לא. המכונית מאיצה וממשיכה בדרכה. אין כאן שום דבר. אבל התגובות שלי באחרונה הן של בן אדם נוירוטי — דרוך וקופץ בגלל כל צל של איום.

אני גם מדבר לעצמי בקול רם. אני חייב לשים לב לכך, לפחות כשיש אנשים בסביבה הקרובה. אנשים שומעים ומרימים גבה. ותמהים. אני לא זוכר מתי בדיוק נוצר ההרגל החדש הזה. אולי זו ההוכחה לכך שאני משתגע.
אני לא בטוח ממה עליי לחשוש יותר: אם באמת רצחתי, יש סיכוי שיתפסו אותי ויאשימו אותי ברצח — ואז שלום-שלום לחיים שלי כפי שהכרתי אותם עד היום. או שאולי הסכנה הגדולה ביותר היא שמי ששלחו את שני האנשים שהרגתי יבואו לסגור חשבון ולחסל אותי. או גרוע מזה — בדרך להרוג אותי הם יפגעו בנאווה ובבנות. האם אצטרך להרוג אנשים נוספים עד שהעניין יסתיים? מי אני: רואה חשבון מרובע, נשוי ואב לשתי ילדות, או רוצח מטורף? מה מציאות כאן ומה חלום?