האסלם והיהדות, המאחד והמפריד

1
מוחמד נביא האסלאם

לפני צמיחתו של האסלאם בחג'אז היו תושבי האי ערב עובדי אלילים.

באותה תקופה היו שמות שונים לאלילים שהשבטים בערב האמינו בהם.

התקופה הזו, התקופה הקדם־אסלאמית, ידועה בהיסטוריה הערבית כתקופת ״אלג'אהיליה״ — תקופת הבערות.

המוני בני אדם נהגו על פי הרעיון ״על חרבך תחיה״. כל אדם דאג לעצמו, למשפחתו, לאינטרסים של שבטו ולהגנה מפני האויב החיצוני.

בתקופה זו היתה השפעה מיוחדת למשוררים הערבים שחיברו שירי אהבה, שירי מלחמה, שירי הצלחה ועוד. ההמונים האמינו שלשירה יש כוח מאגי.

זה מזכיר לנו את פרשת ״בלק״ בספר במדבר בתורה.

בלק מבקש מבלעם לבוא ולקלל את עם ישראל כדי להחלישו. בלק אמנם הגיע, אך במקום לקלל נמצא מברך.

בשנת 570 לספירה נולד מוחמד נביא האסלאם בעיר מכה בחצי האי ערב.

מכה הייתה ידועה כעיר תוססת, עיר מסחר שבה התושבים עסקו בקנייה, במכירה ובייצוא סחורות לאזורים מרוחקים.

אין בקוראן רמז להוריו של מוחמד. הקוראן מעיד שהוא התייתם וסבל הרבה מחסור. אביו עבדאללה מת בעת שאמו היתה בהיריון. אמו אמינה מתה בהיותו בגיל צעיר. (פרק 93 בקוראן).

בקוראן מופיע מוחמד גם בשם אחמד.

במכה היו פלגים שונים: 1. הפלג ההאשמי; 2. הפלג האומיי; 3.הפלג העבאסי.

מוחמד היה משבט האשם. אביו היה עבדאללה וסבו, האב של אביו, היה עבד אל מוטלב.

אח של אביו היה אבו טאלב, שבנו עלי היה הח'ליף הרביעי באסלאם לאחר מות מוחמד.

במילים אחרות מוחמד ועלי היו בני דודים. אבותיהם — עבדאללה ואבו טאלב — היו אחים.

אין בידינו מספיק פרטים על מעשיו בצעירותו. ידוע שהתחתן עם אלמנה בשם חדיג'ה בעת שהיתה בת למעלה מארבעים. היא תמכה בו והאמינה במסר האלוהי שלו.

אנשי מכה היו עקשנים וסרבנים שסירבו להאמין במסר של מוחמד. הוא ניסה שוב ושוב להסביר את שליחותו כפי שנתגלתה לו על ידי המלאך גבריאל אך כל ההסברים שלו נפלו על אוזניים אטומות.

מעטים מאוד היו מוכנים לקבל את האסלאם. ביניהם היו עומר אבן אלח'טאב שהיה הח'ליף השני לאחר מותו של מוחמד. עומר אבן אלח'טאב הכיר היטב את נביא האסלאם והיה המקור של ידיעות רבות על מוחמד.

הוא נתן את בתו חפזה למוחמד לאישה. הוא נבחר לח'ליף ארבע שנים לאחר מותו של נביא האסלאם.

האיש השני שהאמין בשליחותו היה אבו בכר, שהיה הח'ליף הראשון לאחר מותו. גם הוא נתן את בתו עאישה לאישה למוחמד.

מנהיג נוסף בעל השפעה, אבו סופיאן, גם הוא נתן את בתו אום חביבה לאישה למוחמד.

עלי בן דודו של מוחמד זכה להתחתן עם בתו של מוחמד פטמה. למוחמד היו בנים אך כולם מתו בגיל צעיר. נשארו רק ארבע בנות ובן מאומץ בשם זייד.

אבו בכר הח'ליף הראשון היה, כאמור, אביה של עאישה, אשתו האהובה של מוחמד. היא חיה הרבה שנים אחרי מוחמד ובהשפעתה מונה אביה להיות הח'ליף הראשון. אחריו התמנה עומר. מינוי זה הביא להתמרמרות רבה מצד עלי, בן דודו של מוחמד. מינוי זה מהווה את התחלת הקרע באסלאם.

השיעים תמכו בעלי, שהיה מזרע הנביא. מולם עמדו הסונים שתמכו בח'ליפים האחרים. ארבעת הח'ליפים היורשים של מוחמד נקראים באסלאם ראשידון כלומר ישרים. שלושה מהם מתו במיתה משונה.

כאמור, מוחמד נולד במכה שבמחוז חיג'אז. רוב תושבי חיג'אז היו בדואים שבחלקם היו נודדים וחלקם יושבי קבע בערים מדינה מכה וטאיף. למעלה ממחצית תושבי אלמדינה היו יהודים. שם העיר אלמדינה היה בעבר ית'רב.

האוכלוסייה הבדואית בחיג'אז הייתה ידועה בהכנסת האורחים שלה ובאומץ לבם של אנשיה שהיו לוחמים עקשנים. הבדואי אינו בוחל באנרכיה אם וכאשר צריך. הבדואי קשוח, חזק ומוכן להילחם כדי להגן על השבט שממנו הוא יצא.

בתקופה זו נולד מוחמד נביא האסלאם למשפחה משבט קורייש מהפלג האסלאמי.

הוא גדל אצל סבו, עבד אל מוטלב, ויש אומרים גם אצל דודו, האח של אביו, אבו טאלב.

ספר בראשית מתאר את ישמעאל שעל פי המסורת היה אבי האומה הערבית במילים האלה:

״והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו״ (בראשית טז, יב).

מוחמד מת בשמונה ביוני 632 לספירה. עם מותו נוצרה מבוכה בין הפלגים השונים ונתגלעו חילוקי דעות קשים בין אנשי מכה לאנשי מדינה, בעיקר בין אנשי עלי למתנגדיהם.

כאשר מוחמד היה בחיים מנהיגותו ואישיותו החזקה מנעו מריבות. אם למרות זאת פרצו מריבות ידע נביא האסלאם לטפל בהן. תמיד הדגיש שהמטרה המשותפת היא המסר האלוהי, וטובת האסלאם עולה על הכל.

באסלאם ידוע הביטוי: ״תתפללו על נביאנו, האומיי״. מה משמעות המילה אומיי?

יש שסבורים שמשמעות המילה אומיי היא עם הארץ, שאינו יודע קרוא וכתוב. יש אומרים שמשמעות המילה אומיי היא אומות העולם, ומסבירים שנבואתו של מוחמד מיועדת לא רק למוסלמים, אלא לכל אומות העולם.

אופיים של בני ״אלג'אהיליה״ על פי היסטוריונים מוסלמים

אבן ח'לדון, ההיסטוריון הערבי הגדול (1332-1406), כתב בהקדמה לספרו אקדמות למדע ההיסטוריה (״מקדמה״) על אופיים של הערבים לפני תקופת נביא האסלאם:

״הערבים הם אומה פראית, הם מאוד מורגלים לפראות ולסיבות שגורמות לה. פראות הפכה לאופיים ולטבעם. זה טבעי לשדוד את רכושם של האחרים. הם לא מתחשבים בחוק. לא מעניין אותם למנוע מאנשים אחרים לעשות מעשים נוראים או להגן על אחד מול האחר. הם דואגים רק לרכוש שהם לוקחים מאחרים בדרך של שוד . . . הם חיים במצב של אנרכיה״.

אנרכיה משמידה את האנושות ומחריבה את התרבות. ראוי לציין איך התרבות התמוטטה בכל שטח שהערבים כבשו אותו והשתלטו עליו. השטחים הפכו לאזורים שאינם מיושבים והאדמה הפכה לדבר שאינו עוד אדמה.

כל מקום שהערבים נמצאים בתימן הפך לעיי חורבות, וכך גם המצב בסוריה.

היסטוריון ערבי נוסף, אמיר פארס ריחאני, כתב:

״האנשים בתימן ואסיר כולם פראים. אף לא אחד מאמין לאחיו. הם חיים כל הזמן בפחד ודאגה, כמו חיות שפוחדות מכל דבר ומכל אדם שעלולים להתקרב אליהן. כולם נושאי נשק, כולם לוחמים על דבר של מה בכך. אם בכפר כלשהו פורצת מלחמה בין שתי משפחות, כל האוכלוסייה נחלקת לשני חלקים ומצטרפת למלחמה.

מלחמה יכולה לפרוץ בכל יישוב, ורק אחרי שהמהומה נגמרת הם שואלים את עצמם על מה בכלל נלחמנו. הם קודם נלחמים ואחר כך יחקרו מה היו הסיבות למלחמה. זו דרך המוות בתימן. שם מתנהלות מלחמות בין קרובי המשפחה — אח נלחם באחיו ובן נלחם באביו״. (פארס ריחאני, מלכי ערב, מהדורה שלישית, ביירות 1953).

מוחמד נולד בתקופה זו, בשנת 570 לספירה. הוא המייסד של האומה האסלאמית שמקיפה היום חלק גדול מכדור הארץ ומאמיניה מונים למעלה ממיליארד אנשים בכל העולם.

קיצוניות — האופי של הערבים בתקופת מוחמד

אחת מתכונות האופי של הערבים הייתה קיצוניות בכל נושא; אהבה, שנאה, קנאה, מלחמה, חוסר סובלנות כלפי מי שאינו חושב כמותם או שונה מהם. הם סירבו בכל תוקף לקבל דעות של אחרים. מבחינתם קיימת היתה רק אמת אחת, האמת שלהם.

בתקופה הזו הערבים הצטיינו בכתיבת שירים. אחד המשוררים באותה תקופה כתב על אותה קיצוניות: ״אנחנו איננו אנשים של פשרות ואין לנו סובלנות כלפי דעות אחרות. או שאחרים יקבלו את דעתנו או שנמות ונילחם כדי שדעתנו תתקבל״.

הערבים באותה תקופה היו גאים בקיצוניות זו וכתבו שירים רבים בזכות תכונה הזו (ראה דעתו של אבן ח'לדון בנושא זה).

המנטליות הקיצונית לא השתנתה אחרי תקופת נביא האסלאם. לא הייתה שום התייחסות מתונה או נטייה להתפשר עם אחרים ואנשים ניהלו מלחמות האחד נגד השני. אף אחד מהם לא קם ופעל למנוע שפיכות דמים. לא הייתה להם התכונה לשבת, לנהל משא ומתן ולחפש מוצא מהסכסוך. הגישה שלהם: תן לי את מה שאני דורש או תהרוג אותי. כתוצאה מכך אנו רואים שההיסטוריה של האסלאם היא למעשה היסטוריה של שפיכות דמים.

מניין נובעת התכונה הזו? להיות אלים ובעל אומץ לב נחשב בקרב המוסלמים לסימן של גבריות.

השבטים הערבים בתקופת נביא האסלאם נלחמו כדי לשרוד, כדי להגן על השבט שלהם. זאת ועוד, כדי לשדוד את הרכוש של האויבים המובסים.

עם השנים, האסלאם לא שינה את התכונות האלה. ההיפך, הקיצוניות הפכה לדרך חיים. האסלאם קורא למוסלמים להילחם כדי להוכיח את צדקת האסלאם ולהוכיח את גבורתם ואת אומץ ליבם.

לאור כל האמור לעיל אנו רואים שנביא האסלאם בא לעולם בתקופה של כיבושים, מלחמות ושפיכות דמים. זו הייתה הנורמה. נביא האסלאם מצווה לפגוע במתנגדי האסלאם באמצעות ג'יהאד.

תכונה זו קיימת גם היום. ראו את התנהגות החמאס, הג'יהאד האסלאמי, חיזבאללה, איראן וחלק מערביי ישראל. הקיצוניות מאפיינת אותם. הם נלחמו וחוו מפלה ועוד מפלה אך הדעות שלהם לא השתנו. כך היה במלחמת השחרור ב-1948, במלחמת ששת הימים ועוד.

הקיצוניות הייתה ונשארה דרך חיים.

הקוראן ופרקיו השונים

״נשבעתי בספר הגלוי . . . קוראן ערבי למען תשכילו״. (פרק 43 פסוקים 2,1). ״נשבעתי בספר הגלוי . . . אכן הורדנוהו בלילה מבורך״. (פרק 44 פסוקים 2,1).

הקוראן הוא הספר הקדוש למאות מיליוני המוסלמים בעולם. הוא תורגם מאות פעמים לשפות שונות. קטעים רבים בקוראן הושפעו במידה רבה מהתנ״ך. (על כך בפרק נפרד).

בקוראן יש 114 פרקים (סורות) ולכל פרק (סורה) יש שם, כגון: פרשת הפרה, פרשת בית עמרם, פרשת השולחן, פרשת יוסף, פרשת יונה, פרשת אברהם, פרשת מרים, פרשת האדם, פרשת השמש.

הנביא הקדיש, בין השאר, פרק מיוחד לגדול השונאים שלו — אבו להב. זה שם הגנאי שנתן לו. שמו האמיתי היה עבד אלעוזה אבו ג'מיל והוא דודו של מוחמד. עבד אלעוזה היה מתנגד חריף למוחמד והתנכל לו בכל הזדמנות. בפרק זה כותב הנביא שאבו להב יישרף באש הגיהינום. (ראה להלן בפרק אבו להב).

פרקי הקוראן שונים באורכם. הפרק הראשון, ״הפתיחה״, עוסק במוסלמי שמקבל עליו את הייחוד של בורא עולם. אי אפשר להיות מוסלמי מבלי לדעת את פרק ״הפתיחה״.

בפרק זה שבעה פסוקים. הוא מזכיר את תפילת ״שמע ישראל״ שמתפללים היהודים, התפילה המדברת על ייחוד בורא עולם.

הפרק השני — פרק ״הפרה״ — מקיף 268 פסוקים. זה הפרק הארוך ביותר. יש פרקים שמקיפים מאות פסוקים, או עשרות, שלושה, ארבעה, חמישה, שמונה. הפרק שלפני האחרון, פרק 113 — ״פרשת בקיעת השחר״ — מכיל חמישה פסוקים בלבד.

הקוראן בערבית נקרא אלקוראן אלכרים (הקוראן הנכבד או המכובד). לפי המוסלמים הקוראן ירד מהשמיים בשפה ערבית טהורה וניתן לידי הנביא מוחמד ולכן לא ניתן לחקותו. רצוי מאוד לא לתרגמו, משום שהשפה הערבית מכילה ביטויים מיוחדים וניסיון לתרגמו יוביל לשינוי המסר שאללה רצה להעביר למאמינים.

העורך הראשי של הקוראן היה זייד בן תאבת, איש מהעיר אלמדינה שהצטרף לקהילת מוחמד ושימש מזכירו.

הרמב״ם באיגרת תימן קורא לקוראן בשם כתבי זייד. הפרשנים המוסלמים סבורים שזייד היה מזרע היהודים שהתנגדו למוחמד, אך ייתכן שכתב את הקוראן או חלקים ממנו בכפייה.

לאור זאת יש המפרשים כי האותיות הפואתח המופיעות בתחילת הסורות (הפרקים) בקוראן מהוות רמזים ומיועדות לקוראים היהודים. אותיות אלה רומזות שלא להתייחס לכתוב בפסוקים המדוברים כדברים נכונים. חלקם אינם נכונים.

על פי התפיסה האסלאמית הקוראן הורד פעמיים:

• ההורדה הראשונה — הורדת הקוראן בבת אחת ב״ליל אלקדר״ (ליל הגורל) מהלוח השמור ברקיע השביעי אל הרקיע התחתון (פרק 97 בקוראן).

• ההורדה השנייה — הורדת הקוראן טיפין טיפין, פרקים פרקים למוחמד במשך שנים בהתאם לצורכי האסלאם ולהתפתחותו.

לפי המסורת המוסלמית הועלה הקוראן על הכתב בימי חליפותו של הח'ליף השלישי משבט אומיה, עותמאן אבן עפאן, בשנת 650 לספירה.

עד לימי עותמאן הקוראן הועבר בעל פה מאחד לשני. עותמאן העלה אותו על הכתב.

בקוראן מוזכרות הדמויות התנ״כיות אדם, חוה, נוח, אברהם, לוט, ישמעאל, דוד, יעקב, יוסף, אהרון, משה, יתרו, שלמה, אליהו, אלישע, יונה, זכריה ועזרא ועוד. מהברית החדשה מוזכרים ישו, יוחנן המטביל ועוד.

כל הדמויות האלה מוכרות באסלאם כנביאים שתקשרו עם אללה ונשאו את דברו לאנושות. כולם נביאים, אבל מוחמד הוא ״חותם הנביאים״, כלומר אחריו לא היו יותר נביאים.

מוחמד מדגיש שוב ושוב את אחדות הבורא: ״אמור: הוא אלוהים אחד. האלוהים הנכבד: לא ילד ולא יולד. ואין דומה לו אחד״. (פרק 112 פסוקים 1-4). בפרק נוסף הנביא מציין: ״יורד הספר (הקוראן) ואין ספק בו מאת ריבון העולמים, או יאמרו מלבו מוחמד קרא אותו לא, כי היא האמת״.

היהודים טענו שעל פי היהדות ״מאז שנחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מהנביאים וניתנה לשוטים״.

בפני נביא האסלאם עמדה משימה לא קלה. במאה השישית והשביעית לספירה שבטים רבים היו עובדי אלילים. רבים מהם היו בורים ועמי הארצות. התקופה שקדמה לאסלאם מכונה ״אלג'אהיליה״ שמשמעותה תקופת הבערות. הקוראן מספר שבתקופה זו האמינו האנשים באמונות טפלות וסירבו לשמוע את החזון של נביא האסלאם.

מוחמד פעל בסבלנות רבה ובמאמץ עצום כדי לשכנע את ההמונים עובדי האלילים להאמין בשליחותו כנביא. הוא נקט בהתחלה בדיפלומטיה ובהמשך הפעיל כוח כאשר היה צורך בכך. הוא הצליח להחדיר את האמונה באסלאם בקרב ההמונים הנבערים. בהמשך הוציא את ספר הקוראן, ספר מיוחד במינו שיש בו תשובות שונות לבעיות שונות, ספר מגוון ומעניין.

אין ספק שמוחמד הוכיח מנהיגות, אומץ לב והצלחה.

דמות נביא האסלאם בקוראן

כל מוסלם בעולם מתחיל תפילתו במשפט: ״אין אללה מבלעדי אללה ומוחמד שליחו״.

השם של מוחמד, או אחמד, הוא כנראה השם הנפוץ ביותר בעולם האסלאם. אי אפשר להיות מוסלמי מאמין מבלי להעריץ את מוחמד המחולל והמייסד של האסלאם.

היום קיימות עשרות מדינות מוסלמיות בעולם ומעריכים שהמאמינים באסלאם מונים למעלה ממיליארד בני אדם ברחבי העולם.

הקוראן הוא הספר הקדוש ביותר אצל המוסלמים. כל מילה בו, כל משפט, כל פסיק נחשבים לקדושים. הקוראן על פי המוסלמים הוא דברי אלוהים חיים וניתן למוחמד על ידי המלאך גבריאל.

הקוראן ספר קדוש והנביא מוחמד הוא שליח אלוהים עלי אדמות. הוא ״חותם הנביאים״. זו כאמור אמונתם של המוסלמים בעולם.

מוחמד אינו מוזכר במקורות היהודיים כי הוא בא לעולם במאה השישית לספירה. התנ״ך והמקורות היהודיים נכתבו מאות שנים לפני הופעתו של מוחמד. למרות זאת, נביא האסלאם אומר בקוראן שהוא הוזכר בתורה, אך היהודים מחקו את שמו מספר התורה וזייפו את ההיסטוריה.

נביא האסלאם הגיע לעולם בתקופה מאוד קשה לתרבות ולאמונה באל אחד. הוא נולד בשנת 570 לספירה במכה, עיר תוססת שהרוב המכריע של תושביה היו עובדי אלילים, מלבד היותם פראים שהחוק והסדר לא עניינו אותם.

קשה מאוד לשכנע אנשים שבמשך מאות שנים האמינו באלילים ועבדו עבודה זרה לשנות את אמונתם.

בפני נביא האסלאם עמדה משימה קשה מאוד.

בהתחלה ניסה לשכנע בדברי נועם, הוא הסביר שוב ושוב כי אין תוחלת באלילים שבהם מאמינים רוב אנשי מכה.

כל מאמציו לשכנע עלו בתוהו. יתרה מזאת, הוא נתקל בהתנגדות פעילה מצד רבים, ואפילו מצד בני משפחתו שראו בו מטרד, איימו עליו, הציקו לו ואף תקפו אותו פיזית. (ראה פרק אבו להב).

בשנת 622 לספירה, בהיותו כבר בן 52 החליט נביא האסלאם לשנות כיוון. הוא הבין שעל ידי הסברה ושכנועים לא ישיג את מטרתו. הוא החליט לעבור מהעיר מכה לעיר אלמדינה. שם היה לו קל יותר להפיץ את האסלאם.

כאן גם שינה את שיטת הפעולה, במקום הסברה ושכנוע הוא החל לצבור כוח ולאיים על כל מי שיתנגד לו. אם במכה היה מנהיג רוחני מטיף בשער שניסה לשכנע להאמין ולהכיר בשליחותו בהסברה ובשכנוע, הרי באלמדינה הפך לאריה שהיה מוכן לטרוף כל מי שהתנגד לו.

הראשונים שסבלו מנחת זרועו היו השבטים היהודיים במדינה (ראה בפרק על מוחמד והיהודים במכה ובאלמדינה).

לאחר מכן הצליח להגיע ולכבוש את העיר מכה ותושביה. תושבי מכה נשבעו לו שבועת אמונים. (בערבית ביעה).

מוחמד כמנהיג ידע מתי לשנות מדיניותו ולהשליט את האסלאם בחצי האי ערב.

אין ספק, מוחמד התגלה כמנהיג שידע להשליט את דת האסלאם בקרב עובדי האלילים, אנשי אלג'אהיליה.

היתה זו משימה ללא ספק קשה ביותר. בימינו, כאמור, יש למעלה ממיליארד מאמינים באסלאם בעשרות מדינות.

איש אחד, מוחמד שמו, הצליח להביא את ההמונים במדינות האלה להאמין באסלאם.

דבר והיפוכו בקוראן

המעיין בפרקים השונים של הקוראן מוצא במקומות מסוימים דבר והיפוכו.

נביא האסלאם אומר דבר אחד בפרק מסוים ובפרק אחר אומר בדיוק את היפוכו. להלן מספר דוגמאות.

למשל, במקום אחד הנוצרים והנצרות נחשבים לאנשים חשובים ומכובדים ובפרק אחר הם מתוארים כרשעים וגורלם גיהינום.

דוגמא נוספת: בתקופתו של נביא אסלאם נהגו המוסלמים לשתות אלכוהול. במקום אחד בקוראן כתוב שהנביא ציווה על המאמינים שלא לשתות לפני שהם הולכים למסגד להתפלל, אבל לאחר צאתם מהמסגד מותר להם לשתות. במקום אחר בקוראן חל איסור מוחלט על שתיית אלכוהול. (ראה בפרק 2 פסוק 219 ובפרק 5 פסוק 90).

בהתחלה מוחמד לא ציווה על הנשים ללבוש ״חיג'אב״, בגד שמכסה את כל גופן. בהמשך ציווה עליהן ללבוש חיג'אב ולהישאר בבית (ראה בפרק נשים).

לאחר מותו של מוחמד מורי ההלכה המוסלמית היו צריכים להחליט מה נכון. הוחלט אז שההתגלויות האחרונות על ידי המלאך גבריאל לנביא גוברות על ההתגלויות הראשונות ומבטלות אותן. בערבית זה נקרא ״נסק״.

ההסבר לשינויים האלה קשור בעובדה שנביא האסלאם קבע את הקוראן על ידי ההתגלויות במשך עשרים ושתיים שנים.

ישנם בקוראן לפחות 114 משפטים שמדברים על הגינות וסבלנות, במיוחד בפרק 2 פסוק 62, אבל בפרק 9 פסוק 5 ובפרק 4 פסוק 89 התוכן השתנה. מה שנאמר בהתחלה בפרקים הקודמים נמחק. זו הסיבה שמי שמצטטים את הקוראן יכולים למצוא בו דבר והיפוכו.

כאמור, יש פסוקים שמדברים על פייסנות, מתינות, הגינות וכבוד לזולת. אלה שרוצים להוכיח שהקוראן ספר של שלום מרבים לצטט מהפסוקים האלה.

מאידך גיסא, מי שרוצה להוכיח שהקוראן אינו ספר של שלום, וטוען את ההיפך, שהקוראן ספר של מלחמה ושנאה כלפי הלא־מוסלמים, ימצא מספיק פסוקים שיוכיחו את טענותיו.

בהמשך אפרט על פעולות הנביא בתקופת מכה ובתקופת אל מדינה.

פרק 111, אבו להב

לנביא האסלאם היו מתנגדים רבים משבטו, שבט בני קורייש במכה. לנביא היה מאוד קשה כאשר בני שבטו דחו אותו ואף גירשו אותו ולא האמינו לכל הנבואות שלו. במשך שנים ניסה לשכנע, להסביר, אך הם ברובם הגדול סירבו לשמוע.

המתנגד הגדול לנביא היה איש עשיר, סוחר בשם עבד אלעוזה אבו ג'מיל, שהיה דודו של מוחמד, אח של אביו עבדאללה.

לפי המסורת המוסלמית מוחמד זימן אליו את מנהיגי מכה ובהם גם את דודו עבד אלעוזה וביקש להסביר להם את הנבואות ואת המסר שקיבל מהמלאך גבריאל. אז קמו ועזבו עבד אלעוזה ואיתו רבים שנכחו בפגישה. עבד אלעוזה, שסירב להתאסלם צעק בכעס על מוחמד על כך שהזמין אותם ובזבז את זמנם והיכה את מוחמד בראשו. היה זה מחזה קשה ומשפיל כאשר דודו, אח של אביו, קם והיכה אותו לעיני כולם.

הנביא לא שכח את ההשפלה שגרם לו הדוד הצורר הזה והקדיש לו פרק קשה בקוראן.

הנביא כינה אותו אבו להב (אבי הלהבה) והוסיף ״תיכרתנה ידיו, ולא הועיל לו כל הונו וכל אשר רכש, יישרף הוא באש להבה ואשתו נושאת את עצי הדלק שיתוספו ללהבה״. (פרק 111 פסוקים 1-5). אשתו של אבו להב כונתה במסורת המוסלמית ״נושאת העצים״. היא כונתה כך כי נהגה להשליך ענפים קוצניים לפני דלת ביתו של מוחמד כדי להציק ולפגוע בו. בהיותה משוררת חיברה מספר שירים נגד מוחמד.

רבים מבני מכה ומנהיגיה התנגדו למוחמד ונלחמו נגדו. הם הציקו לו ולבסוף נאלץ בשנת 622 לספירה לנדוד לעיר אלמדינה.

הפרק על אבו להב מזכיר את הסיפור על בלק בן צפור שגם על שמו יש פרשה בתורה (בספר במדבר). הוא התנגד להימצאותם של בני ישראל בגבולו ורצה להילחם בהם.

אבו להב לא היה היחיד שהתנכל לנביא. מנהיג בשם אבו ג'הל פנה לנביא ואמר: ״אם אתה דובר אמת תן לי הוכחות שאתה נביא״.

בפרק 48 בקוראן מסופר שאבו סופיאן, איש עשיר בעל השפעה במכה, פנה למוחמד וביקש שיפסיק להטיף נגד עבודת האלילים ואף יודיע שהאלילים מליצי יושר לטובת האדם בפני אלוהים. אבו סופיאן הבטיח שאם מוחמד יעשה זאת, אזי הוא וחבריו יפסיקו להילחם בו, אך הנביא לא נענה לבקשה.

פרשת אברהם בקוראן, במסורת המוסלמית וביהדות

לפי מקורות היהדות אברהם, אביהם של יצחק וישמעאל, הלך מאור כשדים לארץ כנען.

הוא שלח את אשתו הגר, אמו של ישמעאל, יחד עם בנה למדבר בגלל ההתנגדות של שרה אשתו, שלא רצתה שלבנו זה של אברהם, ישמעאל, יהיה חלק בירושה כמו יצחק בנה.

בהמשך ציווה אלוהים על אברהם לקחת את בנו יחידו, את יצחק, ולהעלותו עולה לבורא עולם.

אברהם נענה, אך בסוף נמנעה העלאתו לקורבן כאשר אלוהים ראה שאברהם אכן היה נאמן ומוכן להקריב את בנו יצחק.

בקוראן הסיפור שונה לחלוטין. לפי המסורת המוסלמית אברהם (שנקרא בקוראן אברהים) היה חמש פעמים במכה, מרחק של כמה אלפי קילומטרים מאור כשדים. בהמשך נאמר שאברהם הביא את הגר וישמעאל למכה ולקח את ישמעאל בנו כדי להעלותו קורבן על הר ליד מכה. בהמשך נאמר שאברהם ביקר בביתו של ישמעאל במכה ודיבר עם אשתו הראשונה ובהמשך גם דיבר עם אשתו השנייה. אברהם וישמעאל בנו את בית אלוהים, הכעבה במכה. אברהם נשאר במכה עד מותו ואף נקבר שם.

המוסלמים הפכו את אביהם של בני ישראל לאביהם של המוסלמים. בכתבים המוסלמיים נאמר שישמעאל הוא נביא ברמה של משה רבנו של היהודים. נאמר שם שאללה ציווה על אברהם לקחת את ישמעאל — ולא את יצחק — כדי להקריב אותו לאללה.

כאשר המוסלמים עולים לרגל למכה הם שוחטים כבש כדי לזכור את ישמעאל ואת הניסיון להקריבו בידי אברהם אביו.

אלפי המוסלמים שעולים לרגל למכה הולכים וחוזרים, במסגד מכה כדי להיזכר שהגר אשת אברהם הלכה מהר אחד להר שני. ההמונים מתאספים ליד המעיין שלפי מסורת המוסלמים הגר שתתה בו מים. שם המעיין ״זמזם״.

לפי הקוראן, אברהם אומר לבנו ישמעאל: ״בני, ראיתי בחלומי שאני צריך להקריב אותך״. ישמעאל ענה: ״אבא, תעשה מה שציוו עליך לעשות אם אללה ירצה״. (פרק 37 פסוקים 101-102).

במסורת המוסלמית נאמר שישמעאל ואמו הגר התיישבו ליד מקווה המים שהמלאך חפר בשבילם. כאשר ראו שבטים אחרים שיש שם מים באו והתיישבו לידם.

לפי המסורת המוסלמית, כאמור, אברהם וישמעאל בנו את בית אללה במכה: ״תזכור, כאשר אברהם ובנו ישמעאל הרימו את היסודות של הבית [הכעבה ומכה] ואמרו: אוי, אלוהים, קבל את שירותנו זה, כי אתה השומע והיודע.״ (פרק 2 פסוק 127).

בפרק הזה נביא האסלאם עשה שינויים גדולים לעומת הכתוב בתנ״ך.

א. אברהם הוא אבי האומה המוסלמית.

ב. אברהם עמד להקריב את בנו ישמעאל ולא את יצחק.

ג. אברהם וישמעאל בנו את הכעבה.

ד. אברהם היה במכה חמש פעמים.

ה. אברהם נפטר ונקבר במכה ולא במערת המכפלה.

ו. אברהם הלך אלפי קילומטרים בהליכתו חמש פעמים למכה ממקום מושבו.

סיפור נוסף שאינו מוזכר במקרא אלא במדרש, קשור בתרח אבי אברהם. נביא האסלאם מתייחס לזה בפרשת מרים, פרק 19 פסוקים 43,45,46,48. הוא פונה לאביו תרח: ״אבי, למה תעבוד את אשר לא ישמע ולא יראה ולא יועיל לך מאומה?״ (פסוק 43) ומוסיף: ״אל תעבוד את השטן, כי השטן ממרה הוא את הרחמן״ [אללה] (פסוק 45). ועוד אומר מוחמד: ״אבי, אכן ירא אנכי, פן יגע אליך עונש מן הרחמן והיית בעל ברית לשטן״ (פסוקים 45-46).

התגובה של תרח לדברי אברהם: ״המואס אתה את אלוהי, אברהם? אם לא תחדל ארגום אותך באבן. לך נא איפה מאיתי ימים רבים״. (שם, פסוק 48).

איפה נקבר אברהם?

במקרא מסופר על יעקב שאמר לבניו את הדברים האלה: ״ויצו אותם ויאמר אליהם: אני נאסף אל עמי. קיברו אותי אל אבותיי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי, במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען, אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי לאחוזת קבר. שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ורבקה אשתו ושמה קברתי את לאה״. (בראשית מט, כט־לא). אברהם נקבר על ידי בניו יצחק וישמעאל.

סיפור יוסף בקוראן ובתנ״ך

פרשת יוסף שמופיעה בספר בראשית מתארת את סיפור יוסף וירידתו למצרים, סיפור חלומותיו ושנאת אחיו, מכירתו לאורחת ישמעאלים, הניסיון של אשת פוטיפר לפתות אותו לשכב איתה, המאסר שלו, פתרון החלומות של שר המשקים ושר האופים, פתרון חלומותיו של פרעה, ירידת אחיו למצרים והמפגש ביניהם. הוא הכירם והם לא הכירוהו. בהמשך התוודע אליהם כאשר כבר היה שליט במצרים והם באו לשבור (לקנות) אוכל כמצוות אביהם. בסוף הסיפור מתוארת ירידת יעקב למצרים (פרשות מקץ, ויגש, ויחי בספר בראשית).

פרק 12 בקוראן עוסק בפרשת יוסף. התיאור קצת שונה, אם כי רוח הדברים נשמרת. אשת פוטיפר שרצתה לפתות את יוסף לשכב איתה טענה שאי אפשר לעמוד מול החן והיופי שלו.

כאן נכנס התיאור כפי שהוא מופיע במדרש של חז״ל, אך לא מוזכר במקרא: נאמר שנשים לקחו סכין ביד וכאשר הסתכלו על יופיו של יוסף חתכו את ידיהן ולא הרגישו כי היו מהופנטות. זאת ועוד, בקוראן כתוב שיוסף לקח את אחיו בנימין והודיע לו שהוא אחיו לפני שיתר אחיו האחרים ידעו.

כל הדרמה שבמקרא על האופן שבו התגלה יוסף לאחיו נעלמת בקוראן. האחים שאלו אם הוא אחיהם והוא השיב בחיוב. דבר נוסף שאינו מופיע במקרא אך נכתב בקוראן: יוסף מבקש מאחיו לאחר שהתוודע אליהם לקחת את כותונתו ולשים אותה על פני אביו יעקב ובדרך זו יגלה שיוסף חי.

דבר נוסף שמופיע בקוראן אך נכתב במקרא: כאשר יוסף נתבקש לעמוד לפני פרעה הוא ביקש לדעת מה חשבו הנשים שפצעו את ידיהן כאשר התרשמו מיופיו ואז אשת פוטיפר הודתה שהיא פיתתה את יוסף. הוא דובר אמת ואילו היא שיקרה.

כפי שציינו, נביא האסלאם שמע את סיפור המקרא מרבנים ומכמרים, מהיהודי כעב שעבד אצל סבו, עבד אל מוטלב. נביא האסלאם אמר שהמלאך גבריאל אמר לו את הדברים, למרות שהם נאמרו מאות שנים לפני צמיחת האסלאם והופעתו של מוחמד.

במסורת היהודית הועלתה השאלה איך ייתכן שיעקב לא שאל את בנו יוסף מה קרה לו ולא שאל איך יוסף הגיע למצרים אחרי שאחיו אמרו לאביהם יעקב: ״חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף״.

יוסף נמנע מלפגוש את אביו יעקב כאשר רק הוא ואביו בפגישה, ללא נוכחות של אנשים נוספים. יוסף חשש שאם יהיו לבדם אביו ישאל אותו מה קרה. אילו היה מספר לאביו שאחיו מכרו אותו לאורחת ישמעאלים, יעקב אולי היה מקלל אותם. קללה של צדיק על אחיו מסוכנת והרסנית. לכן נמנע מלפגוש אותו לבד.

דמות משה בקוראן ובתנ״ך

באסלאם נחשב משה לאדון הנביאים. שמו של משה מוזכר בקוראן 145 פעמים, יותר מכל שם אחר.

בקוראן, בפרק הפרה, הפרק השני והארוך ביותר, מובאים סיפורים רבים על משה: דרישת משה מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים; משה ומעשה העגל; עלייתו לשמים להביא את לוחות הברית; הוצאת המים מהסלע; תלונת בני ישראל והורדת המן מהשמיים; משה והפרה האדומה (בקוראן פרה צהובה); משה וסיפור המרגלים שנשלחו לתור את הארץ,ועוד.

נביא האסלאם שמע רבות על הנביא משה ונתן לזה ביטוי נרחב בקוראן בפרקים השונים.

אין ספק, נביא האסלאם ראה במנהיג משה אדון הנביאים דמות לחיקוי — משה שהצליח להתחבר לבני ישראל ולהוציאם ממצרים; התגבר על כל הקשיים במדבר; התגבר על קורח ועדתו; עבר את הניסיון הקשה של בני ישראל ומעשה העגל; וגילה הבנה ואהבה לצאן מרעיתו בני ישראל גם כאשר עשו מעשים נוראים.

נביא האסלאם למד על כך מרבנים ומתלמידי חכמים יהודיים כמו היהודי כעב, שהיה תלמיד חכם אצל סבו, עבד אל מוטלב, האב של אביו עבדאללה.

מוחמד אמר ששמע הכל מפי המלאך גבריאל, למרות שהסיפורים של משה נכתבו בתורה ובתנ״ך מאות שנים לפני שמוחמד הגיע לחצי האי ערב.

דמות משה בתורה

כאשר עמדו משה ואהרון אחיו לפני פרעה, היה משה בן שמונים ואהרון בן שמונים ושלוש.

יתרה מזאת, משה היה ערל שפתיים, כלומר גמגם בדיבורו.

מתבקשת כאן השאלה הפשוטה: מדוע נכתב ״וידבר ה' אל משה לאמור״? מדוע לא דיבר ה' אל אהרון, האח הגדול?

התשובה: משה היה בעל תכונות של מנהיג למרות גילו הצעיר יחסית. דיבורו המגומגם מעיד כי מנהיגות לא בהכרח קשורה בצורת הדיבור ולא נקנית בלימודים, אלא תכונה מלידה.

משה כמנהיג — כיצד?

כאשר יצא לרחוב וראה איש מצרי מכה איש עברי עשה מעשה: ״וירא איש מצרי מכה איש עברי . . . ויך את המצרי ויטמנהו בחול״. (שמות ב, י״ב).

משה לא יכול היה לראות עוול ולהבליג. זו תכונה של מנהיג.

זאת ועוד, משה מגיע למדיין ושוב רואים את תכונת המנהיגות שלו: ״ולכהן מדיין שבע בנות, ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהיטים להשקות צאן אביהן, ויבואו הרועים ויגרשום. ויקום משה ויושיען וישק את צאנם״. (שמות ב, טז־יז).

בהיותו במדיין הגיע משה אל הר האלוהים חורבה, כתוב: ״וירא מלאך ה' אליו בליבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה אינו אוכל . . . ויקרא אליו ה' מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני״. (שמות ג, ב־ד).

אלוהים מבקש ממשה ללכת להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מסרב גם לאחר דברי שכנוע מאת ה'. משה אומר לאלוהים: ״שלח נא ביד תשלח״. (שמות ד, יד).

אלוהים בכבודו ובעצמו מבקש ממשה שיוציא את בני ישראל ממצרים, משימה אדירה מאוד, אך משה מסרב. (שמות פרקים ג־ד).

כאן משה מוכיח למרות מנהיגותו שהוא צנוע. הוא מבקש מאלוהים שישלח מישהו אחר. המשימה הזו גדולה עליו, איננו יכול למלא אותה.

בעומדו לפני פרעה משה מדבר כמנהיג מול מנהיג. כאשר הבחין שפרעה לא רק שלא רצה לשלח את בני ישראל ממצרים, אלא הקשה עליהם את העבודה משה התווכח עם אלוהים: ״למה הריעותה לעם הזה? למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך״. (שמות ה, כג־כד).

שוב רואים מנהיג שמעז להתווכח עם בורא עולם, מנהיג שסבל עמו מדבר אליו והוא רגיש מאוד.

בסיפור מעשה העגל שוב מתגלה משה כמנהיג גדול. הוא פונה לאחיו: ״מה עשה לך העם הזה שהבאת עליו חטאה גדולה?״. (שמות לב, כא). רואים כאן מנהיג אמיץ שאיננו מהסס לגעור אפילו באחיו אהרון הגדול ממנו.

הוא מצווה על בני ישראל ללכת להרוג איש את אחיו כדי לכפר על חטא העגל.

רק למנהיג גדול בעל יראה וכבוד מצייתים האנשים כמו שבני לוי עשו באותו יום.

נתאר לעצמנו שאהרון היה עולה השמיימה ויורד עם עשרת הדיברות ומשה היה למטה, במקומו של אהרון. אילו היו מבקשים בני ישראל ממשה לעשות את העגל הוא היה מנפנף אותם ברגל גסה. הם לא היו מעיזים כי היו נזהרים בכבודו.

אהרון ידוע כאיש שלום. על זה אמרו חז״ל: ״תמיד אהיה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום״ (מדרש).

צדיק כמו אהרון שמביא שלום לא יכול להיות מנהיג שיצווה על אנשים להרוג איש את אחיו, כפי שעשו בני לוי.

משה ידע כמה כעוס בורא עולם על בני ישראל ומתכוון להענישם. משה מתנגד לעונש ומבקש מבורא עולם לסלוח להם ואם הוא אינו מסכים כי אז: ״ועתה אם תישא חטאתם ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת״. (שמות לב, לב).

משה מציע עצמו למות לפני שייפגע צאן מרעיתו — עם ישראל.

זו אהבה של מנהיג שדואג לעמו.

ולבסוף, משה מתגלה כמנהיג כאשר כל תפקידו לשמור על עם ישראל ולהביאו לארץ ישראל.

לפני מותו הוא דואג להזהיר את העם: ״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות, נתתי לפנייך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחייה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלוהיך, לשמוע בקולו ולדובקה בו״ (דברים ל, יט־כ).

לפנינו מנהיג אמיץ, רגיש, צנוע, אוהב עמו ודואג לפני מותו להזהיר ולנחות את העם מה יש לעשות ומה אין לעשות.

סיפורים מהתנ״ך שמוזכרים בקוראן

כפי שאמרנו נביא האסלאם נפגש עם רבנים, כמרים ואחרים ושמע מהם פרטים על האירועים המסופרים בתנ״ך, בברית החדשה ובכתבים נוספים.

אנו מוצאים לעיתים קרובות אירועים המתוארים בתנ״ך אשר מוזכרים בצורה כשלהי בקוראן.

על פי המקורות האסלאמיים כל שכתוב בקוראן נמסר לנביא האסלאם על ידי המלאך גבריאל. הקוראן הוא דבר אלוהים בשמיים וכל מילה או אות בו קדושות ביותר.

חלק מהאירועים בתנ״ך שמתוארים בקוראן דומים למסופר בתנ״ך, ואילו בסיפורים אחדים הוכנסו שינויים.

להלן חלק קטן מהאירועים בתנ״ך אשר מוזכרים בקוראן:

1. אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת (בראשית).

2. יציאת היהודים ממצרים (שמות).

3. סיפור העגל והמן במדבר (שמות).

4. סיפור היהודים שדורשים להם מלך (שמואל).

5. סיפורו של גדעון ובו מוזכר גם המלך שאול (שופטים).

6. המלאך מגלה לזכריה על לידתו של יוחנן המטביל (הברית החדשה).

7. המלאך מגלה למרים שהיא תלד את ישו (הברית החדשה).

8. בן אדם נוצר מאדם וחוה (בראשית).

9. קיין והבל (בראשית).

10. סיפורו של לוט (בראשית).

11. סיפור משה והנחש (שמות).

12. סיפורו של נוח, המבול והתיבה (בראשית).

13. שרה מתבשרת שתלד בן (בראשית).

14. סיפור יוסף וחלומותיו (בראשית).

15. המלך שלמה וחוכמתו (מלכים א).

16. סיפורו של איוב (איוב).

17. הסיפור של יונה והצלתו ממעי הדג (יונה).

18. משה והעץ שאיננו אוכל (שמות).

19. משה ואהרון נפגשים עם פרעה (שמות).

20. אברהם דוחה את הפסלים והאלילים של אביו תרח (המדרש).

21. חורבן סדום ועמורה והצלתו של לוט (בראשית).

22. האדם נוצר מאבק ואלו אשתו נוצרה מעצם מעצמותיו (בראשית).

23. היהודים יצאו ממצרים והתעשרו מהנכסים של המצרים (שמות).

אלה רק חלק מהסיפורים בתנ״ך שמוזכרים בספר הקוראן.

מוחמד היה יתום וחי אצל סבו, עבד אלמוטלב. בנו של עבד אלמוטלב היה עבדאללה אביו של מוחמד. אחד העובדים בביתו של עבד אלמולטב היה היהודי כעב ששלט במקורות של התנ״ך וייתכן שנביא המוסלמים שמע ממנו פרטים על היהדות והיהודים.

אין ספק שחלק גדול מהקוראן מתבסס על סיפורים מהתנ״ך. נביא האסלאם מאוד התרשם ממה ששמע ולמד.

מוחמד אומר ששמע הכל מהמלאך גבריאל בעת ההתגלות.

זכות היהודים על הארץ לפי התורה ולפי הקוראן
נביא האסלאם בוודאי שמע על הבטחת בורא עולם לאברהם, יצחק ועקב לרשת את הארץ. מוחמד בפגישותיו עם רבנים שמע ציטוטים מהתורה על הבטחה זו.

אביא כמה פסוקים המדברים על ההבטחה.

״לך אתננה ולזרעך״. (בראשית יג, יד־טז); ״לזרעך אתן את הארץ הזו מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת״. (בראשית טו, יח); ״ושמתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר״. (שמות כג, לא); ״כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך״. (שמות לד, כד).

הקוראן מלא בפרטים רבים מהמקורות של העם היהודי — מהתורה, מהנביאים ומהכתובים וממקורות נוספים.

על פי רוב הסיפורים בקוראן שמרו פחות או יותר על תוכן הדברים כמו במקורות של התנ״ך. לעיתים החסירו פרטים ולעיתים הוסיפו פרטים שאינם מופיעים בתנ״ך או הוזכרו במדרשים של חז״ל. בפרק שמתאר את פרשת המרגלים ששלח משה לתור את הארץ כתוב בקוראן שמשה (הנביא לפי האסלאם) אמר לעמו ישראל: ״עמי, היכנסו לארץ הקודש שאללה נתן לכם ואל תסוגו אחור כי אז תהיו מן המפסידים״. (פרק 5, ״השולחן״, פסוק 24).דברים אלה מפי משה שמובאים בקוראן הם תגובה לדברי המרגלים ששלח משה. המרגלים חששו שאין בכוחם לכבוש את הארץ והוסיפו ״ושם ראינו את הנפילים בני ענק ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם״. (במדבר יג, לג).

במקום אחר בקוראן כתוב: ״וננחל את העם אשר נחשבו לחלשים, את מזרח הארץ אשר ציווינו לה את הברכה ואת מערבה״. (פרק 7 פסוק 133). לפי המפרשים המוסלמים הכוונה לארץ הצפון שמלכו בה בני ישראל.

בפרק נוסף נאמר: ״ואנו אמרנו לבני ישראל תחיו בבטחה בארץ המובטחת ולא תהרגו את הנפש אשר אסר אלוהים להורגה״. (פרק 17 פסוק 35).

למרות הפסוקים האלה חלק מהמוסלמים טענו שהדברים האלה נאמרו לבני ישראל ואילו היהודים בתקופה המודרנית אינם בני ישראל.

להלן סיפור על נפוליאון בונפרטה מהמאה השמונה־עשרה: המצביא הצרפתי הגיע בכיבושיו במזרח עד לעיר עכו, בערב תשעה באב. הוא שמע בכי וקינות ושאל את אנשיו מה קורה שם. אנשיו בדקו, חזרו ואמרו לו שאצל היהודים זה ערב תשעה באב שבו היהודים בוכים על חורבן בית המקדש. נפוליאון שאל מתי נחרב המקדש של היהודים וענו לו שהמקדש נהרס לפני כמעט אלף ושש מאות שנה. נפוליאון אמר: הם עדיין בוכים אחרי כל כך הרבה זמן? עם שבוכה זמן כה רב על המקדש שלו — עוד יבוא יום ויחזור למולדתו ויבנה את בית מקדשו. (מן המקורות).

המלאכים והנביאים באסלאם וביהדות

המלאכים מתוארים כמשרתים של אללה.

בוויכוח עם היהודים למד נביא האסלאם את סיפור המלאכים ביהדות.

בקוראן נאמר: ״התהילה לאלוהים בורא שמים וארץ עושה המלאכים שליחים בעלי כנף שתיים שלוש וארבע. ויעשה בבריאה אשר יחפוץ״.

בין המלאכים מציין נביא האסלאם את המלאך מיכאל ובמיוחד את המלאך גבריאל. (פרק 2 פסוקים 91,92 ופרק 16 פסוק 104).

עיני המלאכים פקוחות על האדם ותפקידם לרשום את מעשיו הטובים. השטן (בערבית ״אבליס״ או ״שיטאן״) מופיע בכל מקום כאויב האדם המנסה להביאו לידי ניסיון.

מי שממונה על הגיהינום ביום הדין הוא רוח בשם מאלכ (פרק 32 פסוק 11) שהוא גם מלאך המוות המכונה גם בשם עזריאל.

בין הספרים שניתנו מהשמים מציין הנביא את התורה (תוראת) ספר תהילים והאונגליון, (בערבית אנג'יל). מכיוון שהספרים האלה זויפו בא במקומם הקוראן שהוא דבר אלוהים הסופי.

הנביאים — אלוהים לא חדל לקרוא את בני האדם לאמונה באחדותו באמצעות שליחים (רסול) ונביאים (נביא).

הנביאים התנ״כיים ישעיהו וירמיהו אינם מוזכרים בקוראן ובמקומם מופיעים הנביאים צאלח ושועייב שאינם מוזכרים בתנ״ך. הנביאים צאלח ושועייב מופיעים לעיתים קרובות בפרקי הקוראן.

הקוראן מציין את נוח, אברהם, לוט, ישמעאל, משה, איוב, שלמה, זכריה, יוחנן המטביל וישו. בסוף מופיע מוחמד כשליח האלוהים ו״חותם הנביאים״ (ח'אתם אלאנביא), כלומר אחריו אין יותר נביאים. (פרק 33 פסוק 40).

מוחמד קובע שתורתו אינה חידוש, אלא אישור לדתות בעלות כתבי הקודש המאמינות באחדות הבורא ובמיוחד היהדות.

במקורות היהודיים בתנ״ך ובמסורת מוקדש מקום נכבד מאוד לנביאי ישראל. משה נחשב כאדון הנביאים ואחריו נביאים ידועים כמו שמואל, אליהו, אלישע, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, דבורה הנביאה ועוד.

כאשר בא מוחמד לשכנע את יהודי מדינה שהוא חותם הנביאים הם ביקשו ממנו סימנים שיוכיחו שהוא השליח. מוחמד ענה להם: ״הסימנים הם מאללה וכל תפקידי להזהיר. האם זה לא חשוב מספיק בעיניכם שאנו שלחנו למטה את ספר הקוראן?״ (פרק 29 פסוקים 49-51).

עונשים באסלאם על מעשים פליליים והיעדר אמונה

נביא האסלאם בא לעולם בתקופה מאוד קשה כפי שציינו בפרקים הקודמים.

מעשי רצח, גניבות, שוד ועבודת אלילים היו חלק מחיי היום־יום. בני השבטים דאגו רק לעצמם ולשבטם ולא התעניינו מה קורה אצל השכן. הסיסמה הייתה פשוטה: ״על חרבך תחיה״. החזק בלע את החלש: אין דין ואין דיין, ואיש הישר בעיניו יעשה.

למוחמד הייתה בעיה קשה מאוד, איך ללמד את הפורעים והשודדים האלה שלא הכל מותר. איך ללמד אותם שדת האסלאם לא תסבול מצב של תוהו ובוהו.

קשה מאוד ללמד אנשים שהתרגלו לשדוד, לגנוב ואף להרוג שעליהם לשנות את דרכם ולהתנהג בהתאם לנורמות מסוימות.

הקוראן קבע מידות עונש לכל עברה:

• בעד גניבה — קיצוץ כף היד.

• אם הגנב חוזר לסורו — קיצוץ כף הרגל.

• מוות או תלייה (צלב) למורדים במלכות ולשודדים בדרכים.

• מוות למי שעוזב את דתו (מורתד).

חוקים חמורים אלה ואחרים אינם מבוצעים היום ברוב ארצות ערב שבהן יש משטר חילוני מוסלמי, למרות שנאמר בחוקות של אותן מדינות שהאסלאם הוא דתן.

המחוקקים בארצות אלה צריכים לנהוג לפי נורמות שמקובלות בעולם המודרני של ימינו. רק במדינות בודדות כגון אפגניסטן, איראן ואחרות נוהגים לפי מה שכתוב בקוראן.

בנוסף לדיני העונשין באסלאם ישנם ״חודוד אללה״ — אלה הצווים של הקוראן שתפקידם לערוב לטובת העניינים החשובים של כלל הציבור: נישואין, עבדות, אפוטרופסות, ירושה וכיוצא באלו. כן נקבעו איסורים בנושאים הבאים: משחקי גורל והימורים, שתיית יין, אכילת חזיר או נבלה ואכילת בשר שלא נשחט לפי ההלכה המוסלמית על ידי שוחט מוסמך.

איסור פסילים איננו מוזכר בקוראן ונקבע על ידי ״השריעה״ והחדית' (התורה שבעל פה).

העונשים ביהדות

בתנ״ך העונש הראשון הוטל על אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת והימרו את פי אלוהים. עונשם היה סילוקם מגן עדן. עונש אחר שמוזכר היה העונש שהוטל על קין, שהרג את הבל אחיו — הגלייתו ממקום מושבו והפיכתו לנע ונד בארץ (בראשית).

העונשים ביהדות הם עונשים פיזיים שנגזרו על ידי בית דין. העונשים על עברות חמורות היו כבדים, במקורות היהדות מדובר על ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. על עברות קלות העונש היה מלקות.

עונש של עין תחת עין מוטל על מי שמטיל מום בזולתו ועל עדי שקר שמבקשים לגרום מום בזולתם ( שמות, דברים).

על פי פרשנות התורה שבעל פה אין הכוונה להטיל עונש גופני על מי שהטיל מום בזולתו, אלא רק תשלום פיצויים על הנזק הגופני שנגרם לקורבן.

התורה מזהירה שרק על פי שני עדים יקום דבר ולא על פי עד אחד. יתרה מזאת, עדות שמיעה פסולה לעדות.

כל הכללים האלה נקבעו כדי למנוע עוול במשפט ופגיעה בחפים מפשע במידת האפשר.

יתר על כן, התורה מזהירה את השופטים לשפוט משפט צדק ולא לקחת שוחד: ״ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים״. (שמות כג, ח).

השופטים שישפטו צריכים להיות ״אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת שונאי בצע. ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, ושפטו את העם (עצות יתרו חתנו של משה. שמות, פרשת יתרו, פרק יח פסוק כא).