התמודדות

פגישה ראשונה

בקיץ 1968, עוד לפני התחלת לימודיי באוניברסיטה, ביקשה ממני אמי למלא את מקומה בהעברת שיעורים בחוג לתנ״ך, אותו התמידה לקיים שנים רבות בבית החולים הפסיכיאטרי ״כפר שאול״ בירושלים. לא היה לי פשוט להיענות לבקשתה, אבל סירוב לא בא בחשבון. בלבי ידעתי שאם אסרב, הסיבה היחידה תהיה הפחד. לא יכולתי להרשות זאת לעצמי, כאשר היא מעיזה ומלמדת שם מדי שבוע. זו היתה היכרותי הראשונה עם עולם בריאות הנפש הרשמי.

אני זוכר עד היום את החששות שליוו אותי בכניסתי המהוססת לרחוב הראשי הרחב, העובר בין בתי אבן ישנים גדולי ממדים. אז עדיין לא ידעתי כי אלה בתי דיר יאסין. אמי הנחתה אותי להעפיל במעלה הרחוב עד לרחבה הגדולה. אחד הבתים הסובבים את הרחבה הינו בית הכנסת ובו התקיימו השיעורים.

הצנעתי עצמי ופסעתי בצעדים מדודים, משתדל לא להביט בפניהם של האנשים שהתגודדו בצל העצים, או הילכו ברחוב לאיטם. כמה מהם פסעו ללא הרף הלוך ושוב. פה ושם מישהו שוחח בלי שבן שיחו נראה לעין, ובאחת הפינות מישהי בכתה בפנים קרועות לרווחה. שלום, פנה אלי אדם אחד. שלום, עניתי, מופתע ונבוך קצת. את מי אדוני מחפש? שאל. לא ציפיתי לפנייה ישירה ופשוטה כזו וגם אף אחד לא קרא לי עד אז אדוני. ציפיתי למשהו אחר, בלתי ידוע, בלתי מוגדר, ממש אחר. מה הוא אומר לי? למה הוא מתכוון? תכף יעשה איזו תנועה מאיימת, הנה יקרה משהו מוזר. עברו כמה שניות, ארוכות מהרגיל. הִתְעַשַּׁתִּי ואמרתי: אני הולך לבית הכנסת. אה, אמר, זה כאן, למעלה, תמשיך עוד קצת, פנה שמאלה ותגיע. תודה. זו היתה הפעם הראשונה שבה דיברתי עם משוגע וברוך השם, הכל עבר בשלום. אבל מה באמת היה לו בראש, כשאמר שלום וכששאל את מי אתה מחפש? האם ייתכן שפשוט בירך אותי לשלום? כך סתם? האומנם?

השיעורים היו מרתקים עבורי. היינו כחמישה עשר איש, צעירים בשנות העשרים ואף קשישים בשנות השבעים. היה שם גם פליט שואה, שהיה בזמנו רב בעיירה בפולין ועבר כבר את שנתו השמונים. בירושלים של אותם ימים כמעט לכל בית כנסת היה צביון עדתי מובהק: מרוקאים לחוד, חסידי סלונים לחוד, היקים עם עצמם, והטוניסאים לא מתערבבים באחרים. כאן, בבית הכנסת בדיר יאסין, היתה עדה אחת בלבד. היה עובדיה בעל כובע מצחייה מצמר, שתמיד נשמט לאחור. הוא היה מוכר לי כי לא אחת ראיתי אותו עורך קניות בשוק מחנה יהודה. מאוד הופתעתי לפגוש אותו פה. לידו ישב יצחק, ג'ינג'י עם ברט כחול, בעל פנים עגולות, אדומות, עם שפם. לעיתים הוא היה עימנו, אבל רוב הזמן היה עם ״אדם בגלגול״ ו״חוה בגלגול״ שהיו נתונים יחד עימו במאבק עז עם הנחש. לפעמים הנחש כמעט גבר עליהם ואז פניו של יצחק התעוותו מרוב אימה, ולעיתים הם גברו ופניו קרנו אור, וחיוכו שנמלא תום וכיסופים כבש את כולנו. והיה, כמובן, טוביה שהגירסא דינקותא היתה שגורה בפיו והיה מבריק בשיעורים. הוא שפע פירושים מהמקורות ולצידם כיכבו פירושים מקוריים משלו. עם כל מוראות השואה שחווה, נותר בו חוש הומור מיוחד שניתב הכל לפרופורציות ראויות והותיר אותנו פעמים רבות עם חיוך בסיום השיעור. פעם הופיע טוביה כשלרגלו האחת נעל והשנייה נתונה בסנדל. פניתי אליו: טוביה, גם לעיר היית יוצא כך? צחק ואמר: מה אתה חושב, שאני משוגע? כאן מותר לי הכל.

זכור לי שיעור אחד שבו הגענו לפסוקים בספר דברים: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע.״ ״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״. טוביה הרצין ושאל: אז כל אחד יכול לבחור? גם אנחנו יכולים? היה רגע של דממה ולאחריו פרץ דיון סוער. מישהו אמר: זו סתם אשליה, אף אחד לא בוחר באמת, רק נדמה לנו. ואחר אמר: אני לא יודע איך זה אצל כולם, אבל כשאני אומר שאני רוצה חולצה אדומה, צוחקים עלי ואומרים, 'זה מה יש, אתה לא רוצה, אל תלבש כלום'. מישהו שאיני זוכר כיום מיהו, מלמל, יש גנטיקה, יש חינוך ואולי גם יש עוד משהו שכל רגע הוא לעצמו? טוביה הוציא מכיסו תפוח ואמר: אני בוחר לאכול את התפוח, ונגס נגיסה ענקית. אצלו הכל בדיחה, אמר עובדיה, כשאני מבקש שלא יתנו לי שוק חשמלי, מסתכלים עלי במבט מסריח ואומרים בנחרצות, 'אתה לא יודע מה טוב בשבילך', ושום דבר לא עוזר לי. כך גם עם התרופות, גם כשאיני רוצה, מזריקים בכוח וחסר לי שאתנגד. מה אתה חושב, ענה לו נתן, שכמעט אף פעם לא מדבר, גם הם אין להם ברירה, כך הם למדו והם בטוחים שהם יודעים הכי טוב. על כל מה שהם יעשו לך יאמרו תמיד, שזה רק לטובתך. ובחיוך אמר: ואני מניח שלרוב הם מאמינים בכך. גם אלוהים, כשהוא עושה משהו, זה בגלל שהוא כפי שהוא, בגלל שזה הרצון שלו. אם הרצון שלו היה אחר, היה עושה דבר מה אחר. אבל בכלל, האם יכול להיות שהרצון של מישהו יהיה אחרת ממה שהוא? מי קובע מה הרצון שלנו? יש הבדל ביני לבין הרצון שלי? היה מאוד מפתיע לשמוע שטף כזה מפיו של נתן השתקן. טוב, מספיק, מספיק, אמר טוביה, התחלתם באמת להתפלסף, מה אתה אומר, יחיאל? היה לי ממש מרתק. האמת היא שאין לי מה לומר, אמרתי, אני באמת לא יודע. הייתי די המום מהדיון. הוא נשאר חרוט בזיכרוני, וכל פעם שמדברים בבורות על האינטליגנציה של חולי נפש, עולה בי מיד השיעור הזה.

התמדתי כשנתיים בהוראה בשיעורי התנ״ך ב״כפר שאול״. לא יכולתי לצפות אז שיבוא יום ואהיה הפסיכולוג הראשי של בית החולים. עד היום שמורה עימי ברכת ״שנה טובה״ ששלחו לי משתתפי החוג.

אל: מר יחיאל שרשבסקי המורה

מאת: ״מקשיבי השיעור בתורה מביה״ח כפר שאול״.