האגם

בפעם הראשונה שנַקַגִ'ימָה־קוּן* ישן אצלי חלמתי על אמי שמתה.

[* ביפנית התוספת קוּן לשם הפרטי מעידה על חיבה ויחסי קרבה. כינוי זה רווח בקרב צעירים בעיקר. בספר שלפנינו המספרת משתמשת בתוספת זו בכל פעם שהיא מזכירה את שמו של הגיבור נַקַג'ימה.]

אולי משום שלראשונה אחרי זמן רב ישנתי עם עוד מישהו בחדר.

הפעם האחרונה שישנתי לצד מישהו היתה כששהיתי עם אבי בבית החולים, בחדר שאמי שכבה בו. מדי פעם התעוררתי, בדקתי שהיא עדיין נושמת ואז הייתי שוב נרדמת. שלא כצפוי, רצפת החדר בבית החולים היתה מאובקת, ומהפינה ששכבתי בה יכולתי לבהות בכדור אבק אחד שנח תמיד באותו מקום. לא הצלחתי לישון שינה עמוקה, ובכל פעם שהתעוררתי מהנמנום, שמעתי מהמסדרון את צעדיהן הבלתי פוסקים של האחיות. והרגשתי שאף על פי שהייתי מוקפת באנשים שעומדים למות, הייתי רגועה יותר בבית החולים מאשר מחוצה לו.

בשפל המדרגה יש מתיקות מיוחדת שלא מוצאים בשום מקום אחר.

התחלתי לחלום על אמי רק לאחר שמתה.

בחלומות שפקדו אותי תוך כדי נמנום, עלו לנגד עיני מראות קטעים קטועים בלבד, אבל הפעם הופיעה אמי בתוך חלום ארוך באופן ברור וחד, והרגשתי כאילו לראשונה אחרי פרידה ארוכה, ביליתי במחיצתה באמת.

מוזר לומר דבר כזה על מישהו שכבר מת, אבל ככה הרגשתי.

אפשר לומר שלאמי היו שני סוגים של אישיות. ושני סוגים אלו כמו באו והלכו בתוכה, כאילו היו שתי דמויות נפרדות.

האחת היתה חברותית מאוד ועליזה, אשת העולם הגדול שאנשים מבקשים את קרבתה, ואילו האחרת עדינה, כמו פרח גדול ורך שמתנועע עם כל משב רוח חולף המאיים לתלוש ממנו את עלי הכותרת שלו.

את הפן העדין דמוי הפרח היה קשה לאתר, כי אמא, שתמיד הצטיינה ברצונה לרַצות אחרים, טיפחה את הצד התוסס באישיותה והשקתה אותו באהבה, מדשנת אותו בגילויי הערכה שהסביבה הפגינה כלפיה.

אמא ואבא הביאו אותי לעולם מחוץ לנישואים.

לאבי היתה חברת סחר קטנה בעיירה בקרבת טוקיו, ואמא היתה "מַמָה־סַן" יפה למדי, בעלת מועדון לילה יוקרתי ברובע השעשועים של העיירה הזאת שבקרבת טוקיו.

אחד הלקוחות של אבי הזמין אותו פעם לבלות שם, ואבי התאהב באמי במבט ראשון. גם הוא מצא חן בעיניה מאוד. בסוף הערב הלכו שניהם למסעדת גריל קוריאני, הזמינו כל מיני מאכלים, צחקו כמו משוגעים, אכלו יחד ונהנו מאוד זה מחברת זה. כך היה גם בערב למחרת, ובזה שאחריו. אפילו בימים שבהם ירד שלג פקד אבי את המועדון של אמי, ולאחר חודשיים הם היו לזוג. חודשיים הם זמן ארוך להיכרות מסוג כזה, אבל למפגשים ביניהם התלוותה התחושה שזהו הדבר האמיתי.

כששאלתי אותם למה הם צחקו כל כך באותה פעם, ענו שניהם תמיד את אותה התשובה: "המסעדה היתה קוריאנית ולא היה בה אפילו יפני אחד. מצאנו אותה אחרי ששוטטנו לנו באמצע הלילה. לא יכולנו לקרוא שום דבר בתפריט, אז פשוט הזמנו כל מיני דברים, ולשולחן התחילו להגיע זה אחר זה מאכלים שאנחנו בכלל לא יודעים מהם, חלקם נורא חריפים, ובכמויות אדירות. זה נורא הצחיק אותנו."

אבל אני הייתי בטוחה שלא זה הסיפור...