יוצאת מן הכלל

מטאורים

אור לה' שבט תש"פ (1.1.2020) יארצייט שלישי לאחי שמחה בונם בן דוד לייב ורבקה גיטל ז"ל.

"וואי, את שנות אור לפני כל החבר'ה", אמר לי אורי הנדלר. בום. טראח. במשוטִי עם כל המטאורים סביב כדור הארץ, פתאום, במעבר על ידי, זיהה אותי מישהו, שאני מכוכב אחר.

עצרתי להביט בעיניו. כן, הוא זיהה אותי. המסווה הוסר מעל פניי, גם מעל פניו. אורי, שמסתבר שאחיותיו דתיות והוא בא מבית דתי, זיהה שאני מבין אלו הנאורים והנעורים באמת, החיים כמו אברהם אבינו, בידיעה שיש ק-ל אחד, וביחסים פעילים איתו.

ואילו כל 'החבר'ה', עם האוניברסיטה, השְׂררה וכל שאר הירקות, עדיין במחילות מתחת לאדמה, נאבקים על מנת להישאר שם ולא לצאת אל השמש.

לשאלתם, סיפרתי לג'ני ועודד מה אמר הרבי מלובביץ' על הומואים, ואיך התורה דוברת אמת ולא מטייחת כלום, ואיך הכול לטובה, וצריך להסתיר, על פי התוכנית האלוקית, את אור היהלום בתוך רפש ומדמנה כדי שלא יפריעו לו להתקדם ולהאיר לנצח נצחים.

הם מקשיבים בשקיקה, ואין להם אומץ לבטל את הנסיעה המתוכננת לאינדונזיה בפסח, נסיעת הבריחה מליל הסדר כהלכתו. אין להם אומץ לעצור ולחשב ביושר: אחד ועוד אחד שווה שניים.

אני לא מבינה, הם לא מיואשים מספיק??? נראה כי עוד לא נגמרו הארצות לתייר. אולי המגפה בסין תעזור, תבריח אותם מהאזור? אולי כבר תתאחדנה כל היבשות?

אני מתפללת עליהם כל הזמן, בוכה עבורם כל הזמן. מתחננת שכבר יגיעו לאור שבקצה המנהרה.

פיצוץ גרעיני 1984, תמוז.

הייתי אמורה לחזור ללוס אנג'לס ביום חמישי אחרי כחודשיים ביקור בארץ. חיפשתי את דני הופמן כל הזמן בשביל לשכנע אותו להפסיק להיות דוס, ובמפגש הדק בין התת למודע – גם בשביל לשמוע איך זה להיות דוס.

כל זמן שהותי בארץ, כמעט חמישה שבועות, צלצלתי אליו והוא לא ענה לי, ומכיוון שלהוד גאונותי כבר ידוע ש'אין מקריות' בעולם, חשבתי שככה זה; 'הכוח העליון' מה-שלא-יהיה-שמו, לא מוצא לנכון שאפגוש את דני. שומר עליו.

טוב, הייתי בחיפה עם מידלשובה, ופתאום מגיע טלפון מדני! הוא מודיע לי שהוא מחפש אותי כל הזמן, וממש ישמח לראות אותי, ומציע שזה יהיה בשבת, שאבוא לבית של אימא שלו שגרה בקריית יובל בירושלים לארוחת צוהריים.

ב ס ד ר.

אחרי שנים שהתביישתי בזה שיש לי גוף מלא, וסוף-סוף היה לי אומץ ללבוש מכנסיים, אחרי שבשיעורי התעמלות מכיתה ה' התביישתי להיות עם מכנסי ההתעמלות הקצרים שהכריחו אותנו, הבנות, ללבוש (שהבנים לא יראו...), הינה, אחרי כל השנים אזרתי אומץ וקניתי בלוס אנג'לס מכנסיים אופנתיים, מתרחבים כאלו כמו של רוכבי סוסים, והייתי ממש גאה. אלבש אותם למפגש עם דני ומשפחתו.

עליתי לירושלים מתל מונד בשבת. המכונית המצחיקה ששכרתי (קופסת גפרורים מחברת מיצובישי) טיפסה לשם. החלטתי לחכות בחניה כי אני לא משוגעת לאכול עם דוסים. נתתי להם מספיק זמן ללעוס ולבלוע, ועליתי אליהם.

דירה נורמלית, קטנה, ישראלית, בקריית יובל. קצה מערבי דרומי של ירושלים, איפה ש'הצִיוֹיְנים' הנחיתו את העולים החדשים. הם עדיין ישבו בפינת האוכל, אם אפשר לקרוא למשטח הקטן הזה 'פינה', קמו לכבודי ועברו לסלון, אם אפשר לקרוא לחצי מטר על מטר 'סלון'. מדינת ישראל שמטה את העולים החדשים השבים למכורת האבות אחרי אלפיים שנות גלות, גירוש ספרד, פוגרומים ושואה - בכל מיני מבנים קומוניסטים זעירים. יעני, שיכונים.

אני ישבתי על הספה מול דני, אימא שלו ואחיו, ומאחוריי ישבה גיסתו. גם כבר דוסית (הם רק שני אחים). רק המכנסיים ואני עדיין לא דוסים.

דני התחיל לומר כל מיני דברים שלא הבנתי. טוב, מכיוון שאני קוסמופוליטית ואמריקאית נימוסית, והפסקתי להיות ישראלית גסת רוח פרובינציאלית, אז לא הפרעתי לו. במילון 'פרובינציאליות' פירושה קרתנות, ומה היא קרתנות? "הליכותיו של אדם שחי במקום מרוחק מן העיר הגדולה". ממש לא א נ י ! אני הרי מלוס אנג'לס, עיר יותר גדולה מגדולה, וזה שנים שאני באמריקה ולא במדינת ישראל, אז עזבו אותי מקרתנות.

בדיעבד אני מבינה כמה דני חכם. לא הכרתי אותו לעומק, למדנו באותה כיתה ב'עממי' בכפר סבא, אבל לא ממש הכרתי אותו.

הוא קלט שאני לא מבינה על מה הוא מדבר, הפסיק ושאל: "יש לך שאלות?" ואני, כל כולי קוסמופוליטית אמריקאית, עניתי בנימוס: "לא-לא-לא, תמשיך בבקשה, בבקשה". ודני ענה: "אני סיימתי. מה השאלה?"

הייתה לי מוכנה בכיס שאלה שח-מטית. מטית סופית. שאלה שהתשובה עליה חדה וחלקה: 'אני נכנע, אני מפסיק להיות דוס'. שח. מט. אז התלקקתי בראשי על מבוכתם העתידית: 'אני הרי כבר לא כפר-סבאית פרובנציאלית, אני אשת העולם הגדול, סימה המנוסה והמנסה, ואני כבר יודעת שיש כוח עליון, אז איתי הוא לא צריך לבזבז זמן על הקדמות תיאולוגיות'. הא-הא-הא.

הִזרמתי את השאלה המאטית: "איזה מין אלוקים זה, שאצלו היהודים הם 'עם נבחר'?!" - הרי להיות 'עם נבחר', 'שונה' מאחרים, זה פשוט רעיון מגונה. שיא הפרימיטיביות. גסות רוח ממש, בושה.

הנוכחים שם היו אמורים להתעלף מנקודת המבט הנאורה והחדשנית שלי, להסתכל אחד אל השני במבוכה עמוקה, להתנצל ולהודות ש'לא חשבנו על זה, ובאמת, אנחנו מפסיקים להיות דוסים בזה הרגע'.

במקום זה, ירתה לכיווני גיסתו, שישבה מאחוריי, ביוהרה קרתנית: "זו פשוט עובדה".

התפלצתי בתוכי: 'עובדה?!'

'טוב', הרגעתי את עצמי, 'סימה, את לא פרובינציאלית, את קוסמופוליטית אמריקאית נימוסית, את פשוט מתעלמת ממנה'.

עיניי נישאו לדני, מה התשובה שלו?

דני לא ענה לי על השאלה. פשוט התחיל לספר לי איך הוא חזר בתשובה. הוא היה עניו, ואמר שהוא לא היה נוסע-עולם מנוסה כמוני, הוא ילד טוב ירושלים, והדבר הכי נועז שעשה זה לנסוע על קטנוע וספה עם חיים צ'רני מכפר סבא לצומת בית-ליד. עשה מסלול צבא-לימודים, וסיים תואר רופא שיניים (מצטיין, נדמה לי).

אחר כך סיפר שהתחיל לטייל בעולם, וכלשונו, הקדוש ברוך הוא עשה לו 'קורס מזורז' במודעות ותודעה.

בין השאר טייל בדרום אמריקה, ואנחנו מדברים על בערך בין 1978 ל-1982, תקופה שבישראל אולי חלמו על דרום אמריקה. הוא נתקל בחוויות שבהן חייו היו ממש בסכנה. "למשל עמדתי לטבוע בנהר גועש, ואז, כאילו הקדוש ברוך הוא שם לי רגל על הצוואר ואמר לי: 'תקרא לי'. ואז קראתי 'שמע ישראל' - ומיד ניצלתי". זה קרה לו כמה פעמים.

הוא ראה בכל הפעמים הללו שזה לא סתם, ואין מקריות בעולם, ומכאן הסיק - קיים כוח עליון, ופשוט לקח מטוס מברזיל ישר לישיבה בירושלים.

זה מה שדני סיפר בקצרה ובתמצות. הוא המשיך לדבר, אבל בעצם, מנקודה זו ואילך הפסקתי להקשיב. בראש שלי התחיל תהליך של פיצוץ גרעיני עם גלי הדף תודעתיים, שהניעו שכבות שונות בקרומי המוח שלי, שכלל לא ידעתי על קיומן.

זה נמשך, דרך אגב, שבועות ארוכים.

התיאור הזה היה הביקוע הגרעיני משם התגלגלו הדברים. המכנסיים ואני ישבנו על הספה של גב' קלרה הופמן ע"ה, ועין רגילה, בלתי מזוינת, לא ראתה את גלי הצונאמי, את תגובת השרשרת הגרעינית, את הנפולת והנשורת.

איך?

אני הרי כבר ידעתי שאין מקריות בעולם. ידעתי את זה בערך מזה חצי שנה, כבר הבנתי שיש כוח עליון, אבל - השארתי כ'מקריות מוחלטת והרמטית' בחסדי חוסר היושר האינטלקטואלי שלי, שתי עובדות שהתיאור של דני האיר עליהן כמו עם פנס: האחת, העובדה שאני יהודייה, והשנייה, העובדה שאני אישה. את שתי אלו הותרתי בתחום ה'מקריות'.

הוא, דני, לקח מייד מטוס מברזיל לישיבה בארץ, ואני המשכתי במשא ומתן עם 'בין האמת והשקר'. עד היום.

היה לי אז מתן תורה פרטי בשבת של ז' בתמוז ה'תשד"מ, פירושו 5744 מבריאת העולם (7.7.1984). על הספה של אימא של דני ע"ה, ראיתי איך השם נתן לי, בתוך כל עמו, את התורה. ראיתי איך כל הדברים הכי איומים ונוראיים שקרו לי בחיי כמו היתמות כילדה משני הוריי והיותי לבד כמעט מאז - איך הם כה נפלאים וטובים ביותר, איך הם הובילו אותי לאמת האחת והיחידה - יש אלוקים, אלוקי ישראל. תורתו אמת. והוא אלוקיי!

הבנתי שאין מנוס ואין לי כבר לאן לברוח. זה תפקידי, להיות אישה יהודייה.

היתר - זה ירקות. פרטים, טכני, כסף קטן.

כמעט שלושים ושלוש שנים נתן לי בורא עולם ללכת סביב הזנב שלי כי אני קשת תפיסה - נודדת על פני יבשות, ימים, יחסים, אנשים, השקפות, ואז חמל עליי.

לא זוכרת אפילו איך נפרדתי מהם. נשארתי בירושלים והתארחתי אצל חברתי רחל מזרחי (גוטליב כיום) ועדכנתי אותה שאני חוזרת בתשובה, אין ברירה. כן, פשוט מחוסר ברירה, כי אין ברירה. הברירות מוצו עד תום.