החיפוש אחר האמת

פרולוג

את אריק קנדל (Eric Kandel), חתן פרס נובל לרפואה (2000), פגשתי בכינוס שערכה חברת נסטלה בעיירה ציורית בשווייץ על גדות אגם לוזאן. איש צנוע ונעים הליכות, שכאשר נודע לו ששורשי משפחתי דומים להיסטוריה של משפחתו באוסטריה, החל ללא הקדמות לתאר בפניי את שחווה בליל הבדולח. האירועים הללו, סיפר לי וגם כתב באוטוביוגרפיה שפרסם, הם שהשפיעו עליו להפוך לחוקר, כדי שיוכל לנסות להבין כיצד כל כך הרבה רשע התפרץ בבת אחת בכל כך הרבה אנשים. (In Search of Memory by Eric Kandel p. 29-30).

ואולי זאת השאלה העיקרית העולה מסיפור השואה: כיצד יכלו אנשים, לכאורה רגילים - בנים לאימהות, אבות לילדים, בעלים - להכות זקנים, להרעיב ילדים, לרטש בטן של אישה הרה? כיצד "פלוגות הרצח", ששירתו בהן אזרחים מן השורה ולא פסיכופתים צמאי דם או פושעים אכזריים, עברו מעיירה אחת לשכנתה ורצחו בשלוות נפש כל יהודי שנקרה בדרכן? כיצד פעלו בזמן אמת? כיצד המשיכו רוצחים אלו את חייהם עם תום המלחמה? כיצד קורה שיוזף מריה ראוס, כומר קתולי מפלוגה 295, שרואה בעיירה ביאלה צ'רקוב 90 תינוקות וילדים יהודים עזובים בגילאי שלושה חודשים עד שבע שנים, שהוריהם נרצחו ימים ספורים קודם לכן, שוכבים בחום, צמאים ורעבים, אינו רץ כל עוד נפשו בו להביא להם מים, אוכל, לרחוץ את פניהם ולנגב את דמעותיהם אף אם באותם רגעים ידע שאין בכוחו להצילם ממוות?

••• 

בתחילתו של הספר הזה ברצוני להכיר את בני משפחתי שנספו בשואה, רצון שכפי שהתברר לי משותף לרבים מבני דורי. אז נסעתי לגוטה, כיום בסלובקיה, המקום שבו נולדה ובגרה אימי והמקום שבו הסבא והסבתא שלי נטעו עצמם וממנו נלקחו אל מותם.

מה שמצאתי בגוטה זעזע אותי עד היסוד. התושבים קיבלו אותי באפתיה מוחלטת. האנשים הללו, שחיו דורות רבים עם משפחתי, ביקרו באותו בית ספר ורדפו אחרי אותו כדור סמרטוטים יחדיו, לא גילו ולו שמץ סקרנות למה שעלה בגורל שכניהם. הם לא טרחו אפילו להעמיד פנים של התעניינות. "היהודים נעלמו והכול בסדר גמור," הם כאילו לחשו לי. ואני מיהרתי להסתלק מהמקום. נדמה לי שרק באותם רגעים איומים התחלתי להבין את הסירוב הטוטלי שבו נתקלתי כשביקשתי מאימי או מדודתי להוביל אותי לסיור היכרות בעיירת הולדתן. "השכנים הטובים היו הראשונים לשמוח לאידנו," הן ענו לי, ורק עכשיו הבנתי למה בדיוק התכוונו.

קלוד לנצמן, יוצר הסרט "שואה", אמר שאי אפשר להסביר את השואה. ההיסטוריון יהודה באואר לעומתו מזהה את הרוע לאורך ההיסטוריה האנושית כולה.

ואני חושבת שמשהו השתבש להחריד אצל הכומר ראוס, אצל האנשים שמילאו את תפקידם בפלוגות הרצח ואצל הגרמנים כעם. העובדה שהכומר המכובד הפך לאחר המלחמה לבישוף עוד יותר מכובד רק מחזקת את תחושותיי.

כמעט כל מי שעסק בחקר השואה ניסה להתמודד עם שאלת הרוע. בקצה האחד של הסקאלה נמצאת חנה ארנדט בספרה הידוע "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע". ארנדט מאמינה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, או נכון יותר, שזרע הרוע הטמון באדם ינבוט, יצמח ויפרח בנסיבות מתאימות. ארנדט, שסיקרה את משפט אייכמן כשליחה מטעם ה"ניו יורקר", ראתה בנתבע - להזכירכם, מי שהיה אחראי להשמדתה של יהדות אירופה - אופורטוניסט בלבד. מעשיו לא נבעו מהפרעה נפשית יוצאת דופן, מדחף בלתי ניתן לשליטה לרצוח או משנאה פתולוגית. הוא בסך הכול היה, על פי השקפתה, בירוקרט יעיל שמילא את פקודותיהם של הממונים עליו. כל אדם על פי ארנדט יכול, בנסיבות מסוימות, להפוך לרוצח סדרתי.

זיגמונט באומן (Zygmunt Baument) בספרו "מודרניות ושואה" מחזק את דעתה. הוא משוכנע שהשואה התאפשרה בזכות המודרנה: בבירוקרטיה שבה כל אחד הוא בורג זעיר במכונה אדירה, קל לפרט לחמוק מאחריות. וזה מזכיר לי את פרנץ נובאק, מי שהיה אחראי על סידור לוחות הזמנים לרכבות שנוסעות לאושוויץ. הוא ישב במהלך עבודתו ליד שולחן כתיבה גדול ומהודר, סמוך לחדרו של אייכמן. במשפטו טען שהיה משוכנע שאושוויץ היא "צומת רכבות סואן". ועד כמה שידוע לי, לא הנתבע, לא השופטים ואף לא מישהו בקהל פרץ באותם רגעים בצחוק רם.

מהצד השני של הסקאלה, כאנטיתזה לתיאוריה של ארנדט, נמצא ד"ר יעקב לזוביק. בספרו "הבירוקרטים של היטלר", לזוביק מציג את המנגנון הבירוקרטי היעיל שעבד על פי תכנון מפורט ונועד לאתר כל יהודי באשר הוא. המנגנון הורכב מאידיאולוגים, שרבים מהם חברו למפלגה הנאצית עוד בשלביה המוקדמים: "לא ראינו אצלם מילוי משימה ללא הבנה. הם הבינו מה הם עושים ותרמו לכך מתוך בחירה. יתרה מזאת, בכל שלב הם (הבירוקרטים) נתקלו במגבלות, בקשיים ובמחסומים, אך תמיד הקדישו את כל מרצם להסיר כל עיכוב בדרך למטרה." (מתוך "הבירוקרטים של היטלר", עמ' 220).

הוויכוח בין ארנדט למתנגדיה מתרכז בעיקרו סביב "הרוצחים מאחורי שולחן הכתיבה" (מושג שנוצר עם השנים). אך מה בקשר לרוצחים הישירים? לאותו חייל שחיפש באופן פעיל יהודים, הישיר מבט אל אם מבועתת וירה בילד שבזרועותיה? לכומר, אותו "יועץ רוחני" של הגדוד, שעבר בין החיילים ועודד אותם ולחש שאין ברירה, פקודה יש לבצע! ומה בקשר לשכנים הטובים, שנוהגים לכנותם ה"צופים מהצד", אך בפועל היו אלה שהסירו את המכשולים וסללו את הדרך לשואה של מעל 400 אלף יהודי הונגריה שחיו מחוץ לבירה בודפשט?

בספר זה אני מנסה לספר על התפרצות הרוע נגד היהודים בשני אזורים מוגדרים: הסלובקי, שניתן בעת הסכם מינכן כמתנה להונגריה. מתנה זו כללה כ-80 אלף יהודים, שנכתב עליהם מעט מאוד בספרי ההיסטוריה; והשני, שעליו נכתב רבות, אוסטריה כולה על 200 אלף היהודים שבה.

עם השנים, במסגרת עבודתי כעיתונאית, ביקרתי בארכיונים רבים, נפגשתי וראיינתי ניצולים, בני משפחה של פושעים נאצים וכמובן היסטוריונים. את התיאור ההיסטורי אנסה להציג מנקודות מבט שונות: מה ראו, ידעו ועשו הקורבנות, מה ידעו ועשו הפושעים ומה ידעו ועשו "הצופים מהצד".

המניע הראשוני לכתיבת הספר היה הרצון לספר את סיפורם של בני משפחתי שנספו בדרכים שונות ומשונות בשנות המלחמה. אך עם תהליך הכתיבה הם הפכו לדוגמאות. הם בעצם היו בורג קטן בסאגה הגדולה של שואת יהודי אירופה. דרכם בחנתי את פני הדברים, דרכם אני מנסה להבין למה, איך ומדוע.

היסטוריה היא מקצוע אנונימי. יש תאריכים ויש מקומות, אך לעיתים נדירות בלבד צף שם של פרט. לדוגמה, מסעי הצלב, מי השתתף בהם? מי היו קורבנותיו? גירוש ספרד, מאורע כל כך טראומתי בזיכרון היהודי, נותר אנונימי לחלוטין. אנשים, נשים וטף גורשו מבתיהם, סחבו על גבם את מעט הרכוש שהותר להם לקחת ונעלמו מדפי ההיסטוריה. פה ושם הם מוזכרים כמי שהקימו קהילות חדשות או בתי כנסת, אך כקולקטיב. המעשה האישי נבלע באבק ההיסטוריה. אפילו משפט דרייפוס, עלילה בת ימינו כמעט, הפך לסמל של אנטישמיות - קצין יהודי שסבל אך ורק מפני שנולד יהודי. האספקט האישי, ההשפלות, האיש שהודח ונכלא לשנים ארוכות, זוכים להתייחסות רק בשנים האחרונות ומעטים בלבד מתעניינים בהשתלשלותה של הפרשה.

סבי וסבתי, הדודים, הדודות ובני הדודים הם האנשים, הם הפרטים שיוצרים את ההיסטוריה של העת החדשה של היהודים. וחשוב שייזכרו, חשוב שכאשר בעוד דור ילמדו בבתי ספר על השואה, לא יהיה זה עוד פרק אנונימי שיש לשננו לבחינות הבגרות, אלא טרגדיה אנושית שהן קורבנותיה והן מבצעיה מזוהים.

פרק ראשון:
הונגריה

״God showed us mercy beyond measure in our struggle. His most beautiful gift to us is the hatred of our enemies, whom we in turn hate with all our hearts.״

Goebbels diary, June 16 1926, as bought by Louis Lochner

אלוהים הטה לנו חסד בכל מאבקינו. המתנה היפה ביותר שניתנה לנו ממנו היא השנאה שרוחשים אויבינו לנו כשבתמורה אנחנו משיבים בלב שלם שנאה גדולה.

קטע מתוך יומנו של יוזף גבלס, 16 ביוני 1926, כפי שהוא מובא על ידי לואיס לכנר.

(תרגום אישי)

הפושע: ד"ר קז'אן מולמן (Kajean Muhlmann)

בורגי סיילר ואני יושבות בקפה "אירופה" שבלב המדרחוב של וינה. הקפה שלי קצר וחזק כמו שאני אוהבת. מבעד לחלונות הרחבים ניבט, עטוי שלג, מדרחוב קרטנר המהודר. אני כמהה לשטרודל חם, אולי הוא יצליח לנחם אותי.

בורגי חמורת סבר, מדברת במהירות. אני מבקשת שתאט. הגרמנית שלי, שרחוקה מלהיות שוטפת, אינה מקילה עליי את ההבנה. אבל בורגי, כאילו חיכתה לרגע זה זמן רב, אינה עוצרת. "אני מנסה להבין את אבי, קז'אן מולמן," היא אומרת לי. "מספרים שהוא היה אדם מקסים. נשים אהבו אותו מאוד. אבא היה בוגר אוניברסיטת גרץ, דוקטור להיסטוריה של האומנות, איש משכיל, אומן בפני עצמו ופושע מלחמה. אני יודעת שאבא היה אחראי לביזת יצירות אומנות בווינה, לאחר מכן בגנרלגוברנמנט (Generalgouvernement) - החלק הפולני שהיה נתון תחת שלטון גרמני ואז בהולנד."

אני מזמינה עוד אספרסו: "חזק עד כמה שאפשר."

בורגי לוגמת מהקפה שלה וממשיכה: "הוא נאסר. בגידה במולדת היה סעיף ההאשמה העיקרי, אבל הפרטים אינם ידועים לי. הפולנים ביקשו שיוסגר לפולין. אבא פחד שבית משפט פולני ישפוט אותו למוות, ברח מהמעצר האוסטרי ועד מותו חי במחתרת."

אביה של בורגי, הד"ר קז'אן מולמן, היה יליד אוסטריה אבל תומך נלהב בסיפוחה לגרמניה. מייד לאחר הסיפוח זכה בעבודה מצוינת וקיבל משרד ליד ארמון רוטשילד, סמוך למשרדו של אדולף אייכמן. מולמן היה אחראי בתחילת הקריירה שלו על הרכוש היהודי בווינה. הוא דאג שפריטי אומנות יקרי ערך יגיעו למחסנים, שם העריך אותם, דאג לתיקון פגמים, לאריזה מתאימה ואחר כך להעברת היצירות למקומות בטוחים. לא לפני שאת היקרות והנדירות שבהן העביר לשוחרי האומנות שבין הקצונה הנאצית.

"קראת את פרוטוקול המשפט שהתנהל באוסטריה נגד אביך?" אני שואלת. היא עונה לי בשלילה. למעשה איש מבני משפחתה לא קרא את העדויות נגד אביה. אני מציעה לה שנלך יחד לארכיון ונאתר את המסמכים המשפטיים הקשורים בו.

"נראה שבאמת הגיע הזמן שאדע את כל הפרטים," היא מחייכת במבוכה. "זה לא יהיה קל, אבל אני חושבת שאני מוכנה."