קיצור תולדות השמאל בעולם

1
מהלֶוֶולֶרׅים (המַשווים) לרוסו האניגמטי

המקור הראשון של הרע הוא האי־שוויון; מהאי־שוויון נוצר העושר הרב ומכיוון שהמילים עני ועשיר הן יחסיות, היכן שבני האדם יהיו שווים לא יהיו עשירים ועניים.

(ז'אן־ז'אק רוסו, מכתב למלך פולין, 1751)

כבר במאה ה-16 ידעה אירופה מרידות איכרים גדולות שציר התביעה המרכזי בהן היה צמצום המיסוי השרירותי או חלוקה מחודשת של אדמות. פה ושם גם נשמעו בהן לראשונה קריאות הססניות ונדירות לשוויון גדול יותר (במרד האַנַבָּפְּטִיסטׅים, למשל). אולם חוסר השקט החברתי המתמשך לא הוליד שינוי משטרי. ההתקוממויות דוכאו תמיד באכזריות והותירו משקעי תסכול עמוקים. גם החיכוכים ומאבקי הכוח המסורתיים בין האצולה, הכנסייה והמלוכה לא הבשילו לכדי תמורות מהפכניות, ודווקא האבסולוטיזם הלך והתחזק על סף המודרניות.

ההתקוממות הגדולה של הפרלמנט, שהתחוללה באמצע המאה ה-17 באיים הבריטיים, הייתה מפנה מכריע בתולדות הקונפליקטים הסוציו־פוליטיים בהיסטוריה. כעשור שלם התמודדו חסידי המלך האנגלי עם תומכי בית הנבחרים, ומתוך אוכלוסייה של כ-5 מיליון נהרגו בקרבות כ-100 אלף איש. בשיא ההתמודדות לא סתם נרצח מלך, כפי שכבר אירע לעיתים בעבר - לראשונה בהיסטוריה הוצא ריבון להורג לאחר שהורשע במשפט פומבי.

עריפת ראשו של צ'רלס הראשון אל מול המון נפעם הייתה גם תחילת עריפת קודקודו של סדר ישן שעדיין אפיין את כל החברות המסורתיות על פני כדור הארץ. היא בישרה את הוצאתם להורג של מלכים נוספים בעתיד, מלואי ה-16, המלך הצרפתי, ועד ניקולאי ה-2, הצאר הרוסי (פּוּיִי, הקיסר האחרון בסין, לא הוצא להורג אלא עבר "חינוך מחדש" ונעשה לקומוניסט). ברם, הפרלמנט האנגלי שהעמיד את המלך לדין ושהביא לאוויר העולם את עקרון ריבונותו של בית הנבחרים, ולמעשה את תחילת הפוליטיזציה של מעמדות חדשים, לא היה עדיין מוסד דמוקרטי ולא התיימר לייצג את כלל אוכלוסיית נתיני הממלכה.

ההשתייכות לגוף פוליטי זה הושגה כמעט ללא בחירות. היא עברה לעיתים מאב לבן והייתה תלויה בגובה ההכנסות מרכוש. הפרלמנט היה מורכב בעיקר מנציגי האצולה הבינונית החדשה, בעלי קרקעות גדולים, עורכי דין שמונו בערים הגדולות, ראשי הכתות השונות של הפרוטסטנטים שהתנגדו לכנסייה הרשמית ועוד. אלה היו בעיקר אליטות חברתיות, פוליטיות ודתיות שהתנגדו לכוחו האבסולוטיסטי של המלך ושלכאורה ייצגו את החברה כולה.

ההתקוממות האנגלית בהנהגתו של אוליבר קרומוול (Cromwell), אף על פי שהכילה יסודות מדיניים חדשים ומהפכניים, לא הייתה עדיין אירוע היסטורי שבמרכזו הועמד עקרון השוויון הפוליטי כמצפן המכוון את המאבק.

מבשרי השוויון הפוליטיים

אולם האליטות האנטי־אבסולוטיסטיות נאלצו לגייס סביבן שכבות המונים רחבות יותר כדי להתמודד עם עוצמתו הצבאית של המלך ולהביס אותו. בקרב שכבות אלה הופיעה, אולי לראשונה בהיסטוריה, תנועת שמאל היולית. הלֶוֶולֶרים, מַשווים או משטחים באנגלית, אומנם לא היו עדיין מפלגה בעלת מצע ותוכנית פעולה, אך מנהיגיהם חיברו מניפסטים ועצומות, ערכו פולמוסים פומביים, וב-1648 אפילו הוציאו לזמן קצר עיתון חלוצי (The Moderate). עיקר כוחם התבסס על בעלי מלאכה - כמו אורגים, סנדלרים, מדפיסים, מנפחי זכוכית ועוד - על סוחרים ואיכרים בינוניים וזעירים ועל בעלי מקצועות חופשיים. חלק גדול מהם התגייסו ל"צבא המודל החדש" של קרומוול, ורבים מהם נהרגו בקרבות. קשה להעריך את מניינם, אך מדובר באלפים. ראוי במיוחד לציין שנשים היו פעילות בתנועה, כתבו עצומות משלהן וארגנו הפגנות עצמאיות.

הדובר המרכזי והדמות הבולטת בתנועה היה ג'ון לילברן (Lilburne), בן למשפחת אצולה נמוכה, שהתחנך כשוליה אצל יצרן בגדים פוריטני, נעשה במהרה לפעיל רדיקלי ונאסר בשל כך פעמים רבות. סירובו להישבע שבועת אמונים לבית המשפט פרסם אותו בקרב ציבור רחב. בכלאו החל לכתוב חיבורים קצרים ולהבריח אותם החוצה. הוא נותר אדם מאמין, אך זה לא החליש את התקפותיו על הכנסייה, שנעשו נשכניות ותקיפות יותר ויותר. כמו כן כתב לא מעט על זכויות האזרח והתנגד בחריפות לעיוותים המשפטיים שאפיינו את מערכת החוק.

ב-1640 פרסם לילברן עצומה נועזת לפרלמנט, אשר בגין איכותה הרטורית לא היסס קרומוול להשתמש בה בנאומיו. האחרון השיג לבסוף את שחרורו של האסיר המפורסם, ובפרוץ ההתקוממות הוא התמנה לקפטן בצבא המודל החדש. קרומוול ניסה לצרפו למטה הראשי, אך הוא סירב בתוקף להישבע לכל סמכות פיקודית, פרש מהצבא והחליט להקדיש את כל חייו לפעילות פוליטית. מעתה הוא כונה בפי רבים "John the Freeborn".

מאבקו נגד בית הלורדים החזירו לכלא, אך גם במאסר לא חדל לפרסם פמפלטים בעד השוויון בפני החוק וזכויות אזרח בסיסיות. פרסומו הלך וגדל ומספר תומכיו התרחב. ביולי 1646 התפרסמה מחאת האלפים הרבים (A Remonstrance of Many Thousand Citizens), אשר לילברן השתתף בעריכתה ושיכולה להיחשב כפרוגרמה הדמוקרטית הראשונה של הלוולרים. שישה־עשר חודשים מאוחר יותר הופיעה האמנה של העם (Agreement of the People), שהשלימה את קווי היסוד הראשונים ושניתן לראות בה את המסד האידאולוגי שהביא לגיבושה של התנועה הדמוקרטית הראשונה בהיסטוריה.

האמנה הכריזה שכל סמכות שלטונית חייבת להימסר לעם. רק אספת נציגים שנבחרת על ידי כלל האזרחים עשויה להיות לגיטימית וחוקית, ולכן המלוכה חייבת להתבטל ומשטר רפובליקני שמעוצב על ידי רצון העם אמור להחליפה. בית הלורדים יכול אומנם להמשיך ולהתקיים, אך רק בגדר גוף מייעץ ולא כרשות מחוקקת. הפרלמנט, לעומת זאת, שאמור לעמוד לבחירות יחסיות אחת לשנה או שנתיים, נותר הריבון היחיד. מפליא עד כמה היו הדמוקרטים הראשונים גם ליברלים: האמנה החלוצית קובעת שהפרלמנט הנבחר החדש חייב לבטל את הצנזורה על הדפוס, להגן על חופש הדעה ולבטא את כלל ההשקפות הפוליטיות והדתיות של החברה.

חלק גדול מהדיונים בקרב הלוולרים נערכו על בסיס טיעונים תיאולוגיים, אם כי בשורה התחתונה זה היה "חוק הטבע" שהחל להדריך אותם ולעצב את מסקנותיהם. אמונתם העמוקה לא מנעה מהם לדגול בסובלנות דתית ומצפונית, ובהמשך בהפרדה מוחלטת בין הכנסייה למדינה. הם סמכו על התבונה האנושית ועל היכולת לממשה במישור הפוליטי. ברם, יש להדגיש שלמרות דבקותם העקרונית בשוויון פוליטי ודרישתם העקבית לבחירות דמוקרטיות כלליות של כלל האזרחים, הם הוציאו מהגוף הבוחר את המשרתים ואת מקבצי הנדבות, כמו גם את הנשים (שחלקן כאמור נטלו חלק פעיל במחאה). מלבד זאת, כמו חסידיו של קרומוול, הם שימרו את קדושת הקניין הפרטי ושללו כל ניסיון לערער עליו. הנקודה האחרונה הביאה ללידתם של הדיגרים (Diggers), אשר מבחינות רבות היו השמאל של השמאל הראשון בהיסטוריה.

הדיגרים ראו את עצמם כלוולרים האמיתיים, וכך אומנם כינו את עצמם. הם הגיעו למסקנה שהשוויון הפוליטי יכול להתממש רק אם יתפתח במקביל שוויון חברתי־כלכלי. הם נקראו ה"עודרים" מכיוון שהחליטו לעבור לעבודה חקלאית כאמצעי ליצירת קהילות שוויוניות שיעבדו במשותף אדמה שהיא קניין ציבורי. תומכיהם, שלא היו רבים, היו עובדי אדמה ואומנים עניים ומנהיגם הבולט ביותר היה ג'רארד וינסטנלי (Winstanley), בנו של סוחר בדים שנעשה שוליית חייט, ולבסוף הפך להיות קווייקר מצפוני. הצדק החדש עבורו היה "לעבוד במשותף, לאכול יחדיו ולהכריז על כך בפני העולם".

איכרים שסבלו מהגידור ושסולקו מאדמתם אהדו את רעיונותיהם של הדיגרים, שסיפקו צידוקים להתנגדותם לנישול, אך חסידיו הראשונים בהיסטוריה של השוויון החברתי־כלכלי לא הצליחו להפוך לתנועה משמעותית. חשיבותם נעוצה בעובדה שהם היו בין הראשונים, במהלכו של אירוע מודרני משמעותי, שהעלו על נס את רעיון הגבלתו ואף ביטולו של הרכוש הפרטי כפתרון לעוולות, לעוני ולמה שהוגדר על ידם כניצולם של בני אדם על ידי בני אדם אחרים.

בדומה ללוולרים, גם הדיגרים נעלמו מהר מאוד מחייה הפוליטיים של אנגליה. לכאורה הם היו אפיזודה חולפת בהתקוממות האנטי־אבסולוטיסטית הגדולה, אך לתביעתם לשוויון פוליטי מלא ולשוויון חברתי יימצאו בעתיד יורשים רבים. ואומנם, מאה שנים מאוחר יותר, הופיעו בצרפת הוגים מקוריים שהן הדמוקרטיה השוויונית והן הקניין המשותף היו לנושאים נבחרים בהגותם.

פילוסופים כמבשרי שוויון

מבחינות מסוימות ניתן לראות בכתביהם של אטיין־גבריאל מוֹרלׅי (Morelly) ושל גבריאל בונו מאבּלׅי (Mably) מעין המשך תאורטי למהלכם החלוצי של הדיגרים האנגלים. לא מדובר כאן ב"השפעה", ואנו יודעים מעט מאוד, אם בכלל, באיזו מידה התגלגלו רעיונות אוונגרדיים מאנגליה לצרפת, למרות קיומה של תקשורת ענפה יחסית בין שתי התרבויות.2

חייו של מורלי נשארו נסתרים מעינינו. ביחס להוגה השני אנו יודעים שהיה בעברו מלומד קתולי, בן אצולה נמוכה ואחיו של הפילוסוף הידוע אטיין בונו דה קונדיאק (Condillac). שני "הוגי השמאל" החלוציים הצביעו במפורש על הקניין הפרטי כעל מקורו של האי־שוויון בין בני האדם. מורלי היה הרדיקלי מבין השניים וקרא בגלוי להפוך את כל הרכוש, מלבד זה שנועד לצרכים אישיים, לנחלת הקולקטיב. הוא גם שלל חד־משמעית את הרווח שהופק ממסחר ולא מייצור. האב מאבלי היה מתון ממנו בחיפוש פתרונות למצוקה ולסבל החברתיים שהטרידו את מצפונו לאורך כל חייו. בד בבד עם ביקורתו על חוסר הצדק הכלכלי, הוא היה רווי בחששות ביחס לאמצעים שיש לנקוט כדי לממש את השוויון המיוחל.

חיבוריהם של השניים לא זכו להצלחה רבה ונותרו שוליים יחסית בתסיסה האינטלקטואלית הגדולה שמכונה היום "עידן הנאורות". כתיבתם הייתה מסורבלת במקצת וקשה לעיכול, ואיננו מוצאים אצלם מודעות וניסיון להבין את הרקע ההיסטורי לפתרונות הנועזים שהם הציעו. כתביו של ז'אן־ז'אק רוסו, לעומת זאת, אשר ניתן להגדירו הוגה השוויון הגדול הראשון בהיסטוריה, התפרצו וזעזעו מיד את זירת הדיון הפילוסופי של המאה ה-18. בדיוק באותן שנים שבהן ישבו מורלי ומאבלי וכתבו, פרסם גם ז'אן־ז'אק רוסו את חיבוריו הראשונים, אולם בשונה מהם גישתו מאופיינת בפרספקטיבה היסטורית־אנתרופולוגית ייחודית ונדירה לזמנה. בהתחשב במעט המקורות שהיו בידו, הישגיו בהבחנות יסוד בהתהוותה של הציוויליזציה האנושית, למרות הסתירות הטמונות בהן, הם מדהימים.

יש לדעת שרוסו לא ראה את עצמו כנתין צרפתי אלא כאזרח עיר־המדינה ז'נבה, שבה נולד, גדל והתחנך. אין ספק שחיי המהגר שקרוע בין שתי התרבויות הפוליטיות השונות - רפובליקה אריסטוקרטית קטנה ומלוכה אבסולוטיסטית גדולה - תרמו ישירות למבט השוואתי מקורי. גם חייו הלא יציבים כשוליה, מחנך, מזכיר בבתי עשירים ומוזיקאי חסר הכנסה קבועה תרמו לתפיסה ייחודית וחלוצית, שנבעה מרגישותו של אדם נייד וחסר מעמד המכיר היטב את המעמדות החברתיים שחצה, וכך משכיל להביט עליהם מבחוץ.

כבר ב-1751, במכתבו המפורסם לסטניסלס (Stanislas), מלך פולין לשעבר, הכריז רוסו ש"המקור הראשון של הרע הוא האי־שוויון". כאשר האקדמיה למדעים ואומנויות בדיז'ון הציגה לתחרות פומבית את השאלה על מקורו של האי־שוויון, התנדב רוסו בהתלהבות להשתתף בה (לאחר שכבר זכה בפרס קודם לכן עבור חיבור אחר). מאוחר יותר, בווידויים, ספרו האוטוביוגרפי, הוא יכתוב ש"אם היה לה (לאקדמיה) אומץ לב להעלות שאלה מעין זו, לי היה לפיכך האומץ הנדרש לדון בה".

באמצע המאה ה-18, אם כך, החל רעיון "האי־שוויון" להתמקם בביישנות בשולי ההגות בצרפת, ורוסו נעשה לחלוץ שהחליט להתמודד עימו, ולשם כך גייס את מלוא עוצמתו האינטלקטואלית. מהובס ולוק ועד למונטסקייה ווֹלטֶר עסקו הפילוסופים הנאורים בסוגיית החירויות, הזכויות הטבעיות (כמעט ללא הממד השוויוני בהן) והפרדת הרשויות, וכמו כן התמודדו בעוצמה עם מורשתה הרעיונית של הכנסייה. אף אחד מהפילוסופים הגדולים לא תמך בדמוקרטיה, ורובם אף חששו ממנה כמפני מגפה. מבחינה זו הגותו של רוסו חריגה וייחודית במפת הרגישויות של בני זמנו.

בשיח על המקורות והיסודות לאי־שוויון בין בני האדם שחובר ב-1755 הציג רוסו לראשונה מתווה היסטורי־אנתרופולוגי של התפתחות חלוקת העבודה בשלביה הראשונים. בעזרתה של קשת אינטואיציות מבריקות ביקש רוסו לעקוב אחר התהוות האי־שוויון בראשית קיומה של הציוויליזציה האנושית. נקודת מוצאו הייתה דחייה מוחלטת הן של כל המורשת הדתית והן של הפילוסופיה הפסימית של הובס ושל ממשיכיו. החטא הקדמון לא קיים; חוסר השוויון אינו רצון אלוהי, והחשוב מכול - האדם אינו רע ביסודו.

הפרא הקדמון אינו מוסרי ואין ליישם עליו מונחים של טוב רע. אומנם הוא יכול לגלות חמלה והזדהות עם סבלו של האחר, אך רק האדם החברתי הוא בעל רצון חופשי ויכול לבחור מעבר לצו האינסטינקט שלו. חירות זו היא שמתנה אצל בן האנוש את יכולת ההשתכללות האחראית להתפתחות העבודה, לקידום אמצעי הייצור, לתקשורת הלשונית ולתלות ההדדית בעקבות צרכים משותפים, ואז מגיע השלב המכריע:

הראשון שגידר לו חלקת אדמה והעלה בדעתו לומר: זאת לי היא, ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי, מי שהיה עוקר את יתדות־הסימון או ממלא בעפר את התעלה וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה! אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קנין איש.

למרות עמדה חד־משמעית זו, רוסו מעולם לא קרא לבטל את הקניין הפרטי, גם אם הניח שדמוקרטיה תוכל לשרוד רק אם הפערים החברתיים בה לא יהיו גדולים מדי. הוא שנא צריכת־יתר, בזבוז ומותרות, ומאוחר יותר יכתוב שהם "משחיתים גם את העשיר וגם את העני - את האחד על ידי הקניין ואת השני על־ידי הקנאה". כוונתו הייתה רק להצביע על הקשר האימננטי בין תאוות הקניין והרווח לאי־שוויון החברתי. התקופה שבה חי הייתה אומנם טרום־תעשייתית, אך כבר קפיטליסטית למדי: האדמה נעשית יותר ויותר לסחורה ולמקור חשוב בצבירת הון ראשוני. ברם, ה"אזרח מז'נבה" אינו נעצר בהסבר כלכלי גרידא. גדולתו היא בממד הפסיכולוגי שהוא משלב במסעו התאורטי הנועז להבין את מקור הופעתה של תחושת האי־שוויון.

אילו היה כאן המקום להיכנס לפרטים, הייתי מסביר על נקלה כיצד האי־שוויון בין יחידים ביוקרה ובסמכות נעשה בלתי נמנע, וכיצד מרגע שבו הם נקבצים יחד באותה חברה, הריהם נאלצים להשוות עצמם זה לזה ולהביא בחשבון את ההבדלים שהם מוצאים תוך כדי המגע המתמיד ביניהם.

אם נעתיק את ההיפותזה של רוסו, שאותה הוא מיישם על הולדת הציוויליזציה, וניישם אותה דווקא על התמורות בזמנו שלו - אמצע המאה ה-18 - נבין מדוע בתוך שנים אחדות תעבור החברה הצרפתית טלטלות עזות שמאחוריהן יעמוד מיתוס השוויון כמנוע אידאולוגי אדיר. ואם רוסו דחה בלית ברירה את השוויון הכלכלי, הוא נעשה לעומת זאת לאחד מאבותיו הרוחניים של השוויון הפוליטי. עם כל הסתירות שתכיל הגותו לאורך השנים, חיבורו על האמנה החברתית משנת 1762 הוא בהחלט המשך ישיר לביקורתו הקודמת ביחס לאי־שוויון.

חברה אינה משפחה. היא אינה מבוססת על אהבה אלא על הסכמה. מדוע אם כך קיימים אדונים ועבדים? האם אריסטו צדק כאשר קבע שיש כאלה הנולדים עבדים ואחרים שמלכתחילה נועדו להיות אדונים? האם נכונה האמונה הדתית שקובעת שכל כוח שלטון בא מאלוהים? ייתכן, עונה רוסו באירוניה, ומאתגר את המסורת הארוכה הן של הפילוסופיה היוונית והן של כל האמונות הדתיות: גם מחלה מקורה בכוח עליון, ואין זו סיבה שלא להזעיק רופא. האמת היא שבני אדם נולדים חופשיים ושווים. הכוח הוא שמייצר את השעבוד, והפחד הוא שמשמר ומשעתק אותו. אך הכוח אינו יוצר זכויות שליטה, כפי שרוב הפילוסופים האחרים חושבים וכותבים.

הסכם שבו מוותרים על החירות ונכנעים למרות מוחלטת הוא מופרך ונוגד את הטבע האנושי. הסכם חייב להיות מבוסס על רצון ועל בחירה רציונליים. רק הם עשויים להעניק תוקף נורמטיבי להסדרים פוליטיים. אך כיצד בני האדם בחברה, ולא בטבע, עשויים להיות חופשיים, כלומר לבטא את רצונותיהם? וסוגיה לא פחות משמעותית: כיצד נדע מהם? האם הרצון המשותף הוא סיכום אריתמטי של כל הרצונות הפרטיים?

בגוף שוויוני ודמוקרטי לא יכולה להתקיים סתירה בין האינטרסים של הריבון ובין אלה של הגוף האזרחי, מכיוון שהשניים אחד הם, לכן "אין כל צורך בערובות מצד כוח־השלטון הריבוני כלפי נתיניו, כי מן הנמנע הוא שהגוף ירצה להזיק לכל איבריו [...]". אך מה אם איבר, כלומר אינדיבידואל, יביע בעיוורונו רצון פרטי הנוגד את האינטרס הקולקטיבי? תשובתו של רוסו היא חותכת: "כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חפשי".

רוסו מסרב להיות נאיבי ולהניח שכל בני האדם הם תבוניים דיים כדי לזהות תמיד את האינטרס ה"אמיתי" שלהם. הרצון הכללי השוויוני אינו יכול להיות אפוא סך כל הרצונות הפרטיים, אפילו לא רצון הרוב. ברור ש"בני אדם רוצים תמיד בטובתם, אבל לא תמיד מבינים מהי טובה זו", הוא כותב בצער.

הרצון הכללי זהה אם כן לרעיון "טובת הכלל", אבל רוסו מעורפל ביחס לדרך שבה אפשר לזהות ולהגיע אליו. הוא אינו מאמין במערכות הייצוג הפוליטי, מכיוון שנציגים לעולם אינם יכולים לייצג באמת בני אדם אחרים. הוא גם אינו תומך בקיומן של קבוצות חלקיות (מפלגות) המתחרות ביניהן על אופן ייצוגו של הרצון הכללי. רצון שוויוני כללי עשוי כנראה להתממש רק בחברות קטנות. רק בדמוקרטיה ישירה ניתן להגיע לריבונות מלאה ולביטוי ישיר של הרצון הכללי. ה"עם" הדמיוני של רוסו הוא למעשה קהילה זעירה ולא מפולגת (ג'נבה קטנה ומדומיינת?) שרק בה יכולה להתממש הטוב הכללי.

רוסו בפירוש היה אנטי־פלורליסט. הוא סלד מקונפליקטים פנימיים בגוף הריבוני שעלולים לפגום ברצונו החופשי. הוא ביקש להעניק לעם את מלוא הכוח כדי לנתץ את מרותם של השליטים הרבים המתקיימים על חשבונו, ולכן חשב שיש להעניק לריבון כוח בלתי מוגבל. כך נעשה הריבון העממי שלו, הכה מופשט, למראה הפוכה של האבסולוטיזם המלוכני של זמנו. ניתן אפוא לומר שבמידה רבה העמיד רוסו את האבסולוטיזם על ראשו. הוא התכוון בכנות להפוך את הריבון לרציונלי ולמוסרי, ולשם כך אפילו מִזער אותו לגוף קטן, אך הוא לא שינה דבר בעוצמתו הבלתי מוגבלת של הכוח הפוליטי.

סלידתו של רוסו מקונפליקטים ומפילוגים פנימיים נבעה מצימאונו הבלתי מתפשר לשוויון אוניברסלי. תמיכתו המפורשת בזכות הקולקטיב לכופף את רצונו ה"אינטרסנטי" של הפרט, מקורה ככל הנראה בסדקים עמוקים באמונתו בתבונתם של ההמונים. הוא חי בחברה שרוב חבריה היו עובדי אדמה חסרי כול ובורים אנאלפביתים. הוא היה בטוח שהם טובים והוגנים ביסודם, אך בחשבון אחרון לא סמך לחלוטין על חופש הבחירה האישי שלהם. בהתפתחותם של זרמים חשובים בשמאל ההיסטורי נזהה לעיתים נטיות דומות. זרמים דמוקרטיים אנטי־פלורליסטיים ואוטוריטריים אלה יופיעו כבר בשלב הרדיקלי במהפכה הצרפתית. הם יהיו אלה שינפצו בהקרבה רבה את הסדר הקודם, בלי להיות מודעים לכך שהם נוטלים בד בבד חלק בשכפול לא מודע של מסורת הכפייה הריכוזית של המשטר הפוליטי הישן.