חובתו הלא צפויה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חובתו הלא צפויה
מכר
מאות
עותקים
חובתו הלא צפויה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חובתו הלא צפויה

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

קארה דלייני לא הייתה צריכה להיות מופתעת כשהפלייבוי בעל השם העולמי, פפה מסטרנג'לו, נעלם אחרי הלילה הבלתי נשכח שלהם, והותיר אחריו רק סדינים קרים וזיכרונות מגונים, או כך היא חשבה.

ארבעה חודשים אחר כך, כשעליה לחשוב יותר מאשר על עצמה, היא נאלצת להתמודד שוב עם הסיציליאני הסקסי... ועם תוצאה גדולה מאוד!

כשאדומת-השיער הלוהטת שפפה לא היה יכול לשכוח מוטחת חזרה לחייו ומצהירה שהוא אבי ילדה, הוא עומד בפני תפקיד שמעולם לא ציפה לו – או רצה. פפה לא היה בטוח אם היא אומרת את האמת, אך היו לו חמישה חודשים לחשוף הכול על קארה... והוא ידע היכן בדיוק להתחיל.

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2008

פרק ראשון

1


פפה מסטרנג'לו לקח כוס נוספת של יין אדום ממשרתת חולפת ורוקן אותה בלגימה אחת. דודתו קרלוטה, שלקחה על עצמה להיות הצל שלו מאז שהגיע לבית משפחתו, קשקשה באוזנו על דבר כזה או אחר. ככל הנראה, חוזרת כמו תוכי על השטויות החביבות עליה, כמו מתי פפה ילך בעקבות אחיו הגדול ויתמסד. דהיינו, מתי הוא מתכוון להתחתן ולהוליד תינוקות?
דודה קרלוטה לא הייתה האשמה היחידה בעניין זה. כל שבט מסטרנג'לו, יחד עם שבט לומבארדיס מצד אימו, חשבו כולם כי חייו הפרטיים הם עניין ציבורי. בדרך כלל, קיבל את החטטנות שלהם ברוח טובה, ביודעו שכוונתם טובה. הוא היה הודף את שאלותיהם בחיוך חצוף, בקריצה ובעקיצה – איך הוא יוכל לבחור רק אחת, כשיש כל כך הרבה נשים יפות בעולם? או משהו כזה. כל דבר, מלבד להודות שהיה מעדיף לשחות בבריכת צלופחים מאשר להתחתן.
נישואים היו בשביל קדושים מעונים וטיפשים, והוא לא היה לא זה ולא זה.
הוא כמעט התחתן פעם אחת, כשהיה צעיר וטיפש. עם אהובת ילדות. האישה שקרעה את ליבו, קרעה אותו לגזרים והשאירה קליפה ריקה.
עכשיו, הוא חשב שהיה לו מזל. הנכווה ברותחים, נזהר בפושרים. רק אידיוטים חוזרים למנה שנייה של כאב, אם ניתן היה להימנע מזה.
לא שאי פעם שיתף את האנשים הקטנים בפיסת המידע הקטנה הזו. חס וחלילה. הם בטח היו מנסים לשכנע אותו לנסות משהו מגוחך כמו טיפול נפשי.
אבל היום, המענה השנון המהיר שלו נטש אותו. בדרך כלל, הוא לא התמודד עם השאלות האלה, כשזוג עיני שקד ירוקות עוקבות אחר כל מהלך שלו. כדי להקשות עוד יותר על ריכוזו, אותן עיניים יקדו אליו בתיעוב צרוף.
קארה דלייני.
הוא וקארה מונו להיות סנדקים של אחייניתו. הוא נאלץ לשבת לידה בכנסייה. הוא נאלץ לעמוד לצידה מלפנים.
הוא שכח כמה הייתה יפה – עם עיניה הגדולות, האף הזעיר והשפתיים הקטנות בצורת לב, היא נראתה כמו גיישה ג'ינג'ית. למרות שג'ינג'י לא היה תיאור מדוייק של להבת השיער האדומה שנפלה על גבה. היום, כשהיא לבושה בשמלה אדומה מקטיפה, שהדגישה את גזרתה מלאת הקימורים אך בכל זאת לא חשפה סנטימטר מבשרה, היא נראתה יותר מיפה. היא נראתה סקסית להפליא. בנסיבות רגילות, הוא לא היה מהסס לבלות את היום בחברתה, מפלרטט איתה, משכר אותה, אולי בודק אם מופע חוזר עשוי להיות באופק.
העובדה שהיה בנוכחות מאהבת לשעבר לא הייתה בעיה, בדרך כלל, מה גם שהגלאי 'נזקקת רגשית' שלו לא נדלק. ככלל, הוא יכול היה לאתר אישה שמחפשת נישואים ותינוקות ממרחק של עשרה צעדים, ומתחמק ממנה בכל מחיר. לכן, מפגש עם מאהבת לשעבר לא היה בדרך כלל עניין גדול.
הפעם, זה היה אחרת. בנסיבות רגילות, הוא לא רואה אותן בפעם האחרונה, כשהוא מתגנב מהסוויטה במלון ומשאיר אותן ישנות במיטה שלא מזמן התעלסו בה. בדרך כלל, הוא לא היה גונב את הטלפון שלהן.
ברגע שנקבע תאריך טקס ההטבלה לפני חודש, הוא ידע שיצטרך לראות את קארה שוב. לא היה שום סיכוי שהיא לא תהיה שם. היא הייתה החברה הכי טובה של גיסתו.
הוא ציפה לתיעוב. הוא באמת לא היה יכול להאשים אותה בזה. אך הוא לא ציפה להרגיש כל כך... המילה שתסביר את הבחילה שגעשה בבטנו לא עלתה בראשו. לא משנה מהי, הוא לא אהב את זה כלל.
מבט חטוף בשעונו אישר, כי הוא יצטרך לסבול את מבט הלייזר שלה עוד שעה, לפני שיוכל לצאת לשדה-התעופה. מחר הוא יוצא לסיור בכרם רווחי בעמק הלואר אשר שמועה – מכוונת – רמזה שהוא עומד למכירה. הוא רצה להיכנס לשם, ואם זה יהיה אפשרי, לתת הצעה, לפני שכל מתחרה אחר יתחיל לרחרח סביב.
"אמרתי, היא יפהפייה, לא?" טון קולה של דודה קרלוטה היה צונן מעט. איכשהו, בין קשקושיה הבלתי פוסקים, היא הצליחה לתפוס את לילי, מבלי שהוא שם לב. היא החזיקה את התינוקת באוויר, לעיונו.
הוא הציץ אל הפנים השמנמנות, כשהעיניים השחורות מביטות אליו, וכל מה שהיה יכול לחשוב הוא, כמה היא דמתה לחזרזיר קטן וכהה שיער. "כן, יפהפייה," הוא שיקר, מחייך חיוך רחב ומאולץ.
ברצינות, איך מישהו יכול היה לחשוב שתינוקות הם יפים? אולי חמודים, אם יכריחו אותו להודות בזה, אבל יפים? נשגב מבינתו, מדוע מתלהבים מהם. הם היו היצורים המשעממים ביותר. אבל הוא אהב פעוטות. במיוחד כשהם השתובבו.
הוא ניצל מהצורך לזייף יותר התלהבות על ידי דודה-רבא שדחפה אותו מהדרך, כדי שגם היא תוכל להביט בתינוקת המסכנה.
הוא ניצל את המעידה הזמנית הזו של תשומת ליבה של דודה קרלוטה והתרחק משם.
האם כך נהגו אנשים, בכל טקסי הטבלות? מהדרך בה התנהגו קרובי משפחתו, היה אפשר לחשוב שלילי נולדה לבתולה מרי. מאחר שלא השתתף בטקס הטבלה כמעט חמש-עשרה שנה, לא היה לו מושג. לו הייתה ניתנת לו הזדמנות, הוא היה מתחמק מזה. אך לא הייתה שום דרך, לא כשהוא היה הסנדק. לוקה, אחיו, היה תולה אותו, לו היה מנסה להתחמק מזה.
הוא תהה כמה זמן ייקח, עד שלוקה וגרייס ינסו שוב. אין ספק שהם ימשיכו לנסות, עד שייוולד להם בן. הוריו שלו הצליחו 'במכה הראשונה', והצורך ביורש סופק עם לידתו של לוקה. לידתו של פפה היה יותר בקטע של 'תחליף רזרבי' וכדי לתת ללוקה חבר למשחק.
האם הוא לא הוגן כלפי הוריו? הוא לא ידע ולא היה אכפת לו. כל היום הוא הרגיש מצוברח, והגיישה האדמונית הבוהה בו כאילו היה השטן, לא עזרה למצב רוחו.
שכח מזה, חשב, והרים כוס יין אדום נוספת ממשרתת חולפת. איש לא ישים לב, אם הוא יעזוב מוקדם יותר ממה שנחשב למנומס...
"אתה נראה לחוץ, פפה."
הוא מלמל קללה תחת אפו.
הוא היה צריך לדעת, שלא יוכל לברוח מבלי שהיא תתפוס אותו. היה משהו נחוש בהבעת פניה.
מעלה חיוך מזויף נוסף על פניו, הוא הסתובב ופנה אליה. "קארה!" הוא קרא, בלבביות כל כך מזויפת, שאפילו לילי הייתה מבחינה בה. הוא לפת את כתפה בידו החופשית, משך אותה אליו ונתן לה נשיקה על שתי לחייה. היא הייתה נמוכה כל כך, שהוא כמעט הכפיל אותה בגודלו. "מה שלומך? נהנית מהמסיבה?"
גבותיה הכהות התקבצו. "הו, כן. אני נהנית מאוד."
כשהוא מעמיד פנים שלא הבחין בחריפות בקולה, הנהן והדגיש את חיוכו. "מקסים. עכשיו, אם תסלחי לי, אני..."
"שוב בורח, נכון?" המבטא האירי שלה התעבה, מאז ראה אותו בפעם האחרונה. כשהם נפגשו לראשונה, כאן בסיציליה לפני שלוש שנים, קולה הכיל רק עקבות קלים ביותר. לפי מה ששמע, היא עזבה את אירלנד ועברה לאנגליה, כשהייתה נערה. כשהוא פיתה אותה בדבלין, לפני ארבעה חודשים, הוא הבחין שהמבטא שלה בולט יותר. עכשיו לא היה ספק במורשת שלה.
"אני צריך להיות במקום כלשהו."
"באמת?" אם ביטוי היה יכול לחתוך זכוכית, מילה אחת זו הייתה עושה את העבודה. היא הנהנה בראשה לעבר גיסתו. "היא הסיבה שגנבת לי את הטלפון, נכון?" זו לא הייתה שאלה.
הוא לקח נשימה עמוקה, לפני שפגש את מבטה הצונן של קארה. בפעם האחרונה שהיה איתה, העיניים האלה היו מלאות תשוקה. "כן. היא הסיבה."
שפתי הגיישה של קארה תמיד משכו מבט שני – שפתה התחתונה הייתה מלאה להפליא, כאילו נעקצה על ידי דבורה. עכשיו היא משכה אותה בחוזקה בין שיניה ונשכה בה. כששחררה אותה, השפה הייתה בצבע אדום כהה יותר, אפילו דורש נשיקה יותר מאשר קודם. בעיניה היה מבט לייזר קטלני.
"והאם הטלפון שלי הוא שעזר ללוקה למצוא אותה?"
לא היה טעם לשקר. היא כבר ידעה את התשובות. השקר היה משפיל את שניהם. "סי."
"הגעת כל הדרך עד לדבלין, לבית המכירות הפומביות בו אני עובדת, הוצאת שני מיליון יורו על ציור והכול, כדי להשיג את הטלפון שלי?"
"סי."
היא הנידה בראשה, תלתלי הנחושת הארוכים שלה נעים על כתפיה. "אני מבינה שהבקשה להראות לך את דבלין, כי זהו ביקורך הראשון, הייתה גם היא מכוונת?"
"כן." הוא אחז במבטה הקפוא ואפשר לטון קולו להתרכך מעט. "באמת היה לי סוף שבוע נהדר – את מדריכת טיולים מצוינת."
"ואתה לגמרי..." היא קברה את הקללה תחת נשימה עמוקה. "אבל זה עניין אחר. פיתית אותי, מסיבה אחת בלבד – כדי שתוכל לגנוב את הטלפון שלי, ברגע שארדם."
"זו הייתה הסיבה העיקרית," הוא הסכים, חש התכווצות מוזרה ביותר בחזהו. "אבל אני יכול להבטיח לך, נהניתי מכל רגע. ואני יודע שגם את נהנית מזה."
קארה התפרקה בזרועותיו. זו הייתה חוויה שעדיין ריחפה במחשבותיו ובחושיו, אך חוויה שעכשיו הוא סילק באכזריות מראשו.
כל מה שרצה עתה היה להתרחק ממנה, להתרחק מהמסיבה הקלסטרופובית הזו, עם כל השיחות על תינוקות ונישואים, ולמצוא כמה שעות של שכחה.
לחייה האדימו, אך לסתה התקשחה. "מה הנאה קשורה לזה? שיקרת לי. שיקרת לי במשך סוף שבוע שלם, כשהעמדת פנים שאתה נהנה מחברתי..."
הוא הבזיק את חיוכו המנצח ביותר. "נהניתי מהחברה שלך." הוא בהחלט לא נהנה עכשיו, שיחה זו הייתה גרועה יותר מהביקורים התכופים למנהל בית הספר בו למד כנער. רק בגלל שמגיעה לו נזיפה ממישהו, אין זה אומר שהוא היה צריך ליהנות מזה.
"האם אני נראית כאילו נולדתי אתמול?" היא ירתה חזרה. "הסיבה היחידה שהיית איתי, הייתה בגלל שאחיך היה נואש כל כך למצוא את גרייס."
"לאחי הגיע לדעת לאן נעלמה אשתו."
"לא, לא הגיע לו. היא לא בבעלותו."
"לקח שאני יכול להבטיח לך שהוא למד. תראי איתם." הוא הנהן למקום בו הצטרף לוקה לאשתו, זרועותיו עוטפות את מותניה. טיפשים, שניהם. "הם מאושרים להיות שוב ביחד. הכול הסתדר על הצד הטוב ביותר."
"הייתי בתולה."
הוא התכווץ. הוא ניסה כמיטב יכולתו לשכוח את הדבר הקטן הזה. "אם את מצפה להתנצלות, אני מתנצל, אבל כמו שהסברתי אז, לא ידעתי."
"אמרתי לך..."
"אמרת לי, שמעולם לא היה לך חבר רציני."
"בדיוק!"
"וכפי שאמרתי לך קודם, זה לא אומר שאת בתולה."
"זה כן – היה – בשבילי."
"איך הייתי אמור לדעת את זה? את אישה בת עשרים-ושש." הוא חשב שבתולות בגיל הזה נכחדו, מחשבה שהוא שמר לעצמו. עורה של קארה הפך אדום כמו שיערה. הוא לא אהב במיוחד את המחשבה שיחטוף אגרוף מול כל משפחתו, אפילו אם היא תצטרך סולם כדי להגיע אליו. היה בה משהו אכזרי, באותו רגע.
"ניצלת אותי," היא אמרה, כמעט נוהמת. "נתת לי להאמין שאתה רציני ושאנחנו נתראה שוב."
"מתי? תגידי לי, מתי אמרתי שניפגש שוב?"
"אמרת שאתה רוצה שאבוא לביתך החדש בפריז, כדי שאוכל לייעץ לך היכן למקם את הציור של קנטלו, שקנית במכירה הפומבית."
הוא משך בכתפיו. "אלו היו דיבורים עסקיים. את מבינה באמנות והייתי צריך עין של מומחה." הוא עדיין היה זקוק לזה. הוא קנה את הבית הפריזאי שלו כדי להציג את אוסף האומנות שלו, אך הכול היה עדיין באחסון.
"אמרת את זה, תוך כדי כך שטבלת את האצבע בשמפניה ואז הכנסת אותה לפה שלי, כדי שאוכל ללקק אותה."
התלקחות של חום עלתה במפשעתו. הרגע הספציפי ההוא היה במהלך הארוחה האחרונה שלהם יחד, זמן קצר לפני שהיא הסכימה להצטרף אליו לחדר המלון שלו ולבלות איתו את הלילה.
הוא הסב את מחשבותיו מהכיוון אליו הן פנו. הדבר האחרון שהוא היה צריך כרגע, הוא לזכור כל דבר נוסף מאותו לילה. הוא כבר חש מספיק אי נוחות בתחתוניו.
"מדוע לא גנבת את הטלפון שלי בהתחלה? למה להוליך אותי שולל, למשך סוף שבוע שלם?" עיניה כבר לא הביטו בו בעוינות. כל מה שראה בהן היה תימהון.
היה קל יותר להתמודד עם פיה המקשקש של דודה קרלוטה, מאשר עם זה. בסדר, הוא הבין שקארה הרגישה מושפלת – אבל בוודאי כבר הגיע הזמן שהיא תתגבר על זה?
"לא יכולתי לגנוב את הטלפון שלך, כי החזקת את תיק היד שלך צמוד כל כך אלייך, שידעתי שאי אפשר יהיה לגנוב אותו." אפילו עכשיו, הרצועה הארוכה הייתה מונחת באלכסון על צווארה ומעבר לחזהּ, והתיק עצמו תחוב בבטחה מתחת לזרועה.
"אני מופתעת שלא סידרת שמישהו ישדוד אותי. אני בטוחה שבינך לבין אחיך, אתם מכירים מספיק אנשים מפוקפקים שיעשו את העבודה. זה היה חוסך לך סוף שבוע מזמנך היקר."
"אבל יכולת להיפגע," הוא טען בקול משיי. צמרמורת מוזרה קרעה בבטנו למחשבה, תחושה שנדחתה לפני שהכיר בה כראוי.
הספיק לו. הוא התנהג באכזריות, אך זה היה הכרחי. הוא לא היה מוכן לבלות את שארית הערב, בהתנצלות על זה. הוא מעולם לא ממש שיקר לה – זו לא הייתה בעיה שלו, איך היא פירשה את דבריו. "את גרת בבית עם שלוש נשים אחרות, מה שהפך את הפריצה לביתך למסוכנת מדי, והטלפון שלך היה עלייך כשעבדת. אם היית משאירה את תיק היד שלך ללא השגחה, פעם אחת בלבד במהלך אותו סוף השבוע, הייתי לוקח אותו, אך לא עשית זאת – לא הורדת את העיניים שלך ממנו."
"אז עכשיו, זו אשמתי?" היא דרשה, כשידיה מונחות על מותניה.
קארה בטח הייתה אחת מהאנשים הנמוכים ביותר שפגש מימיו, בהחלט בנשימה אחת עם דודה-רבא שלו, מגדלנה. בארבעת החודשים מאז ראה אותה לאחרונה, היא איבדה ממשקלה וזה גרם לה להיראות יותר כמו בובה מאשר זכר. ובכל זאת, בין אם זה היה השיער הארוך והבוהק ובין אם התמימות הנובעת מעיניה, היא עמדה לפניו גבוהה וגדולה, כאילו טנק לא יוכל להפיל אותה.
הוא הבליע קללה נוספת. "מה שהיה, היה. התנצלתי, ומבחינתי זה סוף העניין. עברו ארבעה חודשים. אני מציע שתשכחי מזה ונמשיך הלאה."
עם זה, הוא התרחק משם, צועד לעבר לוקה וגרייס, מוכן לומר להם שהוא עוזב.
"למעשה, זה אינו סוף העניין."
משהו בטון קולה גרם לו להשתהות.
"זה בלתי אפשרי עבורי, לשכוח מזה ולהמשיך הלאה."
צמרמורת של משהו, אותו ניתן לפרש כחשש, זחלה במעלה עמוד שדרתו...
 
קארה התבוננה בגבו של פפה נמתח ובכל השרירים שמתחת לחולצתו הוורודה המעומלנת מתקשחים.
רק פפה יכול היה ללבוש חולצת פשתן ורודה, פתוחה בצוואר, ומכנסיים צמודים בצבע כחול, לטקס הטבילה של אחייניתו. הוא אפילו לא הכניס את החולצה לתוך המכנסיים! אך עם זאת, עדיין הקרין גבריות. אם הייתה יכולה, הייתה קורעת ממנו את כל הטסטוסטרון – ודאי יש לו דליים ממנו – ומורידה אותו באסלה. כשעמדה לצידו בכנסייה, היא הייתה מודעת לכמה מהודרת נראתה, לעומתו, ורתחה על אי ההגינות שבזה – הוא היה זה שלא היה לבוש בהתאם למאורע. אם אפו הרומי הארוך, עצמות לחייו הגבוהות, זקן התיש השחור שכיסה את סנטרו החזק, פפה נראה כאילו יצא ממסלול תצוגה.
היא באמת חשבה שהגיעה מוכנה. הכול היה מתוכנן בראשה. היא תהיה רגועה. היא תבקש בנימוס חמש דקות מזמנו, תסביר את המצב ותגיד לו את מה שרצתה. מעל לכול, היא תהיה רגועה.
בשום פנים ואופן, לא הייתה מיידעת אותו על כמה הרוסה הייתה, כשהתעוררה לבד בסוויטת המלון שלו, או על האימה שחשה, כשהמקל שבידה החווה ורוד.
היא תהיה רגועה.
כל הכוונות הטובות שלה הושלכו לצד הדרך, כששלחה מבט אחד בפניו הנאים ורצתה לעקור את שיניו הלבנות המושלמות.
בכל הזמן שעמדה לצידו בטקס ההטבלה, אפילו בזמן שהבטיחו את הבטחותיהם כסנדקים של לילי, כל מה שיכלה לחשוב עליו היה כמה רצתה לגרום נזק לגופו. היא אפילו מצאה את עצמה מביטה בצלקת הכסופה שזלגה על לחיו, רוצה לאתר את האשם וללחוץ את ידו. או את ידה. היא שאלה את פפה על הצלקת, במהלך סוף השבוע שלהם ביחד, אך הוא התחמק מהשאלה בקלילות המקובלת. היא לא התעקשה על הנושא, אבל זה משך אותה. כל מה שרצתה לעשות היה להתחקות עם אצבעה מעליה ולגרום לה להיעלם באורח פלא.
מי, תהתה, יכול היה לשנוא אותו מספיק, כדי לעשות דבר כזה? לפפה היה קסם אישי. כולם העריצו אותו. כך לפחות חשבה.
עכשיו, לא יפתיע אותה כלל לגלות תור של אנשים, המבקשים להסב לו נזק גופני.
אלימות מחשבותיה ורגשותיה זעזעה אותה. היא הייתה פציפיסטית. היא השתתפה בהפגנות נגד מלחמה, למען השם!
היא בילתה את ארבעת החודשים האחרונים, כשהיא גוערת בעצמה על שהייתה טיפשה ונפלה בפיתויו של פפה מסטרנג'לו. היא הייתה צריכה לדעת, שלא בה הוא היה מעוניין. אחרי הכול, הוא מעולם לא הראה בה את העניין הקל ביותר, עד אז. לא פעם אחת.
במהלך נסיעותיה התכופות לסיציליה, לבקר את גרייס, לעיתים קרובות הם היו יוצאים ברביעייה. לוקה הפחיד אותה, מהרגע הראשון שפגשה אותו. פפה, לעומתו, היה כיפי ומקסים. אחרי כמה דייטים, היא הייתה מסוגלת לשוחח איתו באותה קלות שיכלה לדבר עם גרייס. הוא היה גבוה ומדהים לחלוטין, והיה סוג הגבר שנשים מכל הדורות היו עוצרות להעיף בו מבט.
ככל שאהבה את החברה הסוררת שלו, היא תמיד ידעה שהוא הצטרף אליהם בערבים אלה, לטובת אחיו הגדול. הוא היה מפלרטט עם קארה, לא פחות מכל אישה אחרת, נועץ בה את עיניו הכהות והיפות וגורם לה להרגיש כאילו הייתה האישה היחידה בעולם – עד שהיה נועץ את אותן עיניים באישה אחרת וגרם לה להרגיש בדיוק כך. הבוטות שלו הצחיקה אותה. זה גם גרם לה להרגיש בטוחה. הוא לא היה גבר, שאישה עם שכל שפוי יכולה להתייחס אליו ברצינות.
כמה היא טיפשה, שנפלה בפח. היא לעולם לא תעשה שוב את אותה טעות, לא איתו, לא עם אף אחד.
האם לא ידעה תמיד, שסקס אינו אלא נשק? האם לא הייתה עדה לכך במו עיניה, להרס שהתרחש כשגברים ונשים בוגרים הרשו להורמונים שלהם להכתיב את מעשיהם? זה קרע את חייהם ואת משפחותיהם.
פפה היה גבר שלא רק התענג על כל הזדמנות להישלט על ידי ההורמונים שלו, הוא אף שגשג. בעיניו, היא, קארה, לא הייתה אלא אמצעי להשגת מטרה, הסקס ביניהם היה הטבה נלווית למשימה שביצע. אחיו רצה את אשתו בחזרה והטלפון של קארה הכיל את הנתונים, איתם ניתן היה למצוא אותה. העובדה שהיא הייתה בן אנוש עם רגשות אנושיים אמיתיים, לא אמרה לו דבר. כשמדובר במשפחתו, פפה היה אדם ללא גבולות.
וחוסר מגבלות זה, הגיע עם מחיר.
"אני לא יכולה 'לשכוח מזה ולהמשיך הלאה', פלייבוי חסר אחריות שכמוך, כי אני בהיריון."

עוד על הספר

חובתו הלא צפויה מישל סמארט

1


פפה מסטרנג'לו לקח כוס נוספת של יין אדום ממשרתת חולפת ורוקן אותה בלגימה אחת. דודתו קרלוטה, שלקחה על עצמה להיות הצל שלו מאז שהגיע לבית משפחתו, קשקשה באוזנו על דבר כזה או אחר. ככל הנראה, חוזרת כמו תוכי על השטויות החביבות עליה, כמו מתי פפה ילך בעקבות אחיו הגדול ויתמסד. דהיינו, מתי הוא מתכוון להתחתן ולהוליד תינוקות?
דודה קרלוטה לא הייתה האשמה היחידה בעניין זה. כל שבט מסטרנג'לו, יחד עם שבט לומבארדיס מצד אימו, חשבו כולם כי חייו הפרטיים הם עניין ציבורי. בדרך כלל, קיבל את החטטנות שלהם ברוח טובה, ביודעו שכוונתם טובה. הוא היה הודף את שאלותיהם בחיוך חצוף, בקריצה ובעקיצה – איך הוא יוכל לבחור רק אחת, כשיש כל כך הרבה נשים יפות בעולם? או משהו כזה. כל דבר, מלבד להודות שהיה מעדיף לשחות בבריכת צלופחים מאשר להתחתן.
נישואים היו בשביל קדושים מעונים וטיפשים, והוא לא היה לא זה ולא זה.
הוא כמעט התחתן פעם אחת, כשהיה צעיר וטיפש. עם אהובת ילדות. האישה שקרעה את ליבו, קרעה אותו לגזרים והשאירה קליפה ריקה.
עכשיו, הוא חשב שהיה לו מזל. הנכווה ברותחים, נזהר בפושרים. רק אידיוטים חוזרים למנה שנייה של כאב, אם ניתן היה להימנע מזה.
לא שאי פעם שיתף את האנשים הקטנים בפיסת המידע הקטנה הזו. חס וחלילה. הם בטח היו מנסים לשכנע אותו לנסות משהו מגוחך כמו טיפול נפשי.
אבל היום, המענה השנון המהיר שלו נטש אותו. בדרך כלל, הוא לא התמודד עם השאלות האלה, כשזוג עיני שקד ירוקות עוקבות אחר כל מהלך שלו. כדי להקשות עוד יותר על ריכוזו, אותן עיניים יקדו אליו בתיעוב צרוף.
קארה דלייני.
הוא וקארה מונו להיות סנדקים של אחייניתו. הוא נאלץ לשבת לידה בכנסייה. הוא נאלץ לעמוד לצידה מלפנים.
הוא שכח כמה הייתה יפה – עם עיניה הגדולות, האף הזעיר והשפתיים הקטנות בצורת לב, היא נראתה כמו גיישה ג'ינג'ית. למרות שג'ינג'י לא היה תיאור מדוייק של להבת השיער האדומה שנפלה על גבה. היום, כשהיא לבושה בשמלה אדומה מקטיפה, שהדגישה את גזרתה מלאת הקימורים אך בכל זאת לא חשפה סנטימטר מבשרה, היא נראתה יותר מיפה. היא נראתה סקסית להפליא. בנסיבות רגילות, הוא לא היה מהסס לבלות את היום בחברתה, מפלרטט איתה, משכר אותה, אולי בודק אם מופע חוזר עשוי להיות באופק.
העובדה שהיה בנוכחות מאהבת לשעבר לא הייתה בעיה, בדרך כלל, מה גם שהגלאי 'נזקקת רגשית' שלו לא נדלק. ככלל, הוא יכול היה לאתר אישה שמחפשת נישואים ותינוקות ממרחק של עשרה צעדים, ומתחמק ממנה בכל מחיר. לכן, מפגש עם מאהבת לשעבר לא היה בדרך כלל עניין גדול.
הפעם, זה היה אחרת. בנסיבות רגילות, הוא לא רואה אותן בפעם האחרונה, כשהוא מתגנב מהסוויטה במלון ומשאיר אותן ישנות במיטה שלא מזמן התעלסו בה. בדרך כלל, הוא לא היה גונב את הטלפון שלהן.
ברגע שנקבע תאריך טקס ההטבלה לפני חודש, הוא ידע שיצטרך לראות את קארה שוב. לא היה שום סיכוי שהיא לא תהיה שם. היא הייתה החברה הכי טובה של גיסתו.
הוא ציפה לתיעוב. הוא באמת לא היה יכול להאשים אותה בזה. אך הוא לא ציפה להרגיש כל כך... המילה שתסביר את הבחילה שגעשה בבטנו לא עלתה בראשו. לא משנה מהי, הוא לא אהב את זה כלל.
מבט חטוף בשעונו אישר, כי הוא יצטרך לסבול את מבט הלייזר שלה עוד שעה, לפני שיוכל לצאת לשדה-התעופה. מחר הוא יוצא לסיור בכרם רווחי בעמק הלואר אשר שמועה – מכוונת – רמזה שהוא עומד למכירה. הוא רצה להיכנס לשם, ואם זה יהיה אפשרי, לתת הצעה, לפני שכל מתחרה אחר יתחיל לרחרח סביב.
"אמרתי, היא יפהפייה, לא?" טון קולה של דודה קרלוטה היה צונן מעט. איכשהו, בין קשקושיה הבלתי פוסקים, היא הצליחה לתפוס את לילי, מבלי שהוא שם לב. היא החזיקה את התינוקת באוויר, לעיונו.
הוא הציץ אל הפנים השמנמנות, כשהעיניים השחורות מביטות אליו, וכל מה שהיה יכול לחשוב הוא, כמה היא דמתה לחזרזיר קטן וכהה שיער. "כן, יפהפייה," הוא שיקר, מחייך חיוך רחב ומאולץ.
ברצינות, איך מישהו יכול היה לחשוב שתינוקות הם יפים? אולי חמודים, אם יכריחו אותו להודות בזה, אבל יפים? נשגב מבינתו, מדוע מתלהבים מהם. הם היו היצורים המשעממים ביותר. אבל הוא אהב פעוטות. במיוחד כשהם השתובבו.
הוא ניצל מהצורך לזייף יותר התלהבות על ידי דודה-רבא שדחפה אותו מהדרך, כדי שגם היא תוכל להביט בתינוקת המסכנה.
הוא ניצל את המעידה הזמנית הזו של תשומת ליבה של דודה קרלוטה והתרחק משם.
האם כך נהגו אנשים, בכל טקסי הטבלות? מהדרך בה התנהגו קרובי משפחתו, היה אפשר לחשוב שלילי נולדה לבתולה מרי. מאחר שלא השתתף בטקס הטבלה כמעט חמש-עשרה שנה, לא היה לו מושג. לו הייתה ניתנת לו הזדמנות, הוא היה מתחמק מזה. אך לא הייתה שום דרך, לא כשהוא היה הסנדק. לוקה, אחיו, היה תולה אותו, לו היה מנסה להתחמק מזה.
הוא תהה כמה זמן ייקח, עד שלוקה וגרייס ינסו שוב. אין ספק שהם ימשיכו לנסות, עד שייוולד להם בן. הוריו שלו הצליחו 'במכה הראשונה', והצורך ביורש סופק עם לידתו של לוקה. לידתו של פפה היה יותר בקטע של 'תחליף רזרבי' וכדי לתת ללוקה חבר למשחק.
האם הוא לא הוגן כלפי הוריו? הוא לא ידע ולא היה אכפת לו. כל היום הוא הרגיש מצוברח, והגיישה האדמונית הבוהה בו כאילו היה השטן, לא עזרה למצב רוחו.
שכח מזה, חשב, והרים כוס יין אדום נוספת ממשרתת חולפת. איש לא ישים לב, אם הוא יעזוב מוקדם יותר ממה שנחשב למנומס...
"אתה נראה לחוץ, פפה."
הוא מלמל קללה תחת אפו.
הוא היה צריך לדעת, שלא יוכל לברוח מבלי שהיא תתפוס אותו. היה משהו נחוש בהבעת פניה.
מעלה חיוך מזויף נוסף על פניו, הוא הסתובב ופנה אליה. "קארה!" הוא קרא, בלבביות כל כך מזויפת, שאפילו לילי הייתה מבחינה בה. הוא לפת את כתפה בידו החופשית, משך אותה אליו ונתן לה נשיקה על שתי לחייה. היא הייתה נמוכה כל כך, שהוא כמעט הכפיל אותה בגודלו. "מה שלומך? נהנית מהמסיבה?"
גבותיה הכהות התקבצו. "הו, כן. אני נהנית מאוד."
כשהוא מעמיד פנים שלא הבחין בחריפות בקולה, הנהן והדגיש את חיוכו. "מקסים. עכשיו, אם תסלחי לי, אני..."
"שוב בורח, נכון?" המבטא האירי שלה התעבה, מאז ראה אותו בפעם האחרונה. כשהם נפגשו לראשונה, כאן בסיציליה לפני שלוש שנים, קולה הכיל רק עקבות קלים ביותר. לפי מה ששמע, היא עזבה את אירלנד ועברה לאנגליה, כשהייתה נערה. כשהוא פיתה אותה בדבלין, לפני ארבעה חודשים, הוא הבחין שהמבטא שלה בולט יותר. עכשיו לא היה ספק במורשת שלה.
"אני צריך להיות במקום כלשהו."
"באמת?" אם ביטוי היה יכול לחתוך זכוכית, מילה אחת זו הייתה עושה את העבודה. היא הנהנה בראשה לעבר גיסתו. "היא הסיבה שגנבת לי את הטלפון, נכון?" זו לא הייתה שאלה.
הוא לקח נשימה עמוקה, לפני שפגש את מבטה הצונן של קארה. בפעם האחרונה שהיה איתה, העיניים האלה היו מלאות תשוקה. "כן. היא הסיבה."
שפתי הגיישה של קארה תמיד משכו מבט שני – שפתה התחתונה הייתה מלאה להפליא, כאילו נעקצה על ידי דבורה. עכשיו היא משכה אותה בחוזקה בין שיניה ונשכה בה. כששחררה אותה, השפה הייתה בצבע אדום כהה יותר, אפילו דורש נשיקה יותר מאשר קודם. בעיניה היה מבט לייזר קטלני.
"והאם הטלפון שלי הוא שעזר ללוקה למצוא אותה?"
לא היה טעם לשקר. היא כבר ידעה את התשובות. השקר היה משפיל את שניהם. "סי."
"הגעת כל הדרך עד לדבלין, לבית המכירות הפומביות בו אני עובדת, הוצאת שני מיליון יורו על ציור והכול, כדי להשיג את הטלפון שלי?"
"סי."
היא הנידה בראשה, תלתלי הנחושת הארוכים שלה נעים על כתפיה. "אני מבינה שהבקשה להראות לך את דבלין, כי זהו ביקורך הראשון, הייתה גם היא מכוונת?"
"כן." הוא אחז במבטה הקפוא ואפשר לטון קולו להתרכך מעט. "באמת היה לי סוף שבוע נהדר – את מדריכת טיולים מצוינת."
"ואתה לגמרי..." היא קברה את הקללה תחת נשימה עמוקה. "אבל זה עניין אחר. פיתית אותי, מסיבה אחת בלבד – כדי שתוכל לגנוב את הטלפון שלי, ברגע שארדם."
"זו הייתה הסיבה העיקרית," הוא הסכים, חש התכווצות מוזרה ביותר בחזהו. "אבל אני יכול להבטיח לך, נהניתי מכל רגע. ואני יודע שגם את נהנית מזה."
קארה התפרקה בזרועותיו. זו הייתה חוויה שעדיין ריחפה במחשבותיו ובחושיו, אך חוויה שעכשיו הוא סילק באכזריות מראשו.
כל מה שרצה עתה היה להתרחק ממנה, להתרחק מהמסיבה הקלסטרופובית הזו, עם כל השיחות על תינוקות ונישואים, ולמצוא כמה שעות של שכחה.
לחייה האדימו, אך לסתה התקשחה. "מה הנאה קשורה לזה? שיקרת לי. שיקרת לי במשך סוף שבוע שלם, כשהעמדת פנים שאתה נהנה מחברתי..."
הוא הבזיק את חיוכו המנצח ביותר. "נהניתי מהחברה שלך." הוא בהחלט לא נהנה עכשיו, שיחה זו הייתה גרועה יותר מהביקורים התכופים למנהל בית הספר בו למד כנער. רק בגלל שמגיעה לו נזיפה ממישהו, אין זה אומר שהוא היה צריך ליהנות מזה.
"האם אני נראית כאילו נולדתי אתמול?" היא ירתה חזרה. "הסיבה היחידה שהיית איתי, הייתה בגלל שאחיך היה נואש כל כך למצוא את גרייס."
"לאחי הגיע לדעת לאן נעלמה אשתו."
"לא, לא הגיע לו. היא לא בבעלותו."
"לקח שאני יכול להבטיח לך שהוא למד. תראי איתם." הוא הנהן למקום בו הצטרף לוקה לאשתו, זרועותיו עוטפות את מותניה. טיפשים, שניהם. "הם מאושרים להיות שוב ביחד. הכול הסתדר על הצד הטוב ביותר."
"הייתי בתולה."
הוא התכווץ. הוא ניסה כמיטב יכולתו לשכוח את הדבר הקטן הזה. "אם את מצפה להתנצלות, אני מתנצל, אבל כמו שהסברתי אז, לא ידעתי."
"אמרתי לך..."
"אמרת לי, שמעולם לא היה לך חבר רציני."
"בדיוק!"
"וכפי שאמרתי לך קודם, זה לא אומר שאת בתולה."
"זה כן – היה – בשבילי."
"איך הייתי אמור לדעת את זה? את אישה בת עשרים-ושש." הוא חשב שבתולות בגיל הזה נכחדו, מחשבה שהוא שמר לעצמו. עורה של קארה הפך אדום כמו שיערה. הוא לא אהב במיוחד את המחשבה שיחטוף אגרוף מול כל משפחתו, אפילו אם היא תצטרך סולם כדי להגיע אליו. היה בה משהו אכזרי, באותו רגע.
"ניצלת אותי," היא אמרה, כמעט נוהמת. "נתת לי להאמין שאתה רציני ושאנחנו נתראה שוב."
"מתי? תגידי לי, מתי אמרתי שניפגש שוב?"
"אמרת שאתה רוצה שאבוא לביתך החדש בפריז, כדי שאוכל לייעץ לך היכן למקם את הציור של קנטלו, שקנית במכירה הפומבית."
הוא משך בכתפיו. "אלו היו דיבורים עסקיים. את מבינה באמנות והייתי צריך עין של מומחה." הוא עדיין היה זקוק לזה. הוא קנה את הבית הפריזאי שלו כדי להציג את אוסף האומנות שלו, אך הכול היה עדיין באחסון.
"אמרת את זה, תוך כדי כך שטבלת את האצבע בשמפניה ואז הכנסת אותה לפה שלי, כדי שאוכל ללקק אותה."
התלקחות של חום עלתה במפשעתו. הרגע הספציפי ההוא היה במהלך הארוחה האחרונה שלהם יחד, זמן קצר לפני שהיא הסכימה להצטרף אליו לחדר המלון שלו ולבלות איתו את הלילה.
הוא הסב את מחשבותיו מהכיוון אליו הן פנו. הדבר האחרון שהוא היה צריך כרגע, הוא לזכור כל דבר נוסף מאותו לילה. הוא כבר חש מספיק אי נוחות בתחתוניו.
"מדוע לא גנבת את הטלפון שלי בהתחלה? למה להוליך אותי שולל, למשך סוף שבוע שלם?" עיניה כבר לא הביטו בו בעוינות. כל מה שראה בהן היה תימהון.
היה קל יותר להתמודד עם פיה המקשקש של דודה קרלוטה, מאשר עם זה. בסדר, הוא הבין שקארה הרגישה מושפלת – אבל בוודאי כבר הגיע הזמן שהיא תתגבר על זה?
"לא יכולתי לגנוב את הטלפון שלך, כי החזקת את תיק היד שלך צמוד כל כך אלייך, שידעתי שאי אפשר יהיה לגנוב אותו." אפילו עכשיו, הרצועה הארוכה הייתה מונחת באלכסון על צווארה ומעבר לחזהּ, והתיק עצמו תחוב בבטחה מתחת לזרועה.
"אני מופתעת שלא סידרת שמישהו ישדוד אותי. אני בטוחה שבינך לבין אחיך, אתם מכירים מספיק אנשים מפוקפקים שיעשו את העבודה. זה היה חוסך לך סוף שבוע מזמנך היקר."
"אבל יכולת להיפגע," הוא טען בקול משיי. צמרמורת מוזרה קרעה בבטנו למחשבה, תחושה שנדחתה לפני שהכיר בה כראוי.
הספיק לו. הוא התנהג באכזריות, אך זה היה הכרחי. הוא לא היה מוכן לבלות את שארית הערב, בהתנצלות על זה. הוא מעולם לא ממש שיקר לה – זו לא הייתה בעיה שלו, איך היא פירשה את דבריו. "את גרת בבית עם שלוש נשים אחרות, מה שהפך את הפריצה לביתך למסוכנת מדי, והטלפון שלך היה עלייך כשעבדת. אם היית משאירה את תיק היד שלך ללא השגחה, פעם אחת בלבד במהלך אותו סוף השבוע, הייתי לוקח אותו, אך לא עשית זאת – לא הורדת את העיניים שלך ממנו."
"אז עכשיו, זו אשמתי?" היא דרשה, כשידיה מונחות על מותניה.
קארה בטח הייתה אחת מהאנשים הנמוכים ביותר שפגש מימיו, בהחלט בנשימה אחת עם דודה-רבא שלו, מגדלנה. בארבעת החודשים מאז ראה אותה לאחרונה, היא איבדה ממשקלה וזה גרם לה להיראות יותר כמו בובה מאשר זכר. ובכל זאת, בין אם זה היה השיער הארוך והבוהק ובין אם התמימות הנובעת מעיניה, היא עמדה לפניו גבוהה וגדולה, כאילו טנק לא יוכל להפיל אותה.
הוא הבליע קללה נוספת. "מה שהיה, היה. התנצלתי, ומבחינתי זה סוף העניין. עברו ארבעה חודשים. אני מציע שתשכחי מזה ונמשיך הלאה."
עם זה, הוא התרחק משם, צועד לעבר לוקה וגרייס, מוכן לומר להם שהוא עוזב.
"למעשה, זה אינו סוף העניין."
משהו בטון קולה גרם לו להשתהות.
"זה בלתי אפשרי עבורי, לשכוח מזה ולהמשיך הלאה."
צמרמורת של משהו, אותו ניתן לפרש כחשש, זחלה במעלה עמוד שדרתו...
 
קארה התבוננה בגבו של פפה נמתח ובכל השרירים שמתחת לחולצתו הוורודה המעומלנת מתקשחים.
רק פפה יכול היה ללבוש חולצת פשתן ורודה, פתוחה בצוואר, ומכנסיים צמודים בצבע כחול, לטקס הטבילה של אחייניתו. הוא אפילו לא הכניס את החולצה לתוך המכנסיים! אך עם זאת, עדיין הקרין גבריות. אם הייתה יכולה, הייתה קורעת ממנו את כל הטסטוסטרון – ודאי יש לו דליים ממנו – ומורידה אותו באסלה. כשעמדה לצידו בכנסייה, היא הייתה מודעת לכמה מהודרת נראתה, לעומתו, ורתחה על אי ההגינות שבזה – הוא היה זה שלא היה לבוש בהתאם למאורע. אם אפו הרומי הארוך, עצמות לחייו הגבוהות, זקן התיש השחור שכיסה את סנטרו החזק, פפה נראה כאילו יצא ממסלול תצוגה.
היא באמת חשבה שהגיעה מוכנה. הכול היה מתוכנן בראשה. היא תהיה רגועה. היא תבקש בנימוס חמש דקות מזמנו, תסביר את המצב ותגיד לו את מה שרצתה. מעל לכול, היא תהיה רגועה.
בשום פנים ואופן, לא הייתה מיידעת אותו על כמה הרוסה הייתה, כשהתעוררה לבד בסוויטת המלון שלו, או על האימה שחשה, כשהמקל שבידה החווה ורוד.
היא תהיה רגועה.
כל הכוונות הטובות שלה הושלכו לצד הדרך, כששלחה מבט אחד בפניו הנאים ורצתה לעקור את שיניו הלבנות המושלמות.
בכל הזמן שעמדה לצידו בטקס ההטבלה, אפילו בזמן שהבטיחו את הבטחותיהם כסנדקים של לילי, כל מה שיכלה לחשוב עליו היה כמה רצתה לגרום נזק לגופו. היא אפילו מצאה את עצמה מביטה בצלקת הכסופה שזלגה על לחיו, רוצה לאתר את האשם וללחוץ את ידו. או את ידה. היא שאלה את פפה על הצלקת, במהלך סוף השבוע שלהם ביחד, אך הוא התחמק מהשאלה בקלילות המקובלת. היא לא התעקשה על הנושא, אבל זה משך אותה. כל מה שרצתה לעשות היה להתחקות עם אצבעה מעליה ולגרום לה להיעלם באורח פלא.
מי, תהתה, יכול היה לשנוא אותו מספיק, כדי לעשות דבר כזה? לפפה היה קסם אישי. כולם העריצו אותו. כך לפחות חשבה.
עכשיו, לא יפתיע אותה כלל לגלות תור של אנשים, המבקשים להסב לו נזק גופני.
אלימות מחשבותיה ורגשותיה זעזעה אותה. היא הייתה פציפיסטית. היא השתתפה בהפגנות נגד מלחמה, למען השם!
היא בילתה את ארבעת החודשים האחרונים, כשהיא גוערת בעצמה על שהייתה טיפשה ונפלה בפיתויו של פפה מסטרנג'לו. היא הייתה צריכה לדעת, שלא בה הוא היה מעוניין. אחרי הכול, הוא מעולם לא הראה בה את העניין הקל ביותר, עד אז. לא פעם אחת.
במהלך נסיעותיה התכופות לסיציליה, לבקר את גרייס, לעיתים קרובות הם היו יוצאים ברביעייה. לוקה הפחיד אותה, מהרגע הראשון שפגשה אותו. פפה, לעומתו, היה כיפי ומקסים. אחרי כמה דייטים, היא הייתה מסוגלת לשוחח איתו באותה קלות שיכלה לדבר עם גרייס. הוא היה גבוה ומדהים לחלוטין, והיה סוג הגבר שנשים מכל הדורות היו עוצרות להעיף בו מבט.
ככל שאהבה את החברה הסוררת שלו, היא תמיד ידעה שהוא הצטרף אליהם בערבים אלה, לטובת אחיו הגדול. הוא היה מפלרטט עם קארה, לא פחות מכל אישה אחרת, נועץ בה את עיניו הכהות והיפות וגורם לה להרגיש כאילו הייתה האישה היחידה בעולם – עד שהיה נועץ את אותן עיניים באישה אחרת וגרם לה להרגיש בדיוק כך. הבוטות שלו הצחיקה אותה. זה גם גרם לה להרגיש בטוחה. הוא לא היה גבר, שאישה עם שכל שפוי יכולה להתייחס אליו ברצינות.
כמה היא טיפשה, שנפלה בפח. היא לעולם לא תעשה שוב את אותה טעות, לא איתו, לא עם אף אחד.
האם לא ידעה תמיד, שסקס אינו אלא נשק? האם לא הייתה עדה לכך במו עיניה, להרס שהתרחש כשגברים ונשים בוגרים הרשו להורמונים שלהם להכתיב את מעשיהם? זה קרע את חייהם ואת משפחותיהם.
פפה היה גבר שלא רק התענג על כל הזדמנות להישלט על ידי ההורמונים שלו, הוא אף שגשג. בעיניו, היא, קארה, לא הייתה אלא אמצעי להשגת מטרה, הסקס ביניהם היה הטבה נלווית למשימה שביצע. אחיו רצה את אשתו בחזרה והטלפון של קארה הכיל את הנתונים, איתם ניתן היה למצוא אותה. העובדה שהיא הייתה בן אנוש עם רגשות אנושיים אמיתיים, לא אמרה לו דבר. כשמדובר במשפחתו, פפה היה אדם ללא גבולות.
וחוסר מגבלות זה, הגיע עם מחיר.
"אני לא יכולה 'לשכוח מזה ולהמשיך הלאה', פלייבוי חסר אחריות שכמוך, כי אני בהיריון."