הביליונר הקודר

1

רפאל ויוס לא היה בטוח אם להיות משועשע, מוטרד, משועמם או בכלל לכעוס לגבי המצב שבו מצא את עצמו. עבור גבר שתכלית הקיום שלו הייתה עבודתו, שהיה, אפשר לומר, ממש נשוי לה, להיות לכוד בגן עדן למשך עשרה ימים במשימת שמרטפות היה דבר מתסכל עד מאוד. אפילו המחשב הנייד הנאמן שלו, שבלעדיו היה מרגיש אבוד לגמרי, לא הספיק על מנת להשכיח ממנו ששהותו בבית אמו בהאמפטונס לא הייתה תוצאה של בחירה חופשית.
למרבה המזל, באותו זמן הוא היה בתפקיד בניו-יורק, כך שהאי נוחות הפיזית לא הייתה גדולה, אבל למרות קרבתו אל המשרד, הוא התבקש, או יותר נכון צווה, על ידי אמו להישאר בסביבה ולהשגיח על אחיו. הוא חשד שהיא הכירה אותו מספיק כדי לדעת שברגע שיגיע ולו לביקור של רגע במשרדו, במפלצת הזכוכית שבמנהטן, הוא ייבלע לגמרי בענייני העבודה והציווי 'להשגיח על ג'יימס, אתה הרי יודע איך הוא' יישכח ממנו לחלוטין.
התוכנית המקורית שלה הייתה שרפאל עצמו יצטרף למסיבה בת מספר הימים שתיערך בביתה בהאמפטונס, כפרס לעובדים נבחרים מלונדון ומניו-יורק וכחגיגה להצלחה הכלכלית הגדולה של החברה השנה.
רפאל לא ידע מי התנגד יותר לרעיון, הוא או ג'יימס.
מבחינת ג'יימס, המחשבה שרפאל יארוב בפינות כשהוא נועץ מבטים קודרים ומפחיד את העובדים הקפיאה לו את הדם. כפי שאמר בכנות מזועזעת.
לגבי רפאל עצמו, המחשבה על התחככות בקבוצה לא קטנה של אנשים יום ולילה, וללא הנחות, הייתה בלתי נתפסת. בהתנהלות של התאגיד, ג'יימס היה הבחור הבלונדיני וכחול העיניים שעמד בראש מסע הפרסום, בעוד שהוא, רפאל, היה המוח והעוצמה שהניעו את החברה ודחפו אותה קדימה.
אווה, אמם, נאלצה להסכים לפשרה.
ג'יימס ישהה בבית ויארח את המסיבה, בבית האחוזה הענק שהשתרע על יותר מעשרה דונמים ונשקף אל יופיו המהמם של החוף.
רפאל ייהנה מהשקט והפרטיות של קוטג' נפרד בתחום הנחלה ומשם יפקח על הדברים, ויוודא שגם המוסיקה וגם הכיף והשעשועים לא ייצאו משליטה.
בפעם הקודמת שג'יימס אירח את חבריו בבית האחוזה השכנים התלוננו על הרעש, וזה לא דבר של מה בכך בהתחשב במרחק הגדול בין האחוזה המרווחת ובין השכן הקרוב ביותר.
אם כי, כפי שרפאל ציין באוזני אמו, המסיבה נערכה לפני שנתיים עבור חבריו האישיים של ג'יימס, כולם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, ולא עבור עובדי החברה. אבל כל ההתנגדויות וההסתייגות לא גרמו לה לסגת מהתעקשותה על נוכחותו. אווה עדיין נרעדה לזכר האסון הקודם, וסבב ההתנצלויות שלה לכל חבריה בוועד החברתי של איסט האמפטון שבא בעקבותיו.
כך שהוא מצא את עצמו כאן, יום אחד אחרי כניסתו לתפקיד האח הגדול, כבר מרגיש את הדחף והגעגוע לחזור למה שהוא מכיר ואוהב.
אבל לכל הפחות, הוא הסכים, הנוף היה נפלא. לרגע קטן עלתה בדעתו המחשבה שהוא לא מבקר כאן לעתים קרובות מספיק. ימי הנעורים השלווים והנעימים שעברו במה שהיה אז הבית המשפחתי, התחלפו בביקורים אקראיים בתקופה שבין לימודיו האקדמיים והשבעת רעבונו לטיולים בעולם. ואז הקריירה שלו התחילה ברצינות, בהתחלה באחת מחברות הברוקרים הגדולות בעולם, ואחר כך, אחרי מות מי שהיה אביו החורג ואביו של ג'יימס, בהנהגת החברה המשפחתית.
מהנקודה הזו, הזמן פשוט טס, ועכשיו, מתבונן בשקיעה היפהפייה, הוא תהה אם לא יתעורר יום אחד וימצא את עצמו גבר בגיל העמידה שנשוי לחברה, שאותה הוא מנהיג.
רפאל הקדיר פנים ולגם מהוויסקי בסודה שהכין לעצמו קודם. התבוננות עצמית לא הייתה תחביב מועדף שלו. הוא תמיד היה מכוון מטרה ולעתים רחוקות הטיל ספק בתוכניותיו.
והוא לא התכוון להתחיל בזה עכשיו.
הבריזה הנושבת הביאה אליו את הקולות של בערך ארבעים איש נהנים מהחיים.
לא היה קשה מדי לדמיין את הסצינה. ג'יימס כמובן יהיה במרכזה. יוגשו משקאות של לפני הארוחה, ומכיוון שהרעיון היה לתגמל את עובדי החברה ולאפשר להם להירגע וליהנות, אחר-כך יוגשו להם היינות הטובים ביותר, מלווים במזון הטוב ביותר. והכל יוגש ביעילות ובאדיבות על-ידי צוות העובדים הטוב והאחראי ביותר שאפשר להשיג.
מצב הרוח הכללי יהיה גבוה, יתרחשו שפע של מפגשים לא דיסקרטיים, במיוחד בהתחשב בזה שאנשי החברה משני צדי האוקיינוס ייפגשו לראשונה, וללא נוכחותם של בני זוג שעלולים לפגוע בספונטניות החוגגת. בבוקר יהיו בוודאי הרבה כאבי ראש של שתייה, אבל כרגע הקהל השמח בוודאי עוסק בשתייה נטולת רגשי אשמה ואחריות. ולא משנה שהם עדיין סבלו מ"ג'ט לאג".
הוא סיים את המשקה שלו ונאנח בהקלה על כך שלפחות לא נאלץ להיות חלק מה'כיף' הקבוצתי.
הוא לא הכיר אף אחד מהאנשים שהוזמנו למשתה. ג'יימס אמר לו שרואי החשבון והמנהלים ואנשי השיווק שהיו תמיד באור הזרקורים יקבלו בונוס, אבל "הצוות הנשכח" הם אלו שייהנו מחוויה של פעם בחיים בלונג איילנד. רפאל הסתייג מהמושג הצוות הנשכח, אבל היה עליו להודות שהרעיון היה במקום. פרסים לא צריכים להיות מוענקים אך ורק במקומות הברורים, אלא אמורים לחלחל בחברה כולה, ולהגיע גם למי שהיה פחות בולט לעין.
כשעמד על מרפסת העץ הקטנה, בוהה אל האוקיינוס, רפאל חשב עד כמה הוא ואחיו למחצה היו שונים זה מזה. הפער ביניהם בכל מה שקשור לסגנון חיים, לחברים אישיים ולנשים, כמעט סתר את קרבתם המשפחתית.
הוא תהה בעצלתיים איך ייתכן ששני אנשים שהתחלקו לפחות בחלק מאותו קוד גנטי יכולים להיות שונים כל-כך, כשקלט משהו מזווית העין. משהו או מישהו. רחש קל בתוך הצמחייה העשירה והמטופחת שהעיד על נוכחות כלשהי.
ונוכחות יכולה להעיד רק על דבר אחד. מישהו ממשתתפי המסיבה שבלהט הרגע והאלכוהול, לא קלט שיצא אל מחוץ לתחום.
רפאל הניח בזהירות את כוס המשקה שלו ופנה לכיוון הרעש. האור כבר החל להתפוגג, אבל הוא לא היה עיוור והזנזונת שניסתה להתרחק מזירת הפשע, הייתה בוודאי בעלת תא מוח אחד בלבד אם חשבה שהוא לא היה מסוגל לראות אותה. שיער בלונדיני, כמובן. מכנסי ג'ינס קצרים וצמודים מאוד. חלק עליון חשוף ובטן חשופה. במלים אחרות, בדיוק סוג האישה שעוררה אצלו הסתייגות חריפה.
"היי, את!"
אלוהים, הקול שלו הדהד ואיימי השמיעה ייללת הפתעה והסתובבה כדי לברוח. מבט אחד בגבר הספיק כדי להזהיר אותה שלא משנה מי הוא היה, הוא לא הייה הסוג שיסתפק בצחוק חביב לגבי העובדה שהיא כנראה מסיגה את גבולו.
לא שהיה קל לראות היכן האחוזה של ג'יימס לי התחילה ונגמרה.
המקום היה גדול כל-כך! אפילו עם הג'ט לאג שהתחילה להרגיש, זה היה בלתי אפשרי לא לקלוט שבית המשפחה היה גדול כמו מלון כמעט. והשטחים שסבבו את הבית! עשירים ומפתים. אפילו כשהשעון הביולוגי שלה רמז לה שהגיע הזמן ללכת לישון, המדשאות הירוקות והצמחייה המטופחת והמעוצבת פיתו אותה לטייל בתוכן.
ובגלל זה עמדה עכשיו במצב המביך הזה עם הגבר הענק שהתקרב אליה במהירות.
היא לא הייתה מודעת להתקרבות החשאית שלו, ולמעשה כבר נאנחה בהקלה וחשבה שנמלטה בשלום, כשיד סגרה על כתפה והביאה אותה לעצירה פתאומית וכואבת, לפני שסובב אותה כך שנאלצה להתבונן למעלה... ולמעלה... עד שהתבוננה בפנים המאיימות ביותר שראתה מימיה. עיניים כהות התבוננו בה בזעף מתוך פנים מטרידות שהיו מלאות בצללים ובזוויות. פיו היה קו דק של כעס כבוש. נשימתה של איימי נעצרה כשהרימה את עיניה אליו, בעוד שמוחה מיהר לסרוק את הסכנות האפשריות העומדות בפניה.
למזלה של איימי, סכנה וזרים גדולים בצורה קיצונית לא הספיקו על מנת לדכא את האישיות מלאת המרץ שלה לזמן רב.
"מי אתה, לעזאזל?"
"מה, לעזאזל, את חושבת שאת עושה כאן?"
הם דיברו באותו זמן, בוהים זה בזה בפראות דומה, עד שאיימי הסירה את ידו והלכה לאחור, עיניה הכחולות יורות אש.
"אני שאלתי אותך קודם!" איימי החליטה לבחור בהתקפה, בגלל שבאופן בלתי צפוי, אוצר המלים שלה נטש אותה בדיוק כשהייתה זקוקה לו במיוחד. היא שפשפה במופגן את כתפה, כל סנטימטר מתוך המטר שישים שלה משדר כעס.
רפאל לקח נשימה עמוקה וזימן את השליטה העצמית המדהימה שגרמה לו להיות כוח מוביל בכלכלה העולמית. הוא סובב את גבו והתחיל ללכת בכיוון ההפוך, והשאיר את הבלונדינית להתבשל בחוסר הנוחות הפתטית שלה, למרות שכל תא בגופו רצה להאריך את העימות כדי שיוכל להעמיד אותה במקום.
"הי! לאן אתה חושב שאתה הולך, מיסטר?"
רפאל הסתובב לאחור ובהה בקטנטונת שלא זזה מהמקום שבו עזב אותה. הפעם ידיה היו נטועות בתקיפות על מותניה. הבריזה, הוא ראה, פרעה את השיער הבהיר והמתולתל. החולצה הקצרה התרוממה עוד יותר וחשפה עוד מבטנה.
בכל דרך וצורה, האישה הזו תאמה לרעיון של אחיו על האישה המושלמת, מהלבוש ועד לשיער הבלונדיני. הווריאציה היחידה הייתה העובדה שלבחורה המסוימת הזו לא היו את השדיים הגדולים שאחיו העדיף.
"סליחה?" רפאל אמר בנימוס מקפיא, בקושי מאמין למשמע אוזניו.
"שמעת אותי!" איימי עשתה שתי פסיעות לפנים. "מי אתה, לעזאזל, ומה בכלל אתה עושה על הרכוש של ג'יימס לי?"
"אלוהים אדירים, נפלתי על משוגעת. אני מניח שאת אחת מהחבורה שהוא מארח בבית הגדול ושאת קצת שתויה." רפאל בדק את שעונו. "הספק די נאה בהתחשב בזה שאת לא נמצאת כאן זמן רב." הוא צחק צחוק קטן ומלגלג שהעלה לאיימי את הדם לראש.
"איך אתה מעז?"
היא התקדמה מספר צעדים לקראתו. עכשיו, כשהאור מהמרפסת האיר עליה, רפאל היה יכול לראות שהדמות הקטנה והחמודה, מינוס השדיים הגדולים, הייתה מלווה בפנים שאפשר היה לאפיין כסתם עוד פנים יפות לולא ההבעה מלאת החיים שעליהן. הייתה לו תחושה שהאישה הזו לא הייתה מאופקת לגבי ביטוי עצמי. קולנית וחצופה, הוא הניח, בחוסר חיבה.
כאילו כדי לקבע את הרושם הלא חיובי שלו, איימי זעפה כלפיו. "האם ג'יימס יודע שאתה כאן? אני מתערבת שלא! אני יודעת שהוא לא מרבה להשתמש במקום הזה כך שאני בטוחה שהוא לא ישמח לגלות שיש פולש בשטחי האחוזה!"
"פולש?" רפאל שאג מצחוק.
"שמעת אותי. פולש!" טוב, הוא לא בדיוק נראה ככזה, אבל מצד שני הוא גם לא נראה כמישהו שג'יימס יתרועע אתו. גם היא לא הייתה בדיוק אחת מהחבורה של ג'יימס, אבל היא בהחלט ידעה איך הם נראים כי ראתה אותם לעתים קרובות מספיק במסעדה של המנהל, היכן שהיא עבדה מאחורי הקלעים, וסיפקה ארוחות משובחות להנהלה הבכירה. לפעמים, אחרי שעות העבודה, היא נתקלה גם בפמליה הקרובה של ג'יימס, נשים זוהרות וגברים מזן הפלייבוי שלפעמים אכלו משהו קטן באולם הישיבות לפני שיצאו למועדון לונדוני אופנתי.
כמובן, אף אחד מהמנהלים לא ידע שג'יימס נהנה באופן לא רשמי משירותי ההסעדה של איימי. במשך השנה וחצי האחרונות זה היה הסוד שלהם, שכל כך התאים לג'יימס עם ההתנהגות המקסימה והשובבה שלו, ועם ההתעלמות שלו מהמוסכמות אלא אם כן התאימו בדיוק לצרכיו.
האם לא בגלל זה היא התחילה לחלום עליו יותר ויותר? והוא היה הרבה יותר מסתם פרצוף יפה מרקע עשיר.
איימי עלתה מהחלומות בהקיץ שלה, לגלות את הגבר שכבר התאושש מהתקף הצחוק שלו, בוחן אותה עכשיו במבט קריר.
"אני לא פולש. למעשה, לא שמעתי רעיון מגוחך כל כך מעולם."
"אז מי אתה?"
"מישהו שלא מתכוון לעמוד כאן ולנהל שיחה חסרת טעם עם אישה שתויה."
"אני לא שתויה!"
"את בהחלט מתנהגת כאילו שאת כן." קולו של רפאל נטף בוז. היו גברים שחיבבו נשים צווחניות, אבל הוא לא היה ביניהם. הוא אהב אותן מתורבתות, אלגנטיות, מאופקות. ההבעה שלו התקשחה. "ואין לי שום רצון לנהל שיחה עם מוכרת דגים."
איימי התנשפה. העדר הנימוס הבסיסי שלו היה מזעזע. במיוחד, היא חשבה באיחור, בהתחשב בזה שהוא דיבר עם אורח של האדם שעל אדמתו הוא כנראה התנחל. חוקית או לא, את זה היא הייתה עדיין צריכה לברר.
ובכל זאת, הוא שוב הפנה אליה את גבו וצעד אל הבית. הוא לא היה יכול להתעלם מנוכחותה, כי היא לא ניסתה להיות בשקט, ובכל זאת הוא לא התכוון להסתובב לאחור כדי להמשיך את הקרב המילולי.
למעשה היא קפצה על מרפסת העץ, בערך באותו זמן שהוא נכנס דרך הדלת הקדמית וללא מבט לאחור אל איימי, הוא טרק את הדלת בפרצופה.
כצפוי, תוך זמן קצר רפאל שמע את האישה חובטת בדלת. בקצב הזה, הצווחות הלא מרוסנות שלה והרעש שהקימה עוד יגרמו לזה שהשכנים יתלוננו עליו.
הוא התקרב לדלת, כל כך קרוב שלא היה צריך להרים את הקול כדי שתשמע אותו. "תסתלקי. את עושה מעצמך צחוק. לא ממש אכפת לי אם את שתויה או לא אבל אין לי זמן לנשים שחושבות שהן יכולות להשיג את רצונן על ידי צווחות וצרחות. אז רוצי לאזור של הכיף, תשתי עוד קצת אלכוהול ואז תתמוטטי למיטה, כמו כולם!"
"אם לא תגיד לי מי אתה, אני אצטרך לדווח עליך לג'יימס." איימי הנמיכה את קולה, לגובה הקול שלו, למרות שלא הייתה בטוחה שהיא נשמעה קרה ומאיימת כמוהו. היא קיוותה שהיא לא נשמעה כמו ילדה מפונקת שבוחרת בהלשנה בגלל שהתקף הזעם שלה לא הביא לתוצאות הרצויות.
"אני מספיק פיכחת כדי לדעת שאולי אין לך רשות להיות בשטח האחוזה." למעשה, היא לא שתתה כלום, למרות ההיצע הנדיב של האלכוהול. הכינו עבורם כל מיני סיורים והיא לא התכוונה לוותר על אף אחד מהן בגלל הנגאובר. והיא גם לא התכוונה לבזבז זמן יקר, שתוכל אולי להעביר במחיצתו של ג'יימס, על השתהות במיטה בבקרים.
זה עבד. לתדהמתה. הגבר פתח את הדלת, נעץ בה מבט זועם ואמר לה שהיא יכולה להיכנס פנימה.
זו הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו באור מלא. הוא היה גבוה והיא צדקה לגבי שערו השחור כעורב. למעשה, הדבר היחיד שפספסה כשראתה אותו בחוץ הייתה העובדה שהוא היה סקסי בצורה מדהימה. לא סקסי כמו דוגמן, אלא בסגנון קודר, רב עוצמה ומחוספס. זה כמעט עצר את נשימתה, ואז היא בהתה בו, כשהסקרנות משתיקה אותה.
הבית היה אולי קטן, אבל הוא לא היה עלוב. רצפת העץ הבהיקה, והובילה את מבטה אל אזור המגורים הנוח, ששלטה בו אח גדולה בסגנון מודרני, אחר-כך פיתתה את העין להציץ לכיוון מטבח בסגנון היי-טקי, ואחר כך כמה מדרגות שהובילו כנראה אל חדרי השינה.
"לא מגורים גרועים לפולש," היא אמרה, והוסיפה צחקוק יבש. "תראה, אני מצטערת אם אתה סובל מגאווה פצועה בגלל שקראתי לך פולש, אבל הייתי מופתעת למצוא כאן מישהו במרחק של קילומטרים מהבית."
רפאל בהה בה, מרותק למרות רצונו. נדמה היה לו שהיא התקיימה לגמרי בלי מערכת בלמים, ולא שלטה בכלל על מה שיצא מפיה. ועכשיו היא גם הסתובבה בבית כאילו הייתה אורחת, ולא פולשת שהצליחה להיכנס פנימה בגלל התנהגותה הרעשנית.
האמת הייתה שרפאל לא רצה שנוכחותו באחוזה תהיה סוד גלוי. הוא לא רצה לקלקל את המסיבה, וגם לא רצה להיות מחויב להצטרף אליה. הייתה לו תפיסה משלו לגבי בילוי. ארוחות עם חברים, מועדוני ג'ז קטנים עם נשים שדומות לו בסגנונן. בהחלט לא שתייה עד לפנות בוקר סביב הבריכה המשפחתית בהמפטונס עם מקבץ אקראי של אנשים שלא הכירו אותו, ושהוא היה די בטוח שהוא לא יחבב אותם במיוחד. כפי שהוא לא התפעל במיוחד מהאישה שעמדה לפניו, ולא ניסתה להסוות את החטטנות שלה.
"אז אם אתה לא פולש, מי אתה?"
אני פשוט הבעלים של החברה שאת עובדת בה, הוא רצה לומר לה. זה לא הפתיע אותו שהאישה לא זיהתה אותו. מכיוון שהיא הייתה חלק מ"הצוות הנשכח", הוא הניח שהעבודה שלה הייתה בעלת פרופיל נמוך ובהחלט נסתרת מעין. חוץ מזה, הוא היה בלונדון רק לעתים נדירות, והעדיף לפקח על הדברים מניו-יורק, והמבטא שלה העיד שהיא הייתה בהחלט מאה אחוז לונדונית.
"אני... הגנן," רפאל אלתר.
"ואתה גר כאן?"
"ואיפה היית מצפה שאגור?"
"בבית קטן וממוצע, בשכונה ממוצעת, היכנשהו, קרוב לכאן... כמו כל גנן נורמלי."
"רק למקרה שלא שמת לב, זה לא בדיוק גן קטן וממוצע. זו עבודה במשרה מלאה ולכן אני נמצא על שטח האחוזה."
"והצוות שלך מגיע כל יום כדי לכסח את המדשאות..." זה נראה לה הגיוני קצת יותר, כי היא לא הייתה מסוגלת לדמיין אותו דוחף מכסחת דשא בעצמו. הוא לא נראה הטיפוס, למרות שגופו העיד שעומדת לרשותו הרבה עוצמת שרירים. לא, הוא בהחלט נראה יותר כמו מישהו שייתן פקודות, ולא זו בלבד, גם ייהנה לתת אותן. היא הרגישה אהדה מיידית לצוות שלו.
"לכסח את המדשאות... לטפח את הגנים... לעשות כל מה שצריך לעשות..."
"ואתה מחזיק את השוט." זה נאמר בקלילות, אבל כמובן שהוא סירב לחייך, מה שגרם לה לתהות אם העדר הומור היה חלק מדרישות המקצוע שלו.
איימי חיבבה אנשים שידעו להשתעשע. היא באה ממשפחה גדולה של שישה ילדים, וכמו רוב הצאצאים של משפחות גדולות, היה לה מעט מאוד ניסיון עם מושג הפרטיות. היא נהנתה להתחלק וצחקה בקלות. היא אהבה ליהנות מהחיים. אחד מהדברים שהיא נמשכה אליהם כל-כך אצל ג'יימס היה השובבות ושמחת החיים שלו.
הגבר הזה, לעומת זאת, הייה התגלמות הרצינות הקודרת.
"האם אתה תמיד כל-כך... רציני?" היא שאלה, מתבוננת בו, אבל לא לזמן ארוך מדי בגלל שהוא באמת היה סקסי. אם את נוטה לסגנון הקודר הזה. מה שלא היה המצב מבחינתה.
רפאל, שלא היה רגיל שמדברים אליו ככה, היה חסר מלים באופן זמני ובדממה הקצרה איימי המשיכה. "אני מתכוונת... איזו סיבה יש לך להיות רציני כל-כך. אתה גר במקום פנטסטי, שמוחזק על ידי המעסיק שלך. ואני בטוחה שיש לך עוד הרבה הטבות שבאות עם הבית."
"הטבות?"
"בטח." היא מנתה אותן על אצבעותיה. "מכונית, שמתחבאת אי שם במוסך, אני מניחה. וכנראה לא סתם טרנטה. תוכנית פנסיה. בונוס כספי בסוף השנה. נכון?" נדמה היה לה שהעייפות שגרמה לצאת להתאוורר, ואחר כך להתרחק מהבית יותר מכפי שהתכוונה, נעלמה.
"אני יכולה להבין מהשקט שלך שאני צודקת!" היא אמרה חוגגת. "ממזר בר מזל."
רפאל לא התכוון להימשך לשיחה עם בלונדינית משוגעת שהצליחה לנדוד הרחק מהסביבה הטבעית שלה. הוא פתח את פיו כדי לומר לה בנימוס, אבל בתקיפות, שהגיע הזמן שתעזוב.
"למה את אומרת את זה?" הוא שמע את עצמו שואל והיא שלחה אליו חיוך רחב ומדבק.
"כי אני עושה משהו דומה ובהחלט אין לי את ההטבות שלך."
"את... גננית?"
"עובדת קייטרינג."
"וקייטרינג זהה לגננות?"
"נו, שנינו עובדים עם הידיים ועושים עבודה יצירתית אתן... אז, כן... די דומה, אתה לא מסכים?"
"אני לא יכול להגיד שיש משהו יצירתי בגננות."
איימי התבוננה בו בהפתעה. שוב, היא התרשמה מהנוכחות הגופנית שלו, מה שהיא אמרה לעצמה היה פשוט מגוחך. "אז למה אתה עושה את זה?"
רפאל משך בכתפיו בקוצר רוח והעביר את אצבעותיו בשערו. "תראי, הלכתי לקראתך והכנסתי אותך הביתה והסברתי לך מה אני עושה כאן. אז הגיע הזמן שתלכי ואני אעריך אם תשמרי את נוכחותי כאן לעצמך."
"בגלל...?"
"בגלל שאני לא רוצה שהאורחים של ג'יימס יפריעו לי לעבוד."
"אתה פונה אל הבוס שלך בשמו הפרטי?" היא חשבה על זה כמה שניות ואז התרככה. "בעצם, זה לא מפתיע."
"מה לא מפתיע?" רפאל קימט את מצחו. "לא. תשכחי שאמרתי את זה. תבלי בנעימים כאן. אני בטוח שתיהני. זה מקום יפהפה. ויש הרבה מה לעשות ולראות אם תבחרי לעזוב את הבית והבריכה."
הוא התחיל ללכת לכיוון הדלת, ולא השאיר לה זמן להמשיך בפטפוט שלה.
"אתה קולט שאפילו לא הצגנו את עצמנו?" היא אמרה, ושלחה את ידה קדימה. "אני איימי."
"למה בדיוק היינו צריכים להחליף שמות?" הוא פתח את הדלת וזז לאחור, מכניס יד אחת לכיס של מכנסי הברמודה הבהירים שלו.
אפילו בלילה, הטמפרטורות אפשרו ללבוש מכנסיים קצרים בנוחות רבה. עבור רפאל, שבילה את רוב זמנו בחליפות מחויטות, זוג מכנסיים קצרים וחולצת טריקו דהויה היוו את פסגת המותרות.
"זה נורא גס." איימי משכה בחזרה את ידה והזדקפה כדי להתבונן בו במבט נוקב.
"מה נורא גס? את יודעת מה? זה בעצם לא מעניין אותי כל כך." בחוץ, באוויר הריחני, הבריזה העיפה את התלתלים הבלונדיניים.
"לא אכפת לי אם אתה מתעניין או לא! אני מתכוונת להגיד לך! זה גס להסתכל על מישהו כאילו יש לו מחלה מדבקת כשכל מה שהם עושים זה בסך הכל להציג את עצמם! אם אתה לא רוצה לומר לי את שמך זה בסדר! זה לא אכפת לי! זה לא שאני – "
"רפאל!"
"סליחה?"
"רפאל. שמי הוא רפאל ויוס." הוא הגיש את ידו ללחיצה וכשאיימי לקחה אותה היא הרגישה רטט מוזר של מודעות שעבר בגופה, כמו זרם בלתי צפוי של חשמל, ואז התחושה התפוגגה.
"אני איימי," באותה מהירות שהתרגזה, היא גם נרגעה. כעס מעולם לא היה דבר שהחזיק אצלה הרבה זמן. "רפאל... שם לא רגיל... מה זה? איטלקי?"
"ספרדי," רפאל אמר. "תוכלי למצוא את הדרך בחזרה אל בית האחוזה?"
"באמת? איך גנן ספרדי הגיע לעבוד באמריקה?" היא הכניסה יד לכיסה, הוציאה גומייה ואספה במומחיות את שערה לזנב סוס.
"תקני לעצמך ספר היסטוריה מקוצר, ותגלי איך בדיוק אנחנו הספרדים עשינו את דרכנו לכאן. עכשיו לכי לדרכך."
"אתה מאוד שחצן, נכון?"
"כן, נכון, כזה אני. ועכשיו שהבהרנו את זה את יכולה ללכת."
להקלתו, היא החליטה לשתף פעולה ובמשך שניות מספר הוא צפה בה מתרחקת, מהססת, מתבוננת סביב, וממשיכה הפעם בכיוון אחר. זה היה משעשע אותו, לולא ידע שבמוקדם או במאוחר יהיה עליו לכוון אותה אל הכיוון הנכון. שטחי האחוזה היו נרחבים מאוד והמדשאות הירוקות היו מנוקדות גם בדיונות עשביות ובעצים. הייתה אפילו בריכה בנויה מטרסות, ומפל מים בתוך הרקע של הגנים הצבעוניים. כשהכרת את המקום היית מתמצא בו בקלות, אבל למי שלא הכיר אותו זו הייתה יכולה להיות חוויה לא פשוטה, ובמיוחד בחשיכה. והקוטג' שבו שהה, שבאמת נבנה במקור כדי לאכסן את מי שעמד בראש צוות השירות כשהבית היה בשימוש מלא, לא היה קרוב אל הבית.
באנחה עמוקה וקצרת סבלנות, רפאל הביא את המפתח, טרק את הדלת מאחוריו והדביק אותה בעיצומו של הניסיון הכושל הרביעי שלה למצוא את הדרך חזרה.
הוא אחז בזרועה והוביל אותה בכיוון ההפוך.
"אלוהים אדירים, אישה! איפה חוש הכיוון שלך?"
"הייתי מוצאת את הדרך בסוף! ואתה מוכן לשחרר אותי? אתה לא שוטר, ואני לא נתונה במעצר."
"אני רק מוודא שתרדי מהרכוש שלי."
"הרכוש שלך? זה קצת מוגזם בהתחשב בזה שאתה הגנן! אני יודעת שהגנים גדולים בצורה בלתי רגילה, כך שאתה כנראה גנן חשוב במיוחד, אבל הי! אתה בכל זאת גנן!"
"האם את אי פעם שותקת?" רפאל מלמל בשקט.
"האם אתה נימוסי אי פעם?" הוא עדיין אחז בזרועה כמו בצבת ואיימי התייאשה מהניסיון לשחרר את האחיזה. "זו לא אשמתי שהשטחים כל כך גדולים. נו, בעצם, זו קצת אשמתי. הייתי יכולה להישאר בבית עם האחרים."
"כן. יכולת לעשות את זה. למה לא עשית זאת?" היא הייתה קטנטונת. זרועה הייתה שברירית בידו. הוא דמיין שאם היה מרים אותה היא הייתה קלה מאוד. הוא שחרר אותה ותחב את ידיו בכיסיו.
"הייתי עייפה." היא נאנחה. "בדרך כלל אני אוהבת מסיבות, אבל רציתי קצת זמן לבדי."
"עזבת בעיצומה של מסיבה?" רפאל שאל. "איזה סוג של מסיבה?"
"הסוג הרגיל. מוזיקה חזקה. אנשים מתעלפים על הערוגות. שוחים בעירום בבריכה."
רפאל סובב אותה אליו. "את מתבדחת, נכון? הייתי שומע אם הייתה מוזיקה חזקה. זה לילה שקט."
איימי התבוננה בו בתדהמה ואז פרצה בצחוק. "כמובן שלא הייתה מסיבה, אדוני הגנן. פשוט התכוונתי שאחרי ההכרות סביב הקוקטילים החלטתי שטיול קטן בגן יעיר אותי! הכל היה מתורבת מאוד! הערוגות עדיין עומדות על תלן למקרה שדאגת."
"כמובן שלא דאגתי בגלל הערוגות המחורבנות!"
"אז אתה לא לוקח את העבודה שלך מספיק ברצינות!" איימי ירדה עליו בצחוק. "חוץ מזה, מה אכפת לך אם ג'יימס עושה מסיבה או לא? זה לא ממש עסקך."
"אם תסתכלי למרחק, תוכלי לראות את אורות הבית, לכי לקראתם."
"אתה מתכוון שלא תתנהג כמו ג'נטלמן ותלווה אותי לדלת הקדמית? ולפני שתתחיל לכעוס, זו הייתה בדיחה. האם אתה מרגיש בדידות לפעמים?"
"סליחה?"
"האם אתה מרגיש בדידות לפעמים? תקוע שם לבדך, מבוקר עד ערב?"
"מה גורם לך לחשוב שאני תקוע שם לבד?" רפאל לא התאפק מלשאול. אפילו בחשיכה, הוא יכול היה לראות את ההפתעה הנבוכה שעל פניה. "את לא חושבת שיש אישה שתסכים לעזור לי להתמודד עם לילות הבדידות?"
איימי הרגישה שהיא מסמיקה, ונלחמה למצוא תשובה רגועה מספיק. לבסוף היא גמגמה, מכחכחת בגרונה. "פשוט, הייתה לך תגובה כל כך מוגזמת לעניין המסיבה, אז חשבתי שאולי... שכנראה... אתה..."
"שאולי אני יצור משעמם שכל מה שהוא יודע זה לגזום את הוורדים תוך כדי המטרת ביקורת על צורת הבילוי של אנשים אחרים?"
"לא, כמובן שלא!"
"אני יודע איך ליהנות, איימי הקטנה."
הדרך שבה אמר זאת גרם לה לצמרמורת במורד עמוד השדרה שלה. היא הצליחה להעלות במוחה את התמונה של ג'יימס, הבלונדיני והחייכני, וזה הצליח פחות או יותר להדוף את הדימוי המטריד יותר של רפאל, הגנן השחצן, במיטה עם אישה שתרצה לעזור לו לחצות את הלילות הבודדים.
"אני פשוט לא חיית מסיבות. לשתות לשוכרה מעולם לא משך אותי במיוחד."
אחרי שניצלה מהמבוכה הקשה שלה ומהדמיון הפעיל מדי שלה, איימי שמחה להסחת הדעת ולחזרה לדעה הבריאה שלה עליו בתור נפוח ושחצן.
"לא, יכולתי לראות." שפת הגוף שלו הבהירה לה שלא אכפת לו במיוחד מה היא חושבת עליו, אבל איימי לא הייתה מסוגלת לעזוב את הנושא. "כנראה אף פעם לא היית במסיבה טובה ממש," היא אמרה. "זה לא קשור לשתייה עד להשתכרות. זה קשור לחברה נעימה ומוזיקה טובה, והרבה ריקודים."
היא גיחכה אליו, משועשעת מהבעת הסלידה שלו. "מה מכל זה דוחה אותך?"
"החלקים שקשורים להגזמה," רפאל אמר לה. "וזו בדיוק הסכנה שעומדת בפניך אם לא תלכי עכשיו. אני בטוח, שבתור חיית המסיבות שאת, את לא מעריכה פרטיות במיוחד, אבל אני כן ואשמח אם תכבדי את זה ולא תחזרי אל אזור המגורים שלי. את חושבת שאת יכולה להבין את זה?"
איימי הרגישה איך עולות בעיניה דמעות עלבון פתאומיות, והיא הנהנה. "אני מצטערת," היא אמרה בקול קטן, שגרם לו להרגיש כמו מפלצת.
רפאל הנהן קצרות והסתובב. היה מספיק גרוע שנאלץ לבזבז זמן יקר, לדחות עשייה של הרבה דברים דחופים, בלי שיצטרך להתמודד גם עם מבקרים לא רצויים, נחושים להפיק את המקסימום משבוע הפרס שלהם.
כשהסתובב בחזרה לבסוף כדי לוודא שהיא הולכת בכיוון הנכון, היא כבר נעלמה.