נורות אדומות

פרק 1:
המסע מתחיל
״אולי אהבה היא תהליך שאני מוביל בו אותך,
בעדינות, בחזרה אל עצמך״.

אנטואן דה סנט-אכזופרי

לרגע, לא יכולתי להבחין אם מקור הרעש הוא בקולות באולם או בלבי שהלם בחוזקה. הפנסים הבוהקים סנוורו את עיניי וכקרני רנטגן, הציגו את כל כולי. לא הייתה לי דרך חזרה. צעדתי צעד ראשון בדרך לחשוף את עצמי לקהל הרחב וסיפרתי את הסיפור שלי לעולם. צעדתי צעד ראשון בסיפור זיכרונות שהיו חבויים בעמקי נשמתי. צעדתי צעד ראשון בתהליך פיתוח שיח בין אישי ושיח פנימי עם עצמי על עצמי. אל הרגע ההוא הגעתי בעקבות הפגישה שלי עם אילנה. בחרנו להתיישב לצד שולחן מרוחק בחצר בית קפה קטן וחמוד. סיפרתי לה בקצרה את הסיפור שלי ושאלתי אם כדאי לי להירשם לקורס כתיבת הרצאה על סיפור אישי בהנחייתה. “אילנה, את בטוחה שהסיפור שלי מתאים לקורס שלכם?“, שאלתי. “מתאים בהחלט, אינה. כדאי לך להתחיל ולא לדחות את זה“, השיבה לי. באמת, הרגשתי שזה הזמן המדויק לקורס כזה. נרשמתי.

מעולם לא כתבתי סיפורים, על אחת כמה וכמה סיפורים על עצמי. זה הרגיש לי מוזר. כיצד אכתוב על עצמי, מה אספר, איך אוכל לכתוב הרצאה שמבוססת על הסיפור שלי, שאלתי את עצמי שוב ושוב. החלטתי לקפוץ למים עם כל השאלות. במהלך הכתיבה, ההרצאה שכתבתי קיבלה חיים משל עצמה. לא פעם, היא הכתיבה לי מה עליי לשלב בה ומה לא. היא הכתיבה לי אילו נקודות עליי לחדד ולאילו להניח. היא לימדה אותי לצעוד צעדים קטנים וזהירים בדרך החוצה לגילוי עצמי מול עצמי ומול אחרים.

תמיד אהבתי להופיע על במה, אך אף פעם לא דמיינתי שאעמוד מול מאה איש כמעט ואדבר על עצמי; על ההישגים, על הכאב ועל הדרך שעשיתי כאשה, כאמא וכבעלת עסק. ההכנה הייתה ארוכה. מדי יום עברתי על הטקסט ושיננתי אותו. מדי יום נפגשתי עם הסיפור שלי ובכל פעם הופיעה בפניי זווית אחרת, תובנה ומחשבה חדשות שלא הכרתי. לא ידעתי כיצד ארגיש כשאדבר על עצמי מול אנשים רבים כל כך. חששות צפו ועלו לצד שאלות, כגון האם אזכור את הטקסט; האם אספיק להקרין את השקפים במצגת ברגעים המתאימים; האם הקהל יהיה ידידותי ותומך; האם הדמעות לא יחסמו את גרוני? עוד לפני שהיו לי תשובות, הגיע היום הגדול.

התאספנו כמה שעות קודם להגעת הקהל. התכוננו, בדקנו מיקרופונים, לקחנו לגימה קטנה ממשקה אלכוהולי וההופעה החלה. אנשים עלו על הבמה וסיפרו את הסיפור שלהם, כל אחד כל כך ייחודי ומרגש. בסיום כל הרצאה מחא הקהל כפיים בהתלהבות, שריקות ניצחון וקריאות בראבו מילאו את האוויר. כל אחד מהמרצים הזמין אורחים: בני זוג, ילדים, חברות, אחים, אחיות והורים. אני הייתי היחידה שלא הזמינה אף אחד. עמדתי שם עם הרגלי וחברי הוותיק: לבד. לא היה לי אכפת לדבר מול אנשים שלא הכרתי ולא הכירו אותי. הרי אחרי הערב הזה נפרד וככל הנראה, לא נפגש יותר. גם אם נפגש, יש סיכוי גדול שהם לא יזכרו מילה ממה שאמרתי. לעומת זאת, הרגשתי לא נוח להזמין אורחים, לדבר מולם ולחשוף סיפור שמפרט כמה נפגעתי, כמה חסרת אונים הייתי וכמה קשה היה לי. לא יכולתי לגלות לקרובים אליי את הסודות שלי ולחשוף בפניהם את פגיעותי. התרגלתי להתמודד עם הכאב בעצמי ולעמוד לבדי במקומות שדורשים אומץ רב; במקומות שדורשים ממני לעודד את עצמי ולצעוד קדימה.

הערב ההוא היה חשוב לי כל כך. השקעתי במראה מוקפד. לבשתי מכנסיים בצבע שחור וחולצה בצבע שחור עם נצנצים, והתאמתי נעליים שחורות. עיצבתי את השיער עם מייבש שיער ומרחתי שפתון ורדרד בשפתיים, בעוד שזה אינו חלק משגרת האיפור היומיומית שלי. אני רועדת מפחד. לאן הכנסתי את עצמי; מה אני צריכה את כל זה, שאלתי את עצמי בלי הפסקה. המנחות השאירו בחדר כמה בקבוקים של משקאות אלכוהוליים: מרטיני, קוניאק ויין. רצתי לשתות כמה לגימות של יין כדי להרגיע את עצמי. בכל לגימה הרגשתי את הרעד מובס מתוכי. התיישבתי על כיסא בצדו השמאלי של האולם, כאחת מהאורחים בקהל וניסיתי לדמיין את עצמי על הבמה. למרות היין, ההתרגשות לא עזבה אותי לגמרי וגרמה לי לנוע בכיסא בחוסר נוחות.

לא הפסקתי לסדר את שיערי והתגרדתי כמו תלמידה היפראקטיבית בכיתת בית הספר. הבטתי בתגובות המעודדות של הקהל בעקבות ההרצאות של חברות מהקורס וקיוויתי שגם אני אזכה לתגובות חמות ואוהדות. המתנתי לתורי בהתרגשות ובחוסר סבלנות. לחשתי לעצמי, “אינה, רק להיות אחרי. רק להיות אחרי״. הנה הגיע תורי. אספתי את כל כוחותיי, את האומץ והאנרגיה ועליתי על הבמה. הרגשתי שמילים זורמות מפי, שהן מרכיבות את הסיפור שחי בי ומחכה להתפרץ החוצה. הקרנתי את המצגת, שקף אחר שקף, ולפתע, השלט הפתיע והפסיק לעבוד ולא הצלחתי להקרין את השקף הבא. הסיפור חי בתוכי כל כך שוויתרתי על המצגת ברגע אחד והמשכתי לדבר בחופשיות.

תוך כדי דיבור, הבטתי בתגובות של הקהל. בחלק מהעיניים פגשתי בהזדהות, בחלקן פגשתי בחמלה ובחלקן מצאתי ניצחון וחיבור אישי אליי ולסיפור שלי. כל העיניים שהביטו בי עודדו אותי להשתחרר עוד ועוד ולהרגיש בטוחה וגאה בעצמי יותר ויותר. עם כל מילה ומילה שיצאה מפי, יכולתי להרגיש כיצד אט אט הסיפור התנתק ממני. הוא הפסיק להיות אני, הפסיק לנהל אותי. הרגשתי שהחל להיוולד בי משהו חדש ואחר. בדומה לזרע קטן שזורעים באדמה. הוא בסך הכל זרע קטן, אבל ממנו אמור לצמוח עץ גדול עם גזע חזק; שורשים שאוחזים עמוק באדמה ומעניקים יציבות; ענפים עבים וארוכים שנישאים גבוה לשמיים עם הרבה עלים ירוקים שמקשטים.

הסיפור שניהל אותי פינה את מקומו והמשקל שנשאתי איתי לכל מקום והכביד עליי במשך שנים רבות התנדף ונעלם. סחבתי אותו כשנכנסתי למערכות יחסים, סחבתי אותו כהורה, סחבתי אותו כשעבדתי בחברה משפחתית, סחבתי אותו כשפניתי לעסק עצמאי, סחבתי אותו כשעסקתי בשיווק העסק שלי וסחבתי אותו גם בשיחות מכירה עם הלקוחות שלי. אך כשעמדתי על הבמה וסיפרתי את הסיפור שלי, הרגשתי שאני לא רוצה לסחוב את המשקל הכבד הזה. עם כל מילה שאמרתי, הרגשתי שכתפיי, שנשאו אותו במשך שנים רבות כל כך, החלו להשתחרר והמשקל הוסר מגבי. הנחתי לו, נשמתי לרווחה והחלטתי שמעתה והלאה אני רוצה ללכת כשגבי זקוף ומבטי מופנה קדימה. כשירדתי מהבמה, קפצו עליי חבריי לקורס, חיבקו אותי והחמיאו על הדרך המוצלחת בה העברתי את ההרצאה. תחושות ניצחון, שמחה ושחרור מילאו אותי וקיבלתי טפיחה על הכתף, “כל הכבוד, אינה. עשית את זה ובגדול“.

ההרצאה נגמרה, אך הרצון לספר על עצמי הלך וגבר. לא יכולתי להמשיך ולשמור את הסיפור חבוי בתוכי. הוא זעק למפגש נוסף איתי; זעק למפגש עמוק וארוך יותר. הוא סימן לי דרך חדשה בה עליי לצעוד: כתיבת הספר.