חינוך עכשיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חינוך עכשיו
הוספה למועדפים

חינוך עכשיו

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

כולם מודאגים ממערכת החינוך. 
האם אנחנו עדים לסוף עידן בתי הספר?

לא בטוח. נדמה שעדיין יש צורך בגופים ציבוריים שיגלו אחריות לכל ילד וילדה באופן בלתי תלוי ברקע המשפחתי ממנו באו. 
אך בתי הספר יצליחו להישאר רלוונטיים רק אם ייפרדו מהיסודות הבית ספריים המוכרים לנו - כפייה, שליטה ושאיפה לאחידות, ובמקומם יאמצו יסודות דמוקרטיים יותר: בחירה, אמון ומתן לגיטימציה לשוֹנוּת.

והאמת היא שיש כבר חינוך כזה כאן ועכשיו: חינוך דמוקרטי, דיאלוגי או פתוח, שמבוסס על עקרונות של חופש ודאגה לשלוֹמוּת (Wellbeing). ואפשר ללמוד מבתי החינוך האלה ולנצל את הניסיון שצברו בעשורים האחרונים, כדי לחולל את השינוי שיצעיד את המערכת כולה לעתיד טוב יותר.

הספר חינוך עכשיו מבוסס על רשימות שפורסמו בבלוג די לחינוך במגזיןSaloona  ובבלוג מילים שענת במהלך השנים 2021-2011. תמצאו בו פרקים קצרים במבחר נושאים:
- חשיבותה של בחירה בלמידה ובהוראה
- למה חניכה (מנטורינג) ומערכות יחסים הן ההבטחה האמיתית של בית הספר העתידי
- למידה עצמאית, אחריות אישית ומוטיבציה פנימית של תלמידות ותלמידים
- דוגמאות מבתי ספר בעלי תפיסה ייחודית ואיך הם עושים את הדברים אחרת
- היכרות עם דמויות מעוררות השראה בעולם החדשנות החינוכית
- התייחסות לתפקיד ההורים ולקשר שלהם עם צוותי החינוך
- וגם: איך בתי ספר יכולים לצמוח אחרי הכאוס שיצרה מגפת הקורונה?

אנחנו חיים בתקופה מרגשת: בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו משנה את פניו והופך ממוסד של עידן המהפכה התעשייתית למשהו חדש שטיבו עדיין לא ברור. 
ואנחנו זכינו להיות אלו שמעצבים אותו מחדש! 
הגיע הזמן להוציא את הבית-ספריות מבית הספר (אני קוראת לזה - Unschooling_School#) ולהצטרף לשינוי שמתחולל ממש עכשיו במערכות חינוך בעולם כולו. כי אנחנו המהפכה בחינוך!

פרק ראשון

פתח דבר


מערכת החינוך נמצאת במשבר מתמשך. מדי פעם הנושא גולש אל לב השיח הציבורי, אך רוב הזמן העוסקים בעניין הם קבוצה לא גדולה של אנשי חינוך, פעילים חברתיים, וקבוצות הורים שמנסים למצוא פתרונות לילדיהם ולהפיק את המירב ממה שהם יודעים ומכירים. באופן הזה, זרעים קטנים של חדשנות, יצירתיות והתחדשות חינוכית מתחילים לנבוט בשטח. 
זה מקסים. אבל כדי שהם יגדלו, יפרחו, יפיצו את החזון שלהם למרחקים וישפיעו על צמיחת "יער" של חינוך איכותי ומותאם לימינו – דרושה עבודה רבה של גינון, השקיה וטיפוח. שיתוף הידע וחשיפת היוזמות הללו לאור השמש עשויים לתרום להצלחת התהליך.
הספר הזה הוא סיכום של עשור שבו עשיתי שינוי בחיי: עזבתי משרה של מרצה לספרות באקדמיה, פתחתי בלוג במגזין המקוון Saloona והתחלתי לכתוב בו על הצורך לחולל שינוי במערכת החינוך השמרנית. בעקבות הבלוג עשיתי הסבה מקצועית וכיום אני עוסקת בעיקר בנושא זה של התחדשות וחדשנות בעולמות החינוך.

על הבלוג

מטרת הבלוג הייתה לגרום לקהל הרחב להיחשף לעובדה שהחינוך השמרני שילדינו מקבלים בבתי הספר אינו גזרת גורל. זוהי מדיניות של מערכת מסורבלת שכבר שנים מנסה להשתנות ללא הצלחה. לצִדה מתפתחת קהילה הולכת וגדלה של הורים, צוותי חינוך ותלמידים שמאסו בברירת המחדל הזו והקימו בתי ספר שהמשותף להם הוא הוצאת ה"בית-ספריות" מסדר יומם של ילדים ומבוגרים. אני קוראת לתהליך הזה: Unschooling School.
בתי הספר הללו אינם פרטיים. לרובם יש סמל מוסד וכולם מפוקחים על ידי משרד החינוך. אבל מה שקורה בהם שונה בתכלית ממה שקורה ברוב בתי הספר בארץ. רציתי להראות לקוראים שזה אפשרי: שזה קיים ממש פה, מתחת לאף, ושאפשר להשתמש בניסיון המוצלח שנרכש בבתי הספר הללו כדי לשפר באופן משמעותי את החינוך הכללי.

על הספר


טיבה של המדיה הדיגיטלית הוא שתוכן עצום זורם בה ללא הפסקה ואין כמעט סיכוי שהקוראים ייתקלו בפוסט שנכתב לפני שנתיים-שלוש סתם כך. לאחר כמעט עשור של כתיבה בסלונה ובבלוג העצמאי שלי, החלטתי לקבץ את כל הפוסטים ולראות מה התמונה שתתקבל. פתחתי קובץ חדש וצללתי ל-2011. 
היו פוסטים שנכתבו כתגובה לעניינים אקטואליים ולאחר שוך הסערה החדשותית נראו לי מיותרים. אחרים הדהימו אותי במידת הרלוונטיות שלהם. התחלתי למיין אותם לפי תחומי העניין הרווחים בבלוג. בסוף תהליך האיסוף, נדמה היה לי שהשלם עולה על סך חלקיו. 
בתהליך העריכה והסידור המחודש של החומרים ניסיתי לזקק מילה אחת שתגדיר את הגישה החינוכית שלי – האם זה חינוך לאמפתיה? חינוך דמוקרטי? דיאלוג חינוכי? חלקים מהגישה מושפעים מהחינוך הדמוקרטי שבו למדו ילדיי במשך שני עשורים. חלקים מושפעים מספרים שקראתי ובעיקר מזרם החינוך הדיאלוגי. אחרים קשורים לסקרנות ולעניין המתמשך שלי בקהילת החינוך הביתי ולהתנסות המשפחתית הקצרצרה שלי בכיוון זה. 
אך אם מנסים לזקק מתוך העוגה הזו מוצר-יסוד הכרחי אחד, נדמה לי שזוהי הבחירה. כי איך שלא נסתכל על זה, חופש בחירה הוא תנאי בסיסי לעצם קיומו של דיאלוג חינוכי, כשהוא מתרחש בין הורים לילדים בתא המשפחתי או בין מורים לתלמידים במסגרות חינוכיות. 
אז האם אנחנו עדים לסוף דרכו של בית הספר?
לא בטוח. אני מאמינה שבתי ספר יכולים להוסיף ולהתקיים כמוסדות חברתיים המגלים אחריות לכל ילד וילדה, ללא קשר למוצאם ולרקע המשפחתי שלהם. אך הם יצליחו לשמר את הרלוונטיות שלהם רק אם יניחו בצד את היסודות ה"בית-ספריים" השמרניים – כפייה, שליטה ושאיפה לאחידות, ויאמצו במקומם יסודות דמוקרטיים יותר: בחירה, אמון ומתן לגיטימציה לשונוּת. 
איך עושים את זה?
אין דרך אחת נכונה וטובה לכולם. אבל יש לא מעט שבילים שמבוגרים וילדים רבים כבר הולכים בהם... מה שנשאר לנו זה לצאת לדרך, ללמוד, ולבחור את מה שהכי מתאים לנו ולקהילה החינוכית שבה אנחנו פועלים. 

פרק א: בתי ספר

בתי ספר הם מוסדות מובנים מאליהם בתקופתנו, אבל האמת היא שהמוסד הזה קיים במתכונתו הנוכחית רק מאז ימי המהפכה התעשייתית. העולם עבר תהפוכות אדירות בשנים הללו, אך מרבית בתי הספר בעולם עדיין דומים למודל התעשייתי. 
זהו המקור לתחושת הבטן המשותפת ליותר ויותר אנשים בזמננו: משהו כאן אינו כשורה; משהו חייב להשתנות כדי להתאים את בית הספר לעידן הנוכחי של מהפכת המידע. מה עובר על הילדים שלנו כשהם נכנסים בשערי בית הספר? והאם יש אלטרנטיבה למצב הקיים? 

֍
החופש ללמוד והחופש לשחק

שני שירים מסמלים את העלייה לכיתה א' בלב כל ישראלי בן הדורות האחרונים: שירה המפורסם של נעמי שמר, "אלף אוהל בית זה בית", ושירו של יצחק קצנלסון, "חמש שנים על מיכאל". השיר של שמר מנסה ללמד את סדר אותיות האלף-בית ומתאר את חוויית הכניסה לבית הספר כמשחק משעשע: "בני השש ובני השבע... משחקים בגיר וצבע". הוא מתאר את חוויית הלימוד באמצעות דמיון, חרוזים ומשחקי מילים: "מהי דַלֶת? זוהי דֶלֶת". בקיצור, Wishful Thinking.  
השיר של קצנלסון נאמן יותר למציאות: מיכאל בן השש, שנהג לשחק בחברת ידידיו בעלי החיים, נפרד מהם בטון נוגה. במצבה העגום של מערכת החינוך בישראל, העלייה לכיתה א' מסמלת יותר מכול את הפרידה מעולם המשחק.
בימים שבהם יותר ויותר תחומים בעולם מכירים בחשיבות המשחק ככלי ללימוד ולהתמודדות, בימים שבהם התכונות הנדרשות ביותר כדי להצליח הן תעוזה, יוזמה אישית, חשיבה אסטרטגית, תכנון ועבודת צוות – כולן תכונות שעושים בהן שימוש נרחב במשחקים – בימים אלו עצמם הולך ופוחת מקומו של המשחק בסדר יומם של ילדינו.
כבר מגן חובה מתחיל הלחץ לכיוון המוכנות לכיתה א', והחל מהשנים הראשונות בבית הספר מתחיל המרוץ הבלתי אפשרי אחר רכישת ידע. המורות והמורים נדחפים על ידי המערכת לכסות כמויות של "חומר" בתחומי ההוראה שלהם, בלי שתהיה להם אפשרות להקשיב לילדים שתחת אחריותם או לסטות לנושאים שמעניינים אותם. 
מורים מתאמצים לפתח עזרים דידקטיים ותוכניות לימוד אטרקטיביות רק כדי לצוד את תשומת לבם של הילדים, בעוד שהילדים בכלל רוצים... לשחק! במקום לנצל את הדחף הטבעי הזה, מערכת החינוך מנסה כל הזמן לדכא את יצר המשחק של נתיניה. 


מה מפחיד אותה כל כך? מה כל כך מסוכן במשחק?

התשובה טמונה בתכונה אחת: חופש. למשחקים יש חוקים: השותפים למשחק חייבים לוודא לפני תחילתו שהחוקים מוסכמים על כולם, אחרת המשחק מתפוצץ ("שברו את הכלים ולא משחקים"). עם זאת, כל משחק מאפשר גם מרחב תמרון. הוא מאפשר חופש. 


חופש או אנרכיה?

החופש אינו אנרכיה: יש לו מסגרת וגבולות ברורים ומפורשים. הוא דומה לחופש שמספקת המדינה הדמוקרטית, שגם הוא מוגדר על ידי אינספור חוקים וגבולות. מרחב התמרון הזה קיים בכל משחק טוב. הוא מאפשר לכל שחקן ביטוי אישי ומילוי משאלות כמוסות. משחקים שאינם משאירים מרווח לפרשנות אישית לא יחזיקו מעמד לאורך זמן.
החופש הזה שמאפשר המשחק מפחיד את מערכת החינוך. כי אם ניתן לילדים לממש כל אחד את ייחודיותו, אולי יהיה לנו קשה יותר לשלוט בהם. ואם אין שליטה אין כוח. ואם אין כוח, מה אז? בחופש יש תמיד אלמנט בלתי צפוי... 
אם כך, הפתרון פשוט: ניתן להם חצי שעה בהפסקה הגדולה לשחק משחק חופשי (עם מורה תורן להשגחה), ובשאר היום נדרוש מהם לשבת בשקט, לא לדבר עם שכניהם לשולחן, להביט לכיוון אחד, לדבר רק בהצבעה ולהקשיב למורה. כך נצליח לדכא את הרצון לשחק!
אך הטבע חזק מכל שיטת אילוף. אף ששיטת החינוך הנוכחית פועלת ללא הפרעות במשך יותר ממאתיים שנה, היצר הטבעי של הילדים לשחק לא נעלם. מדי שנה יותר ויותר ילדים מסומנים על ידי המערכת כאויבי השיטה: נמצאות עוד ועוד קטגוריות של ליקויים שאמורים לתת שם לבעיה אחת – מערכת החינוך אינה מתאימה לילדים.
בתי הספר במתכונת המוכרת לנו כיום נוצרו במאה ה-19 כדי שמישהו ישמור על הילדים בזמן שהוריהם עובדים בבתי החרושת, ויביא אותם למצב שבו בערך בגיל 14, כשיהיו חזקים דיים, יוכלו להצטרף למפעל. הילדים באותה עת אולי לא אהבו את הרעיון יותר מהילדים בימינו, אבל לפחות הייתה הלימה מסוימת בין התנאים התעשייתיים שחוו בבית הספר לבין התנאים מחוצה לו.


דיכוי ואלימות

האלימות הגואה במערכת החינוך נובעת מהרבה גורמים. מרביתם קשורים לאלימות בחברה הבוגרת ולא מייחדים את מוסדות החינוך. הבעיה מורכבת, אבל בכל זאת יש טעם לשים לב לכמה פרטים: כשאנחנו מכניסים את ילדינו למערכת החינוך השמרנית, אנחנו דורשים מהם לפעול בניגוד גמור לצרכים הפיזיולוגיים והנפשיים שלהם. אנחנו דורשים מהם לדכא את הצורך בפעילות גופנית, להדחיק את הסקרנות הטבעית, ולהעדיף תכנים שמישהו החליט באופן די שרירותי שהם התכנים החשובים. בנוסף, במשך שעות רבות נדרש מהם גם לדכא את הצורך האנושי בדיבור ובשיחה.


חמש שנים על מיכאל

נסו להתבונן מהצד בקבוצת ילדים בני חמש המשחקים בארגז החול: רוב הזמן הם מדברים זה עם זה, ובו בזמן הם גם זזים ללא הפסקה. הצורך הזה לא עובר מעצמו בגיל שש רק בגלל שהולכים לבית הספר. חמש שנים עוברות עליהם בריקודים: מותר להם לשחק כל היום, לשוחח עם חבריהם על מה שמעניין אותם, להתיידד עם בעלי חיים, להתרוצץ ולהשתובב.  
ילדי הגנים אומנם חופשיים, אך בניגוד למה שכותב קצנלסון, אי אפשר להיות "חופשי מלימודים". כי העולם מלמד אותם כל הזמן. והמשחק הוא הלימוד הטוב ביותר! ועל כל הטוב הזה אנחנו דוחפים אותם לוותר בגיל שש? ולהחליפו במה? בישיבה פסיבית בתוך חדר סגור בלי קשר למזג האוויר בחוץ, לעונות השנה, למצב הרוח שלהם? בלי קשר לעולם שממשיך להתנהל מעבר לחלון הסגור? איזה בזבוז! לא הגיע הזמן שנעצור את כדור השלג הזה? 


חינוך לדמוקרטיה

ילדים שגדלים במערכת החינוך הדיקטטורית-להחריד שלנו, יוצאים בשעות הצהריים מהבועה הבית ספרית אל עולם דמוקרטי. זהו מצב מבלבל בצורה קיצונית, שכן בכל אחת מהמערכות הם נדרשים להפנים כללי התנהגות הפוכים. הבלבול הזה נותן את אותותיו בכל תחום: מצד אחד ברצון למרוד בשלטון השרירותי של בית הספר, ומצד שני באי-הבנה עמוקה של המערכת הדמוקרטית האזרחית אליה הם יוצאים עם סיום הלימודים.
כדי ללמד את נתיני המדינה הדמוקרטית מהי המשמעות של חיים דמוקרטיים, הם צריכים ללמוד מגיל צעיר את עקרונות הדמוקרטיה: לתרגל חופש בחירה ביחס לניצול הזמן שלהם, לקבל חופש הצבעה בשאלות מהותיות, ואפשרות להיבחר לגופים המנהלים את חיי היום יום שלהם. במסגרת כזו, חלק מהילדים יבחרו ללמוד יותר בשיעורים פורמליים וחלקם יבחרו בעיקר לשחק וללמוד בצורה בלתי-פורמלית ("למידה בארגז החול"). חלקם יבחרו להיות מעורבים ופעילים מבחינה חברתית-קהילתית וחלקם לא.
אני מכירה את זה מקרוב כאמא לילדים בבית ספר דמוקרטי. חלקם בחרו להיות פעילים בוועדות ולהוביל שינויים בבית הספר וחלקם נשארו בעמדת המתבונן. חלקם יצרו לעצמם מערכת שעות עמוסה וחלקם למדו הרבה מחוץ לכיתה. מה שבטוח הוא, שהם מעולם לא בחרו להפסיק לשחק.

עוד על הספר

נושאים

חינוך עכשיו ענת שפירא לביא

פתח דבר


מערכת החינוך נמצאת במשבר מתמשך. מדי פעם הנושא גולש אל לב השיח הציבורי, אך רוב הזמן העוסקים בעניין הם קבוצה לא גדולה של אנשי חינוך, פעילים חברתיים, וקבוצות הורים שמנסים למצוא פתרונות לילדיהם ולהפיק את המירב ממה שהם יודעים ומכירים. באופן הזה, זרעים קטנים של חדשנות, יצירתיות והתחדשות חינוכית מתחילים לנבוט בשטח. 
זה מקסים. אבל כדי שהם יגדלו, יפרחו, יפיצו את החזון שלהם למרחקים וישפיעו על צמיחת "יער" של חינוך איכותי ומותאם לימינו – דרושה עבודה רבה של גינון, השקיה וטיפוח. שיתוף הידע וחשיפת היוזמות הללו לאור השמש עשויים לתרום להצלחת התהליך.
הספר הזה הוא סיכום של עשור שבו עשיתי שינוי בחיי: עזבתי משרה של מרצה לספרות באקדמיה, פתחתי בלוג במגזין המקוון Saloona והתחלתי לכתוב בו על הצורך לחולל שינוי במערכת החינוך השמרנית. בעקבות הבלוג עשיתי הסבה מקצועית וכיום אני עוסקת בעיקר בנושא זה של התחדשות וחדשנות בעולמות החינוך.

על הבלוג

מטרת הבלוג הייתה לגרום לקהל הרחב להיחשף לעובדה שהחינוך השמרני שילדינו מקבלים בבתי הספר אינו גזרת גורל. זוהי מדיניות של מערכת מסורבלת שכבר שנים מנסה להשתנות ללא הצלחה. לצִדה מתפתחת קהילה הולכת וגדלה של הורים, צוותי חינוך ותלמידים שמאסו בברירת המחדל הזו והקימו בתי ספר שהמשותף להם הוא הוצאת ה"בית-ספריות" מסדר יומם של ילדים ומבוגרים. אני קוראת לתהליך הזה: Unschooling School.
בתי הספר הללו אינם פרטיים. לרובם יש סמל מוסד וכולם מפוקחים על ידי משרד החינוך. אבל מה שקורה בהם שונה בתכלית ממה שקורה ברוב בתי הספר בארץ. רציתי להראות לקוראים שזה אפשרי: שזה קיים ממש פה, מתחת לאף, ושאפשר להשתמש בניסיון המוצלח שנרכש בבתי הספר הללו כדי לשפר באופן משמעותי את החינוך הכללי.

על הספר


טיבה של המדיה הדיגיטלית הוא שתוכן עצום זורם בה ללא הפסקה ואין כמעט סיכוי שהקוראים ייתקלו בפוסט שנכתב לפני שנתיים-שלוש סתם כך. לאחר כמעט עשור של כתיבה בסלונה ובבלוג העצמאי שלי, החלטתי לקבץ את כל הפוסטים ולראות מה התמונה שתתקבל. פתחתי קובץ חדש וצללתי ל-2011. 
היו פוסטים שנכתבו כתגובה לעניינים אקטואליים ולאחר שוך הסערה החדשותית נראו לי מיותרים. אחרים הדהימו אותי במידת הרלוונטיות שלהם. התחלתי למיין אותם לפי תחומי העניין הרווחים בבלוג. בסוף תהליך האיסוף, נדמה היה לי שהשלם עולה על סך חלקיו. 
בתהליך העריכה והסידור המחודש של החומרים ניסיתי לזקק מילה אחת שתגדיר את הגישה החינוכית שלי – האם זה חינוך לאמפתיה? חינוך דמוקרטי? דיאלוג חינוכי? חלקים מהגישה מושפעים מהחינוך הדמוקרטי שבו למדו ילדיי במשך שני עשורים. חלקים מושפעים מספרים שקראתי ובעיקר מזרם החינוך הדיאלוגי. אחרים קשורים לסקרנות ולעניין המתמשך שלי בקהילת החינוך הביתי ולהתנסות המשפחתית הקצרצרה שלי בכיוון זה. 
אך אם מנסים לזקק מתוך העוגה הזו מוצר-יסוד הכרחי אחד, נדמה לי שזוהי הבחירה. כי איך שלא נסתכל על זה, חופש בחירה הוא תנאי בסיסי לעצם קיומו של דיאלוג חינוכי, כשהוא מתרחש בין הורים לילדים בתא המשפחתי או בין מורים לתלמידים במסגרות חינוכיות. 
אז האם אנחנו עדים לסוף דרכו של בית הספר?
לא בטוח. אני מאמינה שבתי ספר יכולים להוסיף ולהתקיים כמוסדות חברתיים המגלים אחריות לכל ילד וילדה, ללא קשר למוצאם ולרקע המשפחתי שלהם. אך הם יצליחו לשמר את הרלוונטיות שלהם רק אם יניחו בצד את היסודות ה"בית-ספריים" השמרניים – כפייה, שליטה ושאיפה לאחידות, ויאמצו במקומם יסודות דמוקרטיים יותר: בחירה, אמון ומתן לגיטימציה לשונוּת. 
איך עושים את זה?
אין דרך אחת נכונה וטובה לכולם. אבל יש לא מעט שבילים שמבוגרים וילדים רבים כבר הולכים בהם... מה שנשאר לנו זה לצאת לדרך, ללמוד, ולבחור את מה שהכי מתאים לנו ולקהילה החינוכית שבה אנחנו פועלים. 

פרק א: בתי ספר

בתי ספר הם מוסדות מובנים מאליהם בתקופתנו, אבל האמת היא שהמוסד הזה קיים במתכונתו הנוכחית רק מאז ימי המהפכה התעשייתית. העולם עבר תהפוכות אדירות בשנים הללו, אך מרבית בתי הספר בעולם עדיין דומים למודל התעשייתי. 
זהו המקור לתחושת הבטן המשותפת ליותר ויותר אנשים בזמננו: משהו כאן אינו כשורה; משהו חייב להשתנות כדי להתאים את בית הספר לעידן הנוכחי של מהפכת המידע. מה עובר על הילדים שלנו כשהם נכנסים בשערי בית הספר? והאם יש אלטרנטיבה למצב הקיים? 

֍
החופש ללמוד והחופש לשחק

שני שירים מסמלים את העלייה לכיתה א' בלב כל ישראלי בן הדורות האחרונים: שירה המפורסם של נעמי שמר, "אלף אוהל בית זה בית", ושירו של יצחק קצנלסון, "חמש שנים על מיכאל". השיר של שמר מנסה ללמד את סדר אותיות האלף-בית ומתאר את חוויית הכניסה לבית הספר כמשחק משעשע: "בני השש ובני השבע... משחקים בגיר וצבע". הוא מתאר את חוויית הלימוד באמצעות דמיון, חרוזים ומשחקי מילים: "מהי דַלֶת? זוהי דֶלֶת". בקיצור, Wishful Thinking.  
השיר של קצנלסון נאמן יותר למציאות: מיכאל בן השש, שנהג לשחק בחברת ידידיו בעלי החיים, נפרד מהם בטון נוגה. במצבה העגום של מערכת החינוך בישראל, העלייה לכיתה א' מסמלת יותר מכול את הפרידה מעולם המשחק.
בימים שבהם יותר ויותר תחומים בעולם מכירים בחשיבות המשחק ככלי ללימוד ולהתמודדות, בימים שבהם התכונות הנדרשות ביותר כדי להצליח הן תעוזה, יוזמה אישית, חשיבה אסטרטגית, תכנון ועבודת צוות – כולן תכונות שעושים בהן שימוש נרחב במשחקים – בימים אלו עצמם הולך ופוחת מקומו של המשחק בסדר יומם של ילדינו.
כבר מגן חובה מתחיל הלחץ לכיוון המוכנות לכיתה א', והחל מהשנים הראשונות בבית הספר מתחיל המרוץ הבלתי אפשרי אחר רכישת ידע. המורות והמורים נדחפים על ידי המערכת לכסות כמויות של "חומר" בתחומי ההוראה שלהם, בלי שתהיה להם אפשרות להקשיב לילדים שתחת אחריותם או לסטות לנושאים שמעניינים אותם. 
מורים מתאמצים לפתח עזרים דידקטיים ותוכניות לימוד אטרקטיביות רק כדי לצוד את תשומת לבם של הילדים, בעוד שהילדים בכלל רוצים... לשחק! במקום לנצל את הדחף הטבעי הזה, מערכת החינוך מנסה כל הזמן לדכא את יצר המשחק של נתיניה. 


מה מפחיד אותה כל כך? מה כל כך מסוכן במשחק?

התשובה טמונה בתכונה אחת: חופש. למשחקים יש חוקים: השותפים למשחק חייבים לוודא לפני תחילתו שהחוקים מוסכמים על כולם, אחרת המשחק מתפוצץ ("שברו את הכלים ולא משחקים"). עם זאת, כל משחק מאפשר גם מרחב תמרון. הוא מאפשר חופש. 


חופש או אנרכיה?

החופש אינו אנרכיה: יש לו מסגרת וגבולות ברורים ומפורשים. הוא דומה לחופש שמספקת המדינה הדמוקרטית, שגם הוא מוגדר על ידי אינספור חוקים וגבולות. מרחב התמרון הזה קיים בכל משחק טוב. הוא מאפשר לכל שחקן ביטוי אישי ומילוי משאלות כמוסות. משחקים שאינם משאירים מרווח לפרשנות אישית לא יחזיקו מעמד לאורך זמן.
החופש הזה שמאפשר המשחק מפחיד את מערכת החינוך. כי אם ניתן לילדים לממש כל אחד את ייחודיותו, אולי יהיה לנו קשה יותר לשלוט בהם. ואם אין שליטה אין כוח. ואם אין כוח, מה אז? בחופש יש תמיד אלמנט בלתי צפוי... 
אם כך, הפתרון פשוט: ניתן להם חצי שעה בהפסקה הגדולה לשחק משחק חופשי (עם מורה תורן להשגחה), ובשאר היום נדרוש מהם לשבת בשקט, לא לדבר עם שכניהם לשולחן, להביט לכיוון אחד, לדבר רק בהצבעה ולהקשיב למורה. כך נצליח לדכא את הרצון לשחק!
אך הטבע חזק מכל שיטת אילוף. אף ששיטת החינוך הנוכחית פועלת ללא הפרעות במשך יותר ממאתיים שנה, היצר הטבעי של הילדים לשחק לא נעלם. מדי שנה יותר ויותר ילדים מסומנים על ידי המערכת כאויבי השיטה: נמצאות עוד ועוד קטגוריות של ליקויים שאמורים לתת שם לבעיה אחת – מערכת החינוך אינה מתאימה לילדים.
בתי הספר במתכונת המוכרת לנו כיום נוצרו במאה ה-19 כדי שמישהו ישמור על הילדים בזמן שהוריהם עובדים בבתי החרושת, ויביא אותם למצב שבו בערך בגיל 14, כשיהיו חזקים דיים, יוכלו להצטרף למפעל. הילדים באותה עת אולי לא אהבו את הרעיון יותר מהילדים בימינו, אבל לפחות הייתה הלימה מסוימת בין התנאים התעשייתיים שחוו בבית הספר לבין התנאים מחוצה לו.


דיכוי ואלימות

האלימות הגואה במערכת החינוך נובעת מהרבה גורמים. מרביתם קשורים לאלימות בחברה הבוגרת ולא מייחדים את מוסדות החינוך. הבעיה מורכבת, אבל בכל זאת יש טעם לשים לב לכמה פרטים: כשאנחנו מכניסים את ילדינו למערכת החינוך השמרנית, אנחנו דורשים מהם לפעול בניגוד גמור לצרכים הפיזיולוגיים והנפשיים שלהם. אנחנו דורשים מהם לדכא את הצורך בפעילות גופנית, להדחיק את הסקרנות הטבעית, ולהעדיף תכנים שמישהו החליט באופן די שרירותי שהם התכנים החשובים. בנוסף, במשך שעות רבות נדרש מהם גם לדכא את הצורך האנושי בדיבור ובשיחה.


חמש שנים על מיכאל

נסו להתבונן מהצד בקבוצת ילדים בני חמש המשחקים בארגז החול: רוב הזמן הם מדברים זה עם זה, ובו בזמן הם גם זזים ללא הפסקה. הצורך הזה לא עובר מעצמו בגיל שש רק בגלל שהולכים לבית הספר. חמש שנים עוברות עליהם בריקודים: מותר להם לשחק כל היום, לשוחח עם חבריהם על מה שמעניין אותם, להתיידד עם בעלי חיים, להתרוצץ ולהשתובב.  
ילדי הגנים אומנם חופשיים, אך בניגוד למה שכותב קצנלסון, אי אפשר להיות "חופשי מלימודים". כי העולם מלמד אותם כל הזמן. והמשחק הוא הלימוד הטוב ביותר! ועל כל הטוב הזה אנחנו דוחפים אותם לוותר בגיל שש? ולהחליפו במה? בישיבה פסיבית בתוך חדר סגור בלי קשר למזג האוויר בחוץ, לעונות השנה, למצב הרוח שלהם? בלי קשר לעולם שממשיך להתנהל מעבר לחלון הסגור? איזה בזבוז! לא הגיע הזמן שנעצור את כדור השלג הזה? 


חינוך לדמוקרטיה

ילדים שגדלים במערכת החינוך הדיקטטורית-להחריד שלנו, יוצאים בשעות הצהריים מהבועה הבית ספרית אל עולם דמוקרטי. זהו מצב מבלבל בצורה קיצונית, שכן בכל אחת מהמערכות הם נדרשים להפנים כללי התנהגות הפוכים. הבלבול הזה נותן את אותותיו בכל תחום: מצד אחד ברצון למרוד בשלטון השרירותי של בית הספר, ומצד שני באי-הבנה עמוקה של המערכת הדמוקרטית האזרחית אליה הם יוצאים עם סיום הלימודים.
כדי ללמד את נתיני המדינה הדמוקרטית מהי המשמעות של חיים דמוקרטיים, הם צריכים ללמוד מגיל צעיר את עקרונות הדמוקרטיה: לתרגל חופש בחירה ביחס לניצול הזמן שלהם, לקבל חופש הצבעה בשאלות מהותיות, ואפשרות להיבחר לגופים המנהלים את חיי היום יום שלהם. במסגרת כזו, חלק מהילדים יבחרו ללמוד יותר בשיעורים פורמליים וחלקם יבחרו בעיקר לשחק וללמוד בצורה בלתי-פורמלית ("למידה בארגז החול"). חלקם יבחרו להיות מעורבים ופעילים מבחינה חברתית-קהילתית וחלקם לא.
אני מכירה את זה מקרוב כאמא לילדים בבית ספר דמוקרטי. חלקם בחרו להיות פעילים בוועדות ולהוביל שינויים בבית הספר וחלקם נשארו בעמדת המתבונן. חלקם יצרו לעצמם מערכת שעות עמוסה וחלקם למדו הרבה מחוץ לכיתה. מה שבטוח הוא, שהם מעולם לא בחרו להפסיק לשחק.