לא ביקשתי לבוא לעולם

הקדמת המחבר: 
אפריקה, יוטיוב והרב שהציל אותי

כמי שגדל בעולמות ליברליים, קוסמופוליטיים וחילוניים כמו אקדמיה, אמנות ועיתונות, הכניסה לשערי היהדות לא היתה פשוטה עבורי. לאחר שלושה תארים באנתרופולוגיה (חקר האדם והתרבות), ועשר שנים של פעילות חברתית ויצירה קולנועית, תפיסת העולם שלי התבססה על ערכי הנאורות, היחסיות התרבותית והדרישה לצדק ושוויון. הזהות שלי וחיי הפרטיים נשענו על ערכי המערב והאינדיבידואליזם, עם אתגר אישי שהציב את היהדות כיעד רחוק ובלתי נגיש עבורי.
עם זאת, ארון הספרים היהודי והשורשים היהודיים לא הפסיקו ללחוש לי באוזן אף פעם. התחושה שאעביר את חיי בהבנה מעמיקה של תרבויות העולם בלי ידיעה בסיסית על התרבות שממנה הגעתי לא נתנה לי מנוח. ובכלל, כיצד יכולתי לחקור את האדם מבלי להכיר את בוראו?!
במסגרת עבודת הדוקטורט שלי נסעתי לגאנה שבמערב אפריקה, כדי לחקור מקרוב את מעמד הביניים האפריקאי, כולל את שימושם בטכנולוגיה דיגיטלית ואת תפקיד הכנסייה בחייהם. חוויה זו היתה מרנינה ומטלטלת במיוחד משום שהגנאים הפגישו אותי עם המציאות האלוקית ועם התפקיד הייחודי שלי כיהודי בעולם. הביקורים בכנסייה, שיחות החולין על ״העם הנבחר״ והאמונה הנחרצת של כל מי שהיה סביבי באמיתות התורה וברלוונטיות שלה לעידן המודרני הכו בי כרעם ביום בהיר. עם זאת, עדיין ידעתי שאין לי עתיד בחיק היהדות משום שאני לא מתכוון להיות ״דתי״, וגם ככה אורח החיים שלי לא משתלב עם העולם המקובע, התובעני והסגור של התורה וההלכה.
כמה חודשים לאחר שחזרתי לישראל, בהיותי שבור, מדוכא ומבולבל מהתובנות שנפלו עלי באפריקה, נחשפתי דרך יוטיוב להרצאה של הרב מאניס פרידמן. להרצאה קראו: ״מדוע אסור להיות דתיים״. רב עם זקן לבן ומגבעת שחורה אומר שאסור להיות דתיים? את זה אני חייב לראות (ראו מאמר תחת אותו השם בהמשך הספר). בהרצאה למדתי שיהדות אינה רק ״דת״ אלא רצון עליון — הרצון של הבורא להתאחד עמנו. דתות, כפי שהרב הסביר, שואפות להשיג הטבות ורווח עבור האדם הדתי, אך היהדות שואפת למלא את תכליתו של הבורא.
ההצעה הרדיקלית הזאת הסתדרה היטב עם ההבנה האנתרופולוגית שלי אודות היהודים כקבוצה אתנית עתיקה המקיימת מנהגים והלכות שאינם תמיד משרתים אותה מבחינה הישרדותית, כלכלית או נפשית. לדוגמה, כאשר יהודים מקפיאים את עיסוקיהם המודרניים ויוצאים להתגורר בסוכה למשך שבוע, מובן שזה אינו מנהג המשרת צורך אנושי כלשהו. התבוננות מעמיקה בפרטי המצוות מגלה שמדובר בהתבטלות בפני רצון עליון יותר. באותו רגע הבנתי שאני לא צריך להיות ״דתי״ כדי למלא את ייעודי — אני רק צריך לתת משהו מעצמי עבור בורא העולם. כשהבנתי זאת, חיי השתנו לגמרי.
התחלתי ללמוד על המקורות שלי, להתחבר לקיום המצוות, לתת מעצמי לזולת, להעביר שיעורי חסידות בקהילה שלי, להבין את כוחה של התפילה. מהר מאוד מצאתי את עצמי משפיע, מעורר השראה ומגלה את הנשמה שלי בדרכים שלא דמיינתי בעבר. בקיצור, הפסקתי לתת למי שאני להפריע למי שאני יכול להיות (כדברי האדמו״ר הרש״ב). היום אני כבר יודע שהיהדות היא מסע מרתק, הדרגתי ואינסופי אל עבר תיקון עולם ואין אדם שלא יכול להצטרף אליו ולתרום את חלקו, איש איש לפי כוחותיו וכישרונותיו הייחודיים.
משנתו של הרב פרידמן מנגישה במילים פשוטות ומעצימות את בשורתה של החסידות. השראתו הגדולה ביותר מגיעה מתורתם של הרב שניאור זלמן מלאדי (״האדמו״ר הזקן״) — מייסד חסידות חב"ד — והרבי מלובביץ' (מנחם מנדל שניאורסון) — האדם שגילה לדורנו את כל רזי התורה והוביל מהפכה רוחנית בעולם היהודי. על בסיס תובנותיהם העמוקות ופורצות הדרך של מוריו, הרב פרידמן מציע דרך מרעננת, מפוכחת ואופטימית להתבונן על עצמנו, על הזולת ועל מטרת החיים. הרצאותיו של הרב מדגישות שעל הדור שלנו, האחרונים לָגלוּת והראשונים לגאולה, מוטלת משימה מיוחדת לגלוֹת מחדש את היהדות ולנקות ממנה את כתמי הגלות — כלומר, להבין שיהודי אינו פועל למען עצמו אלא למען תכליתו הכללית של בורא העולם להתגלות בעולם שכולו טוב.
אחרי אלפיים שנות גלות, דבקו ביהדות הרבה טראומות, עיוותים ואי הבנות. נושאים כמו גן עדן וגיהינום, יחסים בין גברים לנשים, משמעויות חגי ישראל וזהותו של אלוקים הפכו לבלתי אמינים ושטחיים במקרה הטוב ואף פוגעניים או מיושנים במקרה הרע. כפי שהרב פרידמן מנסח זאת: ״אלוקים סובל מיחסי ציבור גרועים לאחרונה״. נכון, יהודים הצליחו לשמור על גופי ההלכות והמצוות כנגד כל הסיכויים אבל בכדי לעשות זאת הם נאלצו להדחיק ולהסתיר שאלות מהותיות ורחבות יותר כמו: מהי תכלית בריאת האדם? מדוע ברא אלוקים נשמות והוריד אותן לגופים בעולם כה אכזר ומסוכן? מדוע שאוענש אם לא שמרתי שבת? בעוד שקושיות מפולפלות על הגמרא התקבלו בברכה, שאלות כאלו נחשבו לכפירה ממש. כל זאת השתנה עם הגעתו של הבעל שם טוב (מייסד תנועת החסידות) לבימת ההיסטוריה היהודית והדגשתו שיהודי אינו עושה מצוות כדי להגיע לגן עדן אלא כדי להגשים את תכלית בריאתו.
הספר שבידכם אינו מפחד לחשוף את כל סודות החסידות בשפה ברורה ושואף להתחיל גל חדש של יהדות עדכנית, שוברת מוסכמות, מאתגרת אינטלקטואלית וממוקדת עשייה ונתינה. בליבו של הספר עומד המסר החשוב ביותר של התורה: האדם נברא מתוך מטרה, ומי שהכי מעוניין בהגשמתה הוא מן הסתם מי שברא אותו. הצורך של הבורא בבית ובשייכות אינו מעיד על חסרון כלשהו חס ושלום. אדרבא, זהו הצורך המופלא, הנשגב והמושלם ביותר. ראשית, צורך זה מלמד אותנו שלכל אחד מהנבראים יש תפקיד ייחודי וחיוני בהבאת העולם ליעדו (אחרת הם לא היו נבראים). שנית, הוא מאפשר מערכת יחסים קרובה ומשמעותית בין הבורא לנבראים, משום שלפתע יש גם לנו מה להעניק בחזרה ליוצרנו.
המאמרים בספר מבוססים על ההרצאות הכי נצפות, מדוברות ומעוררות השראה בערוץ היוטיוב של הרב פרידמן — הרב הנצפה ביותר ביוטיוב וזוכה פרס ״כפתור הכסף״ המוענק לערוצים שעברו את רף 100 אלף המנויים. את ההרצאות ליקטתי, תרגמתי, ערכתי ועיבדתי לכדי מאמרים הכתובים בשפה ברורה, סוחפת ולפעמים הומוריסטית. המאמרים עוסקים במגוון נושאים וביניהם קוסמולוגיה וקבלה, דת, תרבות ואנושות, זוגיות, משפחה וחגי ישראל אך החוט המקשר בין כולם הוא התשובה לשאלה מדוע אנחנו פה, ומהי תכלית בריאתנו? בתוך המאמרים ניתן למצוא גם הערות שוליים רבות ועשירות המקשרות את דבריו של הרב פרידמן לכתבי הקודש והחסידות באמצעות סימוכין, פירוטים והפניות למי שרוצה להעמיק אף יותר. את המאמרים ניתן ללמוד ביחידות או בקבוצות לימוד קטנות (מומלץ להזמין סושי או פיצה בצד).
הסיפור האישי שלי, והכניסה של החסידות לחיי, חושפים דבר נפלא על הדור שלנו, דור הגאולה: מצד אחד אנחנו מפונקים יותר מהדורות הקודמים, מבולבלים יותר, ובוודאי פחות קדושים וצדיקים מהסבים והסבתות שלנו. אנחנו לא כל כך רוצים להתחתן או לקחת משכנתא או לעבוד במשרד עשרים שנה, אנחנו לא רוצים בוסים, תעודות או כבוד מזויף, ובטח לא מעוניינים בממסד דתי מיושן שידכא לנו את החופש והיצירתיות.
ומצד שני, אנחנו לא מרוצים מהמצב הקיים כי הנשמות שלנו כמהות לחיים בעלי ערך נשגב יותר. אנחנו דורשים לגלות את הסיבה שעבורה נבראנו ולא מסתפקים בדבר מלבד גאולה אמיתית ושלמה. מה זה גאולה? השתחררות מהכבלים (וההבלים) של התרבות, הדת, הפסיכולוגיה ואפילו הגוף האנושי, והתמסרות לעולם של אחדות, הרמוניה ואלוקות.
הרב פרידמן לימד אותי שאם אצליח להשתחרר מכבלי ה״אני״, מהמאפיינים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והתרבותיים שלי, אם אשים משהו נשגב ממני במרכז התודעה, אזכה לחיים של משמעות, חיים שאין גבול לפוטנציאל הטמון בהם. במקום להתעסק בפחדים, בתאוות וברצונות אישיים, גיליתי בורא עולם אינסופי וכל־יכול שהתגלה בפני אבותינו והודיע להם: ״בראתי אתכם מתוך מטרה אישית, אתם קיימים כי אני זקוק למשהו — אני רוצה להתאחד אתכם ולתת לכם הזדמנות להעניק לי משהו מעצמכם — משהו שרק אתם יכולים להעניק״. האם אפשר לסרב לכזו בקשה מדהימה?
ברצוני להודות מקרב לב לכל האנשים היקרים שתרמו את חלקם בספר הזה ובמיוחד לרב מאניס פרידמן, זלמן פרידמן, עמיחי ברהולץ, דרור יהב, יוסף בראומן, צופיה הרבנד, ד״ר יחיאל הררי, הרב עדי אלפנט, הרב אריה לוין שליט״א וכמובן הורי היקרים. אני מאחל לכל הקוראים והקוראות מסע מרתק ומשמעותי שיקדם כל אחד ואחת מאיתנו לגאולה פרטית וכללית, והבאת העולם לייעודו האמיתי במהרה בימינו. 

ד"ר אלעד בן אלול
תל אביב
חנוכה תשפ"ב

פרולוג: 
היהדות היא עתיד הפסיכולוגיה

אני חייב לספר לכם סיפור מדהים. במסגרת תפקידי כשליח חב״ד במינסוטה, התקשרה אלי אמא לילד בן 14 שניסה להתאבד מוקדם יותר באותו היום. הילד היה מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים, ואני ממש ריחמתי עליו, כי מדובר במחלקה לא פשוטה ואפילו מסוכנת. הגעתי לבקר אותו (אנשי דת מקבלים גישה מיוחדת לשם) ומצאתי אותו על המיטה בחדרו, אדיש לגמרי, קורא חוברת קומיקס כאילו היה בקייטנה. ברקע נשמעו הצעקות של המאושפזים האחרים אבל זה לא הרשים אותו כלל.
ניסיתי לפתח איתו שיחה אבל הוא אפילו לא טרח להסתכל לכיווני. אמרתי לו שאמא שלו ביקשה ממני לבוא לבקר אותו ולוודא שהוא מסתדר.
הילד לא ענה.
שאלתי אם אני יכול לחזור ולהודיע לה שהוא בסדר.
לא ענה.
ניסיתי כל מיני דרכים כדי לקבל ממנו יחס, עד שהוא אמר לי: ״למה שלא תחזור הביתה? הכומר כבר היה פה״.
שאלתי אותו מה הכומר אמר, והוא השיב: ״משהו מטומטם״.
שאלתי מה היה כל כך מטומטם, והוא אמר: ״הכומר אמר לי שלא כדאי לי להרוג את עצמי כי אלוקים אוהב אותי״.
״אני מסכים איתך״, אמרתי לו. ״זה באמת מטומטם. אני לא יכול לדמיין איך אלוקים יאהב אותך — אתה ילד מפונק ומעצבן״.
עכשיו הוא הביט בי בפעם הראשונה במבט של ״אוקיי, מה הפואנטה שלך?״
הסברתי לו שאלוקים ברא אותו ולכן הוא כנראה זקוק לו עבור משימה שרק הוא יכול לבצע. ״אלוקים לא אוהב אותך״, הסברתי לו, ״הוא פשוט תקוע איתך״.
הילד אמר: ״ומה אם לא בא לי לעשות את מה שהוא ברא אותי לעשות?״
אמרתי לו: ״זה נקרא חופש הבחירה. אבל כדאי לפחות שתהיה לך עמדה בעניין, תבחר אם אתה רוצה או לא רוצה להשלים את המשימה שלך״.
השיחה שלי עם הילד לא התפתחה הרבה מעבר לכך, אבל למדתי באותו יום משהו מדהים: תשובתו של הכומר באמת היתה טיפשית. הילד הזה חי חיים של שפע, עם אמא שדואגת לו, אין לו בעיות אמיתיות — והוא עדיין בוחר להרוג את עצמו. מתברר שהוא ניסה להתאבד יחד עם חבר טוב, מעין פעילות נחמדה של אחרי בית ספר, ללא שום מחשבה על ההשלכות. מדוע?
כי הילד הזה לא מרגיש הכרחי לעולם בשום צורה. עכשיו בא אליו הכומר ואומר לו שאלוקים אוהב אותו, אבל הוא בעצם מאשר מחדש את חוסר הנחיצות של הילד הזה בעולם. הרי, אף אחד לא אמור לחיות רק כי מישהו אוהב אותו. אנחנו לא חיות מחמד, חייבת להיות תכלית נעלית יותר לבריאת האדם. הכומר בעצם אמר לילד משהו שאפשר להגיד לאוגר: ״אתה לא נחוץ בשום צורה, אבל אלוקים חושב שאתה חמוד״.
המסקנה של הסיפור הזה היא — אנחנו צריכים להיות נחוצים הרבה יותר משאנחנו צריכים אהבה. במילים אחרות, אני צריך להיות הכרחי בחיים של האחר יותר משאני צריך שהאחר יטפל בי. הסיבה היא שברגע שמישהו אחר זקוק לי, הוא נותן לי חיים.
הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה משדרות לנו מסר אחד לגבי האדם: יש לו צרכים מודחקים, רצונות תת־מודעים, התניות ותסביכים תורשתיים שעליו לזהות באמצעות טיפול כדי שיוכל לספק אותם.1 חסך באהבה, הרעבה מינית, תחרותיות לא ממומשת, קנאה, תאווה, אגו — האדם הוא בסך הכול אוסף של צרכים וכל תכליתו בעולם היא למלא אותם או להתגבר עליהם, שכן יכולתו לשלוט בהם מוגבלת ביותר. הסוד היהודי, שאפילו זיגמונד פרויד לא הכיר, הוא כדלקמן:
נכון, יש לנו צרכים; אנחנו צריכים אוכל, בגדים, קירור כשחם, חימום כשקר וכו'. נכון, יש לנו גם צרכים עמוקים יותר כמו ביטחון, אמון, הקשבה, סולידריות וכו'. מעל הקומה הזו יש צרכים כל כך עמוקים שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם: אמא שלי עשתה לי טראומה כי היא גמלה אותי מחיתולים, אח שלי לא פרגן לי מספיק וכו' — הכול נכון. הקאץ' הוא שבכל פעם שנביא צורך כזה לכדי סיפוק, פשוט נגלה צרכים חדשים וחוזר חלילה עד אין קץ. מה יקרה אם נמשיך לצלול קצת יותר עמוק, עמוק אפילו יותר מכל הצרכים האלו? מה קדם להם?
אם נעצור לרגע ונשאל מה קדם לכל הצרכים שלנו, נגלה שאין לנו צרכים כלל. אין לנו צרכים כי לא בראנו את עצמנו. אני צריך לאכול? אני אולי צריך דיאטה. אני צריך לישון? מעדיף לא לבזבז חצי מהחיים שלי על שינה. אני צריך להתפרנס ולהתמודד עם העולם? לא תודה. אני לא צריך כלום אבל האם זה משנה לי? האם מישהו מקשיב לדעתי בכלל? המסר של היהודים הוא: אלוקים ברא אותי עם הצרכים האלו משום שככה בדיוק אלוקים צריך אותי.
הפסיכולוגיה של העתיד תלך בעקבות המסר היהודי. היא כבר לא תנסה לממש לנו את הצרכים המודעים או התת־מודעים, אלא תעזור לנו לפרוץ את גבולות החשיבה האנושית שמכתיבה לנו מה הצרכים שלנו. במילים אחרות, אם יש לך בעיה פסיכולוגית שמטרידה אותך, זה לא בגלל שלא מילאת אותה אלא בגלל שלא התבוננת עליה מהזווית הנכונה. אתה סובל מבדידות? סימן שעליך לעזור לכל האנשים הבודדים ולא לרפא את הבדידות של עצמך. מרגישה לא אהובה? בינגו — מצאנו לך תפקיד! מצאי את האנשים הלא אהובים בעולם ותני להם הרבה אהבה. זכרו, לא אתם בראתם את עצמכם.
 
בתור מחנך, יועץ נישואין ומשפחה, מרצה בינלאומי ושליח חב״ד עם מעל 50 שנות ניסיון בתפקיד, העבודה שלי היא לדבר עם כל סוגי האנשים, מבוגרים וצעירים, יהודים ולא־יהודים, גברים ונשים, אתאיסטים ומאמינים — זה לא משנה לי. השיחות שלנו יכולות לעסוק בכל נושא אפשרי החל בהומור יהודי, פוליטיקה ישראלית ואנטישמיות ועד נישואין, אינטימיות ואהבה. אבל איכשהו בסוף אנחנו תמיד נמצא את עצמנו מדברים על אלוקים.
בשיחות הללו שמעתי הרבה ביקורת על אלוקים — התפקוד שלו, הדרישות שלו, ההסתרה שלו מהעולם. הרושם שהתקבל אצלי מכל הביקורת הזאת הוא ששמו הטוב של אלוקים נפגע בצורה שיטתית. אני באמת חושב שיחסי הציבור שלו דורשים שדרוג משמעותי. תיקון המצב הזה מתחיל בהבנה שהוא הזדקק לנו הרבה לפני שאנו אי פעם הזדקקנו למשהו, אבל הדתות השונות בלבלו אותנו.
אם כל זה נשמע אידיאליסטי מדי, נאיבי או רומנטי, תקלטו את זה: ישנם אנשים בעולם ששווים מאה מיליארד דולר! אני משוכנע שאותם אנשים יודעים בוודאות שכל הכסף הזה לא נועד להם. הם בחיים לא יצליחו או יספיקו לבזבז אותו גם אם יחיו עוד מאה שנה, ומכאן שהם אמורים לעשות איתו דברים טובים. אז אם ניקח את אותו הרעיון לתחומים אחרים — החכמה הזאת שיש לך, היא רק בשבילך? ברור שלא. ומה עם כל הכוח והאנרגיה הפיזית שקיבלת? כנראה שגם היא לא נועדה רק לך. תמשיכו לעבור על רשימת המתנות שלכם ותבינו שאף כישרון שלכם לא נועד עבורכם. כשאתם שומרים כשרון או מידע כלשהו לעצמכם, אתם בדיוק כמו המיליונר ששומר דולרים מתחת לבלטות כשאנשים גוועים סביבו.
כאשר אתם מקדישים את המתנות שלכם לבורא ולזולת, לעומת זאת, אתם סוללים את העתיד של הפסיכולוגיה ומשחררים את עצמכם מכל הבעיות, הטרדות והצרכים.
ברצוני להודות מקרב לב למורי ורבי, הרב יואל כהן ז״ל שהיווה השראה לרעיונות המוצגים בספר זה, לבני זלמן פרידמן על ההפקה ולד״ר אלעד בן אלול על הכתיבה והמחקר.

הרב מאניס פרידמן
ניו יורק
חנוכה תשפ"ב

מהי משמעות החיים? 
התיאוריה שעונה על כל השאלות

תהיתם פעם מדוע אלוקים ברא את היקום? במאמר הזה נעסוק בשאלות על עצם קיומו של אלוקים והדרך שבה ברא את העולם.
אבל לפני כן אני מוכרח לשאול: בשביל מה כל כאב הראש הזה? הרי בראשית היה אלוקים והכול היה מושלם ומאוחד. למה לקלקל את זה? למה לו לברוא עולם עם אנשים שמתלוננים עליו, כופרים בו, דורשים ממנו ומאשימים אותו בכל? למה לו לחלוק את הקיום שלו עם בני אדם? בשביל מה הוא צריך את כל זה?
לפני שאענה על השאלה הזאת יש לי עוד כמה שאלות. אולי חלק מהן יראו לכם לא קשורות, אבל האמינו לי — הן מאוד קשורות. הנה אחת: מהו סוד ההישרדות של העם היהודי? ישנו מאמר ידוע של מארק טוויין שבו הוא מתפעל מהעובדה שהעם היהודי שרד את כל תולדות האנושות בניגוד לאומות אחרות.2 איך זה שאנחנו שרדנו ואילו אומות אחרות, גדולות יותר וחזקות יותר, הגיעו לעולם, עשו מלא רעש וצלצולים ואז נעלמו בתהומות ההיסטוריה? איך זה שרק היהודים עדיין כאן? ולא סתם, אנחנו גם לא מראים סימני תשישות.
לפני שאגיע לזה יש לי עוד שאלה. מה זה דיכאון? אני לא מדבר על דיכאון הורמונלי או קליני, גם לא על דיכאון בעקבות אובדן או טרגדיה, אלא על דיכאון רגשי מתמשך. למה לפעמים אנחנו לא רוצים לצאת מהמיטה בבוקר, לא בא לנו לענות לטלפון ואנחנו מרגישים כאילו יש שני טון לבנים על הראש שלנו? אם נלך לרופא, הוא יבדוק אותנו ויגיד: ״הכול תקין, זה רק בראש שלך״. מה זאת אומרת ״זה 'רק' בראש שלי״? ברור שזה בראש שלי — אם היה לי דיכאון ברגל לא הייתי מתלונן!
לפני שנענה על זה יש לי עוד שאלה. מה המעלה הגדולה של הענווה ביהדות? למה כל כך הרבה תפילות וברכות מדגישות ש״נפשי כעפר לכל תהיה״, ״מעפר באת ואל עפר תשוב״, ״אנוכי רימה ותולעה״ וכו'.3 איזה היגיון יש לומר שאני לא שווה כלום ואז לבקש מאלוקים ברכות והטבות? אם אני לא שווה כלום, למה מגיע לי משהו? ובכלל, הרמב״ם אומר שאדם צריך להיות מאוזן בכל תכונות האופי חוץ מהענווה, שבה עליו להפריז.4 האם זה רעיון טוב? מה הפסיכולוגים יגידו על זה? מה קרה לביטחון עצמי ואהבה עצמית?
לפני שאענה על זה, תסלחו לי אבל יש לי עוד שאלה. מה זה מוות? מה זה אומר שמישהו חי ואז הוא מת? הרי מה שחי חי ומה שמת מת (נרחיב על כך עוד במאמר על מסעה של הנשמה). אי אפשר לעבור ממוות לחיים, אז איך זה שאפשר לעבור מחיים למוות? ולמה החיים זמניים אבל המוות נצחי? כיצד יתכן שאנו מקבלים את הנצחיות שבמוות כעובדה בלתי מעורערת?
טוב, עזבו את המוות, בואו נשאל שאלה קלילה יותר. איך זה שאם אדם נופל מגרם מדרגות הוא מגיע לחדר מיון עם חתכים וחבלות, אבל אם הוא יפול מאותו גרם המדרגות כשהוא שיכור, לא יקרה לו כלום? אדם שיכור נופל במדרגות, קם וממשיך ללכת כרגיל עד שהוא מתעורר למחרת ותוהה מאיפה יש לו כזאת מכה על הראש. איך זה אפשרי?

מה הבעיה של בני נוער? 
אני מבין שהם עוברים שינויים ביולוגים וחברתיים, קצת חסרי ביטחון ורגישים, אבל למה הם כועסים כל כך?

הלאה. עכשיו לשאלה האולטימטיבית, הכי מסתורית, שמעסיקה מיליוני אנשים ומומחים ואף אחד לא הצליח לענות עליה. השאלה היא: מה הבעיה של בני נוער? אני מבין שהם עוברים שינויים ביולוגים וחברתיים, קצת חסרי ביטחון ורגישים, אבל למה הם כועסים כל כך? הם גרים אצלנו בבתים בחינם, מקבלים כל מה שהם מבקשים, למה הם כל כך כועסים?
נחזור ליהדות. מה הערך והמעלה של יום השבת? מה ההיגיון מאחורי הדברים שאסור לנו לעשות בשבת? איך זה שפעולה פשוטה כמו הדלקת תנור או לחיצה על מתג האור כל כך אסורה? הרי אנחנו כבר לא בימי הביניים כשלהפעיל תנור היה ממש טרחה. אגב, אם תרצו לרוץ במעלה ובמורד הרחוב עם מזרונים על הגב שלכם כל השבת — טכנית, אתם יכולים. אבל ללחוץ על כפתור? מה פתאום, זה אסור.5
ואם כבר אנחנו מדברים על מצוות שניתנו ליהודים בעשרת הדיברות, למה מצוות כיבוד אב ואם נמצאת בעשרת הדיברות? יש תרי״ג מצוות בתורה, אז למה דווקא היא? יום כיפור לא, שמירת כשרות לא, ללכת למקווה גם לא, אבל לכבד את ההורים שלנו כן. זה הגיוני בעיניכם? מכל המצוות האפשריות, דווקא כיבוד הורים הוא המצווה היחידה שאין צורך לחרוט על אבן. למה? כי הם מזכירים לנו אותה בעצמם כל הזמן!
שאלה אחרונה: חשבתם פעם על הברכה ״שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״? קודם כל אנחנו אומרים שאנחנו חיים, ורק אז קיימים. מדוע החיים מופיעים לפני הקיום? לא יותר הגיוני להיות קיימים ורק אז לחיות? הצירוף הזה מופיע בעוד כמה מקומות. למשל, למה שרים ״דוד מלך ישראל חי וקיים״? הוא לא אמור להיות קיים ורק אחר כך חי? ולמה אומרים כל בוקר ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים״? האם אלוקים לא אמור להיות קיים לפני שהוא חי?
אוקיי, מספיק עם השאלות. ועכשיו התשובה שחיכיתם לה כל חייכם. מוכנים?

קיום או חיים — זאת השאלה

לפני שאלוקים ברא את העולם, שום דבר לא היה קיים ולכן היה עליו לברוא תחילה את האפשרות להיות קיימים או לא קיימים (נפרט על זה במאמר ״כיצד ומדוע נברא העולם? הוכחה מדעית למציאות הבורא״). כלומר, מבחינה כרונולוגית אלוקים דאג קודם כל שהנבראים יהיו קיימים ורק אחר כך העניק להם חיים. מה זה קיום ומה זה חיים?
ההגדרה של הקיום, על פי הקבלה והמדע כאחד, היא ״דבר התופס מקום״.6 אם משהו לא תופס מקום, הוא לא קיים. עיקרון זה נכון לגבי כל דבר ביקום הפיזיקלי. אפילו האוויר תופס מקום. אם נדחוס עוד מולקולות חמצן למקום שכבר יש בו חמצן, ניצור פיצוץ אדיר. אפילו מחשבה תופסת מקום בתודעה, וההוכחה לכך היא שאי אפשר לחשוב על שני דברים בו זמנית. גם רגש תופס מקום בלב, ולכן הלב שלנו ״מתמלא״ באהבה, כעס או פחד. ספר על המדף, אבנים, מים, אש, וכן, גם אנחנו — כולם תופסים מקום ולכן לא מאפשרים לשום דבר אחר להתקיים במקומם.
קיום, אם כך, אינו מתאר תמונה הרמונית במיוחד. אם הקיום הגשמי, הרגשי והמנטלי שלי תופס מקום, פירוש הדבר שאני תמיד בא על חשבון מישהו אחר. כשאני יושב על כיסא אף אחד אחר לא יכול להשתמש בו. אם אני מרוויח כסף, מישהו אחר הפסיד אותו. אם אני במרכז — מישהו אחר נדחק הצידה. זה יכול להיות הקרקע והמשאבים שלי, הגוף שלי או האגו שלי — כולם מבטאים את הקיום האנושי כמלחמת הישרדות מתמדת.
זו הסיבה שהקיום שלנו מגיע עם אינספור דרישות: אני צריך קורת גג, עבודה, כסף, בגדים, אהבה, טלפון חדש, גוף יפה וכו'. ואם הצלחנו להשיג את כל הדרישות האלה, מה באמת השגנו? אך ורק את היכולת להמשיך לתפוס מקום ולדרוש דרישות נוספות. ככה, בכל יום מחדש, אנו רודפים אחר הקיום שלנו ומה שהוא דורש לעת עתה.7
חיים, לעומת זאת, הם התרומה והתכלית של כל דבר שקיים. החיים של מים הם להשקות צמחים ולהרוות צמאים, החיים של אש הם לחמם ולהאיר, החיים של אבן הם להיות קיר של בית יציב והחיים של אדם נמדדים בתרומה שלו לזולת, לבורא או לסביבה. בניגוד לקיום, שמגיע עם הרבה דרישות, החיים אינם נמדדים על פי הישג קיומי, אלא לפי תרומה ותכלית. כאשר אדם מרגיש נזקק והכרחי הוא מרגיש חי, וזוהי תחושה שאינה תלויה בשום תנאי קודם.8
לפעמים הקיום שלי עומד בסתירה לחיים שלי, ואז יש ביניהם קונפליקט מתמיד.9 למשל, כאשר מזמינים אותי להרצאה ואני מגיע לפני הזמן, אני עומד באולם ההרצאות הריק לבדי. נפלא, כל החדר עומד לרשותי, אף אחד לא מאיים על הקיום שלי. אך מרגע שהקהל נכנס לאולם, אני מוכרח לחלוק את החלל שהיה זמין רק לי עם מאות או אלפי אנשים אחרים, ולכן משהו בי מתנגד להם ואפילו שונא אותם על עצם הנוכחות שלהם.
מצד שני, לתת הרצאה באולם ריק לא יתן לי חיים (ואני עוד עלול למצוא את עצמי מאושפז עם סעיף נפשי). אם המטרה שלי בהרצאה היא לתרום משהו לזולת, אני זקוק לנוכחות של האחרים כדי שאוכל לתת להם מעצמי. לכן יש בי אהבה והודיה כלפי כל מי שהגיע לשמוע אותי, על שהעניק לי חיים.
בכל פעם שהמתח הפנימי בין קיום לחיים מתחולל בנו, הדבר הנכון הוא לוותר על הקיום לטובת החיים.
יופי, עכשיו אפשר לענות על השאלות שלנו.

סוד העם היהודי: חיים ולא קיום

מהו סוד הישרדות העם היהודי? פשוט מאוד: אנחנו יודעים את ההבדל בין חיים לקיום. כל אותם עמים נשכחים מיקדו את כל האנרגיה שלהם בהמשך קיומם. הם בנו מבצרים ואימפריות, צברו הון כספי, דמוגרפי ונדל"ני ומחקו עמים אחרים. באופן אירוני, למרות כל ההישגים האלו, אנחנו לא יודעים איפה הם היום. היהודים, לעומת זאת, התמקדו במשהו אחר לגמרי: בחיים.
משה רבנו סיפר לנו לאחר מעמד הר סיני שהקיום שלנו הולך להיות קשה עד בלתי נסבל. נצא לגלות, נחיה תחת העול של אומות זרות ואכזריות, ננדוד כמו נוודים עניים ברחבי הגלובוס, נסבול טרור ואלימות וכו'.10 המסר של משה הוא שהקיום שלנו לא עומד להיות מרשים במיוחד בשנים הקרובות, וזאת משום שעלינו להתמקד בתפקיד שלנו — בחיים.
המעניין הוא שלאורך ההיסטוריה, דווקא בשנים שבהן העם היהודי היה תחת איום קיומי, הצטיינו בהבאת חיים, קדושה וקדמה לעולם. דווקא כאשר יסוד החיים שלנו תופס את מרכז התודעה הקולקטיבית שלנו, הקיום שלנו פשוט מְתַחזק את עצמו כנגד כל הסיכויים.11 חשבו על רופא המטפל באלפי חולים בזמן מגפה: כולם מרותקים למיטה ורק הוא מתרוצץ בין החולים חד וממוקד מתמיד (הוא אפילו לא יודע אם נדבק בעצמו). הרופא כל כך ממוקד בהצלת האחרים, שהוא בקושי אוכל או ישן, הוא אמנם חשוף לחיידקים קטלניים אבל אין לו זמן להתחשב בצרכים של עצמו. החיים שלו כל כך מלאים, אמיתיים ותכליתיים, עד שהקיום שלו מפסיק לשחק תפקיד. זהו סוד ההישרדות היהודית, ואין סיבה שהוא יישאר סוד: אם נסיט את הפוקוס מהקיום שלנו ונתמקד בתכלית ובתרומה שלנו, תמיד נרגיש מלאי חיים.

מטרת החיים: הצדקה לקיום שלנו

כבר 5,000 שנה שאנשים מנסים להבין מהי מטרת החיים ולענות על השאלה ״מדוע אנחנו כאן״. זאת לא שאלה פילוסופית אלא תסכול קיומי שמתחנן למענה. הייתי מצפה שהוא יפסיק להיות רלוונטי מתישהו. מה זאת אומרת "מדוע אנחנו כאן?", הרי אף אחד מאיתנו לא היה בשום מקום אחר אי פעם, אנחנו אפילו לא מכירים מקום אחר. ובכל זאת, ישנם אנשים שהשאלה הזאת מטרידה אותם עד כדי כך שהם יכולים להיכנס לדיכאון וחרדה רק מהיעדר התשובה.
לפני כמה שנים ניגשה אלי אישה שלמדה אצלנו ב'בית חנה' כדי להודיע לי שהיא מתכוונת להתאבד. שאלתי מדוע והיא הסבירה שאין משמעות לחיים, שהכול ריק מתוכן, החיים חסרי תכלית ואינם מובילים לשום מקום. בנאיביות של שליח חב״ד בתחילת דרכו שאלתי אותה: ״אם הכול כל כך חסר משמעות אז למה לטרוח להתאבד? לאן את ממהרת? פשוט שבי, תנוחי ובטח כבר תמותי לבד בסופו של דבר״.
אנחנו צריכים לנסח מחדש את השאלה ״מדוע אנחנו כאן״, ולשאול במקום זה: ״מה ההצדקה לקיום שלנו?״. כל עוד אנחנו מבלבלים בין שתי השאלות הללו אנחנו סובלים מכשל לוגי. משום שהחיים אינם זקוקים למטרה — המטרה היא חלק בלתי נפרד מהם. קיום, לעומת זאת, כל הזמן דורש הצדקה. זה מאוד מביך סתם לתפוס מקום, לכלות משאבים, לבזבז כספים ולנצל אנשים אחרים ללא שום סיבה טובה. אם השאלה היא מה ההצדקה לקיום שלי, התשובה כבר ברורה: חיים. אם הקיום שלך תורם, עוזר ומביא שינוי לעולם, הבלבולים האלו פשוט יעלמו.
התשובה לדיכאון: תשיגו חיים!
התיאוריה שהוסברה לעיל גם מסבירה מדוע אנשים נכנסים לדיכאון. להגיד ״אני בדיכאון״ זה בעצם להגיד: ״אני קיים, ולהיות רק קיים זה קצת מביך ומדכא״.
אם אני מקדיש יותר מדי אנרגיה לקיום שלי, נלחם כדי לשדרג, להרחיב ולהנציח אותו, המשקל שלו נעשה כל כך כבד עד שבסופו של דבר אני מתרסק. הקיום שלי יכול להיות כל כך כבד ובעל נוכחות, עד שאני לא עומד בנטל שלו. אם אתם חושבים שכל שיר שמתנגן ברדיו מתאר את החיים שלכם, זה סימן שאתם תופסים יותר מדי מקום. אם כל שיחה מתמקדת בכם, אתם תופסים יותר מדי מקום. זוזו קצת הצידה.
כשאדם מרגיש מדוכא, חסר תכלית, אדיש למציאות ושואל את עצמו מה הוא עושה כאן, זה משום שהוא מתמקד מדי בקיום שלו. במפגשים שלי עם הרבה אנשים עשירים, מפורסמים ומצליחים, התרשמתי שהם סובלים מדיכאון יותר מהאדם הממוצע. אם תשאלו אנתרופולוגים, לעומת זאת, הם יספרו לכם שאנשים במדינות עולם שלישי סובלים הרבה פחות מדיכאונות משום שהם נחוצים לקהילה שלהם, מחויבים למשפחות שלהם, או בקיצור — יש להם חיים.12 המטרה של הקיום היא חיים, ולכן בפעם הבאה שאתם נכנסים לדיכאון תפסיקו לדאוג לעצמכם ותגלו מי זקוק לכם. זה הרגע שבו תתעוררו לחיים.
דוגמה טובה לכך היא יוסף הצדיק. הוא נמכר לעבדות במצרים ומצא את עצמו נעול בצינוק ללא תאריך שחרור באופק. באותו מצב מייאש של קיום נוראי הוא מצא שני אנשים שנראו מדוכדכים ושאל אותם מה קרה וכיצד הוא יכול לעזור. אותם אנשים, מסתבר, היו שרים של פרעה שבדיוק חלמו חלומות מטרידים במיוחד. כשיוסף פתר להם את החלומות, הוא עזר להם ורכש לעצמו חיים גם בתנאים הקשים ביותר.13 הנקודה היא שהחיים שלנו יכולים להיות בשיא תפארתם דווקא בזמן שהקיום שלנו די אומלל.

ענווה אמיתית היא הצנעת הקיום

הנקודה הזו מסבירה לנו את סודות הענווה. כשאנחנו מדגישים את ערך הענווה ביהדות, אנחנו לרגע לא אומרים שצריכים להצניע את החיים או את ערכם. הקיום שלנו, תפיסת המקום, הוא הדבר היחיד שעלינו להצניע.
לדוגמה, אדם שאומר כל הזמן ״אני כישלון, אני טיפש, אני לוזר, אני מכוער, יש לי שתי ידיים שמאליות״, האם הוא אדם צנוע? לא, כי למרות שהוא כביכול מנמיך את עצמו, הוא ממשיך להיות מרכז העולם. יש משפט שאני אוהב: ״אל תהיה כזה צנוע, אתה לא מספיק חשוב״. מה הכוונה? אם אתם מרגישים שאתם צריכים להיות צנועים, אתם כבר מחשיבים מעצמכם יותר מדי. ענווה אמיתית משמעותה לא להתרגש מהקיום שלנו ולא להתגאות בו, כי מה כבר ההישג הגדול? שאני תופס מקום יותר טוב מאנשים אחרים? אם אתם מתגאים יותר מדי בקיום שלכם, כלומר בהישגים (או בכישלונות) החומריים שלכם, כדאי לכם להצניע את זה.
את החיים שלכם, בניגוד לקיום, אסור להצניע. היכולות, הידע והתרומות שאתם יכולים לתת לעולם הם דברים שאין שום סיבה להסתיר. בכל רגע נתון יש לכם הזדמנות לתת משהו לסביבה ולבורא העולם, אז אל תפחדו לפרוץ במלוא הכוח עם יסוד החיים שבכם.

מה הבעיה של בני נוער?

עכשיו גם נבין סוף סוף את הבעיה של בני הנוער בימינו. מדוע כל כך הרבה בני נוער ברחבי העולם כועסים על החיים? על מה כל המרירות הזאת?
בדרך כלל, אם תשאלו אותם, הם יתנו את אותה תשובה בדיוק: ״אמא שלי הרסה לי את החיים״. זאת האשמה חמורה מאוד, שאמא תהרוס לילד שלה את החיים, והיא כמובן לא נכונה. מה שאמהות הורסות זה אולי את הקיום שלנו, עם כל החוקים והבקשות שלהן. או מעצם העובדה שהן אמהות, ולכן מהוות הוכחה חיה שהקיום שלנו הוא בסך הכול הישג שלהן ולא שלנו. אבל אמהות לא הורסות חיים.
בנוסף, אימהות לא יכולות להרוס את החיים של בני נוער, כי לבני נוער אין חיים! כל מה שיש להם זה יותר מדי קיום. הם יכולים לשאול אותך ״מה אתה חושב על הנעליים החדשות שלי?״, ואני תוהה: ״שלך? אתה בטוח?״ או: ״ראית איך יפה עיצבתי את החדר שלי?״ החדר שלך? תגידי, היתה לך עבודה אי פעם? פעם הילדים שלי רבו בצעקות נוראיות: ״זאת המיטה שלי!״, ״לא זאת המיטה שלי!״. כמו כל הורה טוב אני לא מעוניין בצדק חברתי אלא בשקט ושלווה, אז הסברתי להם שזאת המיטה שלי, ואם הם יהיו ילדים טובים אני אשקול לתת להם לישון עליה הלילה.
אבל הסיבה המרכזית שבגללה אמא לא יכולה להרוס לילדים שלה את החיים היא שאי אפשר להרוס חיים. חיים הם הזדמנות, חלון ללמידה, תיקון וגדילה. חיים זה האפשרות לתרום ולעזור, ואלו אינם דברים שאפשר להרוס.
דיברתי פעם עם נערה שסיפרה לי כמה אמא שלה נוראית, מעצבנת, מביכה ומגעילה. אחר כך היא הצהירה שהיא לא מתכוונת לתת לאמא שלה להרוס לה את החיים, ולכן היא עוזבת את הבית ומתכננת לעשות כל מה ששנוא על אמא שלה.
אמרתי לה: ״את כל כך צודקת! אל תתני לאמא שלך להרוס לך את החיים! לא חשוב מה היא אומרת או עושה, תכבדי אותה כמו שמכבדים אמא על אפה וחמתה!״. היא אהבה את הרעיון שהיא לא צריכה לברוח לעיר אחרת אלא יכולה למרוד מהבית על ידי קיום מצוות כיבוד הורים.14
כיצד מכבדים את ההורים? עושים משימות קטנות, שגרתיות ומעצבנות שמקלות על הקיום שלהם. אנחנו מפנים להם את הכיסא, עושים להם קניות, מורידים את הזבל, לוקחים אותם לרופא, ובכך נותנים קצת מהקיום שלנו כדי להקל על הקיום שלהם. אנחנו לא חייבים לאהוב את זה או ליהנות מזה — העיקר שנעשה.
עכשיו יותר ברור מדוע כתוב בעשרת הדברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".15 כיבוד הורים לא רק מאריך לנו את הקיום אלא מעניק לנו חיים. התורה מלמדת שאם נדאג רק לקיום שלנו לא נשיג שום דבר משמעותי, אבל ברגע שנטפח את הקיום של הורינו, נרגיש מלאי חיים ומשמעות.

המשמעות של שבת: השהייה של הקיום

אז מה זה שבת ומדוע ההלכות של שמירת השבת נשמעות כל כך קטנוניות לפעמים?

במשך שישה ימים בשבוע אנחנו עסוקים בתחזוקה ושדרוג של הקיום שלנו. בשבת אלוקים אומר לנו לעצור לרגע ופשוט לחיות

במשך שישה ימים בשבוע אנחנו עסוקים בתחזוקה ושדרוג של הקיום שלנו. אם אנחנו רעבים אנחנו מבשלים, אם נשבר משהו אנחנו מתקנים, אם חסר משהו אנחנו קונים, אם נקרע משהו אנחנו תופרים — הכול מוקדש לקיום שלנו. בשבת אלוקים אומר לנו לעצור לרגע ופשוט לחיות. כזכור, אנחנו יהודים, וסוד הישרדותנו הוא בדיוק ביכולת הזאת להיטען בחיים.

כאשר אנחנו מתאמנים פעם בשבוע על עצירה מוחלטת של הקיום והתמקדות רק בחיים, אנחנו מצליחים להביא קצת מהחיות הזאת של השבת אל תוך השבוע עצמו, שבו אנחנו כל כך עסוקים במרדף אחרי פרנסה, ביורוקרטיה, פוליטיקה וצרכנות. הכוונה בהמשכת ה״חיות״ של השבת היא שאנחנו עכשיו עושים את כל פעולות החולין האלה — לשתות ולאכול, לקנות בגדים, לעבוד וכו' — אבל הפעם ״לשם שמיים״, כלומר מתוך תכלית אלוקית לשרת את הבורא. אם אנחנו משרתים את הבורא בזמן שאנו דואגים לקיום שלנו, אנחנו יוצקים חיים לתוך הקיום הזה.
זהו ההבדל המהותי בין גוף לנשמה: אפילו כשאנחנו עסוקים בהשֹבעת הגוף, אנו יכולים להכניס לפעולה הזאת חלק מהנשמה. גם כשאנחנו דואגים לאינטרסים שלנו, נוכל לדאוג לכך שגם האינטרסים של האחר נלקחים אצלנו בחשבון.
הרבי מלובביץ', כידוע, היה מחלק דולרים בכל יום ראשון לכל מי שביקר אצלו ב-770 בברוקלין על מנת שהמבקר יתן אותם לצדקה. כששאלו אותו מה הרעיון בחלוקת הדולרים, הוא ענה: ״בכל פעם ששני אנשים נפגשים הם צריכים לוודא שיש אדם שלישי שירוויח מהפגישה הזאת גם״. זה בעצם כמו להגיד: ״בכל פעם שאתם עושים משהו עבור הקיום של עצמכם, ודאו שיש בזה גם חיות״.

יש לי הכול, ומה עכשיו? משבר גיל העמידה

הקיום מגיע בהרבה גוונים וצורות. ישנם הרבה אנשים שקיומם מתקרב לשלמות: יש להם מערכת תמיכה חברתית חזקה, בריאות, כסף, תהילה, קריירה, הכול. לעומת זאת, ישנם אנשים שהקיום שלהם שברירי ביותר. הם בקושי מצליחים לשרוד. חיים, לעומת זאת, מגיעים רק בצורה אחת: מקודשים ומלאי משמעות. מעבר לכך, לפעמים צמצום הקיום מגביר את החיים, והגברת הקיום מצמצמת את החיים.
זהו ההסבר למשבר גיל העמידה. אחרי שאדם התחתן, הקים משפחה, למד באוניברסיטה, רכש מקצוע, קנה בית, שילם משכנתא, גידל ילדים והתבסס כלכלית, הוא נשאר עם השאלה ״ועכשיו מה?״. בגיל הזה הוא מבין שהוא כבר מיצה את כל מה שהוא יכול מהקיום שלו, ומעכשיו נראה שלא יהיו לו הרבה הפתעות או שינויים. אם הוא לא הרוויח את המיליארד דולר שלו עד עכשיו, אם הוא לא הפך למפורסם או דוגמן או טייס קרב, גם זה כנראה כבר לא יקרה. בגיל המעבר הקיום שלו מפסיק לאתגר או להעסיק אותו, כי הוא מבין שזה מה יש. באותו רגע הוא מבין שאין לו חיים. ואז מגיע המשבר.
כשלאנשים שיש להם הכול בחיים, שהצליחו להשיג כל מה שהם אי פעם רצו, כבר אין מה להשיג, הם נאלצים להתבונן בחיים שלהם. להתעסק בחיים זה בעצם לשאול: מי צריך אותי? איזו תרומה אני יכול לתרום במקום שבו שאני נמצא עכשיו? ומי שלא מצליח לענות על כך עלול להשתגע. לכן מיליונרים כל כך אוהבים אירועי צדקה ופילנתרופיה. הם מנסים להצדיק את הקיום שלהם עם זריקה של חיים בצורת צדקה.
התיאוריה שלנו גם יכולה להסביר את השאלה לגבי חיים ומוות. החיים לעולם אינם מתים, חיים יכולים רק לחיות. המשמעות של המוות, לעומת זאת, היא שהקיום שלנו הגיע לסיומו. אנחנו כבר לא ״תופסים מקום״, אנחנו לא צריכים לאכול, לישון, לצרוך משאבים או לתחזק את הגשמיות שלנו. מוות גם יכול לסמן חיים ללא תכלית או משמעות, כפי שדרשו חז"ל: "רשעים בחייהם קרויים מתים".16 כך או כך, הקיום זמני אבל החיים נצחיים. כאשר הקיום הפיזי מסתיים, אנחנו כבר לא צריכים להתמודד עם הקונפליקט המתמיד בין חיים לקיום ולחלק את האנרגיה שלנו בין שניהם — אנחנו רק חיים (פשוט לא כאן).
כל עוד אנחנו כאן, בכדור הארץ, אנחנו חייבים להתעסק כל הזמן בקיום. אבל בגן עדן אנחנו מתעניינים רק בחיים: ההשפעה על קרובינו, השפעת התפקיד שלנו בעולם, וכמובן ההמתנה למשיח. הנשמות מחכות לו כדי שיוכלו לחזור לתוך הגוף שלהן ולהתקיים שוב.17 משום שרק במימד הקיומי, כלומר רק בתוך גוף גשמי, אנחנו זוכים לקיים מצוות ובכך לממש את התכלית שלנו.

לחיים! מדוע שיכורים אינם מודעים לגוף של עצמם?

בטח שמתם לב שלפני ששותים יין או משקה אלכוהולי, אומרים "לחיים". בשפות אחרות אומרים משהו כמו "לבריאות טובה", "שנהיה שמחים" או "שנשתה את כל הכוס בשלוק אחד" (בחיי). אז למה אנחנו אומרים "לחיים"? זה נשמע כאילו אנחנו מפחדים למות בעקבות הלגימה שנשתה. מדוע? זה לא עד כדי כך מסוכן לשתות! אדרבא, דווקא כשעושים דברים מסוכנים באמת אף פעם לא מכריזים לפני כן ״לחיים!״. שמעתם פעם מישהו אומר ״לחיים״ לפני שהוא קופץ בנג'י או עולה על מטוס? האמת, אולי באמת צריכים להתחיל. הנקודה היא שאנחנו לא אומרים לחיים דווקא בזמני סכנה.18 מדוע דווקא כששותים יין?
כאשר אדם משתכר, הוא מיד מרגיש שהעכבות והמודעות העצמית שלו מצטמצמים משמעותית. בעיקר העכבות המרחביות שלנו מופחתות. אנחנו כאילו תופסים הרבה פחות מקום.במילים שלנו, הקיום שלנו נעשה רגוע יותר. אחת הדרכים לזהות שיכור היא שהוא לא מתייחס לחלל שסביבו ונוטה לדבר עם אנשים ממש מקרוב.
זאת אחת הסיבות שאסור לשתות כשאנחנו לא שמחים. אם אנחנו לא מרגישים חיים אלא רק לכודים בתוך הקיום שלנו אולי נרצה לברוח לטיפה המרה, אך זו טעות לשחרר אחיזה מהקיום שלנו אם הוא כל מה שמחזיק אותנו שפויים ומאוזנים. לעומת זאת, אם אתם בחתונה, חוגגים פורים או רוקדים בשמחת תורה, זה לגמרי בסדר להרפות את הקיום, כי יסוד החיים שלנו כל כך מוגבר. אז מדוע אומרים לחיים? כי לפני שאני מרפה את הקיום שלי, אני מכריז שפעולה זאת נעשית למען החיים, למען התכלית והתפקיד, ולא למען הקיום.

אחת ולתמיד: מדוע אלוקים ברא את העולם

נותרנו עם עוד שאלה אחרונה, זו שאיתה פתחנו: מדוע אלוקים ברא את העולם.
כשמישהו מציע נישואין ואומר לבת הזוג שלו ״התנשאי לי? אני לא יכול לחיות בלעדיך!״, זה נשמע קצת מלחיץ, לא? "האם אתה כל כך נואש שלא תוכל לחיות בלעדיי? אני לא רוצה לקחת על עצמי כזאת אחריות". משהו בהצהרה הזו גורם לנו לרצות לברוח. מצד שני, אם הוא יגיד: ״התנשאי לי? למרות שתכל'ס אני יכול לחיות סבבה בלעדיך״, זה גם לא יעבוד. אם כך מה עליו להגיד? פשוט מאוד: ״התנשאי לי? אני יכול להתקיים בלעדיך, אבל בלעדיך לא יהיו לי חיים״.
כרווקים, הקיום האינדיבידואלי שלנו יכול להמשיך בדיוק כפי שהיה. נוח וטוב לנו ללא אחריות או מחויבות, אבל ללא הנישואין, הקיום הזה חסר משמעות (עיינו במאמר על מיניות, אהבה ונישואין כדי להרחיב בנושא). כאשר יש לי הכול, כשהקיום מימש את כל הפוטנציאל שלו — אני עוד יותר נואש לנישואין, כי יש בי יותר צורך להצדיק את הקיום שלי. זו הסיבה שאנשים שפגשתי, שהיה להם הכול חוץ מילדים, תמיד הרגישו כאב בלב. למה זה כל כך מפריע להם?
אם תשאלו אותם, הם בטח יגלו לכם שעצם העובדה שאין להם ילדים לשתף איתם את כל הכשרונות, הנכסים והידע שלהם, משאירה אותם עם התחושה של פספוס. זה לא שהם מרגישים פגומים או חסרי מסוגלות כלשהי, להפך, הם מרגישים שלמים ומלאי אהבה, אך אין להם אל מי להפנות את האנרגיה הזאת. כלומר, ככל שהאדם מושלם יותר כך יתעורר בו הצורך להתמסר למישהו אחר.
עכשיו אתם מבינים מדוע אלוקים ברא את העולם? אלוקים היה מושלם מאז ומתמיד, ובכל זאת טרח לברוא עולם כל כך מפורד, מבולבל ומבולגן. התשובה לתעלומת החיים הזו היא שאלוקים כמהּ לתכלית ומערכת יחסים. הוא ברא את העולם בדיוק בגלל שהוא מושלם. אם אתם הייתם מושלמים, הייתם עושים את אותו הדבר. אם אתה מושלם ואינסופי וכל יודע וכל יכול, זה הסימן שאתה זקוק לחיים.
המסקנה היא שכאשר אנחנו ניצבים בפני אלוקים ומבקשים ממנו לחיות עוד יום אחד, אנחנו לא מבקשים ממנו להגביר את הקיום שלנו — הוא כנראה ימשיך לקיים אותנו גם אם לא נתפלל. אלא שאנחנו מבקשים שכל עוד אנו קיימים הוא גם יתן לנו חיים — הזכות להעניק לו משהו בעצמנו (תוכלו לקרוא עוד על הנקודה הזאת במאמר: ״יום כיפור שמח! לא, אלוקים לא כועס עליך״).
הנוסחה היא שיש לנו בחירה בכל רגע נתון האם להיות נזקקים — כלומר זקוקים לאחרים, או נזקקים — כלומר אחרים זקוקים לנו. בעברית מדובר באותה המילה, אבל ההבדל במשמעויות יכול להכריע את כל מהלך חייכם. אתם רוצים להתקיים ולדאוג לצרכים של עצמכם, או שאתם רוצים לחיות ולחלוק את מה שיש לכם עם מישהו אחר?
אולי עכשיו יותר קל להבין מדוע שלוש המילים שהכי מתארות את מהותו של העם היהודי הן ״עם ישראל חי״. לחיים!