טוב עין

נטע רבע וכרם רבעי (ברכות לה)

הגמרא במסכת ברכות (לה, א) מביאה מחלוקת בין רבי חייא לרבי שמעון בנו של רבי. לדעת אחד מהם — 'נטע רבעי', כלומר דין התורה לאכול את פירות השנה הרביעית בירושלים נוהג בכל סוגי הנטיעות, ולדעת השני — 'כרם רבעי', כלומר דין זה נוהג רק בכרם. המשנה במסכת פרה (א, א) מסבירה שיש לומר 'רבעי' ולא 'רביעי'. 'רביעי' הוא מספר סודר, כלומר מספר המתאר מיקום בסדרה (בלשון המשנה — "לאחרים במניין"), אולם 'רבעי' פירושו בן ארבע שנים.

כך נאמר בתורה בפרשה העוסקת בדין רבעי (ויקרא יט, כג־כה):

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ, אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם.

התורה אינה מבארת מה פירוש 'קודש הלולים': האם הכוונה היא לקודש כמו תרומה וקדשים, הנאכלים לכהן, או כמו מעשר שני, הנאכל לבעלים בתנאים מסוימים. בדברי חז"ל מצינו שתי דרשות המבארות מהו 'קודש הלולים'. בגמרא בבבא קמא (סט, א) מובאת גזירה שווה 'קֹדש' 'קֹדש' ממעשר שני: "כתיב הכא: 'קֹדש הלולים', וכתיב גבי מעשר: 'וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, קדש לה' (ויקרא כז, ל)". הגמרא (שם) ובמסכת קידושין (סט, ב) לומדת כמה דינים מגזירה שווה זו, וביניהם שיש לחלל את הפירות על כסף או לאכלם בירושלים, כמו מעשר שני. דרשה שנייה מובאת בגמרא בברכות (לה, א), והיא דורשת את המילה 'הלולים' בחילוף 'ה' ו-'ח', כאילו כתוב 'חילולים'¹, ולומדת מכאן שני דינים: א. ניתן לחלל את הפירות. ב. "דבר הטעון שירה טעון חילול", כלומר שדין רבעי נוהג דווקא בכרם.

הראשונים עמדו על השאלה מדוע יש צורך בשתי דרשות שונות כדי ללמדנו את דין רבעי. התוספות (ברכות לה, א ד"ה אחליה) מעלים שני תירוצים לשאלה זו: א. אלמלא הדרשה של 'הלולים' היינו לומדים גזירה שווה משביעית (שגם שם כתובה המילה 'קֹדש') ולא ממעשר שני, משום ששביעית דינה חמור יותר (בדינים מסוימים). ב. אלמלא הדרשה של 'הלולים' היינו חושבים שדין רבעי כדין מעשר שני בכל פרטיו, והוא אינו נוהג בשנים השלישית והשביעית לשמיטה.

במשנה במסכת פאה (ז, ו)² מובאת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי כרם רבעי³: לדעת בית שמאי הפודה אותו אינו מוסיף חומש, וכן אין בו דין ביעור מעשרות. כמו כן יש בו דין פרט ועוללות. בית הלל סוברים שהפודה אותו אינו מוסיף חומש, שיש בו דין ביעור מעשרות, ואין בו דין פרט ועוללות. הרמב"ם בפירוש המשנה (מעשר שני ה, ג) מבאר (על פי הגמרא בקידושין סט, ב) שיסוד המחלוקת הוא בשאלה האם לומדים גזירה שווה ממעשר שני לרבעי: לדעת בית הלל לומדים גזירה שווה ממעשר שני, ולכן דין רבעי כדין מעשר שני לעניין תוספת חומש בפדיון, וכן לעניין ביעור מעשרות. כמו כן סוברים בית הלל שמעשר שני הוא ממון גבוה, ולכן גם רבעי הוא ממון גבוה וממילא אין בו דין פרט ועוללות. בית שמאי לעומת זאת אינם דורשים גזירה שווה ממעשר שני לרבעי⁴.

הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (י, א) קובע כי "כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי, וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי, שנאמר: 'שלֹש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית'". מקורו של הרמב"ם בירושלמי (ערלה פרק א הלכה א): "אמר ר' יוחנן, דברי רבי ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי". על פי כלל זה יש לדון האם יש דין רבעי בחוץ לארץ. המשנה (ערלה ג, ט) אומרת שהערלה נוהגת בכל מקום, ודין זה הוא 'הלכה'. הגמרא (קידושין לח, ב) מביאה מחלוקת אמוראים האם הכוונה היא ל'הלכת מדינה', כלומר למנהג, או להלכה למשה מסיני. הרמב"ם (מאכלות אסורות י, י) פסק שהערלה נוהגת בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני. לכאורה לפי זה היה צריך לומר שגם דין רבעי יהיה נוהג בחוץ לארץ, שהרי "כל שחייב בערלה יש לו רבעי". אולם להלכה נחלקו בכך ראשונים.

כך כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות י, טו):

יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל, שלא אמרו אלא הערלה, וקל וחומר הדברים: ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה. אבל בארץ ישראל נוהג בה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מותר באכילה, ואין לדבר זה עיקר.

הרמב"ם פוסק שאין דין נטע רבעי בחוץ לארץ, ולומד זאת בקל וחומר מדין מעשר בסוריא. נראה שהרמב"ם חרג מן הכלל של "כל שיש לו ערלה יש לו רבעי" מחמת גזירה שווה המשווה בין דין מעשר שני לדין רבעי. כדי לתרץ את הירושלמי כתב הכסף משנה (מעשר שני ונטע רבעי י, א) שכלל זה של "כל שיש לו ערלה יש לו רבעי" הוא דווקא בארץ. דעת הגאונים שמזכיר הרמב"ם בסוף ההלכה, שכרם רבעי נוהג בחוץ לארץ אך לא נטע רבעי, היא דעת רב אחאי (שאילתות קדושים ק), והיא מבוססת על הכלל המוזכר בגמרא (ברכות לו, א) ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ"⁵. נראה שהגאונים העדיפו את הכלל של "כל שיש לו ערלה יש לו רבעי" על פני ההשוואה למעשר שני, ולכן פסקו שיש דין רבעי בחוץ לארץ, שהרי יש שם דין ערלה.

יש להעיר שבספר המצוות (עשה קיט) הזכיר הרמב"ם את ההשוואה בין רבעי למעשר שני, אך לא ציין שמצווה זו אינה נוהגת בחוץ לארץ כדרכו במקומות אחרים בספר המצוות. ייתכן שבספר המצוות כתב על פי שיטת הגאונים, ובמשנה תורה חזר בו.

כשיטת הגאונים שכרם רבעי נוהג בחוץ לארץ כתבו גם התוספות בברכות (לה, א ד"ה ולמאן), בעל המאור (ברכות כו, ב בדפי הרי"ף), הרשב"א (ברכות לה, א ד"ה ולענין) והר"ן (חידושי הר"ן ראש השנה ט, ב ד"ה ולענין). תלמידי רבנו יונה (ברכות כד, ב — כה, א בדפי הרי"ף) סוברים כדעת הגאונים רק בכך שיש דין רבעי בחוץ לארץ, אולם לדעתם נוהג דין רבעי בחוץ לארץ בכל האילנות.

התוספות (קידושין ב, ב ד"ה אתרוג) מעירים שמן המשנה במסכת ביכורים (ב, ו) עולה לכאורה כדעת הסובר 'נטע רבעי'. המשנה אומרת שדין אתרוג כדין אילן לשלושה דברים: ערלה, רבעי ושביעית. מפורש במשנה אם כן שרבעי נוהג גם באתרוג. התוספות מתרצים שני תירוצים: בתירוץ הראשון כתבו שאף מי ששונה 'כרם רבעי' מסכים שיש דעה בתנאים הסוברת 'נטע רבעי', אלא ששונה 'כרם רבעי' במשנה בפאה ובמעשר שני כדי ללמדנו שכך הלכה. בתירוץ השני כותבים התוספות שהמשנה בביכורים מתיישבת גם עם הדעה השונה 'כרם רבעי', משום שכולם מודים שמדרבנן רבעי נוהג בכל האילנות. התוספות אומרים שישנה נפקא מינא בין שני התירוצים הללו: לפי התירוץ השני לא ניתן לומר שבחוץ לארץ דין רבעי אינו נוהג אלא בכרם, מחמת הכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ", שהרי מדרבנן כולם מודים שרבעי נוהג בארץ בכל האילנות. לפי התירוץ הראשון לעומת זאת, ניתן לומר כן. במקומות אחרים (ראש השנה יד, ב ד"ה לרבעי; סוכה לט, ב ד"ה לרבעי) כתבו התוספות רק את התירוץ הראשון. כתב הגר"א בביאורו (יורה דעה רצד ס"ק כח) שהגאונים שפסקו שבחוץ לארץ נוהג דין רבעי רק בכרם סוברים כתירוץ הראשון של התוספות.

השולחן ערוך (יורה דעה רצד, ז) הביא בסתם את דעת תלמידי רבנו יונה, שדין נטע רבעי נוהג גם בחוץ לארץ, והוסיף את שיטת הרמב"ם, שיש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ. הרמ"א הביא את שיטת הגאונים שבחוץ לארץ נוהג דין רבעי רק בכרם ולא בשאר אילנות. הש"ך (ס"ק יז) הכריע למעשה שבחוץ לארץ בין בכרם ובין בשאר אילנות יש לפדות את הפירות ללא ברכה.

הרשב"א (בבא קמא סט, א) כתב שמקורו של הרמב"ם בירושלמי (מעשר שני פרק ה הלכה ב), והקשה עליו שדווקא מירושלמי זה מוכח שלא כדבריו. הירושלמי דן באריכות במחלוקת בית שמאי ובית הלל שהזכרנו במשנה: "כרם רבעי — בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור, ובית הלל אומרים יש לו". הירושלמי מביא את דעת רבי, שבית שמאי ובית הלל נחלקו רק בשנת השמיטה אבל בשאר השנים כולם מודים שיש לו חומש ויש לו ביעור. הירושלמי מסביר שלדעת רבי המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היא עד כמה לומדים נטע רבעי ממעשר שני: לדעת בית שמאי הלימוד הוא מוחלט, ולכן כשם שאין מעשר שני נוהג בשמיטה כך אין נטע רבעי נוהג בשמיטה. לדעת בית הלל הלימוד אינו מוחלט, ולכן למדים ממעשר שני רק את דיני הקדושה שיש בו, אך לא מתי הוא נוהג, ולפיכך נוהג נטע רבעי בשמיטה. בהמשך מביא הירושלמי את דעת רבי יהודה שאין נטע רבעי בסוריא. ומסביר הירושלמי שרבי יהודה מתאים לשיטת בית שמאי על פי דעת רבי. כמו שלדעת רבי בית שמאי סוברים שההשוואה בין מעשר שני לנטע רבעי היא מוחלטת, וכשם שאין מעשר שני בשמיטה כך אין נטע רבעי בשמיטה, כך סובר רבי יהודה שההשוואה בין מעשר שני לנטע רבעי היא מוחלטת, וכשם שאין מעשר שני נוהג בסוריא, כך אין נטע רבעי נוהג בסוריא. הרמב"ם שהזכרנו כתב שאין נטע רבעי נוהג בסוריא, ולכאורה מקורו בירושלמי הזה. אולם מקשה הרשב"א שבירושלמי רואים בבירור שדעה זו מתאימה לבית שמאי, שאין הלכה כמותם! כך תמה גם הגר"א (יורה דעה רצד ס"ק כח).

אולם בפירוש המשנה לרמב"ם שהזכרנו רואים בפירוש שלדעת הרמב"ם בית שמאי אינם דורשים גזירה שווה בין מעשר שני לנטע רבעי כלל, וברור אם כן שהרמב"ם לא הלך על פי דרכו של רבי בירושלמי. בירושלמי עצמו מובאת דעת רבן שמעון בן גמליאל, החולק על רבי וסובר שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בין בשמיטה ובין בשאר השנים. הירושלמי מסביר שלדעתו המחלוקת היא האם דורשים גזירה שווה בין מעשר שני לנטע רבעי: לדעת בית שמאי אין דורשים כלל גזירה שווה כזו, ואילו לדעת בית הלל דורשים. הירושלמי מסביר שלפי רבן שמעון בן גמליאל בית שמאי למדים את דין נטע רבעי מ'קודש הלולים'. ברור שהרמב"ם הסביר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל על פי דעת רבן שמעון בן גמליאל בירושלמי, שהם אינם דורשים כלל גזירה שווה בין מעשר שני לנטע רבעי, אולם הלכה כדעת בית הלל, שדורשים גזירה שווה זו באופן חלקי.

לאחר שהראינו שהרמב"ם הולך בדעת רבן שמעון בן גמליאל בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל ניתן גם להבין מהו המקור לדבריו שאין נטע רבעי נוהג בסוריא, וכיצד מקור זה מתיישב גם לדעת בית הלל. כאמור, הירושלמי אומר שרבי יהודה האומר שאין נטע רבעי נוהג בסוריא סובר כדעת בית שמאי, ונקודה זו הביאה את הרשב"א להקשות על דברי הרמב"ם. אולם הירושלמי קישר את דברי רבי יהודה לדעת בית שמאי רק לשיטת רבי, הסובר שבית שמאי משווים בין מעשר שני לנטע רבעי השוואה מוחלטת. לכן אמר הירושלמי שדעת רבי יהודה הסובר שגם לגבי המקום שבו נוהג נטע רבעי משווים את דיניו למעשר שני, תואמת לדעת בית שמאי, הסוברים שגם לגבי הזמן שבו נוהג נטע רבעי משווים את דיניו למעשר שני. לדעת רבן שמעון בן גמליאל, הסובר שבית שמאי כלל אינם משווים בין מעשר שני לנטע רבעי, ברור שרבי יהודה הולך על פי שיטת בית הלל, וסובר שכשם שלומדים את דיני קדושת נטע רבעי ממעשר שני כך יש ללמוד גם לגבי המקום (אך לא לגבי הזמן). נמצא שהמקור לדברי הרמב"ם שאין נטע רבעי נוהג בחוץ לארץ הוא דברי רבי יהודה, שעל פי דעת רבן שמעון בן גמליאל דבריו מתאימים לדעת בית הלל.

יש להעיר שמדברי הירושלמי עולה תשובה לשאלת התוספות שהזכרנו בתחילה — מדוע יש צורך בשתי דרשות, גזירה שווה ממעשר שני ו'קודש הלולים'. מדברי הירושלמי בדעת רבן שמעון בן גמליאל נראה שהצורך בשתי דרשות תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל — בית הלל דורשים גזירה שווה ממעשר שני, ואילו בית שמאי, שאינם דורשים גזירה שווה זו, דורשים את הדרשה של 'הלולים' — 'חילולים'.

לסיום נעיר הערה מעניינת. הגרי"ז בחידושיו על מסכת סוטה (מג, א) מביא את דברי הירושלמי (סוטה ח, ה): "יכול הנוטע כרם בחוצה לארץ יהא חוזר, תלמוד לומר: 'ולא חללו' — את שמצוה לחללו, יצא זה שאין מצוה לחללו". אומר הגרי"ז שהגאון ר' שמחה זעליג רצה להביא ראיה מירושלמי זה לשיטת הרמב"ם שאפילו כרם רבעי אינו נוהג בחוץ לארץ. אולם הגרי"ז אומר שדווקא מן הירושלמי הזה ישנה ראיה הפוכה, משום שבהלכה הקודמת מובא: "יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר, תלמוד לומר: 'ולא חנכו' — את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו". ברור אם כן שכשהירושלמי מדבר על המצווה בכרם רבעי הוא אינו מתייחס למצוות החילול אלא למצווה בעצם נטיעת הכרם, כמו שבבניית הבית הוא מתייחס למצווה שבבניית הבית. אילו באמת היה סובר הירושלמי שאין כרם רבעי נוהג בחוץ לארץ, לא היה צריך להביא לכך מקור מיוחד.